ציון התשואל נ. בנימין קוקיה


 

   

בתי המשפט



ע"א 2518/08

בית המשפט המחוזי בירושלים

בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים


 

כב' השופטים: צבי סגל, סגן נשיא – אב"ד, משה דרורי ויורם נועם

בפני:

 

 

 












 

1. ציון התשואל

2. רונן התשואל

3. מיטל התשואל

בעניין:

המערערים

ע"י ב"כ עו"ד גורטלר דב


 


 

 

נ  ג  ד


 


 


 

בנימין קוקיה


 

המשיב

ע"י ב"כ עו"ד ד"ר עליאש משה


 

 

 

 

 


 

פ ס ק   ד י ן

 

הש' משה דרורי:

  כללי

 

1.         מהם גבולות ההתערבות של ערכאת ערעור בפסק דין שניתן על ידי בית המשפט, בערכאה הדיונית המבררת? על פי שיקול דעתו בדרך של פשרה?

            האם יש מקום, בערעור, לבטל את פסק הדין כולו, כולל ביטול הרכיב של ההסכמה שניתנה על ידי הצדדים, לפיה הוסמך בית המשפט, בערכאה ראשונה, לתת פסק דין כזה?

            האם ניתן להתערב בגובה הסכום שפסק בית משפט קמא, או להחזיר לו את התיק כדי שישקול בשנית את הסכום שפסק, או, למצער, ינמק את פסק דינו?

            האם בנסיבות כאלה של פסק דין ניתן להפעיל את שיקולי "סעד מן הצדק", שמקומם בדיני הגנת הדייר, ולהעניק לאחד הצדדים פיצוי גבוה יותר מזה שנפסק לו, כדי לאפשר לו פיתרון דיון חילופי?

            האם ניתן להורות על החזרת המצב לקדמותו, ולאפשר לדייר להעביר את זכות הדיירות המוגנת לדייר מוצע, כאשר חלק מן הסכום שישלם הדייר המוצע, יועבר לבעל הבית?

2.         שאלות אלה, הן העומדות במרכז ערעור זה.

 

3.         כדי להבין את פרטי המחלוקת שבין הצדדים ואת דרך ההכרעה בהם, אביא, תחילה, את תמצית ההליכים בבית משפט קמא. לאחר מכן, יוצג פסק הדין הקצר של הערכאה הראשונה. טיעוני המערערים ותשובות המשיב יובאו בפרקים העוקבים. בפרק הדיון, אנתח את השאלות המשפטיות העומדות להכרעה, ואציע לחבריי כיצד לפסוק בהם.

 

תמצית ההליכים בבית משפט קמא

 

4.         המשיב הינו הבעלים הרשום (להלן – "בעל הבית" או "המשכיר" או "התובע") של דירה הנמצאת ברחוב המלך ג'ורג' 5, ירושלים, גוש 30049, חלקה 33/1 (להלן – "המושכר" או "הדירה" או "הנכס").

 

5.         בשנת 1962 נחתם חוזה שכירות בין הבעלים לבין מסעוד התשואל (להלן – "השוכר" או "המנוח"), לפיו הדירה מושכרת לו בשכירות מוגנת.  

 

6.         ביום 25.10.04, הוגשה על ידי הבעלים תביעת פינוי כנגד השוכר, לבית משפט השלום בירושלים (ת.א. 11851/04). עילת התביעה היא מתן רשות לבנו של השוכר, רונן, ואשתו מיטל, להתגורר בדירה, ואי פינויים מן הדירה, גם לאחר מכתב התראה שנשלח לשוכר על ידי ב"כ המשכיר, עו"ד ד"ר משה עליאש, המייצגו גם בהליך זה. 

 

7.         אין צורך להיכנס לפרטים ופרטי פרטים. די בכך שאומר, כי מאז שנת 2004 התנהלו הליכים בבית משפט קמא, כאשר במהלכם הושמעו עדים והוגשו סיכומים בשנת 2005, על ידי שני הצדדים: התובע עתר לכך כי הנתבעת יפונה, ללא מתן סעד מן הצדק, ולחילופין, ולפנים משורת הדין, תאריך הפינוי יידחה עד לאחר אריכות ימיו ושנותיו של הנתבע (עמ' 7 לסיכומים מיום 6.10.05). מנגד, טען הנתבע, בסיכומיו, כי אין כל עילת פינוי נגדו, ולחילופין, יש להעניק לו סעד מן הצדק, ולכן ביקש כי התביעה תידחה (סיכומי הנתבע מיום 30.10.05). התובע הגיש תשובה לסיכומים על פי החלטת בית המשפט, וחזר על עתירותיו.

 

8.         הנתבע נפטר לבית עולמו ביום 28.1.06. בעקבות זאת, ביקש התובע לתקן את כתב התביעה. הנתבע הסכים לכך (ראה: פרוטוקול ישיבת בית משפט השלום מיום ט"ז אדר תשס"ו (16.3.06)).

הוגש כתב תביעה מתוקן, שבו הנתבעים הם: (1) עזבון המנוח; (2) רונן התשואל; (3) אשתו מיטל התשואל, כאשר שני האחרונים הם גם מייצגי ביתם הקטינה (נכדתו של המנוח). העתירה, בסיום כתב תביעה המתוקן, היא להצהיר כי טרם פטירת המנוח הוא חדל מלהיות דייר מוגן, ולכן, הנתבעים 2 ו-3 וביתם הקטינה אינם זכאים להמשיך ולהתגורר בדירה, ועליהם לפנותה. 

            בכתב ההגנה המתוקן, מבקש ב"כ הנתבעים למחוק את התביעה כנגד העיזבון, ולדחותה כנגד יתר הנתבעים, כאשר הטענות המרכזיות הן כי אין בסיס בתביעת הפינוי, וכי הנתבעים זכאים להמשיך לגור בדירה כדיירים מוגנים.

 

9.         בשלב זה, לאחר מספר קדמי משפט, הוגשו תצהירים נוספים, בשנת 2006, והצדדים נחקרו על תצהיריהם, אף זאת בשנת 2006. במהלך החקירה, ביקש ב"כ התובע לתקן את כתב התביעה פעם נוספת על ידי הוספת האח ציון (בנו של המנוח) כנתבע נוסף, והדבר נעשה ללא התנגדות הנתבעים (ראה: החלטה מיום כ"ו בניסן תשס"ו (22.6.06)). כתב התביעה המתוקן בשנית וכתב ההגנה המתוקן, הוגשו לבית המשפט.

 

10.       בית המשפט ניסה להביא את הצדדים להסדרים מעשיים של פשרה, כולל הצעה שפורטה בפרוטוקול מיום כ"ו בתשרי תשס"ז (18.10.06). 

