חלילי דליה נ. נסיר נידאל זאהי
בתי המשפט
א 004007/05 |
בית משפט מחוזי באר שבע |
||
|
|||
27/12/2009 |
|
כב' השופטת ורדה מרוז |
בפני: |
חלילי דליה |
בענין: |
||
התובעת |
ע"י ב"כ עוה"ד ג. פנר ו/או ו. נעים-לוי |
|
|
|
נ ג ד
|
||
|
נסיר נידאל זאהי |
||
הנתבע |
עו"ד פלדמן - אור יעל |
||
פסק דין
א. פרולוג
1. בני זוג צעירים נפגשים. היא יהודייה והוא ערבי. תחילה, הגבר מתחזה ליהודי, אולם זמן קצר לאחר מכן -חושף את זהותו הערביה. היא נפגעת מהרמייה שנהג בה, אולם מוחלת. השניים מתאהבים. בחלוף פרק זמן קצר, לצד אהבה גדולה, מתפתחת פתולוגיה בין בני הזוג, בגדרה הגבר מבקש לשלוט בזוגתו ולהצר את צעדיה. הוא מקנא לה, יחסו כלפיה הופך לאובססיבי והוא מתעמר בה. היא מפתחת כלפיו רגשות של פחד ומורא ולצידם, תלות וחרדת נטישה. השניים מנסים להיפרד זה מזו אולם בתוך פרק זמן קצר, חוזרים האחד לזרועות השנייה. בתום תקופה כבת שנתיים, הגבר מנתק את הקשר הזוגי וחודשים ספורים לאחר מכן, נישא לאחרת. היא נותרת כואבת, מאוכזבת ופגועה. נישואיו לאחרת מעצימים את גודל הכאב והפגיעה. היא מאובחנת על ידי מומחים בתחום הפסיכיאטריה, כסובלת מנכות נפשית, על רקע הפרעת הסתגלות דיכאונית- חרדתית.
2. הסוגיה העומדת לדיון הינה, באם התנהגותו המתעמרת של הגבר באישה, שסופה בפרידה כואבת, שהותירה את האישה בשברון לב ואהבה נכזבת עד כדי נכות נפשית האם יש בכל אלו כדי להקים עילת תביעה שיסודותיה בעוולת הרשלנות כמשמעה, לפי סעיף 35 לפק' הנזיקין?
ב. העובדות
3. התובעת ילידת 1973, הכירה בשלהי שנת 2000 את הנתבע יליד 1976, אשר התחזה כלפיה בשם 'יניב' והסתיר את זהותו הערבייה, כמו גם, את שמו - נסיר. בין השניים התפתח קשר רומנטי, אשר במהלכו ותוך פרק זמן קצר - חשף הנתבע בפני התובעת את זהותו האמיתית.
4. לדברי התובעת, הנתבע התחייב בפניה שיתגייר. הנתבע הכחיש זאת. כך או כך, אין חולק, כי מוצאו הערבי של הנתבע, הגם שהטריד את התובעת, לא עמד כאבן נגף ביחסיהם. התובעת העידה, כי מחלה לו על התחזותו ולא ייחסה לכך משקל רב בהמשך דרכם המשותפת.
5. אהבתם של בני הזוג הלכה ופרחה. הבקיעים הראשונים התגלו בחלוף חודשים ספורים, לנוכח גילויי קנאה, שהנתבע הפגין כלפי התובעת, אשר באו לביטוי בהתקפי זעם, קללות ואיומים שהטיח בה, לבל תיפגש עם זרים ולבל תקיים אורח חיים חופשי עם חברותיה, כפי שקיימה בעבר. התובעת חששה להמרות את פיו של הנתבע, לנוכח איומיו כי הוא עוקב אחריה, בוחן את התנהגותה. בהזדמנות אחת אמר לה, כי בידו נשק והוא עלול להרגה, אם תתרועע עם אחרים. הנתבע נהג להודיעה בטלפון, מעת לעת, היכן היא מצויה, מה מעשיה וכיצד היא לבושה ובדרך זו, הבהיר לה כי היא מצויה תחת עינו הפקוחה, מרחוק ומקרוב. הוא פיקח אחר קשריה החברתיים, אסר עליה להיפגש עם חברותיה, בחן את שיחותיה הטלפוניות, והורה לה להעביר את השיחות שתתקבלנה במהלך הלילה למכשיר הטלפון שלו, באמצעות התקנת הרכיב "עקוב אחריי".
6. התובעת גרסה, כי הנתבע השתמש כלפיה באלימות פיזית, אולם, לכך אין ראיות של ממש, למעט אירוע בודד, אשר בגדרו, לגרסת התובעת, הנתבע דחף אותה אל מחוץ למכוניתו ונטש אותה בחצות, בכביש חשוך, על רקע וויכוח שניטש ביניהם. הנתבע אישר את האירוע בכללותו, אולם צבע אותו בצבעים שונים, לפיהם, בשל הויכוח ביניהם, שהפך לסוער וממושך, סירבה התובעת לרדת ממכוניתו, כאשר הביאה לביתה ועל כן, נסע עמה לביתו וכאשר יצא ממכוניתו ופנה ללכת, הוא "נאלץ" להורידה מהרכב והותירה בסמוך לביתו.
