דני אלחנן נ. מדינת ישראל


 

   

בתי המשפט


 

א  011109/05

בית משפט השלום בירושלים

 

15/01/2009

לפני כב' השופט דוד מינץ

 



דני אלחנן

בעניין:

התובע

ע"י ב"כ עו"ד איתי גבעון

 


 

 

נ  ג  ד

 


 

1. מדינת ישראל

ע"י ב"כ עו"ד רפאל גלס

2. חניון "בית כנפי האלה"

3. חברת "אלה ר' נכסים ואחזקות" 1999 בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד ד"ר מיכל גדות

4. עיריית ירושלים

5. הפניקס חברה לביטוח בע"מ

הנתבעות

ע"י ב"כ עו"ד אליעזר גדות

 

 

 


פסק דין

 


הרקע לתביעה וטענות הצדדים

1.         התובע יליד 1946, עובד כנהג אצל נתבעת 1 (להלן: "המדינה") ברשות המיסים, כשמקום עבודתו הוא בבית כנפי האלה ברחוב כנפי נשרים בירושלים (להלן: "בית כנפי האלה"). התובע עצמו, כמו גם מספר עובדים נוספים, החנו את כלי רכבם בדרך קבע בחניון "נטע חניונים בע"מ" המכונה חניון זיו (להלן: "חניון זיו") הנמצא בבניין סמוך לבית כנפי האלה. לטענתו, הוא נפגע ביום 20.06.04 בתום יום עבודתו בחניון בית כנפי האלה (להלן: "חניון בית כנפי האלה" או "החניון"), אשר נמצא בבעלות נתבעות 2 ו-3 ובשטחה המוניציפאלי של נתבעת 4 המבוטחת על ידי נתבעת 5. לדבריו, עת יצא ממקום עבודתו לכיוון רכבו שהיה בחניון זיו, הוא החליק סמוך למכולה גדולה המשמשת לדחיסת אשפה אשר סביבתה הייתה רטובה, שמנונית ומזוהמת שהייתה ממוקמת בסמוך ליציאת הולכי הרגל בקומה הראשונה של החניון (להלן: "האירוע"). הוא מיהר לדווח לממונים עליו על האירוע ולברר אצל נתבעות 2 ו-3 את זהותה של מבטחתן. אולם פניותיו החוזרות לא נענו, ותחת זאת נתבעות 2 ו-3 מהרו והתקינו במקום האירוע שלט האוסר מעבר הולכי רגל ודאגו לנעול את דלת המעבר במקום. טענתו הייתה כי הנתבעות התרשלו כלפיו בכך שלא הותירו בפניו ברירה ואילצו אותו להגיע למקום עבודתו מחניון זיו בו החנה את רכבו כאמור, דרך המעבר בו נפל חרף הסכנה הגדולה שנשקפה לבריאותו ושלימות גופו. לטענתו גם, המדינה אחראית כלפיו כמעבידתו מפני שבין היתר, לא פעלה בהתאם להוראות חוק ארגון ופיקוח על העבודה, תשי"ד-1954 והתקנות על פיו ולא הזהירה את עובדיה מפני הסכנה במעבר זה. נתבעות 2 ו-3 אחראיות כלפיו כמחזיקות המקרקעין ונתבעת 4 אחראית כלפיו בשל מחוייבותה כעירייה להסיר מכשולים מהדרכים, לפקח ולנקות את השטחים הציבוריים בירושלים.

 

2.         הנתבעות הכחישו הן את התרחשות האירוע והן את אחריותן לנזק במידה והאירוע אכן התרחש. כל אחת מהן הטילה את האחריות לפתחה של רעותה ולפתחו של התובע. הן גם נחלקו עם התובע על גובה הנזק שנגרם לו.

 

3.         ליתר פירוט, המדינה ציינה בהגנתה כי בחלקה התחתון של מכולת האשפה יש פתח ליציאת נוזלים אל בור ניקוז ומדרך הטבע סביבת המכולה רטובה ועל כן היא אינה מיועדת להולכי רגל. ברם, התובע בחר לעשות "קיצור דרך" אל רכבו ובמקום ללכת בדרך המלך, העדיף לעבור דרך מקום מכולת האשפה של הבניין במעבר בו מוצב שלט גדול ומאיר עיניים האוסר במפורש את המעבר במקום להולכי רגל, וברוב הזמן דלת המעבר במקום זה נעולה. האחריות רובצת אפוא, לפתחו של התובע, ולמצער לפתחן של הנתבעות האחרות האחראיות על תחזוקת המקום וניקיונו ועל פינוי האשפה.

 

4.         נתבעת 3 (להלן: "הנתבעת") טענה כי מקום האירוע אינו בבעלותה או בהחזקתה ואינו בשליטתה, שכן היא ארעה במדרכה שמחוץ לחניון. לדבריה, התובע נפל מסיבות שאינן קשורות למכולה והאשמה רובצת לפתחו משבחר לעבור במקום בניגוד לשלט אזהרה האוסר על המעבר, כמו גם לפתחן של הנתבעות האחרות. באשר לנכותו של התובע טענה כי התובע סובל מזה שנים מכאבים ברגליו וכבר נקבעה לו נכות צמיתה על ידי המוסד לביטוח לאומי בשל תאונה בה היה מעורב בשנת 2000. על כל אלו הוסיפה כי נתבעת 2 אינה אישיות משפטית ולפיכך בכל מקרה יש למוחקה מכתב התביעה.

