ג'יאנו דאנדו נ. אתגר סולומון 0


 

   

בתי המשפט



 

א  012089/06

בית משפט השלום בירושלים

לפני כב' השופט דוד מינץ


 

 

 


















 

1. ג'יאנו דאנדו

ע"י ב"כ עו"ד טל פרידמן

2. המוסד לביטוח לאומי

בעניין:

 

התובעים

ע"י ב"כ עו"ד ארנון קליר


 

 


 

 

נ  ג  ד


 


 

 


 

1. אתגר סולומון 2000 בע"מ (נמחקה)

2. טייפון קבלנים בע"מ

3. כלל חב' לביטוח בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד נתנאל בר אילן

4. מועצה אזורית חוף השרון

ע"י ב"כ עו"ד אריה כרמלי

5. לביא נטיף מהנדסים ויועצים בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד אליהו שטיינר

6. נאולית עבודות הנדסה אזרחית בע"מ

7. מנורה חברה לביטוח בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד חיים מאיר

8. קרנית – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים

ע"י ב"כ עו"ד עמליה ליאור


 

 

הנתבעות


 


 

 

 

 

נאולית עבודות הנדסה אזרחית בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד חיים מאיר                                            שולחת הודעת צד ג'

ובעניין:


 

                                                      

                                                          נ  ג  ד

 

                       1. בוקין מהנדסים

                       2. בוקין קונסטנטין

                       ע"י ב"כ עו"ד אליהו גבאי

                       3. טייפון קבלנים בע"מ

                       4. כלל חברה לביטוח בע"מ

                       ע"י ב"כ עו"ד נתנאל בר אילן

                       5. מועצה אזורית חוף השרון

                       ע"י ב"כ עו"ד אריה כרמלי 

                       6. לביא נטף מהנדסים ויועצים בע"מ

                       ע"י ב"כ עו"ד אליהו שטיינר                                        הצדדים השלישיים

 


ובעניין:                 1. בוקין מהנדסים

                             2. בוקין קונסטנטין

                             ע"י ב"כ אבי הראל                                   שולחי הודעת צד רביעי

 

                                                                  נ  ג  ד

 

                             הפניקס חברה לביטוח בע"מ

                             ע"י ב"כ עו"ד אליהו שטיינר                     צד רביעי

 

פסק דין


 

הרקע לתביעה וטענות הצדדים

1.         תובע 1 (להלן: "התובע"), יליד 1956, עובד זר מרומניה, רתך ופועל בניין במקצועו, הגיע לעבוד בישראל בשנת 1996. נתבעת 1 הייתה חברת ניהול כוח אדם שהעסיקה את התובע והציבה אותו בעבודה אצל נתבעת 2. נתבעת 3 הינה מבטחתה של נתבעת 2. העבודות שביצעה נתבעת 2 היו התקנת תשתית ביוב פנימית במושב רשפון (להלן: "האתר"), והעבודות בוצעו עבור נתבעת 4, המועצה האזורית, כשנתבעת 5 הייתה אחראית לתכנון הפרויקט. נתבעת 6 נשכרה על ידי נתבעת 4 לצורך פיקוח על העבודות באתר וכחלק מביצוע הפיקוח היא שכרה את שירותי צד שלישי 1, אשר צד שלישי 2 הוא בעליה ומנהלה. נתבעת 7 הינה מבטחתה של נתבעת 6 ונתבעת 8 הינה קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים. צד רביעי היא חברת ביטוח אשר לטענת צדדים שלישיים 1 ו-2 ביטחה אותם במועד הרלוונטי של התאונה שתפורט להלן.

 

2.         ביום 26.11.00 עסק התובע בהנחת צינורות ביוב בתעלות באתר. לצורך התקנת הצינורות הוא נדרש לעבוד בתוך תעלה בעומק של כ-2 מטר כשלפתע התמוטטו עליו דפנותיה והוא כוסה בחול ובעפר עד לגובה חזהו. בסמוך להתמוטטות זו, ארעה התמוטטות נוספת והתובע נקבר בתוך החול והעפר עד לגובה הצוואר (להלן: "האירוע" או "התאונה"). כתוצאה מהאירוע נפגע התובע בכל חלקי גופו והוא אושפז כשהוא מונשם באופן מלאכותי בבית החולים "מאיר" בכפר סבא, שם אושפז למשך תקופה ארוכה כשבמהלך אישפוזו עבר סדרה של ניתוחים. לאחר מכן הוא הועבר לשיקום בבית החולים "בית לוינשטין". תובע 2 (להלן: "המל"ל") הכיר באירוע כתאונת עבודה וביום 9.07.02 קבעה וועדת ערר של המל"ל כי לתובע נכות צמיתה בשיעור של 90% החל מיום 1.01.02, מתוכם 10% בגין פגיעה בברך ימין, 25% בגין פגיעה באגן, 40% בגין פגיעה כירורגית בבטן לרבות בקע ענק בצלקת בבטן, ו-29.75% בגין הפעלת תקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז – 1956, במחצית. בנוסף נקבעה לו נכות זמנית בשיעור של 60% מיום 28.05.01 ועד ליום 31.12.01. ביום 5.09.07 קבעה ועדת המל"ל שדנה מחדש בקביעת דרגת נכותו של התובע, כי יש לו נכות צמיתה בשיעור 78% החל מיום 20.05.07. בשל הפגיעה, התובע לא היה מסוגל לשוב לעבודה במקצועו או בכל עיסוק אחר, וביום 19.11.03 הוא שב למולדתו, רומניה. בהתאם לקביעות הוועדות הרפואיות מטעם המל"ל, המל"ל שילם וישלם לתובע גימלאות להן הוא זכאי, ואשר הועמדו נכון ליום 17.05.06 על סך של 1,337,847 ¤.

 

3.         לטענת התובעים, הנתבעות 1-2, 4-6 נושאות באחריות לאירוע ועליהן לפצותם על נזקי התובע. לחילופין, נטען כי נתבעת 8 היא הנושאת באחריות לאירוע, שכן ההתמוטטות ארעה בעטיו של טרקטור שביצע עבודות בסמוך לתעלה ובעליו של הטרקטור אינו ידוע. מנגד הכחישו הנתבעות כולן את אחריותן לאירוע וכל אחת מהן הטילה את האחריות לפתחן של רעותיה, ואילו נתבעת 1 נמחקה מהתביעה מפני שנכנסה להליכי כינוס נכסים.

 

4.         נתבעות 2 ו-3 טענו כי האחריות לאירוע רובצת לפתחה של נתבעת 1 מפני שהאחריות לבטיחות התובע וסדרי העבודה היו מוטלים על שכמה בהיותה מעסיקתו. בנוסף גם נתבעת 5 נושאת באחריות לאירוע מפני שההתמוטטות ארעה כתוצאה מנזילות בקו ביוב ישן שעבר בסמוך לתוואי שתוכנן על ידי נתבעת 5 להנחת קו הביוב החדש מבלי שזו נתנה דעתה לכך כראוי. בנוסף היא טענה כי השכר ששולם לנתבעת 1 על ידי נתבעת 2 כלל החזר תשלום שכר עבודה וביטוח לאומי, באופן שנתבעת 1 לא שימשה למעשה, אלא "צינור" להעברת הכספים והתשלומים לתובע 2. משכך, נתבעת 2 היא מעבידתו של התובע ואין לראות בה "צד שלישי" כמשמעותו בסעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995. על אלו הוסיפה כי נתבעת 2 נמכרה במסגרת הליך כינוס נכסים והסדר נושים כשהיא נקייה מכל חוב, עיקול או שיעבוד, והתובעים מנועים כיום מלהעלות טענה כלשהי לקיומו של חוב כלשהו של נתבעת 2 כלפיהם בגין התקופה שלפני מכירתה.

 

5.         נתבעת 4 טענה כי הפקידה את ביצוע העבודות בידי הנתבעים 1-2 ו-5 אשר בידיהם היו השליטה והפיקוח על הנעשה באתר, ובכך היא עצמה יצאה ידי חובתה לפי סעיף 15 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש].

6.         נתבעת 5 טענה כי היא עסקה בתכנון הנדסי בלבד ואינה אחראית על ביצוע העבודות שהיו מוטלות על כתפי נתבעת 2 אשר גם קיבלה על עצמה בהסכם שכרתה עם נתבעת 4 את האחריות הבלעדית לכל נזק שייגרם למי מהעובדים באתר. בנוסף, הפיקוח אחר ביצוע העבודות באתר לא היה בתחום אחריותה והוא היה מוטל באופן בלעדי על נתבעת 6.

 

7.         גם נתבעת 6 הדפה את האחריות מעליה לעבר הנתבעות האחרות והצדדים השלישיים. היא הגישה הודעת צד שלישי כנגד צד שלישי 1 אשר נשכרה על ידה לצורך ביצוע הפיקוח על העבודות באתר, כנגד בעליה ומנהלה, צד שלישי 2, כנגד נתבעות 2 ו-3 (צדדים שלישיים 3-4) כמי שביצעו את העבודות שגרמו לאירוע, כנגד נתבעת 4 (צד שלישי 5) כמי שהזמינה את העבודות וכמי שהאתר נמצא בבעלותה וקיימה פיקוח מטעמה על העבודות, וכנגד נתבעת 5 (צד שלישי 6) אשר תכננה את ביצוע העבודות. טענת נתבעת 6 הייתה כי כל אלו הם הנושאים באחריות להתרחשות האירוע ולא היא.

 

8.         בתגובה טענו הצדדים השלישיים 1 ו-2 כי הפיקוח היחיד שהם נדרשו לתת בהתאם להסכם בינה לבין נתבעת 6 היה לביצוע העבודה בהתאם להזמנתה של נתבעת 4 היינו, לכך שצינורות הביוב והמים יונחו ויחוברו בגבהים, בזוויות ובשיפועים התואמים את הזמנת נתבעת 4. האחריות לביצוע העבודות ולבטיחותן לא הייתה מוטלת על כתפיו. צדדים שלישיים אלו אף שלחו הודעת צד רביעי כנגד מבטחיהם, וזו הכחישה קיומה של פוליסת ביטוח בינה ובין הצדדים השלישיים. 

 

9.         נתבעות 5-6 והצדדים השלישיים 1-2 טענו גם כי ההתמוטטות בתעלה ארעה כתוצאה מעבודות חפירה שבוצעו באתר על ידי טרקטור ועל כן התובעים זכאים לפיצוי אך לפי הוראות חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "הפלת"ד"). כנגד טענה זו טענה נתבעת 8 כי האירוע לא היה תאונת דרכים כמשמעותו בחוק הפלת"ד ויש לדחות את התביעה כנגדה.

 

10.       על כל זאת, הוסיפו וטענו כל הנתבעות והצדדים השלישיים כי יש לדחות את התביעה בשל השיהוי בהגשתה והן נחלקו עם התובעים גם על גובה הנזק. כמו כן טענו כי יש לייחס לתובע אשם תורם מכריע מפני שהוא היה בקיא בכל סדרי העבודה והבטיחות ופעל בניגוד להוראות המפורשות והמפורטות שקיבל ובניגוד לדרך בה נוהג אדם סביר. הם הצביעו על כך שהתובע נשאר בתעלה חרף היותו מודע לעבודות החפירה שבוצעו על ידי טרקטור בסמוך.

 

11.       לאחר שמיעת ההוכחות הסכימו כולם כי האירוע לא בא בגדרה של "תאונת דרכים" כמשמעותו בפלת"ד ולכן התביעה כנגד נתבעת 8 נדחתה.

 

תחילה אפוא, להתרחשות התאונה.

 

התרחשות התאונה והאחריות לה מצד נתבעת 2

12.       בתצהירו סיפר התובע כי ביום האירוע הוא החל לעבוד בהנחת צינורות ביוב בתעלות שבאתר החל מהשעה 7:00 בבוקר. הוא נתבקש לדאוג לחיבור צינורות פלסטיק שקישרו בין בריכות בטון בתעלה בעומק של כמטר וחצי. יחד עימו עבד פועל נוסף מרומניה בשם ניקולאי (ניקו) שלא היה בקיא בעבודה מפני שזה היה יומו הראשון בה ועל כן הוא סייע לו מחוץ לתעלה, לפי הוראותיו של אדם בשם אלי, אשר כונה על ידו "ילי" שהיה מנהל העבודה מטעם נתבעת 2 (הכוונה היא למר אלי חממי, להלן). בשלב מסוים, הלכו אלי וניקו להביא צינור נוסף כשבינתיים התובע ניקה את פתח הבריכה אליה היה צריך לחבר את הצינור. הוא המתין לשניים בתוך התעלה במרווח של כמטר שהיה בין דופן התעלה לבין בריכת הבטון. במקביל, חנה טרקטור על חלק אחר של התעלה שכוסה בעפר מספר ימים קודם לכן כשהוא ממתין ככל הנראה, לסיום העבודות על ידם, באופן שיכסה גם חלק זה של התעלה בעפר. תוך כדי ההמתנה לאלי וינקי, לפתע התמוטטו עליו דפנות התעלה והוא נקבר בחול וגושי עפר עד לגובה החזה. מפולת שנייה שהתרחשה מיד לאחר מכן קברה אותו בעפר עד לצווארו. הוא סיפר כי הבחין בצינורות ישנים שהיו באיזור ההתמוטטות וכי האדמה במקום הייתה לחה. אלי וינקו הוציאו אותו מהתעלה והניחו אותו על הדשא הסמוך. הוא לא הצליח להתרומם וללכת בכוחות עצמו, והוא פונה באמבולנס לבית החולים מאיר בכפר סבא.

 

13.       בחקירתו הנגדית הוסיף התובע כי החל לעבוד באתר כשבעה-שמונה חודשים לפני האירוע, ובכל יום היה עושה את אותה עבודה שעשה ביום האירוע, לאמור, הטמנת הצינורות בתעלות וחיבורם לבריכות הבטון. הוא ציין כי כשהגיע לאתר ביום האירוע, התעלות כבר היו חפורות ובריכות הבטון גם הן כבר היו יצוקות. הוא החל לעבוד קצת אחרי השעה 7:00 והספיק להניח את הצינורות בשלושה קטעי תעלה שונים, כשלאחר שסיימו את הנחת הצינורות, טרקטור שהיה במקום היה מכסה את התעלות והם עזרו ביישור השטח. האירוע קרה כאשר הוא עבד על הבור השלישי. אורך כל צינור היה כשלושה מטרים בקוטר של 15 ס"מ, עומק התעלה היה מטר וחצי ורחבה מטר אחד, ועומק הבורות (בריכות הבטון) היו 2 מטר וכך גם הייתה מידת רוחבם. ביצוע העבודה נעשה באופן שהוא עמד בתוך התעלה ושני עובדים שעמדו על שפת התעלה הורידו אליו את הצינור. הכנסת צינור לקחה כעשרים דקות עד חצי שעה. הוא המתין שתיים-שלוש דקות עד להבאת הצינור על ידי אלי וניקו והוא נותר בתוך הבור לפי הוראותיו של אלי. הוא הכחיש כי הוא יישר את הקרקע על דעתו חרף ההוראות שקיבל להמתין לחזרתם של אלי וניקו.

