אלרואי נ. גרוביאן


 

   

בתי המשפט


 

א  004367/04

בית משפט השלום ירושלים

 

06/01/2010

תאריך:

כב' השופטת שירלי רנר

בפני:

 

 





אלרואי חדווהז"ל באמצעות יורשיה

בעניין:

התובעת

עו"ד אלרואי(מצא) אנה

ע"י ב"כ עו"ד


 

נ  ג  ד


 

גרוביאן גרשון

הנתבע

עו"ד ערן אבולוף

ע"י ב"כ עו"ד


 

פסק דין

 

רקע עובדתי

1. ביום 19.6.03 נחתם הסכם בין התובעת ובעלה ובין הנתבע לפיו מכרו לו  דירה שבבעלותם תמורת 145,000$ (ר' נספח א' לכתב התביעה). בהסכם נקבע כי סך השווה בש"ח ל-25,000$ ישולם ביום חתימת ההסכם וסך השווה בש"ח ל-120,000$ ישולם ביום 7.7.03 כנגד מסירת החזקה בדירה לנתבע כשהדירה פנויה מכל חפץ. בהסכם נקבע כי "..איחור של עד 7 ימים במועדי הסכם זה לא יהווה הפרה של ההסכם ולא יחייב בשום סנקציה" (סעיף 5 להסכם). בסעיף 7 להסכם נקבע כי פיגור בתשלום מעל 7 ימים יהווה הפרה יסודית. בסעיף 13 נקבע כי "צד שיפר חוזה זה הפרה יסודית ישלם למשנהו 25,000$." התביעה הוגשה מלכתחילה על ידי התובעת ובעלה (להלן – התובעים). במהלך ניהול ההליך נפטרו שניהם.

כתבי הטענות והתצהירים

2. על פי כתב התביעה החזקה נמסרה והתמורה שולמה רק ביום 17.7.03 וזאת על אף מספר פניות והתרעות מצד התובעים. הנתבע, כך על פי כתב התביעה, החל לפעול להסדרת משכנתא לצורך תשלום היתרה רק ביום 9.7.03. לטענת התובעת האיחור בתשלום מהווה הפרה יסודית המקנה זכות לפיצוי המוסכם. עוד נטען בכתב התביעה כי הפיצוי המוסכם נקבע לפי הצעת הנתבע שהיה בטוח ביכולתו לשלם את מלוא התמורה עד ליום 7.7.03 גם במקרה שלא יקבל משכנתא. בהקשר זה נטען בכתב התביעה כי המשא ומתן התארך משום שהנתבע דרש שיוסף סעיף בדבר משכנתא ונוכח חששם של התובעים הציע הנתבע את הפיצוי המוסכם. מחיר הרכישה אף נקבע לנוכח הצהרת הנתבע במהלך המשא ומתן כי הכסף מצוי ברשותו במזומן. לטענת התובעים התנהלות הנתבע נגועה בחוסר תום לב במשא ומתן ובביצוע החוזה והוליכה להתעשרותו. התובעים תובעים את הפיצוי המוסכם.

 

על פי כתב ההגנה מדובר באיחור של 3 ימים מעבר לתקופת האיחור המוסכמת. האיחור נבע בין היתר מהתנהלות ב"כ התובעים ככל הנוגע לחתימה על הטפסים הנלווים לקבלת המשכנתא. עוד נטען בכתב ההגנה כי הדירה לא נמסרה כשהיא פנויה מכל חפץ ויש בכך משום הפרה מצד התובעים. בדירה גם נתגלו ליקויים שחייבו את שיפוצה. לטענת הנתבע בוצעה מסירת הדירה רק ביום 20.7.03 באמצעות הגב' מזל מזרחי. בכתב ההגנה נטען כי ההפרה המזכה בפיצוי מוסכם אינה טכנית אלא כזו עם נזק משמעותי. יש על כן לקבוע כי הפיצוי אינו מתייחס להפרות כאלה ולחילופין כי אינו סביר. לבסוף נטען בכתב ההגנה כי שולם עבור הדירה מחיר מלא.