אף לגבי אלימות מילולית - אין ראיות לאיומים שהנתבע איים על התובעת, למעט בהזדמנות אחת, בה אמר כי ברשותו נשק וכי הוא יכול להורגה. אין עדות לאיומים דומים, כמשמעם על פי סעיף 192 לחוק העונשין תשל"ז-1977.
7. יחד עם זאת, קיימות ראיות המלמדות על תגובותיו הקיצוניות של הנתבע כלפי התובעת ושליטתו המלאה בחייה. התובעת גורסת, כי כתוצאה מהתנהגותו של הנתבע כלפיה, חייה השתנו מקצה לקצה. יחד עם זאת, למעט ניסיון אחד שעשתה להיפרד ממנו אשר זמן קצר לאחריו חזרה בה - התובעת לא עשתה ניסיונות של ממש לנתק את קשריה עם הנתבע והוא היה זה אשר לבסוף סיים את הקשר הזוגי, לדאבון ליבה של התובעת.
8. על רקע התעמרותו של הנתבע בתובעת, מצבה הנפשי התערער. היא סבלה מהתקפי חרדה, סיוטי לילה והזיות, כמו גם מנדודי שינה. אלו גברו במידה ניכרת, לאחר שהנתבע הודיעה על פרידתו ממנה והידיעה על נישואיו לאחרת, דרדרה את מצבה הנפשי באופן ניכר. לדבריה, כתוצאה ממצבה הנפשי הקשה, היא נאלצה להתפטר מעבודתה, כפקידה במשרד הבריאות ומאז, לא הצליחה להשתלב בעבודה אחרת, על אף שעברה בהצלחה קורס מדריכי כושר, אליו נרשמה לאחר פרידתה מהנתבע וכחלק מניסיונה לשקם את עצמה.
9. הנתבע אישר כי היה בן זוגה של התובעת וכן, כי התחזה בפניה תחילה ליהודי וזמן קצר לאחר מכן, התוודה וחשף את זהותו הערביה וכן, ציין, כי יזם את הפרידה מהתובעת בשל התנהגותה האובססיבית כלפיו. הוא כפר, מכל וכל, באלימות המילולית והפיזית שיוחסה לו. לגרסתו, התובעת היתה זו אשר הפכה לאובססיבית כלפיו, כאמור, הטרידה אותו בטלפון, קללה וגידפה אותו והפגינה כעס בלתי נשלט כל אימת שהתבקשה לחדול מהטרדותיה.
10. הנתבע גרס, כי מצבה הנפשי של התובעת היה מעורער עוד טרם ההיכרות ביניהם, על רקע נסיבות חייה הקשים, פרידת הוריה בגיל צעיר, מות אמה בעודה ילדה, יחסים עכורים עם אחיה, מחלתו של אביה הקשיש והצורך לטפל בו ועוד.
11. הנתבע הוסיף, כי אין לייחס את התפטרותה של התובעת ממקום עבודתה למצבה הנפשי עקב יחסיהם, שכן, גם קודם לכן, היא לא התמידה בעבודתה ונהגה לעבוד במשרות חלקיות, שהותירו בידה שעות שינה מרובות מדי יום. דווקא בלילות, נהגה להיות ערה. למעשה, אין מחלוקת כי התובעת עבדה משרה חלקית, בשל נכות קודמת בה לקתה בידה, אשר בגינה, קבלה גמלת נכות מהמוסד לביטוח לאומי.
12. הנתבע טוען, כי התובעת הגישה את תביעתה, ביודעה כי אביו אדם אמיד ובהניחה כי ישלם לה בנקל פיצוי כדי להשתיקה, אולם לא כן הוא. הנתבע עומד על גרסתו, כי אינו חייב בפיצויה של התובעת.
13. התובעת עותרת לחייב את הנתבע בפיצוי, בגין נזקיה הנפשיים והפגיעה ביכולת תפקודה בסך 1,138,177 ¤.
על יחסי בני הזוג
14. מתוך העדויות שהונחו מטעמם של הצדדים, עולה תמונה קשה ועגומה. אהבה גדולה שפרחה בין השניים, הפכה חיש מהר לפתולוגיה קשה, שבאה לביטוי באובססיה הדדית, קנאה ותלות.