5.         נתבעת 4 הטילה את האחריות על התובע ועל הנתבעות האחרות כמפעילי החניון ומעבידתו של התובע. בסופו של יום הגיע התובע לכלל הסכם פשרה עם נתבעות 4-5 ובהתאם לכך ביום 22.09.08 התביעה כנגדן נדחתה ללא צו להוצאות.

 

האירוע ושאלת האחריות

6.         ראשית ייאמר כי על אף שהנתבעות טענו כי האירוע הנטען על ידי התובע כלל לא ארע, ניתן לקבוע די בוודאות שהתובע החליק במקום הנטען על ידו ונפגע כתוצאה מנפילה זו. לדבריו לא היו עדים לאירוע והוא המשיך את דרכו לרכבו מיד לאחר שנפל מאחר ולא רצה שיראו אותו רטוב, חבול ומלוכלך כתוצאה מהנפילה. עדותו בעניין זה נתקבלה על דעתי.

 

7.         ובאשר למקום האירוע ונסיבות התרחשותו. כפי שעלה מהעדויות השונות, התובע עבד במשרדי מס הכנסה השוכנים בבית כנפי האלה. רוב העובדים בבניין זה מחנים את כלי רכבם בחניון הבניין (חניון בית כנפי האלה) הוא החניון המנוהל על ידי הנתבעת, בעוד שהתובע ומספר עובדים נוספים החנו את כלי רכבם בחניון זיו הנמצא בבניין סמוך כאשר בין שני הבניינים מפריד כביש. דרך המלך המוביל מחניון זיו למשרד בו עובד התובע עוברת בכביש שבין שני הבניינים, הקפת בית כנפי האלה וכניסה לבניין דרך הכניסה הראשית. דרך זו אורכת מספר דקות, ולטענת התובע, כעשר עד חמש עשרה דקות. לכן, חלק מהעובדים, ככל הנראה, בחרו לקצר את דרכם, והם נכנסו לבית כנפי האלה דרך שער כניסת כלי הרכב לחניון בית כנפי האלה, ועלו למשרדיהם דרך הדלת המובילה מהחניון לחדר המדרגות של הבניין. זאת חרף העובדה שבשער הכניסה של כלי הרכב לחניון הוצב שלט המורה כי בכניסה זו אין מעבר להולכי רגל. ברם, לתובע לא היה די בקיצור דרך זה והוא בחר לקצר את דרכו עוד יותר ונכנס לבית כנפי האלה דרך חדר האשפה הממוקם מימין למקום כניסת כלי הרכב לחניון. התובע היה נכנס לחדר האשפה, חולף ליד מכולת האשפה שהוצבה בו דרך קבע, ונכנס דרך דלת הקבועה במקום לחניון בית כנפי האלה וממנה דרך הדלת המובילה לחדר המדרגות של הבניין של משרדו. גם על דלת זו, בצדו של חדר האשפה, תלוי, לכל הפחות כיום, שלט מאיר עיניים המציין כי אין מעבר להולכי רגל. התובע נפגע לאחר שעבר את הדלת המפרידה בין החניון לחדר האשפה, כשהחליק בעת המעבר בדרך זו בסמיכות למכולת האשפה.

 

8.         לטענת התובע בתצהירו, מקום החנייה של הרכב שלו בחניון זיו ניתן לו מהמדינה כחלק מתנאי העבודה שלו, והמעבר דרך חדר האשפה היה מוסדר בין וועד העובדים וההנהלה. לדבריו, השלט האוסר את המעבר להולכי רגל במקום הותקן זמן קצר לאחר האירוע וככל הנראה בעקבותיו. באותו שלב גם ננעלה הדלת שאפשרה את המעבר מחדר האשפה לחניון וניתנו מפתחות למספר מצומצם של אנשים. הוא ציין כי גם כיום לאחר התקנת השלט, הוא מותקן על גבי הדלת עצמה, ומשום כך כאשר הדלת פתוחה לא ניתן לראות את השלט.

 

ברם, טענותיו אלו של התובע אינן תואמות את העובדות לאשורן.

 

9.         כך למשל, בניגוד מוחלט לטענת התובע כי השלט האוסר מעבר הולכי רגל במקום הותקן רק לאחר נפילת התובע, הוכח כי השלט האוסר על מעבר דרך הדלת שבין חדר האשפה לחניון היה תלוי עליה מאז ומתמיד. התובע אמנם הציג תמונה (נ/1) בה ניתן לראות כי אין על הדלת שלט כלשהו, אולם התברר כי מדובר בתמונה של הדלת מכיוון החניון בעוד שהשלט האוסר את המעבר תלוי בצדה של הדלת מכיוון חדר האשפה.