 

14.       מר אלי חממי, שהיה מנהל צוות אצל נתבעת 2 ביום האירוע והיה עד לאירוע, סיפר בתצהירו כי התובע ירד על דעת עצמו באופן פתאומי לתוך התעלה על מנת ליישר את קרקעיתה, וזאת מבלי שקיבל לכך אישור ממנו או מכל גורם מוסמך אחר. לפתע, החל הקיר המזרחי של התעלה לקרוס ומפולת חול הדביקה את התובע לקיר המערבי. לדבריו, המפולת הייתה תוצאה של צינור מים חלוד שהיה מונח במקביל לתעלה וגרם לקריסת האדמה. גם בחקירתו הנגדית הוא שב וטען כי אינו מבין מה הוביל את התובע לרדת לתעלה לאחר שהם סיימו את העבודות שהיה צריך לעשות בה. הוא גם טען כי אף פעם לא נכנס עובד לבור או לתעלה מבלי שיהיה לידו עובד נוסף שעומד מלמעלה ומשגיח. עם זאת הוא אישר כי גם לו? היה נשאל על ידי התובע אם הוא יכול להיכנס לבור, הוא היה מאשר לו זאת, שכן לא נצפתה כל סכנה בכניסה אליו והתאונה שארעה הייתה בלתי צפויה. בסופו של יום הוא לא ידע להסביר מה לא היה תקין בכניסתו של התובע לבור. הוא ציין כי התובע היה עובד טוב ומסור שלא עשה בעיות והוא ירד לבור במקרה זה על אף שידע כי אסור לו להיכנס לבורות ללא אישור ממנו, בשל מסירותו ובמטרה ליישר עוד קצת את הבור. עם זאת, כשנשאל האם ייתכן שבאותו יום התובע סיים לחבר צינור אחד ואז פנה אליו וביקש לקבל את הצינור השני, ואז, כשהוא הפנה אליו את גבו במטרה להביא את הצינור ארעה ההתמוטטות, הוא השיב כי ייתכן וכך אכן היה.

 

15.       לדבריו עוד, הם ידעו כי קיימת סכנה של קריסת דפנות בכל עבודה מסוג זה, אך לא ידעו כי קיימת סכנה מיוחדת בשל קיומו של קו מים ישן שהיה שם שהם לא ידעו על קיומו והופתעו לגלותו. לו? ידע על קיומו, הוא היה מפנה את תשומת לב המפקח לכך וייתכן שהוא היה מורה על הזזת דופן הבריכה. הם עבדו לפי תכנית עבודה שקיבלו מהמתכננים ועל פי מפה של המושב, אך לא הייתה בפניהם מפה שסומנו בה קווי מים. בשל הסכנה שקיימת בחפירת הבורות, כל חפירה וכל כיסוי של בור נעשו על פי הוראות המפקח שנכח במקום בכל יום ויום. עם זאת, הוא לא זכר האם המפקח אישר באופן ספציפי את ביצוע העבודות בבור בו נפגע התובע.

 

16.       לא ניתן לדעת אפוא, מדוע קרסו דפנות הבור. קיימת רק עדותו של מר חממי שאישר בפה מלא כי ידע שקיימת סכנה של קריסת הדפנות ולא ננקטו אמצעים כלשהם למנוע את הקריסה. מעדותו של מר חממי, כמו גם מעדותו של התובע, גם עלה כי דפנות הבור נחפרו בצורה ישרה ללא שיפוע שיהא בו כדי למנוע התמוטטות. זאת חרף ההוראה המפורשת בתקנה 111(ב) לתקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בניה), התשמ"ח-1988 (להלן: "תקנות הבטיחות") הקובעת כי: "מבצע בניה אחראי לכך שלא יתחילו ולא ימשיכו בביצוע חפירה העלולה להפחית מיציבותו של מבנה, מתקן או חלק מהם, בין קבועים ובין ארעיים, אלא אם כן ננקטו אמצעים מתאימים למניעת פגיעה באדם, הן לפני התחלת החפירה והן במהלכה". בהמשך לכך גם נקבעו בתקנה 112 לתקנות הבטיחות הוראות מפורטות באשר לאמצעי הבטיחות שיש לנקוט בעת ביצוע חפירות, וכפי שעלה מהעדויות, דבר מכל אמצעים אלו לא נעשה. גם לא הובאה כל עדות אודות הוראות הבטיחות שניתנו לעובדים באשר לעבודה בחפירות, מלבד אמירה כללית לעובדים שלא להיכנס לחפירות מבלי שיש אדם נוסף העומד מעל לחפירה ובטרם הסתיימו עבודות החפירה על ידי הטרקטור.

 

17.       אני גם מבכר את עדותו של התובע כי הוא ירד לתעלה ונותר להמתין בה להבאת הצינורות על פי הוראותיו של מר חממי והוא לא ירד לתעלה על דעת עצמו. גרסתו של מר חממי כאילו התובע ירד לתעלה על דעת עצמו מבלי שניתן לו אישור לכך נוצרה אך כדי להרחיק ממנו, או ממעסיקתו, את האחריות לאירוע. מר חממי עצמו גם הודה בסופו של יום, כאמור, כי ייתכן שהאירוע קרה כאשר התובע סיים לחבר צינור אחד ופנה אליו בבקשה לקבל את הצינור השני. בכל מקרה, גם אם אקבל את גרסתו של מר חממי כי התובע לא ביקש את רשותו עובר לכניסתו לבור, לא השתכנעתי כי מדובר היה בפעולה שנעשתה בניגוד להוראות מפורשות שניתנו לו, ובכל מקרה גם לדברי מר חממי עצמו, לו? היה מתבקש לאשר את כניסתו של התובע לבור באותו מועד, הוא היה עושה זאת.

 

18.       משכך די ברור כי נתבעת 2 כזו האחראית על מעשיו של התובע ומעבידתו בפועל, אחראית כלפיו על אירוע התאונה ועל הנזקים שנגרמו לו ממנה.

 

19.       הנה כי כן, בעניין זה לא יכולה להיות מחלוקת כי האחריות לבטיחותם של העובדים באתר הייתה מוטלת קודם כל על נתבעת 2. כך עלה, כאמור, מעדותו של התובע בבית המשפט שציין במסגרת חקירתו הנגדית כי בכל מהלך עבודתו באתר הוא קיבל הוראות רק ממר חממי, שהיה כאמור, מנהל העבודה בפועל מטעם נתבעת 2. לדבריו, במהלך העבודות אמנם נכח באתר מהנדס, אך לעובדים לא היה קשר עם המהנדס והם לא קיבלו ממנו הוראות כלשהן. גם מר חממי ציין בחקירתו הנגדית כי כל ההנחיות במקום ניתנו על ידו בהיותו מנהל צוות ובהעדר אדם בדרגה מעליו באתר. הוא גם היה זה שנתן לעובדים הוראות בטיחות מדי בוקר. וגם במהלך היום הוא פיקח על ביצוע הוראות הבטיחות, ומי שחרג מהם היה ננזף על ידו בצעקות.

 

20.       יתר על כן, מר חממי גם אישר בחקירתו הנגדית כי ביום האירוע לא נכח מנהל עבודה אחר באתר ולדבריו גם לא ידוע לו על מנהל עבודה ששהה באתר בימים אחרים במהלך ביצוע העבודה. הוא הופנה ליומן העבודה מיום האירוע בו צוין כי באותו היום נכחו באתר שלושה עובדים, מנהל עבודה ונהג ג'י.סי.בי. (טרקטור), ומכאן עולה כי הוא היה מנהל העבודה. תשובתו הייתה כי הוא לא היה מנהל עבודה וככל הנראה הוא נכלל בין שלושת העובדים. זאת על אף שהוא עצמו ציין כי היו שלושה עובדים בלעדיו, התובע ושני אנשים נוספים, האחד בשם מיכאל והאחר בשם שאסה. הוא גם שלל את טענתו של מר יוסי זילבר, שהיה מנהל נתבעת 6, בתצהירו כי הוא החליף את מנהל העבודה הקודם שהיה באתר, אדם בשם איגור. לדבריו, אין לו תעודה של מנהל עבודה והוא עבד במקום אך כראש צוות. ברם, כך או כך, אין מחלוקת כי מלבד מר חממי לא נכח מנהל עבודה אחר באתר, ולכן יהיה תוארו של מר חממי אשר יהיה, מנהל עבודה או מנהל צוות, אין מקום לספק כי מר חממי היה האחראי על עבודת הפועלים מתחתיו ועל שלומם. בד בבד גם לא יכולה להיות מחלוקת כי החובה למנות מנהל עבודה מוטלת לפי תקנות הבטיחות על "מבצע בניה", שהיא במקרה זה, לפי סעיף ההגדרות וסעיף 6(א) שבתקנות הנ"ל, נתבעת 2. על מנהל העבודה להיות בעל כישורים מתאימים שנקבעו בסעיף 3 לתקנות הבטיחות, ומר חממי הודה בפה מלא כי הוא אינו עומד בקריטריונים אלו. כך שבסופו של יום הוברר כי נתבעת 2 לא מילאה את חובתה למנות מנהל עבודה ואת האחריות על העובדים היא הטילה על מר חממי שלא היו לו הכישורים המתאימים לכך.

 

21.       וכתנא דמסייע למסקנה האמורה ניתן להפנות למכרז שהוצא על ידי נתבעת 4 ונכתב על ידי נתבעת 5 והיווה חלק מהסכם ההתקשרות בין נתבעת 4 לנתבעת 2, ובו נכתב במפורש בסעיף 401.1 למפרט המיוחד שבו כי: "הקבלן הוא האחראי הבלעדי והמוחלט לבטיחות העבודה ואנשיו כולל צד שלישי... על הקבלן לוודא שחפירת תעלות, מחפורות וכל עבודת החפירה והמילוי תיעשנה באופן בטוח. אם יהיה צורך הוא ידפן את דפנות החפירה. הוראות המתכנן או המפקח אינן פוטרות את הקבלן מאחריות זו". כן נכתב בסעיף 401.2.1 למפרט המיוחד כי: "הקבלן ינקוט בכל כללי הזהירות והבטיחות הנדרשים כחוק ולפי שיקול דעתו להבטחת שלומם של העובדים המתפקדים בתוך התעלות שנחפרו. כל ארוע ו/או תאונה תהיה באחריותו המלאה המוחלטת והבלעדית של הקבלן והוא בלעדית ישא בכל התוצאות".

 

22.       ולבסוף, בעניין הטענה שקריסת הדפנות נגרמה כתוצאה מקיומו של קו מים ישן באזור החפירה. בעניין זה העיד המהנדס אילן הלבץ אשר ריכז צוות אצל נתבעת 5 בהכנת המכרז והתכנון ההנדסי של העבודות באתר. הוא ציין בתצהירו כי הוא היה זה שערך עבור נתבעת 4 את מסמכי המכרז לעבודות באתר ובין היתר הוגדרו בו גבולות הגזרה של האתר ואחריות הגופים השונים שנטלו חלק בעבודות. המכרז פורסם בחודש אוגוסט 1999 והוא תאם לחלוטין את המפרט הכללי של משרד התשתיות, ולפיו האחריות לחישוף מוקדם של התשתיות בשלבי הסימון והביצוע כמו גם האחריות לבטיחות בעבודות החפירה, הוטלה באופן ברור על הקבלן המבצע, היא נתבעת 2, אשר חתמה על הסכם קבלנות עם נתבעת 4 כשתנאי המכרז היו חלק בלתי נפרד מהסכם זה. בחקירתו הנגדית הוא ציין כי המפרט שנמסר לקבלן אמנם פרט באופן כללי את המצב באתר ואת העבודות הנדרשות, אך את דרכי הביצוע בכל נקודה ונקודה באתר השאירו לשיקול דעתו ולאחריותו של הקבלן המבצע. עם זאת, קיומו של קו מים נוסף פעיל במקום היה ידוע והוא אף סומן בקו כחול בולט על המפה ובאופן זה התוכניות נמסרו לקבלן. תוכניות אלו היו למעשה חלק ממסמכי ההסכם והקבלן חתם על המפות לביצוע. הקבלן ידע אפוא, שהוא עובד במקום בעייתי והוא הוזהר מפני הסכנות הכרוכות בעבודה באתר, בכלל זה שמערכת הביוב החדשה מוטמנת ליד הקו הקיים וקיימת סבירות שתהיה נזילה מקו מים ישן מעין זה, שתגרום לגלישת קרקע. בכל מקרה, טען, בתוכניות הוגדרה על ידם כל חפירה לעומק של יותר ממטר וחצי כחפירה עם פוטנציאל לסכנה. לטענתו, תפקידו של הקבלן המבצע היה למנות מנהל עבודה מוסמך ומתפקידו של המפקח לוודא שהקבלן אך מבצע את העבודות בהתאם לתיכנון.

 

23.       סיוע נוסף למסקנה שהאחריות לקרות התאונה רובצת לפתחה של נתבעת 2 מתקבל מסעיף 400.15 למפרט המיוחד שהיה חלק מההסכם ובו נכתב כי: "באחריות הקבלן לחשוף מידית ובמקביל לסימון את כל התשתיות התת קרקעיות המקבילות ובמרחק של 4 מ' משני צדי תואי הקוים המוצע". גם במסמכים של משרד התשתיות הלאומיות מחודש מרץ 1997 נכתב בסעיף 2.29: "הקבלן מתחייב לשלם כל דמי נזק, או פיצוי, המגיעים על פי דין לעובד, או לכל אדם אחר הנמצא בשרותו של הקבלן, כתוצאה מתאונה או נזק כלשהם תוך כדי ביצוע 'המבנה' ותוך כדי ביצוע עבודות בתקופת הבדק, ובקשר לכך". גם בסעיף 301.2.2 שבחוברת נכתב: "בעת חפירת התעלה באדמה רגילה, כולל חול, ינקוט הקבלן בכל האמצעים כדי למנוע התמוטטות התעלה או מפולות, העלולות להיגרם ע"י כמויות החומר החפור המונח בצד התעלה או ע"י מבנים או מסיבות אחרות".

 

24.       למעשה גם, האחריות למניעת התמוטטות התעלה בכלל ובשל קיומם של קווי מים בפרט מוטלת על נתבעת 2 מכוח תקנות הבטיחות, בהן נקבע בסעיף 114 כי: "לפני תחילת ביצוע עבודות חפירה או חיצוב יבדוק מבצע בניה את קיומם האפשרי של קווי חשמל, מים, ביוב, טלפון" וכי עליו לנקוט אמצעי זהירות מיוחדים למניעת פגיעה באדם הנמצא בחפירה כתוצאה  מקווי מים אלו.

 

25.       לכן, אפוא, גם אם אקבל את עדותו של מר חממי כי קיומו של קו המים הישן לא היה ידוע לו ולאחר האירוע הוא הופתע לדעת על קיומו, אין בכך כדי לפטור את נתבעת 2 מאחריותה, שכן כאמור, עליה הייתה מוטלת החובה לחשוף את קווי המים הישנים עובר לביצוע העבודות ומר חממי הודה כי לא נעשו פעולות כלשהן על ידי הנתבעת לחישוף קווי מים אלו באתר. תוואי החפירה שסומן, לפי עדותו של מר חממי, על ידי מודד מטעם נתבעת 2 לפי הנחיות שקיבל מהמפקח, לא הביא אפוא, בחשבון את קווי המים הישנים. יתרה מזאת, אני מאמץ את עדותו של מר הלבץ שקו המים היה ידוע לנתבעת 2, שכן הוא סומן בקו כחול בולט על המפה שצורפה לתוכניות ונמסרה לנתבעת 2 שחתם עליהן. עדותו של מר הלבץ כי נתבעת 2 ידעה על הסכנה הנשקפת בביצוע העבודות באתר של הטמנת מערכת הביוב החדשה ליד הקו המים הישן, ובכלל זה הסכנה לגלישת קרקע, נתמכה בעדותו של מר חממי שהודה בסופו של יום כי ייתכן שמפה בה סומנו קווי המים באתר אכן נמסרו לנתבעת 2 על אף שהוא עצמו לא ראה אותה.

