המנזר המארוני ביפו נ. רוז בירג ואח'


 

בתי המשפט





ת.א. 5279/03

בבית המשפט המחוזי בירושלים

 

16/02/2010


 

כב' השופט אהרן פרקש

לפני:

 

 












 

המנזר המארוני ביפו

בעניין:

התובע

ע"י ב"כ עוה"ד דוד נ. שמרון ו/או עוה"ד מיכאל ראבילו ו/או עוה"ד   אסעד ס. ג'ובראן


 


 

 

נ  ג  ד


 


 


 

רוז בירג


 

הנתבעת

ע"י ב"כ עוה"ד וליד זחאלקה ו/או עוה"ד אסעד מזאוי


 

 

פסק דין

 

לפניי תביעה למתן סעד הצהרתי לפיו התובע אינו חב כספים לנתבעת, כי יפויי הכוח, שטרי החוב והסכמי המשכון בין הצדדים – בטלים. כן עותר התובע לחייב את הנתבעת כי תשיב כספים שלקחה במרמה, לטענתו, בסך כולל של 2,568,777 ¤.

 

הצדדים לתובענה ורקע עובדתי

1.         התובע הינו מנזר נוצרי מהמסדר המארוני, שמקום מושבו ביפו (להלן: "התובע" או "המנזר"). מרכזו של המסדר המארוני בלבנון והוא כפוף להנהגה הקתולית בוותיקן. ראשי המנזר המארוני בשנים הרלוונטיות לתובענה זו הינם: האב אליאס אלענדארי (להלן: "האב אלענדארי"). אחריו כיהן האב אסעד יוסף מג'מס (להלן: "האב מג'מס").  מסוף כהונתו ועד זמן הגשת התובענה, עמד בראש המנזר האב עיד מקאריוס (להלן: "האב מקאריוס").

2.         הנתבעת, גב' רוז בירג, נושאת דרכון מדנמרק (להלן: "הנתבעת"), אשר הייתה בעבר אזרחית ישראלית ומתגוררת כיום במזרח ירושלים.

3.         בשנת 1998 נוצר הקשר בין הנתבעת לבין האב אלענדארי. הנתבעת יצגה בתקופה זו את ענייניו העסקיים של המנזר. כחלק מפעולותיה, קיבלה הנתבעת מהאב אלענדארי התחייבויות שונות בשם המנזר לתשלום כספים וטובות הנאה אחרות.

4.         ביום 3.5.98 נחתם מסמך, הנחזה להיות הסכם משכון בין הנתבעת למנזר. על המסמך חתומים הנתבעת וראש המנזר בתקופה הרלוונטית, האב אלענדארי (להלן: "הסכם המשכון" או "המשכון"). בהסכם המשכון נקבע כי נכסי המקרקעין של המנזר ביפו וכן סכומי כסף שונים, המגיעים למנזר מגורמים שונים, ישועבדו לנתבעת וישמשו בטוחה להחזרת חובות המנזר לנתבעת בעבר ובעתיד וללא הגבלת סכום. בהסכם המשכון התחייב הממשכן (המנזר)-"למשכן לטובת בעל המשכון, במשכון ספציפי בדרגה ראשונה, בסכום ללא הגבלה בסכום (כך במקור, א.פ.) את המקרקעין הידועים כגוש 7021 חלקות 29,30 וכן כל הכספים, הסכומים, התקבולים, טובות ההנאה וערבויות מכל מין וסוג המגיעים לממשכן עפ"י ההסכם שנחתם עם חב' בלו קוהינהור בע"מ ביום 26.12.1995 בקשר למקרקעין הידועים כחלקות 30, 152 בגוש 7032 (11 דף 44) וההסכם שנחתם עם חברת מתחם כיכר השעון ביום 22.9.1997 בקשר למקרקעין הידועים כחלקות 4, 5, 7,6, בגוש 7017 (להלן: "הנכסים הממושכנים")." (ת/5).

5.         ביום 8.4.01 התקיים מפגש בקפריסין בין הנתבעת ועורך דינה לבין נציגי מסדר הנזירים מלבנון והאב מג'מס. במפגש הוצגה בפני חברי מסדר הנזירים תמונת מצב לפיה המנזר חב לנתבעת סכומי עתק. בסיום הישיבה  נערך פרוטוקול בין הנתבעת לבין המנזר (להלן: "הסכם קפריסין") אשר הסדיר את פרטי תשלום החוב של המנזר לנתבעת. חקירת חובות המנזר והתשלומים לנתבעת החלה בעת שמונה האב מקאריוס, ובעקבותיה הופסקו  התשלומים לנתבעת.

6.         ביום 1.12.02 פנתה הנתבעת ללשכת ההוצאה לפועל בירושלים בבקשה למימוש המשכון על חלק מהנכסים ששועבדו בהסכם המשכון (חלקות 29 ו-30 בגוש 7021). בקשת מימוש המשכון הוגשה על חשבון חוב של 4,637,900 ¤, השקולים ל-950,000$. ביום 16.2.03 הגיש התובע בקשה לדחיית ביצוע מימוש המשכון, בשל טענת "פרעתי" וכן בקשה דחופה להשהיית הליכים. ראש ההוצאה לפועל עיכב את ההליכים, והתיק עודנו תלוי ועומד וממתין להכרעה.

 

תמצית טענות התובע

7.         לטענת התובע, בכתב התביעה, ההתחייבויות השונות של האב אלענדארי לנתבעת הינן פיקטיביות, נעשו לצורך העשרתם האישית של השניים ובמיוחד של הנתבעת, וכן במטרה להבריח נכסים מנושים אחרים. עוד טען התובע, כי פעולותיו אלו של  האב אלענדארי נעשו בלא הרשאה מנשיאות המנזר בלבנון ותוך חריגה מסמכות.

8.         לשיטתו של התובע, הנתבעת ניצלה את קשריה עם האב אלענדארי והחלה להשתלט על ענייני המנזר בכלל ועל ההתקשרויות הכלכליות וההליכים המשפטיים שנגעו לנכסי המנזר בפרט. הנתבעת השיגה מהאב אלענדארי יפויי כוח ומסמכים המתירים לה לפעול בשמו. בהתאם לכך, החלה הנתבעת, לפעול מטעם המנזר בחופשיות, לשלם הוצאות שונות של המנזר, כאשר האב אלענדארי משמש לא אחת כ"חותמת גומי" לפעולותיה. עוד טוען המנזר, כי פעולות אלו נעשו לעיתים כאשר האב אלענדארי נעדר מהארץ, ואף לאחר שהאחרון סיים את כהונתו ותחתיו מונה האב מג'מס, המשיכה הנתבעת במעשיה אלו. אליבא דהתובע, הנתבעת ניצלה את משאבי המנזר לצרכיה הפרטיים, תוך איסוף קבלות וראיות לכאורה אשר נועדו לגבש תביעת חוב פיקטיבית. פעולות אלו, כך לטענת התובע, נעלמו מעיני נשיאות המנזר בלבנון וזאת בשל הקשר הרופף של ראשי ההנהלה הראשית עם המנזר בארץ עקב המצב הפוליטי והביטחוני באותה העת.

9.         לטענת התובע הנתבעת קיבלה לידיה סך של 1,321,376$ השייכים למנזר. ביתר פירוט נטען, כי בשנת 1998 קיבלה הנתבעת סך של 252,000$ מכספי המנזר כתוצאה מהסכם שנחתם בין התובע לבין חברת רם-שן שירותים והשקעות בע"מ (להלן: "רם-שן"). הסכם זה נחתם לאחר שהאב  אלענדארי חפץ להקים בניין מגורים על קרקע שבבעלות המנזר ברח' הדולפין ביפו. לשם הקמת הבניין נדרש המנזר לכספים רבים, בין היתר על מנת לפנות דייר מוגן מהשטח האמור. כדי לממן את העסקה ולהוציאה לפועל, התקשר המנזר, בתיווך ומעורבות הנתבעת, עם חברת רם-שן בהסכם מימון והלוואה אשר נחתם ביום 15.6.98 (להלן: "הסכם המימון"), ובו התחייבה רם-שן להעניק למנזר  את כל הכספים הדרושים לצורך בנית בניין המגורים. לטענת התובע, עובר לחתימת הסכם המימון שילמה רם-שן  לנתבעת עבור המנזר, סך של 100,000$. סכום זה נמסר במזומן לנתבעת. בנוסף, ביום 28.6.98, הפקידה רם-שן בחשבון הבנק של הנתבעת סך של 152,000$ עבור המנזר. לא למותר לציין, כבר כעת, כי במהלך חודש ספטמבר 1998, חזר בו האב אלענדארי, מכוונתו לבנות את בניין המגורים. הילכך נחתם הסכם לביטול העסקה בין רם-שן לבין המנזר, במסגרתו שילם המנזר לרם-שן סך של 1,150,000$. התובע טוען בהקשר זה, כי הנתבעת אשר שלשלה לכיסה סך של 252,000$ מעסקה זו, דאגה להוסיף לסיכום הצדדים בהסכם ביטול העסקה, כי עם תשלום כל הכספים על ידי המנזר תהיה הנתבעת משוחררת מכל התחייבות שנערכה בעבר.

10.       ממשיך התובע וטוען בנוסף לאמור, כי הנתבעת קיבלה לידיה סך נוסף של 1,069,376$ כתוצאה מהפקדה שביצע התובע לחשבונה מכספים שהועברו מלבנון, בעקבות הסכם קפריסין. התובע טוען, כי הסכם קפריסין נערך לאחר שהנתבעת הוליכה שולל את חברי מסדר הנזירים והציגה בפניהם תמונה מעוותת ושקרית, לפיה המנזר חב לה סכומי עתק. לפיכך, כך הטענה, דין הסכם קפריסין להתבטל. לאור זאת ולאחר קיזוז ההוצאות ששילמה הנתבעת עבור המנזר, נותרה האחרונה חייבת למנזר, כך אליבא דהתובע, סך של 583,813$ (ראו סעיפים 22-24 לכתב התביעה).

11.       ביום 19.6.03 שוחח האב אלענדארי עם הנתבעת בטלפון. השיחה הוקלטה (להלן: "הקלטת") ובה, כך לטענת התובע, הודתה הנתבעת, כי המסמכים עליהם חתם האב אלענדארי, במטרה ליצור מצג של חוב כלפי הנתבעת, אינם נכונים.

12.       בקשר להסכם המשכון טוען התובע, ב"קליפת אגוז", כי הסכם המשכון נחתם למראית עין כדי שרם-שן לא תוכל לפגוע בנכסי התובע, ומטרתם של הנתבעת והאב אלענדארי הייתה לאפשר לנתבעת להשתלט על נכסי המנזר לאחר סיום כהונתו של האחרון.

 

תמצית טענות הנתבעת

13.       הנתבעת, בכתב הגנתה, מצביעה על השתלשלות האירועים הבאים: בתחילה התבקשה הנתבעת על ידי האב אלענדארי לסייע לשיפור מצבו הכלכלי של המנזר. הנתבעת קיבלה את ההצעה מתוך רצון לעזור למנזר, מחד, ולמטרה עסקית והפקת רווחים, מאידך. הסיוע התמקד בניהול תביעות הקשורות במנזר, ניהול שוטף של ענייני המנזר, וכן באיתור נכסי המנזר ופינוי הקרקעות מהדיירים הפולשים. בהמשך, פנה האב אלענדארי לנתבעת וביקש כי תממן את פעילות המנזר הקשורה לקידום פרויקטים כלכליים וכן תסייע במימון פעילות משפטית. הנתבעת הסכימה לסייע אף בזה, מתוך רצון להשקיע חלק מכספיה בתורת הלוואה. לאור הסכמתה זו, העבירה הנתבעת לאב אלענדארי, סך של 421,000$, בכמה תשלומים, ובהמשך העבירה סך נוסף של 79,000$. לאחר זמן ובעקבות שהותו הממושכת של האב אלענדארי בחו"ל, ביקש האחרון מהנתבעת לדאוג להמשך מימון כל צורכי המנזר. במהלך תקופה זו נשאה הנתבעת בכל הוצאות המנזר, כגון: הוצאות משפט, תשלום לעורכי דין, הוצאות עבור ראשי המנזר וכן הוצאות שוטפות על מזון וכדומה. כמו כן העבירה הנתבעת לאב אלענדארי כספים ללבנון, על פי בקשתו. סך כל החוב של המנזר לנתבעת בגין הוצאות אלו, לשיטתה, עמד בתקופה זו על סך של כ-300,000$ נוספים. בהקשר זה מוסיפה הנתבעת לטעון, כי למיטב ידיעתה נשיאות המנזר בלבנון ידעה על כל פעילות הנתבעת בארץ.

14.       לטענת הנתבעת, האב אלענדארי אישר בחתימתו את קבלת הכספים האמורים. בשלב הראשון, הנתבעת לא רשמה משכון אשר יבטיח את השבת כספה, וזאת נוכח יחסי האמון ששררו בינה לבין האב וכן בשל תחושת השליחות עבור המנזר. בשלב מאוחר יותר, כאשר ראתה הנתבעת כי ככל הנראה למנזר אין מקורות מימון להשבת כספה בטווח הקרוב, פנתה לאב אלענדארי על מנת שזה יחתום על משכון כבטוחה להשבת כספה. אף לאחר שנחתם הסכם המשכון, הנתבעת לא מיהרה לרשמו ברשם המשכונות.

15.       עוד טוענת הנתבעת, כי בשנת 1999 מונה האב מג'מס במקומו של האב אלענדארי. האב מג'מס אישר את כל המסמכים וההסכמים שנחתמו עם הנתבעת. יתירה מזו, לדברי הנתבעת, האב מג'מס זכה במעשיו אלו לברכת הדרך מנשיאות המנזר בלבנון. הנתבעת המשיכה להעניק סיוע כספי אף בעת כהונתו של האב מג'מס בסך של יותר מ-150,000$. כן אישר האב מג'מס לנתבעת שכר טרחה ופיצויים בגין עבודות שונות שביצעה.

16.       לטענת הנתבעת, משכספה לא הוחזר, פנתה לנשיאות המנזר בלבנון ודרשה את כספה. הצדדים התכנסו לדון בנושא בקפריסין. בישיבה בקפריסין התנהל דיון מעמיק על חובות המנזר לנתבעת. בסוף הדיון נמצא, כך לטענת הנתבעת, כי החוב של המנזר עומד על סך של כ-2.1 מליון דולר. ברם, סוכם בין הצדדים כי המנזר ישלם לנתבעת סך של 1.6 מליון דולר. בעקבות הסיכום בין הצדדים החל המנזר לשלם לנתבעת את חובו. תשלומי המנזר לנתבעת עמדו על סך של יותר ממיליון דולר. אולם, כך אליבא דהנתבעת, בהתאם להסכם, השקיעה האחרונה את מירב הכספים שקיבלה, בכיסוי הוצאות המנזר ומימון פעולותיו. בתמורה להמשך הזרמת הכספיים מצד הנתבעת, הייתה אמורה האחרונה לקבל 5% מהכנסות המנזר מהעסקאות השונות. עוד טוענת הנתבעת, כי לאחר מינויו של האב מקאריוס, החליט האחרון לעצור את החזר החוב לנתבעת, לאחר שהבין כי אין בידה כספים נוספים להשקיע במנזר. אשר על כן נאלצה הנתבעת, אשר חפצה בהחזר כספה, ולאחר שניסיונה להשיב את כספה בדרכי שלום לא צלח, לפנות ללשכת ההוצאה לפועל בבקשה למימוש המשכון, שלדבריה נערך ונחתם כדת וכדין. לטענת הנתבעת, האב מקאריוס המשיך כקודמיו לפנות אליה ולקבל ממנה כספים, ובהוראת נשיאות המנזר בלבנון ניסה האב מקאריוס להסדיר עימה את החזר החובות, אולם ניסיון זה לא העלה דבר.