 

11.       במסגרת דיון נוסף שהתקיים בין הצדדים, שבו הם סיכמו את טענותיהם, קבע בית משפט השלום (סגן הנשיא, כב' השופט יצחק שמעוני) כי פסק הדין יישלח לצדדים (החלטה מיום י' חשון תשס"ז (1.11.06)).

 

12.       ב"כ הנתבעים (המערערים שבפניי), עו"ד דב גורטלר, ביקש לתקן את הפרוטוקול, וביקש גם, כלשון כותרת המשנה של הבקשה, "הצעה נוספת (בכל זאת) בעניין מתן פס"ד בהסכמה".

בעקבות זאת, נכתב בפרוטוקול של יום כ"ט בחשון תשס"ז (20.11.06), כי ב"כ הצדדים הודיעו לבית המשפט כדלקמן:

 

"אנו מבקשים שהות של 7 ימים לשקול הצעת בית המשפט, לפיה תושב החזקה במושכר לידי התובע כנגד תשלום דמי מפתח שישולם לנתבעים. לעניין זה מוסכם, כי כל צד יגיש לבית המשפט חוות דעת של שמאי מטעמו. בית המשפט יערוך ביקור במקום ויפסוק על פי שיקול דעתו כשלנגד עיניו שתי חוות הדעת שהוגשו מטעם הצדדים, ההתרשמות מהמקום וכן בהתייחס לטענות הצדדים כפי שבאו לידי ביטוי בכתבי הטענות ובסיכומים שהוגשו בתיק".

 

            ב"כ הצדדים הסכימו על תיקון הפרוטוקול, והודיעו לבית המשפט כי ימסרו את עמדתם להצעה בתוך 7 ימים (ראה: החלטת בית המשפט מיום כ"ט בחשון תשס"ז (20.11.06)).

 

13.       ביום 23.3.08, הגיש ב"כ התובע, עו"ד ד"ר משה עליאש, בקשה בכתב לבית משפט שלום להביא עדויות נוספות, כדי להוכיח את העובדה שהנתבעים 2 ו-3 נטשו את הדירה, ובמשך ולמעלה משנה הם גרים בדירה אחרת, דהיינו: בהר שמואל 57 גבעת זאב. לטענת התובע, לכן, יש ליתן נגדם פסק דין פינוי.

            בית משפט השלום הורה על קיום דיון בבקשה, ביום 14.4.08.

 

14.       בתאריך שנקבע, הודיעו ב"כ הצדדים לבית המשפט, כי הגיעו להסכמה, כפי שזו הועלתה בפרוטוקול הדיון מיום 20.11.06 (ראה: פיסקה 12 לעיל), ומבקשים לתת למוסכם תוקף של החלטה, ולקבוע מועד לביקור במקום. ב"כ התובע ביקש, שבעת השיקולים ישקול בית המשפט גם את בקשתו הנ"ל מיום 23.3.08 (ראה: הפיסקה הקודמת).

            בית המשפט השלום בירושלים (סגן הנשיא, כב' השופט יצחק שמעוני) נתן למוסכם תוקף של החלטה, ביום הדיון, הוא יום ט' ניסן תשס"ח (14.4.08).

 

15.       הסיור בדירה התקיים ביום 30.6.08, ונערך על ידי כב' השופט שמעוני פרוטוקול, הכולל דו"ח ביקור במקום.

 

16.       שני הצדדים הגישו חוות דעת של שמאים, כל אחד מטעמו, ובית המשפט הורה להם לסכם את טיעוניהם בכתב (החלטה מיום כ"ז סיון תשס"ח (30.6.08)).

 

17.       חוות דעת השמאי מטעם התובעים, שנערכה על ידי מר רוני אפיק, קבעה כי ערך שווי הבעלות המלאה בדירה הוא 190,000$, וכי שווי דמי המפתח המלאים (3/3 משווי הנכס), שהוא 50% משווי הבעלות המלאה, הינו 95,000$.

 

18.       חוות הדעת מטעם הנתבעים, שהוגשה על ידי השמאי, מר דן אפשטיין, קבעה כי שווי הדירה הוא 1,050,000 ¤ (מיליון וחמישים אלף ¤).

 

19.       הצדדים סיכמו את טענותיהם בכתב, בבית משפט השלום, כדלקמן:

ב"כ התובע, עו"ד עליאש, הגיש סיכומיו, ביום 13.7.08, וטען כי הוא זכאי לקבל פסק דין של פינוי ללא תשלום כלשהו. אך, מאחר ומדובר בהסכם פשרה, וברור לתובע כי "פטור בלא כלום אי אפשר" (סעיף 7 לסיכומים), עו"ד עליאש מבקש כי סכום הפיצוי שעל המשיב לשלם, לא יעלה על 10,000$ (עמ' 4 לסיכומיו).

הנתבעים, אשר הגישו את סיכומיהם על ידי עו"ד דב גורטלר, ביום 21.7.08, תיארו בסיכומים חלק מהשתלשלות הדיונים, ועתרו לכך כי בית המשפט יפסוק לזכותם סכום שינוע בסביבות 180,000$ עד 210,000$, כאשר לדברי ב"כ הנתבעים בסעיף 16 לסיכומיו: "הסכום הגבוה מבין השניים משקף לדעתם את הפיצוי הסביר, והסכום הנמוך את הפיצוי המינימאלי הראוי, גם אם מתחת לסביר, לדעתם".

ב"כ התובעים הגיש, ביום 26.7.08, תשובה לסיכומי הנתבעים, וחזר על כך כי הפיצוי לפנים משורת הדין המוצע על ידי התובע הוא 10,000$, בציינו כי סכום זה "הינו סכום נאות וראוי כמחווה לנתבעים, שלאמיתו של דבר מן הדין היה ליתן נגדם צו פינוי ללא כל פיצוי"(סעיף 8 סיפא לסיכומי התשובה).

 

פסק הדין של בית משפט קמא

 

20.       בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט יצחק שמעוני, סגן הנשיא), נתן את פסק דינו ביום כ"ו בתמוז תשס"ח (29.7.08) (להלן – "פסק הדין"). פסק הדין הינו קצר יחסית (4 עמודים), וכולל תיאור תמציתי של ההליכים, כאשר בפיסקה 3 של פסק הדין מצוטטת ההסכמה מיום 20.11.06 (הובאה לעיל בפיסקה 12), שאושרה ביום 14.4.08, וניתן לה תוקף של החלטה (ראה: פיסקה 14 סיפא לעיל).

 

21.       בית משפט מציין כי היה במקום ותיאר את המושכר ואת חוות הדעת של הצדדים וכן את סיכומיהם (פיסקאות 6-4 לפסק הדין).