 

10.       זאת ועוד, מר יצחק לוי, המשמש מנהל אחזקה אצל הנתבעת ומתוקף תפקידו זה גם היה אחראי על אחזקת חניון בית כנפי האלה, מסר בתצהירו כי חדר האשפה אינו משמש כלל למעבר הולכי רגל והכניסה אליו מיועדת רק לעובדי הניקיון של הנתבעת הבאים אליו מבפנים לצורך פינוי האשפה מהבניין אל המכולה ולעובדי העירייה הנכנסים מבחוץ על מנת לפנות את האשפה מן המכולה. השלט המורה על איסור מעבר להולכי רגל מוצב במקום מאז אכלוס הבניין בחודש יוני 2000 והוא לא הוסר מעולם. לדבריו, הדלת שבין חדר האשפה לחניון נעולה דרך קבע בהתאם להוראתו והמפתח שלה מצוי בידי עובדי הניקיון של הנתבעת בלבד. לעיתים הוא היה מגלה כי הדלת נפרצה על ידי אנשים שחפצו לקצר את דרכם לבניין והוא היה דואג לתיקון המנעול באופן מיידי. הוא הוסיף כי המעבר דרך החניון ככלל אינו מיועד להולכי רגל הבאים מבחוץ, אלא לאלו שמחנים בו את כלי רכבם והוא התריע לא פעם בפני הנהלת מס הכנסה כי תורה לעובדיה החונים מחוץ לבניין שלא לקצר את דרכם דרך החניון. לתצהירו צרף מכתבים ששלח לבעלי המשרדים בבניין, ביניהם למס הכנסה, ביום 31.10.00 וביום 4.01.01 בו הוא ציין בפניהם כי עליהם להבהיר לעובדיהם כי על העובדים החונים מחוץ לבניין, ובכלל זה בחניון זיו, להיכנס לבניין דרך הכניסה הראשית ולא דרך החניון. לדבריו, כיום, רוב הזמן הדלת סגורה ונעולה, ומפתח לדלת נמצא בידי ארבעת עובדי הניקון של הבניין ובידי השומר בלבד. רק בשעת הוצאת האשפה מהבניין, הדלת נפתחת על ידי עובדי הניקיון ונסגרת בסיום עבודות הניקיון המתבצעות שלוש פעמים ביום.

 

11.       העובדה שהשלט היה תלוי במקום גם בזמן האירוע אושרה למעשה גם על ידי העדים שהתובע עצמו הביא למתן עדות. הגב' רחל וולף העובדת גם היא במשרדי המדינה בבית כנפי האלה, סיפרה בעדותה כי היא הייתה מחנה את רכבה מול דלת היציאה מחדר האשפה וגם היא נפלה בעבר כאשר עברה בחדר האשפה ושברה את כף ידה. היא ציינה כי איש לא אמר לה לא לעבור דרך חדר האשפה, אך הדבר היה ברור מאליו מפני שהיה שם שלט האוסר את המעבר. היא זכרה היטב שהשלט היה שם כבר משנת 2001. גם מר פיני כוכבי העובד במשרדי המדינה בבניין ציין כי ראה את השלט ואף על פי כן עבר במקום. אכן, מר יוסי אור, עד נוסף מטעם התובע, ציין כי לא ראה שלט במקום, אך די ברור שאין לתת לעדותו בעניין זה משקל כלשהו, שכן הוא העיד כי גם לא ראה את השלט בשלוש השנים האחרונות וכי גם לא ראה שלט ליד מקום כניסת כלי הרכב לחניון, כאשר אין מחלוקת שבשנים האחרונות תלויים שלטים בשני המעברים (בדלת ובמקום כניסת כלי הרכב) וכפי שניתן להיווכח מהתמונות שהוגשו לבית המשפט. על כל אלו יש להוסיף כי התובע לא הציג תמונה שיש בה כדי להראות שלא היה מותקן שלט על הדלת לכיוון חדר האשפה, זאת על אף שלטענתו לא היה מותקן שלט שכזה עד לחודש דצמבר 2005 לאחר שהגיש את התביעה ועל אף שלטענתו הוא מחזיק בידיו תמונה המוכיחה זאת (עמ' 28 לפרוטוקול).

 

12.       אכן, כשהדלת הייתה פתוחה, לא ניתן היה לראות את השלט, אך די ברור כי התובע ידע היטב על קיומו של השלט, ולו משום שהדלת לא הייתה תמיד פתוחה, ומהעדויות עלה כי על פי רוב היא הייתה סגורה. הוא עצמו הודה כי לעיתים הדלת הייתה סגורה ובמקרים אלו הוא היה עובר דרך המחסום שבכניסה לחניון (עמ' 23 ו-25 לפרוטוקול). במקרים אלו הוא יכול היה אפוא, לראות את השלט היטב ואין ספק כי ידע על מיקומו. אמנם בהמשך חקירתו ניסה לתקן את דבריו וטען כי דלת זו תמיד הייתה פתוחה כשהיה עובר בה בשעות הבוקר ובדברים שאמר קודם לכן כי לעיתים הדלת הייתה סגורה הוא התכוון לדלת שבין החניון לבניין (עמ' 26 לפרוטוקול). ברם, עיון בתחילת דבריו מלמד כי הוא ציין שכאשר הדלת הייתה נעולה הוא היה נכנס דרך החניון. לו הייתה כוונתו לדלת שבין החניון לבניין, אזי הכניסה לחניון דרך מקום כניסת כלי הרכב לא הייתה מועילה לו דבר. די ברור אפוא, כי אין אמת בדבריו האחרונים שנועדו אך לתקן את דבריו הראשונים מששם לב שיש בהם כדי להזיק לגרסתו.

