מעין נ' קת"ג


 

 

ע"א 3557/09

בבית המשפט המחוזי בירושלים

 

16/02/2010

 

כבוד השופט צבי זילברטל - סגן נשיא

לפני

 

 



 

שמואל מעין

ע"י עו"ד יעקב לביא

בעניין:

המערער

 

 

 


 

 

 - נ  ג  ד -

 

 


 

קצין התגמולים

ע"י עו"ד אורית בקרמן

 

המשיב

 

 

 

פסק דין

 

1.         ועדה רפואית עליונה שהתכנסה ביום 3.8.09 דחתה, בפעם השניה, את ערעורו של המערער ואישרה את דרגת נכותו בשיעור של 10 אחוז בגין "הפרעה בתר חבלתית עם הגבלה קלה בכושר תפקודי", לפי סעיף 34א(ב) לתוספת לתקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגות נכות), תש"ל-1969 (להלן – התוספת"). מכאן הערעור דנן.

 

2.         המערער, יליד 1953, נחשף לסדרה של אירועים טראומתיים במהלך שירותו בצה"ל במלחמת יום הכיפור ובמלחמת שלום הגליל. המערער טוען כי במשך תקופה ארוכה התכחש למצבו עד שפנה למשיב בשנת 2006 ואז הוכרה נכותו על פי האמור לעיל. לאחר שדרגת הנכות נקבעה בשיעור של 10 אחוז הגיש המערער ערעור לבית משפט זה (ע"א 3049/09). ביום 27.4.09 המלצתי לבעלי הדין להחזיר את עניינו של המערער לוועדה הרפואית העליונה והמלצה זו התקבלה על ידי שני הצדדים. בפסק הדין ציינתי כי "ככל שהוועדה סבורה כי דרגת נכותו של המערער תואמת את המבחן המתאים למצב של הגבלה קלה בכושר התפקודי, על הוועדה לפרט ולנמק מדוע הדבר ראוי לנוכח הנתונים העובדתיים והרפואיים שהובאו לפניה". מכוחו של פסק הדין האמור, שבה הוועדה העליונה ודנה בעניינו של המערער.

 

3.         המערער הציג לוועדה מספר מסמכים רפואיים ובהם "סיכום הערכה פסיכיאטרית" מיום 27.1.08, שנערך על ידי היחידה הפסיכיאטרית להערכה תפקודית, ככל הנראה לבקשת המשיב. על סיכום ההערכה חתומים פרופ' נתנאל לאור, ד"ר אילה שוכוביצקי וד"ר טלי וישנה. בפרק ההערכה התפקודית שבסיכום נאמר, כי תפקודו היומיומי של המערער "פגוע בצורה קשה". במיוחד צויינה פגיעה בתפקוד המיני, בשינה וביכולת ההעסקה העצמית. עורכי הסיכום הגיעו למסקנה כי גם יתר תחומי התפקוד פגועים במידה זו או אחרת והמערער "זקוק לתזכורת ולסיוע כמעט בכל תחום". מעבר לכך נקבע כי קיימת פגיעה קשה ביחסים הבינאישיים, המערער מתבודד חברתית ואינו ממלא תפקידיו במשפחה. המערער אינו מצליח להתמיד בשום מקום עבודה והפגיעה התעסוקתית הוגדרה כקשה, וזאת על אף הפוטנציאל הגבוה שיש למערער. ראוי לציין כי עורכי הדו"ח מצאו כי המערער במצב של "מודע צלול והתמצאות תקינה". עוד נמצא על-ידם, כי קצב החשיבה ומהלכה היו תקינים, לא היתה עדות למחשבות שווא, השיפוט החברתי נמצא תקין, בוחן המציאות תקין והתובנה למצבו תקינה אף היא. במסגרת אותה ההערכה נערך למערער "מבחן הורוביץ" ותוצאותיו מראות, כמפורט בסיכום, סטייה מהנורמה בכל הנוגע ל"סימפטומים חודרניים" (3.29 כשהנורמה היא 2.43) ובכל הנוגע ל"סימפטומים הימנעותיים" (2.88 כשהנורמה היא 2.10). לסיכום האמור צורפה גם הערכה פסיכוסוציאלית שנערכה על ידי עובדת סוציאלית. גיליון ההערכה התפקודית מצביע על פגיעות "ניכרות" בתחומים רבים ועל פגיעות "קשות" בתחומים רבים אחרים (כפי שגם פורט בסיכום עצמו). לדברי המערער, הערכה זו נערכה לאחר כ-6-7 פגישות שהתקיימו עם הגורמים המעריכים, אשר, בין היתר,  פגשו גם את רעיית המערער.