15. מקובלת עלי גרסת התובעת, כי הנתבע שלט בה ביד רמה, ניצל את חולשותיה ותלותה בו, קינא לה ולא ראה בעין יפה את אורח חייה, את מפגשיה החברתיים ואת העובדה שבעבר, קיימה מערכות יחסים עם גברים אחרים. אין ספק שהנתבע ביקש להצר את צעדיה, לשלוט באורחות חייה ועשה כן, אגב התקפי זעם, קללות ומילים קשות שהטיח בה. הנתבע התעמר בתובעת והטיל עליה מרות, תוך שהוא מפקח ובולש אחר צעדיה ומעשיה. יחד עם זאת, איני מקבלת את גרסתה, לפיה האלימות הפיזית והאיומים היו לחם חוקה. התובעת העידה על הזדמנות אחת, בה הנתבע דחף אותה והזדמנות אחרת, בה איים להורגה. אין להקל ראש בהתנהגות זו, החמורה על פניה, אולם אין בה כדי ללמד על דפוס התנהגות קבוע, שאפיין את הנתבע לאורך יחסיו עם התובעת.
16. היטיבה לתאר את יחסיהם הסבוכים והקשים, חברתה של התובעת, הגב' חליווה:
"היתה אהבה מאוד גדולה לצד פחד מאוד גדול ואלה הדברים שלא היו ברורים. אהבה מאוד גדולה של שניהם ממה שאני ראיתי ושמעתי בטלפון לעומת בכי מאוד גדול של סיטואציות שאני הייתי נוכחת בהם של פחד. הייתי מזמינה אותה לבוא והיא היתה אומרת שהיא בעונש לא לצאת מהבית. ... הוא לא איים עליה. מכניסים לי מילים לפה. אמרתי שהוא הפחיד אותה. אני לא יודעת אם הוא איים עליה, אני יכולה להגיד לך מה שאני ראיתי וזה בחור שעוקב אחרי דליה ובחור שנותן לה עונשים, מעליב אותה, מפחיד אותה ולצד זה ראיתי אהבה מאוד גדולה וזה מה שלא היה ברור" [עמ' 21 לפר'].
17. הוכח אפוא, שהנתבע נהג בתובעת באורח קיצוני, הגם שלא הוכחה אלימות של ממש, בה נקט כלפיה כדפוס התנהגות. חרף התנהגותו, התובעת המשיכה לאהוב את הנתבע וביקשה לקשור את עתידה בעתידו, הגם שאישרה, כי הנתבע הבהיר לה, שלא יוכל להינשא לה, בשל התנגדות משפחתו. כך תיארה התובעת את יחסיה עמו בתקופת הקשר ולאחריו:
"ת. התקופה של חצי שנה ראשונה אולי קצת פחות, כארבעה חודשים היתה די טוב. עדיין היתה קנאה, שאלות וחקירות אך לא האיומים הקשים. אחרי ארבעה חמישה חודשים הרגשתי פתאום שהוא מתחיל להיות קנאי ואמר לי שאוי ואבוי אם אדבר עם משהו ושאני אעביר אליו בלילה את שיחות הטלפון שלי דרך עקוב אחרי ואני הסכמתי כי אחרת הוא היה צרח והשתולל עלי
ש. בהתחלה היית מאוהבת בו
ת. בוודאי [עמ' 8 לפר']
........
ש. נידל מאיים עלייך, מטריד אותך ואת רואה אותו בכל מקום. התקשרת לאחותו וזה עזר, הוא עזב לא מתקשר יותר, לאחר שזה התחדש לא עשית שום פעולה. למה?
ת. אני כבר הייתי במצב נפשי קשה ולא הייתי מסוגלת לעבוד, הייתי גמורה נפשית, הייתי בפחדים ובחרדות. הוא אמר שיש לו נשק ושהוא יכול לפגוע בי והוא יכול להגיע לכל מקום שאני נמצאת בו. זו היתה השנה האחרונה, בכל מהלך השנה אני מתייחסת לתקופה שלפני שהוא החליט לקום ולהתנתק שאחריה כבר לא היה שום דבר" [נמ' 10 לפר'].
18. ובאשר להלך רוחו של הנתבע כלפיה, התובעת ציינה, כי אף הוא אהב אותה וביקש למצוא דרך לקשור את עתידם במשותף:
"הוא אמר לי .....שבעתיד לא נוכל להיות ביחד ושלא נוכל להתחתן כי הוריו לא יקבלו את זה. גם אם הוא חשב בהתחלה שיצליח לצאת מהארץ, הוא חשב על פתרון, היה לו גם כן מאוד קשה. הוא אמר שאבא שלו אדם מכובד והוא לא יכול לעשות את זה למשפחה שלו. " [עמ' 10 לפר']
התובעת אישרה בהגינותה, כי הנתבע לא ראה בעין יפה את התנהגותה כלפיו, אשר גרמה לו לסבל, בעטיו הוא ניתק לבסוף את יחסיו עמה:
"... נידל אמר לי שהוא לא רוצה להיות איתי בקשר כי אני כמו סרטן בשבילו, הוא אמר לי לא להתקשר אליו יותר, שאניח לו שאני אעשה מה שאני רוצה, שלא אתקשר איתו יותר.
לשאלת ביהמ"ש: למה הוא אמר לך את זה?
ת. הוא אמר לי שהוא לא רוצה יותר קשר איתי, שאני מעיקה עליו.." [עמ' 10 לפר'].
