בתי הדין לעבודה

 

פסק דין

 

 

yyy רקע כללי

1.    בפנינו תביעה לתשלום הפרשי שכר, פיצויי פיטורים, תשלום עבור עבודה בשעות נוספות, חלף הודעה מוקדמת, פדיון חופשה, דמי הבראה, הפרשות לקרן פנסיה, דמי חגים ודמי כלכלה.

 

2.    התובע הינו עובד זר, אזרח רומניה, אשר הועסק החל מיום 15.7.02 ועד ליום 25.10.03 באתרי בניה של הנתבעת 1 (להלן: "דניה סיבוס").

 

3.    דניה סיבוס הינה קבלן בנין והינה חברה בהתאחדות הקבלנים והבונים בישראל. בהתאם לכך, חל עליה ההסכם הקיבוצי הכללי בענף הבניה והעבודות הציבוריות (להלן: "ההסכם הקיבוצי").

 

4.    הנתבעת 2 (להלן: "עבודי" או "חברת עבודי")  הינה חברה העוסקת במתן שרותי כח-אדם בענף הבניה. עבודי התקשרה במועדים הרלבנטיים לתביעה עם דניה סיבוס במספר הסכמים, לפיהם התחייבה לשמש כקבלן משנה עבור דניה סיבוס.

 

5.    השאלה המרכזית הצריכה להכרעה הינה זו הנובעת משאלת זהות המעביד שהעסיק את התובע.

 

תביעתו של התובע הוגשה במקור כנגד דניה סיבוס בלבד, כאשר ביום 22.3.07 הגישה דניה סיבוס בקשה לצירופה של עבודי כנתבעת נוספת. זאת, נוכח טענותיה של דניה סיבוס בכתב הגנתה, לפיהן עבודי היא שהיתה מעסיקתו היחידה של התובע. לפיכך, צורפה עבודי כנתבעת נוספת, בהתאם להחלטה מיום 23.7.07.

בעקבות הצירוף ובמסגרת כתב הגנתה, התנערה עבודי לחלוטין מכל אחריות להעסקת התובע וטענה להעדר כל קשר ויריבות בינה לבינו.

 

נוכח מחלוקת זו ביחס לזהות המעביד נדרש תחילה לשאלה זו ונכריע בה.

 

yyy זהות המעביד

6.    בית הדין הארצי לעבודה דן לא אחת בסוגיה שעניינה - קביעת זהות המעביד ואף פיתח שורה של מבחנים לזיהויו, כפי שהותוו בפסק הדין אותו נהוג לצטט דב"ע נב/142-3 אלהרינאת נ' כפר רות ואח', פד"ע כד 535 (להלן: "פרשת כפר רות").

 

באותו עניין, נקבע כי בבוא בית הדין להכריע בסוגיית זהותו של המעביד עליו להדרש לשאלות כגון: מי נהנה מעבודתו של העובד, מי פיקח על עבודתו, מי סיפק לו את הציוד והחומרים ונשא בחובה לתשלום שכרו וכן מי קיבל את העובד לעבודה ומי היה מוסמך לפטרו.

כמו כן, יזקק בית הדין לשאלה: כיצד ראו הצדדים את יחסיהם וכיצד הגדירו אותם וכן, לשאלת רציפות הקשר, עקביותו וזהותו של הגורם הנושא בתשלומי המס.

 

בנוסף נפסק כי על בית הדין להידרש לסוגיות נוספות כגון: ממי מבקש העובד את חופשותיו, האם הוא משתלב בעיסוקו המרכזי של אותו גורם הנטען להיות מעבידו וכן, מי קובע את תנאי שכרו.

עם זאת, בנוסף למבחנים אלה קבע בית הדין הארצי לעבודה כי ההכרעה בשאלה הנ"ל של זהות המעביד, צריכה להיעשות אף בכפוף לשיקולי מדיניות אשר חלקם יכול ויחרגו ממתחם האינטרסים של הצדדים לסכסוך הספציפי.

 

מהפסיקה עולה כי שיקולי מדיניות אלה הם שצריכים לסייע לבית הדין בבואו ליתן את המשקל הראוי לכל אחד מן המבחנים "הטכניים" שנקבעו בפרשת כפר רות ולמשקלם המצטבר בכל מקרה ומקרה. בין השיקולים הללו, נהוג לכלול גם שיקולים של אכיפה יעילה של זכויות חוקתיות וזכויות מכוח משפט העבודה המגן ואי-מתן אפשרות, למי שנהנה מעבודתו של העובד, להתנכר לאחריות למימוש זכויותיו.

 

בהקשר זה יפים דבריו של ביה"ד בתיק עב 2854/06 בענין אופראה סבסטיאן נ' י. זילברמינץ ובנו בע"מ ואח' לאמור:

"על כן, הקביעה בדבר זהות המעביד אינה טכנית או פורמאלית אלא מהותית, ועליה לקחת בחשבון את תכלית החקיקה ומשפט העבודה המגן, כמו גם את הצורך להבטיח את מימושה גם במערכות יחסים מורכבות... כך, ובין היתר, הטיל בית הדין אחריות משותפת על מקבל העבודה כלפי עובד כוח האדם במקרה שחברת כוח האדם לא הייתה מסוגלת למלא עוד אחר התחייבויותיה לעובד... וכן אחריות על מקבל העבודה לתשלום שכרם של עובדי קבלן משנה שנעלם מבלי לשלם את שכרם (פרשת אל רחמן). בית הדין אף הכיר בחבות המשתמש בכוח עבודתו של העובד ולו למען תכליתן של זכויות והוראות ספציפיות מתחום משפט העבודה המגן...

עקרונות אלו מקבלים משנה תוקף עת עסקינן בהגנה על זכויותיהם של עובדים זרים, בעניינם מצווה בית הדין לאמץ גישה גמישה יותר משום היותם ציבור חלש ובלתי מאוגד הזקוק להגנתם של בתי הדין...

יפים לענייננו דבריו של כב' השופט אדלר (כתוארו אז) בעניין פרשת אל רחמן: 'בענייננו, יצא קול, כי הצדק החברתי והמדיניות הראויה כלפי פועלי יום, ובמיוחד פועלי יום זרים, גוברים על בעיית הסמכות המעורפלת בשל יחסי עבודה מורכבים...'."

