(.. גרוס נ. בנק לאומי לישר כלל-לאומי-57000/46


 

 

בתי-המשפט





עא 001020/09

בית משפט מחוזי באר שבע


 

06/01/2010


 

כבוד השופט אריאל ואגו

לפני:

 

 

 















 

גרוס מרדכי

בעניין:

המערער


 


 


 


 

נ  ג  ד


 


 

בנק לאומי לישראל בע"מ


 

המשיב


 


 


 

ב"כ המערער עו"ד רזניק – בן- ציון

ב"כ המשיב עו"ד ליאור אייזנפלד  - ממשרד עו"ד גרטנר

נוכחים:

 


פסק דין

 


הערעור – עניינו פסק דינו של ביהמ"ש השלום בב"ש (כב' השופט ג. גדעון), מיום 16.12.08, שבו קיבל במלואה  את תביעת הבנק, המשיב, כנגד המערער, ודחה את טענות ההגנה שהועלו.

 

המערער חוייב כערב ליתרת חוב בחשבון חברה בשם "מודלים אסטרטגיים" שהיתה בבעלות ובניהול משותפים שלו ושל אחר בשם אריה פיאלקו.

 

הפלוגתאות נשוא המשפט היו בארבעה עניינים, שבכולם מצא בימ"ש השלום לאמץ את העובדות שטען להן הבנק, ואת הטיעון המשפטי שנגזר מהן.

 

על הכרעותיו של בימ"ש קמא בכל אלה חולק המערער בהליך הנוכחי.

 

העניינים שנדונו היו כדלקמן:

 

1.                   המערער טען כי הופרה הסכמה בינו לבנק, ולפיה יוחתם גם מר פיאלקו כערב לחובות החברה, ולו כך נעשה, אזי מחצית החוב היתה מכוסה על ידי פיאלקו, ולכן יש לחייבו לכל היותר במחצית הנותרת.

2.                   המערער טען, כי הבנק התרשל וגרם לו נזק בסך 8,244 ¤ משום שהוצאה לבקשתו ערבות בנקאית לצד ג', חברת גניר בע"מ, אשר חולטה, ואולם, הפיקדון שהועמד מחשבון חברת מודלים אסטרטגיים להבטחת הוצאת הערבות, היה שיקלי, ואילו הערבות היתה צמודת דולר, ובעת החילוט נוצר פער בין הסכום שבפיקדון, לבין הסכום שהועבר מכח הערבות לאותו צד ג'. לטענת המערער התרשל הבנק בכך שלא דאג כי הערבות והפיקדון יהיו "גב אל גב", כלומר שאף הפיקדון צריך היה להיות צמוד דולר ארה"ב.

3.                   המערער טען לגביית יתר של ריבית חובה בחשבון, על פי חישוב וטבלה שערך, בהיקף של כ- 12,532 ¤.

4.                   עוד טען המערער כי המשיבה מימשה מתוך פיקדונות שהחזיק בחשבונו האישי סכום של 57,633 ¤, מתוכם העבירה לחשבון החברה שלה ערב, סכום של 55,000 ¤ בלבד, ולכן "נעלם" ההפרש על סך 2,633 ¤, שאת ניכויו מחובותיו הוא דרש.

כאמור, כב' השופט גדעון אימץ את הגרסאות העובדתיות שהובאו, מטעם המשיבה, בכל הסוגיות הללו, דחה את הטענות המשפטיות שהעלה המערער בפניו, והורה על מתן פס"ד בגין מלוא סכום התביעה, שעמד, לעת הגשתה, על כ- 104,000 ¤.

 

לאחר עיון בהודעת הערעור, בעיקרי הטיעון, ובהשלמות הטיעון בכתב, שהוגשו על פי הסכמה דיונית  שהושגה בין הצדדים, בעקבות ישיבת קדם הערעור שהתקיימה בפני, מצאתי לפסוק בערעור זה כדלקמן:

 

1.                   באשר לנושא הראשון, אי החתמת מר פיאלקו על כתב ערבות אישי לטובת החברה, יש לדחות את הערעור, מנימוקי בימ"ש קמא, ומנימוק נוסף שיפורט להלן.

2.                   באשר לנושאים השלישי והרביעי שצויינו, הריבית היתרה, והסכום "הנעלם", מצאתי כי יש לדחות את הערעור, מנימוקי בימ"ש קמא, המקובלים עלי במלואם, ומכח תקנה 460 (ב) לתקסד"א – 1984, נקבע בזאת, כי בעניינים אלה אין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו, הממצאים הללו תומכים במסקנה המשפטית, ואין לגלות בפסק הדין כל טעות שבחוק.

