דורון כהן נ. כלל חברה לביטוח ב


 

   

 

בתי-המשפט






 

א  011485/06

בבית משפט השלום בירושלים


 

18/01/2010

 תאריך:

כבוד השופט רם וינוגרד

בפני:

 

 

 














 

דורון כהן

בעניין:

 

התובע

עו"ד אמיר כהן

ע"י ב"כ


 


 

נ  ג  ד


 


 

כלל חברה לביטוח בע"מ


 

 

 

הנתבעת

עו"ד דן סלע

ועו"ד שרון מאירוביץ'

ע"י ב"כ


 


 


פסק דין

 

התובע, יליד 4.9.1969, נפגע לטענתו בבוקרו של יום 20.4.04 בעת כניסה למונית בה נהג לפרנסתו. הוא פנה בשעות הבוקר המוקדמות לרופא המשפחה, שרשם "תלונות על כאבים בברך לאחר תנועה חדה" ומצא ממצאים של נפיחות קלה בברך וכאבים בתנועות. משם נשלח לאורטופד, שבמסגרת הרישום שערך ציין "לאחרונה החמרה בכאבים". על רקע כל אלה כפרה הנתבעת בחבותה לפצות את התובע בגין הנזקים שנגרמו לו. הצדדים הסכימו לבחון תחילה את שאלת גובה הנזק, ולאחר קבלת חוות-דעתו של המומחה בתחום האורטופדיה, ומאחר ונסיונות להגיע להסכמה כוללת לא עלו יפה, נשמעו הראיות בשאלת החבות והנזק גם יחד.

חבותה של הנתבעת לפיצוי התובע

בתצהירו הבהיר התובע כי ביום הארוע בשעה 7:00 לערך שם פעמיו אל המונית כדי להתחיל ביום העבודה. המונית חנתה בצד שמאל של הכביש, כאשר דלת הנהג סמוכה למדרכה. הוא פתח את דלת המונית, הוריד את רגל שמאל לכביש, והניף את רגל ימין כדי להיכנס למונית. נראה שרגלו השמאלית דרכה אותה עת על אבן קטנה בכביש (סעיף 4 לתצהיר), בקוטר של סנטימטרים ספורים (עמ' 22 לפרוטוקול, שורות 25-26). לפיכך, וכתוצאה מהטלת משקל גופו על הרגל במהלך הכניסה לרכב, הרגיש "תנועת סיבוב חדה של ברך שמאל, חשתי שמשהו כמו 'נקרע' בתוך הברך" (סעיף 4 לתצהיר; עמ' 22 לפרוטוקול, שורות 7-11). הוא חש בכאבים ונפיחות בברך (סעיף 5 לתצהיר). בסמוך לאחר מכן נסע לקופת חולים ונבדק על ידי רופא המשפחה שהפנה אותו לאורטופד (סעיף 7 לתצהיר). בתצהירו ציין כי שכן בשם בני חש לעברו ושאל אותו אם הוא זקוק לעזרה (סעיף 6 לתצהיר).

 

