צדוק נ' הוועדה הבוחנת


 

   

בתי המשפט


 

עתמ001945/09

בית משפט המחוזי בירושלים

בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים

 

26/01/2010

תאריך:

כבוד השופט משה יוע?ד הכהן

לפני:

 

 



 

1. צדוק יהודה

2. נדב כפיר

3. תמר ברק

4. טל רבינוביץ

5. ליז לוי אושרת

6. עדי כהן אמין

7. קארין עמוס

בעניין:

העותרים

ע"י ב"כ עו"ד דוד צורי    

 


 

נ  ג  ד

 


 

הוועדה הבוחנת של לשכת עורכי הדין בישראל

 

המשיבה


 

ע"י ב"כ עוה"ד אוהד יאראק וגלעד וקסלר        

 

       פסק דין

1.         במוקדה של עתירה זו בקשת העותרים לפסול 4 שאלות בבחינת ההסמכה בכתב של לשכת עורכי הדין בישראל מיום 02/11/2009 – שאלות מס' 26 ,64 ,93 ,97

(גרסה1) (להלן – הבחינה). בנוסף, מעלים העותרים  טענות לעניין העדר ההנמקה של דחיית ההשגות שהגישו לגבי ציוניהם כמו גם לגבי העדר שקיפות בפעולות המשיבה. כל שבעת העותרים השיגו בבחינה ציון של 64 נקודות , ציון הנמוך בנקודה אחת בלבד מציון המעבר שהוא 65.

 

2.          הטענות שבעתירה בכל הנוגע לנוסח השאלות בכללן סובבות על שני צירים: במוקדו של הציר האחד טענה, כי שאלות מסוימות חורגות מרשימת נושאי הבחינה, כפי שהוגדרו בתקנה 18 לתקנות לשכת עורכי הדין (סדרי בחינות בדיני מדינת ישראל), התשכ"ג – 1962 (להלן- תקנות הבחינה). בציר האחר נטען, כי לגבי חלק מן השאלות, לא היו התשובות שאותן קבעה המשיבה כנכונות התשובות הנכונות היחידות. לטענת העותרים, נוסח ההנחיה בפתיח הבחינה שלפיו על הנבחן לבחור ולסמן את "השאלה הנכונה ביותר" חורג מן הנקבע בתקנה 18 לתקנות הבחינה, שלפיו על הנבחן לבחור ולסמן את "התשובה הנכונה". לכן, כך גורסים העותרים, כשיש אפשרות לאתר ברשימת תשובות הברירה יותר מתשובה נכונה אחת, ניתן לסמן את אותה תשובה ולאו דווקא  את התשובה שאותה רואה הוועדה כנכונה ביותר. בנוסף, טען ב"כ העותרים כי יש לחייב את המשיבה לתת הנמקה מפורטת להשגות המוגשות לה ולחייבה לקיים התנהלות שקופה של דיוניה. העובדה שהמשיבה אינה מתנהלת כך, לשיטתו היא בגדר פגם  אשר מתן סעד  הוא בגדרי  סמכותו של בית משפט זה.

 

3.         אכן, נקל להבין ללבו של מי שעמל רבות טרם ניגש לבחינה זו ורק נקודה אחת מפרידה בינו ובין השלב הבא, המבחן בעל פה, שלאחריו עשוי הוא להצטרף למקצוע עריכת הדין. ואולם, השאלה המקדמית שיש לבחון, בטרם הכרעה בטענות העותרים לגופן, היא היקף ביקורתו השיפוטית של בית משפט על עבודתה של וועדת בחינות מקצועית מסוגה של המשיבה, תחום התערבות שהוא צר ומצומצם:

הכלל היסודי  בנדון סוכם לפני שנים אחדות בבג"ץ 7505/98 קורינאלדי נ. לשכת עורכי הדין בישראל, פ"ד נ"ג (1) 153. בו נקבע מפי כבוד השופט זמיר בעמ' 166, כי:

           " ...בית משפט זה אינו יושב כועדת ערעורים על הגוף שהוסמך על 

                  פי חוק לדון בבחינות מקצועיות, ואינו מוכן להחליט, במקומו של

                  הגוף המוסמך, מהתשובות הנכונות ואם הנבחן הצליח בבחינה.

                  כן בתחום הרפואה ובתחום מקצועות אחרים בהם אין בידי בית

                  המשפט ידע מקצועי. הכלל הוא שבית המשפט אינו נוטה  

     להתערב בשיקול הדעת של מי שהוסמך לבחון את הכשירות

                  המקצועית, אלא אם הוכח לו כי שיקול הדעת לוקה בפגם של

                  שיקולים זרים או בפגם אחר מן הפגמים שיש בהם  כדי לפסול

                  שיקול דעת מנהלי...זה הכלל גם בתחום המשפטים, ואין בכך

                  כדי לשנות שבתחום זה מצוי בידיעת בית המשפט ידע  מקצועי.

                  כך במיוחד כאשר הסמכות לבחור את השאלות בבחינה, לקבוע

                  מה התשובות הנכונות לשאלות אלה, ולהחליט מי  עמד בבחינה,

     הופקדה על-ידי החוק בידי גוף בעל כשירות מקצועית גבוהה כמו

     הועדה הבוחנת."

