הועדה המקומית לתכנון ובניה מצפה רמון נ' אילן בן שמעון


 

   

בתי המשפט






 

עפ 006317/09

בית משפט מחוזי באר שבע


 

07/01/2010

תאריך:

כב' השופטת מיכל ברנט

בפני:

 

 














 

מדינת ישראל

בעניין:

המערערת


 


 


 


 

נ  ג  ד


 


 

אילן בן שמעון


 

המשיב


 


 


 


 


פסק דין

 


ערעור המדינה על פסק דינו של בית משפט לעניינים מקומיים בדימונה בתיק עמק 2191/07 (כב' השופט גד גדעון) מיום 11.5.2009 בו נמנע בית משפט קמא מהרשעתו של המשיב בשל היותו סוהר בשב"ס.

 

הערעור הופנה כנגד החלטת בית משפט השלום שלא להרשיע את המשיב בביצוע העבירה.

 

כנגד המשיב הוגש כתב  אישום ולפיו בחודש פברואר 2006 , ברחוב נחל אילות 37, מצפה רמון, בנה המשיב מחסן בלוקים בחצר האחורית של המגרש בשטח של 8.7 מ"ר ומאז מחזיק ומשתמש בו, וזאת ללא היתר בניה, עבירה לפי סעיפים 145(א) ו- 204(א) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה- 1965  וסעיף 204(ב) לחוק הנ"ל.

 

על סמך הודאתו של המשיב בביצוע העבירה, קבע בית משפט קמא כי המשיב ביצע את העבירה אך נמנע מהרשעתו בשל חשש כי הרשעתו בדין תביא לפיטוריו מעבודתו או שתמנע קידומו והשית עליו תשלום הוצאות למאשימה בסך 2,000 ¤ וחתימה על התחייבות להימנע מהעבירות שיוחסו לו בכתב האישום בסך 5,000 ¤ למשך שנה.

 

 

 

לטענת המערערת , פסק דינו של בית משפט קמא נוגד את פסיקת בית המשפט העליון לפיה יש להתייחס בחומרה לעבירות על חוק התכנון והבניה, הוא מפלה בין בעלי מקצועות ומעמדות שונים, בית משפט קמא פעל בניגוד לעמדת ענף משמעת בשב"ס על פיה הסמכות לפיטורין ולמנוע קידום קיימת גם ללא נפקות לתוצאות ההליך המשפטי ולהרשעה ובכל מקרה ישקלו כלל הנסיבות הרלבנטיות לרבות נסיבותיו האישיות של המשיב, ועצם אי הרשעתו של המשיב נתנה בידיו "פרס" באשר לא ניתן להוציא צו הריסה ללא הרשעה ובכך יש הכשרה של הבניה הבלתי חוקית.

 

מנגד טען ב"כ המשיב כי המשיב בן 36 שנים ויש לו שני ילדים קטינים שעול פרנסתם עליו.

 

המשיב עובד בשב"ס 13 שנים ולהרשעה תהא משמעות כבדה בנוגע להמשך העסקתו, למשיב אין הרשעות קודמות, מודבר במחסן שנבנה בחצריו של המשיב ומדובר בעבירה שאופיה מנהלי ולא פלילי.

 

מכל האמור עולה לטענת ב"כ המשיב כי יש להמנע מהטבעת קלון על המשיב.

 

דיון והכרעה:

פסיקתו העקבית של בית המשפט העליון הורתה כי יש להחמיר עם אלה העוברים על חוק התכנון והבניה באשר תופעה זו הפכה ל"מכת מדינה".

 

בע"פ 917/85 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה גליל מזרחי נגד מוסא נימר אבו נימר ואח', פד"י מא (4) 29, 31 נפסק כדלקמן:

" לצערנו, הפכו עבירות נגד חוקי התכנון והבנייה לחזון נפרץ, ורבים גם טובים איש הישר בעיניו יבנה. זוהי פגיעה חמורה וקשה בשלטון החוק, המזולזל לעין השמש, ואין איש שם אל לב לאזהרות הגורמים המוסמכים ולפסקי הדין של בתי

 

 

המשפט. ערים אנו ומבינים אנו לנימוקיהם של המשיבים, ועל הגורמים המוסמכים לעיין במה ניתן לסייע להם; אך אין בהם, בנימוקים אלה, כדי לאפשר למשיבים לעשות דין לעצמם ולפגוע פגיעה כה חמורה ומכוונת בשלטון החוק. אשר-על-כן, מצווה בית המשפט לנקוט אמצעי ענישה חמורים ומשמעתיים, כגון השתת מאסר בפועל, כדי לעמוד בפרץ. ויפים לענייננו דברים, שנאמרו מפי הנשיא שמגר, בע"פ 305/78 [1], לעניין טיבן של העבירות דנן (הדברים מובאים בע"פ 578/78 [1], בעמ' 724-725):