17.       בעניין הסכם המימון עם רם-שן, טוענת הנתבעת, כי לאחר שקיבלה מרם-שן סך של 100,000$, היא העבירתם מיידית לאב אלענדארי. עוד טוענת הנתבעת, כי אף את התשלום השני בסך של 152,000$ העבירה לאב אלענדארי. הנתבעת מצביעה על העובדה כי סך זה שולם באמצעות מספר המחאות אשר נמשכו לפקודת אנשים שונים, אשר אינם מוכרים לנתבעת. המחאות אלו היו חתומים על ידי אותם נהנים בחתימת היסב. האב אלענדארי לא היה מוכן לקבל המחאות ועל כן ההמחאות נמסרו לנתבעת והופקדו בחשבונה, וזו העבירה את סכומם המלא לידי המנזר, מיד עם פירעונם.

18.       לבסוף טוענת הנתבעת, כי בדיעבד התברר לה שהאב אלענדארי, עשה שימוש בחלק מהכספים שהעבירה אליו לצרכיו האישיים. ברם, לא הושמעה כל ביקורת על כך מצד נשיאות המנזר בלבנון.

19.       בעניין הקלטת, לדברי  הנתבעת הדברים שאמרה מתייחסים לעניין אחר שאין לו כל קשר לתובע. כמו כן, לטענתה, השיחה שהוקלטה הינה רק חלק משיחות שהיו בינה לבין האב אלענדארי, אשר מבהירות את הנאמר בשיחה זו. יתר על כן, בשיחה זו הודה האב אלענדארי, כי קיבל סך של 500,000$ מהנתבעת לצורכי המנזר.

 

תמצית טענות הצדדים בסיכומים

20.       בסיכומיו טוען התובע, כי הסכם המשכון שנערך על ידי הנתבעת ובא כוחה דאז (אשר יכונה להלן: "עו"ד פלוני", כפי שיפורט בהמשך), הינו פיקטיבי ואף התאריך הרשום בו אינו נכון. מטרת הסכם המשכון הייתה לדחות את הקץ אל מול תביעה אפשרית של רם-שן, שכן הנתבעת ועו"ד פלוני חששו שרם-שן תפתח בהליכים למימוש המשכון שנרשם לטובתה. עיכוב הליכי מימוש המשכון מצד רם-שן תאפשר למנזר לקבל כספים מעסקאות אחרות, לשלם באמצעותם את החוב לרם-שן ולבטל את הסכם המשכון עימה. עוד טוען התובע בסיכומיו, כי הסכם המשכון הפיקטיבי נחתם למעשה לאחר ההסכם עם רם-שן, חרף העובדה שמופיע עליו תאריך הקודם לביצוע העסקה עם רם-שן.

21.       בנוסף, טוען התובע בסיכומיו, כי הנתבעת ועו"ד פלוני החתימו את האב אלענדארי על שטרי חוב פיקטיביים על מנת לבסס את החוב אשר בגינו נרשם לכאורה המשכון לטובת הנתבעת. בהקשר זה מציין התובע, כי האב אלענדארי חתם על ניירות ומכתבים של המנזר כשהנייר ריק, כדי שישמשו בבוא העת לביסוס החוב לנתבעת. עוד טוען המנזר, כי הסכם המשכון נחתם על ידי האב אלענדארי, תוך חריגה מסמכות וללא הרשאה מאת נשיאות המנזר בלבנון. לשיטת התובע, הנתבעת ידעה על חריגה מסמכות זו ולפיכך אין בפעולות אלו כדי לחייב את המנזר והן בטלות ומבוטלות.

22.       לבסוף, מצביע התובע בסיכומיו על הבדלי הגרסאות של הנתבעת ביחס לגובה החוב לזכותה וביחס למשכון. לשיטת התובע, הנתבעת אף לא העבירה למנזר את כל הכספים שקיבלה מעסקת המימון עם רם-שן. כמו כן הטיל התובע דופי במהימנות העדים מטעם הנתבעת. לאור כל זאת, גורס התובע, כי אין ליתן אמון בנתבעת ובעדים מטעמה.

23.       הנתבעת טוענת בסיכומיה, כי בתחילה הגישה ללשכת ההוצאה לפועל בירושלים בקשה למימוש המשכון בשל חוב של המנזר לזכותה על סך של 950,000$. בבקשה זו אכן הצהירה כי לא קיבלה כל תשלום עבור חוב זה. בהמשך, ביקשה הנתבעת להגדיל את סכום החוב בבקשה הנ"ל ולהעמידו על סך של 1,250,000$. התובע התנגד למימוש המשכון בטענת "פרעתי", ולפיה הנתבעת קיבלה מהמנזר סך של   כ-1,030,000$. בתשובת הנתבעת לטענה זו, אישרה כי קיבלה את הסך האמור, ברם, לטענתה, מסך זה שילמה, עבור הוצאות שונות של המנזר, כך שנותר בידה סך של כ-400,000$ בלבד.

24.       בנוסף טוענת הנתבעת, כי טענות התובע נטענות בעל-פה כנגד מסמכים בכתב, ועל  כן מן הדין יש לדחות את טענותיו של התובע. כן הצביעה הנתבעת על הרחבת חזית אסורה מצד התובע. לשיטתה, סטה התובע מכתבי טענותיו כאשר טען טיעון חדש לפיו הנתבעת ועו"ד פלוני הם אלו שערכו את המסמכים הפיקטיביים במטרה להגן על המנזר מפני נושיו, לעומת טענתו בכתבי הטענות לפיה הנתבעת והאב אלענדארי עשו יד אחת כדי לגזול את כספי המנזר.

25.       לשיטתה של הנתבעת, אין מקום לקבל את טענת התובע לפיה הסכם המשכון נעשה למראית עין בלבד במטרה להגן על המנזר מפני נושים כרם-שן, שכן הסכם המשכון בין המנזר לתובעת לא היה מסייע להברחת הנכסים ועיכוב ההליכים בין רם–שן לבין התובע. זאת מסיקה הנתבעת על פי הוראות החוק ולשון ההסכם שבין רם-שן לבין התובע.

26.       לבסוף, הטילה הנתבעת דופי בעדי התובע ובמיוחד בעו"ד פלוני שהעיד מטעם התובע.

על הראיות

27.       הצדדים הגישו תצהירים לתמיכה בטענותיהם. התובע הגיש את תצהיריהם של האב אלענדארי והאב נעמת אללה ג'ורג' האשם, אשר כיהן כמזכיר הכללי במנזר המארוני בלבנון. השניים נחקרו על תצהיריהם באמצעות היוועדות חזותית            (Video Conference), שכן כניסתם לארץ לא אושרה על ידי משרד הפנים כיוון שמוצאם מלבנון. בנוסף, העיד מטעם התובע בעדות ראשית עו"ד פלוני, בן זוגה בעבר של הנתבעת ובא כוח המנזר ורם-שן. עוה"ד הנזכר הסכים להעיד רק לאחר שביקש חסינות מפני הפללה עצמית. לשם כך הופנה להוראות סעיף 47(ב) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן: "פקודת הראיות"). כן ניתנה החלטה בדבר איסור פרסום שמו (פר' עמ' 18, ש' 24 ואילך). ביום 24.1.08 וביום 22.2.09 הגיש עו"ד פלוני שני תצהירים משלימים בהתאמה.

כן הגיש התובע את תצהיריהם של האב מקאריוס, האב מג'מס, האב ג'ורג' (חביב אליאס) קמיד והאב אליאס (יוסף אנטון) כרם. ברם, לאחר עדותו של עו"ד פלוני ולאור העלות הגבוהה של עדותם באמצעות היוועדות חזותית, ביקש התובע למשוך את תצהיריהם, וכך אכן נקבע.

28.       הנתבעת הגישה תצהיר ארוך ומפורט לתמיכה בטענותיה. בנוסף, ביום 14.1.08 הגישה תצהיר משלים במסגרתו צירפה, בין השאר, קלטות ותמלילי שיחות בינה לבין חלק מראשי המנזר. כן הוגשו מטעמה תצהיריהם של האב ברגקיאן (בקראד) ורתאן, מר בשארה קופטי, מר מוסא עבדאללטיף, מר ג'וזיף עספור. בנוסף העידו מטעם הנתבעת עו"ד חאלד אשקר והנוטריון עו"ד מחמוד חביב אללה.

 

דיון

השאלות העיקריות שבמחלוקת

29.       שניים הם ראשי התביעה העיקרית הנתונים במחלוקת בין הצדדים. האחד, האם הסכם המשכון נעשה למראית עין בלבד, על מנת להגן על המנזר מפני נושיו, או שמא עסקינן בהסכם בר תוקף? השני, האם עשרות המסמכים אשר נערכו ונחתמו בידי ראשי המנזר השונים הינם פיקטיביים ונועדו אך ורק ליצור תשתית של חוב לנתבעת כדי לבסס את הסכם המשכון. האם הנתבעת החתימה את ראשי המנזר על שטרי חוב ריקים, אשר את תוכנם מילאה במועד מאוחר יותר? או שמא עסקינן בשטרי חוב ומסמכים "כשרים למהדרין" המעידים נכוחה על החוב העצום של המנזר לנתבעת?

30.      טרם נחל בדיון לגופו של עניין ולגופם של מסמכים, מצאתי לנכון להתייחס לסוגיית מהימנות העדים ודרך בחינת הראיות, תוך התייחסות לטענות הצדדים הנובעות מסוגיות אלו.

 

פרולוג-ניתוח הראיות ונטל ההוכחה

31.       משקלה של עדות ומהימנותם של העדים, נתונים עקרונית לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית (ראו יעקב קדמי על הראיות חלק שלישי 1593 (תשס"ד)) (להלן: "קדמי"). כבר הורה המחוקק, כי "ערכה של עדות שבעל-פה ומהימנותם של עדים הם ענין של בית המשפט להחליט בו על פי התנהגותם של העדים, נסיבות הענין ואותות האמת המתגלים במשך המשפט" (סעיף 53 לפקודת הראיות). "אכן, כל שופט הוא לעצמו, והכרעה כי יכריע במשפט תהיה ההכרעה משוכה מלבו שלו וממצפונו שלו." (ע"פ 6251/94 בן ארי נ' מדינת ישראל, פ"ד מ"ט(3) 45  (1995)).

32.       אולם מהן אמות המידה על פיהן יבחן בית המשפט את הראיות השונות המונחות לפניו בטרם יכריע את הדין?

על מנת לענות על שאלה כבדת משקל זו נזכיר, כי מושכל יסוד הוא, כי הערכאה הדיונית מתרשמת באופן ישיר מן העדים, התרשמות בלתי אמצעית, מהאופן בו נמסרת עדותם, מהאווירה האופפות אותם וכן מהתנהגותם, תגובותיהם ומאותות האמת המתגלים במהלך המשפט (ראו ע"א 1516/99 לוי נ' חיג'אזי, פ"ד נה(4) 730, 748 (2001) (להלן: "עניין לוי"). וכלשונו הציורית של כב' השופט זילברג: "המניע הפסיכולוגי למתן או אי-מתן אמון בדברי העד, מקורו כרגיל בדבר שאינו 'שקול' ולא 'מדוד' ולא 'מנוי' אלא כמעט 'סמוי מן העין', כמו עקימת שפתיים, שטף דיבור, היסוס פורתא, אזיל סומקא ואתי חיוורא (או להיפך)..." (ע"פ 377/62 לוי נ' היועץ המשפטי, פ"ד יז(2) 1065, 1074 (1963)).

זוהי "הבחינה הפנימית" הבוחנת את העדויות ובודקת את התצהירים, בלא לעמתם עם נתונים אובייקטיביים חיצוניים שניצבו כמשקל נגד לגרסת העדויות. ברם, שומה להעביר את העדויות  אף דרך המשוכה של "הבחינה החיצונית",  כלומר, לעמת את העדויות עם קשיים אובייקטיביים שונים שנדרש להתמודד עמם. יפים לעניין זה דברי כב' השופטת א' פרוקצ'יה בעניין לוי:

"עם זאת, התנהגותם של העדים ומה שעשוי להתפרש כגרסה עקבית וכאותות אמת עלולים לעתים להטעות ויש להיזהר מכך. כאשר, בצד הגרסה שבראיות, קימים נתונים חיצוניים, אובייקטיביים שהינם רלבנטיים לבחינת אמיתות הגרסה, שומה על בית המשפט, במסגרת קביעת ממצאיו, להתמודד עימם ולבחון את השלכתם והשפעתם על גרסת העדויות. "הבחינה הפנימית" של העדויות ניזונה מהתרשמות מהעדים ומסימני האמת המתגלים במהלך עדותם. "הבחינה החיצונית", נעשית באמצעות העמדת העדויות מול מערך הנתונים האוביקטיבי, וזה תהליך ניתוח הגיוני, הניזון משכל ישר ונסיון חיים."

 

33.       תפקידו של השופט לחשוף את האמת בהליך השיפוטי. לעיתים משימה זו אינה פשוטה כלל ועיקר. על כגון דא כבר נאמר:

"החתירה לגילוי העובדות המדויקות משימה קשה היא עד מאוד. ראשית, לא פסו מעולמנו עדי שקר, העשויים לעתים להוליך שולל אפילו שופט מנוסה וזהיר. שנית, אפילו ישרי לב מעידים, בדרך כלל, לפי האמת הסובייקטיבית שלהם, אשר לא תמיד תואמת את האירוע, כפי שאירע במציאות. הטעמים לכך נעוצים בטעויות אנוש, בקליטה לא מדויקת, במגבלות הזיכרון וכיוצא באלה. יש שהדין נחתך על-פי ראיות נסיבתיות בלבד, ואז על השופט, כבעל הסמכות, להכריע, אם דווקא הגירסה המפלילה היא המסקנה ההגיונית היחידה, העולה מן הראיות. לעתים אף אין מנוס מלהסתמך על חזקות- לכאורה, שנקבעו על יסוד ניסיון החיים ותכתיב השכל הישר. אין איפוא כל ביטחון, שהמימצאים העובדתיים בהכרעת הדין - חרף כללי הזהירות הננקטים כמבואר - משקפים תמיד ובהכרח את ההתרחשות, כפי שזו אירעה במציאות, דיינו אם עיקרי הדברים, הקובעים את התוצאה לשבט או לחסד, נכונים הם." (בג"ץ 152/82 אלון נ' ממשלת ישראל, פ"ד לו (4) 449, 462 (1982)).