השכן בני, שלא היה מעוניין לתת תצהיר עדות ראשית והעיד בחוסר רצון בולט ואף זאת עשה לדבריו רק כיוון שזומן לבית המשפט והובהר לו שאם לא יתייצב הוא עלול להקרא בעל כורחו (עמ' 16 לפרוטוקול, שורות 15-24; עמ' 17 לפרוטוקול, שורות 1-4), מסר שביום הארוע שמע "צעקה קטנה" בעת ששב מבית הכנסת. הוא ראה את התובע יושב על המדרכה ליד מוניתו, כשדלת המונית פתוחה (עמ' 14 לפרוטוקול, שורות 17-18). הוא רץ אליו ושאל מדוע הוא על הרצפה, ונענה בתשובה לפיה "הרגל הסתובבה לי וכואב לי". התובע סירב להצעת העזרה של העד (עמ' 14 לפרוטוקול, שורות 18-20). העד הבהיר כי המונית חנתה בצד שמאל של הכביש, שהוא חד סטרי (עמ' 15 לפרוטוקול, שורות 13-19). הוא זכר שהדלת היתה פתוחה "כי אני ראיתי אותו יושב ליד הדלת הפתוחה" (עמ' 16 לפרוטוקול, שורות 3-5). הוא אישר שעורך-דינו של התובע מסר לו מה נושא הדיון (עמ' 17 לפרוטוקול, שורות 7-11), אולם לא נשאל, וממילא לא השיב, אם שאלת מיקומו של התובע עלתה במסגרת הדברים שהוחלפו בינו ובין ב"כ התובע (שם). בחקירתו הנגדית השיב התובע כי מדובר ברחוב חד-סטרי והוא חנה במרחק של כ- 30 ס"מ מהמדרכה (עמ' 22 לפרוטוקול, שורות 1-3). הוא לא היה מודע לכך שמדובר בתאונת דרכים, וסבר שמדובר בתאונה בעבודה ללא קשר לרכב (עמ' 21 לפרוטוקול, שורות 4-7). הרישום בטופס למל"ל ובו הבהרה בנוגע לרכב נבע מדרישת הפקידה לרשום את כל הפרטים (שם, שורות 11-13). במהלך חקירתו התברר כי טופס בל/250 שנחזה לראות ככזה שנערך ביום הארוע, ובו נרשם "בדיוק כשהעובד נכנס למונית, נקרעה לו הרצועה בברך", נערך על ידו מאחר ומעבידו ביקש ממנו לערוך את הטופס (עמ' 24 לפרוטוקול, שורות שורות 21-27; עמ' 26 לפרוטוקול, שורות 3-4). לאחר עיון בטופס אישר כי הוא גם חתם על הטופס, ואולם מאחר והיה צורך בהוספת החותמת – נסע למעבידו (שהיה כבר אז אדם בא בימים) כדי שיוסיף את חותמתו (עמ' 25 לפרוטוקול, שורות 9-21; עמ' 26 לפרוטוקול, שורות 20-21). התובע אישר, הן בתצהירו והן בחקירה, כי לא הפסיד ימי עבודה בגין התאונה מאחר ולא יכול היה להרשות זאת לעצמו מבחינה כלכלית, והוא מסוגל לנהוג ברכב אוטומטי גם עם רגל שמאל הפגועה (סעיף 13 לתצהיר; עמ' 23 לפרוטוקול, שורות 14-19), ולפיכך שב לעבודה כבר ביום הארוע. הנתבעת הציגה את תמליל חקירתו של מעסיקו של התובע, שהסתלק מאז לעולם שכולו טוב וממילא לא ניתן היה לחוקרו לצורך אימות ההקלטה ו/או התמליל. מאחר ולא מדובר במסמך שנערך ונחתם על ידי המנוח, ולא נעשה דבר כדי לבדוק אם אכן הקול שבקלטת הוא של המנוח, הרי שערכו הראייתי אפסי למדי, וזאת אף מבלי להידרש לשאלה אם הקלטה מעין זו נופלת לחריג לעדות שמיעה שעניינו באימרה של מנוח. מכל מקום, מהתמליל עולה שהמעביד מסר בחקירתו כי לא היה ידוע לו על התאונה. משנשאל התובע מדוע מסר זאת המעביד לחוקר, השיב כי מעבידו היה אדם זקן מאד ומעט מבולבל "וכל חוקר יכול לסובב אותו כמו שהוא רוצה" (עמ' 26 לפרוטוקול, שורות 12-17). עיון בתמליל החקירה, בהנחה שהוא בעל ערך ראייתי כלשהו, מעלה שלמעביד הופנו שאלות בנוגע ל"תאונה" בה היה מעורב התובע עם המונית, ונראה שכל אדם מן השורה היה מבין שהכוונה לתאונה שעירבה פגיעה במונית עצמה. החוקר היפנה בדיון היום לשאלות מסויימות בתמליל מהן עשוי היה להשתמע לשיטתו כי אין כוונתו לתאונת דרכים במובנה הקלאסי (עמ' 6 לפרוטוקול מיום 18.1.10, שורות 16-22). דא עקא שבהנה מעין זו של "כוונת המשורר" בשאלותיו מצירכה היתה ריכוז מפליא והבנת דבר מתוך דבר, כך שניתן יהיה לשער שהכוונה אינה להתנגשות של רכב ברכב, כפי שעלה מהשאלות בתחילת החקירה. לפיכך אין להתפלא על שלילת ארוע מעין זה על ידי המעביד. מכל מקום משנשאל המעביד, לקראת סיום החקירה, אם יתכן שבשנת 2004 התובע נפל, השיב "לא יודע, יכול להיות שהוגשה תביעה" (עמ' 5 לתמליל, שורות 27-28) ולאחר מכן אמר "יכול להיות שהוא נפל או משהו, לא יודע" (עמ' 6 לתמליל, שורות 1-2). המעביד לא זכר שהתובע לא עבד בשל פגיעה, ועל כך אין להתפלא שהרי התובע עצמו העיד שלא נעדר מעבודתו. בנסיבות המקרה דנא התמליל אינו "ראיה לדבר" וספק אם הוא בא אף בשערי "זכר לדבר" (ראו בתוספתא ברכות, פרק א, הלכה א; פסחים, פרק א, הלכה א; יבמות פרק ח, הלכה ה ועוד רבים אחרים; והשוו במשנה שבת, פרק ח, משנה ז; פרק ט, משנה ד; סנהדרין, פרק ח, משנה א). מהאמור בו לא עולה אמירה שיש בה כדי לשלול את מעורבתו של התובע בארוע המתואר. מכאן המסקנה כי כל כולה של "ראיה" זו אין בה כדי להעלות או להוריד בנסיבות העניין.