עוד הציג המערער לוועדה את חוות דעתו של הפסיכיאטר ד"ר שאול סטיר, אשר סבר כי מדובר בהפרעה פוסט-טראומטית של דחק "בצורה כרונית ובדרגת חומרה קשה", והציע כי שיעור הנכות יעמוד על 40 אחוז לפי סעיפי משנה ד-ה של סעיף 34א לתוספת.

 

4.         הוועדה העליונה הזכירה בפרוטוקול הדיון שנערך לפניה כי המערער מעט למסור פרטים בטענה כי בדיון הקודם שנערך בפני הוועדה כבר נמסרו לה כל הפרטים. אגב, באת כוח המשיב טענה כי מהלך זה של המערער צריך להיזקף לחובתו. כשלעצמי אינני מבין מדוע אדם פגוע נפשית שנאלץ לשוב ולהתייצב לפני הוועדה ומביע בדרכו שלו את עמדתו שאינה נוחה כלפי עינוי דין זה ומפנה לדברים שמסר בהזדמנות קודמת צריך להינזק עקב כך. מעבר לכך, כאשר עסקינן בפגועי נפש, חזקה על חברי הוועדה המומחים שיידעו לבדוק גם מי שממאן למסור להם פרטים ושלא יווצר מצב שהנכה יינזק מהתנהגותו שיכולה לנבוע מנכותו. הוועדה אף ראתה לנכון לציין כי "התצפית הקלינית היתה קצרה יחסית משום שהמערער מעט להביא מידע חדש אודות עצמו ועל כן משך שהותו במחיצת חברי הוועדה היה קצר". אציין כי לטעמי גם הערה זו אינה ברורה. אם לא היה לוועדה די זמן לגבש את עמדתה היה עליה להאריך את משך הבדיקה.

 

5.         הוועדה צפתה במערער ופרטה את התרשמותה לפיה המודע צלול ולא ניכרו סימני עייפות. המערער הסביר עצמו בשפה ברורה ורהוטה, לא נצפו הפרעות בהלך ובתוכן החשיבה, אין עדות להזיות, לא היו ביטויי סף גירוי נמוך והאפקט היה עם גוון רגזני קל אך נשלט. לעניין טענות המערער בנוגע לקשיי השינה ציינה הוועדה כי בשתי הבדיקות שערכה נצפה המערער כשהוא ערני וקשוב ללא סימני עייפות יתר, כך ש"בעיית השינה מתכנסת אך ורק לתלונותיו הסובייקטיביות של המערער".

ואכן, התרשמות הוועדה היתה כי הגורמים השונים שהעריכו את מצבו של המערער נתנו ביטוי לתלונותיו הסובייקטיביות שאין להן תימוכין אובייקטיביים, הן בנושא השינה והן בעניינים אחרים. הוועדה הגיעה למסקנה כי ממצאי הבדיקה הפסיכיאטרית אינם מתיישבים עם מי שטוען לפגיעה כה קשה. הוועדה הבהירה כי הסתמכותה העיקרית היא על התצפית הקלינית האובייקטיבית שלה ושל מטפלים אחרים (מבלי שציינה מי הם).  הוועדה ראתה לנכון להדגיש כי "יכולותיו המילוליות המרשימות של המערער לתאר את קורותיו בלשון עשירה ומפורטת מצביעות על יכולותיו ולא על עוצמת נכותו".

 

6.         המערער חוזר גם בערעור זה על הטענות שטען בערעורו הקודם ובראשן הטענה כי הוועדה לא עמדה בחובתה לנמק מדוע מצבו, כפי שהוא מתואר במסמכים הרפואיים השונים, מתאים לרמה של "הגבלה קלה" בלבד. המערער מסיק מהחלטת הוועדה כי היא לא נתנה אמון בתלונותיו ומשלא היתה לה יכולת לנמק את החלטתה, התייחסה בביטול לאבחנותיהם של המומחים אשר העריכו את מצבו של המערער. עוד נטען כי העובדה שהוועדה ראתה לפניה אדם ערני וקשוב, אשר לא הראה סימני עייפות, אינה מספיקה על מנת לקבוע שהמערער אינו סובל מבעיות שינה.

 

7.         עמדת המשיב היא כי מדובר בעניין רפואי מקצועי ואין מקום להתערב בהחלטת הוועדה אשר נסמכה בעיקרו של דבר על הבדיקה הקלינית שהיא עצמה ערכה למערער בשתי ההזדמנויות בהן התכנסה לדון בעניינו.

 

8.         דין הערעור להתקבל. עניינו של המערער הוחזר לוועדה רפואית עליונה בדיוק מהטעם שגם בהחלטתה הקודמת, כמו בהחלטתה הנוכחית, לא נימקה הוועדה, ברמת ההנמקה הנדרשת, מדוע ראתה לנכון לקבוע כי המערער סובל מ"הגבלה קלה" בכושרו התפקודי (ואינני מתעלם מכך שמכיוון שאין מדובר בגוף משפטי מקצועי נדרשת רמת הנמקה נמוכה מזו המקובלת בבתי המשפט).