 

34.       וכשאני לעצמי אוסיף ואומר. תפקידו של היושב בדין הינו מורכב ביותר. עליו מוטלת החובה לרדת ולבחון הכצעקתה - כפי העולה מכתב התביעה, או שמא עסקינן בטענות אשר אין בינן לבין האמת ולא כלום. לצורך ההכרעה שומה על בית המשפט, להתרשם מהעדים, משפת גופם, מהתנהגותם ומאופן מסירת עדותם בצורה בלתי אמצעית. לתור אחר אותות האמת בעדותם, כפי שזו מובאת לפניו. לבסוף, עליו לעסוק במלאכת הברירה. מלאכה זו אינה פשוטה כלל ועיקר, תכליתה לברור את העיקר מן הטפל. מלאכה זו דורשת לעיתים מסננת וכברה, בהם יש להעביר את דברי העדים השונים, לבחון את העדויות ולהפוך בהם, לבחון את ראשיתם ואת אחריתם, את הממצאים, המוצגים והמסמכים השונים. להשוות בין העדויות ולבחון את הסתירות המתגלות. אחר כל זאת, יש להעלות את העדויות השונות על כף המאזנים וליתן לכל עדות את משקלה הראוי. לבסוף, יש לדון בטענות הצדדים-אשר לעיתים העלו טענות מן הגורן ומן היקב. אף כאן יש להפריד את התבן מן הבר ולבחון את הזג והאשכול.

35.       כאן המקום להבהיר, כי על פי ההלכה הפסוקה, גם אם עדות נמצאת מהימנה, אין בדין כל הכרח לקבוע מהימנות זו כגורפת, או ליתן לה משקל מכריע לכל דבר ועניין. אין הכרח לראות עדות, מבחינת האמינות, כחטיבה שלמה אחת, אשר לגביה יש רק שתי חלופות, לקבלה בשלמות, או לדחות את כולה.  בית המשפט יכול לדחות את אותם חלקים המעלים ספק אם הם משקפים את המציאות נכוחה, וכן לערוך סינון בדברי העדות על-ידי היעזרות בראיות אמינות אחרות, או על-פי הגיונם של דברים (ע"פ 792/08 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.1.10); ע"פ 526/90 בלזר נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(4) 133, 185 (1991)).

36.       לאחר כברת הדרך הזו, יוכל היושב על מידין  לקצור את מסקנותיו ולהגיע לכלל הכרעה מושכלת. בעניין עדות העדים ומלאכת הדיין ראוי כי נזכיר מושכלות קדמונים להם נייחל:

"ויהיו העדים יודעין את מי הם מעידין ולפני מי הן מעידין ומי עתיד להפרע מהם, שנאמר (שם יט, יז) ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה', ויהיו הדיינין יודעין את מי הם דנין ולפני מי הם דנין ומי עתיד להפרע מהם שנאמר (תהלים פב, א) אלהים נצב בעדת אל, וכן ביהושפט כתיב (דה"י ב יט, ו) כי לא לאדם תשפטו כי לה' ועמכם בדבר משפט, שמא יאמר דיין מה לי בצער הזה, ת"ל ועמכם בדבר משפט אין לדיין אלא מה שעיניו רואות. (ב"ב קל ב)" (ספר הלכות גדולות סימן נ - הלכות הדיינין).

 

כבר לימדנו "הנשר הגדול", הרמב"ם, הלוא הוא ר' משה בן מימון, מהי הדרך אותה יבור לו הדיין בבואו להכריע במחלוקת העובדתית בין הצדדים, וכלשונו:

 

"ולעולם יהיו בעלי דינין לפניך כרשעים ובחזקת שכל אחד מהן טוען שקר ודון לפי מה שתראה מן הדברים, וכשיפטרו מלפניך יהיו בעיניך כצדיקים כשקבלו עליהם את הדין ודון כל אחד מהם לכף זכות."  (רמב"ם הלכות סנהדרין פרק כ"ג הלכה י').

 

37.       על פי השיטה המשפטית הנהוגה בישראל, התוצר השיפוטי נגזר מן הכמות ומן האיכות של הראיות, אותם הביאו בעלי הדין,  ואין זה בהכרח התמונה המלאה של כל הסיטואציה על כל היבטיה (ראו דברי חברי כב' השופט מ' דרורי בת.א.  (מחוזי-י-ם) 1456/98 אבו סען נ' אבו חמדה (לא פורסם, 19.10.06) ומקורות המשפט העברי המובאים בהרחבה שם).

38.       לאור זאת, נקבע נטל הוכחה. המקובל בדיון האזרחי, כי נטל ההוכחה רובץ על התובע ונשען על מאזן הסתברויות, ועליו לצאת ידי חובת נטל זה (ראו עניין לוי). שכן, כלל ידוע הוא, כי "המוציא מחברו עליו הראיה" (תלמוד בבלי, בבא קמא מו ע"א). התנאים למדו דין זה מן המקרא: "ושפטתם צדק, צדיק בצדקו תובע ומביא ראיות, משל זה עוטף בטליתו וזה אומר שלי היא, זה חורש בפרתו וזה אומר שלי היא, זה מחזיק בתוך שדהו וזה אומר שלי הוא, זה יושב בתוך ביתו וזה אומר שלי הוא, לכך נאמר ושפטתם צדק צדיק בצדקו תובע ומביא ראיות" (ספרי דברים פרשת דברים פיסקא טז). 

39.       עוד נקבע בפסיקה, כי בעל-דין במשפט אזרחי, הטוען טענה חשובה לעמדתו המשפטית, נושא בנטל השכנוע להוכחת העובדות הנחוצות לביסוס טענתו (ע"א 2032/06 האגי נ' עזבון המנוח סלמאן (לא פורסם, 1.2.09)) (להלן: "עניין האגי"); ע"א 357/72 עזיז נ' בצלציוני, פ"ד כז(1) 741, 744 (1973); ע"א 6283/97 אלכסנדרוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3) 254, 264 (1998)).

בעניין נטל השכנוע, כבר נפסק לא אחת, כי "מקום בו כתום הערכת מכלול הראיות קובע בית המשפט כי כפות המאזניים מעוינות... מכריע נטל השכנוע, כך שבית המשפט פוסק כנגד הצד שעליו הנטל" (ע"א 78/04 המגן נ' שלום גרשון הובלות (לא פורסם, 5.10.06)); ראו גם ע"א 5110/05 מדינת ישראל נ' שטיינברג (לא פורסם, 18.1.07); ע"א 8837/05 מרשוד נ' שורטי (לא פורסם, 11.1.09) (להלן: "עניין מרשוד").

40.       אולם יוצא מן הכלל הוא מקרה בו בעל דין מודה בעובדות שטוען בעל הדין שכנגד, ברם, לשיטתו, מחמת עובדות נוספות אין יריבו זכאי לסעד המבוקש והוא פטור מחבות. הטוען טענה כפולה שכזו-טוען טענת "הודאה והדחה". נטל ההוכחה לגבי העובדות "המדיחות" מוטל על הטוען טענת הודאה והדחה. אם לא ירים האחרון את הנטל יינתן פסק דין נגדו (ראו אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי-מהדורה שביעית 74-75 (2003). וכפי שנפסק:

"לסיטואציה של "הודאה והדחה" – המתקיימת כל אימת שנתבע מודה בעובדותיה המהותיות של עילת התביעה ומוסיף טענות אחרות העשויות להביא לדחייתה – יש פן מהותי ופן דיוני. הפן המהותי הוא העברת נטל השכנוע לכתפי הנתבע. משמעות הדבר היא כי אם כפות המאזניים יישארו בסופו של המשפט מעוינות באשר לטענות הנתבע, יזכה התובע בתביעתו, שהרי הנתבע הודה בכל רכיביה." (רע"א 3592/01 עיזבון המנוח סימן טוב מנשה ז"ל נ' ע. אהרונוב קבלנות בניין (1988) בע"מ, פ"ד נה(5) 193 (2001).

 

41.       סימן ההיכר של טענת "הודאה והדחה" הוא כאשר מודה הנתבע בכל עובדות העילה (ראו יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי-מהדורה שביעית 321 (1995). על כגון דא נקבע, כי:"כדי להעביר את נטל הראיה מתובע לנתבע צריכה טענת הנתבע להיות מסוג "הודאה והדחה" - "כן - אבל", כלומר, הודאה בכל העובדות, הנטענות על-ידי התובע, כשבצדה של אותה הודאה טענות, המפקיעות את זכותו של התובע...טענת ההגנה, שאינה מודה בכל העובדות של עילת התביעה, אינה מטענת "הודאה והדחה", המעבירה את נטל הראיה על הנתבע." (ע"א 777/80 שרייבר נ' שטרן, פ"ד לח(2) 143, 146 (1984)).

42.       בעניין הנטל  יש להוסיף, כי על פי ההלכה שנקבעה  בע"א 1548/96 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' לופו, פ"ד נד(2), 559, 570 (2000) (להלן:"עניין לופו"), הנטל להוכחת טענת "לא נעשה דבר", כבד מן הנטל הרגיל במשפט האזרחי. כמו כן, על הטוען לאפסות להוכיח את טענתו בראיות פוזיטיביות כאפשרות קרובה ועליו להוכיח כי נקט באמצעי זהירות הולמים, שכן "...אדם החותם על מסמך בלא לדעת תוכנו לא יישמע בטענה שלא קרא את המסמך ולא ידע על מה חתם ובמה התחייב" (ראו עניין לופו; ע"א 9538/06 ישראל סגל נ' בנק ירושלים לפיתוח ומשכנתאות בע"מ  (לא פורסם, 10.6.08)).

43.       ומן הכלל לענייננו. לאחר בחינת מכלול הראיות, שמיעת העדויות ועיון במסמכים הרבים שהוגשו- התחושה היא, כי רב הנסתר על הגלוי. הצדדים גילו טפח, אך כיסו טפחיים. נדמה, כי לא עמדו, לפחות בתובענה זו, על דברי חז"ל "לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה" (תלמוד בבלי, פסחים דף ג ע"ב), עד כי הדבר נעשה להם לרועץ. אולם כלל ידוע הוא, במיוחד לאור שיטתנו המשפטית, כי אין לדיין אלא מה שעיניו רואות.

44.       זאת ועוד. לאחר התרשמותי מהעדויות השונות, החקירות והמסמכים, נכון אני לאמץ חלק מעדותו של  עו"ד פלוני, על אף הקושי הרב הכרוך בכך. לא נעלם מעיני, כי עו"ד פלוני קשר עצמו בעבותות למעשים אותם ייחס לנתבעת. כן העיד והודה, כי הנתבעת והוא עשו יד אחת בניסיון לרמות את המנזר (פר' עמ' 206, ש' 7-8). שתתי ליבי לעובדה, כי הנתבעת ועו"ד פלוני חיו כבני זוג בעבר עד אשר נפרדו ואיש איש הלך לדרכו (פר' עמ' 207). כמו כן עו"ד פלוני ייצג את המנזר ואת חברת       רם-שן (פר' עמ' 234, ש' 12). בנוסף, יכול ותהיה לעו"ד פלוני נגיעה אישית ועניין רב בתוצאות התובענה, שכן הוא נימנה על העדה המרונית (פר' עמ' 31, ש' 12).

45.       לאור המסגרת הנורמטיבית שהוצגה לעיל ובשים לב לטענות הצדדים בכתבי טענותיהם ובסיכומים, מסקנתי היא, כי אין אנו עוסקים בטענת "הודאה והדחה", שכן הנתבעת לא הודתה ברכיבי עילת התובענה, ובוודאי שלא בכולן. הצדדים חלוקים בשאלה האם שטרי החוב והמסמכים הרבים נעשו למראית עין או שמא הינם תקפים. אשר על כן אין בהודאת הנתבעת לפיה קיבלה סכומי כסף מסוימים על פי ההסכמים בין הצדדים כדי להעביר את נטל השכנוע מכתפיו של התובע לכתפי הנתבעת.

46.       עוד אוסיף, כי לא מצאתי שבמקרה דנן הורחבה חזית באופן אסור. אכן הכלל הוא, כי נקודות המחלוקת העומדות לדיון מעוצבות בכתבי הטענות שמגישים הצדדים. לפיכך, טענה שמעלה בעל דין שלא הועלתה מלכתחילה בכתבי טענותיו מהווה "שינוי חזית" או "הרחבת חזית", ויש לדחותה, פרט למקרים בהם אושר למי מהצדדים לתקן את כתב טענותיו, או כאשר בעל הדין שכנגד נתן הסכמתו לשינוי, במפורש או מכללא (ראו ע"א 9118/06 שנרום נ' קליל תעשיות בע"מ (לא פורסם, 5.3.09) (להלן: "שנרום"); וכן ע"א 6799/02 יולזרי נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ"ד נח(2) 145, 151 (2003); ע"א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות בע"מ, פ"ד מט(2) 843, 873-874 (1995); ע"א 759/76 פז נ' נוימן, פ"ד לא(2) 169, 173 (1977). הרציונאל העומד מאחורי האיסור על שינוי חזית מתעצם כאשר התובע הוא זה אשר משנה את החזית, שכן במצבים דברים זה, קיים חשש לעיוות דין (ראו עניין שנרום הנ"ל, וכן רע"א 9123/05 אדמוב פרוייקטים (89)  בע"מ נ' סיטי סטייט מקבוצת אלפו בע"מ (לא פורסם, 25.10.07). אולם כבר נקבע, כי "אם בעלי הדין פורשים לפני בית המשפט, למעשה, את המחלוקת האמיתית שהתעוררה לפניהם...אין לראות את כתבי הטענות המקוריים כמעין סד, הכובל את בית המשפט והמונע פנייתו של בית המשפט אל החומר והטיעונים, אשר הובאו בפניו במסגרת ההליכים" (ע"א 311/83 פינקלשטיין נ' פלבסקי, פ"ד לט(1) 496, 503      (1985)). לפיכך, אין לנקוט בגישה של "ייקוב הדין את ההר". דומה, כי הגנת הנתבעת לא קופחה, שכן ליבה של עילת התביעה נטענה בכתבי הטענות. בכתב התביעה נטען, כי ההסכמים השונים נעשו למראית עין לשם הברחת נכסים. עוד אעיר, כי בהקשר זה, מקובלת עלי עמדת התובע לפיו לא יכול היה להיות בקיא בפרטי התרמית, מצד הנתבעת, כפי שזו נחשפה בעדותו של עו"ד פלוני.

47.       לסיום פרק זה אציין, כי משרבו הטענות והמסמכים בתובענה זו, אדון בכל אחת ואחת על אתר בבחינת "איש על מחנהו ואיש על דגלו". ברם, תחילה אסקור את המסגרת העובדתית  אותה אני מאמץ, על פי הראיות שהונחו לפניי ולאור האמור עד כה בעניין ניתוח הראיות ונטל ההוכחה.

 

ההיבט העובדתי

48.       אחר הדברים האלה, אוכל לומר, כי מהתצהירים, העדויות והחקירות הנגדיות, מצטיירת התמונה הבאה:

במהלך שנת 98 מינה האב אלענדארי את הנתבעת לנהל את עניני המנזר השונים (פר' 129; עמ' 222).

התובע חפץ לבנות מנזר חדש ומבנה מגורים בקרקע המנזר ברחוב הדולפין 22 ביפו הידועה כגוש 7021 חלקות 29,30 (להלן: "המקרקעין"). המקרקעין לא היו רשומים בלשכת רישום המקרקעין, על כן לא ניתן היה להשיג מימון בנקאי לביצוע העסקאות הנדונות. לפיכך, יעץ עו"ד פלוני  לנתבעת, בתפקידה כמנהלת את עניני המנזר, לפנות לחברת רם-שן, אשר את בעליה הכיר הראשון מעסקאות קודמות, על מנת שהחברה תסייע במימון העסקה (פר' עמ' 21-22).       