19. הנתבע כאמור, כפר בהתנהגות האובססיבית המיוחסת לו והטיל לפתחה של התובעת את האחריות לאופי יחסיהם, בתארו את התובעת כבחורה אובססיבית, טורדנית ומעורערת. יחד עם זאת, הוא לא הכחיש, כי לאחר פרידתם, כאשר חשד כי נפגשה עם אחר, הוא חדר למכשיר הטלפון שלה, בדק את השיחות בו, לרבות השיחה עם האחר ואף התקשר אליו, ללמדך - כי אף לאחר פרידתו מהתובעת, הוא המשיך לקנא לה וביקש לשלוט בחייה:
" ... כשסיימתי את הקשר עם דליה, זה היה בסוף 2001 בערך, אבל מבחינתה הקשר לא הסתיים.... הבהרתי לה שהקשר הסתיים. זה היה בערך תקופה של חודשיים לאחר שהבהרתי לה שהקשר הסתיים שעדיין היא התקשרה אלי, באותה תקופה, היא היתה מתקשרת הרבה ומספרת לי כמה שהיא מתגעגעת וקשה לה להתמודד עם הפרידה באותה תקופה, רציתי לאמת איתה את הפרידה הזו, רציתי להוכיח שהיא בקשר עם משהו אחר. למה חשדתי? היא נסעה לתל אביב פעמיים שלוש והתקשרה אלי מהדרך וסיפרה לי על כך שהיא נוסעת כדי לפגוש חברים, בתקופה שהיינו יחד היא אף פעם לא עשתה כך, לכן חשדתי שיש לה קשר עם בחור אחר... נכנסתי ע"י הקשת הקוד האישי שלה שידעתי אותו" [עמ' 68 לפר'].
20. הנה כי כן, צפה ועולה מערכת יחסים קשה, מורכבת ופתולוגית בין בני הזוג, אשר שניהם תרמו להיווצרותה, כל אחד בדרכו. אין ספק, שיחסים סבוכים אלו השפיעו על חיי התובעת. שליטתו של הנתבע בה, באמצעות התקפי זעם קשים, שימוש במילים בוטות, הטלת פחד ומורא והתערבות וחדירה לחייה הפרטיים נתנו בה אותותיהם.
21. יחד עם זאת, לתובעת תרומה נכבדה להידרדרות מצבה הנפשי, בעצם העובדה שבחרה לדבוק בנתבע, גם לאחר שהתוודעה לאופיו ולדרך התנהגותו, על אף שהיה בידה להיפרד ממנו וללכת לדרכה. לא זו אף זו לא רק שהתובעת דבקה בו אלא יחסה אליו, הפך אף הוא לאובססיבי ופרידתו ממנה החמירה את מצבה וכך אף הידיעה על נישואיו הקרבים, אשר השפיע השפעה מכרעת על תפקודה.
על מצבה הנפשי של התובעת
22. מצבה הנפשי של התובעת נבחן על ידי שני מומחים בתחום הפסיכיאטריה, ד"ר פוקס מטעמה של התובעת וד"ר שיבר, מטעם הנתבע.
23. ד"ר פוקס טיפל בתובעת בשנת 1997, עקב התקפי חרדה שלקתה בהם, על רקע מחלת אביה. לדבריו, לאחר תקופה קצרה, אשר במהלכה קיבלה טיפול תרופתי, מצבה התייצב. התובעת שבה ופנתה אליו בשנת 2002, לאחר פרידתה מהנתבע וטופלה על ידו לאורך תקופה.
ד"ר פוקס ציין בחוות דעתו, כי התפתחותה הפסיכו - מוטורית של התובעת הייתה תקינה, היא סיימה 12 שנות לימוד וכן, סיימה שירות צבאי, ללא בעיות מיוחדות. היא למדה הנהלת חשבונות וכן, השלימה בהצלחה קורס הדרכת כושר במכון ווינגייט. היא עבדה במספר מקומות, ביניהם אוניברסיטת בן- גוריון ולשכת הבריאות במחוז דרום.
24. ד"ר פוקס הגדיר את הקשר הזוגי, גבי דידה של התובעת כקשר "טראומתי", שהתאפיין בתופעות קשות של דיכאון וחרדה:
"מצב רוח ירוד, ירידה בהנאה בשמחת חיים, ירידה בתאבון ואכילה, הפרעות קשות בשינה, חרדה מוכללת, חוסר בטחון עצמי עד כדי מחשבות אובדניות".
ד"ר פוקס הטעים בחוות דעתו, כי התדרדרותה של התובעת חלה לאחר פרידתה מהנתבע ועם היוודע לה דבר נישואיו העתידיים, מצבה הנפשי החמיר במידה מכרעת והיא חדלה לתפקד והפסיקה את עבודתה. באותה עת הופיעו אצלה מחשבות אובדניות, כאבים גופניים ונטייה לדלקות.