 

משמעות הדברים היא - כי לאור שיקולי  מדיניות, הכוללים, בין היתר, רצון לקדם אכיפה יעילה של זכויות מכוח משפט העבודה המגן, ובמיוחד בקרב אוכלוסיות עובדים מוחלשות - ייקבע בית הדין את המשקל היחסי שיש ליתן, בכל מקרה ומקרה, לכל אחד מן המבחנים כפי שעוצבו בפרשת כפר רות (ראה – דב"ע נד/96-3  מ.ב. מחלקת הבנייה של הקיבוץ הארצי בע"מ נ' ח'ליל עבד אל רחמן עאבד ואח', פד"ע כט 151).

 

 

7.    בשולי הדברים מוצאים אנו לציין, כי בספרות המשפטית הובעה הדעה כי על מנת לקדם אכיפה יעילה של זכויות מכח משפט העבודה המגן יש לבחון – האם הלקוחות הנהנים מעבודתם של העובדים במסגרת תבניות העסקה מורכבות מפעילים פיקוח אפקטיבי ביחס לאכיפת זכויות המגן. שכן, לשיטתה לקוחות אלה הם סוכני האכיפה היעילים ביותר.

 

ביטוי לעמדה זו ניתן למצוא במאמרה של דר' שרון רבין מרגליות "חברות השירותים, מזמיני השרותים ובעיקר מה שביניהם: על מעמדם ועל אכיפת זכויותיהם של עובדי חברות השרותים".

באותו מאמר מציינת הכותבת כי מרבית הערוצים הקיימים בטיפול בהפרת זכויותיהם של עובדים בחברות שרותים אינם יעילים ובענין זה היא מכוונת לאכיפה המנהלית של היחידה לאכיפה של חוקי העבודה של משרד התמ"ת, לאכיפה הפרטית שעניינה – הגשת תביעות אישיות של עובדים נגד חברות השרותים ולאכיפה באמצעות ארגוני עובדים.

 

הכותבת מוסיפה ומציינת לענין פתרון בעיות האכיפה, כדלקמן:

"לדעתי, הלקוחות של חברות השרותים הם סוכן הפיקוח האפקטיבי ביותר. חברות השרותים מתפרנסות מחוזה אספקת השרותים והן רגישות לדרישות הלקוחות, דרישה של הלקוחות לאכוף את זכויות העובדים תקויים, אם משמעות המשך ההפרה תהא התרת חוזים קיימים והפסד התקשרויות עתידיות.

כיום אין תמריצים ללקוחות של חברות השרותים לפקח על תנאי העסקתם של עובדי השרותים. יתר על כן, לנוכח הכללים המשפטיים שנזכרו התמריץ הוא הפוך: כשהלקוח מטיל פיקוח ישיר על עובד השרות, בא עימו במגע... הוא חושף עצמו לטענה שמסגרת העסקה משולשת היא מסגרת פיקטיבית וכי הוא המעביד האמיתי.

צמצום המגע עם עובד השרות והעדר מעורבות בתנאי העסקתו הם האסטרטגיה הנכונה כיום לארגונים המתקשרים עם חברות שרותים."  

(ראה – מחקרי משפט כ"ה, חוברת 2, 525 בעמ' 548)

 

משמע - הכותבת מציעה פתרון לבעיה הזו של תת אכיפה של זכויות מגן באמצעות עידוד לקוחות המשתמשים בשרותי עובדים לקיים פיקוח יעיל על חברות השרותים בזירת יחסי העבודה.

לשיטתה, יש לקבוע מנגנון המקנה ללקוחות "חסינות" מפני טענה שהם [הלקוחות] היו מעסיקים של עובדי חברת השרותים רק באותם המקרים בהם קיימו הלקוחות כראוי את חובת הפיקוח.

משמעות הדברים הללו, היא כי שעה שמקבל השרות [הלקוח] אשר התקשר עם חברת השרותים התרשל ולא הפעיל חובת פיקוח, הרי שיהיה בכך כדי להוות שיקול משמעותי בבוא ביה"ד להכריע בשאלה – האם יש לראות בו מעביד, אם לאו.

 

yyy מן הכלל אל הפרט

נקדים ונציין, כי לטעמינו יישום העקרונות שהותוו לעיל ביחס לנסיבות שבפנינו צריך להוביל למסקנה כי הן עבודי והן דניה סיבוס היו מעסיקות במשותף של התובע וזאת, מהטעמים שיפורטו להלן:

 

y מעמדה של חברת עבודי

אשר לחברת עבודי יאמר כבר כאן - כי אנו דוחים מכל וכל את נסיונה של עבודי להציג בפני ביה"ד מצג עובדתי שאינו משקף את המציאות כהוויתה, לפיו לא היה כל קשר בינה לבין התובע ונפרט:

 

8.    במסגרת התצהיר, אשר נערך על-ידי מנכ"ל חברת עבודי - מר עאבד ג'אברה (להלן: "מר ג'אברה") הודתה עבודי כי היא אכן התקשרה בהסכמים עם דניה סיבוס כקבלן משנה – הסכמים שהוצגו לביה"ד על-ידי דניה סיבוס – אלא שלשיטתה אין בהסכמים אלה כדי לקשור את התובע לאמור בהם, היות ושמו אינו מצויין בהם.

 

מר ג'אברה הוסיף והעיד בתצהירו כי  "במעבר קפדני על דפי הנוכחות במשרדנו [במשרדי חברת עבודי נמצא כי], שם התובע לא מופיע ברשימותינו" וכן העיד כי מעולם לא הגיעו לידי חברת עבודי מסמכים מדניה סיבוס המלמדים על העסקתו של התובע.

משמע – מר ג'אברה הכחיש כל קשר, ישיר או עקיף, בין חברת עבודי לבין התובע. דא עקא, שבחקירתו הנגדית של מר ג'אברה בביה"ד, התגלו בקיעים עמוקים ביחס להכחשה גורפת זו, כפי שיפורט להלן:

 

 

9.    מר ג'אברה התבקש בחקירתו הנגדית להגיב לגרסתו של התובע, אשר העיד כי הוא הכיר אותו (את מר ג'אברה) בתחנה המרכזית בת"א וכי שם נוצרה ביניהם התקשרות אשר בעקבותיה הפנה מר ג'אברה את התובע לעבוד באתרים של דניה סיבוס (ראה - עמ' 22 לפרוטוקול ש' 15-20).