 

26.       המסקנה היא אפוא, כי נתבעת 2 התרשלה הן באי חשיפת הקו הישן, הן באי קיום הוראות תקנות הבטיחות בכל הנוגע לביצוע עבודות חפירה, הן באי מינוי מנהל עבודה מוסמך באתר והן באי מתן הוראות לתובע ובפיקוח רשלני על עבודתו והיא נושאת באחריות לפצות את התובע על נזקיו.

 

ומכאן לשאלה מי מבין הנתבעות האחרות נושאות יחד עם נתבעת 2 באחריות כלפי התובע.

 

אחריות נתבעת 1

27.       באשר לנתבעת 1 טען התובע כי היא זו שמימנה את הוצאותיו וכי הוא היה מגיע לאתרי העבודה וחוזר לביתו בסיום העבודה באמצעות מיניבוס שמומן על ידי נתבעת 1. עם זאת, אף פעם לא הגיע מישהו מטעם נתבעת 1 במהלך העבודה כדי לבקר אותו.

 

28.       לא מצאתי מקום להטיל את האחריות לאירוע ולנזקיו של התובע על כתפי נתבעת 1, מפני שבנסיבות העניין די ברור כי לא היה בידיה למנוע את האירוע. האירוע נגרם כאמור, בשל אי קיום הוראות תקנות הבטיחות בכל הנוגע לביצוע בעדות חפירה, בשל אי מתן הוראות בטיחות ברורות לתובע, בשל בפיקוח רשלני על עבדותו, ושמא בשל אי חשיפת קו המים הישן, וכל אחת מחובות אלו לא רבץ לפתחה של נתבעת 1. תפקידה של נתבעת זו היה הצבתו של התובע אצל מעסיקתו בפועל, נתבעת 2, ולא היה לה כל קשר לחפירה או לעבודות אחרות שבוצעו באתר. אכן, על חברת כוח אדם מוטלת החובה לוודא כי היא מציבה את עובדיה בחברה המקיימת סביבת עבודה בטוחה ומקפידה על נוהלי וכללי בטיחות נאותים (ע"א (מחוזי, י-ם) 4272/03 פ.ס. הנדסה ותכנון בע"מ נ' שרחה, פורסם במאגרים [6.01.04]). ואולם לא הובאה כל ראיה כי חובה זו הופרה על ידי נתבעת 1, ואף לא נטען כי הבחירה של נתבעת 1 להציב את עובדיה אצל נתבעת 2 הייתה בחירה רשלנית. כמו כן, לא זו בלבד שלא ניתן לדרוש מחברת כח אדם לצפות מראש את כל המחדלים שהקבלן הראשי שבידיו השליטה והפיקוח על העבודה יעשה, ויהיה בהם כדי לפגוע בעובד (השווה ע"א (מחוזי-חי') 2160/01 רשות הנמלים והרכבות נ' אופירם בע"מ, פורסם במאגרים [16.01.03]), בוודאי לא במקום בו הקבלן הראשי שעיסוקו בכך מצהיר כי לא ניתן היה לצפות את התרחשות האירוע, אלא שבמקרה זה די ברור כי גם לו? הייתה נתבעת 1 מציבה נציג מטעמה באתר, לא היה בכך כדי למנוע את האירוע ותוצאותיו. גם תקנות הבטיחות אינן מטילות את החובות שלא מולאו במקרה זה על חברת כוח האדם המספקת את העובדים. בשל כל אלו אפוא, לא ניתן לראות בנתבעת 1 כאחראית על התאונה ותוצאותיה, אף לו? לא נמחקה מהתביעה בשל כינוס נכסיה.

 

זהות המעביד של התובע

29.       חלק ניכר מסיכומיו של ב"כ המל"ל הוקדשו מטבעם של דברים לשאלה מיהו המעביד של התובע לצורך הפטור מתביעת השיבוב של המל"ל. לדבריו, המסקנה בשאלה זו פשוטה ולפיה נתבעת 1 היתה "המעביד" ומשכך לא נחסמת דרכו של המל"ל לתבוע את נתבעת 2 בגין מחדליה. את עיקר טענותיו בעניין זה הוא סמך על פסק הדין בעניין רותם דשנים (ע"א 6657/95 רותם דשנים אמפרט בנגב בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם במאגרים [11.11.96]).

 

30.       מנגד טען ב"כ נתבעת 2 כי נתבעת 1 שימשה אך כ"צינור" להעברת משכורתו ותשלומי החובה החלים על התובע, כשבפועל נתבעת 2 היא זו שהייתה מעבידתו ומשכך היא מוגנת מפני תשלום תביעת השיבוב של המל"ל.

 

31.       הצדק בעניין זה עם המל"ל. אכן, סוגיית יחסי העבודה הקיימים בין חברות כוח אדם לבין העובדים המעוסקים בפועל אצל מעביד אחר, אינה שאלה פשוטה והיא זכתה לבירור במסגרת פסקי דין רבים (ראה למשל, דב"ע (ארצי) נב/3-142, אלהרינאת נ' כפר רות, פד"ע כד 535; בג"צ 450/97 תנופה שרותי כוח אדם ואחזקות בע"מ נ' שר העבודה והרווחה, פ"ד נב(2) 433; רע"א 4381/03 ש.כ. מאגרי אנוש בע"מ נ' מותגי אופנה, פורסם במאגרים [14.04.05]; פש"ר (מחוזי-ת"א) 1209/01 עו"ד משה גולדשלגר בתפקידו ככונס נכסים של חברת גיב קבלנות כללית בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ, פורסם במאגרים [3.05.04]). ברם, השאלה הטעונה הכרעה במקרה זה אינה תלויה בהכרעה בשאלת יחסי העבודה הקיימים בין עובד, חברת כוח האדם והמעסיק בפועל. ההכרעה בדבר קיומם של יחסי "עובד-מעביד" נבנחנים בכל מקרה ומקרה בהתאם לחוק הרלוונטי באותו עניין ולתכליתו. בענייננו השאלה הדורשת הכרעה היא אך מיהו המעביד לעניין תביעת השיבוב הסטאטוטרית של המל"ל (דנ"א 8435/96 רותם דשנים אמפרט בנגב נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם במאגרים [1.06.97]).

 

32.       הנה כי כן, לפי סעיף 82(ג) לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) (להלן: "הפקודה"), ה"מעביד" כהגדרתו בסעיף 82(ב) לפקודה, שלא יחשב לצד שלישי בכל הנוגע לתביעת שיבוב של המל"ל, הוא "החייב לפי החוק (חוק הביטוח הלאומי, התשי"ד-1953 - ד.מ.) בתשלום דמי הביטוח בעד המבוטח ...". ההגיון העומד בבסיס הוראה זו הוא, שהפטורש מתביעת השיפוי לא ניתן למעביד בשל הפונקציה שהוא ממלא כמעסיק של העובד במסגרת יחסי עובד-מעביד ביניהם, אלא כמי שנושא בנטל תשלום דמי הביטוח (רע"א 686/97 מנורה נ' עזבון המנוח משה תמר, פורסם במאגרים [5.10.99]).

 

33.       בהתאם לאמור בסעיף 6 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 ובסעיף 11 לתוספת הראשונה לצו הביטוח הלאומי (סיווג מבוטחים וקביעת מעבידים), התשל"ב-1972, בתחום עבודות התעשייה והמסחר, במקרה שמבצע העבודה הופנה לעבודה לפי התקשרות בינו לבין אדם שעיקר עיסוקו במשלוח ובהפניית עובדים, וגמול העבודה משתלם למבצע העבודה על ידי מי שהפנה אותו, החייב בתשלום דמי הביטוח הוא החייב בתשלום גמול העבודה לפי ההתקשרות. לכן במקרה זה, נתבעת 1 היא זו שהייתה חייבת בתשלום דמי הביטוח הלאומי של התובע ורק כלפיה אין למל"ל זכות שיבוב בהתאם לסעיף 82 לפקודה, אך לא כן כלפי נתבעת 2. מסקנה זו עולה מההלכה שנקבעה על ידי בית המשפט העליון בעניין רותם דשנים הנ"ל והוא שב וחזר עליה לאחרונה במסגרת רע"א 4555/08 פלתורס סוכנות לביטוח בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם במאגרים [17.06.09] ולא מצאתי מקום לסטות ממנה בנסיבות מקרה זה.

 

34.       לכן, גם לו? הייתי מוצא את נתבעת 1 אחראית לנזקיו של התובע, לא הייתה למל"ל זכות שיבוב כלפיה. מאידך, קיימת למל"ל זכות שיבוב כלפי נתבעת 2 (והנתבעים האחרים) על הגימלאות שהוא שילם וישלם בעתיד לתובע.

 

אחריות נתבעת 4

35.       לטענת ב"כ התובע בסיכומיו, נתבעת 4 אחראית לקרות התאונה בשל היותה מזמין העבודה ובשל כך שפעלה בחוסר תיאום עם הנתבעות האחרות וכתוצאה מכך נוצר מצב לפיו העבודה באתר התנהלה ללא שמונה מנהל עבודה. לדבריו, נתבעת 4 הייתה מעורבת בכל שלבי התכנון של העבודות באתר וחתימת ההסכמים השונים בין הנתבעות ומינוי בעלי התפקידים השונים. ואולם היא הפסיקה את מעורבתה מבעוד מועד מבלי שווידאה שהגופים השונים אליהם העבירה את השליטה והפיקוח שהיו בידיה מכירים את תפקידם ומבלי שווידאה שמונה מנהל עבודה באתר. בשל כך נטען שהיא נושאת באחריות להתרחשות התאונה.

 

36.       מנגד נתבעת 4 הכחישה את אחריותה לקרות התאונה וטענה כי העבירה את האחריות לביצוע העבודות באתר ולפיקוח אליהן לגופים מקצועיים, ובכך היא הסירה מעליה את האחריות לנעשה באתר. את טענותיה היא סמכה על עדותו של מר דרור גוראל, ששימש כאחראי מטעם החברה הכלכלית של נתבעת 4 לייזום ופיתוח פרוייקטים שלה בתחומה החל משנת 1995 ובכלל זה בזמן האירוע. בתצהירו הוא סיפר כי בשלהי חודש אוגוסט 1999 נתבעת 4 פרסמה מכרז לביצוע העבודות באתר ובשלהי אותה שנה נחתם הסכם בין נתבעת 4 לבין נתבעת 2 לביצוע העבודות. במסגרת ההסכם גם נטלה נתבעת 2 על עצמה את החובה לבטח את עצמה ואת נתבעת 4. הסכם נוסף חתמה נתבעת 4 עם נתבעת 6 לפיו שכרה נתבעת 4 את שירותי נתבעת 6 לפיקוח על ביצוע העבודות באתר. בחקירתו הנגדית ציין מר גוראל כי הוא זה שדיווח לראש המועצה או סגנו על התקדמות ביצוע העבודות, ולעיתים דיווח על כך המתכנן או המפקח על העבודות. הדיווח היה בעל פה ולא זכור היה לו דיווח בכתב על התקדמות העבודות. כן ציין כי לא ידוע לו על פניות של ראש המועצה או סגנו אל הקבלנים או אל הגורמים השונים שעבדו באתר, אך ככל הנראה היו פניות לגורם המפקח, היינו נתבעת 6, אך גם בפניות אלו לא הייתה כוונה להתערב בעבודות. ראש המועצה, סגנו וגם הוא עצמו הגיעו מדי פעם לאתר על מנת לעמוד מקרוב על התקדמות העבודות, ולא זכור לו שדווח על מכשולים בקרקע האתר. הוא אישר כי לחברה הכלכלית הייתה הסמכות להפסיק את העבודות באתר.

 

37.       צודק ב"כ נתבעת 4 בסיכומיו כי בעל מקרקעין יוצא ידי חובתו כלפי מבקרים בקרקע שבחזקתו, אם הוא מוסר ביצוע עבודה הדורשת מומחיות לידיו של קבלן עצמאי מומחה (ע"א 7130/01 סולל בונה בניין ותשתית בע"מ נ' תנעמי, פ"ד נח(1) 1, 21). לכן משלא נטען, ולבטח לא הוכח כי נפל פגם בבחירתה של נתבעת 4 בנתבעת 2 לביצוע העבודות ובנתבעות 5 ו-6 לפקח עליהן, כל אחת בתחומה, אין מקום להטיל על נתבעת 4 אחריות לתאונה. בנוסף על האמור בהתאם להוראת סעיף 6(א) לתקנות הבטיחות, במקרה בו הטיל מזמין עבודה (נתבעת 4 במקרה זה) את ביצוע הבניה על קבלן ראשי (נתבעת 2 במקרה זה), יראו את הקבלן הראשי כמבצע הבניה לעניין תקנות הבטיחות והחובות המוטלות לפיהן על מבצע הבניה מוטלות עליו. כמו כן, לפי סעיף 5(א) לתקנות הבטיחות, החובה למילוי הוראות התקנות מוטלת על מנהל העבודה, שהוא כאמור היה אמור להתמנות על ידי נתבעת 2. כך או כך אפוא, דין התביעה כנגד נתבעת 4 להדחות.

 

38.       אכן, בסיכומיו טען ב"כ נתבעות 2 ו-3 כי יש להטיל על נתבעת 4 אחריות לקרות התאונה בשל מחדלה שלא ביצעה ביקורת בצינור המים הישן שגרם להתמוטטות קיר התעלה. בהקשר זה הוא הצביע על עדותו של מר גוראל בה השיב בשלילה לשאלה האם מישהו מטעם נתבעת 4 עשה ביקורת בצנרת של קו המים הישן. כמו כן הצביע על כך שנתבעת 6 לא יידעה את נתבעת 4 אודות הסכנה הטמונה בצנרת זו. ברם, כאמור, לא הובאה ראיה שיש בה ללמד כי התאונה נגרמה בעטיו של פגם בקו המים הישן אף לא מבחינה הסתברותית. בנסיבות אלו לא ניתן להטיל על נתבעת 4 אחריות לקרות התאונה ומה גם שטיעון זה נטען על ידי נתבעות 2 ו-3 ולא על ידי התובע ונתבעות אלו לא הגישו הודעת צד ג' כנגד נתבעת 4 ממילא.

 

39.       בשולי פרק זה יצוין כי בסיכומיו טען ב"כ נתבעת 4 כי בכל מקרה נתבעת 2 צריכה לשאת בשתי שביעיות מהסכום שהיא תחוייב, אם תחוייב, שכן בהתאם להסכם שנכרת בין נתבעת 4 לבין נתבעת 2, הייתה מוטלת על נתבעת 2 החובה לבטח את העבודות שביצעה באתר ולכלול את נתבעת 4 בביטוח זה והיא לא עשתה כן. ברם, ככל שיש צדק בטענה זו, היה על נתבעת 4 להגיש הודעת צד ג' כנגד נתבעת 2 והיא לא עשתה כן. לכן לו? הייתי מחייב את נתבעת 4 לפצות את התובעים, לא היה מקום להשית חלק מסכום זה על נתבעת 2 במסגרת זו. 