ביום 15.5.98 נחתם זיכרון דברים בין הנתבעת כנציגת המנזר לבין חברת רם-שן (ת/1). ההסכם נחתם עם הנתבעת באופן אישי מאחר שהאב אלענדארי לא נכח בארץ במועד החתימה (פר' עמ' 22, ש' 9-14). לאחר החתימה על זיכרון הדברים, קיבלה הנתבעת מרם-שן לידיה סך של 100,000$. מלבד זאת נקבע בזיכרון הדברים, כי רם-שן תעביר לידי הנתבעת סך של 380,000 ¤. כן נקבע, כי במידה שהעסקה לא תצא אל הפועל מתחייבת הנתבעת להשיב לרם-שן את כספי המימון (ראו סעיפים 8 ו-9 לזיכרון הדברים).

49.       ביום 15.6.98 נחתם הסכם משכון בין המנזר באמצעות האב אלענדארי לבין רם-שן במסגרתו מושכנו המקרקעין לטובת רם-שן (ת/2). חברת רם-שן המשיכה להוציא לפועל את עסקת המימון ובמסגרת זו שילמה סך של 415,000$ לדייר המוגן, על מנת שהאחרון יתפנה מהמקרקעין ופרויקט הבניה יוכל להתקדם. בעקבות ביצוע התשלומים השונים, נרשם משכון לזכות רם-שן ביום 16.6.98 (ראו הודעת המשכון-ת/4).

50.       לאחר תקופה מסוימת, הודיע האב אלענדארי לנתבעת, כי נשיאות המנזר בלבנון אינה מאשרת את ביצוע העסקה במקרקעין ועל כן יש להפסיק את ביצוע עסקת המימון (פר' עמ' 28, ש' 1-6). בהמשך, ביום 25.9.98, נערך הסכם בין רם-שן לבין המנזר לביטול הסכם המימון, ועל פיו המנזר ישלם לרם-שן סך של 980,000$ עד ליום 31.12.99 (נ/9) (להלן: "הסכם הביטול").

51.       לאור כל זאת, חששו הנתבעת ועו"ד פלוני, כי רם-שן תממש את המשכון שנרשם לזכותה ותשתלט על המקרקעין של המנזר. בעקבות חשש זה, פנה עו"ד פלוני לאחד מבעלי חברת רם-שן וזה מסר לו, כי במידה שהמנזר ישיב את כספי המימון והרווחים הצפויים על פי הסכם המימון, רם-שן לא תחל בהליכים למימוש המשכון. הנתבעת ועו"ד פלוני ידעו, כי המנזר עתיד לקבל תמורה גדולה מעסקאות עתידיות שונות, לפיכך חפצו השניים לעכב את התשלום לרם-שן עד קבלת התמורה האמורה. דא עקא, השניים הבינו, כי בשל בעיות שונות ביצוע העסקאות יתעכב. אשר על כן החליטו הנתבעת ועו"ד פלוני, בעצתו של האחרון, לערוך הסכם משכון לזכות הנתבעת על המקרקעין, כך שבמקרה ורם-שן תפתח בהליך מימוש המשכון לזכותה, יוכלו השניים לעכב את מימושו בטענה, כי אף לנתבעת יש זכויות במקרקעין. העיכוב במימוש המשכון לזכות רם-שן יאפשר למנזר לקבל כספים מביצוע העסקאות השונות ולשלם באמצעותם לרם-שן על חשבון הסכם המימון, וכלשונו של עו"ד פלוני:

"אז אמרתי לה תקשיבי, בואי נעשה שטר משכון גם לך, נרשום לך גם את משכון על הקרקע הזאת, שאם חיים (מבעלי רם-שן) יתבע אותנו יתבע את המנזר, תוכלי את בבתי המשפט להגיד גם אני יש לי משכון, תעכבי אותו, תריבי נגדו, ונוכל למשוך אותו שנתיים, שלוש, ארבע, בבתי משפט, עד שיבוא הכסף, נשלם לו." (פר' עמ' 31, ש' 21-25).

 

52.       לעריכת הסכם המשכון למראית עין היו מניעים נוספים. הסכם המשכון לזכות הנתבעת יכול היה לסייע לשניים להתמודד בבוא היום עם האשמות לפיהם סייעו השניים ליהודים להשתלט על קרקע המנזר. כמו כן, הסכם המשכון יסייע לנתבעת להתמודד עם תביעה אישית מצד רם-שן, במידה שזו תוגש, שכן כזכור, הנתבעת חתמה על זיכרון הדברים בעסקת המימון עם רם-שן (פר' עמ' 31, ש' 12-20).

53.       עו"ד פלוני ערך את הסכם המשכון כאשר התאריך המתנוסס בראש ההסכם, 3.5.98, הינו תאריך רטרואקטיבי, על מנת שההסכם יחזה להיות קודם בזמן לעסקת המימון עם רם-שן (פר' 34, ש' 17-19). כדי ליצור רושם כי הסכם המשכון בעל תוקף, הכין עו"ד פלוני שטרי חוב פיקטיביים לפיהם המנזר חב סכומי כסף גדולים לנתבעת. חלק מהשטרות הוכנו באופן הבא: האב הוחתם על טפסים ריקים, הנושאים את סמליל (לוגו) המנזר, כאשר שטרי החוב והסכומים המצוינים בהם נכתבו מאוחר יותר. לעיתים חתם האב אלענדארי על שטרי חוב שהוגשו לו על ידי השניים, ללא קריאה או עיון בהם כלל:

"כשהגיע אלענדארי בספטמבר, אלענדארי חתם על ניירות בלנקו, כל העניינים היו בידיים של רוז, הוא לא היה כאן, הראש שלו כבר היה בלבנון, הוא את המינוי שלו עמד לסיים בסוף שנת דצמבר. ניסחתי לה שטרי חוב, בשפה הערבית, בלנקו להשאיר את הסכום ריק, ואלענדארי חתם על השטרות האלה בלנקו, חתם על ניירות בלנקו, חתם גם על נייר פירמה של המנזר בלנקו.

אמרנו לו תקשיב, 1500 בעיות יש, אנחנו לא יודעים מה יהיה לנו, מה צפוי לנו, איך הדברים יתפתחו, אתה לא נמצא כאן, אנחנו לבד בים הסוער.

חתם בלי לקרוא, בלי לשאול, מה שנתבקש, חתם, אנחנו טיפלנו בכל והוא חתם.

ואם כאילו ישבנו פעם איתו, אז ישבנו, הסברנו לו זה שטר משכון שאנחנו ממשכנים לרוז, הסברנו ככה וככה וככה, זה שטר משכון ככה וככה, זה שטר חוב.

אני גם ביקשתי, אמרתי לה כדי שהדברים יראו כאמיתיים, שיכתוב בכתב ידו, שאף אחד לא יטען לנו לזיופים. שיכתוב את הדברים בכתב ידו." (דברי עו"ד פלוני-פר' עמ' 38, ש' 10-26).

 

עו"ד פלוני ביקש מן האב אלענדארי כי חלק משטרי החוב יכתבו בכתב ידו כדי שיחזו לאותנטיים (פר' עמ' 38, ש' 24-26).

54.       על פי עדותו של עו"ד פלוני, כאשר הגיע האב מג'מס לארץ והחליף את האב אלענדארי בתפקיד ראש המנזר, שיתפו אותו עו"ד פלוני והנתבעת בהסכמים השונים ובחובות המנזר. האב מג'מס לא חפץ להתערב בעניינים המורכבים הללו ונתן לנתבעת ולעו"ד פלוני יד חופשית לפעולותיהם:

 

"הגיע האב ג'אן, ישבתי איתו אני ורוז, והתחלתי לספר לו, התחלתי גם אני לספר לו ולהכניס אותו לעניינים, האב ג'אן היה אחרי ניתוח לב, גם חולה, יש לו סכרת, וכשהתחלנו להסביר את הבעיות, שיש במנזר, התביעות, ההסכמים, דברים מורכבים ומסובכים, אמר לי [עו"ד פלוני], תעזוב אותי בשקט, הנה רוז, מה שהיא תחליט, מה שאתה אומר, אתה עורך דין, היא היועצת שלנו, היא אשת הסוד שלנו, היא המיופת כוח של המנזר. תעשו מה שבא לכם.

האב ג'אן לא היה יותר מאשר חותמת גומי...על כן הדברים נשארו בשליטתי ובשליטת רוז, וכל מה שאמרנו לו, אמן." (פר' עמ' 45,    ש' 26-27; עמ' 46, ש' 1-6; עמ' 47, ש' 4-5).

 

55.       הזמן חלף עבר לו, אך רם-שן טרם קיבלה מהמנזר את כספי השקעתה, כפי המוסכם בהסכם הביטול עימה. בצוק העיתים, יזמו עו"ד פלוני והנתבעת פניה לנשיאות המנזר בלבנון על מנת שזו תסייע למנזר בארץ לשלם את חובותיו לרם-שן (פר' עמ' 51). בעקבות הפניה, ומכתבי האב מג'מס בנושא רם-שן והנתבעת, יזמה הנשיאות בלבנון מפגש בקפריסין בין נציגי חברת רם-שן מר חיים אלקובי ומר אילן אלקובי, לבין נציגי נשיאות המנזר בלבנון ונציגי המנזר בארץ ובכללם הנתבעת ועו"ד פלוני, וזאת על מנת לפתור את המחלוקות שהתגלעו בעניין פירעון החוב לזכות רם-שן. ביום 23.1.01 בתום המפגש בקפריסין, הגיעו הצדדים לכדי הסכמה על מתווה תשלומים לרם-שן. על פי ההסכם (נספח ל"ח לתצהירה של הנתבעת), המנזר ישלם לרם-שן סך של 1,150,000$ במספר תשלומים. עוד נקבע, כי לאחר תשלום של 600,000$, חברת רם-שן תחתום על הסכם להסרת השעבודים הרשומים לזכותה, אותו תפקיד בידי ראש המנזר, עד שיוסדר התשלום האחרון. כמו כן נקבע, כי לרם-שן לא תהיה כל דרישה נוספת מהמנזר ובמיוחד מהנתבעת ומראשי המנזר, האבות מג'מס ואלענדארי.

56.       ותרא הנתבעת כי טוב, וכי  הנשיאות בלבנון משיבה את כספי השקעת רם-שן בתוספת ריביות שונות אף מעבר למצופה (פר' עמ' 55), ויפקחו עיניה ותאמר מה ביני ובין רם-שן, הלא ראי זה כראי זה?! הצד השווה, כשם שלזכות רם-שן רשום משכון, כך אף לזכותי- ותלך לדרוש את פירעון החוב לזכותה:

"רוז ראתה ששולחים את הכסף, את האמת גם אני ראיתי ששולחים את הכסף, לא האמנו, ואז אנחנו עבדנו שלוש שנים כאן, התחילה הנושא נפקחו עיניה, נפקחו ממש עיניה, ואמרה אם שולחים מלבנון, למה שלא ישלחו  לי גם, באותה מידה שיש לחיים משכון, גם יש לי משכון. והתחילה לדרוש את זה והאב ג'אן פשוט שיחק לידיים שלה, זה הכול.

...

ואז אדוני היא התחילה לדרוש ולדבר וכו', אנחנו גם התחלנו לצייר להם בלבנון תמונה ורודה, שיש נכס אבל יש בעיות, כסף אמור להגיע, אל תפחדו, הראינו להם את הסכם כיכר השעון, הראינו להם את הסכם קוהינור. לפי ההסכמים האלה מגיע לכנסייה חמישה מיליון דולר, רק בשני סעיפים, חוץ מהבנייה והסכם כיכר השעון, צריך לבנות שהמגדל ולכנסייה מגיע כסף לפי כמה שטחים, וזה בתל אביב, ואז נסענו שוב באפריל".

(עדות ראשית עו"ד פלוני-פר' עמ' 55, ש' 22-27; עמ' 56, ש' 20-26).

 

57.       לפי דרישת הנתבעת, נקבעה פגישה בקפריסין בין האחרונה ועו"ד פלוני לבין נציגי המנזר, על מנת להסדיר את דרישות הנתבעת. ביום 8.4.01 התקיים המפגש ובו הוסכם על תשלום לנתבעת (נספח ל"ז לתצהיר הנתבעת), וכלשונו של עו"ד פלוני:

 

"ישבו שם, דיברנו, תיארנו להם את המצב בארץ, את ההסכמים, כמה זה ורוד וזה יסתדר, וזה כו', ותבין, רוז הייתה אשת סודם, יותר ממני, יותר ממני אני. הם סמכו עליה יותר משסמכו עלי, שום מסמך לא היה נחתם אם רוז לא הייתה מאשרת אותו. אם רוז הייתה אומרת להם אל תחתמו כאן, לא היו חותמים. ואז הייתי איתה והיינו חברים וזה, וואלה אם ישלחו כסף ישלחו, רוצים לשלם, שישלמו, זה הכול.

הלכנו לשם, ישבנו איתם, דיברנו על הבעיות של המנזר ועל התיקים וזה, אפילו אני זוכר אדוני, אני נזכר מה זה מרוב שדיברנו, תיארנו תמונה ורודה וכו'... באה רוז, הראתה להם את המסמכים, הנה יש לי שטר חוב כזה, תשע מאות אלף ושטר חוב חמש מאות אלף ושטר חוב מאה שישים אלף ...ישבו עשו, אמרו לה תקשיבי, אנחנו ניתן לך מיליון וחצי דולר, תמשיכי לעבוד, בינתיים ניתן לכם את ועורך דין [פלוני] על שכר הטרחה שלכם כל אחד מאה אלף דולר, וכתבו את זה ואמרו לה – אנחנו ננסה לאשר לך את המיליון וחצי האלה, בתקציב של נובמבר 2001, ואם לא כן, תיקחי אותם מהכספים שיגיעו מעסקת כיכר השעון, ועסקת קוהינור ...עכשיו האנשים האלה אדוני אנשים תמימים, התמימות שלהם גובלת בטיפשות והם לא באו כדי לעשות ריב ולחקור ולדרוש וכו', באו כדי להסדיר את העניינים, שהסירה תמשיך להפליג. שהעסקאות יגמרו, שיבואו כספים ושכל אחד יהיה מרוצה. ראו את המסמכים האלה שחתום עליהם אלענדארי ומאשר אותם ראש המנזר, אל תשכח שגם ראש המנזר היה שם ואמר להם כן, מגיע, מגיע, סמכו עליו, הרי בלבנון אין להם נציגות כאן, הם לא שולחים חקירות ודרישות, לא יכולים גם, אין ועדת ביקורת כאן. מה שאומר ראש המנזר זה קדוש בשבילם, ראש המנזר הוא הקדוש בשבילם, מה שאומר, אומר." (פר' עמ' 57-59).

 

58.       עו"ד פלוני השתומם מההסכמות שהתקבלו בהסכם קפריסין, שכן אליבא דידו, לנתבעת לא הגיע דבר. מצפונו לא עמד לו עוד, והוא סירב לחתום על הסכם קפריסין אף שידע, כי הוא צפוי לטובות הנאה רבות בעקבותיו (פר' עמ' 59, ש' 18-23).