 

כנגד ראיה קלושה זו עומדת עדותו של השכן בני, שנראתה מהימנה למדי, ושיש בה כדי לתמוך בגירסת התובע. לולא קיומה של עדות זו נראה שהתובע לא היה מצליח להרים את הנטל המוטל עליו, שכן גירסתו אינה אלא עדותו של בעל דין במשפט אזרחי, הנתמכת במסמך שהוא כתב וניסח (בל/250) ובתיעוד רפואי בו לא אוזכרה במפורש או אף ברמז מעורבות של רכב בארוע. אומנם התיעוד נערך בשעה שהתובע לא היה מודע לנפקות המשפטית של "כניסה לרכב", אולם דבריו לבדם לא היה בהם כדי להרים את הנטל במקרה מעין זה. עם זאת, מאחר ועדותו של העד תומכת באופן ישיר בגירסת התובע אודות מעידה אגב כניסה לרכב, שהרי הוא העיד שראה אותו יושב על המדרכה בצד הרכב כשדלת הרכב פתוחה, הגעתי לכלל מסקנה לפיה יש לאמץ את גירסת התובע אודות דרך התרחשות המאורע. לפיכך אני קובע שעלה בידי התובע להוכיח במאזן ההסתברויות כי נפגע תוך ביצוע פעולה של "כניסה לרכב", ולפיכך הארוע בו נפגע הוא בגדר "תאונת דרכים" כמשמעו של מונח זה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975. מאחר ואין מחלוקת בעניין קיומו של כיסוי ביטוחי לשימוש ברכב, המסקנה היא שהנתבעת חבה בפיצוי התובע בגין נזקי הגוף שגרמו לו עקב התאונה. הנזק

            הנכות שיש לייחס לתאונה

לבדיקתו של התובע מונה האורטופד ד"ר ויקטור ויסברוד. בחוות-דעתו קבע המומחה שמצב ברכו השמאלית של התובע מצדיק קביעת נכות צמיתה בשיעור 20% לפי סעיף 48(2)(ב) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956 (להלן: "התוספת לתקנות"). המומחה התחבט בשאלת יחוס הנכות לתאונה, ובסופו של דבר הגיע לכלל מסקנה לפיה יש לייחס רבע מהנכות הכוללת לתאונה ואת יתר הנכות לעברו הרפואי של התובע.

