בתי הדין לעבודה

 

 

 

 

פסק דין

 

1.         התובע הועסק ע"י הנתבעת כפועל בניין, ולאחר סיום עבודתו תבע ממנה זכויות סוציאליות שונות הנובעות מתקופת עבודתו עבורה, ומסיומה.

הרקע העובדתי וטענות הצדדים

2.         התובע, עובד זר מרומניה, הגיע לישראל ביום 25.6.01 והחל לעבוד עבור הנתבעת, חברה בתחום הבניין.

התובע עבד באתרי הבנייה של הנתבעת בנתניה, באילת ובחיפה.

            ב-15 באוקטובר 2003 עזב התובע עבודתו בנתבעת, ועבר לעבוד עבור חברה אחרת.

 

3.         לטענת התובע, במשך כל תקופת עבודתו לא שילמה לו הנתבעת את מלוא הזכויות המגיעות לו, וגם תנאי המגורים שסיפקה לו היו לא נאותים ולא הגיעו לסף המתחייב מהקבוע בחוק עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים), תשנ"א-1991. על כן, לאחר שהלין על כך בפני הנתבעת ללא הועיל, התפטר מעבודתו, כשלטענתו – יש לראות בהתפטרותו זו פיטורים לכל דבר.

יצוין, כי בתצהירו הוסיף התובע גרסה עובדתית חדשה, לפיה אשרת העבודה שלו בנתבעת פגה במהלך ינואר 2002, וכי על אף פניותיו למנהלי העבודה בנתבעת, לא חודשה האשרה. התובע טען בתצהיר כי גם מטעם זה עזב את מקום עבודתו, ובנסיבות אלה יש לראות בהתפטרותו משום פיטורים.

על כן, תבע התובע מהנתבעת פיצויי פיטורים בגין תקופת עבודתו.

 

4.         התובע טען עוד כי הנתבעת נמנעה מלשלם לו את תוספות השכר בהן היתה מחויבת לפי ההסכם הקיבוצי הכללי בענף הבניה והעבודות הציבוריות מיום 9.4.68 (להלן: "ההסכם הקיבוצי"), לפי התוספת להסכם הקיבוצי מיום 21.12.99  (להלן: "הסכם תש"ס"), ולפי צו ההרחבה בענף הבנייה, וכי לא שילמה לו חלק מן הזכויות הסוציאליות מכוח חוק.

            בכתב תביעתו, פירט התובע רכיבי תביעה שנזנחו על-ידו בהמשך, כשהגיש תצהירו.

רכיבי התביעה שנותרו להכרעתנו, בנוסף לתביעה לקבלת פיצויי פיטורים, הם כדלקמן:

            א.        שכר עבודה עבור 10 הימים האחרונים לעבודתו של התובע.

ב.         הפרשי שכר בגין שעות קיץ.

ג.         פיצוי בגין אי-הפרשה לקרן פנסיה או לקרן חסכון לעובדים זרים.

ד.         תמריץ אי-היעדרות.

ה.        דמי כלכלה.

ו.         השבת ניכויים שנוכו משכרו של התובע שלא כדין – ניכויים בגין מגורים, הוצאות נלוות, כרטיס טיסה, הוצאות רווחה ומקדמות.

ז.         פיצויי הלנת שכר על חלק מן הרכיבים.

 

5.         הנתבעת טענה, מנגד, כי ההסכם הקיבוצי כלל לא חל על התובע, וכי בכל מקרה, לא התקיימו בתובע התנאים המזכים אותו בזכויות שתבע מכוח ההסכם.

הנתבעת טענה עוד כי שילמה לתובע את כל הכספים המגיעים לו בתקופת עבודתו וניכתה משכרו ניכויים כדין, והכל – בהתאם לדרישות החוק, בהתאם להסכמים קיבוציים וצווי הרחבה שכן חלים על התובע, ובהתאם לחוזה העבודה עליו חתם התובע מרצונו החופשי (הן ההסכם המקורי, עליו מופיעה חתימתו של התובע, והן תרגום ההסכם לעברית, הוגשו לבית הדין ע"י הצדדים, כנספח לכתבי טענותיהם).

באשר לתביעה לפיצויי פיטורים, טענה הנתבעת כי התובע התפטר מעבודתו מטעמיו שלו, שאינם קשורים בתנאי עבודתו בנתבעת, וכי הוא עשה כן אף מבלי להודיע למי מאנשי הנתבעת על התפטרותו. הנתבעת טענה בכתב הגנתה, שיש לקזז מכל סכום שייפסק לטובת התובע, אם בכלל, את דמי ההודעה המוקדמת, אותה לא נתן לה עובר להתפטרותו, ואת הסכומים הקבועים בתקנות מכוח חוק עובדים זרים, שהוציאה בגין מגורים, ביטוח רפואי והסעות.

עם זאת, בתצהיר שהוגש מטעמה של הנתבעת, וגם בסיכומיה, נזנחה טענת קיזוז הסכומים עפ"י התקנות. בתצהיר, נותרה הנתבעת בדרישתה לקזז מסכומים שייפסקו לטובת התובע את דמי ההודעה המוקדמת בה היה חייב, והיא הוסיפה שתי טענות קיזוז חדשות – האחת, קיזוז 5,000 ¤ בגין הפסד הכנסה מהעדר תפוקה (טענה שנזנחה בסיכומי הנתבעת), והשנייה, קיזוז 3,000 ¤ בגין הוצאות נלוות עקב הצורך בגיוס עובד חדש. 