 

13.       גם טענת התובע כי מעבר העובדים דרך חדר האשפה היה מוסדר בין ועד העובדים וההנהלה הוכחה כעורבא פרח. כל עדי התובע, מר יוסי אור, מר פיני כוכבי והגב' רחל וולף ציינו כי לא ניתנו שום הנחיות מטעם מי מעובדי המדינה כיצד להגיע למקום עבודה ובאיזו דרך להיכנס לבניין. הגב' רחל בן חמו שכאמור הייתה ממונה על כוח האדם במשרדי מס הכנסה שבבית כנפי האלה ציינה בתצהירה על העובדים נאסר לעבור דרך חדר האשפה. בחקירתה בבית המשפט ציינה כי בעבר היו אנשים שעברו דרך חדר האשפה אך לא היה מדובר בתופעה נפוצה אלא בשניים-שלושה עובדים שעשו זאת על דעת עצמם. אדרבה, לדבריה אושר לעובדים שמקום החנייה שלהם היה בחניון זיו לאח?ר בעשרים דקות לעבודה בשל המרחק בדרך המלך שבין חניון זיו לבין משרדם בבית כנפי האלה. לא מצאתי מקום להטיל דופי בעדותה של הגב' בן חמו ולא מצאתי ממש בטענת ב"כ התובע בסיכומי ההשלמה שלו, כאילו "אין ספק כי לא מילאה את תפקידה כראוי, בכך שאיפשרה ביודעין לעשרות עובדים לעבור משך שנים במקום המסוכן בו נפגע התובע אף על פי שידעה שהיו מקרי נפילה נוספים במקום".

 

14.       עוד הוכח כי חרף הטענה שנשמעה מפי ב"כ התובע בדיון מיום 17.9.06, כי המדינה חילקה למספר עובדים מצומצם, ביניהם חברי התובע, מפתחות לדלת שבין חדר האשפה לחניון, טענה עליה חזר גם בדיון ביום 17.10.07, למעשה לא ניתנו מפתחות לאיש מהעובדים, והמפתחות לדלת היו מצויות בידי אנשי הניקיון בלבד. הגב' רחל בן חמו שהייתה הממונה על מינהל ומודיעין כוח האדם במשרדי מס הכנסה שבבית כנפי האלה מסרה בתצהירה כי לא ניתן מפתח לאיש מהעובדים לדלת שבין חדר האשפה והחניון, לא על ידי ההנהלה ולא על ידי וועד העובדים. בחקירתה בבית המשפט סיפרה עוד כי היא זאת שהייתה ממונה על החניון במועד האירוע ואם היה צריך לתת מפתח לדלת כלשהי בחניון הרי שהיא הייתה זאת שנתנה אותו, והיא, כך העידה, לא נתנה מפתח לאיש מלבד לעובדי הניקיון. היא הוסיפה כי לו הייתה יודעת כי ניתן מפתח למי מהעובדים שאינו עובד ניקיון היא הייתה מונעת זאת. גם מר יוסי אור עובד אחר העובד אף הוא בבית כנפי האלה, שהיה אחראי על התובע בזמן הרלוונטי לתביעה ושימש אז כנציג ועד העובדים הארצי, ציין בחקירתו בבית המשפט שאיש מההנהלה לא חילק מפתחות לדלת זו. הוא אכן הודה כי מלבד המפתחות שהיו בידי עובדי הניקיון, היו גם חלק מעובדי מס הכנסה שהחזיקו במפתח לדלת זו. ברם, הוא לא ידע לומר כיצד הגיעו מפתחות אלו לידיהם. התובע אמנם ניסה לסמוך את טענותיו בעניין זה על הודעת ועד העובדים מיום 16.05.04 שצרף לתצהירו ובה נאמר כי בפגישה עם הקב"ט של הבניין הובטח כי תתאפשר כניסה לבניין דרך כל הכניסות לרבות הדלתות שבחניונים באמצעות כרטיסים מקודדים, כשמהודעה זו ביקש ללמד כי היו בידי העובדים מפתחות לדלת. ואולם, בחקירתו הנגדית, כמו גם מחקירתו של מר יוסי אור ששימש גם כנציג וועד העובדים הארצי במקום עבודת התובע, התברר כי מכתב זה התייחס לדלת המשמשת מעבר מהחניון לבניין (תמונה שלה הוגשה וסומנה נ/3) ולא לדלת שבין חדר האשפה לחניון. באופן דומה גם המכתב מיום 7.11.00 שנשלח על ידי וועד עובדי המדינה בבית כנפי האלה בו נתבקש סגן נציב מס הכנסה לאפשר את המעבר דרך דלתות החניון, התייחס לדלתות הכניסה מהחניון לבניין ולא לדרכי הכניסה אל החניון. גם נספח ב' לתצהירו של מר יצחק לוי מיום 24.10.00 שעוסק בסידורי הביטחון בכניסה לחניון, התייחס לכניסה דרך מעבר כלי הרכב לחניון ולא למעבר דרך חדר האשפה שהוא המעבר השנוי במחלוקת במקרה זה. על אלו יש להוסיף כי התובע עצמו ציין בחקירתו בבית המשפט כי קיבל מפתחות מאדם כלשהו אך אותו אדם מפחד שזהותו תתגלה וביקש ממנו שלא יסבך אותו (עמ' 25 לפרוטוקול). מכאן שדי ברור כי גם אם הגיעו מפתחות לידי התובע הוא ידע שהדבר נעשה שלא כדין ובוודאי שלא על דעת ההנהלה.