 

הנתבעת חולקת נחרצות על קביעות המומחה בעניין יחוס חלק מהנכות לתאונה.לשיטתה עולה מהתיעוד מסקנה שונה בתכלית. לעניין זה נשענה הנתבעת  הן על תיעוד שקדם לחוות-דעתו של ד"ר אורי פרנקל שמונה לבדיקת התובע בתובענה קודמת בגין תאונת דרכים משנת 1994 (וחוות-דעתו נערכה ביום 15.3.00) והן על תיעוד  שנערך בשנים שחלפו מאז הבדיקה הקודמת ועד לתאונה. היא הצביעה גם על מיעוט התלונות לאחר התאונה, וסברה כי בכל אלה יש כדי להביא למסקנה לפיה התאונה לא תרמה כלל למצב הנוכחי של ברך התובע. למצער, כך סבורה הנתבעת, יש לייחס לתאונה השפעה מזערית ביותר על מצב הברך כיום. יובהר שבבדיקה הקלינית שערך ד"ר ויסברוד נמצא דלדול שרירים של 2 ס"מ בירך שמאל. לממצא זה נוספו ממצאים של רגישות קלה מאוד במדור המדיאלי ופטלו-פמורלי של הברך, סימני מגרה + 1, לחמן +2 ופיבוט חיובי, וטווח תנועה תקין ומלא ללא כאב. על רקע ממצאים אלה, ולנוכח איבחון של קרע ברצועה הצולבת, קבע המומחה שאי היציבות הקדמית-אחורית בברך מצדיקה קביעת נכות בשיעור 20%, כדלעיל. על קביעה רפואית זו אין הצדדים חולקים. מחלוקתם אינה אלא בעניין קביעת המומחה המייחסת לתאונה רבע מהנכות הכוללת. בחוות-דעתו ציין המומחה את כל הקשיים בהם נתקל בנסיון להגיע לחלוקה מתאימה של הנכות בין ארועים שונים שעל חלקם עמד מהתיעוד וחלקם נמסר לו על ידי התובע. הקשיים שנזכרו בחוות-הדעת נוגעים למספר תחומים:

א.     העדר תיעוד מתאים: מהתיעוד שעמד בפני המומחה עלה כי התובע היה מעורב בחמש תאונות דרכים נוספות, אולם אף לא באחת מהן נפגע בברך. עם זאת, מסר לו התובע כי "לפני 17 שנים" עבר תאונת דרכים עם חבלה לברך שמאל ו"אז הודגם קרע חלקי ברצועה הצולבת הקדמית". המומחה ציין שבתיקו הרפואי של התובע לא ננמצאו מסמכים כלשהם המעידים על כך.

לשלמות התמונה בהקשר זה יש לציין שבתצהיר הבריאות שצורף לכתב התביעה מסר התובע, בין היתר, כי נפגע בתאונת דרכים מיום 5.5.94 ו"בגין תאונה זו נקבעה לי נכות צמיתה של 10% בגין פגיעה בברך שמאל". על אף זאת לא הציג איש מהצדדים למומחה, עובר לעריכת חוות-הדעת, מסמכים הנוגעים לאותה תאונה. עוד יוער שד"ר פרנקל, שחוות-דעתו הוגשה לבית המשפט, קבע בשעתו נכות בשיעור 10% בגין מצבה של ברך שמאל, אולם שלל את הקשר הסיבתי בינה ובין התאונה מיום 5.5.94.

ב.      הרישומים בסמוך לתאונה: המומחה ציין כי בבדיקה ביום התאונה מצא רופא המשפחה (ד"ר  לדז'ינסקי) בבדיקת הברך "נפיחות קלה, כאבים בתנועות, ברך יציבה, בלי סימני נוזל חופשי". בבדיקת האורטופד ד"ר קאופמן שנערכה אף היא בו ביום (המומחה ציין בטעות שהבדיקה נערכה למחרת, אולם עיון בכרטיס הרפואי מעלה כי היא בוצעה כשעה ורבע לאחר בדיקת רופא המשפחה, ביום התאונה – ר.ו.) לא נמצא נוזל ונרשם "טווחי תנועה מלאים, רגישות דיפוזית קלה בברך, מגרה ולחמן חיובי; צילום הברך: סה"כ תקין". ד"ר קאופמן רשם כי ידועה פגיעה ישנה בברך בעקבותיה הומלץ לתובע על ארטרוסקופיה שלא בוצעה וכי "לאחרונה החמרה בכאבים ותלונות על חוסר יציבות גם בפעילות טרביאלית". לדברי המומחה העדר הממצאים של תפליט ונפיחות (לפחות בבדיקת ד"ר קאופמן; בבדיקת ד"ר לדז'ינסקי נמצאה נפיחות – ר.ו.) ומגבלה בתנועות פועלים כנגד הקביעה לפיה נוצר "קרע טרי-חדש ברצועה".