 

6.         התובע הגיש תצהיר עדות ראשית, והוא נחקר עליו בחקירה נגדית בהליך של עדות מוקדמת.

לאחר מכן, הגישה הנתבעת מטעמה את תצהירו של עמית שפירא, האחראי על העסקת עובדים זרים בה החל משנת 2005, ואף הוא נחקר על תצהירו בחקירה נגדית.

 

דיון והכרעה

7.         לאחר ששמענו את העדויות, עיינו בחומר הראיות ושקלנו טיעוני הצדדים – מצאנו לקבל תביעתו של התובע באופן חלקי.

            נפרט להלן הכרעתנו לגבי כל רכיב ורכיב, כמו גם את נימוקי ההכרעה.

 

התביעה לפיצויי פיטורים

8.         כאמור לעיל, בכתב תביעתו טען התובע כי התפטר מעבודתו על רקע תנאי מגוריו הקשים והעובדה שהנתבעת לא שילמה לו את מלוא זכויותיו, ולאחר שתלונותיו בעניין זה לא נענו. בתצהיר שהגיש התובע לאחר מכן, העיד לראשונה כי אשרת העבודה שלו בנתבעת פגה בינואר 2002, וכי גם על רקע זה התפטר מעבודתו, לאחר שבקשותיו לחידוש אשרת העבודה שלו לא נענו.

            לאחר הגשת התצהיר, בדיון בו נגבתה עדותו המוקדמת של התובע, לא טענה הנתבעת להרחבת חזית בתצהירו של התובע בהקשר זה, וטענה רק לעניין הרחבת חזית אחרת, בעניין הניכויים משכרו של התובע (באשר לטענה זו, ניתנה החלטת בית הדין לאחר מכן, לפיה אין המדובר כלל בהרחבת חזית).

            משכך, לא קיבלנו טענת הנתבעת, בסיכומיה, כי יש לדחות טענתו של התובע בדבר פקיעת תוקפה של אשרת העבודה שלו בשל היותה שינוי חזית אסור, מה גם שהטענה הועלתה בתצהירו של התובע, ולנתבעת ניתנה האפשרות לחקור את התובע לגבי הטענה ולהציג הגנתה.

 

9.         אם כך, נשאלת השאלה האם יש לראות בהתפטרותו של התובע, בנסיבות בהן התפטר, משום התפטרות המזכה אותו בפיצויי פיטורים.

            כאמור, התובע טען שאשרת העבודה שלו הסתיימה בינואר 2002, והוא חזר על גרסתו זו גם בחקירתו הנגדית, תוך שהוא מעיד שפנה בעניין זה למנהל הקבוצה שלו, דובר הרומנית (עמ' 17 לפרוטוקול), ושלבסוף עבר לעבוד בחברה אחרת, משום ששם הוסדרה אשרת העבודה שלו (עמ' 13).

 

10.       פסיקת בית הדין הארצי הכירה בנסיבות של אי-חידוש אשרת עבודה על-ידי מעביד, כמקימות לעובד זכאות לקבלת פיצויי פיטורים. ר', למשל, ע"ע 1152,1179/04 דוד ואסתר דודאי נ' ניקולאי סטיקה, שם נקבע, מפי השופט רבינוביץ', כי הודעת המעביד לעובדו, לפיה לא הצליח להשיג לו אשרת עבודה, פירושה פיטורים.

            ר' גם הפירוט בסוגיה זו ב-עב 5044/06 וויסה מירצה נ' סולל בונה בע"מ, מיום 27.8.08, וב-עב 9904/06 Deflibas Ali נ' מנרב הנדסה ובניין בע"מ, מיום 9.3.09.

 

11.       בענייננו, לא עלה בידי הנתבעת לסתור טענת התובע כי תוקף אשרת העבודה שלו פקע. לאחר שהועלתה טענה זו ע"י התובע בתצהירו, ולאחר שהוא נחקר נגדית על התצהיר, הוגש תצהירו של עד הנתבעת, מר שפירא, ובו לא נטענה ולו טענה אחת בקשר עם אשרת העבודה של התובע – כלומר, הנתבעת לא הכחישה את פקיעתה של האשרה, לא טענה כי האשרה דווקא היתה בתוקף, וממילא גם לא הציגה אשרת עבודה תקפה לתקופה הרלוונטית.

            לא זו אף זו, בחקירתו הנגדית של מר שפירא, כשנשאל מדוע לא סידרה הנתבעת לתובע אשרת עבודה כדין בשנים 2002-2003, השיב:

            "אני לא זוכר... בשנת 2002, 2003 היו בעיות כלליות בנושא האשרות. אני אחפש מסמך שהוא אכן כן היה רשום.

            ...

            אני מצאתי את המסמך. יש מסמך מספטמבר 2003 שמראה הוא ללא רשיון" (עמ' 23 לפרוטוקול).

 

12.       יש בעדותו זו של מר שפירא משום תמיכה לטענת התובע כי הוא הועסק ע"י הנתבעת ללא אשרת עבודה כדין, ומשום תמיכה בטענתו המשפטית כי במצב דברים זה, זכאי הוא לפיצויי פיטורים.