 

15.       אמת, ממכלול העדויות עולה כי היו חלק מהעובדים שקצרו את דרכם לבניין דרך מקום כניסת כלי הרכב לחניון חרף השלט האוסר זאת. כמו כן עולה כי היו מי מהעובדים, וביניהם התובע, שקצרו דרכם עוד יותר ועברו דרך חדר האשפה לחניון חרף השלט שאסר את המעבר דרך חדר זה. ברם, הוכח למעלה מכל ספק כי מי מהנהלת מס הכנסה לא אישר את המעבר בדרך זו והעוברים שם עשו זאת על דעת עצמם ובניגוד להנחיות.

 

16.       אכן, כאשר מדובר ביחסים של עובד ומעביד לא יכולה להיות מחלוקת כי מוטלת על המעביד חובת זהירות כלפי עובדו (ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם, פ"ד לח(1) 72). הלכה נושנה היא שעובד הבא להוציא את לחמו במקום העבודה, זכאי למקום עבודה בטוח והוא נותן אמונו במעביד, בעל השליטה על מקום העבודה, שיספק לו תנאי בטיחות והדרכה סבירים הנדרשים לביצוע העבודה (ראה ע"א 284/64 בית חרושת "אלבר" בע"מ נ' גולדמן, פ"ד יט(1) 374; ע"א 663/88 שירזיאן נ' לבידי אשקלון, פ"ד מז(3) 225; ע"א 320/90 מפעלי לוקי לבניה בע"מ נ' גוברין רוחי; ע"א 971/03 בגא נ' מלול, פורסמו במאגרים). גם העובדה שהמקום בו נפל התובע לא היה בשליטתה של המעבידה, המדינה במקרה זה, אינה פוטרת אותה מהחובה לדאוג לבטחון עובדיה, כל עוד נכוחותם במקום היא לצורך עבודתם או חלק ממנה  (ראה ע"א 777/75 מגדל-בנין חברה לבטוח בע"מ נ' גוטליב; פ"ד לא(3), 393, 398; ע"א 314/59 "שמשון" בתי חרושת א"י למלט פורטלנד בע"מ נ' כהן, פ"ד יד 940, 943; ע"א 7/65 המוסד לביטוח לאומי נ' שירותי נמל מאוחדים בע"מ, פ"ד יט(3) 205, 214). במסגרת חובתו, על המעביד להזהיר את עובדיו מפני הסיכונים הצפויים בביצוע עבודתם ולפקח באופן יעיל על ביצוע כראוי של כל ההנחיות (ראה ע"א 971/03 בעניין בגא; ע"א 5425/97 עיריית קרית מוצקין נ' דביר פ"ד נג(3) 172; ע"א 655/80 מפעלי קרור בע"מ נ' מרציאנו, פ"ד לו(2) 592; ע"א (מחוזי, י-ם) 2522/01 שלם נ' הדר חברה לביטוח בע"מ, פורסם במאגרים).

 

17.       ברם לא זהו המקרה שלפנינו. התובע עבר במקום מסוכן בו היה שלט מאיר עיניים האוסר על מעבר הולכי רגל במקום ובנסיבות אלו יש אמת בטענת הגב' בן חמו בעדותה כי הדבר דומה למעבר של עובד דרך חלון, ופשיטא שאין המדינה אחראית למעשה מעין זה. התובע ידע היטב כי הוא עובר במקום האסור למעבר להולכי רגל וחרף זאת הוא העדיף לעבור משם על מנת לחסוך את זמן ההליכה דרך הכניסה הראשית לבניין או למצער דרך הכניסה האחרת לחניון. בנסיבות אלו אין לו להלין אלא על עצמו. ייתכן אמנם כי האחראי מטעם המדינה העלים עיניו ממעבר העובדים דרך כניסת כלי הרכב לחניון בית כנפי האלה על אף השלט המורה על אי מעבר הולכי רגל בדרך זו. ברם, אין בכך כדי להטיל על המדינה אחריות בשל נזק שנגרם לתובע, שבחר לעבור דרך חדר האשפה, על אף הסכנות הכרוכות בכך וחרף השלט מאיר העיניים שהיה במקום והעובדה שברוב הפעמים דלת זו אף הייתה סגורה, כאמור. נדמה כי גם לו לא היה מוצב שלט במקום, לא הייתה לנתבעות אחריות על מעבר הולכי רגל בחדר האשפה, שכן כל בר-דעת מבין בנקל כי מקום זה אינו מיועד למעבר.

 

18.       דין התביעה להידחות אפוא, כנגד נתבעת 1 (המדינה) וכנגד נתבעות 2 ו-3 היא נדחית מקל וחומר, שכן להן אין כל אחריות לכך שמי מעובדי המדינה בחר להלך בדרך מסוכנת חרף האזהרות על איסור המעבר במקום.

 

ואולם חרף דחיית התביעה, כאמור, מעבר לצריך וכדי שהמלאכה תהיה שלמה, נדון בגובה הנזק. ותחילה למצבו הרפואי של התובע.