 

22.       בית המשפט מזכיר פסיקה של בית המשפט העליון, ביחס לאופן כיצד לפסוק בדרך של פשרה, בהתאם לסעיף 79א לחוק בתי המשפט: אין צורך לנמק; ניתן להחליט לקבל את התביעה במלואה או לדחותה במלואה; מטרת ההליך האמור, היא הפקדת הנושאים השנויים במחלוקת להכרעה בידי בית המשפט, כדי לקצר את ההתדיינות ביניהם.

בית המשפט אומר: "יצויין כי במקרה דנן, הצדדים גם לא ביקשו שאנמק את פסק הדין" (הסיפא של פיסקה 7, סוף עמ' 3 של פסק הדין).

 

23.       וכך נכתב בסיום פסק הדין של הערכאה הראשונה (פיסקה 8, עמ' 4):

"לאחר עיון בכתבי הטענות, בתצהירי עדות הראשית, בסיכומי ב"כ הצדדים והתרשמותי מהביקור במקום, לאחר שהבאתי בחשבון את הסיכויים והסיכונים בקבלת התביעה או בדחייתה לפינוי הנתבעים, הנני פוסק כדלקמן:

א.         הנתבעים ו/או מי מטעמם ימסרו את החזקה בדירה לידי התובע כשהיא פנויה מכל חפץ ואדם ולאחר ששולמו כל תשלומי החובה ובכלל זה תשלום ארנונה, חשמל, מים וועד בית.     

ב          כנגד מסירת החזקה ישלם התובע לנתבעים באמצעות בא-כוחם עו"ד דב גרוטלר כפיצוי בגין מסירת החזקה, סך של 38,750$ בשקלים לפי השער היציג ביום התשלום המלא בפועל.

ג.          מסירת החזקה והתשלום יבוצעו במעמד אחד וזאת תוך 60 יום מהיום.

ד.         בנסיבות העניין כל צד יישא בהוצאותיו".

 

תמצית טענות המערערים

 

24.       בערעור שהוגש על ידי עזבון המנוח, האחים ציון ורונן ואשת רונן מיטל (להלן – "המערערים"), קובל בא-כוחם, עו"ד דב גורטלר, כי "בית משפט הנכבד קמא עשה מאמץ ניכר (תוך 'לחץ' לא מבוטל... ) לשכנע את הצדדים להסכים כי תינתן הכרעה שעיקריה יהיו: פינוי המושכר כנגד פיצוי ראוי" (סעיף 6 להודעת הערעור).

לדברי ב"כ המערערים (בסעיף 7 להודעת הערעור), דבר זה משתקף בפרוטוקולים, וכן בעובדה שבית המשפט נמנע מליתן פסק דין במשך חודשים ושנים, גם לאחר שמיעת הראיות והגשת סיכומים (פעמיים).

על כן, כלשונו,"חלוף הזמן הביא הן לפטירתו של המנוח, הנתבע המקורי בתיק, והן ל'הרמת הידיים' מצד המערערים, כך שהסכימו לבסוף להצעת בית משפט הנכבד קמא, על כי ימסרו את החזקה בדירה כנגד תשלום פיצוי מטעם המשיב" (סעיף 8 להודעת הערעור).

 

25.       טענתו המשפטיות הראשונה של ב"כ המערערים, היא כי בית המשפט טעה בכך שלא נימק את פסק הדין ולא פירט את השיקולים, ואפילו לא העיקריים, שעמדו כנגד עיניו בהחלטתו (סעיפים 13-12 להודעת הערעור), על אף שמדובר בהכרעה כבדה וחשובה, העוסקת בקורת הגג של המערערים וויתור על זכויותיהם להתגורר בדירה (סעיף 14 להודעת הערעור). היעדר הנימוקים, בשל הסתמכות על כך כי מדובר בפשרה לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט, היא טעות נוספת של בית המשפט, שכן, מעולם, לא נאמר כי הצדדים הסמיכו את בית המשפט להכריע על פי סעיף 79א, דבר שמנע מהם לקבל הנמקה. לטענת המערערים, כל אשר עשו הצדדים הוא, להעניק לבית המשפט שיקול דעת; אבל, אין זו פשרה לפי סעיף 79א, אלא, לכל היותר, הימנעות מחקירה של חוות הדעת של המומחים השמאים, כדי לסיים את ההליך בהקדם (סעיפים 21-15 להודעת הערעור).

 

26.       לגוף העניין, טוען ב"כ המערערים כי סכום הפיצוי הוא חריג ביותר, ובהיעדר הנמקה הוא מוזר. בכל מקרה, מן הראוי היה לנמק כיצד הגיע בית המשפט לסכום זה. המירב שניתן היה לצפות, לפי השקפת המערערים, הוא כי בית המשפט יקבע סכום אמצע בין חוות הדעת השמאים, כאשר לפי פרשנות ב"כ המערערים חוות דעת המשיב קבעה דמי מפתח בסך 95,000$, וחוות דעת המערערים קבעה כי שווי הנכס הוא 300,000$, ולכן, שוויו של הנכס בדמי מפתח הוא בין 150,000$ לבין 200,000$.

מכל מקום, הסכום שנפסק על ידי בית משפט השלום, שהוא רבע מחוות דעת המערערים או שליש מסכום האמצע, הוא בלתי מוסבר, חסר נימוק ואינו משקף את שיקולי הצדק, כאשר מדובר בבית מגוריו של אדם (סעיפים 33-29 להודעת הערעור).

 

27.       בהקשר זה, מציין ב"כ המערערים, כי יש אדם המציע לשלם סך של 190,000$ עבור קניית הנכס בדמי מפתח, והדבר מבליט, עוד יותר, עד כמה פסיקת בית משפט קמא, לפיה המערערים יקבלו מאת הבעלים סך 38,750$ בלבד, היא בלתי צודקת.

ב"כ המערערים אף משער כי נשמטה ספרה אחת מן הסכום, וייתכן שהכוונה הייתה לסך של 138,750$, שכן הפיצוי צריך להוות "באופן ריאלי פיתרון מגורים תחליפי הולם" (סעיף 40 סיפא להודעת הערעור; הקטע מודגש במקור).

 

28.       כן מציין ב"כ המערערים נתונים עובדתיים (שלא הוזכרו בפסק הדין) בדבר מצבו הנפשי, הבריאותי והכלכלי של מערער 1, כולל היותו מצוי בגמילה מסמים, ולכן, הוא זקוק לסידור סביר וריאלי של פיתרון מגורים. בהקשר זה, חוזר ב"כ המערערים על טענתו בדבר פגם בהסכמתם של הצדדים (ולמצער, הסכמת המערערים), לכך שבית המשפט יכריע, באומרו את הדברים הבאים (סעיף 44 להודעת הערעור):

 

"לא מיותר יהיה להזכיר כי המערער 1, המצוי בגמילה מסמים, התקשה עד מאוד 'להתמודד' עם לחץ זה מצד בית המשפט, אפילו מן הבחינה הנפשית והקוגנטיבית, והסכמתו, הכמעט מאולצת בנסיבות העניין, הייתה לכל הפחות תחת ההנחה כי תוצאת פסק הדין תהא סבירה, וכי בית משפט הנכבד יביא בחשבון שיקוליו כשיקול מרכזי, את ההיבט המהותי שהיה נתון להכרעתו: הצורך בסידור סביר וריאלי של פיתרון מגורים למערער 1".