עמדה על כך גם כב' השופטת פרוקצ'יה בבג"ץ   6250/05 - איציק לוי נ' לשכת עורכי הדין בישראל ואח'. [פורסם בנבו] תק-על 2005(4), 321 ,עמ' 328 באומרה:

 

"מקובלת עלי הגישה הנקוטה מזה זמן רב בבית משפט זה לפיה אין הביקורת השיפוטית על בחינות לשכת עורכי הדין או על בחינות בתחומי מקצוע אחרים משתרעת, דרך כלל, על תוכנן של השאלות הנשאלות, אלא אם כן הוכח כי שיקול הדעת בעריכתן לוקה בשיקול זר או בפגם אחר היורד לשורש שיקול הדעת המנהלי".

 

למען שלימות התמונה ראוי לציין  גם את דברי כב' השופט רובינשטיין לגבי החריג לכלל  לפיו :

               "מובן כי אין להוציא מכלל אפשרות מקרים חריגים ונדירים

                 שבהם תהא התערבות גם בענין נכונות השאלות, כדי למנוע

                 עיוות דין ולשם עשיית צדק ".

      בג"צ 4904/04  ותד מוחמד נ' לשכת עורכי הדין בישראל ואח'. פ"ד נח(5), 473 ,בעמ'   

      477 – 478.

 

עוד יצויין, כי בכל ההחלטות שהוצגו בפניי נמנע בית המשפט, בסופו של יום, מלהתערב

בסוגיה של ניסוח השאלות גם אם סבר שהיה בניסוחן קושי. רק בשני מקרים מתוך ההחלטות שהוצגו וצוטטו בפניי נפסלה שאלה באשר הכללתה בבחינה נתפסה כלוקה בחוסר סמכות. זאת משום שנושא השאלה לא נכלל ברשימת נושאי  הבחינה  המפורטת בתקנה 18 לתקנות הבחינה: בג"ץ 10455/02 בועז אלכסנדר אמיר ואח' נ' לשכת עורכי הדין, פד"י נ"ז (2), 729 ( להלן - בג"ץ אמיר) וכן עת"מ (י-ם) 1191/06 זאנה וח' נ' לשכת עורכי הדין בישראל ואח' (פורסם בנבו) (להלן-  פס"ד זאנה).

 

הטענות בעתירה בדבר חריגה מסמכות בניסוח השאלון

 

4.         ראשית אתייחס לנוסח ההוראה לנבחנים בשאלון לפיה יש לסמן את התשובה "הנכונה ביותר" בשאלון רב הברירה שעליו  נסבה העתירה. זאת כאשר תקנה  18ב  (א) קובעת כי :

מיום 1.1.1998

תק' תשנ"ח-1997

ק"ת תשנ"ח מס' 5868 מיום 24.12.1997 עמ' 204

הוספת תקנה 18א

                  "הבחינה בכתב תיערך בדרך של שאלון רב-ברירה שתכין הוועדה

                     הבוחנת (להלן - השאלון), ושבו יסמן הנבחן תשובה אחת מבין

                     מספר אפשרויות שינתנו לו, כתשובה הנכונה." (הדגש שלי-מ.ה.)

 

בפתח הדיון בעתירה ביום 15/01/10, אמר ב"כ העותרים לפרוטוקול, כי הוא ער לעובדה  שאם  תתקבל עמדתו  בסוגיית "התשובה הנכונה ביותר",  הרי שיהא צורך לפסול את כל שאלון הבחינה, תוצאה שאינה רצויה למרשיו. לכן הציע את האפשרות להשתמש בתורת הבטלות היחסית לפיה ביהמ"ש יתייחס לטענה האמורה רק ביחס רק לארבע השאלות אותן הוא תוקף.

לא אוכל לקבל גישה זו. לא ניתן "לאחוז במקל משני קצותיו". מחד, לטעון, כי הוועדה פועלת מזה שנים וגם בבחינה הנוכחית, בחוסר סמכות בקובעה באופן כללי, כי על הנבחן לבחור ולסמן את "התשובה הנכונה ביותר" ומאידך, לבקש כי הטענה תתקבל, בהתאם לעיקרון הבטלות היחסית, רק לגבי ארבע השאלות נשוא העתירה שבפניי, אך לא לגבי יתר תשעים ושש השאלות שבבחינה.

בעניין זה מקובלת עליי עמדתו של ב"כ המשיבה הטוען, כי על העותרים היה לתקוף מראש את כלל "התשובה הנכונה ביותר" שנקבע בפתיח לשאלון, לפני מועד קיום המבחן. נוסח זה הפך לשגרה מזה שנים והוא מופיע בכל השאלונים לדוגמה המחולקים מראש לעומדים להיבחן. לכן, הדרך הראויה הייתה לתקוף אותו מראש ובנפרד מן העתירה לגבי נכונות התשובות ובוודאי שלא  רק לאחר שהעותרים לא  עמדו בהצלחה בבחינה.