בתגובה לגרסת התובע, כאמור, העיד מר ג'אברה כי הוא אכן פגש את התובע בתחנה המרכזית הישנה בת"א, ממנה נהג להסיע עובדים, אולם הסברו ביחס למטרת הפגישה היה עמום ובלתי משכנע, ובלשון הפרוטוקול לאמור:

"ש.  התובע העיד בחקירתו שפגש אותך בתחנה המרכזית הישנה בת"א?

ת.    נכון. משם הסעתי את העובדים. אולי הוא היה עם החברים שלו. יש לי אוטובוס ואם כבר הייתי בדרך לדניה, הוא יכל לעלות למרות שלא הכרתי אותו."  

                          (עמ' 36 לפרוטוקול ש' 8-10)

 

לא למותר לציין כי תשובה עמומה זו אומרת דרשני, באופן המספק תימוכין לגרסתו של התובע ביחס לנסיבות ההתקשרות עם חברת עבודי.

 

זאת ועוד – בחקירתו הנגדית לא הכחיש מר עבודי כי הוא פגש את התובע באתרי בניה של דניה סיבוס ומשנשאל האם יש לתובע קשר לעבודי, הוא השיב - כי בחברת עבודי הועסק מנהל עבודה בשם זוהר אשר עסק בגיוס עובדים וכי יתכן שהוא (זוהר) מכיר את התובע ובלשון הפרוטוקול לאמור:

"ש. לטענתך אתה לא מכיר את התובע?

ת.    ראיתי אותו באתרים.

ש.   אין לו קשר אליך?

ת.    היה בחור מטירה בשם זוהר שגייס את העובדים. הוא היה מנהל עבודה בחברת עבודי. אני לא ראיתי אותם. יכול להיות שזוהר מכיר את התובע.

ש.    יכול להיות שזוהר הביא את התובע לדניה ואתה לא יודע מזה?

ת.    לדניה היו כמעט עשרה אוטובוסים שהביאו עובדים מקבלני משנה. לא זוכר מה היה בשנים 02-03. לא זוכר שום דבר."

(עמ' 35 לפרוטוקול ש' 5-12)

 

העדר הקשר שבין השאלות שנשאל מר ג'אברה לבין התשובות שהשיב; קרי – נסיונו להתחמק ממענה ברור לשאלות ברורות ביחס לזיקה שבין חברת עבודי לתובע, תומך אף הוא בגרסתו של התובע, לפיה חברת עבודי היא שגייסה אותו לעבודה בדניה סיבוס.

 

10.  לא זו אף זו - בעוד שבמסגרת תצהירו העיד כאמור מר ג'אברה כי במעבר "קפדני" על דו"חות הנוכחות של חברת עבודי לא הופיע שם התובע (ראה - סע' 21 לתצהיר מר ג'אברה), הרי שבחקירתו הנגדית העיד כי אין בידיו דו"חות כלשהם המתיחסים לעובדים שהועסקו על-ידי חברת עבודי בשנים 2002-2003 (השנים הרלבנטיות לתביעה) וכי הוא אף לא בדק דו"חות כאמור (ראה - עמ' 35 לפרוטוקול ש' 13-14).

בהמשך דבריו הוסיף והסביר, כי אין מצויים בידיו דו"חות כאמור כיון שאלה נלקחו על-ידי רשויות המס (ראה - עמ' 37 לפרוטוקול ש' 7-9).

 

נוכח סתירות אלה בדבריו, נשאל מר ג'אברה על-ידי ביה"ד - האם לגרסתו אין לחברת עבודי רישום כלשהו "מכל מין וסוג" ממנו ניתן ללמוד מיהם העובדים שהנתבעת העסיקה בתקופה מושא המחלוקת ועל כך השיב (מר ג'אברה) "נחרצות", כי אין לעבודי מסמכים שכאלה מעבר למסמכים המצויים בידיי רשויות המס משנת 2004, כשנתיים לפני הגשת התביעה   (עמ' 37 לפרוטוקול ש' 25-28).

דא עקא, שמשעומת מר ג'אברה עם הסתירה העולה מדבריו, נוכח האמור בתצהירו בדבר בדיקה "קפדנית" שערך כביכול לאחר הגשת התביעה של דו"חות הנוכחות המצויים בחברת עבודי, הוא ניסה ליישב סתירה זו על-ידי הצגת גרסה חדשה נוספת, לפיה הוא (מר ג'אברה) ניהל "יומן פרטי" ובו רשם אילו עובדים עבדו אצלו ובלשון הפרוטוקול:

"ש.  לגבי סע' 21 לתצהירך - שם ציינת שמדפי הנוכחות במשרד עולה כי התובע אינו מופיע ברשימות כיצד זה מתיישב עם דבריך לעיל?

ת.    יש לי יומן פרטי שלי, שם כתוב אלו עובדים עבדו אצלי. שם התובע לא מופיע אצלי. עובדים אחרים שעבדו בדניה מופיעים ביומן שלי."

(ראה - עמ' 38 לפרוטוקול ש' 1-4)

 

נראה כי אין צורך להרחיב את הדיבור על הסתירה שבין דבריו האחרונים לבין התשובה שהשיב לשאלת ביה"ד ביחס להעדרם של רישומים כלשהם "מכל מין וסוג" המלמדים על זהות העובדים שהועסקו בתקופה מושא המחלוקת, באמצעות עבודי, באתריה של דניה סיבוס.

 

11.  זאת ועוד, מר ג'אברה אף סתר עצמו פעמים נוספות במהלך חקירתו הנגדית ובנושאים מהותיים נוספים:

 

כך למשל, השיב לשאלת נציג הציבור - כיצד ידע שחברת עבודי קיבלה את התשלום המגיע לה מדניה סיבוס עבור שעות העבודה של העובדים שסופקו על-ידי עבודי לדניה סיבוס, כי הוא ידע זאת לפי שמות העובדים שהעבירה אליו דניה סיבוס, כאשר לדבריו, שם התובע לא היה ברשימת השמות וכן הוסיף כי הוא מעולם לא "ישב" עם התובע.

לעומת זאת, בהמשך חקירתו הנגדית ומשעומת שוב עם גרסת התובע – לפיה הוא (התובע) שוחח עימו (עם מר ג'אברה) בעת פגישתם בתחנה המרכזית על גובה השכר לשעת עבודה – שינה מר ג'אברה טעמו והשיב: "אולי אני ישבתי איתו, אולי זוהר ישב איתו. אני לא זוכר."  

בהמשך דבריו אף העיד מר ג'אברה כי הוא אינו זוכר האם סיכם (עם התובע) על תשלום של 20 ש"ח בגין כל שעת עבודה בדניה סיבוס (ראה - עמ' 36 לפרוטוקול ש' 18-22).