המומחה לא ציין שברישום שנערך בבוקר יום הארוע ע"י ד"ר לדז'ינסקי צויין כי הפנייה באה בשל "תלונות על כאבים לאחר תנועה חדה". אמירה זו, התואמת לגירסת התובע כיום, לא נזכרה בבדיקת ד"ר קאופמן המאוחרת יותר בזמן, שנערכה באותו בוקר (לא למותר לציין כי מדובר ברישומים שנערכו שניהם בגליון הרפואי הממוחשב הרציף של התובע).

ג.         עוצמת החבלה: מאחר והתובע שב לעבודה, והתובע מסר למומחה שהכאבים בברך נמשכו כשבועיים ולאחר מכן הלכו ופסקו, יש בכך כדי לתמוך במסקנה כי החבלה לא היתה חמורה.

ד.      העדר תיעוד רציף: המומחה לא התעלם מהעובדה שלבד מהתלונות ביום הארוע ולמחרתו אין תיעוד רציף. לעניין התיעוד מיום 22.5.07, המייחס את הכאבים בברך לתאונה שאירעה שלוש שנים קודם לכן, ציין המומחה מפי התובע כי "ביוזמת עורך דינו, הוא פנה לאוטופד של קופ"ח, לצורך הערכת מצבו". התובע אומנם הכחיש בחקירתו שהפנייה נעשתה בעצת עורך-דינו, באומרו "אין דבר כזה" (עמ' 18 לפרוטוקול, שורות 24-26), אלא שברי כי יש להעדיף את הדברים שאמר מוקדם יותר למומחה, ביוזמתו. לכך ניתן להוסיף כי המסקנה שהפנייה נעשתה ביוזמת עורך-דינו בוקעת ועולה מאליה מסמיכות הזמנים שבין ההחלטה מיום 12.3.07 ובין הפנייה לטיפול. מכל מקום, קביעות המומחה בעניין הקשר הסיבתי נעשו לאור ההנחה שהפנייה ביום 22.5.07 נעשתה בעצת עורך-דינו של התובע.

כנגד קשיים אלה ציין המומחה שמנגנון התאונה המתואר מתאים לפגיעה ברצועה הצולבת; וכי התלונות על כאבי ברך יחד עם הממצא של נפיחות קלה וכאבים בתנועות בבדיקת ד"ר לדז'ינסקי תומך אף הוא ביחוס חלק מהנכות לתאונה. המומחה נשען גם על העובדה שלא הוצג בפניו תיעוד "בסמוך לארוע ובהמשך" המעיד על פגיעה זו.

 

על רקע מכלול זה של קשיים מחד והתאמות אפשריות מאידך מצא המומחה לנכון לייחס רבע מהנכות הקיימת לתאונה בשל "החמרה מסויימת של מצב הברך הקודם". במסקנה זו התחזק המומחה לאחר שהועמדה לעיונו חוות-דעתו של ד"ר פרנקל. בתשובותיו לשאלות ההבהרה מיום 26.6.08 ציין המומחה כי ד"ר פרנקל קבע את הנכות בגין הפגיעה במיניסקוס, שהיתה המשמעותית יותר במועד בדיקתו, וזאת על אף שברקע בדיקת MRI המציינת פגיעה במיניסקוס וברצועה הצולבת. לשיטתו יש בקביעת ד"ר פרנקל כדי לאשש את קביעותיו.

 