 

3. מטעם התובעת הוגשו תצהיריהם של התובעת עצמה ושל בנה, עו"ד ראובן אלרואי. עוד העיד ללא תצהיר עו"ד חנן עמית המספק שירותים משפטיים למשרד התווך באמצעותו ביקשה התובעת לרכוש דירה אחרת. מטעם הנתבע הוגשו תצהיריהם של הנתבע עצמו, של מר יוסף כהן המשמש כנהג מונית ועובד עם בא כוחו הקודם של הנתבע שאף יצג אותו בהליכי רכישת הדירה, של אמנון כהן המשמש כשליח בחנות שבבעלות הנתבע ואשר על פי התצהיר היה מעורב בהחתמת התובעים על המסמכים הרלוונטיים לצורך קבלת המשכנתא, של עודד טוביה שעל פי תצהירו התעניין אף הוא ברכישת דירתה של התובעת ושל מזל מזרחי שעל פי כתב ההגנה היא זו שמסרה את החזקה בדירת התובעת לנתבע. כל המצהירים נחקרו על תצהיריהם וב"כ הצדדים הגישו סיכומים בכתב.

 

הטענות בסיכומים

4. לטענת ב"כ התובעת בסיכומים הנטל מוטל על הנתבע להראות כי האיחור נבע מנסיבות הקשורות בהתנהגות המוכרים ולא רק שהנתבע לא הוכיח זאת אלא שהוכח שהאיחור נבע מאדישותו בשאלת התשלום במועד וממחדלו לטפל בקבלת המשכנתא. הנתבע גם נמנע מלהביא לעדות את בא כוחו דאז, עו"ד שמיר ואת נציגת הבנק שטיפלה במשכנתא, עדים שלכאורה יכלו לתמוך בגרסתו, ויש לזקוף הימנעות זו לחובתו. הנתבע אף נמנע מלהציג כראיה את המועד בו ביקש הלוואה מהבנק ו/או המועד בו נפתח תיק המשכנתא. בחוזה הוסכם במפורש כי אף איחור קל בן מספר ימים בתשלום התמורה ייחשב כהפרה יסודית. לטענת ב"כ התובעת מחומר הראיות עולה גם כי האיחור לא נגרם בשל נסיבות חיצוניות ובלתי תלויות בנתבע אלא בשל הזלזול וחוסר האכפתיות שלו בנוגע לקיום ההתחייבות. הנתבע לא חלק על טענת התובעת ולפיה רק יומיים לאחר המועד שנקבע לתשלום החל לטפל בקבלת המשכנתא ואף זאת רק בעקבות פניית ב"כ התובעת אליו בהתראה על האיחור. הנתבע ידע או היה עליו לדעת כי הטיפול בקבלת המשכנתא עשוי לקחת מספר ימים. מעדות הנתבע עולה גם כי אדישותו נמשכה אף לאחר שכבר היה איחור בתשלום. לנוכח האמור בהסכם היה על הנתבע להיות ערוך לשלם את התמורה גם ללא המשכנתא ואסור היה לו להסתמך על קבלתה לצורך עמידה בהתחייבויותיו. עוד טוענת ב"כ התובעת כי הנטל להוכיח כי התקיימו התנאים להפחתת הפיצויים המוסכמים מוטל על הצד החולק על סכום הפיצוי המוסכם. הנתבע לטענתה לא הרים נטל זה. לטענתה הנתבע למעשה אף לא עורר בכתב ההגנה את הטענה כי נתקיימו תנאי סעיף 15 לחוק התרופות לצורך הפחתת הפיצוי. המשא ומתן שהתנהל עובר להסכמה על שעור הפיצוי המוסכם מלמד כי נקבע ביחס לנזק הצפוי כתוצאה מההפרה. התובעים אף הוכיחו באמצעות העדויות מטעמם כי הנזק הצפוי אף נגרם להם בפועל ואף בכך יש כדי לחזק את הטענה בדבר סבירות הפיצוי.  לטענת ב"כ התובעת לאור הראיות שהובאו אין גם מקום להפחתת הפיצוי המוסכם.

 

