מחמוד צאלח עבד ואח' נ' מדינת ישראל ואח'


PAGE  1

 

 

 












 

1. מחמוד צאלח עד רבו

2. נאילה סלים אחמד עבד רבו

3. לילא עבד סאלח עבד רבו

בעניין:

התובעים

ע"י ב"כ עו"ד מואייד מיעארי    


 


 

נ  ג  ד


 


 

1. מדינת ישראל - משרד הבטחון

2. צבא הגנה לישראל


 

הנתבעים

ע"י פרקליטות מחוז תל-אביב (אזרחי)  


 

 

פסק דין

מבוא

לפניי תביעה לפצות את התובעים בגין נזקים שנגרמו להם ע"י חיילי צה"ל במהלך תפיסת ביתם ע"י כוחות הביטחון ביום 10/6/02 (להלן: "האירוע").

 

טענות התובעים

1.      התובעים 1 ו- 2 הם בעל ואישה הגרים בבניין הנמצא במחנה פליטים אל אמערי שבנפת רמאללה (להלן: "מחנה הפליטים" "הבית").

 

2.      התובעת מס' 3 היא אחותו של התובע מס' 1 וגרה עם משפחתה בשכם.

 

3.      הבית הוא בן 3 קומות כאשר התובעים וילדיהם גרים בקומה השנייה והשלישית ובקומה הראשונה גר אחיו של התובע.

 

4.      ביום 10.6.02, הגיעו חיילים לבניין ותפסו אותו. הם אספו את התובע ואת יתר בני משפחתו לחדר אחד בבית. לאחר מכן, הורו להם החיילים לרדת לקומה הראשונה. התובע ביקש לאפשר לו להיכנס לחדר השינה כדי ללבוש את מכנסיו והחיילים איפשרו לו לעשות זאת.

 

5.      כשנכנס התובע לחדר השינה, הוא לבש את מכנסיו וראה שם חייל. לאחר שירד יחד עם בני משפחתו לקומה הראשונה, גילה, לטענתו, כי סכום של 1,800 דינאר שהיה במכנסיו חסר. הוא הודיע מייד למפקד במקום על הכסף החסר וזה הבטיח לבדוק את הנושא. הוא גם הודיע בטלפון לקולונל אבו עומרי, וזאת בעקבות המלצה שקיבל מהמת"ק הפלסטיני ברמאללה.

 

6.      החיילים תפסו את הקומות השנייה והשלישית במשך 3 ימים. כל אותה העת, התובע ובני משפחתו הוחזקו בחדר אחד בבית שבקומה הראשונה.

 

7.      לאחר שעזבו החיילים את הבית, בבדיקה שערך התובע, התברר לו שנגנבו בנוסף ל- 1,800 הדינרים גם 8,000 דינר ותכשיטים של התובעות 2 ו-3 בשווי של כ- 3,000 דינר, שעון יד, שעליו סמל ממלכת ירדן, אוזניות ודיסקים של מחשב (כולם ביחד ייקראו להלן: "הגניבה").

 

8.      התובע התקשר שוב עם הקולונל אבו עומרי וזה שלח לבית של התובע את הקצין, קולין, ביחד עם אחרים שרשמו את תלונת התובע וצילמו את הבית במצלמת וידאו.

9.      בנוסף, פנה התובע למוקד להגנת הפרט כדי שייצגו אותו.

 

10.  נמסר לתובע כי נפתחה חקירת מצ"ח לבירור טענותיו.

 

11.  על הנתבעים מוטלת החובה לשכנע ולהוכיח כי לא התרשלו ואינם אחראים לרשלנות החיילים.

 

טענות הנתבעים

12.  הנתבעת מכחישה את קיום הגניבות ועל כל פנים כופרת בכך שאנשיה גנבו.

 

13.  כניסת החיילים לבית, הייתה במסגרת פעילות מלחמתית, לאיתור והשמדה של מעבדות חבלה שנועדו לפגוע באזרחי המדינה. מדובר בפעילות מלחמתית בטרור, ולצורך ההגנה על תושבי המדינה ותושביה.

 

14.  על התובעים להוכיח את תביעתם בהתאם לכלל של "המוציא מחברו עליו הראיה".