 

אחריות נתבעת 5

40.       כאמור, לדעת התובעים נתבעת 5 נושאת באחריות לנזקי התובע בהיותה המפקחת על ביצוע העבודות באתר. לדבריהם, נתבעת 5 נושאת באחריות גם בשל כך שידעה על קיומו של קו המים הישן באיזור ביצוע העבודות ולא ווידאה כי נתבעת 2 יודעת אף היא על קיומו של קו המים ומבצעת את העבודות במקום בזהירות המתבקשת לאור קיומו של קו מים זה. לו פעלה כראוי התאונה הייתה נמנעת. התובעים הוסיפו כי העובדה שלא מונה מנהל עבודה לאתר רובצת גם היא לפתחה של נתבעת 5 בהיותה המפקחת על העבודות באתר.

 

41.       מנגד, כאמור, טענה נתבעת 5 כי היא עסקה בתכנון הנדסי בלבד והיא לא הייתה אחראית על ביצוע העבודות שהיו מוטלות אך על כתפי נתבעת 2 ובכלל זה גם האחריות הבלעדית לכל נזק שייגרם למי מהעובדים באתר. בנוסף, הפיקוח בפועל אחר ביצוע העבודות באתר לא היה בתחום אחריותה והוא היה מוטל באופן בלעדי על נתבעת 6.

 

42.       המהנדס הלבץ סיפר בתצהירו כי ביום 17.01.99 נחתם הסכם בין נתבעת 4 לבין נתבעת 5 לפיו על נתבעת 5 הוטל לספק לנתבעת 4 שירותים הנדסיים לתכנון מערכת ביוב פנימי למושב רשפון. עבודות הביצוע ובכללן נוהלי העבודה והבטיחות בעבודה, לא היו חלק מההסכם. הוא גם ציין כאמור, כי בהתאם למכרז ולמפרט הכללי של משרד התשתיות, האחריות לחישוף מוקדם של התשתיות בשלבי הסימון והביצוע כמו גם האחריות לבטיחות בעבודות החפירה, הוטלה באופן ברור על הקבלן המבצע, היא נתבעת 2. עוד ציין כי נתבעת 5 גם ערכה את התכנון ההנדסי של קו הביוב שעבורו נחפרה התעלה בה נפגע התובע, ובתכניות הביצוע צוין בבירור קיומו של קו מים בסמוך לתעלה זו. כמפקח עליון הוא היה מגיע לאתר בדרך כלל על פי זימון וקריאה כדי לתת פתרונות הנדסיים לבעיות שהתעוררו מזמן לזמן. הוא לא נכח באתר בזמן האירוע ולא נקרא אליו, לא לפניו ולא לאחריו. בחקירתו הנגדית הוסיף כי הוא לא זוכר שהיו בדיקות קרקע מיוחדות שהיה צריך לבצע במקום עובר לביצוע העבודות. הוא ציין כי בשלב התכנון הדברים נבדקו יותר טוב מהמקובל והוא עבר כל מטר במושב ברגליו ודווקא באתר בו התרחש האירוע הוא לא זיהה משהו חריג שעלול היה לעורר בעיות, ולכן גם, מבחינת התכנון, הוא לא מצא לנכון לתכנן משהו מיוחד. עם זאת כאמור, קיומו של קו מים נוסף פעיל במקום היה ידוע והוא אף סומן בקו כחול בולט על המפה ובאופן זה התוכניות נמסרו לקבלן תוך שהוא הוזהר מפני הסכנות הכרוכות בעבודה באתר, בכלל זה הסבירות שתהיה נזילה מקו מים ישן מעין זה, שתגרום לגלישת קרקע. עם זאת, לא הייתה בידו מפה חתומה על ידי נתבעת 2. עוד ציין כי הוא ביקר באתר מספר פעמים במהלך ביצוע העבודות במסגרת הפיקוח העליון על העבודות וכיום אין לו רישומים מביקורים אלו.

 

43.       כאמור לעיל, אני מאמץ את עדותו של מר הלבץ שהמפה בה סומן קו המים הישן נמסר לידי נתבעת 2. עיון במפה זו אשר הוגשה לבית המשפט גם מעיד כמאה עדים על קיומו של קו המים הישן שסומן בקו כחול וזאת אף לעין בלתי מקצועית ושל הדיוט לדבר. אך בכך לא תם הדיון, שכן חרף מסירת המפה לידי נתבעת 2, עדיין יש לקבוע אם נתבעת 5 נושאת באחריות לקרות התאונה בהיותה "מפקח עליון" על ביצוע העבודות.

 

44.       לפי ההגדרה שבסעיף 2.01 להסכם שבין נתבעת 4 לבין נתבעת 5 מיום 17.01.99 נקבע כי "העבודה ההנדסית" שהוטלה על נתבעת 5 כללה תכנון מוקדם ותכנון כללי, והפיקוח העליון כלל כאמור בסעיף 3.06 להסכם פיקוח עליון על ביצוע העבודות בהתאם לתוכניות; המלצה וייעוץ לגבי בחירה ואישור חומרים; הדרכה ומתן הסברים למפקח; קבלת המבנה ואישור גמר ביצוע; וכל פעולה אשר תידרש על מנת להבטיח פיקוח יעיל על ביצוע העבודה. לכאורה אפוא, על פי הגדרת תפקידי נתבעת 5 בהסכם שכרתה עם נתבעת 4, לא הוטלה עליה החובה לדאוג לבטיחות העובדים באתר. בד בבד ב"כ נתבעת 5 הצביע בסיכומיו על הוראות פרקים ב' ו-ג' שבהסכם שנכרת בין נתבעת 4 לנתבעת 2, לפיהן נתבעת 2 נטלה על עצמה את האחריות לנושא הבטיחות באתר ובכלל זה חישוף מוקדם של תשתיות, סימון האתר, חפירה לעומקים נכונים, גידור תמרורי אזהרה ונקיטת אמצעי זהירות. במסגרת זו גם התחייבה נתבעת 2 לכל נושא הנזיקין שעלולים להיגרם כתוצאה מהעבודות וביטוח מפני נזקים אלו.

 

45.       פשיטא אפוא, כי לאור כל האמור, נתבעת 2, כפי שפורט בהרחבה לעיל, נשאה באחריות לבטיחות באתר ובכלל זה בחובה למינוי מנהל עבודה. ברם השאלה היא האם הפיקוח העליון כלל פיקוח גם על נושא הבטיחות, למרות שלא נאמר דבר אודותיו במערכת הסכמים בין הצדדים.

 

46.       ככלל, נפסק כי סמכות הפיקוח כוללת בחובה גם פיקוח והדרכה על נקיטת אמצעי זהירות (ע"א 684/76 אייל נ' פוקסמן, פ"ד לא(3) 349, 360), ובלשונו של בית המשפט:

 

"סמכות הפיקוח על עבודה נושאת בחובה אחריות בקשר לביצוע העבודה. האחריות איננה נובעת רק מכך, שאלה שנפגעו סמכו למעשה על המהנדס, אלא היא נובעת בעיקרה מכך שהלה ידע או צריך היה לדעת, כי אנשים אלה ייפגעו אם הוא לא ימלא תפקידו כנאות".

 

47.       גם העובדה שקיים גורם מבצע הנושא בחובת הזהירות, אין בה כשלעצמה כדי לשלול את חובת הזהירות המוטלת על המפקח, וכפי שאמר בית המשפט (ע"א 2906/01 עיריית חיפה נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, פורסם במאגרים [25.05.06]):

 

"הנה כי כן, הכלל הוא כי עצם היות הנתבע גורם מפקח, בין שלטוני ובין אחר, אין בו כשלעצמו כדי לשלול הטלת אחריות בנזיקין. העובדה כי קיים גורם מבצע הנושא בחובת זהירות כלפי מי שניתן לצפות כי ייפגע מן המעשה או המחדל הרשלניים, אינה שוללת את חובת הזהירות המוטלת על הגורם המפקח ואת הקירבה בינו ובין הניזוקים הפוטנציאליים, כמי שמסתמכים על אותו הפיקוח. חובת הזהירות המוטלת על הגורם המפקח קמה, אפוא, בצד החובה המוטלת על הגורם המבצע ובמלים אחרות, הגורם המבצע נושא באחריות בגין רשלנות בביצוע והגורם המפקח נושא באחריות בגין רשלנות בפיקוח, ואין האחת מוציאה את רעותה".

 

48.       חובה זו קיימת גם אם ההסכם בין מזמין העבודה לבין המהנדס אינו מבהיר את ההיקף המדויק, מסגרת הסמכויות וחובת הפיקוח של המפקח. הדבר נכון מקל וחומר במקרה זה בו נתבעת 5 הייתה מודעת לסכנות הקיימות באתר בהיותה עורכת התוכניות והיה עליה לוודא בצורה ברורה כי הקבלן מבצע הבנייה, היינו נתבעת 2, מודעת לסכנות וממנה מנהל עבודה היודע כיצד לפעול ביחס אליהן. 

 

49.       היקפה של החובה החלה על המהנדס נקבע בעניין טרויהפט (ע"א 878/06 טרויהפט נ' עטיה, פורסם במאגרים [4.01.09]) בו אמר בית המשפט:

 

"הנה כי כן, מי שלקח על עצמו למלא תפקיד של פיקוח עליון, חב חובת זהירות קונקרטית כלפי אלה אשר עלולים להיפגע אם לא מילא כראוי את חובת הפיקוח, ובהם העובדים באתר הבנייה עליו הוא מפקח. כאמור, על ממלא התפקיד של פיקוח עליון, בין היתר, להסב את תשומת לבו של מזמין העבודה לצורך בפיקוח צמוד ובמנהל עבודה כשיר. מדובר באמצעי זהירות פשוטים יחסית, המתמצים בהפניית תשומת לבו של המזמין לכך. לחלופין, וככל שלא נקט באמצעי זה, מוטל על המהנדס המפקח על הבנייה לפקח בעצמו על נקיטת אמצעי זהירות, לרבות וידוא כי מבצע הבנייה פועל לפי כל כללי הבטיחות" (וראה גם ע"א 600/86 עמיר נ' קונפינו, פ"ד מו(3) 233, 243).

 

50.       אכן, במקרה זה היה קיים פיקוח צמוד בדמות נתבעת 6 ומשום כך לא הפרה נתבעת 5 את חובתה לדאוג לפיקוח צמוד ולהתריע בפני מזמין העבודה על הצורך בפיקוח מעין זה. עם זאת, נתבעת 5 לא מילאה את חובתה לוודא מינויו של מנהל עבודה באתר. ייתכן והיא סמכה בעניין זה על הקבלן המבצע (נתבעת 2) או על המפקח הצמוד (נתבעת 6), אולם בכך אין די.  

 

51.       יתרה מזאת. מר הלבץ אישר כאמור כי נתבעת 5 היא זו שערכה את התכנון ההנדסי של העבודות שבוצעו על ידי נתבעת 2 ובכלל זה את תכניות הביצוע. במסגרת זו היא הייתה אמונה על כלל ההיבטים ההנדסיים שבביצוע העבודות והיה עליה לתת הוראות מתאימות באשר לשיפועים ו/או הדיפונים הנדרשים, בין היתר בשל קיומו של קו המים הישן בסמוך לחפירות שהיה לבצע. הוראות כאלה, כפי שניתן ללמוד מכלל הראיות, לא ניתנו, וכפי שעלה מדבריו של מר הלבץ, נתבעת 5 ראתה את עצמה כיוצאת ידי חובתה במסירת התוכניות כמות שהן והעבירה את האחריות לשכמה של נתבעת 2. בנסיבות אלו, נתבעת 5 הפרה את חובת הזהירות שלה כלפי התובע והיא נושאת באחריות לנזקיו. אם כי, כפי שנראה להלן, חלקה באחריות ביחס לנתבעות האחרות, וודאי זו של נתבעת 2, קטן.

 

אחריות נתבעת 6

52.       גם ביחס לנתבעת 6 טענו התובעים כי הם התרשלו במילוי תפקידם בכך שלא פיקחו כראוי על ביצוע העבודות באתר ובכלל זה בכך שלא ווידאו שמונה מנהל עבודה, שלא נתנו הוראות מדויקות לביצוע השיפועים והדיפונים והעבירו את אחריותם לצדדים השלישיים 1 ו-2 כשאלו מצדם הודו כי כל שנתבקשו על ידי נתבעת 6 היה לתת "פיקוח הנדסי טהור" המוודא ביצוע מקצועי התואם את התוכניות. הא ותו לא. בר, צד ג'2 גם הודה כי אין לו כל הכשרה בתחומי הבטיחות וממילא לא יכול היה ליטול על עצמו עניין זה. גם נתבעת 5 העבירה מכתפיה כאמור, את האחריות לכתפי נתבעת 6 בטענה שנתבעת 6 היא זו שפיקחה בפועל על העבודות.

 

53.       מנגד טען ב"כ נתבעת 6 בסיכומיו כי נתבעת 6 אינה נושאת באחריות כלשהי לתאונה. לדבריו, האחריות לבטיחות העובדים מוטלת על פי תקנות הבטיחות רק על הקבלן המבצע שהיא נתבעת 2 במקרה זה. באשר לחובת נתבעת 6 כמפקח טען ב"כ נתבעת 6 בסיכומיו כי תפקיד זה הסתכם בפיקוח הנדסי ולא כלל ענייני בטיחות כלשהם. לדבריו, הגדרת תפקיד הפיקוח במסגרת ההסכם עם נתבעת 4 כ"פיקוח צמוד" מתייחס אך להיקף הפיקוח ולא לתוכנו. לאמור, פיקוח על התאמת חומרי הבנייה לדרישות התכנון, ופיקוח על ביצוע העבודה בהתאם להוראות המפורטות בספר המכרז, אך לא על בטיחות העבודה ובטיחות העובדים. באשר לטענה כי לא מונה מנהל עבודה באתר, ציין ב"כ נתבעת 6 בסיכומיו כי מר חממי היה מהנל העבודה וכך הוא הציג עצמו בפני הנוכחים באתר.   

 

54.       את טענותיה סמכה נתבעת 6 על עדותו של מר יוסי זילבר שהיה מנהלה? בזמן האירוע. הוא סיפר בתצהירו כי נתבעת 6 עסקה בפיקוח הנדסי בלבד שמטרתו הייתה לוודא רמת ביצוע נאותה התואם את התכנון. היא אף פעם אינה מפקחת על העבודות עצמן או על הבטיחות בעבודה, שכן אין לה את הכישורים לכך. מטעם זה גם, נציגי נתבעת 6 אינם נמצאים באתרי העבודה בכל שעות העבודה באתרים השונים. במשך מספר שנים שכרה נתבעת 4 את שירותי נתבעת 6 וכך גם במקרה הנדון. במקרה זה העבירה נתבעת 6 את העבודה שהוטלה עליה לצד  ג'1 בקבלנות משנה כשלא ניתנו לה הוראות מיוחדות והיא פעלה לפי שיקול דעתה הבלעדי. בחקירתו הנגדית הוסיף כי נתבעת 6 לא פיקחה על העבודה של צד ג' לה מסרו את העבודה, וכי המידע שלו אודות מה שנעשה באתר הוא מתוך קריאת יומני העבודה. עם זאת הוא אישר כי לא קרא את כל יומני העבודה ואף לא בדק אם ההערות ביומני העבודה בוצעו על ידי הקבלן. גם על האירוע עצמו הוא שמע רק יום או יומיים לאחר שהוא התרחש ועד היום הוא אינו יודע היכן בדיוק הוא ארע. לכן, בין היתר, האחריות על השיפועים היא של הקבלן ומנהל העבודה מטעמו. הוא אמנם לא בדק אם היה באתר מנהל עבודה מוסמך, שכפי שאינו בודק במקרים אחרים, אך להערכתו כן היה.