"האמצעים שננקטו עד כה כדי לרסן את ההתעלמות מהוראותיו של החוק (חוק התכנון והבניה, תשכ"ה- 1965- מ' ש'), מההגבלות אותן הוא קובע ומדרכי הרישוי אותן הוא מחייב, לא נשאו פרי... האמצעים המשפטיים שהיו מקובלים עד כה בתחום זה לא השיגו את מטרתם: הקנסות שהוטלו לא היו שקולים בהשפעתם העונשית כנגד התועלת הצומחת מן הבניה תוך התעלמות ממגבלותיו של החוק וצווי הריסה אינם מקויימים... לאור המצב אליו הגענו יש לראות בהטלת עונשי מאסר בפועל על עבירות תכנון ובניה אמצעי הולם ויעיל, כדי לבלום את התפשטותה הנוספת של הפרת החוק המתוארת ולהחדיר יסוד מרתיע מוחשי לתוך מערכת הענישה הנוהגת בתחום עליו מדובר".

 

בע"פ 2083/96 תמר כתב נ' מדינת ישראל נפסק על ידי בית המשפט העליון כי הימנעות מהרשעה, בהתאם לסעיף 71א(ב) לחוק העונשין, אפשרית בהצטבר שני גורמים: ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם ושנית, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה בלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים. מכאן, כי מהותה של העבירה, הצורך בהרתעת הרבים, ובעבירות שקורבנן אינו הפרט אלא הציבור כולו, אף הוקעת מעשי העבירה – בצירוף מדיניות ענישה אחידה ככל

 

האפשר על יסוד שיקולים אלה – כל אלה משמשים כגורמים העלולים לגבור אף על שיקומו של הנאשם .

עוד נפסק כי אחת ממטרות הענישה בעבירה זו (שם דובר בעבירת שוחד- הערה שלי – מ.ב.) הינה הטבעת אות קלון על מבצע העבירה, והבעת סלידתה של החברה בצורה שתרתיע את הרבים, וכי גם כאשר קיימות נסיבות כבדות משקל לטובת הנאשם, אין לוותר על הרשעתו אלא, לכל היותר, יש לתת ביטוי לכך באמצעות הקלה בעונש.

 

ואחרון – נפסק כי הכלל הוא שיש להרשיע נאשם שעבר עבירה, ומי שטוען את ההפך שומה עליו לשכנע את בית-המשפט ששיקולי השיקום גוברים במקרה האינדיווידואלי על השיקולים שבאינטרס הציבורי.

 

המשיב הינו סוהר בשב"ס והוא נמנע מכיבוד החוק על ידי מעשיו.

 

המשיב ממשיך ומשתמש במבנה שבנה ללא היתר אף שלא הורשע, הגם שהיה מצופה כי אף ללא הרשעה יהרוס המבנה בעצמו ויחדל להשתמש בו. יש להדגיש כי נשלחו התראות אל המשיב, הוגש כתב אישום נגדו, המשפט התנהל במשך כשנתיים וחרף העדר סיכוי להכשיר את הבניה בדיעבד באשר היא נוגדת את תוכנית המתאר, לא פעל להריסת המבנה.

 

העוברים על חוק התכנון והבניה , מרביתם אנשים נורמטיביים המה, וכלל הוא כי כולם שווים בפני החוק.

 

לא יעלה על הדעת כי כל עובד ציבור אשר יחפוץ, יתלה יהבו בעיסוקו על מנת לבצע עבירת בניה, יהנה ממנה, ויטען לאחר מכן כי הרשעתו בדין תביא לפגיעה במעמדו או בפרנסתו.

 

 

 

נוכח האמור לעיל, סבורני כי דין הערעור להתקבל.

 

לאור האמור נפסק כדלקמן:

 

1.                  הנני מרשיעה את הנאשם בעבירות אשר יוחסו לו בכתב האישום.

2.                  התיק יושב לבית משפט קמא על מנת שישמע טיעונים לעונש ויגזור דינו של הנאשם.

ניתן היום כ"א בטבת, תש"ע (7 בינואר 2010) בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.

 

                                                                                                            ________________

                                     מיכל ברנט - שופטת

Source: 
http://info1.court.gov.il/Prod03\ManamHTML5.nsf/FBB5B91BB32BE128422576A40051EDBA/$FILE/2447314B9F0EF071422576A400255872.html
תאריך: 
07/01/10
Case ID: 
6317_9
Case type: 
עפ
סיווגים
שופטים : המשפט. ערים אנו ומבינים אנו לנימוקיהם של המשיבים
המשפט. ערים אנו ומבינים אנו לנימוקיהם של המשיבים
Powered by Drupal, an open source content management system