המומחה נחקר באריכות רבה על כל תו ותג בחוות-דעתו. בתשובותיו הבהיר כי בכמחצית מהמקרים יתפתחו שינויים ניווניים כאשר קיים קרע ברצועה עם מעורבות של קרע במיניסקוס, והדבר עלול להשפיע גם על היציבות (עמ' 3 לפרוטוקול, שורות 5-12). במרבית המקרים גורמת טראומה נוספת להחמרת מצב הברך והקרע (עמ' 3 לפרוטוקול, שורה 24 – עמ' 4 לפרוטוקול, שורה 2). המומחה נשאל אם לשיטתו היה מקום לקבוע לתובע נכות בשיעור 15% בעת בדיקתו ע"י ד"ר פרנקל, אולם שלל טענה זו. הוא הבהיר כי בעת שנבדק התובע ע"י ד"ר פרנקל שהוא "נחשב למומחה ברך" ויודע היטב לבדוק את הברך (עמ' 11 לפרוטוקול, שורות 20-22) נמצאה "יציבות תקינה ושווה לימין" (עמ' 1 לחוות-דעתו של ד"ר פרנקל; עמ' 5 לפרוטוקול, שורות 7-8), ומכאן כי חל  שינוי מהותי בין אותה בדיקה לבדיקתו (ראו גם עמ' 6 לפרוטוקול, שורות 1-4) ומדובר ב"שתי תמונות שונות: בדיקה בשנת 2000 ובדיקה בשנת 2008" (שם, שורות 5-8). התיעוד הקודם לבדיקת ד"ר פרנקל, שבו נמצאה עדות לקרע אפשרי ברצועה הצולבת, תומך לדעת המומחה בתזה שהעלה (שם, שורות 16-24). בפני המומחה הוצג מסמך מיום 26.1.03 מחדר מיון בביקור חולים שבו נשמעה תלונה מפי התובע על "התמוטטות הברך". המומחה עיין במסמך, שהוצג בפניו לראשונה במהלך עדותו, והסיק שהתובע לא נבדק באותו מועד על ידי אורטופד (מאחר ולא נרשמו תוצאות בדיקת היציבות וטווח התנועה – עמ' 7 לפרוטוקול, שורות 8-11) וכי מאחר ולא נרשם בבדיקה שקיימת אי יציבות לא ניתן לקבוע שאכן נמצאה אי יציבות בבדיקה (עמ' 11 לפרוטוקול, שורות 23-24), אף שלא ניתן לשלול שמדובר בארוע שתרם אף הוא למצב הברך (עמ' 7 לפרוטוקול, שורות 20-21; וראו, לסיכום העניין, עמ' 13 לפרוטוקול, שורות 10-11). המומחה נדרש גם לרישום של ד"ר קאופמן לפיו התלונן התובע כי "לאחרונה החמרה בכאבים ותלונות על חוסר יציבות גם בפעילות טרביאלית", וציין שרישום זה, ממנו עולה כי כבר לאחרונה חלה החמרה, הוא שהיה אחד הגורמים לכך שייחס רק רבע מהנכות לתאונה, על רקע הטראומה הנוספת שגרמה התאונה (עמ' 9 לפרוטוקול, שורות 13-24; עמ' 14 לפרוטוקול, שורות 1-3). כאמור, עיון בחוות-הדעת מעלה כי אכן כך היו פני הדברים. הנתבעת סבורה שקביעותיו של המומחה לא הושתתו על תשתית עובדתית נכונה. לשיטתה הוכח, על בסיס תיעוד שלא עמד בפני המומחה בעת עריכת חוות-הדעת, כי התובע סבל מפגיעה ישנה ברצועה, וכי פנה לחדר מיון ב- 2003 בתלונה על התמוטטות הברך. לפיכך יש מקום להתערב בקביעת המומחה אודות יחוס הקשר הסיבתי לתאונה. הנתבעת נסמכת, כאמור, גם על הרישום ביום התאונה, המלמד לשיטתה כי עובר לתאונה סבל התובע מאי יציבות גם בפעולות טרביאליות. היא סבורה כי מסקנה זו ניתן לבסס גם על פרשנותה לדברי המומחה בשאלה האחרונה שנשאל (עמ' 14 לפרוטוקול, שורות 1-3; פרשנות זו אינה נכונה בעיני, וזאת על בסיס קריאה של כל התשובה, ראייתה על רקע העדות כולה, ושחזור העדות כפי שהיא זכורה לבית המשפט). כידוע, בית המשפט הוא הפוסק האחרון בשאלות רפואיות שנמסרו לחוות דעתו של מומחה מתחום הרפואה (ע"א 3212/03 נהרי נ' דולב, מיום 24.11.05, בפיסקה 6 לפסק-הדין; ע"א 4330/07 מוזס נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות, מיום 5.3.09, בפיסקה כד לפסק-הדין). לפיכך, אם עולה ממכלול הראיות שמסקנה בחוות דעת רפואית הושתתה על עובדה שגויה, רשאי בית המשפט לסטות ממנה (ע"א 2160/90 רז נ' לאץ, פ"ד מז (5) 170, 174 (1993); ע"א 2541/02 לנגר נ' ששון יחזקאל, פ"ד נח (2) 583, 588 (2004)). עיון בתשתית העובדתית שהוצגה בפני המומחה ובפני בית המשפט מעלה כי לא חודש כמעט דבר, למעט המסמך משנת 2003. המומחה סבר בעת שערך את חוות-הדעת, ובצדק, כי התובע סבל מפגיעה לא קלה בברך בעברו, וזאת אף ללא שהוצג בפניו תיעוד מתאים התומך באבחנה זו. הוא אף הסתמך לעניין זה על דברי התובע לפיה הודגם בעברו "קרע חלקי של הרצועה הצולבת הקדמית", בעוד שלמעשה התברר מהתיעוד שמדובר רק בחשד לקרע. המסמך משנת 2003 לא נערך על ידי אורטופד, ולא איבחן אי יציבות (אף שלא ניתן להתעלם כליל מתלונות התובע כפי שנרשמו במסמך זה, והמומחה לא סבר שיש להתעלם מהן). התיעוד מיום התאונה המצביע על החמרה בכאבים לאחרונה "ותלונות על חוסר יציבות גם בפעילות טרביאלית" לא רק שעמד בפני המומחה, אלא צוטט על ידו בחוות-הדעת ועמד לנגד עיניו כאחד העמודים המרכזיים עליהם נשנעת ההנמקה בהכרעה בסוגיית הקשר הסיבתי. על אף כל זאת סבר המומחה כי מנגנון הפגיעה והממצאים בבדיקה בבוקר יום התאונה (שלפחות חלקם חלפו מאוחר יותר) מעידים על טראומה נוספת, וכי בחוכמה שלאחר מעשה קיים קושי ממשי בקביעת מצבה המדוייק של הברך לפני התאונה ושל ההחמרה, הזמנית או הקבועה, שגרמה התאונה.