            אלא, שבסיכומיה, העלתה הנתבעת טענה חדשה לפיה התובע הוא זה ש"שכח לציין" כי במהלך השנים 2002-2003 התקיים בישראל נוהל "שמיים סגורים", בעטיו לא הוצאו אשרות עבודה פרטניות על-שם חברה זו או אחרת, וניתן אישור העסקה גורף למכסת עובדים לחברה, קרי – העובדים הועסקו ללא רשיון ספציפי אלא לפי אישור כללי (סעיף 117 לסיכומים).

למותר לציין, כי דחינו טענתה זו של הנתבעת: כאמור, הטענה הועלתה לראשונה בסיכומים, מבלי שהנתבעת עצמה הביאה לה תימוכין כלשהם (בסיכומים עצמם, או בשלב שלפניהם) ומבלי שאפשרה לתובע להתגונן מפניה במהלך משפט ההוכחות, והכל – כשהטענה שעלתה בסיכומים סותרת את עדותו של העד היחיד שהעיד מטעם הנתבעת, לפיה "היו בעיות" במתן האשרות בשנים 2002-2003, ולפיה לפחות בספטמבר 2003 היה התובע "ללא רשיון".

            גם נסיונה של הנתבעת – בסיכומים – לבסס את הטענה כי בשנים 2002-2003 ניתן "אישור כללי" להעסקת עובדים, על אשרת העבודה שהונפקה לתובע ע"י החברה בה החל לעבוד לאחר התפטרותו, לא צלח: אין באשרת העבודה של התובע לאחר התפטרותו, או במועד בו הונפקה אשרה זו, משום הוכחה לכך שבשנים בהן עבד התובע בנתבעת, הועסק לפי אישור עבודה כללי כלשהו.

 

13.       אשר על כן, קיבלנו את טענת התובע כי אשרת העבודה שלו פגה בינואר 2002 וכי הנתבעת לא חידשה אשרה זו מאז. קיבלנו גם טענת התובע, כי פנה בעניין זה למנהל הקבוצה שלו, בבקשה שתוסדר האשרה, אך ללא הועיל.

עוד, קיבלנו את טענת התובע כי בנסיבות שנוצרו בחר להתפטר מעבודתו ולעבור לעבוד בחברה שתסדיר העסקתו כדין, ובהתאם להלכה שנקבעה בבתי הדין לעבודה – אנו קובעים שהנסיבות הללו מקימות לתובע זכאות לפיצויי פיטורים, על אף התפטרותו.

 

14.       לאור האמור, אם כן, תשלם הנתבעת לתובע פיצויי פיטורים, בהתאם לתחשיבו (לפי שכר יסוד חודשי של 3,350 ¤ עבור 27.5 חודשי עבודה), ובסה"כ – 7,677 ¤. סך זה ישולם לתובע בתוספת הפרשי הצמדה וריבית, מיום סיום עבודתו, 15.10.03, ועד ליום התשלום בפועל.

 

15.       בנסיבות בהן עבד התובע ללא אשרת עבודה, ולמעשה, הועסק בניגוד לחוק והועמד, בעקבות מחדלי הנתבעת, בסכנת מעצר וגירוש – מצאנו כי לא חלה עליו חובה ליתן לנתבעת הודעה מוקדמת לפני התפטרותו. זאת קבענו, גם לאור העובדה שקיבלנו עדות התובע כי התלונן בפני ראש הקבוצה שלו בנתבעת, אשר היה אמון על הקשר בין עובדי הקבוצה ובין מנהלי האתר, על כך שאשרת העבודה שלו אינה בתוקף.

            על כן, דחינו טענת הנתבעת כי יש לקזז מכל סכום שייפסק לתובע, את דמי ההודעה המוקדמת בה היה חייב, לטענתה.

 

התביעה לשכר עבודה

16.       התובע טען כי הנתבעת לא שילמה לו את שכר עבודתו עבור 10 הימים האחרונים לעבודתו, באוקטובר 2003.

            עד הנתבעת, מר שפירא, אישר טענה זו, באומרו, בחקירתו הנגדית, כי מכיוון ששכר חודש אוקטובר שולם לעובדי הנתבעת במהלך נובמבר, והתובע כבר לא עבד עבור הנתבעת במועד זה – "לא היה למי לתת" את השכר (עמ' 24 לפרוטוקול).

 

17.       לאור עדות זו, אנו קובעים כי על הנתבעת לשלם לתובע את שכרו עבור ימי עבודתו האחרונים.

התובע טען כי שכרו, בתוספת דמי הכלכלה, עמד על סך 2,393 ¤ ברוטו, וזאת בהסתמך על תלוש השכר שהנפיקה הנתבעת עבורו לחודש אוקטובר 2003 (נספח ה' לתצהיר התובע). אכן, מעיון בתלוש השכר, עולה כי הנתבעת חבה לתובע שכר בסך 2,393 ¤ ברוטו, ועליה לשלם לתובע שכר זה.

            לאור העובדה שהתובע הגיש תביעתו לבית הדין כמעט 3 שנים לאחר התפטרותו ולאחר המועד בו אמור היה לקבל את השכר המולן, כי אז תביעתו לפיצויי הלנת שכר התיישנה (סעיף 17א לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958). על כן, תשלם הנתבעת את שכרו של התובע, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום סיום עבודתו, 15.10.03, ועד ליום התשלום בפועל.