ד"ר פוקס קבע לתובעת שיעור נכות נפשית של 50% לפי סעיף 34ה' לתקנות המל"ל, וכן הוסיף, כי:
" סובלת מתגובה דיכאונית חרדית קשה וממושכת כתוצאה מקשר ופרידה טראומתית, עם פגיעה בכושר תפקודה הפסיכוסוציאלית ותעסוקתית".
25. ד"ר שיבר, המומחה מטעם הנתבע, התרשם, כי התובעת מבקשת לנקום בנתבע, על שפגע בה, וכן, מצפה שיתנצל בפניה. מאידך, היא לא שללה את חידוש הקשר עמו, אם ירצה בה ויתגייר.
ד"ר שיבר התרשם, כי התובעת נוטה להעצים את סבלה ומתארת את מצבה באורח דרמטי. לדבריו, חלק ממצבה הנפשי, נגזר ממבנה אישיותה ומהפרעת מחלת הפיברומיאלגיה ממנה היא סובלת, אשר פעמים נוטה להחמיר במצבי עקה.
ד"ר שיבר אבחן את התובעת, כמי שסובלת מ"הפרעת הסתגלות ממושכת, עם רכיבים דיכאוניים חרדתיים בחומרה בינונית" והוסיף, כי ההפרעה אמורה להשתפר ואף לחלוף עם היעלמותם של גורמי הלחץ אשר גרמו להתפרצותה. הדברים הינם בבחינת קל וחומר, לנוכח דבריה בפניו, לפיהם העריכה שמצבה ותפקודה ישתפרו לאחר סיום ההליך המשפטי.
26. את שיעור נכותה הנפשית העמיד ד"ר שיבר על 20% לפי סעיף 33ג' לתקנות הביטוח הלאומי וקבע כי שיעור של 5% מהנכות, מקורו במרכיביה האישיותיים. היתרה בשיעור של 15% מהווים הפרעה תגובתית להתנהגות הנתבע כלפיה, במהלך הקשר הזוגי.
בעדותו תיקן המומחה את סעיף הליקוי לפי תקנות המל"ל, בו נקב בחוות דעתו ואישר כי סעיף 34 לתקנות הוא הסעיף הנכון.
ד"ר שיבר הוסיף בהגינותו, כי לא התרשם שהתובעת מתחזה או מציגה עובדות לא נכונות.
27. בחינת ממצאיהם ומסקנותיהם של המומחים הפסיכיאטריים מובילה למסקנות הבאות:
· קביעתו של ד"ר שיבר, אשר העמיד את נכותה הרפואית של התובעת, על שיעור של 20%, אשר מתוכו - 15% נכות יוחסו להתנהגותו הפוגענית של הנתבע מקובלת עלי. קביעותיו של ד"ר פוקס לעניין זה, אשר העמיד את נכותה של התובעת על שיעור של 50% מרחיקות לכת, להתרשמותי. דומה, כי עובדת היות התובעת מטופלת על ידו השפיעה על קביעותיו, אשר אינן מתיישבות עם תפקודה של התובעת מיד לאחר הפרידה, כאשר המשיכה בעבודתה לאורך זמן, עד אשר חדלה ואף אינן עולות בקנה אחד עם הרושם שהתובעת הותירה במהלך עדותה בבית המשפט. הגם שניכר עליה, כי הינה פגועה ורגישה, הרי שאין בה סימנים המעידים על נכות נפשית כה גבוהה, בוודאי שלא על פי תפקודה והתנהלותה.
· יחד עם זאת, קביעתו של ד"ר פוקס, לפיה, הידרדרותה המשמעותית של התובעת אירעה לאחר פרידתה מהנתבע ועל רקע הידיעה בדבר נישואיו הקרבים לאישה אחרת מקובלת עלי. כמי שטיפל בתובעת לאורך זמן ועקב אחר התפתחותה, חזקה על ד"ר פוקס כי העריך נכונה את מהלך הידרדרותה של התובעת. זאת ועוד, הואיל והפרידה מהנתבע נכפתה עליה, יש לקבל כנכונה את קביעת ד"ר פוקס, שהתובעת חשה פגועה באורח קשה, משנודע לה כי הנתבע פתח דף חדש בחייו והוא נישא לאחרת.
· לסיכום התובעת לוקה בנכות נפשית בשיעור של 20%, מתוכם 15% נגרמו כתוצאה מיחסיה עם הנתבע ועקב התנהגותו הפוגענית כלפיה. יחד עם זאת, חלק ניכר מהנכות נגרם עקב פרידתה מהנתבע וחלק אחר, בעל משקל רב, עם היוודע לה דבר נישואיו.
· יוצא אפוא, כי מבלי להקל ראש בהתנהגותו הפוגענית של הנתבע כלפי התובעת אין לראות בה את הגורם המכריע בגרימת נכותה. יתירה מזו; מחוות דעת המומחים עולה, כי התובעת אינה לוקה, חלילה, במחלה נפשית ומקור נכותה, בקשיי הסתגלות והפרעה תגובתית, אשר לגביהן, יש הערכה כי יחלפו עם הזמן והתובעת תשוב להרים את ראשה ולהמשיך בחייה.