 

על רקע כל זאת, ושעה שידוע כיום כי בשנת 2000 התאים מצב הברך לנכות בשיעור 10% בלבד, ללא כל פגיעה ביציבות של הברך, נראה שמסקנתו של המומחה היא בתחום הסביר, אף אם נוטה היא במקצת לשיטת "בית הלל". משכך הם פני הדברים איני סבור כי מתקיים במקרה דנא החריג לכלל לפיו "לא בנקל יסטה בית המשפט ממסקנות הכלולות בחוות דעתו של המומחה הרפואי אותו מינה", שעה שאלה מבוססות על הידע והמומחיות של המומחה בתחום עיסוקו (ע"א 9598/05 ממן נ' המגן, מיום 28.3.07, בפיסקה 7 לפסק-הדין; ע"א 7617/07 יומה נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, מיום 12.10.08, בפיסקה 5  לפסק-הדין). לפיכך הגעתי לכלל מסקנה כי יש לייחס לתאונה החמרה מוסיימת במצב ברכו של התובע, כך שנכותו הרפואית בגין התאונה עומדת על 5% - רבע משיעור הנכות שיש לייחס למצב ברכו כיום. מאחר ומדובר בנכות אורטופדית קמה מאליה ההנחה-החזקה לפיה נודעת לנכות משמעות תפקודית (ע"א 3049/93 גרוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3) 792, 800ו-ז (1995)).

הפיצוי

כאמור, בעקבות התאונה לא נעדר התובע מעבודתו ולו יום אחד. הוא הבהיר שלא יכול היה להרשות זאת לעצמו מבחינה כלכלית, וכי הוא מסוגל לנהוג ברכב אוטומטי גם עם רגל שמאל הפגועה (סעיף 13 לתצהיר; עמ' 23 לפרוטוקול, שורות 14-19). מכאן שהתובע אינו זכאי לפיצוי בגין הפסדי שכר בעבר, ולמעשה אין הוא טוען אחרת. עוד ציין התובע שהוא עובד כנהג מונית "מזה כ- 15 שנה" (סעיף 18 לתצהירו), ומאז פטירת מעסיקו הוא עובד כנהג מונית עצמאי (סעיף 19 לתצהיר). מעיון בטופסי 106 עולה שלא חלה ירידה בשכרו של התובע בשנים מאז התאונה. מקביעות המומחה ומעדות התובע עולה שהתובע עבד כנהג מונית ללא כל הפרעה ניכרת לעין גם שעה שמצב ברכו תאם לנכות בשיעור 15%, והמשיך לעשות כן גם לאחר התאונה, כאשר מצב הברך החמיר והצדיק קביעת נכות בשיעור 20%. יש גם לזכור כי בבדיקת התובע לא נמצאה מגבלת תנועה כלשהי, ונראה כי למגבלת יציבות קדמית-אחורית ברגל שמאל נודעת משמעות נמוכה במיוחד בעת נהיגה ברכב אוטומטי.