 

29.       בפרק האחרון של הערעור, הנושא כותרת "זכות הדיירות המוגנת", מסביר ב"כ המערערים כי זכות זו אינה חסד, אלא נקנית בממון רב, וכי הדירה מיועדת למגורים, והמשיב הוא זה אשר גרם לירידת הערך של הדירה, בכך שהכניס לדירות השכנות דיירים עסקיים (סעיפים 49-46 להודעת הערעור). לטענת המערערים, גם אם היו הם מקבלים פיצוי ביחס לשווי הנכס במלואו, היה בכך הפסד עצום, לאור ירידת הנכס, בשל ההתנהלות האמורה של המשיב (סעיף 50 להודעת הערעור).         

 

30.       בסיכום, טענת המערערים היא כי פסק הדין של בית משפט קמא "אינו יכול לעמוד בכל אמת מידה של סבירות, אפילו לא 'גבולית', ואפילו בהנחה כי 'מתחם הסבירות' יהיה רחב במקרה זה" (סעיף 51 להודעת הערעור).

 

31.       את הודעת הערעור מסיים סעיף 52, שבו מופיעות עתירותיהם של המערערים, כדלקמן:

 

"אשר על כן מתבקש בית המשפט הנכבד לקבל את ערעור המערערים. לדעת המערערים, יש לקבל את ערעורם באחת או יותר מן הדרכים הבאות –

א.         ביטול פסק הדין כולו, גם כולל ביטול רכיב ההסכמה שניתנה עובר לנתינתו;

ב.         לחילופין – לשנות מן הפיצוי שנקבע ולהעמידו על סכום שלא יפחת מפי 4 מזה שנקבע;

ג.          לחילופי-חילופין, להשיב את הדיון לביהמ"ש קמא ע"מ שישקול בדברים בשנית, ומכל מקום אף ינמק את פסק דינו.

ד.         לחילופי-חילופין, מתבקש בית המשפט הנכבד לפסוק לפי סעד הצדק, הרלבנטי בדיני הגנת הדייר, ולפסוק פיצוי אשר יש בו מתן מענה אמיתי וממשי לפתרון דיור חלופי, או לבטל את ההסכמה בין הצדדים.

ה.         לחילופי-חילופין, ליתן למערערים את ההזדמנות למכור את זכויותיהם במושכר לצד שלישי, בתנאים ובמועדים כפי שיקבע ביהמ"ש הנכבד".

 

תמצית טענות המשיב

 

32.       ב"כ המשיב, עו"ד ד"ר משה עליאש, תומך בפסק הדין, וטוען כי עצם הגשת הערעור "יש בה משום ניצול לרעה של הליכי בית המשפט" (סעיף 1 לעיקרי הטיעון של המשיב).

 

33.       ב"כ המשיב מסתמך על פסקי הדין שצוטטו על ידי בית משפט קמא וכן בפסק דין נוסף שצורף לסיכומיו, מהם עולה כי התערבות בית המשפט שלערעור בשיקול דעת הערכאה שפסקה על פי סעיף 79א, הוא מצומצם ביותר.

 

34.       המשיב מוסיף וטוען, כי מדובר במצב שבו, להערכתו, היו לתביעה המקורית הסיכויים להתקבל, ובכל מקרה, רשאי היה בית המשפט, ואף חייב, לתת את המשקל הראוי לאותם הסיכויים, לפי שיקול דעתו (סעיפים 5-4 לעיקרי הטיעון של המשיב).

 

35.       מכל מקום, לגבי המערערים 2 ו-3, טענת המשיב היא כי הייתה בידו הוכחה עובדתית, לפיה נטשו את הדירה עוד בשנת 2007, ולכן אינם דיירים מוגנים (סעיף 6 לעיקרי הטיעון של המשיב). כן הצביע המשיב על כך שהמערער 1, שהינו נשוי וחי בנפרד מאשתו, לא גר בדירה באופן קבוע, אלא ישן על הספה, ולכן, יש לו קשר רופף עם המתגוררים בדירה.

 

36.       ב"כ המשיב רואה את התנכרות המערערים להסכמתם להליך הפשרה "התנהגות שלא בתום לב ושלא בדרך המקובלת" (הסיפא של סעיף 9 לעיקרי הטיעון של המשיב).

 

37.       בכל מקרה, לא נפל פגם בשיקולי בית משפט קמא, שפירט את כל המרכיבים שהיה עליו לשקול. לטענת ב"כ המשיב, בית משפט "היטיב עם המערערים הרבה מעבר לסכום שהיה ראוי לפסוק להם בנסיבות העניין, ואין כל מקום כי בית משפט נכבד זה יתערב בפסק הדין" (סעיף 11 לעיקרי הטיעון של המשיב).

 

38.       ב"כ המשיב מסיים את עיקרי הטיעון שלו בציון עובדות אלה: הפינוי היה צריך להתבצע בתוך 60 יום מפסק הדין של בית משפט קמא, זאת אומרת ביום 27.9.08; אולם, עד כה המערערים לא פינו את הנכס, ולא שילמו שכ"ד במשך תקופה זו עד היום, דהיינו: כשנה וחצי (סעיף 12 לעיקרי הטיעון של המשיב).

 

הערה דיונית

 

39.       הערעור הוגש אומנם ביום 22.10.08, אולם המערערים לא שילמו את האגרה ואת העירבון, והגישו בקשה לפטור מאגרה ולפטור מהפקדת עירבון (בש"א 4413/08). בבש"א זו, לאחר הגשתה ומתן זכות לתגובות הצדדים, ניתנה החלטה ראשונה ביום 8.1.09, לפיה הבקשה נדחית והעירבון והאגרה ישולמו עד 1.2.09.

בעקבות בקשה של המשיב למחיקת הערעור, בשל אי ביצוע התשלום, ביקשו המערערים לקצוב מועד לתשלום האגרה והתשלום, וניתנה החלטה שנייה על ידי כב' הרשם, מיום 19.7.09, לפיה האגרה והעירבון ישולמו עד ליום 30.7.09. התשלום בוצע ביום 15.9.09, והתיק הועבר להרכב זה ביום 29.10.09, ונקבע לשמיעה ליום 8.2.10, וזאת כאשר עיקרי הטיעון של המשיב הוגשו ביום 25.1.10, והמערער הסתפק בכך שביקש לראות בכתב הערעור שלו כעיקרי טיעון, ובקשתו זו מיום 17.1.10, נענתה על ידי אב בית הדין ביום 19.1.10.