משמע – מר ג'אברה שינה גרסתו מהכחשה גורפת, מוחלטת וחד משמעית של שיחה שנערכה עם התובע ביחס להתקשרות עם חברת עבודי לגרסה שאינה שוללת אפשרות של התקשרות, שכללה גם דיון בנושא תנאי השכר.

 

אובדן הזכרון של מר ג'אברה איפיין את תשובותיו גם בהמשך חקירתו עת שנשאל – האם נכון ששילם לתובע במזומן פעמיים בחודש שכר עבודה ובלשון הפרוטוקול לאמור:

"ש.  התובע אומר שכיון שהוא קיבל את הכסף ממך במזומן, נתת לו פעמיים בחודש?

ת.    לא זוכר. ב- 15 לחודש חילקתי משכורות.

ש.    לגבי עמ' 17 ש' 17-18 לפרוטוקול עדות התובע [שם העיד התובע כי כאשר מר ג'אברה שילם לו שכר הוא הראה לו עבור כמה שעות הוא משלם] –

ת.    יש כרטסת בדניה. אני לא זוכר שום דבר ממה שאתה אומר לי..."  

12.  סתירה מהותית נוספת בגרסתו של מר ג'אברה מצאנו בדבריו בכל הנוגע לזהות הגורם שהנפיק אשרות עבודה לעובדים הזרים:

 

בעוד שבמסגרת תצהירו העיד מר ג'אברה כי הוא אינו מתכחש לתוכן ההסכמים שנערכו בין חברת עבודי לבין דניה סיבוס – הסכמים בהם התחייבה עבודי להסדיר ולפקח על היתרי העסקה של העובדים הזרים – הרי שבחקירתו הנגדית העיד כי כל העובדים הזרים שעבדו בעבודי היו בעלי היתרי העסקה של דניה סיבוס וכי הוא התקשר עם דניה סיבוס משום שזו יכולה היתה להסדיר היתרי העסקה לעובדים הזרים (ראה – סע' 10 לתצהיר מר ג'אברה, סע' 4.4 להסכמים שבין דניה סיבוס לחברת עבודי, נספחים ב-ג לתצהיר הגב' רוזנברג, סע' 3ט ו- 3י להסכם נספח א' לתצהיר הגב' רוזנברג לעומת עמ' 35 לפרוטוקול ש' 2).

 

עדות זו אינה מתיישבת כאמור – לא עם ההסכמים שבין עבודי לבין דניה סיבוס, כפי שצורפו לתצהיר שנערך מטעם דניה סיבוס ואף לא עם שורת ההגיון. שכן, לו אכן יכולה היתה דניה סיבוס להסדיר אשרת העסקה לעובדים, מדוע זה נזקקה לשירותיה הטובים של חברת עבודי?

 

13.  נוכח כל האמור – נראה כי אין צורך בכישורים בולטים של בוחן כליות ולב על מנת להגיע למסקנה המתבקשת בדבר חוסר האמינות שבעדות מר ג'אברה וחוסר האמינות שבהכחשת כל קשר בין עבודי לבין התובע.

ומנגד – בהמשך לאמור יצויין כי אנו מעדיפים את דברי התובע ביחס לזיקה ההדוקה שהיתה בינו לבין חברת עבודי, כפי שהעיד עליה כדלקמן:

התובע העיד כי חברת עבודי היא שקיבלה אותו לעבודה באתרים של דניה סיבוס וזאת, תוך שהוא מזהה באולם ביה"ד את מר ג'אברה, כמי שפעל מטעם עבודי (ראה - עמ' 22 לפרוטוקול ש' 15-22).

התובע אף העיד, כי הוא סיכם את תנאי ההתקשרות ואת גובה שכרו לשעת עבודה עם חברת עבודי. לדבריו, סוכם בין הצדדים כאמור, על שכר של 20 ש"ח לשעה.

לדברי התובע, חברת עבודי היא זו ששילמה את שכרו מדי שבועיים במזומן וזאת, בהתאם לדו"ח שעות שהופק באמצעות כרטיס מגנטי שהיה שייך לדניה סיבוס (ראה - עמ' 16 לפרוטוקול ש' 17-25;  עמ' 17 ש' 1-9;  עמ' 20 ש' 19-20).

כן העיד התובע, כי חברת עבודי היא שסיפקה לו דירת מגורים בתקופה בה עבד באתריה של דניה סיבוס וכי נציג חברת עבודי אף ביקר בדירת מגוריו (ראה - עמ' 17 לפרוטוקול ש' 23-24;  עמ' 18 ש' 1-2).

 

לכשעצמנו, לא מצאנו כאמור, מקום לפקפק בגרסה זו של התובע, המקבלת כאמור תימוכין בסתירות שבעדותו של מר ג'אברה כפי שעמדנו עליהן לעיל וברישומים שהציגה דניה סיבוס, ובכללם גם דיווח על שעות עבודתו של התובע, כפי שהועבר על-ידי דניה סיבוס לחברת עבודי.

 

14.  לבסוף יאמר – כי לא נעלמה מעינינו טענתה של עבודי, אשר ביקשה להיבנות מכך שהתובע לא הגיש כנגדה תביעה מלכתחילה ולא טען בכתב התביעה המקורי להעסקתו אצלה.

בהקשר זה נדגיש, כי השאלה ביחס לזהות המעביד הינה כאמור שאלה עובדתית ומשפטית ומשכך, אף אם טעה התובע בראשית הדרך משלא הצביע מלכתחילה על עבודי כעל מעסיקתו, הרי שבסופו של יום תוקנה הטעות והוצגה בפני ביה"ד התשתית העובדתית הנדרשת לצורך זיהויה של עבודי כמעסיקה של התובע. זאת, בהתאם למבחנים שנקבעו בפסיקה, לרבות בפסה"ד המנחה בענין כפר רות ובהתאם לשיקולי המדיניות עליהם נרחיב עוד בהמשך ביחס לשתי הנתבעות.

 

y מעמדה של דניה סיבוס

אשר לדניה סיבוס הטוענת אף היא להעדר כל יריבות בינה לבין התובע יאמר - כי ממכלול הראיות מתבקשת מסקנה עובדתית ומשפטית שונה לגמרי  וזאת, כפי שיפורט להלן:

 

כפי האמור, אין חולק על כך שהתובע הועסק בתקופה מושא המחלוקת באתריה של חברת דניה סיבוס בלבד, כאשר דניה סיבוס היא זו שנהנתה מעבודתו   (ראה - עמ' 20 לפרוטוקול ש' 14-15 ).