זאת ועוד, הבחינה בנויה משאלון מסוג "רב ברירה" (multiple choice). מאחר שעניין לנו במשפטים ולא בתחום של מדע מדויק כמו מתמטיקה, הרי שהתשובות תהיינה, לעתים, תלויות בניתוח של מצב משפטי מסוים, שלגביו ייתכנו מספר תשובות שניתן להגדירן כנכונות במידה חלקית, אך ביניהן יש רק תשובה אחת שהיא התשובה המלאה. טול למשל מקרה של שאלה  היפותטית העוסקת באפשרות להגיש תביעה אזרחית נגד מספר נתבעים, תביעה  שקיים  לגביה יותר מבית משפט אחד שיש לו סמכות  עניינית ומקומית לדון בה (בדומה לשאלה 26 מנשואי העתירה דנן). על פי אותו מקרה היפוטתי, בין תשובות הברירה  מופיעה כחלופה אפשרית תשובה הנוקבת רק באחד מאותם בתי משפט ובתשובה נוספת מצוינים כל בתי המשפט האפשריים. ברור במצב כזה, שעל הנבחן לסמן את התשובה הנכונה ביותר הכוללת את כל בתי המשפט הקונים להם סמכות במקרה הנדון ולא די בתשובה נכונה חלקית. אין לגרוס שברשימת  התשובות ניתן להציב רק תשובה אחת נכונה  וכל יתר התשובות צריכות להיות שגויות לחלוטין. על מנת לאמוד את יכולת הידע והניתוח של הנבחן ובהתחשב באופי הבחינה, ניתן בהחלט לכלול במענה לשאלות תשובות נכונות חלקית ותשובות נכונות באופן מלא ולצפות שהנבחן יזהה את האפשרות המליאה ביותר. ראה  גם עת"מ (י-ם) 1473/09 שרון סבן נ' לשכת עורכי הדין בישראל (פורסם בנבו).

 
הטענות בדבר אי עמידה בחובת ההנמקה
5.          כאמור העותרים ביקשו לחייב את המשיבה לנמק את החלטתה בדבר דחיית ההשגות שהוגשו לה לאחר קבלת תוצאות המבחן. עיקר טענותיהם כי המשיבה חבה בחובת הנמקה פרטנית כלפי כל נבחן ומשלא נהגה כך הרי שנפל בהתנהלותה  פגם מינהלי המצדיק מתן סעד ע"י בית המשפט. בנוסף, טוען ב"כ העותרים, כי המשיבה נוהגת בחוסר שקיפות בכך שנמנעת היא מלפרסם את המשקל שנתנה לשיקוליה השונים בקבלת החלטה כזו או אחרת וכפועל יוצא אין הנבחן יכול לבקר החלטה זו. יתרה מכך, בשל העובדה כי מעל הוועדה אין ערכאת ערעור אין אפשרות לבדוק את תקינות ההליך.

באשר לחובת ההנמקה  נראה לי, כי  יש ממש בעמדת  המשיבה הטוענת, כי לאחר סיום הבדיקה ופרסום תוצאות הבחינה מתקבלות השגות רבות ומגוונות, שעל המשיבה להשיב עליהן במהרה בשל מועדו הקרוב של המבחן בעל פה שהוא המשוכה הנוספת שעל הנבחנים לעבור בדרכם לקבלת רישיון עריכת דין. לכן, אין לצפות כי כל השגה תיענה בהנמקה פרטנית .

יפים לכך דברי כב' השופטת חיות בבג"צ 5407/05 אביבה נהרי נ' לשכת עורכי הדין (פורסם בנבו):

      "אחדים מהעותרים טוענים כי הלשכה חייבת לנמק את   

        סירובה להכיר בתשובות שלטענתם הן הנכונות ככאלו.   

        לטענתה זו נתנה הלשכה תשובה מספקת בבג"צ

        7905/96 קורינאלדי נ' לשכת עורכי הדין, פ"ד נג(1), 153.

         אוסיף ואומר כי לוח המועדים - צפוף הוא. ישנן בחינות בעל

                       פה אליהן זכאים לגשת מי שעברו את הבחינה בכתב. בלוח                זמנים זה אין לצפות מגוף קולגיאלי להנמקה יותר מפורטת

                      מאשר הצבעה על התשובה הנכונה, או על תשובה נוספת

                      בגינה מוכנה הועדה לקבוע ניקוד."

מכאן גם שטענת העותרים, כי ההלכה בנדון שנפסקה בעניין קורינאלדי מהווה רק ציטוט שלא בהסכמה של עמדת הלשכה ולא עמדה עצמאית של בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ,  אינה מבוססת  וזאת בלשון המעטה.

 

ב  

מכאן

6.          עם זאת נראה לי שהעובדה שהוועדה איננה מפרסמת פיתרון מלא של הבחינה  אלא רק  פיתרון חלקי המתמצה בציון מספר התשובה הנכונה לכל שאלה בצירוף הוראות החיקוק הרלבנטיות לתשובה הנכונה אין די בו. יש להצטער על כך שהמשיבה לא נעתרה עד היום לפנייתו -המלצתו של בית המשפט העליון  מפי כב' השופט רובינשטיין בבג"צ 6250/05 איציק לוי נ' לשכת עורכי הדין בישראל (פורסם בנבו),שלפיה:

    "יש מקום לבקש להציע שהועדה תפרסם פתרון מנומק  - ולא בקצרה - של הבחינה, ולא תסתפק בפרסום טבלה של התשובות הנכונות ללא הנמקה. צעד זה עשוי להביא להפחתה במספר ההשגות המוגשות, והוא נובע לטעמי מתפקידה הציבורי של הלשכה, האמונה מכוח החוק על הכשרת עורכי הדין החדשים (סעיף 2(1) לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א – 1961). בניגוד להליך בירורן של ההשגות הנעשה תחת לחץ זמן, הכנת פתרון מלא לבחינה יכולה להיעשות בעת כתיבת הבחינה, עוד בטרם אילוצי הזמנים."