 

דיון

 

40.       השאלות המשפטיות הניצבות בפנינו בערעור זה הן אלה:

א.         מהו המעמד של ההסכם בין הצדדים מיום 14.4.08, הנותן תוקף לאמור בפרוטוקול מיום 20.11.06 (ראה: פיסקאות 14-12 לעיל): האם מדובר בהסכמה לשיקול דעת בלבד או הסמכה על בית המשפט לפעול לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט?

ב.         האם יש מקום להיענות לבקשת מערערים לבטל את ההסכמה האמורה, ואם כן, מהי הדרך הדיונית לעשות כן?

ג.          האם יש מקום לשנות את גובה הסכום שנקבע בפסק הדין או להחזיר את התיק לבית משפט קמא כדי שישקול את הסכום או ינמק את פסק דינו?

ד.         היש מקום להפעיל את שיקולי "סעד מן הצדק" בנסיבות תיק זה?

ה.         הניתן לאפשר למערערים למכור את זכויותיהם במושכר לצד שלישי?

 

בקשה להגשת ראיות בערעור (בש"א 4464/08)

 

41.       עוד לפני תשלום האגרות והפיקדון, הגיש ב"כ המערערים בקשה להגשת ראיות בערעור, שאליה צירף אסופת התכתבויות בין עורכי הדין ביחס להצעות פשרה, דהיינו: מכתבים, משנת 2005, בין עורכי הדין, עליאש וגורטלר, וכן תצהיר של דייר נכנס, ללא תאריך, המוכן לשלם 190,000$ עבור המושכר.

 

42.       לדברי ב"כ המערערים, עו"ד דב גורטלר, המסמכים האמורים, שמבוקש להגישם, הם רלוונטיים, כדי להצביע על החריגות הרבה של התוצאה בפסק הדין, ומטרת התצהיר היא להסביר כי אם יישאר פסק הדין על כנו הסכום שייוותר בידי המערערים הוא 38,750$, במקום סך של 100,000$ שהיה נותר בידיהם, אילו הנכס היה מועבר לאותו דייר מוצע.

 

43.       ב"כ המשיב, משה עו"ד עליאש, התנגד להגשת הראיות בערעור, שכן חליפת המכתבים בין עורכי הדין היא בגדר מסמכים אשר "הוחלפו במהלך מו"מ לפשרה ולצורכי מו"מ לפשרה בלבד, מבלי לפגוע בזכויות, ותמיהה הוא כיצד מתבקשת הגשתם כראיה בערעור". אשר לתצהיר, שאין תאריך באישורו, לא ברור אם בכלל הוגש לבעל הבית, ולא ברור מה חלק דמי המפתח שדורשים המערערים לעצמם.

בכל מקרה, טענת המשיב היא, כי המסמכים שמבוקש להגישם היו בידי המערער במועד הרלוונטי, ואין מקום ואין הצדקה להגישם בערעור, בניגוד לכלל היסודי, לפיו אין להתיר הגשת ראיות בערעור.

 

44.       בתשובה מציין ב"כ המערערים, כי לא יכול היה הוא להעלות על הדעת להגיש מסמכים אלה לפני כן, שכן הם נובעים מפסק הדין הקיצוני, שפסק לזכות מרשיו סך של 38,750$ בלבד. בכל מקרה, המסמכים הללו תומכים בהוכחת טענותיו, הן בדבר הסכמת הצדדים, והן ביחס לחריגותו הקיצונית של פסק הדין.

 

45.       גם בדיון לפנינו, בתשובה לשאלת בית המשפט, אמר ב"כ המערערים, כי "אכן הגשתי מסמכים בלי לקבל היתר הנוגעים למו"מ ביני לבין הצד שכנגד. הייתה הסכמה ועכשיו יש לפרש אותה" (עמ' 2, שורות 3-2 לפרוטוקול מיום כ"ד בטבת תש"ע (8.2.10)).

 

46.       אני סבור, כי אין מקום לקבל ראיות אלה בערעור, מטעמיו של ב"כ המשיב.

 

47.       קשה להבין כיצד בשנת 2010 צריך עדיין בית משפט שלערעור, ובית משפט, בכלל, לחזור על מושכלות היסוד, לפיהן לא ניתן להגיש כראיות, לבית משפט, מסמכים שהוחלפו בין הצדדים לצורכי מו"מ.

 

48.       במקרה שלפנינו, הדבר חמור שבעתיים, שכן גם ב"כ המערערים עצמו, עו"ד דב גורטלר, מכתיר את המכתב הראשון באסופת המכתבים, דהיינו: מכתבו שלו מיום ל תשרי תשס"ו (2.11.05), בכותרת: "מ.ל.ב. לצורכי מו"מ בלבד".

עו"ד עליאש בתשובתו, מיום ה חשון תשס"ו (7.11.05), מכתיר את מכתבו, במילים אלה: "מבלי לפגוע בזכויות. לצורכי מו"מ בפשרה בלבד".

תשובת עו"ד גורטלר מיום י"ד חשון תשס"ו (16.11.05), נושאת אף היא את הכותרת "מ.ל.ב".

 

49.       הגשת בקשה כזו, מחייבת פסיקת הוצאות, ללא קשר לתוצאות. לכך יהיה ביטוי בסיום המלצתי.

 

50.       גם התצהיר של אותו דייר מוצע, ללא תאריך, אין לו מקום בערעור, שכן הסכמת הצדדים הייתה כי הנכס יפונה, וכל שהושאר לשיקול דעת בית המשפט הוא הסכום אשר ישלם בעל הבית (המשיב) למערערים. לכן, אין כל רלוונטיות לאמור בתצהיר זה.

 

51.       היעדר התאריך על התצהיר מחזק את טענת עו"ד עליאש, לפיה תצהיר זה היה בידיו של עו"ד גרוטלר עוד לפני פסק דינו של בית משפט קמא, ואין כל הצדקה להגישו בערעור (בתשובתו של עו"ד גרוטלר בבש"א 4464/08 לא מתייחס עו"ד גורטלר לא להיעדר תאריך התצהיר ולא לשאלה מתי היה ברשותו, תצהיר זה, על אף שהוא – עו"ד גורטלר – הוא עורך הדין המאמת על התצהיר, ברשותו, כך, שלכאורה, השערתו של עו"ד עליאש, היא מבוססת).

 

52.       לפיכך, הבקשה להגיש ראיות נוספות בערעור, כמפורט בבקשת ב"כ המערערים בבש"א 4464/08 – נדחית.