 

15.  התובע העיד כי רישום שעות עבודתו והפיקוח על שעות עבודתו באתרי העבודה נעשה על-ידי דניה סיבוס באמצעות כרטיס מגנטי שהיה שייך לה (ראה - עמ' 17 לפרוטוקול ש' 7-9;  עמ' 19 ש' 24-25).

התובע אף העיד, כי מנהלי העבודה שהועסקו על-ידי דניה סיבוס הם שפיקחו על אופן ביצוע עבודתו והם שנתנו לו הוראות שוטפות (ראה - עמ' 17 לפרוטוקול ש' 11-15;  עמ' 19 ש' 6-11).

התובע הוסיף והעיד, כי נציגיה של דניה סיבוס הם גם אלה שנתנו לו הוראות ביחס לניודו מאתר אחד לאחר במסגרת אתרים בהם פעלה דניה סיבוס (ראה - עמ' 21 לפרוטוקול ש' 4-6, ש' 9-10).

התובע אף הלין על שעות עבודתו המרובות בפני נציגיה של דניה סיבוס ושעה שביקש ליטול חופשה הוא פנה בענין זה לנציגיה של דניה סיבוס לצורך קבלת אישורם (ראה - עמ' 21 לפרוטוקול ש' 13-15; עמ' עמ' 19 ש' 12-13).

 

עדות התובע כאמור לעיל, מקובלת עלינו והיא אף מתיישבת עם מכלול הראיות והנסיבות כפי שפורט לעיל וכפי שעוד יפורט להלן:

יודגש כי דניה סיבוס מנגד לא מצאה לנכון לזמן לעדות איש מבין מנהלי העבודה אשר בשמותיהם נקב התובע, כמי שפיקחו על עבודתו השוטפת, על מנת לסתור את גרסתו. זאת, שעה שהעדות היחידה שהובאה מטעמה של דניה סיבוס היתה זו של הגב' טל רוזנברג-טופלוב – מנהלת הדרכה וכח אדם זר בדניה סיבוס (להלן: "הגב' רוזנברג"), אשר לא היתה מצויה כלל בעובדות הנוגעות לפיקוח השוטף על עבודתו של התובע.

 

כן יצוין, כי הגב' רוזנברג אף לא הכחישה כי מנהלי העבודה - שבשמותיהם נקב התובע - אכן פיקחו על עבודתו השוטפת ועל שעות עבודתו והיא אף אישרה את גרסתו של התובע ביחס לזהות אחד ממנהלי העבודה – מר שמשון יפה, שהועסק על-ידי דניה סיבוס באתר בו עבד התובע (ראה - עמ' 25 לפרוטוקול ש' 7-18).

הגב' רוזנברג אף אישרה כי התשלום לתובע נעשה על יסוד מעקב שערכה דניה סיבוס על שעות העבודה באמצעות כרטיס מגנטי שהנפיקה עבור התובע (ראה - עמ' 26 לפרוטוקול ש' 9-17).

 

16.  זאת ועוד, מההסכמים שערכה דניה סיבוס עם חברת עבודי (הסכמים המתיחסים לתקופה הרלבנטית לתביעה) ניתן ללמוד כי העובדים שהופנו לדניה סיבוס באמצעות חברת עבודי נדרשו לעבוד שעות נוספות בהתאם לדרישותיה של דניה סיבוס, אשר היא שהיתה בעלת הסמכות "להכתיב" את היקף העסקה בשעות נוספות.

 

כן עולה מההסכמים הנ"ל, כי דניה סיבוס  ניהלה יומן העסקה חודשי ביחס לכל עובד, אותו נדרשה להעביר לעבודי. יומן בו נרשמה נוכחות העובדים וימי ההעדרות שלהם וכן כי אישור הנוכחות נעשה על-ידי מנהל העבודה של דניה סיבוס.

בנוסף עולה מההסכמים, כי דניה סיבוס היתה מוסמכת להפסיק בכל עת את עבודתו של כל אחד מהעובדים שהופנו אליה על-ידי חברת עבודי - ובכללם אף התובע – בשל אי התאמה, אי ציות למנהל העבודה, העדרות ללא סיבה סבירה, הגבלות בטחוניות, ביצוע מעשה פלילי, גרימת נזק לחברה, צריכת אלכוהול או התנהגות שאינה הולמת (ראה - סע' 7, 11 ו-16 להסכם נספח א' לתצהיר הגב' רוזנברג;  כן ראה – סע' 4.5 ונספח א' להסכם נספח ב' לתצהיר הגב' רוזנברג;  כן ראה – סע' 4.5 ונספח א' להסכם נספח ג' לתצהיר הגב' רוזנברג).

 

17.  עולה אפוא מהמכלול, כי התקיימו, הן ביחס לדניה סיבוס והן ביחס לעבודי, שורה של תנאים מהותיים אשר די בהם כדי להצביע על כל אחת מהן כעל מעסיקתו של התובע וזאת, כפי שפרטנו לעיל. על אחת כמה וכמה נכונה מסקנה זו שעה שאנו מעבירים תנאים אלה דרך הפריזמה של שיקולי מדיניות המצדיקים התיחסות לכל אחת מהנתבעות כאל מעסיקתו של התובע, ובכלל אלה שיקולים שעניינם – אכיפה יעילה של זכויות חוקתיות וזכויות מכח משפט העבודה המגן ומניעת ניצולם של עובדים זרים והעסקתם בניגוד לחוק.

 

בהקשר זה רואים אנו להוסיף ולציין את העובדה שדניה סיבוס טרחה אמנם במסגרת ההסכמים שערכה עם חברת עבודי לפרט את החובה המוטלת על עבודי להעסיק את העובדים הזרים על-פי היתר כחוק ובהתאם לחוקי המגן, אולם היא לא מצאה לנכון לפקח ולבדוק הלכה למעשה האם התקיימו התנאים הללו על-ידי עבודי הלכה למעשה. זאת, הן במהלך קיומם של יחסי העבודה והן לאחר הגשת התביעה.

 

עובדה זו מלמדת על אדישותה של דניה סיבוס להוראות החוק ולזכויות העובדים הזרים שמפרי עמלם נהנתה.