3.                   באשר לנושא השני במניין, המתייחס לערבות הבנקאית שהוצאה, מצאתי לקבל את הערעור, מהנימוקים שיובאו להלן.

ביחס להחתמת מר פיאלקו, קבע בימ"ש קמא כי לא הוכח כלל קיומו של הסכם שלפיו כביכול התחייבה המשיבה כלפי המערער להחתים גם את מר פיאלקו, והודגש שגרסת הבנק הוכחה כדבעי, על כי בעת פתיחת החשבון עדיין פיאלקו כלל לא היה בעלים של החברה ומורשה חתימה, ובמעמד זה לא ניתן היה לדבר על החתמתו כערב. מאוחר יותר, כאשר הצטרף פיאלקו לבעלות ולניהול בחברה, והוזמן על ידי הבנק לצרף את ערבותו האישית לחשבון, הוא כנראה סירב לעשות כן, והעניין נזנח. בימ"ש השלום העדיף גרסה זו על פני טענת המערער כאילו הוצג בפניו מצג מטעם הבנק כי מר פיאלקו אכן יוחתם, וכי על בסיס מצג זה סבר, והמשיך לסבור, כי הוא ערב רק בגין מחצית החובות האפשריים של החברה.

 

נימוקי בימ"ש קמא, והמסקנות שהסיק מהקביעות העובדתיות שנעשו, מקובלים עלי, אך,  לטעמי, קיים נימוק נוסף, שגם הוא מצדיק דחיית טענת ההגנה במישור זה.

 

ערבות בעלים של תאגיד לחובות החברה בחשבון הבנק, היא מנגנון שבאמצעותו הבנק, נותן האשראי, מבטיח את עצמו מפני חדלות פירעון של התאגיד, וזוהי בטוחה שהוא דורש לצורכי עצמו ולהבטחת כספיו.

 

בה במידה שאחד מבעלי החשבון חפץ להבטיח, באמצעות מנגנון זה, שביום פקודה הוא עצמו יהיה בעמדה טובה יותר כלפי הבנק, על ידי כך שהחוב יחולק בינו לבין שותפיו לניהול או בעלות בחברה, עליו הנטל לנקוט את הצעדים לעיגון בטוחה זו והסדרתה, נטל ההוכחה לעשיית המעשה מוטל עליו, ואין זה ברור מאליו ומסתבר, שאותו מנגנון שהבנק יוזם ודורש, ישמש לצרכיו ולהבטחתו של  אחד הערבים בחשבון כלפי רעהו.

 

במילים אחרות – המערער חפץ להוכיח קיום סיטואציה חריגה ושונה מזו הרגילה והעולה מהמסמוך הרלוונטי, זו של ערבות בעלי החשבון כלפי הבנק ולהבטחת האינטרסים שלו בלבד, והנטל להוכיח שהתקיימו נסיבות חריגות ושונות לא הורם על ידי המערער.

 

לאור אלה, ברי, שהחלטת בימ"ש השלום לדחות טענת הגנה זו, מוצדקת וראויה.

 

 

באשר לסוגיית הערבות הבנקאית – הדין עם המערער ויש לקבל ערעורו בנקודה זו.

 

הבקשה להוצאת כתב הערבות לטובת גניר בע"מ מיום 8.5.01, היא נספח ח' להודעת הערעור, ונקובה בה בסעיף תנאי ההצמדה התיבה "דולר".

 

בו ביום, על פי דף החשבון, נספח ט', יוחד פיקדון בחשבון החברה, שלה ערב המערער, על סך 85,000 ¤, מעט יותר מסכום הערבות, שעמד על 82,980 ¤, ואין חולק שפיקדון זה נועד להבטיח את הוצאת הערבות,  וכן שהוא היה פיקדון שקלי.

 

הבנק לא הציג מסמך בחתימת המערער, או מי ממורשי החתימה בחשבון, ולפיו הוראה או הסכמה כי הפיקדון יהיה שקלי ולא דולרי.

 

הגיונם של דברים נותן שהפיקדון אמור היה להיות, ככל האפשר, "גב אל גב" אל מול הערבות שהוצאה כאמור, על מנת שאם תחולט הערבות, יהא בפיקדון כיסוי מלא ככל הניתן, לסכום המועבר לצד ג', שביקש את החילוט.