לטענת ב"כ הנתבע בסיכומיו ההוראות בהסכם שמכוחן נטען כי התובעים זכאים לפיצוי  המוסכם הן תניות גורפות במשמעות סעיף 6 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970. עצם ה"גריפה" לא הייתה סבירה בעת עריכת החוזה ומשכך התניות הגורפות נעדרות תוקף ואין לראות את ההפרה כהפרה יסודית מוסכמת. לטענת ב"כ הנתבע פרשנותו של ההסכם מוליכה למסקנה כי  הפיצוי המוסכם נועד לחול רק במקרה של ביטול ההסכם מה שאין כן בענייננו. עוד טוען ב"כ הנתבע כי בניגוד לעדויות הנתבע שהיו מהימנות ועקביות היו העדויות מטעם התובעים מגמתיות, והתובעים נמנעו מלהעיד את העדים הרלוונטיים, כאשר יש לזקוף לחובתם הימנעות זו. על פי הסיכומים מהראיות עולה כי המוכרים עיכבו את קבלת הלוואת המשכנתא ומשכך התעכב מועד ביצוע התשלום על ידי הנתבע.  מהראיות עולה גם כי לנתבע לא ניתנה כל הנחה במחיר רכישת הנכס. לטענת ב"כ הנתבע אין מקום לטענות התובעים ככל הנוגע לחוסר תום לב מצד הנתבע בנוגע לביצוע תשלומי התמורה באמצעות קבלת הלוואה באשר ההסכם עצמו מפרט את זכותו של הרוכש לקבל הלוואת משכנתא. הוכח כי התובעת מסרה את החזקה בדירה רק ביום 20.7.07, 3 ימים לאחר השלמת מלוא התמורה. הוכח גם כי בניגוד להסכם הדירה לא נמסרה כשהיא פנויה מכל חפץ. עוד נטען בסיכומים כי הוכח שהנסיבות מצדיקות את הפחתת הפיצוי המוסכם. הנזק לו טוענים התובעים איננו תוצאה מסתברת של ההפרה ועל כן לא ניתן לקבוע קיומו של יחס סביר בין אותו שעור פיצוי לבין הנזק. מסקנה זו מתחזקת לאור היות התניות הרלוונטיות תניות גורפות. לטענת ב"כ הנתבע יש מקום להפחית את הפיצוי המוסכם לסך מחירו של הכסף בתקופת האיחור.

 

דיון

האחריות לאיחור בביצוע התשלום

5. אין מחלוקת כי יתרת התשלום בסך השווה בש"ח ל-120,000$ שולמה רק ביום 17.7.03, 3 ימים לאחר תקופת החסד בת השבעה ימים הקבועה בחוזה. לטענת הנתבע שולמה יתרת התשלום באיחור בשל התנהלות התובעים או מי מטעמם. לטענת התובעים שולם הסכום באיחור בשל התנהלות הנתבע. על מי מוטלת האחריות לאיחור בתשלום?

 

6. ההסכם כאמור נחתם ביום 19.6.03 כאשר נקבע כי יתרת התמורה תשולם ביום 7.7.03. כעולה מתצהירו של ראובן אלרואי על נספחו, ביום 9.7.03 פנה למשרדו של ב"כ הנתבע תוך מתן התראה כי על אף שחלף המועד החוזי לביצוע התשלום, התשלום לא שולם (ר' סעיף 35 לתצהיר ונספח ז'). גרסא זו לא נסתרה ואף מתצהירו של הנתבע עולה כי אך ביום 9.7.03 פנה לבנק לצורך קבלת טפסי המשכנתא לשם מימון התשלום השני (ר' סעיף 10 לתצהירו). מעדותו גם עולה כי במהלך התקופה עד לאותו מועד ערך בירורים שונים בבנקים לצורך קבלת החלטה האם לממן את יתרת התמורה באמצעות קבלת הלוואה רגילה או משכנתא ובאלו תנאים (ר' עמ' 6, שורות 4-8). לנוכח מועד הפנייה מצד ב"כ התובעים לב"כ הנתבע, ומועד פניית הנתבע לבנק לצורך קבלת הטפסים, גרסת התובעת ולפיה רק באותו היום בשעות הערב קיבלה באת כוחה את טפסי המשכנתא לעיונה הינה בודאי סבירה (ר' סעיף 37 לתצהירו של ראובן אלרואי). עוד עולה מחומר הראיות, כי כבר למחרת, יום חמישי – 10.7.03, העבירה ב"כ התובעת שני תיקונים שנתבקשו על ידה אל הבנק, והם אושרו על ידי הבנק עוד באותו היום (ר' סעיף 38 לתצהירו של ראובן אלרואי; סעיפים 14-15 לתצהירו של הנתבע. ר' טופס ההתחייבות עם התיקונים – נספח ב' לתצהירה של חדווה אלרואי). מעל לנדרש יצויין כי מדובר בתיקונים סבירים שודאי אין לאמר כי עצם בקשתם נועדה לגרום עיכוב כלשהוא ומכל מקום גם לא גרמו לעיכוב.