 

ראוי שהמשיבה ומוסדות הלשכה בכלל  יתנו דעתם ליישום המלצה זו בהקדם. אולם, אף אם הייתה ההמלצה נענית ומיושמת, כפי שראוי היה שיהיה, לא היה בכך  כדי להושיע את העותרים במקרה זה. 

 

7.          עוד מקובלת עליי טענתו של ב"כ המשיבה, כי וועדת הבחינה, שאינה כפופה ללשכת עורכי הדין ואשר מורכבת משלושה שופטים, שלושה עו"ד מהמגזר הציבורי ושלושה עו"ד מהמגזר הפרטי, הינה וועדה עצמאית אשר  אינה חייבת לתת הנמקה אינדיבידואלית של כל החלטה והחלטה. אינני רואה גם רלבנטיות להנחיית היועץ המשפטי לממשלה מיום 1.9.02 (הנחייה 3.1004) שעליה נסמכים העותרים לגבי העניין הנדון כאן. הנחייה זו עוסקת באפשרות המוגדרת ע"י היועץ עצמו "כתיאורטית בעיקרה", שבה רשות המורכבת ממספר אנשים שנתנו החלטה המסרבת לפנייתו של אדם  אך נחלקו ביניהם בקשר לטעמי הסירוב, ראוי שתודיע לאזרח את ההנמקות השונות. במקרה שבו עסקינן, השאלות והתשובות  הנכונות  להן נקבעות מראש. לכן לא ברור אילו חילוקי דעות יכולים להיווצר בדיעבד כתוצאה מהשגה על נכונותה של תשובה ומכל מקום בהתחשב בפטור הכללי מהנמקה מפורטת שאושר ע"י בית המשפט העליון, מקל וחומר  שהוא חל גם על הנמקה מן הסוג המתואר בהנחיה  האמורה.

כמו כן אינני סבור שחובה על  וועדת הבחינות לחשוף את הניתוחים הסטטיסטיים שלפיהם היא פועלת כל עוד אין בשימוש בהם משום הטיה לרעת הנבחנים ולא לטובתם, באופן שהוסבר ע"י ב"כ המשיבה. 

 

8.           מכאן אפנה הטענות לגבי נוסח השאלות לגופן לניתוח השאלות הנתקפות לגופן  באספקלריה של ההתערבות המצומצמת  עד למאוד  של בית המשפט בהקשר זה וגם "על מנת לסלק כל אבק של חשש שההימנעות מבדיקת ההשגות לגופן תותיר על מקומו פגם שחומרתו כה רבה עד כדי שאין לעבור עליו לסדר היום אפילו במסגרת הביקורת השיפוטית המאוד מצומצמת על נכונות שאלות ותשובות" כלשון חברי, כב' השופט סובל, בעת"מ (י-ם) 611/06 לוטן נ' לשכת עורכי הדין (פורסם בנבו).

9.  תחילה אתמקד בשתי השאלות, שלדידם של העותרים חורגות מנושאי הבחינה שרשאית הוועדה   לשאול לגביהם לפי סעיף  18 לתקנות הבחינה. (שאלות 97 ו-6):

 

            שאלה 97:

לגבי שאלה זו נטען, כי בניגוד לעמדת המשיבה לפיה המדובר בשאלה העוסקת   ב"סדרי רישום של מקרקעין ושל זכויות במקרקעין ועקרונות המיסוי הכרוכים בכך" לפי תקנה 18 (6) לתקנות הבחינה, הרי שבפועל, על פי הפירוש הדווקני של נושאי הבחינה המתחייב מבג"ץ אמיר ומפס"ד זאנה, יש לפסול את השאלה  בהיותה חורגת מתחומי הנושא האמור.

לצורך בחינת הטענה   יובא  להלן נוסחה של שאלה 97:

           

    "שר המשפטים קיבל תלונות רבות על חוסר הדיוק וחוסר  

     האחריות של עו"ד כץ בכל הנוגע לאימות שטרי עסקת

     מקרקעין. לאחר ביקורת פתע שנערכה במשרדו של עו"ד כץ,  

     ולאחר ששמע את עמדת עו"ד כץ, החליט השר לשלול לצמיתות

     את הסמכתו של עו"ד כץ לאמת שטרי עסקת מקרקעין.

                  מה הדין?

                 א. מאחר שהשר העניק לעו"ד כץ זכות טיעון, מוסמך השר להחליט

                      את שהחליט.

                 ב. השר אינו מוסמך לשלול את הסמכות לצמיתות, ולכן חובה

                     עליו לקצוב את תקופת השלילה.

                 ג. הסמכות אינה של השר אלא של ועדה המוסמכת לפעול בנושא

                     זה, שפעולתה מוסדרת בתקנות המקרקעין ( ניהול ורישום),  

                     תש"ל – 1969.

                 ד. השר מוסמך לשלול את סמכות האימות לתקופה או לצמיתות,

                     על פי המלצת הוועדה שהוקמה לכך בהודעה ברשומות."