העובדות המפורטות במסמכים שהוצגו לוועדה, ובראש ובראשונה בסיכום ההערכה הפסיכיאטרית שעיקריו פורטו לעיל, מצביעות, לכאורה, על הגבלה בדרגת חומרה שונה לחלוטין. הלכה למעשה הוועדה קבעה, גם אם הדבר לא נאמר במפורש, כי העובדות המפורטות באותם מסמכים אינן משקפות את המצב לאשורו. כך, למשל, כאשר נכתב במסמכים השונים כי המערער צועק וממלמל ללא סוף בלילות (והדבר נרשם מפי רעייתו), מתקבל הרושם כי הוועדה בדעה שדיווח זה פשוט אינו נכון, אך מסקנה זו לא נאמרה במפורש, כפי שצריך היה להיעשות, בהתבסס על הנמקה ממשית.

כאשר מדווחים בני משפחת המערער שהם אינם מתקרבים אליו מחמת התפרצויות; כאשר קיים דיווח על חוסר אפשרות מוחלט להעסיק עצמו, לרבות לצורך פרנסה; כאשר קיים דיווח על העדר כל כושר לקיום אינטראקציה עם בני אדם אחרים; כאשר קיים דיווח על תוצאות החורגות מהנורמה במבחנים שנערכו למערער (מבחן הורוביץ שצויין לעיל, שלא הוברר מדוע תוצאותיו סובייקטיביות, ומבחנים אחרים); כאשר יש דיווח על שינוי דרמטי באורח החיים של המערער בשנים האחרונות לעומת אישיותו בתקופות קודמות; כאשר יש דיווח על כך שהמערער מזניח את עצמו ואת הופעתו; כאשר יש דיווח שהמערער נמנע ממגע עם אנשים ומיציאה מביתו; כאשר יש דיווח שקשרים חברתיים שהיו למערער "נמוגו", כשבעבר היה מדובר באדם "מלא חן" וכיום מדובר במי ש"פוחד מהעולם ומקטין עצמו"; כאשר נאמר שהמערער זקוק לסיוע ולתזכורת כמעט בכל תחום – כאשר קיימים דיווחים אלה ואחרים, הוועדה אינה יוצאת ידי חובת ההנמקה בקובעה כי מדובר בתלונות סובייקטיביות שאינן מתיישבות עם הבדיקה שנערכה על ידה. אינני שולל את האפשרות שמבחינה רפואית מומחים יכולים לעמוד על טיבו ועל דרגת נכותו של נכה נפשית בבדיקה קלינית קצרה יחסית, ואולם בסוג זה של מקרים הוועדה חייבת להתמודד עם הנתונים המובאים לפניה והמתארים את הנכה כפי שהוא נצפה על ידי גורמים מטפלים ואחרים, שחלקם קיימו עם המערער פגישות רבות, ערכו לו מבחנים שונים וגיבשו עמדה שהיתה משותפת למספר אנשי מקצוע. חובה זו נובעת מחובת ההנמקה החלה על הוועדה הרפואית.

מהחלטת הוועדה לא ברור האם היא שוללת את עצם קיומן של אותן תופעות שתוארו לעיל, ואם כך הוא – יש לנמק מדוע וכיצד היא יכולה לשלול קיומן על יסוד הבדיקה שערכה. מהחלטת הוועדה לא ברור האם עמדתה היא שאותן תופעות אינן קשורות כלל לנכותו, ואם כך הוא – יש לנמק מדוע ומה מקורן האחר. מהחלטת הוועדה לא ברור האם היא סבורה שעל אף שכל אותם נתונים שתוארו לעיל מתקיימים בפועל, אין בכך כדי להוביל למסקנה כי הפגיעה היא בדרגה גבוהה יותר מפגיעה קלה. אם כך היא סבורה, כמובן שיש לנמק זאת.

האם המערער חסר כל יכולת תעסוקה מסיבות שאינן קשורות לנכותו המוכרת? או שמא ההערכה של אנשי מקצוע בכירים ולכאורה אובייקטיביים (אנשי מרכז ההערכה), שהתרשמו שאין הוא מסוגל להעסיק עצמו, אינה נכונה ואינה מתחייבת ממצבו הרפואי? האם העובדה שהמערער הותיר רושם ערני באותן מספר דקות שהיה לפני הוועדה יכולה לגבור על הדיווח של רעייתו, שנמצא מהימן על ידי אנשי מקצוע, בדבר הפרעות השינה מהן הוא סובל? ואולי אין מנוס מבדיקת המערער במעבדת שינה? קריאת החלטת הוועדה אינה מספקת תשובות לשאלות אלה.