 

על פי האמור בתצהירו של יוסף כהן ביקשה ממנו ב"כ התובעת, עו"ד אנה אלרואי, להמתין עם החתמת התובעים עד ליום שישי, 11.7.03, שכן היא עתידה להיות בירושלים באותו היום והיא מבקשת להיות נוכחת במהלך החתימה ואולם ביום שישי הודיעה לו ב"כ התובעת כי לא תגיע לירושלים (סעיפים 5 ו-9 לתצהירו). על פי האמור בתצהירו של אמנון כהן המשמש שליח בחנות פרחים של הנתבע, הגיע ביום שישי 11.7.03 עם מסמכי בנקים שונים בשלושה עותקים כדי להחתים את התובעים במקום מגוריהם בדיור מוגן. על פי האמור בתצהיר ביקשה התובעת לשוחח עם אישה כלשהיא בטלפון וקיבלה הוראה מאותה אישה לחתום רק על שני עותקים ולא על שלושה מאלו שהביא (ר' סעיפים 4, 5 לתצהיר). על פי תצהירו של הנתבע כשנמסרו הטפסים ביום ראשון 13.7.03 בבנק, אמרו  נציגי הבנק כי הם צריכים את כל שלושת הטפסים חתומים. עוד נאמר בתצהיר כי השליח, אמנון כהן, נשלח שוב אל התובעים כדי להחתימם על העותק הנוסף והוא עשה כן ביום שני בבוקר (סעיפים 17-18 לתצהיר. אך ר' את האמור בתצהירו של אמנון כהן בעניין זה, סעיף 8). לאחר שהוחתמו התובעים על הטפסים הם הוגשו לבנק ביום 14.7.03 או ביום 15.7.03 (ר' סעיף 19 לתצהירו של הנתבע) והכסף עבר ביום 17.7.03. גרסת התובעת היא כי ביום 9.7.03 צלצלה אליה כלתה והודיעה לה כי יבואו להחתימה על טפסים הכוללים שלושה עותקים. ביום 10.7.03 הגיעה אליה בחורה שאמרה שהגיעה מטעמו של הנתבע וביקשה להחתים את התובעים על נייר. מאחר והיה ברשותה רק עותק אחד צלצלה התובעת לכלתה היא בא כוחה אשר הנחתה אותה לאמר לבחורה להביא 3 עותקים על מנת שלא יהיו עיכובים עם הבנק והבחורה נסעה וחזרה כעבור כשעה עם שלושה עותקים עליהם חתמו התובעים (ר'  סעיפים 26-27 לתצהיר התובעת). 

 

הן התובעת והן אמנון כהן בחקירתם לא זכרו פרטים שונים מאירוע החתימה שהתרחש 3 שנים קודם לכן. התובעת לא שללה כי הגיע גם שליח בקשר לטפסים וציינה כי מדובר בארבעה טפסים (ר' עדותה של התובעת בעמ' 3, שורות 16-23; עמ' 4, שורות 2-9). אמנון כהן לא זכר כי ראה את התובע על אף שאף הוא חתום על המסמך (ר' עמ' 21, שורות 13-18). מכל מקום מעדיפה אני את גרסת התובעת שהייתה מאוד מהימנה בעיני ככל הנוגע לשאלה האם הובאו אליה מלכתחילה לחתימה מספר חסר של טפסים כגרסתה על פני הגירסא המופיעה בתצהירו של אמנון כהן ולפיה לאחר התייעצות עם באת כוחה חתמה התובעת במכוון על מספר חסר של טפסים. לא רק שבחקירתו הכחיש אמנון כהן את האמור בתצהירו בעניין זה (ר' עמ' 22, שורות 12-14) אלא שגרסא זו גם אינה מתיישבת עם העובדה כי ב"כ התובעת הם שיזמו פנייה לב"כ הנתבע בעניין התשלום ביום 9.7.03, פנייה שככל הנראה רק בעקבותיה פנה הנתבע לקבלת טפסי המשכנתא. אילו ביקשו התובעים או באת כוחם "למשוך את הזמן" על מנת שהתשלום השני יתבצע באיחור ויזכה את התובעים בפיצוי לא היו פונים כלל. גרסא זו גם אינה מתיישבת עם המהירות בה פעלה באת כוח התובעת להסדיר את נושא התיקונים מול הבנק. הגרסה ולפיה סירבה התובעת לחתום על שלושה טפסים גם אינה עולה בקנה אחד עם תצהירו של הנתבע לפיו רק ביום ראשון ה-13.7.03 כשבא לבנק למסור את הטפסים נמסר לו כי יש להחתים את כל שלושת הטפסים (סעיף 17 לתצהיר).