התקנה הרלבנטית לצורך מענה על התשובה הינה תקנה 18(א) לתקנות הרישום  שלפיה :

מיום 1.4.1975

תק' תשל"ה-1975

ק"ת תשל"ה מס' 3307 מיום 17.3.1975 עמ' 1137

ביטול תקנה 17

הנוסח הקודם:

חתימת השטר בפני עורך-דין

17. התייצבו בעלי העסקה לפני עורך-דין, יחתים אותם על שטר העסקה ויאמת חתימותיהם בחתימת ידו לצדן, לאחר שזיהה אותם והסביר להם את מהות העסקה שהם עומדים לבצע ואת התוצאות המשפטיות הנובעות ממנה, ולאחר ששוכנע שהדבר הובן כראוי ושהם חותמים מרצונם; האמור בתקנה 16(ב) יחול גם על חתימת השטר בפני עורך-דין.

            (א) לא יהא עורך-דין מוסמך לאמת שטרי עסקה,אם שר המשפטים, על-פי המלצת הועדה שהוקמה לכך בהודעה ברשומות (להלן - ועדת ההמלצות), החליט לשלול ממנו את סמכות האימות לתקופה שקבע או לצמיתות; וזה הרכב ועדת ההמלצות:

(1)        המנהל הכללי - יושב ראש;

(2)        הממונה;

(3)        שלושה חברים שימנה שר המשפטים בהמלצת לשכת עורכי-הדין.

 

10.       העותרים אינם חולקים על-כך, כי תשובה ד' הינה התשובה הנכונה. כמו כן אין הם חולקים על כך שאימות שטרי עסקה הוא חלק בלתי נפרד מסדרי הרישום של המקרקעין שהתמצאות בהם נדרשת לצורך הבחינה. אולם, לטענתם, היקף סמכותו של שר המשפטים לשלול מעו"ד את הסמכות לאמת שטרי עסקה ואופן הפעלת סמכותו של השר על פי המלצת הועדה המייעצת אינם חלק מ"סדרי הרישום של המקרקעין". המשיבה מפנה בתגובתה לעת"מ(י-ם) 556/07  אבו טועמה נ' לשכת עורכי הדין (פורסם בנבו), שבו אושרה שאלה בבחינה לגבי סמכות רשם המקרקעין ליטול לעצמו את סמכויות המפקח על רישום המקרקעין ונדחתה טענה כי מדובר בשאלה החורגת מן הנושא האמור בתקנה 18(6) לתקנות מן הטעם ש"במסגרת סדרי הרישום של מקרקעין ושל זכויות במקרקעין, על הנבחן לדעת מיהם הגורמים המוסמכים לבצע רישום".

לטעמי, לא ניתן לנתק את האמור בתקנה 18  לתקנות המקרקעין (ניהול ורישום) מתקנה 17 הבאה לפניה והעוסקת בחתימת השטר לפני עורך דין ורישום העיסקה ומתקנה 20 הבאה לאחריה והעוסקת באופן הזיהוי של בעלי העיסקה. אין חולק כי הוראות אלה הן בליבת העשייה של עורך דין העוסק ברישום מקרקעין. כשם שעליו לדעת מהן סמכויות האימות שלו ושל עורכי הדין הפועלים מולו וכיצד מתבצע רישום מקרקעין באמצעות עורך הדין, כך עליו להיות ער לעובדה שסמכות האימות, הן שלו והן של עורך דין הפועל מולו, ניתנת לשלילה ולסיבוכים הצפויים משלילה כזו הן לגבי עצמו והן לגבי לקוחות פוטנציאליים שיתקשרו בעסקת מקרקעין באמצעותו. באותו הקשר יוער, כי נבחן המבקש לבוא בשערי המקצוע נדרש לעתים קרובות, כבר בשלב הראשוני של עיסוקו כעורך דין, לבצע אימות של עיסקאות מקרקעין ולפיכך חייב להיות ער לסיכונים הכרוכים בעשייה זו כולל האפשרות שהרישיון לאמת עיסקאות יישלל ממנו , כמו גם לאפשרות שלעורך הדין הפועל מולו אין רישיון לאמת עיסקה. השאלה האמורה בוחנת ידיעה זו ומבחינה זו אינני מוצא בה פגם. ודוק, אין הנבחן נדרש לדעת פרטים איזוטריים, כגון מהו הרכב הוועדה המייעצת, מה המניין החוקי לדיוניה או מיהו הקובע את סדרי עבודתה, עניינים המפורטים בס"ק (א),(ב) ו-(ג) של התקנה, אלא רק את מסגרתו הכללית של ההליך ובכך אין כל חריגה מנושא תקנה 18(6).

 

11. שאלה 64:

שאלה זו נופלת לעמדת המשיבה תחת הכותרת של תקנה 18 (3) לתקנות הבחינה "סדרי הדין הפלילי לרבות סמכויות חקירה ואכיפה..." ואילו לשיטת העותרים המענה לה מחייב התמצאות בחומר החורג מהיקף התקנה. להלן יובא נוסחה של שאלה 64:

 

         " שמעון התבטא במהלך תוכנית טלוויזיה בגנות הציבור החרדי.

            חבר כנסת מאחת הסיעות החרדיות הגיש תלונה במשטרה נגד

            שמעון בחשד לעבירה על חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה – 1965.

            המשטרה מצאה כי ישנן די ראיות נגד שמעון.                     

            בנסיבות שתוארו, כיצד ניתן לנקוט הליך פלילי נגד שמעון?

א.  חבר הכנסת רשאי להגיש קובלנה פלילית נגד שמעון.

ב.  קצין משטרה מדרגת פקד ומעלה, רשאי להורות על הגשת

     כתב  אישום.

ג.  רק פרקליט מחוז רשאי להורות על הגשת כתב אישום.