 

55.       אכן, החובה למנות מנהל עבודה הייתה מוטלת כאמור, לפתחה של נתבעת 2. עם זאת, כאמור, "פיקוח עליון" (שהוטל על נתבעת 5 כאמור לעיל) כולל בחובו גם את החובה להסב את תשומת לבו של מזמין העבודה לצורך בפיקוח צמוד ובמנהל עבודה כשיר. כמו כן, ככל שלא נקט המהנדס המפקח באמצעי זה, מוטלת עליו החובה לפקח בעצמו על נקיטת אמצעי זהירות, לרבות ווידוא כי מבצע הבנייה פועל לפי כל כללי הבטיחות. הדבר נכון מקל וחומר כאשר מדובר ב"פיקוח צמוד". במקרה זה כאמור, מנהל נתבעת 6 מר זילבר הודה בפה מלא כי נתבעת 6 כלל לא ראתה מחובתה לפקח על העבודות או על הבטיחות בעבודה. הוא גם הודה שנציגי נתבעת 6 אינם רואים לנכון להימצא באתרי העבודה בכל שעות העבודה. במקרה זה, לפי דברי מר זילבר עצמו, הועברה אחריותה של נתבעת 6 לצד  ג'1 מבלי שניתנו לה הוראות מיוחדות כלשונו. בנסיבות אלו המסקנה היא כי נתבעת 6 הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה. מסקנה זו מתחזקת לאור העובדה שגם בזמן האירוע עצמו לא נכח במקום איש מטעמו של צד ג'1 (ששימש קבלן משנה מטעם נתבעת 6) משום שצד ג'2 עזב את האתר בהוראתו של מר זילבר לצורך עבודה באתר אחר עליו הופקדה נתבעת 6. כמו כן, די ברור שנתבעת 6 היא זו שעליה הוטל לפקח על ביצוע החפירה באופן הראוי ובכלל זה לבדוק שהשיפועים נעשים בהתאם לתקנות הבטיחות ושהמילוי של הבור תקין. צד ג'2 גם הודה במפורש בחקירתו הנגדית (להלן) כי כחלק מתפקידו היה לאשר את תוואי החפירות וגם מר חממי ציין בעדותו כי שיפועי דפנות התעלות כמו גם תוואי החפירה שנקבעו על ידי מנהל עבודה, ראש צוות ומודד מטעם נתבעת 2, קיבלו את אישורו של המפקח, צד ג' 2, והוא גם זה שפיקח על הביצוע. ובאשר לטענה כי מר חממי היה מנהל עבודה יצויין כי מהעדויות עלה כי אף אם היה מי מהנוכחים באתר, עובדים או גורמים אחרים, שראו במר חממי "מנהל עבודה", לא היה זה אלא בשל כך שהוא היה הגורם הבכיר בשטח מטעם נתבעת 2. ברם, לאמיתו של דבר מר חממי לא מונה למנהל עבודה ואין למעשה מחלוקת כי לא היו למר חממי את הכישורים שנקבעו בסעיף 3 לתקנות הבטיחות כתנאים הכרחיים למנהל עבודה.

 

56.       המסקנה היא אפוא, כי נתבעת 6 הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה כלפי התובע, הן בכך שלא ווידאה מינוי של מנהל עבודה לעבודות באתר והן בכך שלא ווידאה כי מבצע הבנייה פועל לפי כל כללי הבטיחות. גם באשר לחלקה של נתבעת 6 באחריות ביחס לנתבעות האחרות, תנתן הדעת בהמשך.

 

אחריות הצדדים השלישיים

57.       כאמור, טענת נתבעת 6 הייתה כי היא העבירה את אחריותה לצדדים השלישיים 1 ו-2 ולכן במידה והיא נושאת באחריות לנזקי התובע, על צדדים שלישיים אלו לשפותה מפני שהם אלו שלא עמדו בחובות שבשל אי קיומן נגרמה התאונה. כן טענה נגד הצדדים השלישיים האחרים שהם הנושאים באחריות לקרות האירוע ולכן גם הם צריכים לשפותה על מה שתחוייב כלפי התובעים. הדעת על טענות נתבעת 6 כנגד צדדים שלישיים 3-6 תנתן להלן במסגרת חלוקת האחריות בין נתבעת 6 לבין נתבעות 2, 3 ו-5. לעת עתה אפוא, הדיון יתקיים סביב הודעת צד ג' שהוגשה כנגד צדיים שלישיים 1 ו-2 שאינם בעלי דין "מקוריים".

 

58.       מנגד טענו הצדדים השלישיים 1 ו-2 כי התפקיד שהוטל עליהם על ידי נתבעת 6 בהתאם להסכם ביניהם היה "פיקוח הנדסי טהור" שלא כלל פיקוח על הבטיחות בעבודה. לדבריהם, הם לא הונחו על ידי נתבעת 6 לפקח על הבטיחות וגם אין להם את הכישורים לכך. לכן, גם אם נתבעת 6 נושאת באחריות לאירוע בשל אי פיקוח נאות ומספיק על הבטיחות באתר, הם אינם חבים בדבר מפני שתפקיד זה לא הועבר אליהם במסגרת ההסכם עם נתבעת 6. ב"כ צדדים שלישיים 1 ו-2 הוסיף וטען כי בכל מקרה אין לנתבעת 6 זכות תביעה כלפי הצדדים השלישיים 1 ו-2 מפני שבין הצדדים שררו יחסי עובד-מעביד, או לכל הפחות יחסי שולח-שלוח ובנסיבות אלו האחריות רובצת על כתפי המעביד ו/או השולח בלבד.

 

59.       צד שלישי 2, מר קונסטנטין בוקין, בעל תואר שני בהנדסת תהליכים בטיפול במי שפכים ומים טבעיים ובעליה של צד ג'1, סיפר בתצהירו כי נענה למודעה שפורסמה על ידי נתבעת 6 שחיפשה מהנדס לעבודות פיקוח. לאחר שתי פגישות ושני ראיונות עם מר זילבר הוא התקבל לעבודה אצל נתבעת 6. לדבריו, הוא ציין בפני מר זילבר כי הוא מעוניין לקבל את שכרו בתלוש משכורת אך מר זילבר הפנה אותו לרואה החשבון של נתבעת 6, מר גמליאל, שיפתח עבורו תיק ברשויות המס וציין בפניו כי מר גמליאל יעביר לו את שכרו בסוף כל חודש כנגד חשבונית מס מתאימה. מר זילבר מסר לידיו את המכרז שעליו חתמה נתבעת 2 וספר הדרכה מטעם משרד התשתיות ודרש ממנו לפעול לפי הוראות הספר ולהנחות על פיהן את מנהל העבודה באתר. בכל תקופת עבודתו אצל נתבעת 6 הוא לא פיקח על עובדים בצורה ישירה או עקיפה. כל שעשה היה "פיקוח הנדסי טהור" על טיב ביצוע העבודה באתר והתאמתה לתנאי המכרז. בבוקרו של יום האירוע, בסמוך לשעה 7:30 הוא הגיע לאתר, נפגש עם המנהל במקום ועבר עימו על התוכניות וסימוני הקרקע והוא ווידא כי המנהל מכיר את מיקום הכנת התעלות הבאות לצורך הנחת צינורות הביוב. בסיום פגישה זו, הורה לו מר זילבר לעזוב את האתר ולנסוע לאתר אחר בו עבד מטעם נתבעת 6, בבית יהושע. כעבור זמן התקשר אליו המנהל והודיע לו על המפולת שארעה.

 

60.       בחקירתו הנגדית אישר מר קונסטנטין, כי היומנים שהוצגו בפניו נכתבו ונחתמו על ידו. לדבריו, היו שלושה אנשים שרשמו ביומנים בשם הקבלן: הוא, מר אייגור ומר חממי, ומר יוסי זהבי (שהחזיק במניותיה של נתבעת 2 והיה מנהלה?) היה חותם על היומנים. הוא נשאל מדוע ביום האירוע הוא לא רשם דבר ביומן ותשובתו הייתה שהוא לא היה באתר בזמן האירוע ולכן לא היה לו מה להוסיף על הדברים שרשם מר חממי. לדבריו, התמונה שצייר מר זילבר בפני בית המשפט אינה מדויקת, שכן מר זילבר נכח בפגישות שבועיות, בהתאם לתנאים שדרשה המועצה (נתבעת 4, צד ג' 5), והפרוטוקולים שנכתבו בפגישות אלו מעידות על כך. הוא ציין כי היה באתר בכל יום, אך במקביל הוא ניהל שני אתרים נוספים. כחלק מתפקידו הוא אישר כל חפירה ואת תוואי החפירה, אך הוא לא היה מודע לצינור המים הישן שהיה סמוך למקום החפירה בה נפגע התובע, משום שלא היו לו את התוכניות של הפרוייקט. עוד סיפר כי בפגישת ההיכרות הראשונה שלו עם מר זהבי, הציג מר זהבי בפניו את מר חממי כמנהל עבודה ואת מר אייגור כמהנדס הפרוייקט.

 

61.       כאמור, גם מר חממי ציין בעדותו כי שיפועי דפנות התעלות כמו גם תוואי החפירה שנקבעו על ידי מנהל עבודה, ראש צוות ומודד מטעם נתבעת 2 קיבלו את אישורו של המפקח, צד ג'2. הוא ציין כי צד ג'2 פיקח על כל העבודה ובכלל זה שהחפירה נעשית כפי שצריך, שהשיפועים נעשים כראוי ושהמילוי הוא בסדר. הוא פיקח על טיב העבודה ובדק שהכל נעשה בהתאם למפרט. בנוסף, בכל בוקר הוא בדק את התוכניות, והעבודה העתידה להתבצע במשך היום, מקום העבודה ומספר העובדים. לדבריו, המפקח, צד ג'2, היה מגיע בשעה 07:00 ועוזב בשעה 17:00 או 18:00 וכך גם היה ביום האירוע, זאת כאמור, בניגוד לדברי צד ג'2 עצמו. הוא התקשה להאמין שבמועד האירוע המפקח לא היה באתר. כן ציין כי המפקח ראה את הבור בו נפגע התובע, שאם לא כן הוא לא היה מניח בו את הצינור.

 

62.       במסגרת זו לא נדרש בית המשפט להכריע באחריותם של הצדדים השלישיים לנזקי התובע כלפי התובע עצמו מפני שהם לא נתבעו על ידו. השאלה הדורשת הכרעה היא אך אחריותם של הצדדים השלישיים לשפות את נתבעת 6 על חיובה? לפצות את התובעים על נזקיהם, ודי ברור כי התשובה לשאלה זו היא שלילית. אכן, כאמור נתבעת 6 כמפקחת על העבודות באתר נושאת באחריות למחדלים שנעשו על ידי הקבלן המבצע (נתבעת 2), ומשמסרה נתבעת 6 את אחריותה לצדדים השלישיים נושאים אלו באחריות זו, לכל הפחות ביחד עם נתבעת 6. ואולם משטענה נתבעת 6 כי היא לא ראתה עצמה אחראית על הפיקוח על העובדים באתר ועל בטיחות העבודות, הרי שהיא לא יכולה לאחוז את החבל משני קצותיו ולטעון באותה נשימה שאחריות זו שמעולם לא קבלה על עצמה, העבירה לצדדים השלישיים. טענה זו של נתבעת 6 כפי שבאה לידי ביטוי בעדותו של מר זילבר גם עולה בקנה אחד עם עדותו של צד ג'2 כי הוא לא הונחה על ידי מי מעובדי נתבעת 6 לפקח על הבטיחות בעבודה וכי נתבעת 6 ידעה כי אין לו את ההכשרה לכך. בנסיבות אלו די נהיר כי נתבעת 6 אינה יכולה לבוא בטענה כלשהי כלפי הצדדים השלישיים בכך שלא עשו דבר שלשיטתה של נתבעת 6 עצמה לא היה מוטל עליהם לעשותו. יתרה מזאת, משהוכח כי צד ג'2 עזב את האתר עובר לאירוע בהתאם להוראות מר זילבר, מנהל נתבעת 6, שהורה לו לעבור לאתר אחר שבאחריות נתבעת 6, כפי שנהג דבר יום ביומו, אין לנתבעת 6 להלין בעניין זה אלא על עצמה.

 

63.       במאמר מוסגר ובשולי עניין זה יצוין כי גם לו? הייתי מקבל את טענת הצדדים השלישיים כי התקיימו בינם לבין נתבעת 6 יחסי עובד-מעביד, הרי שלא היה בכך כשלעצמו כדי לפטור את הצדדים השלישיים מלשפות את נתבעת 6 על חיוביה כלפי התובע, שכן סעיף 13 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] המחייב מעביד בנזיקין בגין מעשה שעשה עובד שלו, אינו פוטר את העובד עצמו, כפי שנאמר במפורש בסעיף 16 לפקודה, ואינו מונע מהמעביד לתבוע את העובד על הנזקים שנגרמו לו בשל רשלנות העובד. 

 

64.       מכל מקום, ההודעה לצדדים שלישיים 1 ו-2 נדחית אפוא, ועמה הודעת צד רביעי. עם זאת, למען שלימות התמונה אדון גם בעניין זה ולו? בקצירת האומר.

 

אחריות הצדדים הרביעיים

65.       כאמור, הצדדים השלישיים 1 ו-2 טענו כי במידה והיא תחוייב לשפות את נתבעת 6, על צד ד' לשפות אותה בהתאם לפוליסת הביטוח שצד ד' הוציאה לה. כנגד טענה זו הצביע ב"כ צד ד' בסיכומיו כי בהגנתה כפרה צד ד' בקיומה של פוליסת ביטוח תקפה וצד ג'2 זנח טענתו בדבר קיומה של הפוליסה, הן בתצהירו והן בעדותו בבית המשפט ומשכך יש לדחות את ההודעה שהוגשה כנגד צד ד'.

 

66.       צודק ב"כ צד ד' כי לא זו בלבד שמר קוסטנטין לא אמר דבר בתצהירו אודות קיומה של פוליסת ביטוח תקפה מטעמה של צד ד', אלא שהוא לא צרף את הפוליסה לתצהירו ולכן אמרתו של ב"כ צדדים שלישיים 1 ו-2 בסיכומיו לפיה "אין חולק של'בוקין' פוליסת ביטוח בר-תוקף לתקופה הרלוונטית לתביעה" היא למעשה ריקה מתוכן. משכך אפוא, גם אם הייתי מקבל את הודעת צד' ג', הודעת צד ד' הייתה נדחית.          