59.       הנשיאות החלה לבצע את הסכם קפריסין ולשלם לנתבעת חלק מהסכומים כפי שסוכם. כאשר הגיע האב מקאריוס לארץ, והתמנה כראש המנזר במקומו של האב מג'מס, החל לברר את "פרשת הכסף" אשר התחייבה הנשיאות לשלם לנתבעת. בעקבות חקירתו ניסה עו"ד פלוני להניא את הנתבעת מלהמשיך ולדרוש את התשלום על פי הסכם קפריסין, אך ללא הועיל. האב מקאריוס, עמד על התסבוכת, הבלבול, חוסר הקוהרנטיות ועל הסתירות השונות בכל הפרשה הלזו. אחר גמר אומר להפסיק את התשלומים השונים לנתבעת (פר' עמ' 66-67).

60.       כאמור, לאחר בחינת העדויות סבורני, כי כך הם פני הדברים, אולם בטרם אכריע באופן סופי, כי אכן הסכם המשכון נעשה למראית עין בלבד, ובטרם אדון בשטרי החוב והסכמי שכר הטרחה, אתור אחר המסגרת הנורמטיבית המהווה בסיס לקביעה מעין זו, וליישומה במקרה דנן.

טענות בעל פה כנגד מסמך בכתב

61.       בתובענה דנן עסקינן בטענות בעל פה כנגד מסמכים רבים בכתב. כך ביחס לטענה כי הסכם המשכון נעשה למראית עין וכן ביחס לשטרי החוב הרבים שכתבו ראשי המנזר לנתבעת, הקבלות והמסמכים המעידים לכאורה על ההוצאות הרבות ששילמה הנתבעת במקום המנזר. על כן מתעורר הצורך לברר את המסגרת המשפטית בסוגיה.

סעיף 80 סיפא לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומני (להלן: "החוק העותומני"), שלמרבה הפלא והתמיהה חל עדיין במשפטנו וטרם חוקק חוק ישראלי בעניין, קובע כך:

"תביעות הנוגעות לכל מיני התחייבויות, הסכמים, שותפות, קבלנות או הלוואה, שמקובל ונהוג לקבוע במסמכים והעולות על אלף גרוש, צריכות להיות מוכחות במסמך. טענה הנטענת נגד מסמך הנוגע לענינים האמורים, אפילו אם איננה עולה על אלף גרוש, צריכה להיות מוכחת על-ידי מסמך או על-ידי הודאתו או פנקסו של הנטען" (לנוסח זה, ראו ע"א 62/52 דיין נ' אבוטבול, פ"ד ט (2) 1047, 1050).

 

ברבות השנים היו שסברו כי הוראה זו מיושנת ופורמליסטית. ברם, אף הם לא ערערו על כך כי היא חלק בלתי נפרד מהדין החל (ע"א 4408/90 בן חיים נ' גוטמן (לא פורסם, 14.11.94)).

62.       מלשון הסעיף עולה, כי אין מדובר ב"רשימה סגורה" של סוגי מסמכים או עסקאות, אלא כל מה "שמקובל ונהוג לקבוע במסמכים" נכנס בשעריו (עניין מרשוד). הוראות הסיפא של סעיף 80 לחוק העותומני חלות, הלכה למעשה, על כל הקשור לסתירת תוכנו של מסמך. "אין נפקא מינה מכוח מה נערך אותו מסמך בכתב: אם מכוח דרישת כתב פרובטיבית שברישא של סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומני או שבהוראה חקוקה אחרת. אם מכוח דרישת כתב קונסטיטוטיבית שבחוק מסוים...ואם שלא מכוחה של דרישת כתב שבדין, אלא-משום שהצדדים בחרו לעשות את העסקה במסמך כתוב." (קדמי  בעמ' 1307).

63.       נקודת המוצא של סעיף 80 לחוק העותומני הינה שמסמך בכתב נהנה מעליונות. זו באה לידי ביטוי בכך שלא ניתן לסתרו באמצעות טענות על פה אלא במסמך בכתב בלבד (עניין האגי). תכלית ההוראה ליצור ודאות ויציבות וכן לא לאפשר סטייה מעיקרון ההסתמכות של צד לחוזה כתוב וחתום (ע"א 1/84 נתן נ' סטרוד, פ"ד    מב(1) 661, 670 (1988)). ההנחה היא, כי הכתב מסכם את כל הפרטים אשר הצדדים לעסקה הסכימו עליהם, ועל כן המגמה היא לא להתיר הבאת עדות בעל פה כנגד תוכנו של מסמך (קדמי בעמ' 1305). הטעם לכלל שלא לאפשר הבאת עדות בעל פה כנגד מסמך בכתב הובהר בע"א 138/56 דוידון נ' חברת בוני חיפה בע"מ, פ"ד יא(3) 1474, 1479 (1957) (להלן: "עניין דוידון"):

"...כאשר הצדדים העלו את ההסכם שביניהם על הכתב, יש להניח שבכך באו לסכם כל משא-ומתן שהתנהל ביניהם בעל-פה קודם לעריכת המסמך, ולמצות בכתב כל מה שהוסכם ביניהם. לפיכך, אין אנו אלא נותנים תוקף לכוונת הצדדים, בדחותנו כל הוכחה המוצעת לסתירת המסמך, כי למסמך יש ערך קונקלוסיבי, ודברים שאינם כלולים בו אינם נשוא להוכחה בבית-המשפט, מפני שאינם לעניין." 

 

64.       כלל זה אינו מוחלט. ישנם כמה וכמה חריגים להוראה זו, ונטיית ההלכה הפסוקה היא לצמצם את פרשנותו של הכלל (ע"א 7825/01 דאטא סיסטמס אנד סופטוור אינק. נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (לא פורסם, 2.6.04)).  כך בין היתר, החוק העותומני איננו שולל השמעת טענות בעל פה לצורך פרשנות המסמך הכתוב, שהרי טענות אלו אינן סותרות את המסמך אלא מסבירות את האמור בו, כמו גם לצורך הוכחת אירועים אשר התרחשו לאחר עריכת המסמך (ע"א 320/82 חברת האחים מנשה וויקטור לוי בע"מ נ' כנפו, פ"ד מ(2) 169, 185 (1986); דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים כרך ג' 22 (2003); עניין האגי; עניין דוידון). קבלה של ראיה בעל פה לשם פרשנות, תהיה לעיתים רצויה לשם התחקות אחר אומד דעת הצדדים בהתאם לדיני הפרשנות הנהוגים (ראו רע"א 5438/09 עו"ד גרוסמן נ' אסלן (לא פורסם, 19.11.09) והאסמכתאות שם). יפים לעניין זה דבריו של הנשיא שמגר:

"הראיות החיצוניות יכול שיהיו בכתב, אך ייתכן גם ללמוד על אופי ההתקשרות בכללותה מתוך ראיות שאינן בכתב. הלכה זו התפתחה במשפט האנגלו-אמריקני, למרות שקיימות שם הוראות האוסרות סתירתו של מסמך בכתב באמצעות ראיות שאינן בכתב. ההצדקה לחריגה מאותן הוראות נעוצה בכך שאין מדובר בשינויו של החוזה או בסתירתו, אלא בהתחקות אחר האמת על-ידי בחינת העיסקה, אשר חוזה המכר מהווה אך חלק ממנה, בשלמותה ותוך הבנת מהותה כהווייתה" (ע"א 196/87 שוייגר נ' לוי, פ"ד מו(3) 2, 19         (1992)).

 

65.       על-פי הגיונם של דברים ולאור תכלית הוראות סעיף 80 לחוק העותומני נקבע  בפסיקה, כי האיסור בקבלת עדות בעל פה כנגד מסמך בכתב, מתייחס אך ורק ל"טענה הנטענת נגד המסמך", קרי, טענה עובדתית הבאה לסתור את תוכן האמור במסמך לצורך דחיית התביעה או ההגנה שהמסמך משמש להן יסוד. לעומת זאת, "טענה הנטענת נגד התביעה", כלומר טענה שמגמתה דחיית התביעה או ההגנה שיסודן במסמך, אבל שאין בה משום סתירה עובדתית לדבר הכתוב במסמך, ניתנת להוכחה בעזרת עדות בעל-פה (ראו דברי כב' הנשיא א' גורן בה"פ 548/06 (מחוזי-ת"א) ארנון נ' פיוטרקובסקי (לא פורסם, 1.3.09) (להלן: "עניין ארנון"). לאור זאת נקבע, כי אין מניעה להוכיח על-ידי ראיה בעל-פה שלא נעשה כלל חוזה מחייב, או שהחוזה בוטל. כן ניתן להוכיח על ידי עדות בעל פה שהחוזה נעשה תוך תרמית או שהוא נגוע באופן אחר, וכן שמעבר לחוזה היו הסכמות שבעל-פה או שבהתנהגות (ראו עניין ארנון והאסמכתאות הרבות שם). הטענה, כי המסמך זויף ניתנת להוכחה על ידי עדות בעל פה, אף במקרה בו עסקינן בחתימה אמיתית על תוכן בדוי, שכן החתימה לא נחתמה מתוך כוונה ליצור חבות (קדמי בעמ' 1330). בעניין חתימת "בלנקו" על מסמך נאמר:

 

"ברור כי לא הרי מסמך שנחתם על-ידי אדם לאחר שמולא התוכן הכלול בו כהרי מסמך שנחתם לאחר שהוספו בו, מעל לחתימה, דברים שהחותם לא הסכים להם ולא ידע עליהם. מכאן, שאין מקום לתחולתה של ההוראה הבאה בסיפא של סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומני..." (ע"א 50/51 ריקלין נ' מאיר, פ"ד כרך ו' (1) 615 (1952)).

 

66.       ומהתם להכא. טענות המנזר אינן מופנות כנגד תוכנו של המסמך אלא כנגד תוקפו ומשמעותו מהבחינה המשפטית. בין השאר טוען המנזר, כי ביחס להסכם המשכון ולשטרי החוב, עסקינן בתרמית. כן טוען המנזר, כי האב אלענדארי חתם "חתימת בלנקו" על שטרי החוב והנתבעת ועו"ד פלוני מילאו לאחר מכן את תוכנם. לפיכך, אין טענותיהם, ככל שיוכחו, כפופות לסיפא של הוראת סעיף 80 לחוק העותומני, וניתן עקרונית להוכיחן על-ידי עדות שבעל-פה.  

 

חוזה למראית עין-המסגרת הנורמטיבית

67.       חוזה למראית עין טומן בחובו אי התאמה מכוונת בין הצהרות הרצון של הצדדים לחוזה לבין רצונם האמיתי (גבריאלה שלו דיני חוזים, מהדורה שניה 167 (תשנ"ה)) (להלן: "שלו"). דינו של חוזה למראית עין, נקבע בסעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, לפיו:

 

"חוזה שנכרת למראית עין בלבד – בטל. אין בהוראה זו כדי לפגוע בזכות שרכש אדם שלישי בהסתמכו בתום לב על קיום החוזה."

 

כבר מקדמא דנא הוגדר חוזה למראית עין כדלהלן:

"בחוזה למראית עין מסכימים ביניהם הצדדים, כלפי חוץ, על הסדר משפטי מסוים, בעוד שכוונתם האמיתית שונה. נמצא, כי מתקיימות בעניין זה שתי מערכות משפטיות. המערכת האחת, החיצונית והגלויה, הקובעת הסדר מסוים המוסכם על הצדדים, והמערכת השנייה, הפנימית והנסתרת, המבטלת בהסכמה הסדר זה או משנה אותו... בחוזה למראית עין אין צד אחד מרמה או מטעה את הצד האחר. שני הצדדים כאחד הסכימו, כי כלפי חוץ תוצג מציאות משפטית שאינה משקפת את שהוסכם בין הצדדים כלפי פנים." (כבוד השופט (כתוארו אז) א' ברק בע"א 630/78 ביטון נ' מזרחי, פ"ד לג(2) 576, 581(1979)). (להלן: "עניין ביטון").

 

ההסכמה הסמויה בין הצדדים מובילה למסקנה, כי הצדדים אינם מעוניינים לתת תוקף להסדר ביניהם, וכלשונו של הנשיא מ' שמגר:

"המאפיין המרכזי בחוזה למראית עין הוא דבר קיומה של הסכמה סמויה בין הצדדים, בעניין מסוים או בעניינים אחדים, אשר באה במקום ההסכמה הגלויה ביניהם באותו נושא או נושאים, שהיא אך למראית עין. משמע, באותם עניינים הצדדים אינם מעוניינים לתת תוקף להסדר הגלוי ביניהם, אלא אחד משניים: אינם מעוניינים בכל עיסקה משפטית, או שהם מעוניינים בעיסקה משפטית אחרת." (ע"א 53/86 סולל נ' צוקרמן, פ"ד מב(2) 625, 631(1988)) (להלן: "עניין צוקרמן").

 

68.       הנשיא שמגר בעניין צוקרמן (בעמוד 630), הטעים על דבר הרציונאל בביטול חוזה שכזה: "ההסכם שהצדדים אינם מעוניינים בו ואשר ערכו אותו אך למראית עין - הוא בטל. בכך מקיים הדין את רצונם של הצדדים אשר מבקשים שלא לתת רוח חיים באות המתה שערכו ביניהם מטעמים השמורים עמם."

חוזה למראית עין בטל מעיקרא, הצדדים לו אינם זקוקים לבטלו. חוזה כזה, אינו חוזה כלל ועיקר. מעולם לא היה לו תוקף כלשהו ולעולם לא יהיה. רצונם של הצדדים גובר על הצהרת רצונם (שלו בעמ' 168).

על פי ההלכה הפסוקה, נטל הראיה מוטל על שכמו של המבקש להוכיח, כי החוזה נכרת למראית עין בלבד (ראו שלו בעמ' 169; ע"א 8567/02 גליק נ' מיוסט, פ"ד   נז(6) 514, 525 (2003)).

 

הסכם המשכון-חוזה למראית עין?

69.       כאמור, חלקה הארי של התובענה דנן הינה בקשה לסעד הצהרתי לפיו הסכם המשכון בין הצדדים נעשה למראית עין בלבד ועל כן הינו בטל ומבוטל. לטענת הנתבעת, ההסכם שריר וקיים, תכליתו להגן על זכויותיה, בעקבות ההלוואות שהילוותה למנזר. לעומתה טען המנזר, כי החוזה נעשה למראית עין בלבד, כדי להגן על המנזר מפני נושים פוטנציאלים ובכללם הגנה מפני חברת רם-שן בעקבות ביטול הסכם המימון עימה, והחשש, כי האחרונה תממש את המשכון לזכותה על נכסי המנזר.

70.       מטעם המנזר הצהיר האב אלענדארי, כי הסכם המשכון נעשה למראית עין בלבד. עוד טען האב, כי הסכם המשכון נעשה מבלי שניתן לכך אישור מהגורמים המוסמכים, משום שהיה ברור כי לא יעשה בו כל שימוש. כן העיד עו"ד פלוני, כי החוזה נעשה בעצתו למראית עין בלבד ממספר מניעים כפי שפורטו לעיל.

71.       ייאמר מיד, כי לאחר שבחנתי את העדויות, עיינתי בעשרות המסמכים השונים, הגעתי לכלל מסקנה, כי אכן עסקינן בהסכם שנעשה למראית עין בלבד.

ראשית, מקובלת עלי השתלשלות האירועים, כפי שעלתה מעדותו של עו"ד פלוני. שנית, גם בחינת ראיות חיצוניות הובילו אותי למסקנה, כי יש להעדיף את הגרסה לפיה הסכם המשכון נעשה למראית עין, על פני חברתה, הגורסת את ההפך. התובע עמד בנטל המוטל עליו להוכיח, כי החוזה נעשה למראית עין, שכן לאחר עיון בהסכם המשכון ברי, כי הוא נערך לאחר הסכם המשכון בין המנזר לבין רם-שן.