 


מעמדו של ההסכם הדיוני

 

53.       בפתח הדיון בעל פה, בפנינו, כאשר חזר עו"ד גורטלר על טיעונו ביחס למעמד ההסכם הדיוני, אמר דברים בלתי ברורים, שניתן לפרשם לכמה כיוונים.

ואלה הם הדברים שנכתבו, מפי ב"כ המערערים, בפרוטוקול של הדיון שהתנהל בפנינו, בבית המשפט המחוזי (עמ' 1 לפרוטוקול מיום כ"ד שבט תש"ע (8.2.10)):

 

"אני חוזר על עיקרי הטיעון שטענתי.

לשאלת בית המשפט, האם לא ניתן להבין מהסכמתנו כי מדובר היה בהחלטה על דרך הפשרה לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט, גם אם הסעיף עצמו לא הוזכר בהסכמה, אני משיב כי בהחלט לא, במיוחד לאור העובדה כי לא מדובר בפשרה ביחס לסעדים אשר התבקשו בתביעה, אלא הסכמה במישור אחר.

אני חושב שיש פרקטיקה נוהגת בבתי המשפט. אם מדובר ב79א, הדבר נכתב באופן מפורש.

בתשובה לשאלת בית המשפט, למה הכוונה הייתה לפסוק לפי שיעול [צ"ל: שיקול] דעת בהתאם לסיכומים לעניין הפינוי, אני אומר כי הכוונה שלנו הייתה ... ראשית דבר זה נכתב על מנת לסבר את האוזן, בעיקר. במהלך הניהול של התיק עלו נקודות כאלה ואחרות הקשורות לעניין הפיצוי, כגון: העובדה כי הנכס הוא נכס מגורים בבניין שהפך להיות עסקי ולכן השווי שלו בשבילם ... עלו נקודות כאלה ואחרות.

הכוונה היא כי במסגרת שיקול הדעת שבית המשפט הכריע לעניין הפיצוי כדבר עיקרי, יוכל בית המשפט במסגרת מסויימת להביא בחשבון את מה שיש לו בראש, כולל עובדות כאלה ואחרות, שעלו במהלך הדיון בתיק, שקשורות בעניין הפיצוי".

 

54.       אינני מכיר כל נוהג או פרקטיקה – עליה מתבסס ב"כ המערערים – לפיה יש לכתוב במפורש את המילים: "79א", כאשר מבקשים כי בית שהמשפט יפסוק בדרך של פשרה; די בכך שתוכן הסעיף הוא זה אשר בא לידי ביטוי בהסכמות הצדדים, אף כאשר מספר הסעיף אינו מוזכר.

 

55.       וזה נוסחו של סעיף 79א לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984, שכותרת השוליים שלו היא "פשרה":

 

"(א) בית משפט הדן בענין אזרחי רשאי, בהסכמת בעלי הדין, לפסוק בענין שלפניו, כולו או מקצתו, בדרך של פשרה.

(ב) אין באמור בסעיף קטן (א) כדי לגרוע מסמכותו של בית המשפט להציע לבעלי הדין הסדר פשרה או לתת, לבקשת בעלי הדין, תוקף של פסק דין להסדר פשרה שעשו ביניהם".

 

56.       גם הנימוק השני, שעולה מדברי עו"ד גורטלר, בפרוטוקול הנ"ל, כאילו ההסכמה שבית המשפט יפסוק לפי שיקול דעתו נכתבה "על מנת לסבר את האוזן", אינה ברורה. ההסכם מנוסח בלשון בהירה ביותר, ואינני רואה אפשרות לפרשנות אחרת, מאשר הכתוב בו.

 

57.       גם ה"מסר" אותו ניסה ב"כ המערערים להעביר, לאורך כל כתב הערעור המפורט שהגיש, כאילו בית משפט השלום הפעיל לחץ על מרשיו, וגרם להם, בשל אותו לחץ, להסכים להצעת הפשרה (ראה: הציטוטים המובאים לעיל טיעוני ב"כ המערערים, כאמור בפיסקה 24 לעיל), אינו נכון, פשוטו כמשמעו, שלא להזכיר את חוסר הנימוס בכתיבת טענות מעין אלה.

 

58.       כל הקורא את דברי ב"כ המערערים, מקבל את הרושם כאילו בית המשפט "לחץ" על הצדדים, ובהיותם באולם, הסכימו תוך דקות ספורות לאותו הסכם.

אולם, לפי סדר האירועים, כפי שהובאו בפרק הראשון של פסק דין זה, הצעת הפשרה לפיה הנכס יפונה ויוחזר לבעל הבית, ובית המשפט יקבע את שיעור התשלום שיקבלו המערערים מאת המשיב, הוצעה עוד ביום 20.11.06 (פיסקה 12 לעיל), ואילו הודעתם של הצדדים על ההסכמה האמורה, הייתה ביום 14.4.08 (פיסקה 14 לעיל), דהיינו: כשנה וחצי לאחר מכן. בנסיבות אלה, אין כל מקום ואין כל הצדקה לדבר על "לחץ" או על אי הבנה של משמעות ההסכם.

 

59.       ראוי לציין, כי ב"כ המערערים עצמו, במסגרת סיכומיו, התייחס לסמכותו הרחבה של בית המשפט, ולא ראה את פסיקתו בעניין זה, כמוגבלת רק לשיקולים המשפטיים או לערך הנכס בלבד.

 

60.       בהקשר זה, מן הראוי לצטט את סעיפים 15 ו-16 לסיכומים מטעם הנתבעים מיום 21.7.08, לאחר שכבר היה ביקור במקום והוגשו חוות דעת השמאים (עו"ד עליאש הזכיר סעיפים אלה של סיכומי הנתבעים, בטיעוניו לפנינו).

וכך נכתב שם (ההדגשות – הוספו):

 

"15. הצדדים העניקו לביהמ"ש שיקול דעת רחב יחסית בקביעת הפיצוי הראוי כנגד ויתור על זכויות 'דמי המפתח' של הנתבעים, ונמנעו מלהגדיר מראש כיצד יחושב סכום פיצוי שכזה. לפי הסכמת הצדדים, הסכום צריך להיקבע בהתאם למכלול נסיבות העניין, כולל ההיבט המוסרי, האנושי, הפרקטי, העובדה כי בכל מקרה ירוויח בעל הבית ממון רב לכשיתפנה הנכס, העובדה כי תשו כוחותיהם ובריאותם של הנתבעים בחיכוכים האין-סופיים עם התובע, שאינו מסתיר את רצונו בפינויים ויהי-מה, וכתוצאה מכך הסכימו לילך בדרך זו של קבלת פיצוי בתמורה לפינוי מצידם (אף כי לא היתה להם כל סיבה כלכלית או משפטית שיעשו כן מרצונם כעת).