 

 

 

מצבו הרפואי של התובע

19.       באשר לפגיעתו טען התובע כי תחילה סבר שהמכה ברגלו הייתה תוצאה של כוויה כימית ועל כן הוא פנה למומחה לכלי דם ונוירולוג ולא לאורטופד. רק משגברו הכאבים פנה למרפאת טר"מ ובחלוף שנה, ביום 22.06.05 הוא פנה לחדר מיון של בית החולים "שערי צדק" שם אושפז עד ליום 26.06.05. לדבריו, מאז האירוע הוא סובל מכאבים ברגל ימין המגבילים את תפקודו, חש חולשה וחוסר ביטחון ונעזר בתרופות באופן קבוע. את תביעתו סמך על חוות דעתו של ד"ר ד' הנדל בתחום הכירורגיה האורטופדית מיום 12.09.05 אשר קבע לו נכות צמיתה משוקללת בשיעור 35.2% (10% בשל הפגיעה הנוירולוגית, 10% עקב מגבלת תנועה בינונית בעמוד שדרה מתני; ו- 20% בשל הפגיעה החמורה בעור כף רגלו הימנית וזאת על אף שהדבר אינו בתחום מומחיותו). לטענתו, שיעור נכותו התפקודית של התובע גבוה בהרבה מזו הרפואית לאור גילו ומקצועו, ובעיקר היותו נהג במשרה מלאה, עבודה הדורשת מאמץ פיזי מרוכז ושימוש ממושך ברגל ימין.

 

20.       מנגד סמכה המדינה את טענותיה על חוות דעתו של ד"ר מ' לבני מיום 15.09.06 אשר הסכים עם קביעתו של ד"ר הנדל כי לתובע 10% נכות בגב התחתון בשל מגבלת תנועה, אך לטענתו נכות זו אינה קשורה כלל לאירוע. לדבריו גם, אין לתובע נכות נוירולוגית כתוצאה מהאירוע וגם לא נכות אורטופדית ברגל ימין. הוא סבר כי יש לדחות את מסקנותיו של ד"ר הנדל באשר לנכות ברגל ימין, שכן אין מדובר בנכות אורטופדית ויש להפנות את התובע למומחה בתחום העור כדי שניתן יהיה לקבל חוות דעת מקצועית בעניין זה.

 

21.       בחוות דעת משלימה של ד"ר הנדל מיום 12.11.06 הוא התייחס לחוות דעתו של ד"ר לבני וציין כי ד"ר לבני טעה בפענוח צילום ועל כן בדיקתו אינה שלמה וקביעתו שאין לתובע נכות נוירולוגית מוטעית. הוא שב וציין כי יש לייחס את הנכות הנוירולוגית כולה לאירוע. ד"ר לבני הגיש גם הוא חוות דעת משלימה ביום 19.01.07 בה השיב להשגותיו של ד"ר הנדל, והוא נשאר איתן בעמדתו וטען כי הממצאים הנוירולוגים ברגליו של התובע הם עקב נוירופטיה סכרתית ובבדיקה שערך לתובע לא נמצאה אצלו כל חולשה עצבית מוטורית. הוא גם חלק על סברתו של ד"ר הנדל לפיה הרופאים טעו ולא אבחנו שהכאבים בכף הרגל מקורם בגב.

 

22.       על אף מחלוקת קוטבית זו בין ב"כ הצדדים הם התנגדו למינוי מומחה מטעם בית המשפט. ברם, חרף ההתנגדות, ביום 17.09.06 מינה בית המשפט את פרופ' רמי מושיוב כמומחה מטעמו. במאמר מוסגר יצויין כי בדיון שהתקיים ביום 24.09.08 התייצב ד"ר לבני, המומחה מטעם המדינה, כדי להיחקר על חוות דעתו, אך ב"כ התובע וויתר על חקירתו הנגדית.

 

23.       בחוות דעתו מיום 14.05.07 הסכים פרופ' מושיוב עם קביעתם של ד"ר הנדל וד"ר לבני כי לתובע נכות צמיתה בשיעור 10% בגין ההפרעה בתנועות עמוד שדרה מותני. כן קבע כי לתובע נכות צמיתה נוספת בשיעור 5% בגין חולשת שרירים מזערית בכף רגל ימין. עם זאת הוא ציין כי קיים קושי בקביעת הקשר בין נכויות אלו לאירוע, שכן התובע סבל מנוירופטיה סכרתית וכאבים בגב רגל ימין כבר בשנים 2002-2003, וידוע כי היו לתובע שינויים משמעותיים בעמוד השדרה המותני משנת 2003. כך גם כאבי הגב התחתון הופיעו אצל התובע זמן רב לאחר האירוע, כשמאידך, אין תיעוד על כאבי גב כרוניים לפני האירוע. לכן בסופו של דבר, הוא ייחס רק מחצית מהנכות לאירוע, לאמור, 5% בגין הגבלת התנועה בעמוד השדרה המותני ו-2.5% בגין חולשת השרירים בכף רגל ימין. הוא גם קבע לתובע נכות זמנית בשיעור 100% מיום האירוע ועד ליום 6.08.04.

 

24.       ואולם, חרף התנגדותו של ב"כ התובע למינוי המומחה מטעם בית המשפט כאמור, הוא לא טען דבר בעניין זה בסיכומיו, ולא נימק מדוע יש להעדיף את חוות דעתו של ד"ר הנדל דווקא. כל שטען היה שיש לערוך את חשבון הפיצויים על סמך ההנחה שהתובע לוקה ב-10% נכות. סתם ולא פירש. הוא גם לא נתן הסבר, לא לעובדה שוועדות המל"ל קבעו כי לא נגרמה לתובע נכות כלשהי ולא לתמיהה העולה מהעובדה שהתובע פנה לבית החולים בשל כאבי גב רק בחלוף שנה מהאירוע, כשלפי הטענה בכל ביקוריו הרפואיים במהלך שנה זו אצל הרופאים השונים אין זכר לתלונה כלשהי על כאבי גב. גם המומחה מטעם בית המשפט, פרופ' מושיוב, קבע כי קיים קושי בקביעת קשר סיבתי בין הנכות של התובע לאירוע. בנסיבות אלו שמא היה מקום לקבוע כי התובע אינו לוקה בנכות כלשהי. 