72.       אבהיר. בסעיף 15.1 להסכם המשכון נכתב תחת הכותרת "זהות "הממשכן", בהאי לישנא: "המונח "הממשכן" לצורך שטר משכון זה, כולל את כל אחד מיחיד (כך במקור, א.פ) הממשכן ואת הגב' רוז בירג ואת כל מי שיבוא במקומם, לרבות יורשיהם ו/או אפוטרופסיהם ו/או מנהלי עזבונם ו/או נאמניהם". מילתא דפשיטא היא, כי הנתבעת, גב' רוז בירג, אשר היא צד להסכם והמשכון נערך לזכותה, לא יכולה להיות בו זמנית גם הממשכנת. אף בכותרת ההסכם מצוין בפירוש, כי הנתבעת הינה "בעל המשכון" ואילו המנזר הוא הוא "הממשכן". כלום ניתן לומר כי עסקינן בפליטת קולמוס בלבד ואילו החוזה שריר וקיים? סבורני, כי על שאלה זו נשיב בשלילה. "טעות הקולמוס" כביכול, מעידה, כי עסקינן בחוזה למראית עין, אשר נערך במועד מאוחר מכפי המצוין בו. מקובלת עלי עדותו של עו"ד פלוני בהקשר זה לפיה כאשר ערך את הסכם המשכון עם הנתבעת, הוא העתיק את הסכם המשכון שערך קודם לכן עם חברת רם-שן, אולם בטעות שכח להשמיט או לשנות את סעיף 15.1 להסכם. עיון בהסכם המשכון בין המנזר לרם-שן (ת/2), אכן מורה כי סעיפים 15.1 זהים בשני הסכמי המשכון. הילכך, ברי, כי הסכם המשכון עם הנתבעת נערך לאחר יום 15.6.98, שבו נערך הסכם המשכון עם רם-שן:

"אדוני ילך לסעיף 15.1, כתוב שם – זה יד המקרה, זה יד הגורל, כתוב שם אדוני – המונח הממשכן לצורך שטר משכון זה, כולל את כל אחד מיחידי הממשכן ואת הגברת רוז בירג, היא נמצאת מולכם, היא בצד השני מולכם. הסעיף הזה שכתוב שם, מכיוון שעשיתי העתק למסמך הזה, העתקתי אותו לא שונה בהסכם שטר המשכון עם רוז. ונשארה גברת, השם של רוז על אף 15.1 השם שלה נשאר, בסעיף הזה, זה ההוכחה המכרעת שההסכם של רוז, נעשה אחרי ההסכם של חיים ולא לפניו, והתאריך 3.5 זה תאריך פיקטיבי, שאין לו שום קשר למציאות." (מתוך עדותו של עו"ד פלוני-פר' עמ' 35, 4-12).

 

73.       עו"ד פלוני בחר לרשום בהסכם המשכון עם הנתבעת דווקא את התאריך 3.5.98, משום שהיה זקוק למועד בו האב אלענדארי נכח בארץ, על פי הרשום בדרכונו. כמו כן על פי תכלית עריכת החוזה למראית עין, להגנה על המנזר מפני נושיו, זקוק היה עו"ד פלוני לתאריך הקודם בזמן  למועד עריכת ההסכם עם רם-שן (פר' עמ' 35, ש' 13-20).

74.       לא למותר לציין, כי אני דוחה את טענות הנתבעת בסיכומיה בעניין זה. לפי אחת מטענותיה, יתכן כי עו"ד פלוני העתיק את טיוטת הסכם המשכון בין המנזר לבין  רם-שן אותו ערך במועד מוקדם למועד עריכת ההסכם עם הנתבעת, וזאת לאור העובדה, כי המשא ומתן בין המנזר לבין רם-שן נוהל כבר בסוף חודש אפריל או תחילת חודש מאי שנת 1998. לטעמי, עסקינן בסברות בלבד אותם מעלה הנתבעת, ואין בהן לסתור את מסקנתי.

75.       תנא דמסייע לכך, כי עסקינן בחוזה למראית עין נעוץ במועד הרישום של המשכון. הסכם המשכון נרשם רק ביום 14.9.98 (נספח ט' לתצהירה של הנתבעת), כארבעה חודשים לאחר מועד עריכתו. הנתבעת, לא מסרה הסבר המניח את הדעת מדוע התעכבה בביצוע רישום המשכון. בתצהירה טענה, כי סמכה על עו"ד פלוני שירשום את המשכון ורק לאחר מספר חודשים נודע לה, כי המשכון לא נרשם כלל. יתר על כן. הנתבעת טענה, כי נאלצה להפעיל לחצים על עו"ד פלוני כדי שזה ירשום את המשכון לזכותה. על גרסה זו חזרה הנתבעת בחקירתה (פר' עמ' 674 ש' 24-27; 675 ש' 1-6). דא עקא, בכתב ההגנה טענה הנתבעת ביחס לאי רישום המשכון במועד טענה אחרת ולפיה "גם לאחר שנחתם הסכם המשכון הנתבעת לא מיהרה לרשום אותו ברשם המשכונות והמתינה עם זה מתוך תקוה כי בכל זאת יגיעו כספים ולא יהיה צורך ברישום" (סעיף 6 לכתב ההגנה). שתי הגרסאות הללו אינן עולות בקנה אחד.

76.       תמך נוסף לכך, כי הסכם המשכון נעשה למראית עין וכי קשה ליתן אמון במסמכים שנערכו ונחתמו בין הצדדים, מצוי בחוזה המכר אשר נחתם בין הצדדים  ביום 14.12.95 לפיו הנתבעת תרכוש מקרקעין מהתובע ברח' הדולפין 22 ביפו     (ת/24). אליבא דהנתבעת, התאריך המופיע על הסכם זה אינו נכון. לשיטתה, ההסכם בין הצדדים נכרת רק ביום 14.4.98. הנתבעת הסבירה, כי התובע באמצעות האב אלענדארי ועו"ד פלוני כתבו תאריך מוקדם יותר על גבי חוזה המכר, כדי להגן על הנכס מפני נושים. בדרך זו הסבירה הנתבעת את הסתירה לכאורה בין דבריה, כי הכירה את האב אלענדארי רק בחודש פברואר שנת 1998 לכל המוקדם (פר' עמ' 646, ש' 1-3) לבין החוזה שכרתה עם התובע באמצעותו מיום 14.12.95 (ראו פר' עמ' 646-648).

הנה כי כן, אף לדברי הנתבעת, בין הצדדים היה קיים דפוס פעולה לפיו נכרתו חוזים למראית עין, או למצער חלק ארי מן החוזה, קרי תאריך עריכתו, נעשה למראית עין וכל תכליתו הייתה הגנה מפני נושים פוטנציאלים.

77.       זאת ועוד. ביום 15.5.98 נחתם זיכרון הדברים בין חברת רם-שן לבין הנתבעת      (ת/1). על פי ההסכם, חברת רם-שן התחייבה להעניק לנתבעת כספים הדרושים למימון בניית בניין מגורים על המקרקעין ברח' הדולפין 22 ביפו. במבוא להסכם זה נכתב כי "גב' רוז (הנתבעת, א.פ.) חתמה על הסכם עם המנזר המארוני...לרכישת המקרקעין הידועים כגוש 7021 חלקות 29,30...הנמצאים ברח' הדולפין 22 ביפו." ברם, בהסכם אין כל אזכור לכך, כי הזכויות באותה חלקה ממושכנים לטובת הנתבעת. הייתכן כי לא יבוא זכרו של הסכם המשכון בין המנזר לבין הנתבעת ביחס לאותה החלקה, ואשר נערך כמה ימים לפני כריתת הסכם זה?! כאשר נשאלה הנתבעת ביחס לכך, התחמקה והשיבה כך: "תשאל את עורך דין [פלוני] ואת האב אלענדארי. אני הלכתי כמיופת כוח" (פר' עמ' 658, ש' 26-27 וכן ראו בעמ' 659, ש' 1-7). בנוסף, הנתבעת לא השיבה תשובה ברורה לשאלה, האם הזכירה, בעל פה, את דבר הסכם המשכון בינה לבין המנזר במעמד החתימה על ההסכם עם רם-שן מיום 15.5.98. לבסוף השיבה, כי אינה זוכרת (ראו פר' עמ' 667-668).

78.       בסוף פרק זה, אבהיר, כי אף עדותו של עו"ד פלוני לוקה לעיתים בחסר, כפי שאפרט מיד. אולם לאור מכלול הראיות נכון אני לאמצה לעניין הסכם המשכון. כך למשל, בתשובה לשאלה מדוע הנתבעת והוא לא סיפרו לאב מג'מס, כי הסכם המשכון עם הנתבעת נעשה למראית עין בלבד, השיב עו"ד פלוני, כי חשש שאם האב מג'מס ידע על כך הוא יחשוב שאף העסקה עם רם-שן פיקטיבית. תשובה זו אינה מספקת, שהרי העסקה עם רם-שן מגובה במסמכים שונים וביניהם ראיות שונות לפיהם רם-שן שילמה לדייר המוגן סכום כסף נכבד וכדומה. כאשר עו"ד פלוני עומת עם ממצאים אלו, השיב כי חשש שהאב מג'מס לא יבין זאת שכן הוא אדם מבוגר וחולה (פר' עמ' 311-312).

79.       עו"ד חאלד אשקר (להלן: "עו"ד אשקר"), העיד מטעם הנתבעת. על בסיס עדותו ניסתה הנתבעת להוכיח את אמיתותו של הסכם המשכון. בעדותו מסר עו"ד אשקר, כי הוא תירגם את הסכם המשכון בין הנתבעת לבין המנזר, בנוכחות האב אלענדארי ועו"ד פלוני (פר' עמ' 419, ש' 9-22; עמ' 453). קשה להסתמך על עדות זו. ראשית, מדוע זה יזדקקו הצדדים לשירותי התרגום של עו"ד אשקר, כאשר עו"ד פלוני שולט בשפה העברית ובשפה הערבית על בוריין, אתמהה. הסברו בקשר להעדפת שירותי התרגום שלו, לפיו האב אלענדארי נתן בו אמון מיוחד (פר' עמ' 420, ש' 6-7), אינו מקובל, שכן עסקינן באדם שהוא ידיד הנתבעת, לעומת עו"ד פלוני, אשר כאמור יצג את המנזר. בנוסף לכך, עו"ד אשקר בעצמו, השיב בחקירה הנגדית, כי אינו יודע מדוע ביקשו ממנו לתרגם את המסמך ולא הסתפקו בתרגום של עו"ד פלוני (פר' עמ' 454, ש' 25-27; 455, ש' 1-4). בעניין זה, אף הנתבעת לא השיבה בבירור לשאלה מדוע נצרך עו"ד אשקר לתרגם את הסכם המשכון (פר' עמ' 483 ש' 24-27).

80.       באשר לתאריך עריכת הסכם המשכון, עו"ד אשקר לא סיפק תשובה חד משמעית. העולה מעדותו, כי הוא אינו זוכר בוודאות את תאריך עריכת הסכם המשכון, אולם התאריך המופיע על גבי ההסכם, סביר בעיניו (פר' עמ' 420, ש' 1-2). לבסוף, עו"ד אשקר לא שלל באופן חד משמעי, כי לא נעשתה קנוניה בעניין הסכם המשכון: "...זה הכול, פשוט מאוד,  אם הם חברו ורימו את המנזר?  מאיפה אני יודע, גם אני במילא לא שותף גם." (פר' עמ' 439, ש' 4-5).

81.       העולה מן המקובץ לעיל הוא, כי אין ליתן אמון בגרסת הנתבעת בעניין נסיבות עריכת הסכם המשכון. לפיכך, יש לקבוע, וכך אני עושה, כי התובע עמד בנטל המוטל עליו בכל הנוגע להוכחת עריכת הסכם המשכון למראית עין בלבד. פועל יוצא מכך הוא, כי הסכם המשכון משולל כל תוקף משפטי ואין לפעול על פיו.

 

ניתוח העדויות

עדות הנתבעת ומהימנותה

82.       אקדים ואומר, כי גרסת הנתבעת לוקה בחסר, אינה מוצקה, נסתרת מינה וביה, הפכפכה ועל כן קשה לקבלה. כך בין השאר העידה הנתבעת, כי ביום החתימה על הסכם המשכון, קרי ביום 3.5.98, נסעה עם האב אלענדארי למשרדה שבשכונת שי'ח ג'ראח בירושלים. שם מסרה לאב סכומי כסף נוספים (פר' 484 ש' 19-22). ברם, מסתבר, כי הנתבעת חתמה על חוזה לשכירת המשרד רק ביום  5.5.98        (ת/21). הנתבעת הסבירה את הפער במועדים בכך שקיבלה לידיה את המשרד חודשיים לפני המועד האמור בהסכם. לטענתה, הנכס נמסר לידיה במועד זה ללא כל תשלום מצידה על מנת שהיא תשפץ את המקום בתמורה (פר' עמ' 501, ש' 3-7). קשה לקבל את גרסתה שכן לשיטתה קיימים שני הסכמי שכירות ביחס לנכס                       (פר' 501, ש' 3-4). מדוע אם כן לא הציגה הנתבעת את ההסכם השני, לפיו היא תשכור את הנכס למשך חודשיים תמורת שיפוצו?! בנוסף, עיון בתוכנו של הסכם השכירות מעלה, כי הצדדים הסכימו, כבר בהסכם זה, כי הנתבעת תתקן את המושכר ותתאימו למגורים ומשרד. תיקונים אלו יבוא במקום תשלום דמי שכירות לשנה הראשונה. בנוסף נקבע, כי תקופת השכירות תחל מיום 1.6.98. על כן נראה, כי אין לקבל את גרסת הנתבעת, שכן ההסכם בין הצדדים בדבר שיפוץ הנכס ותיקונו נכתב כבר בהסכם השכירות. מדוע אם כן צריכים הצדדים לכרות ביניהם הסכם נוסף?!

83.       זאת ועוד. הנתבעת טענה בתצהירה ובעדויות מטעמה, כי הפקידה סכומי כסף גדולים אצל מספר אנשים. במועדים שונים, ביקשה הנתבעת מאותם אנשים לסור למשרדה על מנת להביא את סכומי הכסף  אותם הפקידה לשמירה על מנת למסרם לאב אלענדארי. גרסתה זו מעלה מספר תמיהות. ראשית, מדוע הפקידה הנתבעת סכומי כסף גדולים אצל אותם אנשים ולא נהגה כדרך כל הארץ להפקיד סכומים אלו בבנק. הנתבעת לא סיפקה הסבר סביר לכך. בתשובה לשאלה מדוע לא הפקידה את הכספים בבנק השיבה הנתבעת:

"ש. עכשיו גברתי, מדוע לא הפקדת את הכספים שהבאת ארצה, בבנק?

ת. כי עשיתי השקעות בכספים האלה, והשקעות שלי היו יש לי כמה נכסים שרכשתי, ונמכרו." (פר' עמ' 609 ש' 13-15 וכן ראו עמ' 610-611).

 

ובהמשך דבריה:

"מה שאומר לך עורך דין שמרון, יכולת להפקיד את הכסף בבנק, וברגע שהייתה מתבצעת עסקה בלבנון, הייתי מושכת את הכסף ומוסרת לאב בקרד, זאת הייתה השאלה.