 

הראיות

15.  התובעים העידו ששה עדים והם:

התובע 1, מוחמד סלים אחמד עבד רבו (להלן: "התובע"); מר מוחמד אסעד דענא, הבעלים של חנות תכשיטים וזהב בעיר רמאללה (להלן: "בעל חנות התכשיטים"); מוצטפא מוחמד מחמוד אבו עודה;  ומוראד נמר יאגי, עובדים בחברת המים אשר השתתפו בניהול קופת החסכון המשותפת (שניהם יחד יכונו להלן: "שני החברים בקופת החסכון"); התובעת 2, הגב' נאילה סלים אחמד עבד רבו (להלן: "אשת התובע"); התובעת 3, הגב' לילא עבד סאלח עבד רבו (להלן: "אחות התובע").

 

16.  מטעם הנתבעים העידו תשעה עדים שהם החיילים שהשתתפו בפעולה בבית.

 

המחלוקת

17. המחלוקת היא אם החיילים גנבו את הרכוש כנטען על ידי התובעים ומה שווי הרכוש הנגנב.

 

דיון והכרעה

18. מדובר בהליך אזרחי בו מיוחסת לכוחות צה"ל גניבה, והשאלה מהי מידת ההוכחה הדרושה במקרה זה?

בפסיקה קיימות שתי גישות:

האחת, בוטאה מפי כב' השופט בך, לפיה הצד שעליו רובץ הנטל להוכיח עובדות המטילות על יריבו סטיגמה של ביצוע עבירה פלילית, חייב לעשות זאת באמצעות ראיות בעלות משקל רב וכבד יותר ממה שדרוש במשפטים אזרחיים רגילים (כב' השופט בך בע"א 475/81 זיקרי יעקב נ' "כלל" חברה לביטוח בע"מ  פ"ד מ(1), 589) (להלן: "פס"ד זיקרי").

 

השנייה, בוטאה מפי כב' השופט ברק, לפיה קיימות שתי רמות של מידת הוכחה, הרמה הנוהגת במשפט פלילי, שכנוע מעבר לכל ספק סביר, והרמה הנוהגת במשפט אזרחי, נטיה של מאזן ההסתברות (דברי כב' השופט ברק, שם). יפים לענייננו דברי כב' השופט אגרנט ז"ל, אשר צוטט ע"י כב' השופט ברק בפס"ד זקרי "..בדיון האזרחי תהיה תלויה מידת ההוכחה הדרושה ברצינות נשוא הענין"  (ע"פ 232/55 היועמ"ש נ' גרינוולד פ"ד יב' 2017,   2063).

 

19.       שאלה ראשונה היא אם התובעים הרימו את הנטל והוכיחו את הגניבה? כבר עתה אציין, כי גם בהתאם לגישה המקלה, כגישתו של כב' השופט ברק, התובעים לא הצליחו להרים את נטל ההוכחה להראות כי נגנבו מהם כספים וחפצי ערך. ואפרט להלן:

 

א.        בענייננו איש לא ראה את הגניבה. כל שנטען הוא שהיה כסף במכנסיים והכסף נעלם, שהפריטים שהיו בבית נעלמו. גניבה בדרך כלל נעשית במסתור ובהחבא לכן בדרך כלל זוהי מסקנה מתבקשת ממצאים. בענייננו אין ממצאים ואפילו אין עדות של אנשים שקיבלו את תלונת התובע בזמן אמת.

            לא זו אף זו, מר קולין, אשר נשלח לביתם של התובעים בעקבות תלונתם למת"ק בדבר הגניבה, לא מצא ממצאים המצביעים כי ארעה גניבה וציין בעדותו (נ/3) "כשאני נכנסתי הם כבר סידרו את הרוב. הם הציגו לי מעטפות ריקות בקופסאת נעליים שמתוכם נלקחו הדברים. לא ראיתי... למיטב זכרוני" (נ/3 ש' 23 - 25).

ב.         אם לא די בקושי זה, נשאלת השאלה אם הוכח שהפריטים הנגנבים אכן היו בבית בזמן כניסת החיילים, כנטען ע"י התובעים.

 

 

 

הכספים

20.            בכתב התביעה לא פירט התובע את מקורם של 1,800 דינר שנגנבו ממכנסיו. לראשונה סיפר התובע על מקור הסכום בתצהיר עדותו הראשית, ולאחר מכן בעדותו בבית המשפט. הוא סיפר כי סכום זה מורכב משניים:

א.        600 דינר ממשכורתו החודשית.