· זאת ועוד; הנכות הנפשית כפי שנקבעה, פחותה במידה ניכרת מהנכות התפקודית. למדנו, מפי התובעת, כי לאחר פרידתה מהנתבע, היא המשיכה לעבוד ורק לאחר פרק זמן של כשנה ולאחר שנודע לה דבר נישואיו של הנתבע - היא חדלה, לטענתה, בשל מצבה הנפשי. יחד עם זאת, במהלך אותה תקופה, התובעת סיימה בהצלחה קורס הדרכת כושר במכון וינגייט והחלה לעבוד בהדרכת כושר מעת לעת, ללמדך, כי פגיעתה הנפשית לא פגעה במידה ניכרת בתפקודה ומכל מקום, יש לראות בהפסקת עבודתה משום הפסקה זמנית בלבד.
המסגרת הנורמטיבית
28. התובעת טוענת כי מעשי הנתבע מהווים עוולה כמשמעה בסעיף 35 לפק' הנזיקין. לטענתה, הנתבע ניצל את תמימותה וחולשותיה ובכך הפר את חובת הזהירות המושגית והקונקרטית שהוא חב לה. באת כוח התובעת ציינה בסיכומיה:
"ונאמר: אחת ולתמיד ידעו אלה שבתחבולות ובמרמה 'זוכים' בחסדיה של האישה ולאחר שהשיגו את מטרתם רואים בה כרכושם והם מרשים לעצמם להתעלל בה ולהתעמר בה עד כדי נזק נפשי מוכח".
התובעת סומכת את טיעוניה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (ע"י כב' השופט יוסף שפירא), בע"מ 595/04 פלוני נ. אלמונית, שם נקבע, כי אין מניעה להכיר בהתנהגות מבזה, משפילה ומתעללת של בן זוג בזוגתו, כמעשה עוולה של רשלנות:
"בית המשפט קמא אכן עשה שימוש בעוולת הרשלנות כעוולת מסגרת, ומשיקולי מדיניות משפטית השתמש במרחב הפעולה שהוקנה לו על מנת להילחם בתופעה בה עסקינן וראה בביזוי, השפלה, פגיעה בכבוד ופגיעה באוטונומיה בין בני זוג, עילות תביעה עצמאיות שניתן להכלילן כאמור, בעוולת הרשלנות".
הפרשייה בה עוסק פסק הדין, עניינה סרבנות גט של בעל כלפי אשתו לאורך 20 שנות נישואין, אשר במהלכן התעלל בה פיזית ונפשית ואף הועמד לדין פלילי בשל עבירות האלימות שביצע בה.
29. עוולת הרשלנות הקבועה בסעיף 35 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] מורה כך:
"עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות - הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה."
30. מעשה מכוון אינו נכנס, דרך כלל, בשערי המונח המשפטי רשלנות. לעניין זה, ראה דברי כפי שמציין המלומד טדסקי, במאמרו "נזקי גוף ללא שימוש בכוח ו"הרשלנות בכח" , הפרקליט י"ג (תשכ"ז), 170:
"איש אינו מכחד שאין זו התפיסה הטבעית של המונח "רשלנות". כלום נוכל לקרוא "רשלן" לבעל ה"פשע המושלם", שעליו מדובר בספרות הבלשית? נקרא לו רשע ולא רשלן, כשהוא זהיר ביותר בחתרו להגיע למחוז חפצו, להרע לזולת. אין זו תפיסת ההדיוטות בלבד, כי בתורת המשפט וכן במסורת המשפט האנגלי מעמידים ברורות רשלנות וכוונה זדונית זו כנגד זו".
יחד עם זאת, ההלכה הפסוקה הכירה במקרים קיצוניים, בהם גם מעשים מכוונים הוכנסו לגדר עוולת הרשלנות, כך בע"א 2034/98 יצחק אמין נ' דוד אמין ו-2 אח', תק-על 99 (3) 1324, שם נדונה שאלת זכותם של ילדים לפיצויים מאביהם, אשר גרם להם נזקים נפשיים חמורים כתוצאה מזניחתו אותם, ונקבע כי התנהגותו המזניחה של האב היתה מתוך כוונה וידיעה שהדבר יגרום נזק לילדיו:
"המחדלים של האב עולים כדי התנהגות בלתי סבירה, בלשון ההמעטה. העובדה כי האב חדל מלדאוג לילדים מתוך כוונה אינה גורעת מן האפשרות כי נתקיים יסוד ההתרשלות. כי ההתרשלות, במובנה הטכני, יכולה לכלול גם מעשים ומחדלים מכוונים, משום שהמבחן לקיום ההתרשלות הוא אי הסבירות של ההתנהגות והצפיות של הנזק" (שם, 1329).
ודוק; במקרה דנן, נטישת הילדים והזנחתם מהווה הפרה ברורה של חובת הזהירות כלפיהם. לפיכך וכפי שיובהר בהמשך, אין הנדון דומה לראיה.