 

תחולת ההסכם הקיבוצי על התובע

18.       על אף טענותיה של הנתבעת בתחילת ההליך, כי ההסכם הקיבוצי אינו חל על העסקתו של התובע וכי היא עצמה אינה צד להסכם הקיבוצי, הודתה הנתבעת, לבסוף, בסעיף 31 לסיכומיה, כי ההסכם הקיבוצי בענף הבנייה חל על עובדים זרים, ובכלל זה על התובע.

הנתבעת המשיכה וטענה כי טענותיה לאי-זכאותו של התובע לרכיבים שתבע מכוח ההסכם הקיבוצי אינן קשורות לכך שהוא עובד זר, אלא הן נובעות מאי-מילוי התנאים הקבועים בהסכם, המקימים זכאות לרכיבים הללו.

על כן, ולמען הסר ספק, אנו קובעים שלאור הוראות הסכם תש"ס, המחילות את ההסכם הקיבוצי בענף הבנייה על העובדים הזרים המועסקים בישראל בענף זה; לאור עדותו של מר שפירא (עמ' 29 לפרוטוקול) לפיה הנתבעת חברה בהתאחדות הקבלנים והבונים בישראל; לאור הודאת הנתבעת בסיכומיה; וכן לאור פסיקת בית הדין הארצי (ע"ע 453/06 דאטקו ניקולא נ' י. שומרוני בע"מ, מיום 20.8.07) – ההסכם הקיבוצי בענף הבנייה, על כל תוספותיו, חל הן על הנתבעת והן על התובע בענייננו.

להלן, נכריע בתביעות התובע מכוח ההסכם הקיבוצי.

 

התביעה לשכר עבור "שעות קיץ"

19.       ההסכם הקיבוצי הנהיג בענף הבנייה יום עבודה מקוצר, בן 7 שעות, בתקופה שהחל מה-16 ליוני בכל שנה, ועד לערב ראש השנה. הוראה זו אמנם בוטלה בשנת 2004, אולם היא היתה תקפה במשך כל תקופת עבודתו של התובע.

 

20.       התובע תבע הפרשי שכר בגין חודשי הקיץ, יולי, אוגוסט וספטמבר, שחלו בשנים 2001, 2002 ו-2003, בהתאם לתחשיב שצירף כנספח ד' לסיכומיו.

            קיבלנו טענת הנתבעת לפיה התובע לא הוכיח מתי חל ערב ראש השנה בכל שנה, אלא תבע הפרשי שכר בגין שעות קיץ עבור כל חודש ספטמבר בכל שנה. על כן, החלטנו להפחית מתביעתו את ההפרשים שתבע עבור חודש ספטמבר בשלוש השנים הרלוונטיות לתביעה. נתנו דעתנו לכך שהתובע לא כלל בתביעה את מחצית חודש יוני בכל שנה, ואולם אין בכך כדי להשפיע על החלטתנו: התביעה בדבר שעות הקיץ צריכה לשקף את שעות עבודתו של התובע במדויק, בפועל, ולא ניתן "לקזז" את מחצית חודש יוני בכל שנה, עם מחצית חודש ספטמבר בכל שנה.

 

21.       עם זאת, לאחר שהפחתנו מהתביעה את הסכומים הנתבעים עבור ספטמבר, אימצנו את תחשיבו של התובע במלואו. לא קיבלנו טענת הנתבעת כי יש לחשב את שעות הקיץ של התובע לפי שכר המינימום ולא לפי השכר ששולם לו בפועל; ובנוסף, מצאנו כי תחשיבו של התובע מדויק, כי הוא נטל בחשבון את כל שעות העבודה בהן עבד בפועל לפי כרטיסי הנוכחות, וכי הוא נטל בחשבון רק את השעות בהן עבד, אשר כונו בכרטיסי הנוכחות "שעות לשכר" (קרי, שעות העבודה בפועל מהן הופחתה חצי שעת עבודה, המהווה, ככל הנראה, את חצי שעת ההפסקה של התובע בכל יום).

 

22.       בהתאם לתחשיבו של התובע, אם כן, אנו קובעים כי על הנתבעת לשלם לו הפרשי שכר בגין חודשי הקיץ (יולי-אוגוסט) שחלו בשנות עבודתו: 1,116.303 ¤ עבור יולי 2001, 1,058.459 ¤ עבור אוגוסט 2001, 1,187.302 ¤ עבור יולי 2002, 993.509 ¤ עבור אוגוסט 2002, 891.269 ¤ עבור יולי 2003 ו-923.139 ¤ עבור אוגוסט 2003, ובסה"כ – 6,170 ¤. הסכומים הללו ישולמו לתובע בתוספת הפרשי הצמדה וריבית, מיום היווצרות הזכות בכל חודש ועד ליום התשלום בפועל.

 

התביעה לפיצוי בגין אי-ביצוע הפרשות לקרן פנסיה/תוכנית חסכון

23.       התובע טען כי לפי הוראות ההסכם הקיבוצי והסכם תש"ס, היה זכאי לכך שהנתבעת תפריש עבורו כספים לקרן חסכון לעובדים זרים. לטענת התובע, משלא הופרשו כספים כלשהם לקרן, על הנתבעת לפצותו ולהעביר את הכספים שצריכה היתה להפריש עבורו, ישירות אליו.

 

24.       אכן, הסכם תש"ס הוציא את העובדים הזרים מתחולתו של ההסדר הפנסיוני שנקבע בהסכם הקיבוצי, אך קבע, בסעיף 7, הסדר חלופי לפיו המעביד בענף הבנייה יעביר תשלום בשיעור 4% משכרו של העובד הזר לתוכנית חסכון, עד לכינון קרן פנסיה המיועדת לעובדים זרים (ס' 7.4).