ד. להגיש כתב אישום רק בהסכמת היועץ המשפטי לממשלה."

 

אין חולק כי  התשובה  הנכונה לשאלה גלומה באמור בסעיף 4 לחוק לשון הרע:

לשון הרע על חבר בני אדם או על ציבור כלשהו שאינם תאגיד, דינה כדין לשון הרע על תאגיד, אלא שאין בה עילה לתובענה אזרחית או לקובלנה. ולא יוגש כתב אישום בשל עבירה לפי סעיף זה אלא על ידי היועץ המשפטי לממשלה או בהסכמתו. (הדגש שלי-מ.ה.)

העותרים אינם חולקים על כך  שהסיפה של הסעיף הינו בגדר הוראה השייכת לתחום "סדר הדין הפלילי" בהיותה עוסקת בייחוד הסמכות להגשת כתב אישום ליועץ המשפטי לממשלה. הם גם אינם חולקים על כך שחומר הלימוד מחייב התמצאות בכל הוראות החוק העוסקות בסדר דין פלילי, יהא מיקומן הגיאוגרפי בספר החוקים אשר יהא. אין חולק גם כי סעיפי העונשין שבחוק לשון הרע  נכללו ברשימת החיקוקים שעניינם סדר דין פלילי ואשר צורפו לחומר הבחינה. טענת העותרים הייתה כי לא ניתן היה להבין מנוסח השאלה שהמדובר  בעבירה של "לשון  הרע על ציבור" ובשל כך להידרש לצורך פתרון השאלה לסעיף 4 לחוק איסור לשון הרע.

אין בידי לקבל טענה זו.

ראשית, לאור עמדתם של העותרים הן בכתב והן בטיעונם בע"פ לפניי, ברור שאין המדובר, לשיטתם שלהם, בחריגה מהחומר שאליו היה על הנבחן להתכונן בגדרי תקנה 18(3) לתקנות הבחינה ודי בכך כדי להדוף את טענתם בהקשר זה. שנית, בחוק לשון הרע קיימות רק שתי הוראות שיש להן זיקה ישירה  לסדר הדין הפלילי, סעיף 4 הנדון כאן וסעיף 8 העוסק באפשרותו של נפגע להגיש קובלנה פלילית פרטית. לכן, מרגע שעולה מן השאלה  שמדובר בהתבטאות פוגענית כלפי ציבור כלשהו, במקרה זה הציבור החרדי, צריך להיות ברור לנבחן שקרא את החוק כי מדובר בעבירה לפי סעיף 4 של "לשון הרע על ציבור", שהגשת כתב אישום לגביה מחייבת את אישור היוהמ"ש ואין כל צורך בידיעה מעמיקה של שאר הוראות החוק. זאת ועוד, אין ממש בטענה שעל הנבחן לשלוט ביסודות העבירה. ידיעתם של אלה אינם נדרשת כלל לצורך מתן התשובה ואותם יסודות אינם נזכרים לא בשאלה ולא בתשובות האפשריות לה. דווקא ניסיונו של ב"כ העותרים להתפלפל ולומר, שהפסיקה שפירשה את הסעיף מאפשרת לראות בהוצאת לשון הרע על ציבור גם הוצאת לשון הרע על יחיד מיחידי אותו ציבור ולכן על הנבחן להתלבט אם מדובר בהוצאת לשון הרע על ציבור או על יחיד, שומט את הבסיס מתחת  מתחת לטיעונו. שהרי דווקא טיעון זה תומך בגישת המשיבה שהנבחנים במקרה דנן לא נדרשו להתמצא בנבכי הפסיקה בנושא שפירשה את יסודות העבירה הפלילית האמורה בסעיף אלא רק להתייחס ללשון הוראת החוק כפשוטה מההיבט הדיוני. שכן, נבחן שלא הפעיל ידע כללי מתחום דיני לשון הרע, שאיננו חלק מחומר הבחינה, אמור היה להבין מייד כי מדובר בעבירה לפי סעיף 4 לחוק. לכן אין בשאלה כפי שנוסחה שום "פרובלמטיקה" שאינה מאפשרת להשיב עליה תשובה ברורה וחדה.

 

12.       מכאן אעבור לדון  בשתי השאלות הנותרות שלגביהן אין טענה שלא נכללו בחומר הבחינה אלא שקיימת לגביהן יותר מתשובה נכונה אחת. לניתוח הטענה בנושא "התשובה הנכונה ביותר" כבר התייחסתי לעיל ואין צורך לחזור עליו, למעט האמירה שלא ניתן להפעילה סלקטיבית רק לגבי שאלות שהנבחן כשל במענה להם. מכל מקום ולחלוטין למעלה מן הצורך, אבחן להלן אם אכן היו ברשימת התשובות לשאלות הנתקפות יותר מתשובה נכונה אחת, כטענת העותרים.

 

 שאלה 26:

שאלה זו מבקשת לבחון את שליטת הנבחן בהוראות תקנה 3 לתקנות סדר הדין האזרחי שזו לשונה:

(א)       תובענה שאינה כולה במקרקעין, תוגש לבית המשפט שבאזור שיפוטו מצוי אחד מאלה:

(1)        מקום מגוריו או מקום עסקו של הנתבע;

(2)        מקום יצירת ההתחייבות;

(3)        המקום שנועד, או שהיה מכוון, לקיום ההתחייבות;

(4)        מקום המסירה של הנכס;

(5)        מקום המעשה או המחדל שבשלו תובעים.