31. המבחן לקיומה של התרשלות הוא מבחן אובייקטיבי, הנסמך על התנהגותו של האדם הסביר שמציב את הרף להתנהגות סבירה. ראה מאמרם של המלומדים פרופ' אמנון רובינשטיין ודניאל פרידמן, "אחריות עובדי ציבור בנזיקין", הפרקליט כא תשכ"ה 61 , על מהותה של התנהגות רשלנית:
"התנהגות הנופלת מסטנדרט מסויים שנקבע בדין. המבחן הוא אובייקטיבי ועובדתי בלבד. בית המשפט מודד את התנהגות הנתבע על פי אמת מידה אובייקטיבית המכונה, בדרך כלל, קנה המידה של "האדם הסביר". התנהגות שאינה תואמת את קנה המידה האובייקטיבי מהווה רשלנות, ואחת היא אם המניע להתנהגות זו הוא רצון מכוון, אי אכפתיות או חוסר תשומת לב" (שם, 66-67).
32. בתי המשפט - בעיקר בתי משפט לענייני משפחה עשו שימוש בעוולת הרשלנות כמנוף לחיוב בפיצוי, במקרים בהם נקבע קיומה של התעללות פיזית ונפשית חמורה, לאורך שנות נישואין רבות וממושכות, על רקע סרבנות גט ולנוכח תלותה של האישה בחסדי בעלה - תלות נפשית וכלכלית. במקרים כאלו, קיצוניים בחומרתם, נקבע כי מעשיהם של הבעלים בנשותיהם, אשר בעטיים נגרמו להן פגיעות נפשיות חמורות נכנסים בגדר עוולת הרשלנות. (ראה תמ"ש (י-ם) 18551/00 ק.ס.נ. ק.מ וכן, ע"מ 594/04 בימ"ש מחוזי י-ם).
33. במקרים אלו, בתי המשפט התייחסו לעוולת הרשלנות כעוולת מסגרת ומשיקולים של מדיניות משפטית - יצקו לתוכה תכנים חדשים שעניינם, התנהגות מבזה ומשפילה, פגיעה בכבוד ופגיעה באוטונומיה בין בני זוג, הגם שמדובר בעילות תביעה עצמאיות, בבחינת "בן חורג" לעוולת הרשלנות.
34. עוולת הרשלנות אינה האכסניה "הטבעית" לעילות אלו, שעניינן התנהגות פוגענית, משפילה ומבזה והכנסתן לגדרה של פק' הנזיקין מלאכותית. מהטעם הזה, בתי המשפט נהגו במסורה בעשותם שימוש בפק' הנזיקין והחילו את עוולת הרשלנות רק במקרים קיצוניים, לנוכח חומרתה וקיצוניותה של ההתנהגות הפוגענית אשר על פניה, בשל חומרתה, מהווה הפרה ברורה של חובת זהירות ומקימה זכות לפיצוי.
35. ברי אפוא, כי לא כל התנהגות פוגענית בין בני זוג, אף אם מבזה היא ומשפילה, מולידה עוולה לפי פק' הנזיקין. יחסי בני זוג מטבעם, מורכבים ורגישים, עשויים רבדים, רבדים. כאשר מדובר ביחסי בוסר של זוג צעיר קל וחומר. שומה אפוא, על בית המשפט לנהוג משנה זהירות בקביעת מסמרות להחלתה של חבות על פי עוולת הרשלנות בכל הנוגע להתנהגות פוגענית בין בני זוג, לבל תיקבענה נורמות משפטיות שהשלכותיהן מרחיקות לכת.
ומן הכלל אל הפרט
36. בחינת התנהגות הנתבע במבחנו של "בן זוג צעיר סביר" מובילה למסקנה, כי הנתבע פגע בכבודה של התובעת וברגשותיה. יחד עם זאת, לא די בהתנהגותו פוגענית זו, כדי להוביל למסקנה, כי היא מהווה עוולה לפי פק' הנזיקין. במבחנו של בן זוג "צעיר וסביר", המבקש לפלס דרכו לליבה של זוגתו, אין מקום לקביעה כי התנהגותו של הנתבע, הגם שראויה היא לגינוי והוקעה - חריגה באופן קיצוני מהתנהגותם של צעירים המצויים בתחילתו של קשר זוגי ולעיתים, לוקים בקהות חושים, בחוסר רגישות, כמו גם, מבקשים להוכיח את כוחם ומעמדם בתוך הזוגיות ובתוך כך, פוגעים ברגשות בנות זוגם.
37. ובאשר לתובעת מדובר בצעירה רגישה ושברירית. מבנה אישיותה, כפי שהעיד עליו ד"ר פוקס, מלמד על רגישותה ופגיעותה. יחד עם זאת, כפי שהתובעת העידה על עצמה, היא התוודעה להתנהגותו הפוגענית של הנתבע, חודשים ספורים לאחר שנרקם הקשר ביניהם וחרף זאת, בחרה לדבוק בו, ללמדך, כי לא היה בהתנהגות זו כדי להרתיע את התובעת מלהמשיך בקשר הזוגי ובוודאי שלא היה בה משום עילה להפסקתו.