 

יתירה מזו. אילו הגיע אף ביום שישי עורך דין על מנת להחתים את התובעים נראה כי מספר עותקים כנדרש היה נחתם והכסף היה ככל הנראה מועבר במועד. לא התנהלות התובעת היא שגרמה לאיחור בתשלום אלא התנהלות הנתבע. גם אם ביקשה מלכתחילה באת כוח התובעת להמתין יום נוסף עם החתמת התובעים על מנת שהחתימה תתבצע בנוכחותה, היו התובעים זכאים לעשות כן. הנתבע הוא שבחר לפנות לבנק לצורך קבלת טפסי המשכנתא רק יומיים לאחר המועד שנקבע לתשלום על פי החוזה וככל הנראה בעקבות פניית התובעים בעניין זה. זאת, על אף שהחוזה נחתם כשלושה שבועות קודם לכן ועל אף קיומה של תנית פיצויים מוסכמים בהסכם. לא התנהלות התובעים היא שגרמה לאיחור אלא התנהלות הנתבע, בין בעצמו ובין באמצעות אחרים מטעמו.

 

הזכות לפיצוי המוסכם

7. בסעיף 7 להסכם נקבע כאמור כי פיגור בתשלום מעל 7 ימים יהווה הפרה יסודית. בסעיף 13 נקבע כי "צד שיפר חוזה זה הפרה יסודית ישלם למשנהו 25,000$."

 

לטענת ב"כ הנתבע הוראת סעיף 7 האמורה היא בבחינת הוראה גורפת במשמעות סעיף 6 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 שכן אינה מבחינה בין איחור של שעה או איחור של שנה בביצוע התשלום. ההוראה גם אינה סבירה שכן אין כל אפשרות כי האיחור בתשלום יהווה הפרה, אלא מייד הופך הוא להפרה יסודית.

 

הוראת סעיף 6 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) קובעת "לענין סימן זה "הפרה יסודית" – הפרה שניתן להניח לגביה שאדם סביר לא היה מתקשר באותו חוזה אילו ראה מראש את ההפרה ותוצאותיה, או הפרה שהוסכם עליה בחוזה שתיחשב ליסודית; תניה גורפת בחוזה העושה הפרות להפרות יסודיות ללא הבחנה ביניהן, אין לה תוקף אלא אם היתה סבירה בעת כריתת החוזה".

 

הטענה בדבר היות הוראת סעיף 7 להסכם בבחינת תניה גורפת הועלתה לראשונה במסגרת סיכומי הנתבע ודי בכך כדי לדחותה שכן שאלת סבירותה של התניה כאמור בסיפא להוראת סעיף 6 עשויה להיגזר מתשתית ראייתית רלוונטית שלתובעים לא ניתנה כל הזדמנות להביאה משהועלתה הטענה לראשונה במסגרת הסיכומים. עם זאת, מאחר וגם לגופו יש מקום לדחיית הטענה לא ראיתי לנכון להסתפק לדחייתה באמור לעיל. לגופו יש לדחות את הטענה מכל אחד מהטעמים הבאים. ראשית, ההלכה היא כי משמעותה הבלעדית של היות תניה גורפת על התוצאות הנובעות מכך היא לצורך הזכות לביטול חוזה הקבועה בסימן ב' לפרק ב' לחוזים (תרופות בשל הפרת חוזה). "אין למונח זה וכך גם ליתר חלקי ההוראה בעניין הפרה יסודית, תחולה מעבר לסימן ב' האמור, כי זו מצוותו ומשמעותו של האמור במלות הפתיחה של סעיף 6" (ר' ע"א 158/80 שלום נ. מוטה ואח' פ"ד לו(4) 793, בעמ' 801. ר' גם ע"א 121/84 יעל-בר-עקיבא-מוזס ואח' נ. אלף.יוד.בית..דלת.(א.י.ב.ד.) בע"מ ואח' פ"ד לח(4) 673). הזכות לפיצוי מוסכם קבועה בסימן ג' לאותו פרק ואין תחולה להוראת סעיף 6 האמורה בענייננו (ר' ע"א 126/84 יצחקי נ. שור פ"ד לח(3) 620, בעמ' 627). שנית, הוראת סעיף 7 כשלעצמה אינה בגדר תניה גורפת שכן תניה גורפת היא תניה המקבצת תניות שונות בחוזה במסגרת הוראה אחת תוך קביעה שהפרתן יסודית (ר' שם, בעמ' 806). הוראת סעיף 7 אינה חלה על תניות שונות בחוזה אלא דנה אך בתניה אחת שעניינה תשלום יתרת התמורה. אין זו תניה גורפת, ואין היא צריכה על כן לעמוד במבחן הסבירות (ר' שם, בעמ' 811). המבחן אותו מציע ב"כ הנתבע לשאלת גורפות התניה, קרי – אי ההבחנה במסגרת התניה עצמה במשך הזמן בו לא שולמה יתרת התמורה, אין בו כדי להצביע על גורפות וקבלתו משמעה להכניס בדלת האחורית את מבחן ההפרה היסודית המסתברת הקבוע ברישא להוראת סעיף 6 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה). הפרה אחרונה זו עשויה להיות תלויה במשך הזמן בו לא שולם התשלום (ר'  ג. שלו, דיני חוזים (מהד' שניה, תשנ"ה), בעמ' 549-552 והאסמכתאות הנזכרות שם) מה שאין כן לעניין הפרה יסודית מוסכמת. גם בפרשת שלום נ. מוטה נדון תוקפה של תניה שקבעה כי איחור בתשלום מעל 3 ימי חסד ייחשב כהפרה יסודית. בית המשפט קבע כי התניה שקבעה זאת היא תניה מוסכמת רגילה. ודוק. העובדה שבמסגרת הוראות אחרות של החוזה נכללה אותה תניה עצמה במקובץ עם תניות נוספות תוך אי הבחנה ביניהן לעניין הגדרתן כיסודיות, אין בה כדי לשלול את היות הוראת סעיף 7 בגדר תניה מוסכמת רגילה (ר' מוטה נ. שלום, לעיל, בעמ' 808, 811).  