ב.         1,200 דינר שהם קופת חסכון שלו ושל 11 עובדים נוספים. לשיטתו, כל עובד היה תורם 100 דינר בחודש לקופה, שנוהלה על ידו, והסכום שהצטבר היה ניתן לאחד מחברי הקבוצה שהיה זקוק לכסף באותו החודש, בהתאם לבקשתו (להלן: "קופת החסכון").

 

אדון בשני רכיבים אלו אחד לאחד.

 

א.  סכום של 600 דינר מתוך הכנסתו החודשית של התובע -

(1)        התובע טוען, כי 600 דינר הם חלק ממשכורתו באותו החודש. לגרסתו, בשל המצב הביטחוני באותה העת, משך חלק ממשכורתו החודשית אשר הופקדה בחשבון הבנק שלו "אני משכתי מהמשכורת שלי מהבנק 600 דינר" (פרוטוקול עמ' 25, ש' 22).

 

(2)        התובע לא הביא כל ראיה להוכחת הטענה כי משך 600 דינר בסמוך למועד האירוע.

"ש. ...האם יש לך אישור על משיכת הכסף מהבנק.

ת. אני אביא לך זה היה לפני 10 שנים".

(פרוטוקול עמ' 27, שו' 2-3).

 

            (3)        התובע לא הביא כל ראיה להוכחת גובה הכנסתו החודשית במועד          האירוע לרבות תלושי משכורת לתקופה הרלוונטית. יש לזכור      שלגרסתו, הוא מועסק באותו מקום עבודה.

 

(4)        התובע צירף לתצהירו תלוש משכורת לחודש דצמבר 2005. מתלוש זה לא ניתן ללמוד על משכורתו בתקופה הרלוונטית לאירוע. כאמור מתלוש המשכורת לחודש דצמבר 2005, נלמד שהשתכר 893 דינר, נטו. זה תלוש משכורת יחיד, המתייחס לתקופה של שנתיים וחצי בערך לאחר האירוע, ולכן לא ניתן ללמוד ממנו את גובה הכנסותיו במועד האירוע. מעבר לצורך אומר, כי בתלוש המשכורת לא צוין מועד תחילת עבודתו בחברה באופן שיש לאשש טענתו כי מאז ועד היום מועסק באותו מקום עבודה ובאותו שכר.

 

(5)        לא זו אף זו. התובע לא ציין מה היה גובה הכנסתו בתקופת האירוע. אמנם, בתצהיר עדותו הראשית הצהיר שהוא ורעייתו משתכרים  "כיום סך כולל של 1,500 דינר ירדני לחודש". אולם, חקירתו הנגדית של התובע העלתה כי לא דייק בדבריו לעניין גובה ההכנסות ונקב בתצהירו בסכום הגבוה מסכום ההכנסות בפועל. שכן התברר כי הוא "משתכר 975" דינר ירדני נטו  (פרוטוקול עמ' 25, ש' 3) ובנוסף, רעייתו משתכרת 390 דינר בחודש נטו (פרוטוקול עמ' 24, ש' 17 -18). לאמור סה"כ 1,365 דינר בערך.

 

(6)        התובע סיפר בבית המשפט כי הכסף נמשך מהבנק מאחר ו"הייתה אינתיפדה והמצב הבטחוני ברמאללה היה קשה החיילים פלשו לרמאללה והייתי צריך למשוך את הכסף מהבנק על מנת לשלם את הסכום השוטף לבית" (פרוטוקול עמ' 26, ש' 21-23).

 

בהתאם לעדותו של התובע מדובר בסכום הגבוה מהסכום אותו נוהג התובע למשוך מידי חודש-

"ש. איך אתה משלם את התשלומים השוטפים של הבנק (צ.ל הבית - י.ב).

ת. האשה שלי מביאה 300 דינר בקיץ ואני גם עושה כמו 60,000,  70,000           ¤ בעבודה שניה. אני מושך 100- 200- 300 ומביא אוכל לילדים".

(פרוטוקול עמ' 26, ש' 13- 15).

 

(7)        כידוע, מבצע "חומת מגן" החל במרץ 2002, לאמור, מספר חודשים לפני האירוע. אולם, התובע לא ציין מדוע דווקא במועד זה נמשך על ידו סכום הגבוה בהרבה מזה הנהוג בדרך כלל.

 

(8)        משכך, לא הוכח בפני כי במועד הנטען היו ברשות התובע 600 דינר אשר נמשכו מחשבונו בסמוך לאירוע. אני דוחה את התביעה ביחס לסכום זה.