 

לא ברורים שיקולי הבנק, כאשר לא כך פעל, ובפועל,  אין מחלוקת שנוצר פער של 8,244 ¤ בין הפיקדון לסכום הערבות, בעת שחולטה, פער לרעת החברה בעלת החשבון, ושבו חוייב המערער, במסגרת כלל החובות שלהן ערב, ושעליהן ניתן פסק הדין.

 

אין לראות בכתב הקיזוז המאוחר יותר שנחתם על ידי המערער, ושעניינו, אכן, פיקדונות שיקליים, משום ראייה לידיעתו ולהסכמתו, בזמן אמת, להצמדת הפיקדון הנדון לשקלים. היתה זו חובת הבנק להסביר לו, בזמן אמת, את השונות בין מנגנוני ההצמדה של הערבות אל מול הפיקדון, וליתן לו את חופש הבחירה והשיקול בדבר, ולא הוכח כי הבנק המשיב אכן נהג כך, ודומה כי הבנק אף אינו טוען כי התנהל בדרך זו.

 

כב' השופט גדעון ראה בחתימת כתב הקיזוז, כחודשיים לאחר פתיחת הפיקדון השקלי, משום אישור לכך שלכל המאוחר באותו מועד כבר היה המערער מודע לכך שהפיקדון אינו צמוד דולר, ומשלא העלה כל טענה לנדון, באותה עת, ראה בכך ביהמ"ש סימוכין לכך שגם בשעתו, בזמן אמת, ידע על כך, והפיקדון השיקלי נעשה בידיעתו ועל פי בקשתו.

 

איני סבור כי מסקנה זו יכולה לעמוד, בהינתן שמטעם המשיבה לא הובאה ראייה פוזיטיבית, כמו מסמך, שהבנק נוהג לערוך בעת ביצוע פיקדונות, כדי להוכיח שניתנה הוראה, תמוהה ככל שתהיה, להצמיד את הפיקדון לשקלים ולא לדולרים, והנטל בעניין זה היה מונח על כתפי הבנק, ומהעדר מחאה או בקשת בירור מאוחרת יותר, של הלקוח, אין להסיק שהבנק לא התרשל, מצידו, בזמן אמת.

 

אף אם לא היה המערער ער, די הצורך, לאחר חודשיים, להבין כי הוא חשוף לפער אפשרי בין מנגנוני ההצמדה של הערבות לפיקדון, אין באותה חוסר תשומת לב מצידו כדי "לקזז" את ההתנהלות, שלא בא לה הסבר, של הבנק בשעתו, עת מסיבה לא ברורה נמנע מיצירת מנגנון של "גב אל גב" בין שני אלה, ומשלא נתן ללקוח – המערער הסבר וכלים מושכלים לקבל החלטה ולקבוע את מהות הפיקדון שיוחד מחשבון החברה.

 

לפיכך, בסוגייה זו מתקבלת טענת המערער, והסכום דנן, בשיערוכו הנאות ינוכה מהחוב כפי שנקבע בפסק הדין דנן.

 

יש להתאים את חישוב ההוצאות ושכ"ט עו"ד שנקבעו בערכאה דלמטה, לשינוי שנעשה בפסק הדין קמא, כפי שהוריתי לעיל.

 

בנסיבות, משהערעור התקבל חלקית בלבד, ועל רקע הסכמת הצדדים להשלמת טיעון בכתב, שחסכה זמן וייעלה את הדיון, תחוייב המשיבה בהוצאות המערער, בהליך זה, בסכום כולל של 3,000 ¤ ומע"מ בלבד.

 

ניתן היום י"א בחשון, תש"ע (29 באוקטובר 2009)  בהעדר הצדדים.

א' ואגו, שופט


 

Source: 
http://info1.court.gov.il/Prod03\ManamHTML5.nsf/4C2CE836A63F2176422576A3005132E0/$FILE/536AC247CF5046084225765E0023C81B.html
תאריך: 
06/01/10
Case ID: 
1020_9
Case type: 
עא
סיווגים
שופטים : א' ואגו
א' ואגו
עורכי דין : גרטנר ליאור אייזנפלד - רזניק – בן- ציון
גרטנר
ליאור אייזנפלד -
רזניק – בן- ציון
Powered by Drupal, an open source content management system