 

8. אין בידי גם לקבל את הטענה ולפיה נועדה הוראת סעיף 7 האמורה לחול רק במקרה שההפרה גרמה לנזק משמעותי. תחולתה של הוראה בדבר פיצוי מוסכם אינה מותנית בקיומו של נזק בפועל. זאת קובעת הוראת סעיף 15(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) עצמה. לא די בהעלאת הטענה כי הצדדים במקרה זה ביקשו לסטות מהכלל האמור כדי להגיע למסקנה אחרת, בפרט כאשר לא הובאה כל תשתית ראייתית לתמיכה בטענה זו.

 

9. גם בטענה ולפיה נועדה התניה לחול רק במקרה של ביטול ההסכם אין ממש. בעניין זה מבסס ב"כ הנתבע את טענתו על הוראת סעיף 14ב להסכם הקובעת כי "מוצהר ומוסכם בזה, כי אי קבלת ההלוואה ע"י הקונה, מכל סיבה שהיא, לא יצדיק איחור בתשלום התמורה, ואי ביצוע תשלום מלוא התמורה במועד הנקוב בהסכם זה, יהווה הפרה יסודית של ההסכם, אשר מראש מוצהר ומוסכם שיביא לביטול אוטומאטי של ההסכם ולזכות המוכרים לחלט את מלוא הסכום ששולם ע"י הקונה לפי סעיף 5.א כפצוי מוסכם".

 

התובעים בחרו שלא לבטל את החוזה ולעמוד על קיומו. ההוראות עליהן הם מסתמכים ככל הנוגע להיות ההפרה הנידונה הפרה יסודית והזכות לפיצוי מוסכם בגינה הן הוראות אחרות בהסכם. לא הוראת סעיף 14 ב האמורה. יש לראות בהתנהלות התובעים לאחר ההפרה כמי שויתרו על זכות הביטול הנתונה להם. לא על הזכויות המוקנות להם מכח הוראות אחרות של ההסכם.

 

שאלת הפחתתו של הפיצוי המוסכם

10. האם יש מקום להפעלת הסמכות על פי סעיף 15 (א) סיפא לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) ולהורות על הפחתת הפיצוי המוסכם? סמכות ההפחתה נתונה לבית המשפט "אם מצא שהפיצויים נקבעו ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה". המבחן לסמכות ההפחתה אינו הנזק שנגרם בפועל כתוצאה מההפרה אלא הנזק שהיה צפוי בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה.

 

11. בעניין הנזק הצפוי מפנים התובעים בעיקר לכך שהטיוטא הראשונה שהוחלפה בין הצדדים כללה פיצוי מוסכם בסך 15,000$ בלבד ולא כללה אפשרות לקבלת משכנתא על ידי הנתבע (ר' סעיפים 17-20 לתצהירו של ראובן אלרואי על נספחיהם). לאחר שבשלב מאוחר של המשא ומתן ביקש ב"כ הנתבע כי יוכנס סעיף בדבר קבלת משכנתא מסר לו עו"ד אלרואי כי "..אנו מתבססים על קבלת מלוא התמורה במועדים שבחוזה ואם חלילה גרשון יאחר זה יהיה קריטי עבורנו כי יגרם לנו נזק גדול שהינו להערכתי 25,000$ (חוץ מההנחה)". (סעיף 27 לתצהיר). בעקבות זאת, כך על פי התצהיר, הוגדל הפיצוי המוסכם לסך של 25,000$ כך שאם יהא איחור יקבלו התובעים את הסכום אותו הם צפויים להפסיד (סעיף 28 לתצהיר). לטענת התובעים גם מנגנון החילוט שנקבע בסעיף 14ב להסכם ושאינו מאפשר למעשה את הפחתת הפיצוי המוסכם מלמד כי זה היה שעור הנזק הצפוי. הגרסא בדבר מהלך המשא ומתן לא נסתרה.