 

ב.   קופת החיסכון

(1)        התובע העיד כי ניהל ביחד עם 11 עובדים נוספים, קופת חסכון משותפת. הקופה עבדה כדלקמן: כל חבר הפקיד מידי חודש 100 דינר ירדני, סה"כ 1200 דינר ירדני. אחת לשנה, קיבל כל חבר, 1,200 דינר.

 

(2)        הקופה נוהלה והוחזקה בידי התובע.

 

(3)        התובע העיד שבתחילת החודש בערך "ב-2 או 3 או 4 לחודש" (פרוטוקול עמ' 27 ש' 23), לאחר קבלת המשכורת החודשית, נהג כל אחד מהחברים להפקיד את חלקו. התובע גם העיד, כי כשלאחר שסיים לאסוף את מלוא הסכום החודשי מכל החברים, הוא לא היה מחזיק את הכסף אצלו אלא מעבירו מיד לחבר שתורו לקבלו "נכון שמייד אנחנו מוסרים את זה לאדם שזקוק לכסף" (פרוטוקול עמ' 28 ש' 8).

 

(4)        שני עדים מטעם התובעים העידו שכך פעלה קופת החיסכון. הם לא יכלו לאשר כמה כסף היה בקופה באותה עת ובודאי לא יכלו לאמר אם כספי הקופה של אותו חודש היו במכנסיו של התובע או שכבר הועברו.

 

(5)        ספק רב בעיניי כיצד ב-10 לחודש, עדיין היה מלוא הסכום החודשי, בידי התובע ולא נמסר למי שהיה מיועד עבורו באותו החודש. התובע לא סיפק כל הסבר לכך והשיב: "בקופה הזאת אנו עובדים בדרך הזאת אני בא ואומר לך אתה רוצה 1200 דינר והוא לא רוצה אני הולך לאדם השני והוא אומר שלא" (פרוטוקול עמ' 29, ש' 1-2).

 

(6)        התובע לא אמר למי היה מיועד הכסף באותו החודש. למרות, שבהתאם לעדותו, הוא ידע מבעוד מועד, למי מהחברים מיועד הכסף. מאחר ונהוג היה שמודיעים לו אם חבר מסוים זקוק לכסף בחודש מסוים "אני לא בא למישהו ואומר לו קח את הכסף, למשל אם יש מישהו שיש לו אירוע אני רושם לי את התאריך ומוסר לו את הכסף" (פרוטוקול עמ' 28, ש' 8-10) ובהמשך: "יש תור לדברים האלה" (פרוטוקול עמ' 28, ש' 13).

 

(7)        התובע לא הביא כל ראיה לתמוך בטענתו כי במועד האירוע היה בידיו מלוא 1,200 דינר. אמנם, בעדותו הוא אמר שהוא מנהל רישומים מדוייקים. ע"ת/4, מוצטפא מוחמד מחמוד, העיד שבמועד האירוע, שנת 2002, היה מסמך, המתעד את ההפקדות שבוצעו ע"י החברים, אשר נותר בחזקתו של התובע "בטוח, כל שנה כל חודש אנחנו שמים את השמות" (עמ' 46, ש' 15). ברם, רישומים אלו לא צורפו פרט למסמך המתייחס "קופת חסכון שכונת אלמוואלחה לשנת 2005".

 

(8)        בתצהירם של שני החברים, הם העידו לגבי אופן ניהול הקופה המשותפת. אבל, אף אחד מהם לא אמר אם העביר את הכסף באותו החודש, ובאיזה מועד. כמו כן, הם לא ציינו אם הם יודעים מהו הסכום אשר הצטבר בקופה במועד הרלוונטי ולמי הוא היה מיועד. משכך, אין בעדותם כדי לתמוך בטענת התובע כי במועד האירוע הייתה כל הקופה (1,200 דינר) בידיו.

 

 

 

אם לא די בכך, העדים לא יכלו להעיד כי כספי קופת החיסכון נגנבו-

"ש. אתה לא יודע אם נגנב הכסף או לא.

 ת. זה מה שהתובע אמר לי".

 (עמ' 49, ש' 4-5).

 

(9)        התובע לא מסביר מדוע כל הקופה הוחזקה במכנסיו. מותר להניח שסכום נכבד כל כך אינו נמצא בדרך כלל בכיס המכנס אלא במקום בטוח יותר, כפי שלגרסתו נהג עם כספי ההלוואה ו/או התכשיטים.