16. בהתחשב בעובדה כי המדובר בהסדר פשרה, והנתבעים נכונו 'להרים ידיים' ולהתפנות-תמורת-פיצוי, ובהתחשב במלוא נסיבות העניין, מוכנים הם לוותר על זכויותיהם בדירה ועל דמי המפתח המגיעים להם, והם מציעים כי הסכום שייקבע ינוע בגבולות 180,000$ – 210,000$. הסכום הגבוה מבין השניים משקף לדעתם את הפיצוי הסביר, והסכום הנמוך את הפיצוי המינימלי הראוי, גם אם מתחת לסביר, לדעתם".

 

61.       גם נוסח ההסכם עצמו מורה, כי אין הוא הכרעה בין שמאים בלבד, אלא כולל, במבט על, את כל הסיכויים והסיכונים בתיק, שכן, כאמור בהסכם עצמו, החלטת בית המשפט ביחס לסכום שעל המשיב לשלם למערערים, ייקבע לאחר ביקור במקום, וייפסק "על פי שיקול דעתו, כשלנגד עיניו שתי חוות הדעת שהוגשו מטעם הצדדים, ההתרשמות מהמקום וכן בהתייחס לטענות הצדדים כפי שבאו לידי ביטוי בכתבי הטענות ובסיכומים שהוגשו בתיק" (הציטוט המלא מובא בפיסקה 12 לעיל).

 

62.       עינינו הרואות, כי מדובר במצב שבו חלים כל הרציונאלים של סעיף 79א, כפי שבאו לידי ביטוי בפסיקת בית המשפט העליון (ע"א 1639/97 אגיאפוליס בע"מ נ' סטודיה אינטרנציונלה דה טרה סנטה, פ"ד נג(1), 337, 346, בין האותיות ג-ו (1999); מפי כב' השופט יעקב טירקל):

 

"פשרה מכאנית המבוססת תמיד על חלוקת נשוא התביעה בין בעלי הדין באופן של 'מחצה על מחצה' – פסולה, משום שהיא שרירותית ובלתי סבירה, ומשום שאינה מביאה בחשבון את כל יסודות הסכסוך שבין בעלי הדין. זאת ועוד. פסיקה בדרך של פשרה אינה מתייחסת אך לפן המהותי והיא יכולה להתייחס כל כולה למישור הפרוצדוראלי ולדיני הראיות. ההסדר הקבוע בסעיף 79א לחוק בתי המשפט נועד 'להחיש את פתרון הסכסוך מחד, ולהקל מעומס ההתדיינות שבבתי המשפט מאידך' (ראה: דברי ההסבר להצ"ח בתי המשפט [נוסח משולב] (תיקון מס' 15), התשנ"א-1991, ה"ח 2070, בעמ' 322). צדדים המפקידים את ענייניהם בידי בית המשפט על מנת שיפסוק בהם על דרך הפשרה, מבקשים לקצר את משך ההתדיינות ביניהם ומשום כך גם לא נקבעו סדרי דין ודיני ראיות להליך הפשרה (בניגוד להליך הפישור והבוררות). רוצה לומר, גם התדיינות שאינה מצריכה ניהול מסכת שלמה של הוכחות והבאת ראיות (כפי שהיה במקרה דנן), ואפילו כל כולה על-פי הדין המהותי, הינה בגדרה של פסיקה בדרך של פשרה".

            וראה על כך גם בספרו של אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה עשירית), התשס"ט-2009, בעמ' 348 ואילך.

 

63.       ראוי לציין, כי לא אחת נעשית הפנייה לשופט שיפעל על פי סעיף 79א הנ"ל, מכוח מומחיותו באותו תחום משפטי שבו הוא שופט. דבר זה מקובל וראוי הוא, ובית המשפט העליון התייחס לכך באחד מפסקי הדין שבהם עלה עניין זה בפניו (רע"א 8101/04 כעביה חוסיין נ' אלון טבעון בע"מ, פ"ד נט(3) 646, מפי כב' השופטת עדנה ארבל (2004)).

64.       השופט הדן בתיק בבית משפט קמא, ידיו רב לו בתחום המקרקעין, בכלל, ודיני הגנת הדייר, בפרט. לפיכך, הסכמת הצדדים כי הוא זה שיפסוק ויכריע בעניין לפי שיקול דעתו, היא היא ההסכמה על פי סעיף 79א לחוק בתי המשפט.

 

65.       לפיכך, טענת המערערים בנקודה זו של מהות ההסכם – נדחית.

 

ביטול ההסכמה

 

66.       טענתו השנייה של ב"כ המערערים היא, כי יש לבטל את הסכמה, בשל הנימוק כי מרשיו היו "לחוצים", ובכל מקרה, לא נענו ציפיותיהם, והסכום שהתקבל אינו יכול לשמש בסיס למימון מדור חילופי.

 

67.       אינני בטוח כי גם אם היו טענות אלה מוכחות באופן עובדתי, היה מקום לבטל את ההסכם. אך, די בכך שאומר שטענות אלה לא הוכחו כלל ועיקר, במישור העובדתי, ולבטח ערכאת הערעור איננה הפורום הנכון לשמיעת ראיות בנושאים אלה.

 

68.       הטענה כי לאחד מן הצדדים היו ציפיות כי סכום הפשרה יהיה סכום מסויים, ובפועל, הסכום שנפסק הוא שונה מציפיותיו, ואינו מספיק לצרכיו, טענה זו אינה יכולה לשמש נימוק לביטול הסכמה, לפיה בית המשפט יכריע על פי סעיף 79א.

            אם נקבל את ההנחה הגלומה בטענה זו, כי אז, כל הסכמה לבוררות, דרך משל, הייתה צריכה להביא לביטול הליכי בוררות, כאשר תוחלתו או צפייתו של אחד מן הצדדים, לא מולאה. למותר לציין, כי אין להעלות על הדעת לאפשר קבלת טיעון מסוג זה.

           

69.       בכל מקרה, גם אם יש טענה כי נפל פגם בהסכם, וניתן היה להוכיח זאת, על פי דיני הראיות, כי אז הפיתרון הדיוני אינו הגשת ערעור, אלא הגשת תביעה נפרדת לביטולו של ההסכם כפי שהדבר נקבע, וחזר ונקבע, בפסיקה במשך שנים רבות (ראה: גורן, שם, בעמ' 346-344).

 

70.       ראש זה של הערעור נדחה, איפוא, הן לגופו, הן בשל אי הוכחתו והן בשל היעדר הסמכות של בית משפט שלערעור.

 

71.       לפיכך, גם טענתו זו של ב"כ המערערים, בדבר ביטול פסק הדין  וביטול רכיב ההסכמה – נדחית.

 

גבולות הביקורת השיפוטית על פסק דין שניתן בהסכמה

 

72.       ב"כ המערערים היה ער לכך כי כאשר מדובר בפסק דין שניתן על פי סעיף 79א, גבולות הביקורת השיפוטית הם מצומצמים ביותר.