 

הגם שגובה הנזק בפועל אינו רלוונטי לפסיקת הפיצוי המוסכם מפנים התובעים גם לכך שבפועל הפסידו הזדמנות לרכישת נכס אלטרנטיבי במחירי מימוש מהיר עקב העיכוב בתשלום וזאת כראיה לגובה הנזק שהיה צפוי בעת הכריתה. בעניין זה העיד עו"ד חנן עמית העוסק בתחום ועדותו היתה נאמנה עלי כי אכן התובעים פנו אליו באמצעות באת כוחם ביוני 2003 וכי היו מעוניינים ברכישת דירה קונקרטית שנמכרה לבסוף לאחר ב-20,000$ פחות מהמחיר המבוקש כאשר החוזה למכירת אותה דירה נחתם ביום 17.7.03. עו"ד עמית העיד כי עיכב את החתימה על אותו חוזה מספר ימים בהמתנה לתובעים שאת באת כוחם הכיר מעסקאות קודמות אך לבסוף לא יכול היה עוד לעכב את המוכרת של אותה דירה לאחר שהוברר לו על ידי ב"כ התובעת כי הכסף בגין העיסקה נשוא התביעה טרם התקבל (ר' עדותו בעמ' 8, שורות 12-19; שורה 26- עמ' 9, שורה 2; עמ' 9, שורה 8; שורה 28 – עמ' 10, שורה 3).

 

עם זאת, סעיף הפיצויים המוסכמים בסך 25,000$ נקבע לא רק לעניין איחור במועד התשלום אלא בהוראה אחרת של אותו הסכם גם להפרות נוספות שהוגדרו יסודיות ושכלל אינן קשורות לתשלום (ר' סעיף 13 סיפא להסכם). בתחולתה על פיגור בתשלום יתרת התמורה ההוראה אינה מבחינה בין איחור בן יום, שבוע, חודש או שנה. באלו יש לתמוך במסקנה כי שעור הפיצוי לא נקבע ביחס סביר לנזק  שהיה צפוי בעת הכריתה שכן הפיצוי אינו מבחין בין סוגי הפרות או חומרתן (השווה ע"א 126/84 יצחקי נ. שור פ"ד לח(3) 620, בעמ' 628; ע"א 53/86 סולל נ. צוקרמן, פ"ד מב(2) 625, בעמ' 634). גם האמור בתצהירו של עו"ד אלרואי אין בו למעשה כדי לסתור מסקנה זו, שכן אף מלכתחילה לא נקבע פיצוי בשיעור העולה על 15,000$ והעלאת הפיצוי המוסכם היה בה יותר כדי לשקף "מחיר" עבור ההסכמה להכנסת אפשרות נטילת המשכנתא והרתעה מפני הפרה, ולא נזק קונקרטי שצפו הצדדים כבר באותו שלב שעתיד להתרחש אם יופר החוזה.

 

גם בטענה ולפיה מלכתחילה ניתנה הנחת מזומן של 5000$ כנגד "עיסקת מזומן" ועל כן לכל הפחות הפרש זה הוא בבחינת נזק צפוי, אין כדי להוליך למסקנה אחרת. עוד בטרם החתימה על ההסכם התברר לתובעים, כך על פי גירסתם, כי יתכן ולנתבע אין אמצעי מימון עצמאיים. הם היו חופשיים באותו שלב שלא להתקשר עימו או לעמוד על עמדתם בדבר אי הכנסת סעיף המאפשר קבלת משכנתא. ואולם משבחרו להתקשר בהסכם אין לראות בהנחת המזומן הנטענת כנזק. זאת מבלי לחוות דעה לגופה של גרסא והמחלוקת בעניין זה.

 

12. הגם שיש מקום להפעלת סמכות ההפחתה במקרים חריגים ונדירים, סבורה אני כי בנסיבות העניין ומהטעמים האמורים יש מקום להפעילה. ההלכה היא כי את סמכות ההפחתה יש להפעיל עד לשעור המירבי העומד ביחס סביר לנזק הצפוי (ר' ע"א 300/77 רוזנר נ. בניני ט.ל.מ. פ"ד לב(3) 682, בעמ' 687; ע"א 281/83 הרוניאן נ. חליפה פ"ד לט(4) 20, בעמ' 24).