 

(10)      לאור האמור, אני קובע שהתובע לא הוכיח ברמה הדרושה במשפט האזרחי כי בכיס מכנסיו היה הסכום של 1,200 ¤.

 

ג.    כספי ההלוואה בסך 3,000 דינר

(1)              התובע טוען כי נגנבו ממנו 3,000 דינר נוספים. סכום זה מקורו בהלוואה שנטלה רעייתו הלוואה ממקום עבודתה. הכספים נמשכו מחשבון הבנק והוחזקו בביתו. כתמיכה לטענתו הציג אישור על קבלת ההלוואה.

 

(2)              מהראיות שלפניי הוכח כי רעייתו של התובע נטלה ממקום עבודתה הלוואה של 3,000 דינר שהופקדו לחשבון הבנק על שמה.

 

21.       לגרסתו של התובע, ההלוואה הייתה מיועדת לעריכת שיפוץ בקומה השלישית, ולכן התובעת משכה את הכספים מחשבון הבנק שלה.

 

 

22.       לא הובאה כל ראיה למשיכת כספי ההלוואה מחשבונה של התובעת 2. כמו כן, מעדותו של התובע עולה כי במועד האירוע טרם הוזמנו עבודות השיפוץ-

"ש. מי היה צריך לעשות את השיפוצים בקומה השלישית.

 ת. אני מביא אנשי מקצוע.

 ...

ש. נכון ששילמת למישהו על החשבון למי שהיה אמור לבנות את הבית.

ת. לא".

(פרוטוקול עמ' 29, ש' 24 עמ' 31, ש' 9-10).

 

בלשון המעטה, אוכל לומר, שלא שוכנעתי מכנות הטענה שהכספים הוצאו מהבנק עבור השיפוצים שהיו אמורים להתחיל "אחרי חודש" (פרוטוקול עמ' 30, ש' 8).

 

ד.   התכשיטים

(1)              בכתב התביעה טוען התובע שנגנבו תכשיטים השייכים לתובעות 2 ו-3 בשווי 8,000 דינר.

 

(2)              כאמור, התובע פנה אל המוקד להגנת הפרט לקבלת ייצוג. בתלונה שמסר התובע, ושצורפה לפנייתו של עורך הדין מטעם המוקד להגנת הפרט, ציין התובע, כי "נגנבו תכשיטים של אשתי, בשווי של כ- 8,000 דינר, אשר היו במגירה אחרת". התובע לא מסר כי חלק מהתכשיטים שייך לאחותו, התובעת 3.

 

 

(3)              בדיון ביום 14.3.07, תיקן התובע את תצהירו ולהוסיף את הטענה כי חלק מהתכשיטים שנגנבו, בשווי 6,000 דינר, היו שייכים לרעייתו, התובעת 2, ויתר התכשיטים, בשווי 2,000 דינר, היו שייכים לאחותו, התובעת 3.

 

(4)              כאשר התובע התבקש להסביר את הימצאות תכשיטיה של אחותו בביתו, טען, כי הם ניתנו לו כבטוחה כנגד הלוואה שנתן לבנה כדי שישלים את לימודיו באוניברסיטה "במקור כולם שייכים לי אבל אחותי הייתה בלי בעלה, בעלה היה גר לבד, כדי שהבן שלה יוכל ללמוד ברוסיה אני נתתי לו את הכסף והוא למד ברוסיה ועכשיו הוא עובד כרופא וגם הבן שלי והיא שמה אצלי את הזהב כבטוחה" (פרוטוקול עמ' 21, ש' 8-10).

 

(5)              בניגוד לגירסתו, העידה אחותו, כי הפקידה את תכשיטיה בידיו כדי שישמור עליהם ולא כבטוחה להחזרת הכספים שנתן לה  כפי שטען-

"שמתי אצלו זהב כי הייתי עובדת והייתי יוצאת מהבית כי הדלת לא הייתה תקינה והוא שם לב לזהב, שמתי שישמור. זה לא היה משכון" (עמ' 54, ש' 20-21).

 

(6)              במהלך חקירתו הנגדית נשאל התובע מדוע למרות שיחסיו עם אחותו טובים, מצא לנכון לקחת את תכשיטיה כבטוחה להחזרת ההלוואה. התובע סירב להשיב לכך ואמר "זה לא מהסמכות שלך לשאול" (פרוטוקול עמ' 32, ש'  1).