חובתו זו של המעביד להפריש כספים לקרן חסכון עבור עובדיו הזרים, תקפה בכל מקרה, בלא כל קשר לגיבוש הסדר פנסיוני לעובדים הזרים (ר' עב 3664/03 גברילש בוגדן נ' ר.מ.ט בע"מ ואח' מיום 27.7.05, וכן עניין וויסה מירצה, ועניין Deflibas Ali שאוזכרו לעיל).

 

25.       אין חולק כי הנתבעת לא הפרישה סכומים משכרו של התובע לתוכנית חסכון כלשהי. גם אין חולק כי כיום, לאחר ניתוק יחסי העבודה בין הצדדים, כבר לא ניתן לבצע את ההפרשות הללו.           

טענות הנתבעת בקשר להתנהלות אגף שוק ההון במשרד האוצר, שלא אפשר, לכאורה, הקמת קרן חסכון, לא הוכחו, ומכל מקום אין בהן כדי לבטל חובתה מכוח ההסכם הקיבוצי, להפריש כספי החסכון לטובת עובדיה.

 

26.       בפסק הדין שניתן ב-ע"ע 300080/98 אברהם כהן נ' גביר קבלנים בניה ופיתוח בע"מ נקבע לעניין זה כי "...אם לא ניתן יהיה להפריש סכומים אלה בעת הזו לקרן, הרי שהם ישולמו ישירות לידיו של המערער בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהמועד הקובע להפרשת כל סכום וסכום לקרן ועד לתשלום בפועל לידיו של המערער".

 

27.       על כן, בהתאם להלכה זו, אנו קובעים כי על הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בגין אי-ביצוע הפרשות לתוכנית חסכון, בשיעור של 4% משכרו של התובע.

לא מצאנו ביסוס לתביעת התובע לגזור שיעור זה משכרו, בתוספת תמריץ אי-היעדרות ותוספת כלכלה, ואנו קובעים כי יש לגזור שיעור זה משכר היסוד של התובע (לאור האמור בסעיף 7.4 להסכם תש"ס).

מתוך עיון בתלושי שכרו של התובע, עמד שכר היסוד של התובע על 3,364 ¤, ועל כן, על הנתבעת לשלם לתובע סך 134.56 ¤ עבור כל חודש מחודשי עבודתו, ובסה"כ – 3,700.4 ¤ עבור 27.5 חודשי עבודה, כפיצוי בגין אי-ביצוע הפרשות לתוכנית חסכון.

הנתבעת תשלם לתובע סך זה, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהמועד הקובע להפרשת כל סכום, ועד למועד התשלום בפועל.

 

התביעה לתמריץ אי היעדרות

28.       התובע טען כי במשך כל תקופת העסקתו לא החסיר ימי עבודה, ולמרות זאת, לא שילמה לו הנתבעת תמריץ בגין אי-היעדרות, לו היה זכאי מכוח ההסכם הקיבוצי. בסיכומיו, העמיד התובע תביעתו לתמריץ אי-ההיעדרות על סך 15,911 ¤ (כאשר בתביעתו ובתצהירו עמד סכום התביעה על סך גבוה מעט יותר מזה), והוא צירף לסיכומיו תחשיב (נספח ה' לסיכומים).

 

29.       הנתבעת טענה טענות שונות לעניין זה, אולם בסיכומיה נותרה אך טענתה לפיה תמריץ אי-ההיעדרות כבר כלול בטבלאות השכר שבהסכם הקיבוצי, ולכן, לאור עובדה זו, ולאור העובדה שהתובע קיבל שכר הגבוה משכר המינימום, אין הוא זכאי לתשלום נוסף בגין אי-היעדרות מעבר לשכר ששולם לו.

            דחינו טענתה זו של הנתבעת, ובנוסף – דחינו בקשתה לעכב הכרעתנו בתביעה לרכיב זה עד למתן הכרעתו של בית הדין הארצי בסוגיה.

            כבר נקבע, ב-עב 9035/07 דאטקו ניקולא נ' י. שומרוני בע"מ ואח', מיום 8.7.08, כי לשונו של הסכם תש"ס, כמו גם תכליתו, אינה מתיישבת עם הפרשנות שהציעה הנתבעת. באותו עניין הכריע בית הדין, כי תמריץ אי-ההיעדרות הינו תוספת שכר אשר תשלומה מותנה בתנאים, ועל כן אין כל הגיון בהכללתה מראש בשכרו של העובד, מה גם שתמריץ זה נועד לעודד עובד להופיע לעבודתו באופן סדיר, והכללת התוספת בשכרו מראש מאיינת את גורם התמריץ שלא להיעדר מן העבודה.

 

30.       התובע העיד בתצהירו וגם בחקירתו הנגדית כי במהלך כל תקופת עבודתו לא נעדר מהעבודה, למעט בימי חג, מחלה או בימים בהם נעדר בהוראת מנהלי העבודה בנתבעת. בחקירתו הנגדית העיד התובע, לדוגמא, שנעדר לעיתים בימים בהם לא ניתן היה לעבוד מפאת תנאי מזג האוויר, ובימים אלו – כולם לא הופיעו לעבודה (עמ' 15-16 לפרוטוקול).

            קיבלנו עדותו זו של התובע, אשר מתיישבת עם כרטיסי הנוכחות שהגיש כראיה (נספח ג' לתצהירו).