תק' (מס' 2)

תשנ"ז-1997

תק' (מס' 2) תשנ"ח-1998

 

(א1)     על אף האמור בתקנת משנה (א), היו לעסקו של התובע מספר סניפים, והיה אחד מהם בתחום השיפוט שבו מצוי מקום מגוריו או מקום עסקו של הנתבע, תוגש התובענה לבית משפט באותו תחום שיפוט.

מיום 26.10.1997

תק' (מס' 2) תשנ"ז-1997

ק"ת תשנ"ז מס' 5855 מיום 1.10.1997 עמ' 1262

הוספת תקנת משנה 3(א1)

 

מיום 1.9.1998

תק' (מס' 2) תשנ"ח-1998

ק"ת תשנ"ח מס' 5911 מיום 16.7.1998 עמ' 1024

   (ב)       היו נתבעים אחדים, יכול שתוגש התובענה לכל בית משפט שבו ניתן להגישה נגד אחד הנתבעים.

נוסח השאלה הוא זה:

                      " אורי, המחזיק במניות מיעוט בחברה פרטית, הגיש תביעה

                         להסרת הקיפוח נגד שלושה נתבעים: מנכ"ל החברה, 

                         שמשמש גם דירקטור בה ומתגורר בכפר סבא, ושני

                         דירקטורים נוספים המתגוררים בתל-אביב. מענה הרשום

                         של החברה הוא בעיר באר שבע, אך כל הפעילות הנוגעת

                         אליה ( לרבות ישיבות הדירקטוריון ) מתבצעת בתל אביב.

                         היכן ניתן להגיש את התביעה?

                        א.         בבית המשפט השלום בת"א, בבית משפט השלום בכ"ס

                                                 או בבית משפט השלום בבאר שבע.

    ב.        בבית המשפט המחוזי בת"א, בבית המשפט המחוזי מרכז או בבית המשפט המחוזי בבאר שבע.

                          ג.       בבית המשפט המחוזי בת"א או בבית המשפט המחוזי מרכז.

                          ד.       בבית המשפט המחוזי בבאר שבע.

 

הוועדה קבעה כתשובה נכונה את תשובה ג' כתשובה הנכונה. העותרים אינם חולקים על כך, כי מבחינת הסמכות העניינית מצויה התביעה בתחום סמכותו של בית משפט מחוזי והמחלוקת נסבה סביב הסמכות המקומית. המשיבה  מסבירה כי לנוכח מגורי המנכ"ל בכפר סבא ומגורי שני הדירקטורים בת"א וכן לנוכח האמור בשאלה שכל הפעילות העסקית (כולל ישיבות הדירקטוריון) מרוכזת בת"א, סמכות השיפוט המקומית נתונה לבתי המשפט המחוזיים של מחוז ת"א ומחוז המרכז. העותרים טוענים, כי לאור העובדה שמענה הרשום של החברה הוא בבאר שבע, ניתן היה להגיש את התביעה גם לבית המשפט המחוזי בבאר שבע ולפיכך גם תשובה ב' נכונה באותה מידה. כמו כן הם טוענים כי נוסח השאלה המפנה ל"בית משפט" בלשון יחיד ולא ל"בתי משפט" בלשון רבים הוא מטעה ולפיכך ניתן לראות גם בתשובה ד' תשובה נכונה באותה מידה. דא עקא, מנוסח השאלה עולה בבירור שהחברה עצמה אינה נתבעת בתביעה וכי מקומות מגוריהם ומקום עסקם של הנתבעים אינם בבאר שבע ולכן למען הרשום של החברה אין כל נפקות לגביהם. משום כך  ברור שלא ניתן להגיש תביעה נגד הנתבעים האמורים בבית משפט שאינו קונה סמכות מקומית לפחות לגבי אחד מהם לפי אחת משתי החלופות האמורות  בתקנה 3 (א) (1). הניסיון לקרוא לתוך השאלה נתונים היפותטיים נוספים שאין להם זכר בנוסח השאלה, כגון מקום יצירת התקנון ורישומו ומקום "יצירת ההתחייבות שלא לפגוע בבעלי המניות" על מנת להראות שניתן להפעיל לגבי התביעה גם את ס"ק (א)(2) ו- (א)(3) של תקנה 3 הוא ניסיון מלאכותי ומאולץ, שמוטב היה אלמלא הועלה. כמוהו גם הטענה שצריך היה להפנות את הנבחן במפורש בשאלה לכך שניתן להגיש את התביעה ליותר מבית משפט אחד.

מיום 26.10.1997

תק' (מס' 2) תשנ"ז-1997

ק"ת תשנ"ז מס' 5855 מיום 1.10.1997 עמ' 1262

הוספת תקנת משנה 3(א1)

 

מיום 1.9.1998

תק' (מס' 2) תשנ"ח-1998

ק"ת תשנ"ח מס' 5911 מיום 16.7.1998 עמ' 1024

(א1) על אף האמור בתקנת משנה (א), היו לעסקו של התובע מספר סניפים, תוגש התובענה לבית המשפט שבתחום שיפוטו מצוי הסניף הקרוב ביותר למקום מגוריו או למקום עסקו של הנתבע והיה אחד מהם בתחום השיפוט שבו מצוי מקום מגוריו או מקום עסקו של הנתבע, תוגש התובענה לבית משפט באותו תחום שיפוט.