 

73.       אכן, זה המצב המשפטי, כפי שמוסבר, בהרחבה, שמובא בפסיקה הרבה, המובאת אצל גורן, שם, עמ' 350-348.

 

74.       בית משפט קמא שקל את השיקולים שפרט בפסק הדין, ובכך פעל בדיוק על פי הסכמת הצדדים.

 

75.       בית משפט קמא אינו חייב לנמק את היקף שיקוליו, ומהי העוצמה שניתנה על ידו לכל שיקול ושיקול.

 

76.       אכן, לא ידוע לנו במדויק מדוע הסכום נקבע כפי שנקבע. אך, השערה סבירה היא, כי סכום זה משקף את אותה נקודת איזון שבין סיכויי כל צד בהליך השיפוטי אם היה מתקיים עד תומו, בשילוב עם הערכתו המקצועית של בית משפט קמא בדבר שווי הנכס, דהיינו: מהו הסכום המירבי שהיה מקבל כל צד, אם המשפט היה מסתיים, לעומת הסכום אשר "מגיע" למערערים, תמורת פינוי הדירה.

 

77.       ייתכן, ובסיום ההליך השיפוטי היה ניתן פסק דין פינוי מלא או פסק דין פינוי אשר יש בו הוראה בדבר סעד מן הצדק. ייתכן, ובסיום ההליך השיפוטי היה ניתן פסק דין הדוחה את התביעה. את האפשרויות הללו איזן השופט המלומד, אשר בקיא בתיק עצמו, וערכאת הערעור אינה מתערבת בעניינים כגון דא, שכן אין אפילו  טענה בדבר חריגה מסמכות (שהיא, למעשה, האפיק הכמעט יחיד לתקיפת פסק דין של פשרה על פי סעיף 79א לחוק בתי המשפט; ראה: גורן, שם, בעמ' 350-349).

 

78.       ניתן לשער כי הסכום שנפסק משקף, פחות או יותר, את ה-40% של הערך של 3/3 של דמי המפתח של הנכס, כאשר יש "היפוך" של הצדדים והאחוזים. לכן, כאשר המשיב הוא אשר נדרש – על פי ההסכם שבין הצדדים – לשלם למערערים חלק מדמי המפתח הללו, וכך יקבלו המערערים כ-40% (במקום 60%) של דמי המפתח, מול הסיכון כי הייתה התביעה עלולה – מנקודת מבטם – להתקבל במלואה, וכך היו יוצאים המערערים מן ההליך כאשר ידם על ראשם, ללא כל כסף.

 

79.       מכאן עולה, כי כל עתירותיו האחרות של המערערים כי נתערב בגובה הסכום, נעלה אותו פי 4 (למה לא פי 3 או פי 5), או נחזיר את התיק לבית משפט קמא כדי שינמק את פסק הדין או כדי שידון בעניין מחדש, כל הטענות הללו נדחות, שכן הן עומדות בניגוד למהות סעיף 79א ותכליתו, כפי שהובאה לעיל בפסק הדין שצוטט בפיסקה 62.

 


טענות נוספות של המערערים

 

80.       משאלה הם פני הדברים, אין מקום לחזור אחורה – כפי שעותר ב"כ המערערים בבקשותיו החילופיות – לדיני סעד מן הצדק או לאפשר למערערים למכור את זכויותיהם במושכר לצד שלישי.

אני סבור כי ביום 14.4.08 הסכימו הצדדים על דרך אחת ויחידה לסיים את המחלוקת ביניהם, שהיא זו: הנכס יפונה על ידי המערערים, וכנגד הפינוי, ישלם המשיב למערערים סכום שאותו יקבע בית משפט קמא.

 

81.       המשיב הביע נכונות לשלם סכום זה, גם לדיון בפנינו, אולם המערערים אינם מוכנים לקיים את פסק הדין, ואף לא טרחו לשלם תשלום שכ"ד כלשהו, מאז מתן פסק הדין בקיץ 2008 ועד היום.

 

82.       בנסיבות אלה, יש לדחות את כל טענותיהם האחרות והחילופיות של המערערים.

 

סיכום

 

83.       לאור האמור לעיל, אני ממליץ לחבריי, כדלקמן:

            א.         הערעור יידחה.

ב.         המערערים, ביחד ולחוד, ישלמו למשיב הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ¤, בתוספת מע"מ.

הבאתי בחשבון לעניין קביעת סכום זה, גם את דחיית הבקשה של המערערים לראיות נוספות, ואת העובדה כי בערכאה הראשונה לא נפסקו הוצאות וכל צד נשא בהוצאותיו.

ג.          לצורך ביצוע האמור בס"ק (ב) לעיל, תעביר הגזברות את סכום העירבון בסך 7,000 ¤, על פירותיו, לעו"ד עליאש, כתשלום חלקי של הוצאות משפט אלה, והיתרה תשולם על ידי המערערים תוך 30 יום מקבלת הסכומים מאת הגזברות.

 

84.       אין בהמלצתי זו כל התייחסות לטענות אחרות שהוזכרו במהלך הדיון בערעור ובהן בקשה שהוגשה (אם הוגשה) לפיצול סעדים או לקבלת שכ"ד ראוי מאת המערערים למשיב, עד ליום הפינוי בפועל. בנושאים אלה, תכריע הערכאה השיפוטית המוסמכת, אם וכאשר יוגשו בפניה תביעות או דרישות או בקשות, והכל על פי הדין.

                                                                             

משה דרורי, שופט


הש' צבי סגל, אב"ד:

 

אני מסכים.

 

 

צ. סגל, סגן נשיא

הש' יורם נועם:

 

אני מסכים.

 

יורם נועם, שופט

 


לפיכך הוחלט פה אחד, כאמור בפיסקה 83 לחוות דעתו של כב' השופט משה דרורי.      

 

המזכירות תשלח העתק החלטה זו לב"כ הצדדים בדואר.

 

ניתן היום כ"ו בשבט, תש"ע (10 בפברואר 2010) בהיעדר הצדדים.

 

                                                                               





יורם נועם, שופט


 

משה דרורי, שופט


 

צבי סגל, סגן נשיא

הוקלד ע"י: אלינה

Source: 
http://info1.court.gov.il/Prod03\ManamHTML5.nsf/227E5A9CC474049B422576C700521FA6/$FILE/849820FC611F8272422576C500261B45.html
תאריך: 
11/02/10
Case ID: 
2518_8
Case type: 
עא
סיווגים
שופטים : צבי סגל
צבי סגל
עורכי דין : גורטלר דב ד"ר עליאש משה
גורטלר דב
ד"ר עליאש משה
Powered by Drupal, an open source content management system