התובע הפחית מתביעתו לתמריץ ימי היעדרות את שני החודשים היחידים בהם ניתן להיווכח – מעיון בכרטיסי הנוכחות – כי נעדר לימים ספורים, שלא בשל חג או מחלה.

            באשר לחודשים הבודדים בגינם לא הוצגו כרטיסי נוכחות מטעם התובע, קיבלנו תביעתו כי הוא זכאי לתמריץ אי-היעדרות מלא גם בגינם. זאת, לאור עדותו, בה נתנו אמון, ולאור העובדה שהנתבעת לא הציגה בעצמה את כרטיסי הנוכחות עבור חודשים אלו, ועל כן לא סתרה את עדותו של התובע בעניין זה.

 

31.       על כן, תביעתו של התובע לתמריץ אי-היעדרות מתקבלת במלואה. הנתבעת תשלם לתובע תמריץ אי-היעדרות בסך 15,911 ¤, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום היווצרות הזכות מדי חודש, ועד ליום התשלום בפועל.

התביעה לדמי כלכלה

32.       התובע תבע שתי תוספות שכר מכוח ההסכם הקיבוצי – יתרת כלכלה, ותוספת 2000 (כלכלה).

 

33.       בפסק הדין בעניין עב 9035/07 דאטקו ניקולא נ' י. שומרוני בע"מ ואח', מיום 8.7.08 קבע בית הדין כי רכיב יתרת הכלכלה הוא בגדר "זכות נלווית", שאיננה ניתנת לפדיון עם סיום יחסי העבודה.

על כן, נדחית התביעה לתשלום יתרת כלכלה.

יצוין עוד, כי במהלך תקופת עבודתו שילמה הנתבעת לתובע סך 2,537 ¤ כדמי כלכלה. סך זה נמוך מזה שצריך היה התובע לקבל בגין התוספת "יתרת כלכלה", אולם לאור קביעתנו כי לא ניתן לפדות את הזכות לתוספת זו לאחר סיום יחסי העבודה, נדחית התביעה לתשלום ההפרש בין הסך ששולם לסך הנתבע.

 

34.       באשר לתביעה לתוספת כלכלה (2000), דחינו טענת הנתבעת כי רכיב זה נכלל בטבלאות השכר שבהסכם הקיבוצי.

בנוסף, בשונה מרכיב יתרת הכלכלה, אנו קובעים שהזכות לתשלום זה אינה זכות נלווית הקשורה בהוצאות הכלכלה בפועל, ולכן, זכאי התובע לקבלת התשלום בעד כל תקופת עבודתו, גם בדיעבד.

            הנתבעת תשלם לתובע את תוספת הכלכלה (2000), בסך כולל של 14,013 ¤ (509.57 ¤ לחודש, עבור 27.5 חודשי עבודתו), בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום היווצרות החוב מדי חודש, ועד למועד התשלום בפועל.

התביעה להשבת ניכויים שנוכו שלא כדין

35.       התובע תבע כי הנתבעת תשיב לו כספים שניכתה משכרו בגין מגורים, שכן  מגוריו לא עמדו בכל סטנדט ראוי; בגין כרטיס טיסה; בגין הוצאות רווחה; ובגין מקדמות.

בתצהירו, תבע התובע גם סך של 1,380 ¤ שנוכו משכרו בגין "הוצאות נלוות" למגורים, ואולם בסיכומיו תבע התובע סך זה בגין ניכויים שנוכו משכרו עבור "נקיון המגורים".

            אין חולק כי התובע פירט את הניכויים שנוכו משכרו ואת תביעתו בגינם לראשונה בתצהירו. עם זאת, בהחלטת בית הדין מיום 27.2.08 נקבע כי נושא הניכויים נזכר בתביעה וגם בא לידי ביטוי ברשימת הפלוגתאות, ועל כן הטענות בגינו מותרות, ואינן מהוות הרחבת חזית.

            למרות זאת, מצאנו לדחות בכל זאת, ללא דיון, את תביעתו של התובע לסך של 1,380 ¤ - בגין ניכוי בשל "הוצאות נלוות" או "נקיון המגורים". בתצהירו, תבע התובע סך זה באופן סתמי, וללא פירוט, תחת הכותרת "הוצאות נלוות". בסיכומיו, הופיעה לראשונה תביעה של סך זה בגין ניכוי בשל "נקיון המגורים" תוך שהתובע מעלה בקשר עם תביעה זו טענות שלא הושמעו על ידו לפני כן. התביעה להשבת ניכוי בשל "נקיון המגורים" מהווה הרחבת חזית אסורה, בעוד התביעה להשבת ניכוי בשל "הוצאות נלוות" נותרה ללא פירוט או הוכחה – ועל כן, היא נדחית.

            להלן, נדון בתביעותיו הנוספות של התובע, להשבת ניכויים שנוכו משכרו.

 

36.       ניכוי בגין מגורים: התובע העיד בפירוט בתצהירו אודות תנאי המגורים בהם שיכנה אותו הנתבעת באתרי הבנייה השונים בהם עבד, והוא חזר על עדותו זו גם בחקירתו הנגדית. בתגובה לשאלות ב"כ הנתבעת, מדוע נשאר בעבודה זמן כה רב על אף תנאי המגורים הקשים, העיד התובע כי נשאר בעבודה אצל הנתבעת ככל שהחזיק בה מעמד, עד שלא יכול היה להחזיק מעמד עוד, ועזב (עמ' 13 לפרוטוקול).