38. עסקינן ביחסי בוסר של בני זוג צעירים. הגם שהתובעת ציינה בהגינותה, כי הנתבע הבהיר לה היטב את עמדת משפחתו, שהתנגדה לנישואין מעורבים ועל כן הניחה, כי יחסיה עמו אינם בני קיימא, הרי שברי כי עמדתו זו תרמה למתח ביחסיהם והשפיעה על טיבם. חרף זאת, התובעת דבקה בקשר הזוגי, באובססיביות ומיאנה להיפרד מהנתבע, חרף הנזק שהסב לה, כפי שגרסה. בנסיבות אלו, יש להיזהר מלהשליך לפתחו של הנתבע את הנזק שנגרם לתובעת במהלך יחסיהם. ברי, כי היא לא עשתה מאומה כדי להקטין את נזקה, הגם שהיה בידה לעשות כן, אילו ניתקה את קשר עמו בעודו באיבו.
39. להבדיל מזוג נשוי אשר תלות אישית, משפחתית וכלכלית שנוצרת לאורך שנים, מקשה ולעיתים מונעת את ניתוק הקשר הזוגי הרי שלא היתה מניעה מלפני התובעת לעשות כן, בכל רגע נתון. צחוק הגורל הוא, שדווקא הנתבע היה זה אשר לבסוף ניתק את הקשר הזוגי ובכך, גרם לתובעת לשברון לב.
40. לא בכדי ד"ר פוקס קבע, כי עיקר נזקה של התובעת נגרם לאחר פרידתה מהנתבע - שנכפתה עליה - ולנוכח הידיעה שהוא עומד להינשא לאחרת, ללמדך, כי יותר משנפגעה מהתנהגותו הפוגענית במהלך הקשר הזוגי התובעת נפגעה מהחלטתו להיפרד ממנה, אשר בעטיה נגרם לה שברון לב ונזק נפשי.
41. ד"ר שיבר סבר כי התחזות הנתבע ליהודי בעת היכרותם של השניים, היתה שורש הפגיעה בנפשה של התובעת. ראה דבריו:
"...לדבריה הוא איים עליה ומצד שני היא אהבה אותו אהבה גדולה. כאשר היא אמרה לי שגם ביום הבדיקה, אם היה אומר לה שהוא רוצה לחזור אליה היא הייתה מסכימה, אין לזה הסבר פשוט, חלק מהעניין הוא התחושה שלה שהוא חש כלפיה בעלות, מצד שני, היתה בה אהבה אמיתית כלפיו, אני חשתי שהבעיה העיקרית שגרמה לתגובה הנפשית שלה היתה דווקא השקרים שלו והרמיות שלו כפי שהיא חשה. אני מתכוון לכך שהוא הציג את עצמו כיהודי שהבטיח להתגייר, להתחתן, אני הרגשתי שזאת היתה הפגיעה בה"[עמ' 33 לפר'].
באת כוחה של התובעת, אף היא ייחסה משקל רב להתחזותו של הנתבע. דווקא התובעת, המעיטה ממשקלה של התחזות הנתבע וגרסה כי לאחר שנודעה לה זהותו, היא לא ייחסה לה חשיבות. ד"ר פוקס לא התייחס להתחזות הנתבע שכן, לגישתו, הפרידה מהנתבע והידיעה על נישואיו הקרבים היו הגורמים המכריעים לנזקה הנפשי.
42. ברי, כי אין להטיל על הנתבע את האחריות להידרדרות במצבה הנפשי של התובעת, בשל העובדה שבחר להיפרד ממנה.
הלב נכמר על התובעת, בחורה צעירה אשר כל עתידה לפניה. דומה, כי אין מזור לאהבה נכזבת, גם לא לשברון לב. ההליך המשפטי לא ימלא את החלל שנפער בליבה.
43. הטלת אחריות על הנתבע, מכוח עוולת הרשלנות, עלולה להביא לפתחו של בית המשפט זוגות צעירים רבים, אשר בשל ריב כזה או אחר אף על עניינים של מה בכך - יצאו פגועים וכואבים וימצאו דרכם לבית המשפט. ברי כי לא זו היתה כוונת המחוקק בחוקקו את סעיף 35 לפק' הנזיקין.
44. נחה דעתי, כי אין בסבלה וכאבה של התובעת, מר וכואב ככל שיהא, כדי להקים עילת תביעה על פי פק' הנזיקין.
יש לקוות, כפי שקבע ד"ר שיבר, כי מדובר בנזק חולף אשר לאחריו, גם התובעת תפתח בדף חדש בחייה.
לאור האמור לעיל, התביעה נדחית.
בהתחשב בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, איני רואה מקום להשית על התובעת הוצאות.
ניתן היום כ"ג בכסלו, תש"ע (10 בדצמבר 2009) בלשכתי. המזכירות תמציא העתק פסק הדין לב"כ הצדדים.
ו. מרוז - שופטת |