 

אשמו התורם של התובע

67.       ובאשר לאשמו התורם של התובע. אכן, מעדותו של מר חממי עלה כי הוא נתן הוראות בטיחות לעובדים ובכלל זה הוא הזהיר אותם במהלך העבודות שלא להיכנס לבורות בטרם תסתיים עבודת החפירה על ידי הטרקטור מפני הסכנה שהאדמה שמסביב לחפירה תיפול עליהם. גם התובע עצמו הודה בכך בעדותו, ועל אף שלדבריו, ההוראות ניתנו להם בעברית, בניגוד למר חממי שסיפר כי ההנחיות והוראות הבטיחות ניתנו "קצת באמצעות הידיים, קצת באנגלית, קצת בעברית" ובסופו של דבר נמצאה שפה משותפת תוך כדי עבודה, הרי שבסופו של יום התובע הודה כי ההוראות שניתנו לעובדים על ידי מר חממי הובנו על ידם. עם זאת, די ברור כי בנסיבות העניין אין להטיל לפתחו של התובע אשם תורם כלשהו, שכן הוא פעל לפי הוראותיו של מר חממי ועל פניו לא הייתה ניכרת כל סכנה מבחינתו של התובע בהישארותו בתעלה עד להבאת הצינורות על ידי מר חממי וניקו. התובע עבד בתעלות טרם הלכו מר חממי וניקו להביא את הצינורות, ולולי נפגע היה ממשיך לעבוד בהן לאחר הבאת הצינורות למקום. בנסיבות אלו לא ניתן לייחס לתובע נטילת סיכון כלשהו בהשארותו בתעלה במהלך שלוש הדקות בהן הלכו מר חממי וניקו להביא את הצינורות. מסקנה זו אך מתחזקת לאור מגמת הפסיקה שאין להחמיר עם עובד בהטלת רשלנות תורמת, בין היתר, מתוקף להט ומסירות העובד לביצוע עבודתו שלעיתים באה על חשבונו תוך נטילת סיכונים מטעמו (ע"א 477/85 בוארון נ' עירית נתניה, פ"ד מב(1) 415, וגם ע"א 655/80 מפעלי קרור בצפון בע"מ נ' מרציאנו, פ"ד לו(2) 592). במקרה זה סברה זו אוששה במפורש על ידי מר חממי בעדותו שציין כאמור כי התובע היה עובד טוב ומסור שלא עשה בעיות וירידתו לבור במקרה זה הייתה אך בשל מסירותו ובמטרה ליישר עוד קצת את הבור ולסיים את המלאכה בצורה מושלמת. אין גם לראות אשם תורם של אדם העובד בהיסח דעת רגעי בצורה שגרתית ומונוטונית, ולעניין זה אין להתחשב בהיותו עובד מיומן ובוותק העבודה שלו. כל זאת בתנאי שבהתנהגותו אין הוא נוטל על עצמו סיכון בלתי סביר או מתעלם מסיכונים ודאיים. מאחר ובמקרה זה התובע לא נטל על עצמו מדעתו כל סיכון בלתי סביר, לא ראיתי מקום לייחס לו אשם תורם כלשהו (וראה ע"א 3463/95 מדינת ישראל נ' דרעי, פ"ד נ(3) 433, 436).  

 

סיכום שאלת האחריות לתאונה

68.       האירוע ארע אפוא, בשל התרשלותן של נתבעות 2, 5 ו-6 והן נושאות באחריות כלפי התובע לפיצויו בגין מלוא נזקיו ביחד ולחוד, שכן כאמור, לא מצאתי מקום לייחס לתובע אשם תורם כלשהו. באשר לחלוקת האחריות בין נתבעות אלו בינן לבין עצמן, ברור מאליו כי אשמתה של נתבעת 2 גדולה באופן משמעותי מזו של נתבעות 5 ו-6, שכן אין מחלוקת כי החובה למנות מנהל עבודה והאחריות לבטיחות העובדים מוטלת בראש ובראשונה על כתפיה בהתאם להוראות הבטיחות בהיותה ה"קבלן המבצע". נתבעת 2 התרשלה כאמור, בכך שלא מינתה מנהל עבודה, לא נקטה אמצעי זהירות סבירים המתחייבם לפי תקנות הבטיחות בביצוע עבודות חפירה, לא דאגה לסביבת עבודה בטוחה ולא הדריכה את העובדים כיצד לנהוג על מנת למנוע אירועים מסוגו של האירוע נשוא תביעה זו. היא גם התרשלה בכך שלא דאגה לחישוף קו המים הישן, חובה שהוטלה עליה בתקנות הבטיחות ובמסגרת המפרט המיוחד שהיה חלק מההסכם בינה לבין נתבעת 4, כאמור. לכן בכל הנוגע לחלוקה בין נתבעות 2, 5 ו-6 בינן לבין עצמן, תשא נתבעת 2 בשיעור של 70% מכלל הנזק.

 

69.       באשר לחלוקת יתרת הנזק בין נתבעות 5 ו-6, הרי שכאמור, רשלנותה של נתבעת 6 גדול יותר מפני שעליה הוטל "הפיקוח הצמוד", בעוד שעל נתבעת 5 הוטל "פיקוח עליון" בלבד. בנסיבות אלו חובת הפיקוח בזמן ביצוע העבודות, הכוללת כאמור, גם את האחריות לבטיחות העבודה ובטיחות העובדים, הייתה מוטלת על כתפי נתבעת 6. רשלנותה של נתבעת 5 בא לידי ביטוי אך בכך שלא פעלה די על מנת לוודא מינוי מנהל עבודה וכפועל יוצא מכך לא נתנה למנהל העבודה באתר הוראות מתאימות באשר לשיפועים ו/או הדיפונים הנדרשים. בנסיבות אלו תשא נתבעת 5 בשיעור של 10% מכלל הנזק, ונתבעת 6 תשא ב-20% הנותרים.

 

מכאן אפוא, לשומת נזקיו של התובע ותחילה לשיעור הנכות בה הוא לוקה.

 

מצבו הרפואי של התובע

70.       את טענותיו באשר לגובה נכותו סמך התובע על שתי חוות דעת, האחת של ד"ר מיכאל שטיין והשנייה של ד"ר גד ולן, ועל החלטות וועדות המל"ל.

 

71.       בחוות דעת מיום 2.09.07 של ד"ר שטיין, מומחה בתחום הכירורגיה, הוא קבע לתובע נכות צמיתה בשיעור 20% בשל הפגיעה הכירורגית בבטנו ו-10% נכות נוספים בשל הצלקת בבטן. כן קבע ד"ר שטיין כי יש להחיל את תקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז – 1956 (להלן: "התקנות"), במלואה. זאת בשל הפציעה האנושה, המהלך הקשה והתוצאה הסופית של תפקודו הגופני של התובע כיום והמשמעות שלה לגבי מקצועו.

 

72.       ד"ר גד ולן, מומחה בתחום האורטופדיה, קבע בחוות דעתו מיום 2.09.07 כי לתובע 57.5% נכות צמיתה בתחום האורטופדיה, מתוכם 25% בגין הפגיעה באגן, 30% בגין הפגיעה בברך ימין, 10% בגין צלקת גסה בברך זו, ו-10% בגין הגבלה קלה בתנועות הגב התחתון. כן ציין ד"ר ולן כי בגין הפגיעות בגב התחתון, באגן ובירך ימין איבד התובע לצמיתות את כושר עבודתו כרתך או בכל עבודת כפיים אחרת הכרוכה בהרמת משאות, כיפופי גב או עמידה והליכה מרובות.

 

73.       בנוסף סמכו התובעים את טענותיהם על החלטות וועדות המל"ל. ההחלטה מיום 30.09.01 בה נקבעה לתובע נכות זמנית בשיעור 60% מיום 28.05.01 ועד ליום 31.12.01; ההחלטה של ועדת ערר של המל"ל מיום 9.07.02 בה נקבעה לתובע נכות צמיתה בשיעור 90% החל מיום 1.01.02, מתוכם 10% בשל הפגיעה בברך ימין, 25% בשל הפגיעה באגן, 40% בשל הנכות הכירורגית וכן הפעלת תקנה 15 לתקנות במחצית; וההחלטה של וועדת המל"ל מיום 5.09.07 בה נקבע, לאחר שהוועדה דנה מחדש בקביעת דרגת נכותו של התובע, כי יש לו נכות צמיתה בשיעור 78% החל מיום 20.05.07. זאת לאחר שהפחיתה 20% מנכותו הכירורגית אך הוסיפה 10% בשל צלקת מכוערת שנותרה כתוצאה מהניתוח שעבר בבטנו. שאר הנכויות נותרו בעינן כמו גם הפעלת תקנה 15 במחצית.

 

74.       לאור מכלול הנכויות המפורטות, לטענת ב"כ התובעים, יש לקבוע כי נכותו התפקודית של התובע עומדת על שיעור של 100%, שכן בשל השכלתו הנמוכה ובשל גילו הוא אינו יכול לרכוש מקצוע אחר התואם את נכותו התפקודית.

 

75.       מנגד הנתבעים סמכו טענותיהם בעניין זה על חוות הדעת מיום 1.05.09 של ד"ר משה לוינקופף אשר קבע כי לתובע נכות בשיעור 25% בגין הפגיעה באגן ו-10% נוספים בגין הפגיעה בברך ימין. לאמור, נכותו האורטופדית המשוקללת של התובע עומדת על 32.5% בלבד. לדבריהם יש להעדיף את חוות דעתו של ד"ר לוינקופף על פני חוות הדעת של ד"ר ולן, שכן ד"ר לוינקופף בדק את התובע תשע שנים לאחר התאונה וחוות דעתו עדכנית יותר מזו של ד"ר ולן ומשקפת את מצבו הרפואי של התובע נכון להיום בצורה טובה יותר. באשר להחלטות הוועדות הרפואיות של המל"ל טען ב"כ נתבעות 2 ו-3 בסיכומיו כי הן אינן ראייה קבילה ועל בית המשפט להתעלם מהן. בכל מקרה נטען שאין לקבל את הטענה כי נכותו התפקודית של התובע עומדת על שיעור של 100%, שכן בבדיקת התובע על ידי ד"ר לוינקופף בשנת 2009 התברר כי תקפודו של התובע טוב לאין שיעור מזה המתואר על ידו. הנתבעים לא נחלקו על קביעתו של ד"ר שטיין בשאר לנכותו הכירורגית של התובע אך ציינו כי 10% שנקבעו על ידו בגין הצלקת הינה אסטטית בלבד ואינה משפיעה על תפקודו.

 

76.       על פניו ישנו צדק בטענת ב"כ נתבעות 2 ו-3 שחוות דעתו של ד"ר לוינקופף עדכנית יותר מזו של ד"ר ולן. היא גם עדכנית יותר מקביעותיהן של וועדות המל"ל. ומשכך, ומשלא נחקרו המומחים על חוות דעתם, אין מקום לאמץ דווקא את חוות דעתו של המומחה מטעם התובעים ולהעדיפה על פני חוות דעתו של ד"ר לוינקופף, מקום בו קיימת סיבה טובה לאמץ דווקא את חוות דעתו. ב"כ התובעים גם לא הצביעו בסיכומיהם על כל סיבה מדוע לאמץ את חוות דעתו של ד"ר ולן ושתקו בעניין זה שתיקה מוחלטת. על כן, לכל דבר ועניין יש להתייחס לנכותו הרפואית של התובע בתחום האורטופדי והכירורגי בשיעור 46% (באופן משוקלל) ובשיעור נוסף של 10% בתחום הפלסטי.

 

שומת הפיצויים


אובדן שכר לעבר ולעתיד

77.       לטענת ב"כ התובע יש לפסוק לתובע בראש נזק זה סך של 1,036,422 ¤ ואילו לטענת ב"כ נתבעים 2 ו-3 יש לפצות את התובע בראש נזק זה בסך של 41,758 ¤ בלבד.

 

78.       בעניין זה טען התובע בתצהירו כי הוא אמנם רתך במקצועו אך יש לו ניסיון גם כאינסטלטור וכפועל בניין. עד שנת 1993 הוא עבד במקומות עבודה שונים ברחבי רומניה תמורת שכר שנע בין 2,500 ל-3,000 ליי (Leu). משנת 1993 ועד שנת 1995 הוא עבד באוקראינה והרוויח 260$ לחודש מלבד תשלום עבור המגורים ושאר הוצאות המחייה ומלבד ארוחות. החל מחודש פברואר 1996 הוא עבד בישראל בחברת "עוז עתיד" עד לחודש מאי 1998 והרוויח בין 850$ ל-900$ לחודש מלבד תשלום עבור המגורים ושאר הוצאות המחייה. בחקירתו הנגדית תיקן את שנכתב בתצהיר וטען כי עבד בחברת "עוז עתיד" רק עד לחודש מאי 1997, אז פקעה אשרת הכניסה שלו לישראל שניתנה לו כשנכנס בשנת 1996 למשך שנה, אך הוא נשאר בישראל עד שנת 2000 מבלי שעבד. בשנת 2000 הוא החל לעבוד אצל נתבעת 2 תמורת שכר של בין 600$ ל-700$ לחודש, אך מימון הוצאות המזון היה עליו והוא הוציא בשל כך 200$ לחודש. את היתרה הוא שלח לאשתו ברומניה. מאז האירוע הוא סובל מכאבים וממגבלות רבות והוא נאלץ להשתמש בחגורת בטן המגבילה אותו בכל פעולה ובמיוחד בכיפוף לפנים, בקימה, בשכיבה ובישיבה. כפועל יוצא מכך, הוא אינו יכול לשוב לעבודתו כרתך או כפועל בניין. לדבריו, בשנת 2006 הציעו לו עבודה כרתך בנורבגיה תמורת 1,500 אירו לחודש אך משנודע למעסיקים על מצבו הגופני, לא קיבלו אותו לעבודה. בשל גילו ובשל העובדה שהוא סיים רק שמונה שנות לימוד, נבצר ממנו ללמוד מקצוע התואם את מגבלותיו, ולכן, למעשה, רוב הזמן הוא יושב בביתו, מפני שגם עבודות קלות יותר הוא אינו יכול לבצע. בחקירתו הנגדית הוא אישר כי לא ניסה לחפש עבודה מאז שחזר לרומניה בשנת 2003 וטען כי נכותו והכאבים שיש לו אינם מאפשרים לו לעבוד בעבודה כלשהי. לכן הוא יושב כל הזמן בבית, קורא ורואה טלוויזיה.

 

79.       את טענותיהם בדבר אובדן השכר של התובע, סמכו התובעים גם על חוות הדעת של פרופ' אליס ברזיס מיום 25.10.07, אשר באה להעריך את השכר הממוצע במשק הרומני במשך השנים הבאות בעקבות הצטרפותה של רומניה לאיחוד האירופאי. ואכן הפסיקה נתנה זה מכבר דעתה בנושא מעין זה וקבעה כי יש לחשב את אובדן השתכרותו של הנפגע על פי ערכים כלכליים, לאמור לפי אובדן השתכרותו במקום מרכז חייו (ע"א 10064/02 "מגדל" חברה לביטוח בע"מ נ' אבו חנא, פורסם במאגרים; ע"א 702/87 מדינת ישראל נ'  כהן פ"ד מח(2) 705, 730 וראה גם ת"א (ירושלים) 138/94 טאייה נ' א. ארנסון, פורסם במאגרים).

