בתי הדין לעבודה

פסק דין

1.    בפנינו ערעור על החלטת כב' הרשמת שניצר-רהב מיום 3.8.09 בבש"א 5199/08 (עב 2903/06), לפיה נדחתה בקשת המערערות לחייב את המשיבים בתשלום הוצאות בגין הפקת תלושי שכר (להלן: "ההחלטה").

2.    לאחר שבחנו את טענות הצדדים בערעור, הגענו למסקנה כי דין הערעור להדחות, תוך חיוב המערערות בהוצאות. להלן נימוקנו:

3.    נקדים ונציין כי סבורים אנו שהחלטתה של כב' הרשמת מושא הערעור הינה סבירה ומאזנת כראוי בין האינטרס של המשיבים לניהול הליך הוגן לבין האינטרס הקנייני של המערערות.

בנוסף, סבורים אנו כי החלטה זו נותנת ביטוי ראוי לתקנת הציבור ולשיקולים שעניינם – אכיפה ראויה של זכויות מגן ובמיוחד בסיטואציות בהן קיים פער משמעותי בין כח המיקוח של המעביד לבין כח המיקוח של העובד הזר המתקשה, מטבע הנסיבות, לעמוד על זכויותיו. זאת, הן במהלך תקופות עבודתו והן לאחריה.

ולגופן של הטענות האחרות – טענת המערערות לפיה, כב' הרשמת לא הביאה בחשבון, עת שדחתה את בקשתן לחיוב המשיבים בעלות הפקת תלושי שכר, את העובדה שהמשיבים לא שילמו את סכום ההוצאות בו חוייבו בעבר – דינה להדחות.

זאת, מהטעם שטענה זו לא נטענה בפני כב' הרשמת, כעולה מבקשת המערערות, אשר צורפה להודעת הערעור.

בנסיבות הללו, אף לא התבקשה תגובתם של המשיבים לכך ולכן בצדק לא התיחסה כב' הרשמת לטענה זו.

מעבר לדרוש יאמר – כי ההלכה עליה משליכות המערערות את יהבן בענין הפקדת ערובה להוצאות – אינה רלבנטית לענייננו. זאת, בשים לב לכך שהמשיבים (התובעים) הינם אזרחי תורכיה, שהינה מדינה החתומה על אמנת האג.

משמע – בהתאם להלכה הפסוקה לא התקיים במשיבים התנאי המקדמי לצורך החיוב בערובה (ראה – תקנות לביצוע אמנת האג 1954 (סדר הדין האזרחי) התשכ"ט-1968;  כן ראה - ע"ע 1424/02 פתחי אבו נאסר נ' Saint Peter In Gallicantu, ניתן ביום 6.7.03).

4.    זאת ועוד אחרת – טענת המערערות ביחס לפגיעה הבלתי מאוזנת בזכות הקניין שלהן בשים לב לעלות הנטענת של הפקת תלושי שכר עבור כל אחד מהמשיבים – אף היא דינה להדחות וזאת, מהטעמים הבאים:

המערערות טענו טענותיהן בפני כב' הרשמת ביחס לגובה ההוצאות הכרוכות בהכנת תלושי שכר באופן סתמי, ללא הצגת מסמכים תומכים ובלא שצורף לבקשתן תצהיר התומך בטענה כי עלות הפקת תלושי השכר לכל אחד מהמשיבים מסתכמת ב-600 ש"ח.

מעבר לכך, אף לו היו המערערות מציגות ראיות לכאוריות ביחס לעלות הפקת תלושי שכר, הרי שספק רב אם הדבר היה מצדיק את קבלת הבקשה. זאת, נוכח האמור בפתיח לפס"ד זה, בשים לב להלכה הפסוקה הגוזרת מזכות הקניין גם אחריות חברתית ובמיוחד ביחס למי שהמערערות נהנו מפרי עבודתו וכן בשים לב לכך שככל שתכשל התביעה ותדחה, תהיה למערערות אפשרות להפרע בגין הוצאותיהן (לענין האחריות החברתית של בעל זכות הקנין ראה - ח. דגן "אחריות חברתית וצדק חברתי", צדק חלוקתי בישראל, בעריכת מנחם מאוטנר, תשס"א – 2000; דנ"א 1333/02 הועדה המקומית לתכנון ובניה רעננה נ' יהודית הורוויץ, פ"ד נח(6) 289).

על אחת כמה וכמה נכונים הדברים שעה שלא הובאו תימוכין לעלות המדויקת של הפקת תלושי השכר ושעה שטרם הובהר כי תלושים כאמור הופקו מלכתחילה ונמסרו למשיבים (עובדה השנויה במחלוקת).

5.    נוכח כל האמור – אנו דוחים את הערעור.

6.    מאחר וסבורים אנו כי מדובר בערעור סרק המושתת בעיקרו על טענות שלא נטענו בפני כב' הרשמת וכן על טענות סתמיות בדבר עלות הפקת תלושי השכר ומאחר וערעור זה הביא לעיכוב ההליכים ולסרבולם – הרי שאנו מחייבים את המערערות בהוצאות הערעור בסך של 3,500 ש"ח שתשולמנה תוך 30 יום ממועד המצאת פסה"ד אליהן.

7.    המזכירות תשלח העתק מפס"ד זה לצדדים בדואר.

ניתן היום, כ"ד בטבת, תש"ע (10 בינואר 2010) בהעדר הצדדים.

קלדנית: דפנה ענוה-רז