משה שורק נ. מדינת ישראל


 

א  013333/07

בית משפט השלום ירושלים

 

11/01/2010

לפני: כב' השופט אברהם רובין

 

 



התובע

משה שורק

בעניין:

 

ע"י ב"כ עו"ד אסף בוטח

 


 

נ  ג  ד

הנתבעת

מדינת ישראל

 

ע"י פרקליטות מחוז ירושלים

 

 

פסק דין

 


1.      עקב רשלנותה של הנתבעת ניטל מהמבקש רשיון הנהיגה שלו למשך שלושה עשר יום בשנת 2006 ולמשך חמישה חודשים, ינואר עד מאי, בשנת 2007. התובע טוען כי עקב כך נגרמו לו נזקים הכוללים, בין היתר, הוצאות נסיעה מוגברות ואובדן רווחים מעסקו. הנתבעת לא חלקה על שאלת החבות והצדדים טענו לעניין הנזק בלבד. להלן אדון בראשי הנזק השונים להם טוען התובע.

 

2.      התובע טוען שעקב שלילת הרשיון חלה ירידה בהכנסותיו מסלון הכלות שבבעלותו. בסעיף 31(ג) לתצהירו טוען התובע כי הפסד הרווחים מגיע כדי 61,110 ¤. טענה זו אינה משכנעת מכמה וכמה טעמים. ראשית, התובע לא הוכיח כדבעי את רווחיו מסלון הכלות. כל שצירף התובע להוכחת רווחיו הינו כרטסת מודפסת (נספח כ"ו לתצהירו), שלא ברור מה מקורה ועל סמך מה היא נערכה. התובע לא צירף דוחות שומה למס הכנסה או פנקסי מע"מ שיכלו לשפוך אור על רווחיו, למרות שלדבריו העסק מנוהל באופן מסודר בפיקוח רואה חשבון. שנית, התובע לא ידע להסביר האם הנתונים בכרטסת משקפים רווחים לאחר ניכוי הוצאות או אולי הכנסות לפני ניכוי הוצאות. שלישית, התובע לא ידע להסביר כיצד נעשה חישוב הנזק בסעיף 31(ג) לתצהירו. רביעית, חישוב הנזק בתצהיר נעשה לכאורה על ידי השוואת ההכנסות בתקופה שבה לא היה לתובע רשיון (ינואר-מאי 2007) לעומת ההכנסות בתקופה שלאחר החזרת הרשיון. לטעמי חישוב זה אינו נכון, שכן יש להשוות את התקופה בה נשלל הרשיון לתקופה המקבילה בשנה שלפני כן, וזאת במטרה לנטרל תנודות עונתיות בהכנסות. ואכן, השוואת הנתונים בכרטסת שצורפה כנספח כ"ו, בין ינואר-מאי 2006 לבין התקופה המקבילה ב-2007 מלמד שאין ירידה מהותית בהכנסות. חמישית, אין בפי התובע הסבר לטענתו לפיה למרות שהוא עשה שימוש נרחב במוניות ואף שכר את אחיו כנהג לצרכי העסק, עדיין היתה ירידה גדולה בהכנסות העסק. ושישית, גם התובע הודה בעדותו שלא ניתן לייחס את כל הירידה ברווחים להעדר הרשיון. הטענה בדבר אובדן רווחים נדחית איפוא.

 