 

(7)              התובע קרא לעדות את בעל חנות  תכשיטים ברמאללה. העד טען בתצהיר עדותו הראשית כי הוא "מעריך כי התובע רכש מאצלי תכשיטים בסך של כ- 2,500 דינר ירדני". אולם, מעדותו התברר כי מדובר בהערכה גסה, על יסוד זכרונו בלבד שכן אין לו כל תרשומת בנוגע לרכישותיו של התובע "אין לי שום תרשומת על מה שמכרתי לתובע" (פרוטוקול עמ' 36, ש' 10).

 

29.       העד העיד שהוא סוחר גדול יש לו הרבה לקוחות "מאות או אלפי לקוחות" (פרוטוקול עמ' 36, ש' 3). עוד אמר כי התובע לא רכש בחנותו מזה 5 שנים. בנסיבות אלה, אין בעדותו של עד זה תימוכין לגרסת התובע כי היו ברשותו תכשיטים בשווי 6,000 דינר ירדני ואף לא בשווי 2,500 דינר.

 

30.       למעשה, מעדותו של העד עולה כי הוא העריך באופן גס סך שווי הרכישות שביצע התובע אצלו. לא זו אף זו. יש לציין, כי העד לא זכר מה רכש התובע מלבד קניה אחת. משכך, אין להתבסס על הערכתו שהרי כלל לא זוכר איזה תכשיטים נרכשו ואין לו כל רישום לגבי כך-

"ש. איזה תכשיטים מכרת לעבד רבו מה אתה זוכר

ת. למשל ביום ההולדת של האשה שלו קנה לה פעם טבעת שרשרת וצמיד. הזהב שיש לי המשקל כבד זה זהב 21" (פרוטוקול עמ' 36, ש' 14 - 15).

 

ה.        חפצי ערך

(1)        התובע טען כי נגנב לו שעון יד שעליו סמל של ממלכת ירדן, אוזניות ודיסקטים של מחשב.

 

גם לגבי חפצים אלה לא הובאה כל ראיה לעניין קיומם ושווים של חפצי ערך אלו. ויתרה מזאת, מחקירתו הנגדית של התובע עולה כי את השעון הוא קיבל במתנה והוא אינו יודע את שוויו. בנוסף, הוא "לא יודע כמה דיסקים של המחשב נלקחו" (פרוטוקול עמ' 32, ש' 18).

 

31.       טרם אסיים את פסק הדין, אציין, כי ער אני לכך שהתובעת ביקשה לחקור את סילבה, חייל אשר נטל חלק בפעולה בבית התובעים, אשר אין חולק כי היה מעורב בביזה באירוע אחר. אולם, לא עלה בידי הנתבעת לזמנו מאחר ולטענתה, לא שהה בארץ באותה עת.

 

32.       אכן, באי הבאתו למתן עדות יש בכך פגם בהתאם לדיני הראיות. אולם, בענייננו, אין בכך כדי לשנות את התוצאה שכן התובעים לא הרימו את הנטל המוטל עליהם ומשכך, דין התביעה להדחות.

 

סוף דבר

33.       התובע לא הרים את נטל הראיה והשכנוע להוכחת אירוע הגניבה מביתו, בסכום הנטען או בסכום אחר ע"י מי מהחיילים שפעלו בביתו, ביום 10.6.02.

 

34.       אני דוחה את התביעה.

 

 

 

35.       אני מחייב את התובעים, ביחד ולחוד, לשלם לנתבעת הוצאות משפט בסך 10,000 ש"ח.

 

ניתן היום י"ט בטבת, תש"ע (5 בינואר 2010), בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.

מותר לפרסום מיום 05/01/10.

 

 

 

יחזקאל ברקלי, שופט

 

 

 

009199/04א  130 מ.ב.

Source: 
http://info1.court.gov.il/Prod03\ManamHTML5.nsf/0E24C85BC3DFF41F422576A200622805/$FILE/CACB20AA7D1A725842257699003AD918.html
תאריך: 
05/01/10
Case ID: 
1_0
Case type: 
א
סיווגים
שופטים : יחזקאל ברקלי
יחזקאל ברקלי
עורכי דין : מואייד מיעארי
מואייד מיעארי
Powered by Drupal, an open source content management system