בתי המשפט

פסק דין

1.            לפני ערעור על החלטת המשיבה מיום 1.11.2009, אשר דחתה את בקשת המערערים להעניק להם סיוע משפטי להגשת ערעור על פסק הדין שניתן על ידי כב' השופטת הלית סילש בת.א. 2207/05 בבית משפט השלום בכפר-סבא (להלן:"פסק הדין"), וזאת בשל חוסר סיכוי משפטי.

2.            המערערים טוענים כי הם זכאים לסיוע משפטי, שכן קיימת להם עילה לערעור על פסק הדין שניתן כנגדם. המערערים טוענים כי השופטת שגתה בקביעותיה בפסק הדין. לטענתם, שגה בית המשפט בקובעו כי עליהם לשלם פיצויים בגין ביטול החוזה, שכן, הרוכשים (הם התובעים בפסק הדין) הם שהתחרטו על העסקה, ובטלו את החוזה שלא כדין. בנוסף, טוענים הם, כי עורך הדין שייצג את שני הצדדים בעסקה פעל כנגדם ואף לחץ עליהם לסגירת העסקה. לטענת המערערים, יש להם עדים לכך שהרוכשים ויתרו על הדירה ורכשו בית אחר בזמן שהעסקה הייתה אמורה להיחתם עימם. בנוסף, מוסיפים המערערים וטוענים כי מצבם הבריאותי והכלכלי אינו טוב וכי פסיקת בית הדין כנגדם, לרבות הטלת הוצאות, תטיל עליהם נטל קשה מנשוא.

3.            המשיבה טוענת, כי דחתה את בקשת המערערים לסיוע, בשל חוסר סיכוי משפטי לערעור אותו הם מבקשים להגיש. לטענתה, מטענות המערערים ומקריאת פסק הדין, עלה, כי למערערים טענות עובדתיות גרידא, כאלה שאין היא סבורה כי בית המשפט שלערעור ימצא לנכון להתערב בהן. המשיבה מתייחסת לטענות העובדתיות שהעלו המערערים וטוענת, כי יש לדחותן, לאור ההלכה הפסוקה לפיה, ערכאת הערעור אינה מתערבת בהכרעות המבוססות על ממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הראשונה, אלא במקרים יוצאים מן הכלל וכאשר קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות את התערבותה. המשיבה מטעימה, כי השופטת שדנה בתיק התרשמה שישנן סתירות רבות בעדות המערערת, ומאידך מצאה את עדות התובעת, שם, כמהימנה ולכן קיבלה את גרסתה. משכך, סבורה המשיבה כי אין סיכוי לערעור. 

המשיבה טוענת, כי יש לדחות את טענת המערערים, כי יש בידם עדים להוכחת נכונות גרסתם, ואשר לא הובאו לבית המשפט, משום שלטענתם לא ידעו כי עליהם לעשות כן, זאת מאחר, שממילא לא ניתן יהיה להעלות בפני ערכאת הערעור טענות ו/או ראיות שלא הובאו בפני הערכאה הראשונה, על אחת כמה וכמה כאשר המערערים היו מיוצגים בבית המשפט ואינם יכולים להצביע על טעם מיוחד כלשהו המצדיק את מחדלם. 

עוד טוענת המשיבה, כי כך גם יש לדחות את טענת המערערים, לפיה, החתימה על ההסכם המאוחר, אשר ביטל למעשה את הסכם המכר המוקדם, נעשתה בכפייה ותוך איום של עורך הדין שייצג את הצדדים בעסקה, זאת מאחר שעל בסיס עדות המערערת נדחתה טענה זו מכל וכל על ידי בית המשפט ונקבע כי לא הוכחה כלל. המערערים אף לא זמנו את עורך הדין לעדות ויש לראות זאת לחובתם. המשיבה מוסיפה וטוענת, כי יש לדחות גם את טענת המערערים, לפיה, לא הבינו את ההסכם עליהם חתמו, שכן, בהתבסס על עדותה של המערערת, קבע בית המשפט, כי הבינה על מה חתמה ואף נתנה את דעתה לסכומים שיהא עליה לשלם לרוכשים ולקחה הלוואה לצורך כך. בנוסף, טוענת המשיבה כי בסמכות בית המשפט לחייב את הצד שהפסיד בהוצאות המשפט של הצד הזוכה, ולפיכך, גם אין מקום לערעור בעניין זה.

4.            על פי סעיף 4 לחוק הסיוע המשפטי, התשל"ב-1972, ראש לשכת הסיוע המשפטי רשאי לדחות בקשת שירות משפטי אם היה סבור ש"עניינו של המבקש... אין לו בסיס סביר מבחינת הדין העובדות או הראיות".

מקריאת פסק הדין, ובחינת טענות הצדדים, ובהתחשב בעובדה שחלף המועד להגשת הערעור, אין בידי לומר כי שיקול הדעת שהפעילה המשיבה ביחס לטענות שהציגו המערערים ובאשר לסיכויי ערעורם אינו סביר.

כב' השופטת שדנה בתיק בחנה בפסק הדין את טענות המערערים (הם הנתבעים בפסק הדין) ודחתה אותן בהסתמך על חוסר מהימנות עדותה של המערערת, ובשל העובדה שנטענו בעלמא ולא הוכחו. גם לפני המערערים לא הציגו הוכחות וראיות התומכות בטענותיהם והמעלות סיכוי משפטי לערעור. מאחר והמערערים היו מיוצגים על ידי עורך דין בבית המשפט בערכאה הראשונה, אני סבורה שניתן להם יומם בבית המשפט ואין טענותיהם מצדיקות התערבותי בהחלטת המשיבה.

5.            לאור האמור, הערעור נדחה. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.     

ניתן היום ה' בשבט, תש"ע (20 בינואר 2010) בהעדר הצדדים.

המזכירות תשלח העתק פסק הדין לצדדים.