3.      התובע טוען כי עקב העדר הרשיון הוא נאלץ להשתמש במוניות בסכום כולל של 20,000 ¤ וכן לשכור את שירותיו של אחיו כנהג בשכר של 5,000 ¤ לחודש. לפי טענה זו הוצאות הנסיעה שנגרמו לתובע עומדות על כ-9,000 ¤ לחודש. טענה זו אינה מתקבלת על הדעת בשים לב לרמת ההכנסות מהעסק לה טען התובע, ובשים לב לכך שעסקו של התובע סמוך למקום מגוריו וכך גם הגנים של ילדיו. לכך יש להוסיף את הסתירה בין סעיף 31(א) לתצהיר התובע, בו נטען שהוא הסיע את ילדיו לגן במוניות, לבין סעיף 4 לתצהיר אחיו בו נטען כי האח הסיע את הילדים מדי יום. התובע לא צירף שום ראיה להוצאות הנסיעה הנטענות ודבר זה מעורר תמיהה משתי סיבות; ראשית, מדובר בהוצאות שלפחות בחלקן ניתנות לניכוי מרווחי העסק ולכן קשה להאמין שהתובע לא שמר אסמכתאות לגביהן. ושנית, במכתב ששלח התובע למשטרת ישראל עוד ב-22/10/06 הוא התריע שבכוונתו להגיש תביעה לפיצוי בגין נזקיו, כך שיש להניח כי הוא ידע שלצורך התביעה כדאי לו לשמור אסמכתאות להוכחת הוצאותיו. חרף כל האמור, קשה לשלול את הטענה שכאשר אין לאדם רשיון נהיגה נגרמות לו הוצאות נסיעה מסויימות. יש להזכיר בהקשר זה גם את הפסיקה הקובעת, אמנם בהקשר אחר של תביעות נזקי גוף, כי לא ניתן לצפות מתובע לשמור קבלות בגין כל הוצאותיו (ראו – ת.א. (מחוזי י-ם) 1334/98 מור נ' זוהר חברה לביטוח תק-מח 2000(3) 10537). בקביעת גובה הפיצוי בראש נזק זה יש להביא בחשבון שהתובע היה יכול להתקזז מול רשויות המס בגין חלק מהוצאות הנסיעה. במצב דברים זה ראוי לפסוק לתובע פיצוי גלובלי על דרך האומדן בסכום של 16,500 ¤ נכון להיום.

 

4.      התובע טוען שנגרמו לו עוגמת נפש טרחה ובזבוז זמן עקב העדר הרשיון ועקב הצורך לפנות שוב ושוב למשטרה ולמבקר המדינה ללא הועיל. אין ספק שלאדם אשר רשיונו ניטל ממנו שלא כדין למשך חמישה וחצי חודשים נגרמות עוגמת נפש וטרחה עקב הצורך למצוא סידורי נסיעה חלופיים, ועקב הצורך לטרוח לשם השגת הרשיון בחזרה. התכתובת שצירף התובע לסיכומיו מלמדת שהוא טרח לא מעט בעניין זה, וממכתביו גם משתקפת עוגמת הנפש שנגרמה לו. התובע טוען כי נגרם לו נזק נפשי עקב האירוע, אך טענה זו אין בידי לקבל משתי סיבות; ראשית, התובע לא הגיש חוות דעת רפואית. ושנית, המסמך הרפואי היחיד שהגיש התובע הינו מסמך לא שלם, שבו מופיעות רק תלונות התובע ללא מהלך הבדיקה. גם האבחנה המופיעה במסמך: נזלת אלרגית והפרעה בחוש הריח, אינה מלמדת מעצם טיבה על קשר בינה לבין אובדן הרשיון.

אשר על כן, בגין ראש נזק זה אני פוסק לתובע פיצוי בסך של 20,000 ¤ נכון להיום.

 

5.      התובע עתר לפסיקת פיצויים עונשיים ברם טענה זו עלתה לראשונה בסיכומים ולכן היא נדחית, מה גם שלא שוכנעתי כי המקרה הנדון מצדיק פסיקת פיצויים עונשיים שהינה כידוע צעד חריג (ראו – רע"א 9670/07 פלונית נ' פלוני; ת.א. (שלום י-ם) 3795/03 עזבון אבו גאבר נ' תוהמי – פורסמו באתר נבו).

 

6.      אשר על כן, אני פוסק כי הנתבעת תשלם לתובע סך של 36,500 ¤. הנתבעת תישא בהוצאות התובע וכמו כן תשלם הנתבעת לתובע שכ"ט עו"ד בסך של 3,600 ¤ בצירוף מע"מ כחוק.

ניתן היום כ"ד בטבת, תש"ע (10 בינואר 2010) בהעדר הצדדים.

                                                                               

אברהם רובין, שופט


 

Source: 
http://info1.court.gov.il/Prod03\ManamHTML5.nsf/C16BD50C707D3A8A422576A80051E39A/$FILE/4F0FD4C623CD9A1E4225769D003E200B.html
תאריך: 
11/01/10
Case ID: 
13333_7
Case type: 
א
סיווגים
שופטים : אברהם רובין
אברהם רובין
עורכי דין : אסף
אסף
Powered by Drupal, an open source content management system