ת. הכספים שלי לא היו חופשיים, שאני אוכל להפקיד בבנק ולמשוך כדי שאני אקח. אני שחררתי, הוצאתי מפה ומשם את הכספים, במשך תקופה אספתי את הכסף, כי התכוננתי כדי לצאת בשביל לרכוש את הקרקע.

לגבי השאלה שלך למה אני לא מפקידה בבנק, היו לי כספים בבנק, היו לי כספים בחשבונות בחו"ל, שמהם הייתי מושכת כספים והייתי משתמשת בהם אצל חלפנים בירושלים, והשקים שלי היו יותר חזקים מהדולר עצמו, או מכובדים יותר מהדולר עצמו." (פר' עמ' 610, ש' 4-14).

 

אולם כפי שעלה מעדותה, העבירה הנתבעת סכומי כסף מבנק בבית לחם ללבנון (פר' עמ' 610-611). על כן נראה, כי לא הייתה כל מניעה מצידה לעשות כן אף ביחס לכספים האחרים ולהפקידם בבנק. תמיהה זו מתחזקת נוכח עדות הנתבעת, לפיה בהיותה בדנמרק נגנבו ממנה סכומים גדולים של כסף מזומן ורכוש יקר ערך (פר' עמ' 606 ש' 24-27; 607, ש' 1-11).

הנתבעת לא הציגה מסמכים המאששים את ההפקדות של הכספים אצל אנשים מטעמה, אף שטענה, כי אכן היא ערכה רישומים להפקדות השונות (פר' עמ' 611, ש' 23-26). לטעמי, יש בכך כדי להוות תמך נוסף לשלילת גרסתה.

84.       קשה ליתן אמון בגרסת הנתבעת. במה דברים אמורים?

במהלך עדותה שינתה הנתבעת את גרסתה. כך למשל, ביחס למסמך החתום על ידי בתה וחתנה של הנתבעת (ת/22). מבלי להיזקק לתוכנו וקבילותו, העידה הנתבעת בתחילה, כי היא מכירה את המסמך (פר' עמ' 617, ש' 23). ברם, בהמשך החקירה ובעקבות התערבות בא כוחה, שינתה את גרסתה וטענה, כי היא לא מכירה את המסמך (פר' עמ' 621 ש' 1).

85.       במהלך החקירה הנגדית עומתה הנתבעת, בהקשר של מועד היכרותה עם האב אלענדארי.  הנתבעת העידה, כי לא הכירה את האב אלענדארי לפני פברואר 98 (פר' עמ' 646 ש' 1-14). ברם, חוזה מכר בינה לבין המנזר באמצעות האב אלענדארי אשר נחתם ביום 14.12.95 (ת/24), מוכיח כאלף עדים, כי הנתבעת הכירה את האב עוד טרם המועד שמסרה. תשובת הנתבעת למועד עריכת ההסכם הייתה:

"זאת החתימה שלי, וזאת החתימה של האב אלענדארי, זה הסכם חכירה, בחודש אפריל 98', את ההסכם הזה הכין האב אלענדארי ו[עו"ד פלוני], הם רצו למכור לי נכס אחר, שזה זריר –

...

ת. שמאוחר יותר זה הפך להיות העתיד של ליבה, אני עשיתי הסכם רשמי ורציני איתם, ו[עו"ד פלוני] הכין את ההסכם, לא אני ולא אלענדארי יודעים את השפה העברית, מכירים את השפה העברית, אני חתמתי והלכתי על סמך זה שזה חכירה, וחודשים אחרי נודע לי שהאב אלענדארי ו[עו"ד פלוני] שמו תאריך – מאוחר יותר שמתי לב לתאריך, הם שמו תאריך שאני בו לא ידעתי את אלענדארי, לא הכרתי את אלענדארי, וזאת כדי להגן על הנכס דולפין מפני המשכונים שכבר יש על הנכס, על המנזר. כשנודע לי אני באתי לריב איתם, האב אמר לי – זה לא כל כך חשוב, וההסכם הזה נמצא אצל מינהל הנזירות ואצל עורך דין [פלוני] ואם היה בידי, אם זה היה בידי, לא הייתי עומדת פה היום." (ההדגשות אינן במקור, א.פ.) (פר' עמ' 646 ש' 21-27; 647   ש' 1-8).

 

כמו כן, לאחר הצגת הסכם חכירה בין הנתבעת למנזר מיום 15.6.95 ביחס להקדש קטרין אלג'עאר (ת/25) התגלה, כי הנתבעת הכירה את האב הרבה לפני המועד שטענה- שנת 1998.

86.       נדמה, כי אין מנוס מלהעלות, ביחס לנתבעת, את התימה שהעלה ר' יוסי בן דורמסקית כלפי ר' יהודה, ככתבה וכלשונה: "למה אתה מעוות עלינו את הכתובים..." (ראו ספרי דברים א').

87.       זאת ועוד. במספר הזדמנויות השיבה הנתבעת תשובות מתחמקות לשאלות שנשאלה או שהשיבה תשובות, אשר אין ביניהן לבין השאלות שנשאלה ולא כלום. כך למשל, כאשר נשאלה מדוע בתצהיר שהגישה בהליך ההוצאה לפועל לא טרחה הנתבעת להזכיר כי עו"ד פלוני הכיר לה את האב אלענדארי, השיבה הנתבעת: "קודם כל לא חשבתי שיבוא יום ואני אגיע להוצאה לפועל, או שאגיע לפה"  (פר' עמ' 645, ש' 7-8). ובהמשך כאשר הבהיר לה ב"כ התובע, כי עסקינן בתצהיר בהליך ההוצאה לפועל, ושאלה בשנית את אותה השאלה, השיבה הנתבעת: "לא ציפיתי וגם לא חלמתי אפילו ש[עו"ד פלוני] והמנזר, יביאו סיפורים וכל אחד בא אלי בסיפור, מקאריוס בא עם טענות" (פר' עמ' 645, ש' 13-14 וראו אף פר' עמ' 652 ש' 26-27).

דומה, כי הנתבעת שמה לה למטרה להשליך את כל הסתירות בעדותה לעבר פתחו של עו"ד פלוני. בכך ניסתה הנתבעת לקעקע את יסודות עדותו ומהימנותה.

 

העדים מטעם הנתבעת

88.       קשה להתעלם מן העובדה, כי הנתבעת הזמינה לעדות מטעמה עדים בעלי עניין. אשר עדותם הינה בבחינת "איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק" (ישעיהו מ"א, ו'). כך העידו מטעם הנתבעת, בן זוגה, אחיה, עורך דין המיצג אותה בהליכים שונים וכן ידידים נוספים. על כגון דא נאמר:

"ככלל, יש להתייחס בזהירות מרובה לעדותו של אדם שיש לו עניין בתוצאות הדיון, אם אזרחי ואם פלילי; ובעיקרון-אין זה משנה מה מקורו של אותו עניין. אם נעוץ הוא בטובתו האישית של העד, או אם נעוץ הוא ברצונו להיטיב עם מי שקראו להעיד מטעמו." (קדמי בעמ' 1251).

 

89.       אף לגופם של עדויות, נדמה, כי נפלו פגמים וסתירות שונות בין גרסאות העדים, ואף בין הרישא לסיפא של חלק מהעדויות, עד כי עולה חשש כבד שעדויות אלו אינן מהימנות. להלן אפרט את הכשלים והסתירות, אשר הובילו אותי למסקנה, כי אין ליתן אמון בעדים מטעם הנתבעת ובגרסתם.

 

עדותו של האב  בקראד

90.       האב ברגקיאן בקראד ורתאן (להלן: "האב בקראד") העיד מטעם הנתבעת. בתצהירו מסר האב גרסה, לפיה הוא הביא לנתבעת סכום בסך של 241,000$, אותו מסרה לאב אלענדארי (סעיף 6 לתצהירו השני מיום 17.1.08). ברם, לאחר חקירתו הנגדית התגלה, כי עד זה לא דק פורתא בדבריו. בתצהירו העיד האב בקראד, כי האב אלענדארי הוציא את הסך האמור מתיקו של הראשון והעבירם לתיקו שלו אותו הביא מבעוד מועד. אולם בעדותו העיד האב בקראד, כי הוא בעצמו הוציא את הכסף מתיקו שלו (פר' עמ' 524 ש' 1-2). כאשר עומת האב עם האמור השיב: "כנראה טעות של הדפסה" (פר' עמ' 525 ש' 23). עוד יש לציין, כי האב בקראד הגיש שני תצהירים. הראשון מיום 23.10.07 והשני מיום 17.1.08. האב בקראד הסביר את פשר הגשת שני התצהירים:

"מה שראיתי בתצהיר לאחרונה, אמרתי שזה לא התצהיר שלי, אני יודע שחתמתי על תצהיר שבו יש דברים שבאמת מוזכרים. הייתי מופתע, חזרתי אליו, אמר לי לא יכול להיות הוא יצר קשר עם המשרד של התובע, וגם מצא –

כ.ה. פרקש: השאלה הייתה, אתה אמרת שחתמת על תצהיר אחד, ואומרים לך נכון, חתמת על אחד לפני שנה, אבל הנה עוד אחד שחתמת לפני כמה זמן, למה אמרת מקודם שחתמת רק אחד?

ת. אני על התצהיר חתמתי לפני כשנה, התוכן מה שראיתי לאחרונה לא היה התוכן שאני הצהרתי עליו. עורך דין זחאלקה, אחרי שיצר קשר, אמר לי בוא ננסה ליצור קשר. יצר קשר וכן יצא את התוכן הלא נכון אצל התובע. אז אמר לי בוא, אני אתקן את זה, אתה תן לי חתימה ב-איך קוראים לזה,

כ.ה. פרקש: בתצהיר המתוקן,

ת. כן." (פר' עמ' 509, ש' 8-14).

 

עינינו הרואות, כי אין עסקינן בעדות שהיא בבחינת דבר דבור על אופניו ללא כחל ושרק.

 

 

עדותו של מר ג'וזיף עספור

91.       העד מר ג'וזיף עספור (להלן: "עספור") הציג בתצהירו גרסה, לפיה נסע עם הנתבעת למושבה מטולה והשניים נפגשו שם עם האב אלענאנדרי. במהלך הפגישה בין הנתבעת לבין האב, מסרה לו הראשונה סך של 100,000$, חלקם התקבלו ממר עספור, אשר החליף חלק מהשטרות של הנתבעת בשטרות חדשים. לא למותר לציין, כי על פי התצהיר מר עספור לא נכח בעת מסירת הכספים, והדבר נודע לו מפי הנתבעת, רק בדרכם חזרה.

92.       לאחר חקירתו של העד התרשמתי כי קשה לתת אמון בדבריו. ראשית, העד לא גילה בתחילת עדותו, כי נישא לנתבעת בחודש אפריל שנת 2007 ומאז הם למעשה בעל ואישה. הדבר נודע רק לאחר התערבותו של ב"כ הנתבעת במהלך החקירה הנגדית. ב"כ הנתבעת התפרץ לחקירתו הנגדית של עו"ד שמרון ומסר "הודעה" בזו הלשון: "נזכרתי במשהו אדוני, אני חייב לומר אותו על מנת שהכל יהיה גלוי. האיש התחתן עם רוז באפריל 2007. עכשיו אני נזכר שיהיה ברור" (פר' עמ' 559 ש' 10-12). הדברים יפים, אך מן הראוי היה להביאם לידיעה מבראשית.

שנית, בחקירתו הוסיף העד פרטים על המפגש עם האב אלענדארי שלא בא זכרם בתצהירו. כך, בין השאר, סיפר העד בחקירתו, כי האב אלענדארי הודה לרוז על הכסף שמסרה לו וכן, כי וידא שהשטרות חדשים ולא ישנים. כאשר נשאל מדוע לא פירט זאת בתצהירו, השיב העד: "אולי שכחתי" (פר' עמ'  564 ש' 25). התוספת שהוסיף העד, אשר לא נכתבה בתצהירו, חשובה לצורך הדיון, שעה שהעד לא ראה בעצמו את מסירת הכסף מהנתבעת לאב. אשר על כן, אין לקבל את גרסתו לפיה שכח את הדברים בעת כתיבת התצהיר.

 

עדותו של  מר בשארה קופטי

93.       לא התרשמתי, כי ניתן לסמוך על גרסתו של מר בשארה קופטי, אחיה של הנתבעת (להלן: "בשארה"). כך בין השאר, התגלו סתירות בין עדותו לבין העדות של האב בקראד. בשארה העיד, כי הביא לנתבעת סך של 94,500$ אותם מסרה הנתבעת לאב אלענארי (סעיף 6 לתצהירו של בשארה). באותו היום הגיע למשרדה של הנתבעת גם האב בקראד על מנת למסור לה סכום כסף נוסף, אותו מסרה, לטענתה לאב. בשארה העיד, חזור והדגש, כי הנתבעת היא שפתחה את הדלת לאב בקראד:

 

 

"ת. אחר כך הגיע אבונה פקרד, (הכוונה לאב בקראד, א.פ)

ש. איך הוא הגיע?

...

ת. לא יודע איך, צלצל והכנסנו אותו,

ש. צלצל והכנסתם, מי הכניס אותו?

ת. רוז,

ש. רוז הכניסה,

ת. כן,

ש. טוב, אתה חושב שרוז הכניסה אותו,

ת. כן,

ש. תחשוב טוב, אתה לא זוכר, אתה חושב שרוז הכניסה,

ת. אני חושב." (פר' עמ' 582 ש' 11-22).

 

יחד עם זאת, האב בקראד מסר בעדותו, כי דווקא בשארה הוא שפתח לו את הדלת והכניסו למשרדה של הנתבעת (פר' עמ' 522 ש' 2-3; ש' 23).

94.       בנוסף, העיד בשארה, כי האב בקראד הביא את הכסף המיועד לאב אלענדארי בתוך שקית, העביר את הכסף לנתבעת והיא מסרה את הכסף לאב אלענדארי (פר' עמ' 583 ש' 15-27; עמ' 584 ש' 1-2). ברם, האב בקראד העיד, כי הוא שם את הכסף על השולחן והאב אלענדארי לקח את הכסף מהשולחן. על פי עדותו הכסף לא עבר לידי הנתבעת (פר' עמ' 524). מן המפורט עולה, כי קשה ליתן אמון בדבריו של בשארה.

 

 עדותו של מוסא עבדאללטיף

95.       העד מוסא עבדאללטיף (להלן: "מוסא") הצהיר, כי הנתבעת מסרה לו סך של 160,000$ לצורך הקמת עסק משותף (סעיף 5 לתצהירו). לאחר כחודש ביקשה הנתבעת, כי יביא את הסך האמור לצורך מסירתו לאב אלענדארי. מוסא הביא את הכסף לנתבעת והיא מסרה מתוכו לאב סך של יותר מ-150,000$ (סעיף 8 לתצהירו). לאחר החקירה הנגדית של מוסא, הובהר, כי גרסתו אינה מדויקת שכן הוא לא ראה במו עיניו, כי הנתבעת מסרה את הכסף לאב אלענדארי. וכדבריו:

"ת. אני מסרתי לה את הכסף, היא הוציאה את הכסף והתחילו לספור, התחילו לספור,

ש. ומה קרה אז?