בענין זה העידה, כאמור, מטעם דניה סיבוס, הגב' רוזנברג אשר מסרה בעדותה, כי לא ידוע לה אם לתובע היתה אשרת עבודה בעת שהועסק באתרי דניה סיבוס (ראה - עמ' 32 לפרוטוקול ש' 1-4;  עמ' 27 ש' 21-23;  עמ' 28 ש' 1-7).

 

כן העידה, כי היא (הגב' רוזנברג) - שהיתה העדה היחידה מטעם דניה סיבוס - לא ידעה ואף לא בדקה את דבר קיומם ותוכנם של האישורים המלמדים על ביצוע תשלומים לתובע על-פי הדין (ראה - עמ' 28 לפרוטוקול ש' 10-15; עמ' 33 ש' 12-14).

הגב' רוזנברג אף הוסיפה והעידה כי לא ידוע לה האם התובע פנה לנציג מטעם דניה סיבוס והלין בפניו על כך שאין לו אשרת עבודה.

 

18.  עולה מן המכלול, כי דניה סיבוס התעלמה לחלוטין מהצורך להבטיח את זכויותיו של התובע ומחובתה להעסיקו כדין על פי אשרת עבודה כחוק. זאת, במהלך כל התקופה בה העסיקה את התובע ונהנתה מכח עבודתו. בנסיבות אלה יש בנסיונה לרחוץ עתה בנקיון כפיה, תוך הסתמכות על ההתקשרות שבינה לבין עבודי, התנהלות מקוממת אותה יש לשקול במסגרת שיקולי המדיניות, כאמור.

במיוחד נכונים הדברים שעה שנסיון זה מקורו בחברה גדולה, מבוססת, בעלת יכולת להשפיע על עיצוב נורמות נוהגות בענף הבניה. השפעה שיש עימה אחריות מתאימה בצידה.

בדברינו אלה נסמכים אנו על הספרות המשפטית אליה התיחסנו לעיל, ממנה עולה כי שאלת הפיקוח של החברה הנהנית מכח העבודה צריכה להוות שיקול מרכזי בבוא ביה"ד להכריע – האם יש להטיל עליה אחריות להעסקת העובד ולתשלום זכויותיו במסגרת תבנית העסקה מורכבת.

 

אשר לעבודי יאמר - כי אף היא העסיקה את התובע שלא כחוק, בלא להנפיק לו תלושי שכר ובלא שהיתה לו אשרת עבודה כחוק. כפועל יוצא מכך אף לא דיווחה לכל גורם על העסקת התובע. מצב דברים ממנו בקשה להבנות ביום פקודה ומשביקש התובע לעמוד על זכויותיו. זאת, תוך הכחשתה של כל זיקה לתובע.

 

נדמה כי הצורך להכיר הן באחריותה של דניה סיבוס והן באחריותה של חברת עבודי הוא זה המתבקש נוכח האמור, על מנת למנוע מצבים כגון דא של העסקה שאינה כדין על-ידי גורמים המבקשים לעשות שימוש במתכונת העסקה מורכבת שמטרתה - עקיפה של הוראות החוק.

 

19.  לנוכח כל האמור לעיל, אנו קובעים אפוא כי הן דניה סיבוס והן עבודי – היו מעסיקותיו במשותף של התובע.

 

yyy זכאותו של התובע לזכויות הנתבעות

y זכאות התובע לתשלום פיצויי פיטורים וחלף הודעה מוקדמת

20.  התובע העיד כי במהלך תקופת עבודתו בנתבעת הוא הועסק בניגוד להוראות חוק עובדים זרים, התשנ"א – 1991, שכן הנתבעות לא דאגו להסדיר את מעמדו בישראל.

בנוסף העיד התובע, כי לאחר 15 חודשי עבודה ללא אשרה, כשכל העת רבצה מעליו סכנת מעצר וגירוש, הוא פוטר לבסוף על-ידי דניה סיבוס (ראה - סע' 5-6 לתצהיר התובע).

 

גרסה זו עלתה גם בעדותו המוקדמת של התובע אשר העיד, כי נציג חברת דניה סיבוס בשם לוי הודיע לו על הפסקת עבודתו וזאת כאמור, כיון שלא הוסדרה עבורו אשרת עבודה (ראה - עמ' 3 לפרוטוקול מיום 26.2.07 ש' 6-8, ש' 13-26).

התובע אזכר בחקירתו הנגדית את מר לוי כמי שפיקח על עבודתו מטעם דניה סיבוס (ראה - עמ' 17 לפרוטוקול מיום 21.12.08 ש' 15;  עמ' 21 ש' 9-10).

בעדותו מיום 21.12.08 הוסיף התובע והעיד כי הוא פנה לנציגי דניה סיבוס בבקשה להסדיר את אשרת העבודה שלו אך ללא הועיל, כאשר ביום 25.10.03 הורה לו כאמור, נציג דניה סיבוס לא להגיע עוד לעבודה (ראה - עמ' 21 לפרוטוקול ש' 17-19).

 

21.  לכשעצמנו, לא מצאנו מקום לפקפק בגרסתו של התובע כי נציגיה של דניה סיבוס הם שפיטרו אותו נוכח העובדה שלא היתה לו אשרת עבודה ולאחר שהועסק על-ידי הנתבעות תקופה ממושכת ללא אשרה וחרף בקשותיו להסדירה.

הנתבעות מצידן לא סתרו את גרסתו העובדתית של התובע ביחס לנסיבות סיום העבודה ולא טרחו לזמן לעדות את נציגי דניה סיבוס אשר היו מעורבים, לדברי התובע, בהפסקת עבודתו. זאת, על אף שהתובע התיחס במפורש לזהות הגורם שהפסיק את עבודתו עוד במהלך עדותו המוקדמת בביה"ד.

 

למעלה מן הצורך נציין - כי גם אלמלא קבענו כי ניתנה לתובע הודעת פיטורים מפורשת, הרי שהיה מקום לזכותו בפיצויי פיטורים. שכן, בפסיקה נקבע כי די בעצם העובדה שהעובד נאלץ להפסיק את עבודתו נוכח העובדה שלא הוסדרה עבורו אשרת עבודה – כדי לזכותו בתשלום פיצויי פטורים   (ראה –ע"ע 145/07 אוגוסטין גדיק נ' אהרון המל, ניתן ביום 9.12.07 בסע' 9 שם).

22.  אשר לסכום פיצויי הפיטורים לו זכאי התובע, הרי שהתובע העיד - ודבריו כאמור מקובלים עלינו - כי שכרו השעתי עמד על 20 ש"ח לשעת עבודה.

