פסק דין

1.         המערער, יליד 1972, נפגע בשנת 1998 עת נפל ממתקן אמונים. וועדה רפואית עליונה מיום 28.6.09 קבעה כי למערער נכות בשיעור 5 אחוז בגין הגבלת תנועה מזערית בעמוד שדרה מותני, לפי סעיף 37(2)(ג)(II) לתוספת לתקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגות נכות), תש"ל-1969, ובשיעור אחוז אחד בגין הפרעה כרונית תחושתית ברגל שמאל, לפי סעיף 32(7)(ז)(I) לתוספת.

הוועדה דחתה את ערעור המערער בדבר נכות נוירולוגית ברגל שמאל על יסוד הבדיקה הקלינית שערכה. נקבע על ידי הוועדה כי תלונות אורולוגיות, שנטענו כנכות מוסבת, אינן נובעות מהנכות המוכרת, שכן נמצא חשד להפרעה הורמונאלית שאינה קשורה לנכות זו, ושהברור לגביה לא הושלם. באשר למצב עמוד השדרה המותני, נקבע בוועדה כי לא התאפשר לבצע בדיקה ראויה בשל חוסר שיתוף פעולה מצד המערער.

2.         בערעור נטען כי הוועדה לא נימקה כראוי מדוע לא קיבלה את מסקנותיו של המומחה מטעם המערער, ד"ר דוד הנדל, אשר המליץ על נכות בשיעור 20 אחוז בגין הגבלה בינונית בתנועות עמוד השדרה המותני ועל נכות בשיעור 10 אחוז בגין פגיעה כרונית בשורש 1S משמאל. עוד נטען, כי הוועדה לא דייקה בתיאור עמדתו וקביעותיו של ד"ר הנדל והתעלמה מחלק מהממצאים המתוארים בחוות דעתו והמודגמים גם בבדיקת C.T. (קיומה של עקמת מותנית בינונית, הטיית הגוף לשמאל ועוד). לטענת המערער, אין זה הגיוני שלא שיתף פעולה בבדיקות מסוימות ובאחרות כן, כפי שלכאורה עולה מדברי הוועדה, ומכל מקום היה צריך להזמינו לבדיקה חוזרת לאחר שתובהר לו חובת שיתוף הפעולה. המערער מציין, כי הוועדה התעלמה מתוצאות בדיקות אובייקטיביות, המתקבלות ללא שיהיה צורך בשיתוף פעולה מצד הנבדק, והמצביעות על קיום פגיעה עצבית שורשית ברורה.

לעניין התלונות האורולוגיות נטען, שהוועדה היתה מחויבת לשלוח את המערער לבדיקות כדי לשלול את החשד שמקור הבעיה מצוי בעניין הורמונאלי ולא לדחות את טענתו בנדון (לדברי המערער, העניין ההורמונאלי אכן נשלל בבדיקה שביצע לאחר מתן החלטת הוועדה).

3.         דין הערעור להדחות. הנכות הנוירולוגית נקבעה בעקרו של דבר על יסוד בדיקה קלינית, ונפסק לא אחת כי יש עדיפות לבדיקה זו גם על פני ממצאים שהתקבלו בבדיקות אחרות.

בעניין עמוד השדרה המותני, אין מקום לפקפק בקביעת הוועדה בדבר חוסר שיתוף פעולה מצד המערער, קביעה שאופייה מקצועי-רפואי. אין כל יסוד לטענה כי הוועדה היתה אמורה להבהיר למערער את חובתו לשתף פעולה ולאחר מכן לזמנו לבירור נוסף. מי שאינו משתף פעולה בבדיקה צפוי לשאת בתוצאת מהלך זה ואין כל יסוד לקיום חובה ליתן הזדמנות נוספת. לרקע מעמד הבכורה שניתן בפסיקה לבדיקה הקלינית, חוסר שיתוף פעולה עלול, במקרה המתאים, להביא את הוועדה לכך שלא תוכל להסתמך גם על תוצאות בדיקות ההדמיה, שכן לא תמיד ממצאים אלה כשלעצמם מצדיקים קביעת דרגת נכות.

בעניין התלונות האורולוגיות – על פי החומר שהניח המערער בפני הוועדה, היא היתה יכולה להגיע למסקנה אליה הגיעה. ככל שלאחר מכן הצטייד המערער בתיעוד רפואי השולל את האפשרות שעמדה ביסוד החלטת הוועדה, הוא יוכל לפנות בתביעה חדשה. אין הוועדה אמורה להמתין לתוצאות בירור שהיה יכול להיעשות על ידי המערער בטרם מועד הדיון בוועדה.

הערעור נדחה. אין צו להוצאות.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, ו' בשבט תש"ע (21 בינואר 2010), בהעדר הצדדים.