 

13.     גם לגבי שאלה  93 קיימת לדברי העותרים יותר מתשובה נכונה אחת.

           וזה נוסח השאלה:

                   " לאחר שנרשמה בלשכת רישום מקרקעין העברת זכויות

                       בנכס מקרקעין גילית שחלה טעות סופר במרשם, כאשר

                       במקום שתירשם העברת זכות הבעלות נרשמה העברת

          זכות שכירות, וזאת חרף הנתונים הנכונים אודות טיב

           העסקה, שנרשמו במסמכים ששימשו יסוד לרישום.

                       למי עליך לפנות כדי לתקן טעות זו?

                     א. לרשם המקרקעין.

                     ב.        למפקח על המקרקעין.

                     ג. לבית משפט השלום או למפקח על המקרקעין לפי  

                          בחירתך.

   ד. לבית המשפט לעניינים מינהלים.

 

תקנת המרשם הרלבנטית לצורך מענה לשאלה היא תקנה 90 לתקנות המקרקעין (ניהול ורישום), התש"ל-1969 (להלן: תקנות הרישום):

                  90 (א)     הרשם רשאי לצוות על תיקון טעויות סופר שקרו ברישום.

                      (ב)      על פי בקשת מעוניין רשאי מפקח לצוות, בתנאים שיקבע, על תיקון טעויות סופר שנפלו ברישום מחמת

                                 טעות שנפלה במסמכים ששימשו יסוד לאותו רישום.

המשיבה קבעה את תשובה א' כתשובה הנכונה וזאת בהסתמך על הוראת תקנת משנה (א), הואיל וברור מנתוני השאלה שמסמכי היסוד היו תקינים וטעות הסופר נפלה ברישום עצמו. העותרים טוענים כי גם תשובה ב' היא נכונה. זאת, לטענתם, לאור האמור בהוראת נוהל 2.5.8010 של "קובץ נוהלי רושם והסדר מקרקעין" שהוצא ע"י וועד מחוז ת"א- יפו של לשכת עורכי הדין באפריל 2007  וקטע ממנו צורף לעתירה. מהוראה זו שעניינה "תיקון טעויות סופר" ניתן ללמוד, לדעתם, שפניה לתיקון טעות סופר יש להגיש למפקח ולא לרשם.

עמדה זו יש לדחות משני טעמים: ראשית, המקור המחייב היחיד מבחינה סטטוטורית למענה לסוגיה מבחינת הנבחן הוא תקנות הרישום שנכללו בחומר הבחינה ותשובתן בנושא זה היא חד משמעית. שנית, עיון בהוראות  הקובץ מעלה שהעותרים גילו פנים שלא כהלכה בלשון ההוראה. מעיון בהוראה הספציפית שצורפה לעתירה עולה, כי היא מתייחסת לתיקון טעות בשטרות שאושרו לרישום. ההוראה מבחינה בין מצב שבו הטעות בשטרות מתגלית תוך כדי פעולת  הרישום הנעשית בנוכחות הצדדים, בטרם הסתיימה,  שאז יכול הרשם לתקנה תוך כדי ביצוע פעולת הרישום לבין מצב שבו השטרות כבר  נמסרו לצדדים  או כאשר תיקון הטעות  בשטרות עשוי לשנות זכות מהותית –שאז יש לפנות למפקח. הוראה זו תואמת במדויק את לשון הוראת תקנה 90(ב) המתייחסת לסמכותו הייחודית של

 

המפקח לתקן טעות "שנפלה במסמכים ששימשו יסוד לאותו רישום"(הדגש שלי-מ.ה.).כאשר מדובר בטעות סופר, שאין מקורה בטעות בשטרי העסקה, ברור הוא שהסמכות היא בידי הרשם. הרציונל לכך הוא שעל מנת למנוע אפשרויות של זיוף ושינוי מהותי בדיעבד בעיסקה על סמך טענה של של צד בדבר "טעות סופר" שנפלה בשטרות לאחר שנרשמה העיסקה, נדרש אישור של הסמכות הגבוהה ביותר באיזור הרישום הרלבנטי שהיא המפקח הממונה על הרשם (ראה סעיף 117 לחוק המקרקעין), כאשר המפקח אף רשאי להתנות תנאים לתיקון. לעומת זאת, כאשר מדובר בטעות סופר ברישום עצמו, שאינה נוגעת לשטרי היסוד,  כגון  טעות סופר בהקלדה של נסח המקרקעין, יכול אף הרשם לתקנה.

 

14.      מכל האמור לעיל דין העתירה על כל ראשיה להידחות.

כל אחד מן העותרים לחוד יישא בהוצאות  המשיבה בסך 1000 ¤ בצירוף מע"מ כחוק. 

 

ניתן היום ט' בשבט, תש"ע (24 בינואר 2010) בהעדר הצדדים.

 

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.

 

 

 

משה יוע?ד הכהן, שופט


 

 

 

 

עתמ063 סיגל כהן

 

Source: 
http://info1.court.gov.il/Prod03\ManamHTML5.nsf/4EEEFD8E70F10689422576B70061CBA5/$FILE/10E1AFABD97D99DE422576AF002B451C.html
תאריך: 
26/01/10
Case ID: 
0_0
Case type: 
עתמ
סיווגים
עורכי דין : דוד צורי
דוד צורי
שופטים : משה יועד הכהן
משה יועד הכהן
Powered by Drupal, an open source content management system