זאת ועוד – גם עורכי סיכום ההערכה הפסיכיאטרית התרשמו, כמו שהוועדה התרשמה, מחשיבה תקינה, מהעדר מחשבות שווא, שיפוט תקין וכו', ובכל זאת מצאו כי למערער פגיעות ניכרות. כלומר אותם נתונים שלדעת הוועדה תמכו במסקנתה, זוהו גם במסגרת ההערכה הפסיכיאטרית ולא שללו את המסקנה על קיומה של פגיעה קשה. גם לכך היה צריך לתת הסבר. מתקבל הרושם כי לדעת הוועדה שימור היכולות הקוגניטיביות של המערער שולל את האפשרות של נכות נפשית בדרגה של יותר מקלה. בהתחשב בסוג הנכות (PTSD) ובעמדת המומחים האחרים שחיוו דעתם בעניין המערער, הרי שאם זו מסקנת הוועדה היה צריך לנמקה.

 

9.         אם לא די באמור לעיל, הומצאו לוועדה נתונים על תוצאות מבחנים שונים, כולל דו"ח נוירופסיכולוגי שנערך ע"י ד"ר זלוטוגורסקי ז"ל, מהם עולה כי אין עדות לחוסר אמינות או להתחזות או הגזמה מצד המערער. גם עניין זה אינו מתיישב עם מסקנת הוועדה שמקפלת בתוכה אי מתן משקל לתלונות הסובייקטיביות כביכול.

יפה לעניינו פסיקתו של כב' השופט ח' פורת, שהובאה ע"י המערער: " ... כאשר ישנן ראיות מקיפות אשר מפרטות תוצאות של בדיקות פסיכולוגיות נרחבות, נראה לי, עם כל הכבוד, שבדיקה קלינית עקב התרשמות של שני פסיכיאטרים ( ... ) ויהיו בכירים ומנוסים ככל שיהיו, בישיבה שמתקיימת במקרה הטוב חצי שעה, זוהי אינה התמודדות נאותה עם חומר הראיות שהוגש לוועדה". (ע"א (ת-א) 2193/99 כהן נ' קצין התגמולים, 23.12.99).

 

10.       התוצאה היא שהוועדה לא עמדה בחובת ההנמקה המוטלת עליה במקרה דנן. אין ספק שבמקרים מסוג זה חובת ההנמקה רחבה יותר ממקרים בהם מדובר בנכות המתבטאת בליקוי גופני גרידא. אין די באמירה שהמסקנה אליה הגיעה הוועדה מבוססת על התרשמותה, מבלי שלאמירה זו תתווסף התמודדות אמיתית, תוך מתן נימוקים מפורטים, עם שלל הנתונים המונחים לנגד עיני הוועדה. במקרה מתאים, על הוועדה להיעזר ביחידות אבחון רב דיסציפלינריות או במבחנים שונים. הנכה זכאי לכך שכאשר על פני הדברים יש פער כה משמעותי בין הדיווחים וההערכות שנמסרו לוועדה לבין מסקנתה, תינתן החלטה שיש בה הנמקה של ממש ושתתייחס לפחות לאותן שאלות מטרידות שפורטו לעיל.

 

11.       הערעור מתקבל. אינני רואה טעם בקיום דיון נוסף בפני וועדה רפואית באותו הרכב, לאחר שהתקיימו כבר שני דיונים בעניינו של המערער ואין להתעלם מהחשש שמא הוועדה בהרכב זה תתקשה לבחון את הסוגיה כשהיא משוחררת לחלוטין מהחלטותיה הקודמות. לפיכך, יתקיים דיון בעניינו של המערער בפני וועדה רפואית עליונה בהרכב אחר. יצויין שאין מקום להיענות לבקשת המערער לפיה בית המשפט ייקבע את דרגת נכותו, שכן זו סוגיה רפואית במהותה ואין מנוס ממסירתה להכרעת מומחים, המחויבים לנמק כראוי את מסקנתם.

 

12.       המשיב ישא בהוצאות המערער, בהתחשב בכך שמדובר בערעור שני לבית המשפט וששני הערעורים התקבלו, בסכום כולל של 20,000 ש"ח להיום ובתוספת מע"מ.

 

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לב"כ הצדדים.

 

ניתן היום, ב' באדר תש"ע (16 בפברואר 2010), בהעדר הצדדים.

 

 

צבי זילברטל, סגן נשיא

 

Source: 
http://info1.court.gov.il/Prod03\ManamHTML5.nsf/FF69C7F266968891422576CC00525DBC/$FILE/2F4B0850C282D95F422576CC002A7370.html
תאריך: 
16/02/10
Case ID: 
3557_9
Case type: 
עא
סיווגים
שופטים : צבי זילברטל
צבי זילברטל
עורכי דין : אורית בקרמן יעקב לביא
אורית בקרמן
יעקב לביא
Powered by Drupal, an open source content management system