  

80.       בחוות הדעת אמדה פרופ' ברזיס את פוטנציאל השתכרותו של הנפגע משכר ומפנסיה עד לשנת 2027, אז יהא התובע בן 71, שהוא אורך החיים הממוצע של גבר יליד שנת 1956 ברומניה. פרופ' ברזיס ציינה כי לצורך עריכת חוות הדעת היא הניחה כי התובע היה אמור לעבוד בישראל עד שנת 2005 לפחות, תמורת שכר חודשי ממוצע בשיעור 700$. לאחר שנת 2005 הוא היה אמור לעזוב את ישראל ולחזור לרומניה, כשאז, לולא נפגע באירוע, היו עומדות לפניו שתי אפשרויות: האחת, לעבוד בתחום התמחותו בתחומי רומניה, מולדתו. והשנייה, לעבוד כפועל בניין באחת מארצות האיחוד האירופי. לדבריה, השכר החודשי ברומניה לעובד בתחום הבנייה שעמד בשנת 1995 על סך של 163.7$ לחודש ובשנת 2005 על סך של 270$ לחודש, עתיד להגיע בשנת 2027 לסך של 963$ לחודש. העלייה בגובה השכר היא תוצאה של התרחבות האיחוד האירופי, דבר שיגדיל את הצמיחה בארצות מזרח אירופה אשר הצטרפו לאיחוד. הממוצע של האומדן "השמרני" (המובסס על ההנחה שהתל"ג לנפש ברומניה יהיה בשנת 2027 בסך של 8,907$) והאומדן המעודכן לערך הנוכחי (המבוסס על ההנחה שהתל"ג לנפש ברומניה יהיה בשנת 2027 בסך של 10,850$) של סך ההשתכרות במידה והתובע היה נשאר לעבוד ברומניה לאחר שנת 2005 הוא אפוא, 125,391$. מאידך, השכר הממוצע של פועלי בניין רומניים בארצות האיחוד האירופי היינו 1,300 אירו לחודש, ועל כן במידה והתובע היה בוחר לעבוד מחוץ לרומניה באחת מארצות האיחוד האירופי, סך ההכנסה שלו משכר ומפנסיה עד שנת 2027 היה מגיע לכדי 376,480$ (כשאחד אירו = 1.3$). היא ציינה כי ההסתברות שפועל בנייה רומני יתקבל לעבודה בארצות האיחוד האירופי הוא כ-32%, ולכן בשקלול כולל מגיעה תוחלת הערך הנוכחי של סך ההכנסה של התובע משכר ומפנסיה לסך של 247,948$. בנספחי חוות הדעת, המומחית עמדה בהרחבה על הנחותיה להשפעת הצטרפות רומניה לאיחוד על כלכלתה, על דרך חישובה לאמוד את השכר לשעת עבודה כפונקציה לינארית של תוצר לנפש וכן על דרך חישוב ההסתברות לעבודת פועל רומני באיחוד.

 

81.       בחקירתה הנגדית אישרה פרופ' ברזיס כי בעת עריכת חוות הדעת עמדו בפניה רק הנתונים הבאים אודות התובע: תאריך לידה, עיסוקו ברומניה עובר לאירוע, גובה שכרו ועד מתי היה אמור לעבוד בישראל. מידע זה היא קיבלה מעורך הדין של התובע והוא לא לווה באישורים שהיה בהם כדי לאשש אותו. לכן סברה כי התובע עבד ברומניה כפועל בניין על אף שלא הוצגו בפניה תלושי שכר, ולכן גם לא ידעה שהוא נכנס לישראל ב-1996 ומשנת 1997 הוא שהה בארץ באופן בלתי חוקי. כן אישרה כי לא הסתמכה בחוות דעתה על נתונים רשמיים של הרשויות ברומניה, בין היתר לאור העובדה שבעבר היתה לרשויות אלו בעייה עם מהימנות הנתונים, והיא הסתמכה רק על נתונים של ה-ILO , ארגון העבודה הבנלאומי, שמקבל את הנתונים מכל הארצות ובודק את מהימנותם. היא לא ידעה לומר אם לפי הדין הרומני אדם המוכר כנכה זכאי לקבל קצבה חודשית מטעם הממשלה, אך לדבריה, מידע זה אינו רלוונטי לחוות דעתה, שכן היא נתבקשה לבדוק את גובה שכרו העתידי של אדם בריא בנתוניו של התובע. עוד ציינה כי על אף שקיימים הבדלים בגובה השכר בין מקומות שונים בתוך רומניה, היא התייחסה לממוצע הארצי, שכן אדם שעזב את ביתו ברומניה ונסע למדינות אחרות כדי להתפרנס לא יימנע מלנסוע בתוך רומניה על מנת למצוא מקום עבודה טוב עם שכר גבוה. בחקירתה היא גם נדרשה להשפעת המשבר הפיננסי העולמי על חוות דעתה, שכן המשבר פרץ לאחר עריכת חוות הדעת. בתשובה אישרה כי המשבר הכלכלי הנוכחי אכן צפוי לפגוע בקצב הצמיחה של האיחוד האירופי ולהשפיע גם על נתוני האבטלה באיחוד האירופי, אולם נתון זה נלקח בחשבון בעת עריכת חוות הדעת. היא הסבירה כי לקחה בחשבון אחוז צמיחה ממוצע של בין חמישה לשישה אחוזים, כשנתון זה מביא בחשבון שבמהלך עשרים השנים הבאות, יהיו שנים עם אחוז צמיחה גדול יותר, כדוגמת השנים 2006-2008 בהן אחוז הצמיחה ברומניה עמד על שבעה עד שמונה אחוזים ומנגד יהיו שנים גרועות יותר. לדבריה, גם פועלים נעדרי השכלה ואפילו פועלים בעבודות כפיים, כבניין וחקלאות, שכרם לא בהכרח יורד במרוצת השנים, שכן הניסיון שהם רוכשים הוא בעל חשיבות מרובה הבא לידי ביטוי גם בגובה השכר. כן ציינה כי היא היוונה את השכר לפי ריבית של אחוז אחד לשנה, שכן כך נכון לעשותו בהיות התובע תושב חוץ. היא ציינה לא פעם במהלך חקירתה כי חוות דעתה היא שמרנית לטובת הנתבעות, דווקא.

 

82.       כשתשומת לבה הופנה לכך שעד שנת 1995 התובע השתכר מעבודה באוקראינה 160 דולר לחודש שהוא סכום הנמוך מהשכר הממוצע שהיה מקבל ברומניה (163.7 דולר), היא ציינה כי יש לקחת בחשבון את העובדה שברומניה התובע היה יכול להיתקל בקשיים שונים בקבלת עבודה מטעמים פוליטיים, כמו למשל, אם הוא היה בעל נטיות קומוניסטיות הוא לא היה יכול לקבל עבודה ברומניה, וייתכן שלכן יצא ממנה על אף שקיבל שכר נמוך מהשכר הממוצע ברומניה. עם זאת היא הסכימה כי אם יתברר שבמשך שנות עבודתו של התובע בישראל הוא עבד פחות מהיקף העבודה של שאר העובדים הזרים או קיבל שכר נמוך משלהם, ניתן להסיק מכך על יכולותיו הנמוכות.

 

83.       סופו של יום אפוא, קביעותיה של פרופ' ברזיס לא נסתרו ובהעדר חוות דעת נגדית מטעם הנתבעים אני מקבל את חוות דעתה, מה גם שאני מקבל את טענתה כי היא התבססה במקרה זה על נתוני שכר "שמרניים". אכן, פרופ' ברזיס אישרה כי הנתונים אודות התובע נמסרו לה על ידי עורך דינו והיא לא ראתה ממסכים המאששים את הנתונים, אך ניתן להסיק מהעבר התעסוקתי של התובע שהנתונים שנלקחו על ידי פרופ' ברזיס כבסיס לחישוביה לא חוטאים לאמת. התובע היה פועל בניין (רתך) וקרוב לוודאי שלולי התאונה היה ממשיך לעבוד במקצועו. התובע גם הוכיח כי אינו שוקד על שמריו ומוכן היה להתנתק ממשפחתו ולנסוע לארץ זרה למשך מספר שנים כדי להתפרנס. יש רגליים לסברה אפוא, כי הוא היה נמנה בין אלו המכתתים את רגליהם ברחבי האיחוד האירופי כדי להתפרנס בשכר גבוה יותר מעמיתיו ברומניה. 

 

84.       עם זאת, בכל הנוגע להערכתה של פרופ' ברזיס כי התובע היה ממשיך לעבוד אצל נתבעת 2 עד שנת 2005, אני מסכים עם ב"כ נתבעות 2 ו-3 בסיכומיו כי מסקנה זו אינה עולה בקנה אחד עם העובדה שהתובע שהה בארץ למשך תקופה משמעותית באופן לא חוקי. כמו כן, יש רגליים לסברה, מתוך ניסיון העבר, ששכרו של התובע היה נמוך קמעא מעמיתיו באותו מקצוע. יש גם אמת בטענה כי לא הוכח שהתובע היה זכאי ברבות הימים לפנסיה. אם כי, גם בעניין זה יש להתחשב בהסתברות שזכויותיו של התובע כפועל בניין לא היו נופלות משל עמיתיו האחרים.

 

85.       ועוד זאת, טענת ב"כ נתבעות 2 ו-3 בסיכומיו הייתה כי התובע לא עשה דבר על מנת להקטין את נזקיו, ומאז שובו לרומניה בשנת 2003 הוא יושב בטל ממלאכה ואף לא עשה ניסיון כלשהו למצוא עבודה התואמת את מצבו התפקודי. הוא הצביע גם על כך שבעדותו של התובע הוא אישר כי הסיבה בגינה לא פתח עסק של חנות נעליים עבורה גם קיבל מענק מהמל"ל נעוצה בסירוב ילדיו לעבוד בעסק ולא בקשיים התפקודיים שלו לנהלו. כמו כן, מאחר והמל"ל משלם לתובע קצבה חודשית בשיעור של 3,500 ¤ לחודש, אין לתובע כל תמריץ לטרוח ולמצוא עבודה שהשכר שיתקבל בגינה הוא כחמישית מהקצבה. בנסיבות אלו יש להקטין את סכום הפיצויים שייפסקו לתובע בראש נזק זה בשיעור שהיה יכול התובע להרוויח בעבודה התואמת את מצבו. לסיכום נטען כי יש לפצות את התובע בהתאם לנכויות הזמניות שנקבעו לו על ידי המל"ל, היינו 100% למשך כחצי שנה ו-60% למשך 7 חודשים נוספים. מעבר לתקופה זו יש לפצותו על בסיס של נכות תפקודית בשיעור 30% וגובה שכר של פועל בניין ברומניה בשיעור 150$ לחודש. 

 

86.       לאור כל מה שפורט נראה לי כי בכל הנוגע למרבית הפסדי השכר של התובע יש לגזור את שכרו הפוטנציאלי על פי חוות הדעת של פרופ' ברזיס לפיה לולי התאונה הוא היה משתכר ברבות הימים סך של 247,948 $ יחד עם זכויותיהם הנילוות. ברם, מתוך סכום זה יש לחלץ את נתוניו הספציפיים של התובע. היינו, מצד אחד ההסתברות הגבוהה יותר שלו מהממוצע הכללי של 32% בכלל האוכלוסיה, שהוא היה יוצא לעבוד מחוץ לגבולות רומניה ברחבי האיחוד האירופי. ומצד שני, העובדה שהוא השתכר פחות מחבריו בעבר (הן בישראל והן מחוצה לה), העובדה שבישראל הייתה תקופה בה התובע שהה באופן בלתי חוקי, והעובדה שהוא לא מנסה כלל להקטין את נזקיו.

 

87.       כמו כן, בכל הנוגע להפסדי העבר, ניתן לאמץ את הצעת ב"כ נתבעות 2 ו-3 שהבסיס לפיצוי צריך להיות הנכויות הזמניות שנקבעו על ידי המל"ל. אכן, לשיטתו, בסיס השכר צריך להיות השכר הפוטנציאלי ברומניה, אך נראה כי אין מקום לאמץ חלק זה של ההצעה מפני שעל פי כל הסימנים, לולי התאונה, התובע היה נותר לעבוד בישראל, לפחות במשך שנה נוספת.

 

88.       על פי תלושי השכר של התובע, בחודש נובמבר 2000 הוא הרוויח סך של 2,800 ¤. לכן מגיע לו סך של 16,800 ¤ עבור ששת החודשים הראשונים מיום התאונה עד להעמדת נכותו הזמנית על 60%. כן נראה כי יש לפסוק לו שכר מלא עבור שבעת החודשים הבאים למרות שאחוז הנכות היה רק 60%, כאמור, הן מפני שאחוזי נכות בשיעור מעין זה לפועל בניין משמעותי ביותר, והן מפני שקשה להעלות על הדעת שהתובע כנתין זר בישראל היה מצליח למצוא מקום עבודה אחר במצבו הרפואי האמור. סכום זה מגיע לכדי 19,600 ¤. מתום התקופה ההיא גם אין מקום להתייחס לחישוביה של פרופ' ברזיס בכל הנוגע לתקופה המתחילה מתום תקופת הנכויות הזמניות ועד לשנת 2005, מכיוון שהיא יצאה מנקודת הנחה, כאמור, שהתובע היה ממשיך לעבוד בישראל עד שנה זו. משמעות הדבר היא שיש לקחת כבסיס לשכר באותה תקופה את שכרם של העובדים ברומניה. על פי הנתונים של פרופ' ברזיס שכרם הממוצע של עובדים אלו עבור שנים 2002-2005 היה 237.5$ (199.6$ לשנת 2002; 240.3$ לשנים 2003-2004; ו-270$ לשנת 2005). היינו ההפסד הרב שנתי של שנים אלו מגיע אפוא, לסך של 11,400 $. החל מאותה תקופה ועד לשנת 2027 ועל פי חוות דעתה של פרופ' ברזיס, אומדן שכרו הפוטנציאלי של התובע מגיע לכדי 205,738 $ (247,948 [אומדן השכר עבור מלוא התקופה] פחות 42,210 $ [אומדן השכר עד לשנת 2005]). עבור כל התקופה אפוא, החל מתום תקופת הנכויות הזמניות שנקבעו על ידי המל"ל, הסכום מגיע לכדי 217,138 $. ברם,  ההסתברות שהתובע היה נמנה בין אלו שימצאו את פרנסתם מחוץ לגבולות רומניה בארצות השכנות באיחוד האירופי גבוהה יותר מממוצע העובדים האחרים, כאמור. ולכן על כך מגיעה לו תוספת. על דרך האומדן ניתן להעמיד את ההסתברות בגובה של 50% ולא של 32%. הסכום מגיע אפוא, לכדי 262,335 $ {(136,791 $ [125,391 + 11,400] שכר ברומניה עבור התקופה שבין 2005-2027 כפול 50%) + (387,880 [376,480 + 11,400] שכר באיחוד האירופי עבור התקופה ההיא כפול 50%)}. סכום זה יש להכפיל במכפלת אחוזי הנכות הרפואית של התובע, היינו 46%, מפני שנראה על פניו שזהו המקרה המתאים שבו ניתן לקבוע חפיפה בין הנכות הרפואית ובין הנכות התפקודית הבאה לידי ביטוי בגריעה מכושר השתכרותו של הנפגע. לכן בסופו של יום מגיעים לתובע שלושה סכומים:

 

(א)   סך של 120,674 $ שהם  שהם 458,561 ¤ לפי שער יציג של 3.8 ¤ ל-1 דולר.

(ב)   סך של 11,400 $ עבור השנים 2002-2005, סכום המגיע היום לאחר המרה לשקלים ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מאמצע התקופה לסך של 70,000 ¤ (במעוגל).

(ג)    סך נוסף של 36,400 ¤ עבור תקופת הנכויות הזמניות, המגיע בתוספת הפרשי הצמדה וריבית (ממוצעת) עד היום לכדי סך של 61,000 ¤ (במעוגל).

סכומים אלו כולם מגיעים היום לכדי 589,561 ¤. מסכום זה יש להפחית סכום מסוים משום ששכרו של התובע היה נמוך במקצת מהממוצע במקצועו, וכן סכום נוסף בהתחשב באי הקטנת הנזק מטעמו של התובע, ולכן אני פוסק לו בסופו של דבר בראש נזק זה סך של 500,000 ¤. 