  

25.       עם זאת, למרות שעד מומחה מטעם בית המשפט כמוהו ככל עד, אך טבעי שבית המשפט יאמץ את ממצאיו ולא יסטה מחוות דעתו של מומחה שכזה בהעדר נימוקים כבדי משקל שיניעוהו לעשות כן, שכן מדובר במומחה ניטראלי, נעדר עניין, וככזה אין סיבה לחשוד בו כי הוא בחר לצדד בעמדה זו או אחרת מטעמים פסולים (ראה בעניין העדפת מומחה מטעם בית המשפט, ע"א 3134/02 עיריית רחובות נ' בוטנרו אחזקה ופיתוח; ע"א 293/88 חברת יצחק ניימן להשכרה בע"מ נ' רבי, פורסמו במאגרים; ע"א 3056/99 שטרן נ' המרכז הרפואי שיבא, פ"ד נו(2) 936, 949). לכן אני בוחר לאמץ את חוות דעתו של פרופ' מושיוב וקובע כי לתובע נכות צמיתה בשיעור 7.5% בגין הגבלת התנועה בעמוד השדרה המותני וחולשת השרירים בכף רגל ימין.

 

ומכאן לאומדן נזקיו של התובע.

 

גובה הנזק

26.       כאב וסבל -  לטענת התובע הוא זכאי בראש נזק זה לפיצוי בסך 100,000 ¤ ואילו לטענת הנתבעות התובע זכאי לפיצוי בסך של 5,000 ¤ בלבד. נוכח שיעור נכותו היציבה הנמוכה יחסית של התובע מצד אחד ותקופת היעדרותו מהעבודה מאידך, לו? הייתי מקבל את התביעה, הייתי פוסק לו בראש נזק נה סך של 25,000 ¤.

 

27.       אבדן שכר לעבר - לטענת התובע הוא נעדר מעבודתו למשך 47 יום כתוצאה מהאירוע והוא זכאי אפוא, לתשלום בגין ימי מחלה אלו לסך של 14,832 ¤. מנגד טענו הנתבעות כי לתובע שולמו דמי פגיעה על ידי המוסד לביטוח לאומי באמצעות המעביד עבור ימים אלו ואין הוא זכאי לפיצוי כלשהו בראש נזק זה. ואכן, הגב' בן חמו ציינה בתצהירה כי המוסד לביטוח לאומי שילם לתובע דמי פגיעה בגין תקופת ימי המחלה עקב האירוע. היא אף הוסיפה בחקירתה בבית המשפט כי נוכח העובדה שהתאונה הוכרה על ידי המל"ל כתאונת עבודה, התובע פוצה על כל הפסדיו כתוצאה מהתאונה (עמ' 42 לפרוטוקול). אכן נכון כטענת ב"כ התובע, היא ציינה בעדותה שעובד היוצא לפנסיה מקבל פדיון ימי מחלה. ואולם, לאור האמור עולה שהתובע קיבל את מלוא פדיון ימי המחלה שנצברו לטובתו ולא ניכו לו ימי מחלה בשל העדרותו כתוצאה מהאירוע. לכן, לא הייתי פוסק לתובע דבר בראש נזק זה.

 

28.       אבדן שכר לעתיד – למרות שמדובר באובדן שכר לעבר, ב"כ התובע התיחס בסיכומיו לאובדן שכרו של התובע החל מיום פרישתו מהעבודה, ביום 15.7.06 ועד היום, במסגרת התיחסותו לראש הנזק של הפסדי שכר לעתיד, ולכן אלך גם אני בעקבותיו.

 

טענת התובע הייתה כי נכותו התפקודית גבוהה בהרבה מנכותו הרפואית, שכן מקצועו כנהג דורש מאמץ פיזי ושימוש ממושך ברגל ימין. כראייה ציין שמאז האירוע נפגע כושר ההשתכרות שלו והיקף עבודתו ירד. הוא התקשה לנהוג לאורך זמן בשל הכאבים בגב ובכף רגל ימין ונאלץ לפרוש מעבודתו בגיל 60, שבע שנים מוקדם מהצפוי. כתוצאה מפרישתו המוקדמת הוא הפסיד סך של 316,428 ¤, מפני שמשכורותו ערב הפרישה עמדה על סך של 6,751 ¤ לחודש ואילו הפנסיה שלו מגיעה לכדי 2,804 ¤ בלבד. חישב ומצא ב"כ התובע כי הצטברות ההפרש בין שני סכומים אלו מגיעה עד היום לסך של 316,428 ¤. מנגד טענו הנתבעות כי נכותו של התובע לא הגבילה אותו ולא מנעה ממנו להמשיך ולעבוד כנהג רכב קל. פרישתו המוקדמת לא קשורה לאירוע אלא בבעיות רפואיות שונות מהן סבל כסכרת, מחלות עור וכד'. הן הוסיפו כי בכל מקרה על התובע לבחור בין מענק הפרישה לבין הפיצויים.