            עד הנתבעת, מר שפירא, אשר החל עבודתו בנתבעת רק בשנת 2005, כלל לא התייחס בתצהירו לטענות התובע בדבר תנאי המגורים שסיפקה לתובע. בחקירתו הנגדית, העיד מר שפירא כי ביקר באתרי הקרוואנים בהם שוכן התובע עת עבד בנתבעת (עמ' 22 לפרוטוקול) אולם לאור העובדה שמר שפירא החל לעבוד בנתבעת למעלה משנה לאחר התפטרותו של התובע, ולאור העובדה שהנתבעת לא הציגה ראיות אחרות כלשהן שיש בהן כדי לסתור עדותו המפורטת של התובע – קיבלנו עדותו של התובע בדבר תנאי מגוריו, במלואה.

            בנסיבות אותן תיאר התובע, מצאנו כי מן הראוי להורות לנתבעת להשיב לו את הניכויים שניכתה משכרו עבור מגורים, אף אם עומדים הסכומים הללו בתקרה הקבועה בחוק ובתקנות, ואף אם נתן התובע הסכמתו בחוזה העבודה, לניכוי הסכומים הללו משכרו. כל עוד קיבלנו עדותו של התובע בדבר תנאי המגורים הקשים בהם שוכן, לא מצאנו כל הצדקה לכך שהיה עליו לשלם מכיסו על מגורים אלה. משנוכו בכל זאת כספים משכרו בגין המגורים – על הנתבעת להשיבם לתובע.

            הנתבעת תשיב לתובע את הניכויים אשר נוכו משכרו בגין המגורים, בסך כולל של 5,306 ¤, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מהיום בו בוצע כל ניכוי ועד ליום התשלום בפועל.

 

37.       ניכוי בגין הוצאות רווחה: משכרו של התובע נוכו מדי חודש 15$ בגין "הוצאות רווחה". התובע טען בתצהירו כי כלל לא ידע בגין אילו שירותים נוכו כספים אלה משכרו, וכי שירותים כאלה לא ניתנו לו בפועל.

            עד הנתבעת, מר שפירא, הפנה את בית הדין לחוזה העבודה של התובע, בו הסכים התובע לניכוי האמור, וגם פירט בתצהירו כי הלכה למעשה, דאגה הנתבעת כי לעובדיה ייערכו ערבי גיבוש וארוחות ערב חגיגיות, כי יינתנו להם מתנות חג, שירותי לווין, הסעות לרופא ולשוק, קניית תרופות – וכי בגין כל אלה נוכו הוצאות הרווחה משכרם (סעיף 31 לתצהירו של מר שפירא).

            באשר להפנייה לחוזה העבודה של התובע (ולתרגומו לעברית, שהוגש ע"י שני הצדדים) – הרי שאין בחוזה זה כל פירוט באשר לשירותי הרווחה שהתחייבה הנתבעת לספק לעובדיה תמורת הניכוי של 15$ משכרם, ועל כן, לא ניתן לומר כי התובע הסכים הסכמה אמיתית לניכוי זה. 

            ובאשר לפירוט בדבר שירותי הרווחה שניתנו לתובע בפועל, הרי שעדותו של מר שפירא לעניין זה הינה, כולה, עדות מפי השמועה, לאור העובדה שהחל עבודתו בנתבעת זמן רב לאחר שהתובע סיים אותה; והנתבעת לא הציגה כל ראיה בקשר עם הוצאות רווחה שהוציאה לטובת התובע, מעבר לעדות זו.

            בנסיבות אלה, אנו מורים לנתבעת להשיב לתובע את הסכומים שניכתה משכרו בגין הוצאות רווחה, בסך כולל של 1,927 ¤, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום ביצוע כל ניכוי מדי חודש, ועד ליום התשלום בפועל.

 

38.       השבת הניכוי בגין כרטיס טיסה: התובע העיד בתצהירו כי עובר לטיסתו ארצה, שילם בעצמו לאדם בשם כריסטיאן סך של 1000$ בגין כרטיס הטיסה שלו ואשרת הכניסה שלו לישראל. התובע חזר על עדות זו גם בחקירתו הנגדית. למרות זאת, כך לטענת התובע, ניכתה הנתבעת משכרו סך 1,604 ¤ בשיעורין, עד לחודש אפריל 2002. התובע תבע השבת סך זה.

            הנתבעת, באמצעות עדותו של מר שפירא, טענה כי רכשה עבור התובע כרטיס טיסה לישראל, בעלות של 360$, אותם ניכתה משכרו בעשרה תשלומים חודשיים, והפנתה לחוזה העבודה של התובע, בו הסכים התובע לניכוי הסך האמור.

עם זאת, לאור עדותו של התובע כי שילם בעצמו עבור עלויות הגעתו ארצה, ולאור העובדה שהנתבעת ניכתה כספים משכרו בגין אותן עלויות, סבורים אנו כי הנטל להוכיח עלויות אלה מוטל עליה. הנתבעת לא עמדה בנטל זה, ועל כן אנו קובעים כי עליה להשיב לתובע את הסכום שניכתה משכרו בגין עלויות הבאתו ארצו, בסך 1,604 ¤. לסך זה יתווספו הפרשי הצמדה וריבית, החל מהמועד בו בוצע כל ניכוי, ועד למועד התשלום בפועל.