נוכח האמור לעיל וכעולה ממסמכים שהוגשו לביה"ד המצביעים על כך שהתובע הועסק מעבר למשרה מלאה, הרי שהתובע זכאי לתשלום פיצויי פיטורים בסך של 4,743 ש"ח  (186 X 20 X 12 / 15.3). כאשר על סכום זה יתווספו הפרשי הצמדה וריבית ממועד סיום העבודה ועד למועד התשלום המלא בפועל.

 

23.  אשר לתביעה לתשלום פיצויי הלנת פיצויי פיטורים, הרי שאנו דוחים אותה מחמת התיישנות מהותית. זאת, נוכח העובדה שיחסי העבודה הסתיימו ביום 25.10.03 ואילו כתב התביעה הוגש ביום 5.12.06.

 

24.  אשר לתביעה לתשלום עבור חלף הודעה מוקדמת, יאמר – כי לאור קביעתנו דלעיל, לפיה הודע לתובע על סיום עבודתו בלא שניתנה לו הודעה מוקדמת ובשים לב לכך שמדובר בעובד בשכר כמשמעו בחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות התשס"א - 2001, הרי שעל הנתבעות לשלם לתובע תשלום בגין חלף הודעה מוקדמת עבור 16 ימי עבודה בהתאם לסעיף 4 לחוק הנ"ל בסך של 2,560 ש"ח  (16 X 8 X 20) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הפיטורים ועד למועד התשלום בפועל.

 

y זכאות התובע לתשלום פדיון חופשה, דמי הבראה ודמי חגים

25.  התובע העיד כי במהלך כל תקופת עבודתו לא ניתנה לו חופשה בפועל וכן העיד כי הוא לא קיבל תשלום עבור דמי חגים ודמי הבראה (ראה - סע' 19-20, 23-24 לתצהיר התובע).

 

26.  כידוע, הנטל להראות כי ניתנו לתובע ימי חופשה בפועל או שולמו לו תשלומים בגין דמי הבראה או דמי חגים – מוטל על הנתבעות, אשר לא הרימו נטל זה.

 

27.  נוכח האמור, אנו קובעים אפוא, כי התובע זכאי:

§          לתשלום עבור פדיון חופשה בסך של 2,448 ש"ח (20 X 8 X 15.3) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 25.10.03 ועד למועד התשלום בפועל.

§          לתשלום עבור 12.75 ימי חג בהתאם להוראות ההסכם הקיבוצי בענף הבניה בסך של 2,040 ש"ח (20 X 8 X 12 / 15.3 X 10) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 20.2.03 ועד למועד התשלום בפועל.

§          לתשלום עבור דמי הבראה בסך של 2,167.5 ש"ח (340 X 12 / 15.3 X 5) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 25.10.03 ועד למועד התשלום בפועל.

 

y זכאות התובע לתשלום שכ"ע בגין עבודתו בחודש האחרון

28.  התובע העיד, כי לא שולם לו מלוא שכרו עבור התקופה האחרונה לעבודתו במהלך חודש 10/03 ובגין 120 שעות עבודה (ראה - סע' 14 לתצהיר התובע). זאת, שעה שלגרסתו הוא סיים את עבודתו ביום 25.10.03 או בסמוך לכך (ראה - עמ' 3 לפרוטוקול מיום 26.2.07 ש' 21-28).

 

29.  מהמסמכים שהציגה דניה סיבוס - כפי שצורפו לתצהירה של הגב' רוזנברג עולה - כי התובע אכן הועסק באתריה של דניה סיבוס בחודש 10/03 בהיקף של 220 שעות. דא עקא, שאף לא אחת מהנתבעות הציגה בפני ביה"ד ראיות המלמדות על כך שהתובע קיבל את שכרו בגין כל שעות עבודתו בחודש זה (ראה - נספח ד' לתצהיר הגב' רוזנברג, בעמודיו האחרונים).

 

30.  נוכח האמור, אנו קובעים אפוא כי התובע זכאי לשכר עבודה בגין 120 שעות עבודה בחודש 10/03 בסך של 2,400 ש"ח (120 X 20) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.11.03 ועד למועד התשלום בפועל.

 

y זכאות התובע לתשלום עבור עבודה בשעות נוספות

31.  התובע העיד כי במהלך תקופת עבודתו בדניה סיבוס הוא עבד 13 שעות בממוצע ביום: מהשעה 6:30 עד השעה 19:30 משך חמישה ימים בשבוע וביום ו' בשבוע הוא עבד מהשעה 6:30 ועד לשעה 14:00. לדבריו, הוא הועסק כ-310 שעות מדי חודש בממוצע.

 

 

 

32.  מהרישומים שהציגה דניה סיבוס אכן עולה כי התובע עבד שעות נוספות רבות, אך לא בהיקף לו הוא טוען. לגרסתה של דניה סיבוס, על יסוד הרישומים שהציגה (ביחס לשעות העבודה של התובע) היא אף העבירה תשלומים לחברת עבודי, תשלומים שנגזרו כאמור, ממספר שעות העבודה של התובע.

 

33.  לכשעצמנו, לא מצאנו מקום לפקפק בנכונות הרישומים שהציגה דניה סיבוס ביחס להיקף שעות העבודה של התובע. זאת, שעה שהתובע, על אף שהעיד כי הוא רשם את שעות עבודתו לצורך בדיקת התשלום ששולם לו במזומן, לא הציג לביה"ד רישום כאמור הסותר את רישומיה של דניה סיבוס.

יתרה מזו, התובע אף הודה במסגרת כתב התביעה כי הוא קיבל תשלום עבור כל שעות עבודתו, למעט 120 השעות אותן עבד בחודש האחרון לעבודתו, כאשר כל שטען הוא כי הוא לא קיבל את התוספת המתחייבת מהחוק בגין עבודה בשעות נוספות.

משמע – התובע הודה למעשה כי דיווחי השעות לפיהם בוצעו התשלומים היו אמיתיים (ראה - סע' 14 לתצהיר התובע; כן ראה - עמ' 17 לפרוטוקול מיום 21.12.08 ש' 7-9).