 

29.       דעתי כדעת ב"כ הנתבעות. לתובע כאמור נכות צמיתה בשיעור 7.5% כתוצאה מהאירוע ולא הייתה כל הצדקה שנכות זו תוביל לפרישתו המוקדמת, ודי ברור כי ברקע לפרישתו עמדו הבעיות הרפואיות האחרות מהן הוא סבל ללא קשר לאירוע. כמו כן, אם נכונה טענתו כי האירוע הוא זה שגרם לפרישתו, יש לנכות מתוך סכום הפיצויים המגיעים לו את אותם מענקים שהוא קיבל ושלא היה מקבלם לולי פרישתו המוקדמת, סכום המגיע לפי האמור בסיכומי ב"כ התובע לכדי סך של 235,559 ¤. כך או אחרת אפוא, הפיצויים בראש נזק זה היו מינימאליים, ולא היו עולים על סך של 20,000 ¤ באופן גלובאלי. 

 

30.       הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה וניידות בעבר ולעתיד – לטענת התובע הוא נזקק כתוצאה מהאירוע לטיפולי פיזוטרפיה, טיפול במשככי כאבים, והוא נאלץ להשתמש במוניות ובבני משפחה בכלל וכן על מנת להגיע לטיפולים הרפואיים. הוא העמיד את תביעתו בראש נזק זה על סך של 30,000 ¤, כשהוא צירף לתצהירו קבלות על סך של 5,153 ¤ בלבד. על אלו ביקש לפסוק לו סך נוסף של 10,000 ¤ עבור נסיעות בעבר וסך נוסף של 20,000 ¤ עבור נסיעות לעתיד. מנגד טענו הנתבעות כי הוצאותיו של התובע בראש נזק זה מכוסות על ידי קופת החולים בה הוא חבר ועל ידי המוסד לביטוח לאומי, שכן האירוע הוכר כתאונת עבודה.

 

31.       גם בעניין זה הצדק עם הנתבעות, ובין היתר בטענת ב"כ המדינה כי חלק מהקבלות שהגיש התובע אינן קשורות לאירוע, כדוגמת "נעלי סוכרת" שרכש. עם זאת, נוכח העובדה שככל הנראה התובע הוציא מכיסו כספים עבור נסיעות ודמי השתתפות עצמית ברכישת תרופות, לו תביעתו הייתה מתקבלת הייתי פוסק לו עבור הוצאות העבר, נסיעות וכיוצ"ב סכום גלובאלי בסך של 5,000 ¤. לא הייתי פוסק לו הוצאות לעתיד, שכן מצבו ככל שהוא נוגע לאירוע יציב, והוא אינו זקוק לטיפולים רפואיים לעתיד.

 

32.       עזרת הזולת לעבר ולעתיד – התובע טען כי בימים שנעדר מעבודתו עקב האירוע הוא נעזר בבני משפחתו בביצוע הפעולות היומיומיות ואין ספק כי לאור נכותו הוא יזדקק לעזרת הזולת בעתיד לסיוע בעבודות הבית שנכותו תמנע ממנו לעשותן. הוא העמיד את נזקיו בראש נזק זה על סך של כ-50,000 ¤ לעבר ולעתיד. מנגד טענו הנתבעות כי העזרה שקיבל התובע בתקופה זו אינה חורגת מעזרה סבירה ומקובלת הניתנת על ידי בני משפחה מדרגה ראשונה והוא אינו זקוק לכל פיצוי בראש נזק זה.

 

33.       התובע שהה בחופשת מחלה במשך 47 יום ובהתאם לחוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט, פרופ' מושיוב, בתקופה זו הייתה נכותו של התובע בשיעור 100%. לפיכך, היה מקום לקבוע לו בראש נזק זה פיצוי בשיעור של 3,000 ¤ בעבור עזרת בני משפחתו לעבר, אף אם אלו לא גבו ממנו שכר מצווה. באשר לעתיד, ובהתחשב בהיתכנות מסוימת שמא הוא יצטרך ליטול עזרה בשכר מזולתו בגין ביצוע מספר מטלות ביתיות שהוא היה מבצע אותן בגפו לולי האירוע, הייתי פוסק לו סכום גלובאלי בסך של 3,000 ¤ נוספים.

 

סיכום

34.       בסופו של יום אפוא, לו התביעה הייתה מתקבלת הייתי פוסק לתובע סך של 58,000 ¤. אך כאמור, התביעה נדחית ואני מחייב את התובע לשלם לכל אחת מהנתבעות (נתבעת 1 מצד אחד ונתבעות 2-3 ביחד מצד שני) את הוצאותיהן וכן שכ"ט עו"ד בסך 10,000 ¤ בצירוף מע"מ.

 

ניתן היום י"ט בטבת, תשס"ט (15 בינואר 2009) בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.

 

 

 

 

דוד מינץ, שופט

 

 

Source: 
http://info1.court.gov.il/Prod03\ManamHTML5.nsf/207F353C3763A0F04225753F00558DDC/$FILE/5B90C0541652F955422574D200201BAE.html
תאריך: 
15/01/09
Case ID: 
11109_5
Case type: 
א
סיווגים
שופטים : דוד מינץ
דוד מינץ
עורכי דין : איתי גבעון אליעזר גדות ד"ר מיכל גדות רפאל גלס
איתי גבעון
אליעזר גדות
ד"ר מיכל גדות
רפאל גלס
Powered by Drupal, an open source content management system