 

כאב וסבל

89.       לטענת ב"כ התובע יש לפסוק לתובע בראש נזק זה סך שלא יפחת ממליון וחצי שקלים זאת בשל הכאבים והסבל המלווים אותו מאז האירוע, בשל מגבלותיו הגופניות ובשל הצלקות הרבות והמכוערות מהן הוא סובל. מנגד טען ב"כ נתבעות 2 ו-3 בסיכומיו כי יש לפסוק לתובע סך של 75,000 ¤ בלבד. 

 

90.       בתצהירו סיפר התובע כי לאחר האירוע הוא אושפז בבית חולים מאיר לתקופה ארוכה כשהוא סובל מחבלות בחלקים רבים מגופו ועבר ניתוחים וטיפולים שונים. ביום 5.02.01 הוא הועבר לבית החולים הדסה ולאחר מכן שב לבית החולים מאיר ועבר ניתוח בשלפוחית השתן. ביום 3.04.01 הוא הועבר לשיקום בבית חולים לוינשטיין שם עבר סדרת טיפולים פיזיוטרפיים. ביום 8.10.01 הוא אושפז שוב בבית החולים מאיר למשך שלושה שבועות ועבר ניתוח בברך ימין. כיום, הוא אינו יוצא לבלות מחוץ לביתו כפי שנהג בעבר, הוא מתעייף מהר ומזיע מאוד ולכן הוא ממעט בכל פעילות מחוץ לבית. בשל בעיות קיבה נבצר ממנו לצאת לבלות ולשתות עם חברים והוא למעשה מרגיש בודד. בשל מצבו הרפואי גם נבצר ממנו לקיים יחסי מין עם אשתו. כיום, הוא מתגורר בעיירה נבודרי שבמחוז קונסטנצה ברומניה אך מחלק את חייו בין דירתו זו לבין בית אמו בעיר קונסטנצה מפני שבית אמו נוח לו יותר למגורים בשל היותו בית קרקע, בניגוד לדירתו שלו הנמצאת בקומה רביעית בבית ללא מעלית. עם זאת, בחקירתו הנגדית אישר כי כיום הוא גר באופן קבוע בבית אימו בקונסטנצה.

 

91.       אין ספק כי חייו של התובע מלווים בסבל מתמשך. נכותו הרפואית משמעותית. הוא עבר סדרה ארוכה ומתמשכת של טיפולים רפואיים. בעקבות האירוע הוא הפך מאדם בריא לאדם מוגבל. שגרת יומו וחייו החברתיים השתנו והוא סובל כאבים רבים.  בשים לב אפוא, לכל מה שפורט אני פוסק לו בראש נזק זה סך של 250,000 ¤.

 

הוצאות רפואיות, נסיעות וניידות בעבר ולעתיד

92.       ב"כ התובע ביקש שיפסקו לתובע בראש נזק זה סך של 280,227 ¤, הכוללים הוצאות שהוצאו על ידו בעבר בישראל וברומניה עבור נסיעה במוניות בסך כולל של 77,500 ¤; תשלום של 10,000$ לכל ארבע שנים לצורך רכישת רכב; הוצאה חודשית לדלק בסך של 50 $; הוצאות ביטוח ואחזקת הרכב. כמו כן, נתבקש לפסוק סך של 80,000 ¤ עבור הוצאות רפואיות לפי חשבון של 200 ¤ לחודש.

 

93.       מנגד טען ב"כ נתבעות 2 ו-3 כי אין לפסוק לתובע דבר בראש נזק זה. הוא הצביע על כך שבידי התובעים אין אסמכתא כלשהי על ההוצאות הנטענות על ידם. בכל מקרה, האירוע הוכר על ידי המל"ל כתאונת עבודה ובנסיבות אלו זכאי התובע להחזר הוצאות מלא מהמל"ל.

 

94.       בעניין זה סיפר התובע בתצהירו כי לאחר ששוחרר מבתי החולים הוא שב להתגורר בדירה שהעמידה לרשותו נתבעת 2 עוד במהלך עבודתו אצלה אך הוצאותיו גדלו והוא נאלץ לשלם לחבריו תמורת עזרתם. ולאחר שמנהל נתבעת 2 דרש ממנו 800 ¤ לחודש עבור המגורים בדירה, הוא עבר להתגורר במושב נווה נאמן אצל קשישה בשם שרה, לה שילם 100$ לחודש מלבד הוצאות המחייה שלו בסך של בין 250$ ל-300$ לחודש. הוא שב לרומניה בחלוף שנתיים. הוא רכש בישראל חגורת בטן בסך של 100 ¤ והוא צריך להחליפה כל מספר שנים. כמו כן הוא משתמש במגן ברך שעלותו נעה בין 250,000 ליי ל-300,000 ליי וגם אותו הוא נאלץ להחליף כל מספר שנים.

 

95.       עוד סיפר כי בעקבות התאונה נבצר ממנו להתשמש בתחבורה ציבורית ובוודאי שלא ללכת הליכה ממושכת ובשל כך הוא רכש רכב מסוג אופל בעלות של 4,600$ ובנו נוהג בה עבורו, שכן לו עצמו אין רישיון נהיגה. לפני כשנה הבן מכר את הרכב מסוג אופל ורכש רכב מסוג דצ'י. הוצאותיו בשל החזקה הרכב מגיעות לכדי 1,500,000 ליי לחודש עבור דלק, 3,750,000 ליי לשנה עבור ביטוח וטסט, ו-15,000,000 ליי לשנה עבור תיקונים שוטפים. בנוסף הוא מוציא מידי חודש 250,000 ליי על נסיעה במוניות.

 

96.       צודק ב"כ נתבעות 2 ו-3 שהתובע לא צירף אסמכתא כלשהי על הוצאותיו ואין מקום לפסוק סכום גלובאלי בסך של 80,000 ¤ כפי שביקש ב"כ התובע בסיכומיו ללא כל ביסוס ראייתי. כמו כן, על פניו לתובע אין בעיית ניידות וכראיה לכך הצביע ב"כ נתבעות 2 ו-3, ובצדק, על הגעתו של התובע בגפו לארץ למתן עדות, ועל כך שהוא העיד את כל עדותו בבית המשפט בעמידה והוא מתהלך ללא קושי. גם באשר לרכב שרכש התובע, צודק ב"כ נתבעות 2 ו-3 בסיכומיו כי בסופו של יום התברר כי התובע רכש את הרכב לבנו והטענה כי הרכב משמש את התובע לצרכיו הרפואיים כשבנו אך משמש נהג לעת מצוא לא זכתה לאישוש כלשהו. יש גם רגליים לסברת ב"כ נתבעות 2 ו-3 כי מאחר ולתובע אין רישיון נהיגה, הרי שגם ללא התאונה הוא היה רוכש רכב שהיה משרת את כלל המשפחה כשבנו של התובע היה נוהג בה עבור כל המשפחה. באותה מידה אין לפסוק לתובע דבר על הוצאות המחייה שלו בישראל, שכן גם לולי התאונה היה נושא בהוצאות אלו. 

 

97.       בלית ברירה אפוא, אין מנוס בראש נזק זה מלפסוק פיצויים על דרך האומדן. על כן, בשים לב לכל מה שפורט ולמרות שהתובע לא הסמיך את טענותיו על מסמכים, קרוב לוודאי הוא הוציא ויוציא הוצאות רפואיות, הוצאות נסיעה והוצאות נילוות משמעותיות, שלא יקבל עליהן שיפוי, לא מהמל"ל ולא מכל גורם אחר, אני פוסק לו בראש נזק זה בהתחשב ברמת החיים הנמוכה ברומניה סכום כולל של 50,000 ¤. 

 

עזרת הזולת בעבר ולעתיד

98.       בראש נזק זה ביקש ב"כ התובע לפסוק לתובע סך של 77,226 ¤ בגין עבודות ביתיות כתיקוני אינסטלציה, צביעת בית ותיקוני גג ובגין חטיבת עצי הסקה לחורף ועבודות גינון שאלמלא נכותו היה התובע מבצען לבדו. מנגד טען ב"כ נתבעות 2 ו-3 כי הוצאות אלו אינן קשורות כלל לתאונה ואין כל הצדקה לפצות את התובע בגינן, וכי בכל מקרה לא הוגשה לבית המשפט קבלה או מסמך כלשהו המאמת הוצאות אלו או הוצאות אחרות שהתובע מוציא לקבלת עזרה. חרף זאת הוא הציע לפסוק לתובע בראש נזק זה סך של 16,132 ¤ לעבר (סך של 148 ¤ לחודש עבור 109 חודשים) וסך של 22,350 ¤ לעתיד (על בסיס של 140 ¤ לחודש עד להגיע התובע לגיל 68).

 

99.       ואכן, בתצהירו טען התובע כי הוא מוציא סך של 500,00 ליי כל שנה עבור חטיבת עצים לצורך הסקה בחודשי החורף, וסך של 400,000 ליי לשנה עבור עבודות הגינה, עבודות שקודם התאונה הוא היה עושה בעצמו. גם שאר עבודות הבית, תיקוני אינסטלציה וצבע הוא היה עושה בעצמו ללא התאונה וכיום הוא נאלץ לשלם עבור עבודות אלו מיליוני ליי. הדבר גם מסתבר נוכח נכותו הרפואית הגבוהה, ויש להניח, אף ללא המצאת קבלות על הוצאת ההוצאות האמורות (מה גם שאני מעמיד בספק עם ניתן לקבל קבלות על חטיבת עצי הסקה), שהתובע נאלץ היום לשלם עבור ביצוע עבודות הבית, אשר בעבר היה מבצען בגפו. לכן בשים לב לכל האמור, אני פוסק לתובע בראש נזק זה סך של 20,000 ¤ עבור עזרת הזולת במשך השנה הראשונה ממועד התאונה בה שהה בישראל. החל מאז ועד היום ומהיום והלאה יש להתחשב ברמת החיים וגובה השכר הנמוך ברומניה. לכן עבור התקופה שהחלה לאחר השנה הראשונה ממועד התאונה אני פוסק לו סך של 10,000 ¤. ועבור העזרה לעתיד, אני פוסק לו סך נוסף של 20,000 ¤. היינו מלוא הפיצויים בראש נזק זה עומדים על סך של 50,000 ¤. 

 

טיפול בתביעת התובע במל"ל

100.     לטענת ב"כ התובע, התובע זכאי לשיפוי עבור הוצאותיו בתשלום שכר טרחת עו"ד בטיפול בתביעתו במל"ל בסך של 20,000 ¤. לטענתו, הוצאות הכרחיות אלו הן פועל יוצא מהתאונה ועל כן על הנתבעות מוטלת החובה לפצותו. התובע לא יכול היה לקדם את ענייניו במל"ל בעצמו, הן בשל העובדה כי היה חבול ופצוע והן בשל היותו תושב זר, והוא נאלץ להעזר בשירותיו של עורך דין. במסגרת תביעת המל"ל הוא גם נדרש להוציא הוצאות גבוהות על תרגום מסמכים רבים וליווי לוועדות השונות של המל"ל. בסיכומי ב"כ הנתבעות לא הייתה התייחסות לרכיב זה.

 

101.     יש ממש בטענה זו של ב"כ התובע, שכן הפעילות מול המל"ל הייתה תוצאה מסתברת של התאונה והיא גררה את התובע בהיותו תושב חוץ להוצאות רבות. אני פוסק לו אפוא, סך של 10,000 ¤ בראש נזק זה.

 

סיכום הפיצויים

102.     סיכומו של דבר לתובע מגיעים סך של 860,000 ¤ לפי הפירוט הבא: 500,000 ¤ עבור אובדן שכר לעבר ולעתיד; סך של 250,000 ¤ עבור כאב וסבל; סך של 50,000 ¤ עבור הוצאות רפואיות; סך של 50,000 ¤ עבור עזרת הזולת לעבר ולעתיד; וסך של 10,000 ¤ עבור הוצאות נילוות.

  

הגמלאות ששולמו על ידי המל"ל

103.     לשלמות התמונה יצוין כי את הסכומים המגיעים למל"ל בשל הגמלאות ששילם לתובע בעבר, סמך המל"ל על תעודת עובד ציבור של מר משה ורסנו לפיה עד ליום 28.10.07 שולם לתובע סך של 457,723 ¤, ועל תעודת עובד ציבור של הגב' אסתי כהן לפיה עד ליום 28.10.07 שולם לתובע סך של 180,188 ¤. באשר לפיצוי בגין התגמולים שעתיד המל"ל לשלם לתובע בעתיד סמך המל"ל את טענותיו על חוות דעת אקטוארית של הגב' גליה יפה מיום 28.10.07 לפי הסכום המהוון (נכון ליום 1.11.07) של קצבת נכות מעבודה הוא 305,809 ¤ והסכום המהוון של קצבאות מיוחדות הוא 414,220 ¤. סך כל הסכומים המגיעים למל"ל לפי טענתו עומד על סך של 1,357,756 ¤ נכון ליום 1.11.07, ונכון להיום על סך של 1,560,689 ¤. משכך, עולה כי סכום הפיצויים המגיעים לתובע על פי פסק הדין נמוכים מתשלומי המל"ל. 

 

סיכום

104.     אני מחייב אפוא, את נתבעות 2 ו-3 ביחד ולחוד עם נתבעות 5 ו-6 לשלם לתובעים סך של 860,000 ¤. החלוקה הפנימית בין הנתבעות תעשה לפי המפורט בסעיפים 68 ו-69 לפסק דין זה. ב"כ התובעים יחלקו בין התובעים את סכום הפיצויים, בהתחשב בהוראות הדין ובתוך כך בסעיף 330(א) לחוק המל"ל. הסכום ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

 

הודעה צד ג' כנגד צדדים שלישיים 1 ו-2 והודעת צד ד' נדחות.

 

ובאשר להוצאות המשפט. נתבעות 2, 3, 5, ו-6 ישלמו לתובעים את הוצאותיהם המשפטיות וכן שכ"ט עו"ד בשיעור 20% מסכום הפיצויים על פי פסק הדין בצירוף מע"מ. החלוקה בין הנתבעות, בינן לבין עצמן, בסכום זה תעשה גם כן לפי המפתח שפורט לעיל.

 

נתבעת 6 גם תשלם לצדדים שלישיים 1 ו-2 הוצאות הליכי צד ג' וכן שכ"ט עו"ד בשיעור 5% מסכום הפיצויים על פי פסק הדין הכולל בצירוף מע"מ.

 

צד ג' 1 ו-2 ישלמו לצד ד' הוצאות הליכי צד ד' וכן שכ"ט עו"ד בשיעור 5% מסכום הפיצויים על פי פסק הדין הכולל בצירוף מע"מ.

 

ניתן היום ו' בטבת, תש"ע (23 בדצמבר 2009) בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.

 

 

דוד מינץ, שופט

 

 

 

 

 

Source: 
http://info1.court.gov.il/Prod03\ManamHTML5.nsf/60AE0E18D48CAAB0422576950051349D/$FILE/F12F82481A8A7842422575BD002C3EDA.html
תאריך: 
23/12/09
Case ID: 
12089_6
Case type: 
א
סיווגים
שופטים : דוד מינץ
דוד מינץ
עורכי דין : אליהו גבאי אליהו שטיינר אריה כרמלי ארנון קליר חיים מאיר
אליהו גבאי
אליהו שטיינר
אריה כרמלי
ארנון קליר
חיים מאיר
טל פרידמן
נתנאל בר אילן
עמליה ליאור
Powered by Drupal, an open source content management system