 

34.  לאור כל האמור, סבורים אנו כי יש להסתמך - לצורך קביעת היקף השעות בהן הועסק התובע - על דו"ח השעות שהציגה דניה סיבוס לפיו שילמה לטענתה לחברת עבודי, דו"ח ממנו עולה כי התובע עבד בהיקף כדלקמן:

265 שעות בחודש 11/02; 274 שעות בחודש 12/02; 203 שעות בחודש 1/03; 268 שעות בחודש 2/03; 270 שעות בחודש 3/03; 259 שעות בחודש 4/03; 248 שעות בחודש 5/03; 236 שעות בחודש 6/03; 280 שעות בחודש 7/03; 285 שעות בחודש 8/03; 270 שעות בחודש 9/03; 220 שעות בחודש 10/03.

 

מנתונים אלה יוצא אפוא, כי התובע עבד ב- 11 חודשי העבודה האחרונים המלאים לעבודתו (לגביהם הוצגו נתונים לביה"ד ביחס להיקף ההעסקה) 260 שעות בממוצע בחודש ו-74 שעות נוספות בחודש בממוצע.

 

 

לאור זאת ושעה שהוכח כאמור, לביה"ד כי התובע אכן הועסק שעות נוספות ובשים לב לכך שהנטל להראות את היקף השעות הנוספות בנסיבות אלה מוטל על הנתבעות, הרי שאנו מניחים (בהעדר נתונים לסתור) כי היקף השעות הממוצע לחודש כעולה מהדו"חות שהוצגו שיקף את היקף העסקה בכל תקופת עבודתו של התובע (ראה – לענין נטל הוכחת שעות נוספות ע"ע 212/06 ימית א. ביטחון (1988) בע"מ נ' אלי אפרים ואח', ניתן ביום 12.11.08).

 

אי לכך, התובע זכאי לתשלום בגין עבודה בשעות נוספות בסך של 7,926 ש"ח (0.50 X 20 X 459 ש' + 0.25 X 20 X 673 ש') בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 20.2.03 ועד למועד התשלום בפועל.

 

y זכאות התובע להפרשות לקרן פנסיה ולתשלום דמי כלכלה

35.  התובע עתר לתשלום זכויות מכח ההסכם הקיבוצי ומכח התוספת להסכם זה משנת 2000 המתיחסת להעסקתם של עובדים זרים (להלן: "תוספת תש"ס"), זכויות שעניינן הפרשות לקרן הפנסיה וכן דמי כלכלה.

 

36.  אשר לרכיב התביעה שעניינו הפרשות לקרן הפנסיה יאמר – כי התובע עתר לתשלום הפרשות בשיעור של 4% משכרו לפי תוספת תש"ס.

הנתבעות לא חלקו למעשה על אי ביצוע ההפרשות לקופת הגמל אך טענו, בין היתר, כי בתקופה הרלבנטית לתביעה לא ניתן היה לבצע הפרשות כאמור, מהטעם שלא הוקמה קרן אליה ניתן היה להעביר את ההפרשות, בהתאם לתוספת תש"ס.

 

אשר לדעתנו יאמר – כי ההלכה המנחה שהתגבשה, כפי שמצאה ביטויה במרבית מפסקי הדין שניתנו עד כה על-ידי בתי הדין האזוריים לעבודה היא - כי אין בעובדה שמדינת ישראל לא עשתה את הנדרש כדי להקים את הקרן אליה יהיה ניתן להעביר את ההפרשות בגין עבודתם של עובדים זרים כדי לשלול את זכאותו של העובד לטובת ההנאה הגלומה בהסכם תש"ס וכי יש להחיל במקרה דנן את הדוקטרינה של "ביצוע בקירוב"; דהיינו – בהעדר קרן כנזכר בתוספת תש"ס, יש לשלם את סכומי ההפרשה ישירות לידיו של העובד.

זאת, על מנת שהעובד הזר לא ינזק ממחדלה של המדינה ועל מנת שמעביד המעסיק עובדים זרים לא יצא נשכר מהעסקתם של עובדים אלה ויעדיף אותם על-פני דורשי עבודה ישראליים.

לאור כל זאת, אנו קובעים אפוא כי התובע זכאי לתשלום בגין הפרשות לקופת הגמל בסך של 2,232 ש"ח (15 X 186 X 20 / 100 X 4) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 20.2.03 ועד למועד התשלום בפועל.

זאת, בהתאם לרכיבי השכר המובאים בחשבון לענין הפרשות לגמל, כעולה מס"ק 18/08 התאחדות הקבלנים והבונים בישראל נ' הסתדרות העובדים הכללית החדשה – הסתדרות עובדי הבניין והעץ, ניתן ביום 15.11.09 (להלן: "עניין התאחדות הקבלנים").

 

37.  אשר לזכאות עבור דמי כלכלה – הרי שבהתאם לקביעת ביה"ד הארצי בעניין התאחדות הקבלנים, הרי שנכון לתקופה הרלוונטית לענייננו – תוספת דמי כלכלה כלולה בטבלאות השכר שבהסכם הקיבוצי ולפיכך התובע אינו זכאי לתשלום נפרד בגינה. 

 

yyy סוף דבר

38.  לאור כל האמור לעיל, הרי שאנו מחייבים את הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובע, תוך 30 יום מהמועד בו יומצא לה פס"ד זה, את הסכומים הבאים:

§           סך של 4,743 ש"ח בגין פיצויי פיטורים, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 25.10.03 ועד למועד התשלום בפועל.

§           סך של 2,560 ש"ח בגין חלף הודעה מוקדמת, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 25.10.03 ועד למועד התשלום בפועל.

§           סך של 2,448 ש"ח בגין פדיון חופשה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 25.10.03 ועד למועד התשלום בפועל.

§           סך של 2,040 ש"ח בגין 12.75 ימי חג, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 20.2.03 ועד למועד התשלום בפועל.

§           סך של 2,167.5 ש"ח בגין דמי הבראה , בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 25.10.03 ועד למועד התשלום בפועל.

§           סך של 2,400 ש"ח בגין שכר עבודה לחודש 10/03, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.11.03 ועד למועד התשלום בפועל.

§           סך של 7,956 ש"ח בגין עבורה בשעות נוספות, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 20.2.03 ועד למועד התשלום בפועל.

§           סך של 2,232 ש"ח בגין הפרשות לקרן הפנסיה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 20.2.03 ועד למועד התשלום בפועל.

§           הוצאות משפט בסך 3,000 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

39.  המזכירות תשלח העתק מפס"ד זה לצדדים בדואר.

 

ניתן היום, כ"ח בטבת, תש"ע (14 בינואר 2010) בהעדר הצדדים.

 

 

קלדנית: דפנה ענוה-רז