 

שעורי ההפחתה בהם נקטו בתי המשפט כשבחרו להפעיל את סמכותם הם שונים ותלויים בנסיבות כל מקרה ומקרה (ר' ג. שלו, דיני חוזים (מהד' שניה, תשנ"ה), בעמ' 595 והאסמכתאות הנזכרות שם). סכום העסקה בענייננו הוא 145,000$. שעור הפיצוי המוסכם שנקבע בסך 25,000$ עומד על כ-17% מסכום העסקה. עם זאת, העיסקה יצאה אל הפועל, ומדובר בשלושה ימי איחור. לנוכח האמור רואה אני לנכון להפחית את הפיצוי המוסכם לסך של 15,000$ המהווים כ-10% מסכום העיסקה ואשר הוא הסכום שהופיע בטיוטות לחוזה.

 

13. אשר לטענת הנתבע כי הדירה נמסרה באיחור וכשהיא לא פנוייה. גם הנתבע אינו טוען כי לנוכח האמור הוא זכאי לסעד אופרטיבי במסגרת ההליך הנוכחי מעבר לכך שיש באמור לטענתו כדי להצביע על חוסר תום הלב שבהגשת התביעה הנוכחית ולהצדיק את דחייתה. אין בידי לקבל טענה זו.

 

אין מחלוקת כי הנתבע קיבל את מפתחות הדירה ביום 20.7.07, שלושה ימים לאחר העברת הכספים (ר' סעיף 29 לתצהירה של התובעת; סעיף 22 לתצהיר הנתבע). זאת כאשר על פי החוזה היה מקום למסירת החזקה לאחר העברת התמורה וכאשר אף ככל הנוגע למועד מסירת החזקה נקבעה תקופת חסד של 7 ימים (ר' סעיף 8 להסכם). עוד אין מחלוקת כי בדירה לא התגורר איש וכי מפתחות הדירה הוחזקו בידי מזל מזרחי, שכנה המתגוררת בבניין וכי הנתבע היה מודע לכך  (ר' עדותה של מזל מזרחי בעמ' 30, שורות 2-12; עמ' 16, שורות 8-9, שורה 32- עמ' 17, שורה 1). על פי עדותה של מזל מזרחי לא פנה אליה הנתבע קודם ליום 20.7.07 על מנת לקבל את מפתחות הדירה אלא התובעת היא זו שביקשה ממנה ללכת ולמסור לנתבע את המפתחות (ר' עדותה בעמ' 33, שורות 11-17). גם הנתבע אינו טוען כי פנה קודם לכן לקבלת המפתח. בנסיבות אלו אינני סבורה כי יש לראות בהתנהלות התובעים בהקשר זה כנגועה בחוסר תום לב וזאת מבלי להכריע בשאלה האם מסרה התובעת למזל מזרחי למסור את המפתחות עוד ביום 17.7.03 כאמור בתצהירה (ר' סעיף 29 לתצהיר) או אך ביום 20.7.03 כאמור בעדותה של מזל מזרחי (ר' עמ' 33, שורות 14-15). אשר לארונות שהושארו בדירה, במטבח ובחדרים כעולה מתצהירה של מזל מזרחי ומעדותה של התובעת (עמ' 1, שורות 18-19). גם בכך אין כדי ללמד על חוסר תום לב בהגשת התביעה הנוכחית.

14. בהמשך לאמור בסעיף 12 לעיל אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעת באמצעות יורשיה סך של 15,000$ כפי ערכם בש"ח על פי שערו היציג של הדולר במועד הגשת התביעה - 17.3.04, כשסכום זה נושא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה.

 

עוד אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעת באמצעות יורשיה את האגרה ששולמה בתיק כשסכום זה נושא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום ששולם וכן שכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ¤ בתוספת מע"מ.

 

ניתן היום י"ט בטבת, תש"ע (5 בינואר 2010) בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.

 

שירלי רנר, שופטת

 

 

 

Source: 
http://info1.court.gov.il/Prod03\ManamHTML5.nsf/6F31BCEAC44531F5422576A300515C25/$FILE/0954A00DB170C2C742257694004CCBB9.html
תאריך: 
06/01/10
Case ID: 
4367_4
Case type: 
א
סיווגים
שופטים : שירלי רנר
שירלי רנר
עורכי דין : אלרואי(מצא) אנה עו"ד אלרואי(מצא) אנה ערן אבולוף
אלרואי(מצא) אנה
עו"ד אלרואי(מצא) אנה
ערן אבולוף
Powered by Drupal, an open source content management system