 

 

 

39.       השבת הניכוי בגין מקדמות: התובע תבע השבת סך 935 ¤ שנוכו משכרו בגין מקדמות. עם זאת, התובע לא פירט בתצהירו, או בכל הזדמנות אחרת, באילו חודשים נוכו משכרו כספים בגין מקדמות. כל שהעיד התובע בתצהירו הוא ש"נוכו משכרי דמי 'מקדמה' בחלק מחודשי עבודתי, ובחלקם הושב לי חלק מן הסכום הנ"ל" (סעיף 32 לתצהיר).

תביעתו זו של התובע איננה מפורטת דיה, ומכיוון שהתובע אף לא הפנה לתלושי השכר בהם נוכו משכרו כספים כלשהם בגין מקדמות – נותרה התביעה גם ללא הוכחה. על כן, התביעה נדחית.

 

טענות הקיזוז של הנתבעת

40.       עד עתה קיבלנו חלק מתביעותיו של התובע. לטענת הנתבעת, יש לקזז מהסכומים שפסקנו לטובת התובע כספים בגין נזקים שנגרמו לה על-ידו.

 

41.       כפי שכבר פירטנו לעיל, דחינו את טענת הנתבעת כי יש לקזז מסכומים שייפסקו לטובת התובע את דמי ההודעה המוקדמת שלא נתן לה בדבר התפטרותו. כפי שכבר קבענו, בנסיבות התפטרותו של התובע, לא חייב היה במתן הודעה מוקדמת לנתבעת.

 

42.       באשר לטענת הקיזוז היחידה שנותרה לנתבעת, לאחר שזנחה בסיכומיה הן את טענות הקיזוז שהעלתה בכתב ההגנה, והן את אחת מטענות הקיזוז שעלו בתצהירו של העד מטעמה – הרי שגם אותה מצאנו לדחות: הנתבעת ביקשה לקזז מכל סכום שייפסק לטובת התובע סך 3,000 ¤, בגין עלויות הכרוכות בגיוס עובד חדש ובהדרכתו, לאחר שהתפטר התובע מעבודתו. עם זאת, טענה זו התבססה אך ורק על עדותו של עד הנתבעת, מר שפירא, שהודה בחקירתו הנגדית כי הסכום הנתבע הינו פרי "הערכה" שלו בלבד, והוא לא תמך סכום זה בראיות כלשהן, אודות ההוצאות האמיתיות שהוציאה הנתבעת  – אם בכלל – לשם גיוס והדרכת עובד חדש, במקומו של התובע. אין בידינו לקבל טענת קיזוז המתבססת על עדות בלבד, ללא ראיות מוצקות אחרות בדבר גובה ההוצאה; כשאותה עדות היא פרי "הערכה" בלבד, של עד שכלל לא עבד בנתבעת בתקופה בה התפטר התובע, ונגרמו לנתבעת אותן הוצאות, לכאורה, הנובעות מהתפטרותו.

 

43.       לאור האמור, נדחות כל טענות הקיזוז שהעלתה הנתבעת.

 

סוף דבר

44.       התביעה התקבלה באופן חלקי. הנתבעת תשלם לתובע את הסכומים הבאים:

א.        פיצויי פיטורים בסך 7,677 ¤, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית, מיום סיום עבודתו של התובע, 15.10.03, ועד ליום התשלום בפועל.

ב.         שכר עבודה עבור חלק מחודש אוקטובר 2003, בסך 2,393 ¤ ברוטו, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 15.10.03 ועד ליום התשלום בפועל. 

ג.         הפרשי שכר בגין חודשי הקיץ בשנים 2001-2003, בסך כולל של 6,170 ¤, שישולמו בתוספת הפרשי הצמדה וריבית, מיום היווצרות הזכות בכל חודש ועד ליום התשלום בפועל.

ד.         פיצוי בגין אי-ביצוע הפרשות לתוכנית חסכון, בסך כולל של 3,700.4 ¤ עבור כל חודשי עבודתו של התובע, שישולם בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהמועד הקובע להפרשת כל סכום, ועד למועד התשלום בפועל.

 ה.       תמריץ אי-היעדרות בסך 15,911 ¤, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום היווצרות הזכות מדי חודש, ועד ליום התשלום בפועל.

ו.         תוספת כלכלה (2000) בסך כולל של 14,013 ¤ (509.57 ¤ לחודש, עבור 27.5 חודשי עבודתו של התובע), בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום היווצרות החוב מדי חודש, ועד למועד התשלום בפועל.

ז.         השבת ניכוי בגין מגורים, בסך כולל של 5,306 ¤, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מהיום בו בוצע כל ניכוי ועד ליום התשלום בפועל.

ח.        השבת ניכוי בגין הוצאות רווחה, בסך כולל של 1,927 ¤, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום ביצוע כל ניכוי מדי חודש, ועד ליום התשלום בפועל.

ט.        השבת ניכוי בגין כרטיס טיסה, בסך 1,604 ¤, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית, החל מהמועד בו בוצע כל ניכוי, ועד למועד התשלום בפועל.

 

45.       הנתבעת תשלם לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 7,500 ¤ + מע"מ   וזאת תוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין.

לאחר מועד זה ישא סכום ההוצאות הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל.

 

ניתן היום כ"ג באייר, תשס"ט (17 במאי 2009) בהעדר הצדדים