 

כידוע, יש לתת את הדעת בפסיקת הפיצוי לטיב עבודתו של הנפגע ולטיב הנכות, כמו גם למאורעות שתכפו על התובע מיום התאונה ועד ליום מתן פסק-הדין (השוו ע"א 586/84 מקלף נגד זילברברג, פ"ד מג(1) 137, 152ב (1989)). החלת אמות מידה אלה על עניינו של התובע, על רקע האמור לעיל, מביאה לכאורה למסקנה שהנכות אינה פוגעת ישירות בכושר השתכרותו. עם זאת, יש מקום לפסיקת פיצוי בגין גריעה אפשרית מכושר ההשתכרות, בפרט לנוכח שנות העבודה הרבות העומדות בפני התובע והחשש כי ביום מן הימים יאלץ, מסיבות כלשהן, לבחור במסלול תעסוקתי אחר, בו עלולה להיוודע לנכות משמעות ממשית. לפיכך, ועל רקע שכרו של התובע כפי שזה עולה מטופסי 106, שיעור הנכות ומקדם ההיוון המתאים לשנות התעסוקה שלפניו, אני פוסק לתובע סכום של 22,000 ¤ בגין הגריעה מכושר ההשתכרות (סכום המשקף לערך כמחצית מהחישוב האקטוארי). אשר ליתר ראשי הנזק: על רקע הנכות המשויכת לתאונה מחד, והעובדה כי מדובר בתוספת על מצב קיים ובפניות בודדות בלבד לטיפול, הגעתי לכלל מסקנה לפיה יש לפסוק לתובע פיצוי בגין הנזק הלא ממוני בסכום של 13,000 ¤. מאחר והתובע שב לעבוד ביום התאונה עצמו, ונמנע כמעט לחלוטין מלפנות לטיפולים רפואיים, אין התובע זכאי לפיצוי תחת ראשי נזק נוספים. אין מקום לניכוי כלשהו מהסכום בגין תגמולי המל"ל. לא די בכך שתביעתו של התובע במל"ל נדחתה בסופו של יום, אלא שלנוכח שובו המיידי לעבודה לא היה זכאי התובע לדמי פגיעה, ועל רקע שיעור נכותו ספק אם היה נקבע לו מענק.

סוף דבר

לנוכח כל האמור לעיל תשלם הנתבעת לתובע סכום של 35,000 ¤ בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור 13% ומע"מ ובצירוף הוצאות המשפט (ובכלל זה אגרת בית המשפט והחזר שכ"ט המומחה בו נשא התובע). הסכום ישולם עד ליום 18.2.10, שאם לא כן הוא ישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד ליום תשלומו בפועל.

 

המזכירות תשלח העתק מפסק-הדין לצדדים.

 

ניתן היום, ג' בשבט תש"ע (18 בינואר 2010), בהעדר הצדדים.

 

                                                                                                       __________________

                                                                                                             רם וינוגרד, שופט

Source: 
http://info1.court.gov.il/Prod03\ManamHTML5.nsf/BA63DFBA52E91ACB422576AF00514343/$FILE/BF6F8942BFDD4F8B422576A00026E081.html
תאריך: 
18/01/10
Case ID: 
11485_6
Case type: 
א
סיווגים
שופטים : רם וינוגרד
רם וינוגרד
עורכי דין : אמיר כהן דן סלע שרון מאירוביץ'
אמיר כהן
דן סלע
שרון מאירוביץ'
Powered by Drupal, an open source content management system