ת. ואני הלכתי לעשות קפה, חזרתי, הם ישבו קצת ושמו, החזירו את הכסף לשקית, לא את הכול, אולי נשאר מעט, בצד, הוא נשאר, השקית הייתה על השולחן ואני  יצאתי.  שתיתי קפה, לחצנו יד והלכתי. לא יודע אחר כך מה היה.

ש. ואתה לא יודע אם הכומר לקח את הכסף, או לא לקח את הכסף?

ת. אני חושב, אני מניח, שהוא לקח, אבל אני לא יכול להגיד בוודאות, כי אני לא ראיתי אותו יוצא עם זה." (פר' עמ' 601 ש' 17-26).

 

96.       לא זו אף זו. בתצהירו כתב מוסא: "ראיתי את השיקים שהיו בשמות שונים ובתאריכים ישנים בחלקם..." (סעיף 6 לתצהירו של מוסא). אולם מחקירתו הנגדית עולה, כי לא כך היה הדבר, שכן מוסא העיד כי כלל לא בחן את התאריכים הרשומים בהמחאות השונות (פר' עמ' 599 ש' 20-23).  מכלל האמור, נראה, כי אין ליחס אמינות לעדותו של עד זה.

 

הסכם החכירה-"קטרין אלג'עאר"

97.       בין הנתבעת למנזר, נחתם הסכם חכירה ביום 15.6.95, באמצעות האב אלענדארי,  (ת/25) (להלן: "הסכם החכירה"), ביחס למקרקעין הידועים כהקדש קטרין ג'רייס חנא עיסא אלג'עאר (להלן: "הקדש קטרין אלג'עאר"). לטענת הנתבעת, הסכם החכירה הוצע לה לאחר שגילתה כי נרשם לטובת רם-שן משכון על המקרקעין אשר מושכנו לזכותה. בשל כעסה הרב של הנתבעת על כך כי המשכון לטובת רם-שן נרשם ואילו המשכון לזכותה טרם נרשם, הציע האב אלענדארי לנתבעת לחכור את אדמות הקדש "קטרין אלג'עאר", כאשר החוב לזכות הנתבעת ייחשב כתשלומים על חשבון החכירה (סעיף 31 לתצהיר הנתבעת). עם זאת, לאחר שהתברר, כי לא ניתן לממש את עסקת החכירה, משום שלדברי הנתבעת, "האדמות.. אינן זמינות" (סעיף 32 לתצהיר הנתבעת), הוסכם, כך לדברי הנתבעת, כי החוב לזכות הנתבעת יוותר על כנו ויתוסף לו פיצוי על סך 150,000$ בשל ביטול הסכם החכירה.

98.       גרסתה זו של הנתבעת נסתרת, מיניה וביה,  לאור המפורש בהסכם החכירה. סעיף 5 להסכם מורה בזו הלשון (על פי ת/1/25 תרגום המסמך לעברית):

 

"סוכם בין הצדדים, כי דמי החכירה עבור תקופת החכירה לעיל תעמוד על סך של  (1,300,000$) מיליון ושלוש מאוד אלף דולר ארה"ב שישולמו כדלקמן:

א. סכום בסך של (500,000$) חמש מאות אלף דולר ארה"ב ששולם במעמד חתימת ההסכם זה, וחתימת החוכר על הסכם זה מהווה אישור מצידו על קבלת התשלום הנ"ל.

ב. סכום בסך של (500,000$) חמש מאות אלף דולר ארה"ב, ישולם לא יאוחר מיום 11.9.1997.

ג. סכום בסך של (300,000$) שלוש מאות אלף דולר ארה"ב, ישולם לא יאוחר מיום 3.5.98."

 

99.       יוצא אפוא, כי קשה לקבל את גרסת הנתבעת, שכן לא בא זכרה בהסכם החכירה. יתר על כן. הסכם החכירה נוקט במועדי תשלום ולא מזכיר כי הנתבעת שילמה חלק מהתשלומים במסגרת הסבת החוב לזכותה, כדבריה: "אני שילמתי כבר שלושים אלף, החשבונות שלי היו על שני חלקים, תשלומים שהפכו להלוואות ולא מימון, שזה סכום 162,000 פלוס סכום ה- 18,000, פלוס 241,000, פלוס 79,000, אלה נחשבו כתשלום ראשון, על חשבון ההסכם של קתרין אג'ער."  (פר' עמ' 700, ש' 12-15). הנתבעת, לא השכילה לספק הסבר המניח את הדעת, מדוע לא נכתב בהסכם, כי שילמה חלק מהתשלומים, במסגרת הסבת החוב לזכותה:

"ש. עכשיו למה לא כתבתם – שנייה, אני יכול לשאול את השאלה?

ת. אני חוזרת ואומרת שפעם ראשונה שאני מוציאה את זה וקוראת את זה." (פר' עמ' 700, ש' 21-23).

 

בהמשך הצביעה הנתבעת על כך, כי ההסכם הראשוני, בין הצדדים, כך לדבריה, היה מנוסח בצורה שונה (פר' עמ' 700, ש' 23-26), וכי היא לא קראה את ההסכם, אלא חתמה עליו לבקשת עו"ד פלוני (פר' עמ' 702, ש' 6-18).

100.     מן המפורט עולה, כי עיון מדוקדק במסמך מעלה את החשש, כי אין הדבר מטיב עם הנתבעת. סימוכין לכך ניתן למצוא אף בתאריך בו נחתם הסכם החכירה. בהסכם מופיע, כי הוא נערך ונחתם ביום 15.6.95. ברם, באישור אימות החתימה מטעם הנוטריון עו"ד מחמוד חביב אללה (להלן: "הנוטריון") מופיע, כי הנוטריון, אישר  את חתימת הצדדים, רק  ביום 17.6.98.

לאחר שעומתה הנתבעת עם מצב דברים זה, השיבה כך: "זאת פעם ראשונה שאני רואה את התאריך באישור, זו פעם ראשונה שאני שמה לב לזה" (פר' עמ' 690, ש' 21-22).

ובהמשך דבריה:

"במצב של המנזר והבעיות שלי עם המנזר, והנטל שהיה עלי, אלענדארי היה מגיע לתקופה מאוד קצרה, לא היה מספיק זמן כדי ללמוד הכול, בצורה מפורטת, אני סמכתי להכנת ועריכת ההסכמים שערך עורך דין [פלוני], ובתקופה של אלענדארי היה עם כל הנטל שהיה, זה כל ההסבר שאני יכולה לתת, שאני לא שמתי לב." (פר' עמ' 691 ש' 17-21).

 

101.     בהמשך חקירתה השיבה הנתבעת, כי לא קראה את ההסכם וכי עו"ד פלוני הוציא מתחת ידו הסכם מוכן לחתימת הצדדים. כן הצביעה הנתבעת על הלחץ הגדול בו הייתה נתונה בשל לוח הזמנים הצפוף בעקבות מועד יציאת האב אלענדארי את הארץ ובשל הצורך לטפל, במהלך זמן זה, באלפיים תיקים של המנזר (פר' עמ' 697, ש' 18-27). לבסוף, טענה הנתבעת, כי היא חתמה על מסמך בכתב יד  ועליו סמכה את ידיה ולא על העותק המודפס (פר' עמ' 871-872). ברם, הנתבעת לא הציגה את המסמך אשר נכתב בכתב יד.

הנה כי כן, אף בפעם הזאת ניכר, כי גרסת הנתבעת הינה בבחינת "משבשתא היא".

 

מסמכי הנוטריון ועדותו

102.     הנתבעת והאב אלענדארי חתמו על מספר מסמכים בפני הנוטריון עו"ד מחמוד חביב אללה (ת/25 א'). כך למשל חתמו הנתבעת והאב על ייפוי כוח מיוחד המקנה לנתבעת לפעול בשם המנזר בהקשר לחוזה עם חברת בלו קוהינור נדל"ן בע"מ. עיון במועדי חתימת המסמך, מעלה את החשש, כי הנוטריון לא דקדק, בלשון המעטה, במועדי חתימתו. באישור הנוטריון מופיע, כי המסמך נחתם ביום 17.6.98. ברם, בגוף המסמך נכתב, כי הוא נחתם שלושה ימים מאוחר יותר, ביום 20.6.98. יתר על כן, באישור החתימה מופיע, כי הנוטריון זיהה את האב אלענדארי על ידי דרכונו, אשר ניתן ביום 23.9.98, קרי כשלושה חודשים לאחר מועד החתימה. כאשר נשאל על כך הנוטריון, השיב: "...מסכים עם אדוני, מה שהיה אולי אתחיל עם מה שאמרתי. שאני אולי לא רוצה לומר התרשלתי, פישלתי אולי, לא בדקתי במדויק..." (פר' עמ' 892, ש' 21-23). כך אף ביחס להסכם החכירה בו מופיע לכאורה, כי הדרכון של האב ניתן רק ביום 23.9.98. נראה כי שורה זו נכתבה שלא במקומה הנכון, שכן תאריך זה מופיע לאחר זיהוי הנתבעת וכשלוש שורות מתחת לזיהוי האב. הנוטריון השיב על כך, כי יתכן ולא שם לב לדבר (פר' עמ' 900, ש' 18-20).

103.     יצוין עוד, כי לנוטריון לא היה הסבר מדוע ייפוי הכוח הכללי אשר נחתם בפניו בין המנזר לנתבעת ביום 20.6.98 וסומן במספר 87/98 (ת/25א') לא נכתב בספר הנוטריון (ת/26) ובמקומו הופיע, כי המסמך המסומן במספר 87/98 נחתם ביום 6.8.98 (פר' עמ' 908). לא למותר לציין, כי אף באישור אימות חתימה זה נכתב, כי האב זוהה באמצעות דרכונו מתאריך 23.9.98 אף על פי שההסכם נחתם כאמור מועד מוקדם יותר, ביום 20.6.98. גם לקושיא זו לא היה לנוטריון כל הסבר (פר' עמ' 910-911).

 

הסכם המימון עם רם-שן

104.     כאמור, לטענת הנתבעת, היא חתמה על ההסכם הראשוני עם רם-שן מיום   15.5.98, כמיופת כוח של המנזר, משום שהאב אלענדארי לא נכח בארץ וביקש ממנה לחתום על הסכם המימון. עוד אמר האב, כך לדבריה, כי כאשר יחזור לארץ, הוא יחתום אישית על הסכם נוסף עם רם-שן (פר' עמ' 724). עוד הוסיפה הנתבעת, כי בשלב הראשון בו נחתם ההסכם בינה לבין רם-שן, היא לא הכירה את חברת רם-שן. עו"ד פלוני מסר לה את הכסף בסך של 100,000$ וביקש, כי תמסור סכום זה לאב אלענדארי (פר' עמ' 724, ש' 24-27). לא למותר לציין, כי אף בהקשר להסכם זה, בין רם-שן לנתבעת, מסרה הנתבעת, כי "אני רק רוצה לומר, מי שהכין את ההסכם זה עורך דין [פלוני], בשפה העברית, תורגם ומה שתורגם לי זה דבר אחר, נושא אחר..." (פר' עמ' 726, ש' 8-9).

105.     עוד נוסיף, כי בזיכרון הדברים בין הנתבעת לבין רם-שן מתאריך 15.5.98 אין כל אזכור לטענת הנתבעת לפיה היא חתמה על ההסכם כמיופת כוח של המנזר, אף כי בהסכם ביטול העסקה בין רם-שן למנזר מיום  25.9.98  נאמר, כי בהסכם המימון מיום 15.5.98 בין רם-שן לבין הנתבעת, חתמה הנתבעת כמיופת כוח של המנזר. בשולי הדברים אעיר, כי הנתבעת לא טרחה לציין בתצהירה את דבר חתימתה כמיופת כוח (ראו סעיף 61 לתצהירה של הנתבעת), ואף לא טענה, כי ההסכם לא תורגם לה כדבעי, כפי הטענה שהעלתה בחקירתה הנגדית לפיה עו"ד פלוני לא הבהיר לה, כי בהסכם לא נכתב שהיא מיופת כוח של המנזר (ראו פר'                   עמ' 666-668).

106.     התובע טען, כי הנתבעת נטלה את כספי המימון שקיבלה מחברת רם-שן לכיסה הפרטי, לשיטתו שלשלה הנתבעת לכיסה סך של 252,000$ מכספי המימון אשר יועדו למנזר. סך של 100,000$ נמסר לנתבעת עובר לחתימת הסכם המימון, סכום זה נמסר במזומן. בנוסף, ביום 28.6.98 הפקידה רם-שן בחשבון הבנק של הנתבעת, סך של 152,000$, עבור המנזר.

107.     מנגד טענה הנתבעת, כי היא העבירה כספים אלו לידי המנזר.

הנתבעת סומכת ידיה על שני מסמכים בכתב (ראו נספחים מ"ז-מ"ח לתצהירה של הנתבעת וכן ראו שם בנספח כ"ג), ובהם אישר האב אלענדארי, כי קיבל את כספי המימון מחברת רם-שן. במסמך הראשון מיום 15.5.98 מאשר האב אלענדארי, כי קיבל מחברת רם-שן סכום מזומן על סך של 100,000$, בהתאם להסכם המימון בין המנזר לבין הנתבעת ורם-שן (ראו הודעה על הגשת המסמך המקורי מיום 22.1.09). במסמך השני, אף הוא מאותו תאריך מאשר האב, כי קיבל סכום של 546,000 ¤ בהמחאות שונות מאת חברת רם-שן, בהתאם להסכם המימון. עוד מצוין, כי האב קיבל את סכום ההמחאות במזומן מאת הנתבעת. עו"ד פלוני בתצהיר המשלים מיום 17.2.09, טען, כי הנתבעת קיבלה את סכומי המימון מרם-שן. לטענתו הוא ביקש מהאב לכתוב מסמך המורה על קבלת הכספים מרם-שן, כדי להגן על רם-שן, אך אין בכך כדי להוות ראיה, כי הנתבעת מסרה את הסך האמור לידי האב אלענדארי. בחקירתו הנגדית מסר עו"ד פלוני, כי הוא והנתבעת לקחו סך של 20,000$ מכספי המימון והימרו בקזינו בטאבה (פר' עמ' 235,           ש' 18-19).

108.     לטעמי, התובע לא צלח לעמוד בנטל להוכחת טענתו בעניין כספי המימון שהתקבלו מרם-שן. מלבד המסמכים אליהם מסתמכת הנתבעת, ישנו תמך נוסף השולל את גרסת התובע. עו"ד פלוני אשר העיד כאמור מטעם התובע, מסר בעדותו, כי הנתבעת השתמשה בכספי המימון שקיבלה מחברת רם-שן על מנת לשלם את הוצאות המנזר השונות, וכלשונו:

"בינתיים חיים גם שנתיים שלוש, מה עם הכסף, חיים עם מה עם הכסף שלי, בינתיים גם המאתיים חמישים אלף דולר, שנתן חיים, רוז הוציאה מהם כספים של מה אגרות פה, הוצאות שם, שילמה חלק להריסות, לניקוי השטח הקרקע שם במנזר. המאתיים האלה יצא מהם כסף, אני לא יודע כמה נשאר, צריך לבדוק, אולי נשאר מאה, אולי נשאר שמונים אלף דולר, זה שכסף יצא כסף, אבל לא מהכיס הפרטי שלה. זה היה מתוך המאתיים חמישים." (ההדגשות שלי, א.פ) (פר' עמ' 47, ש' 12-18; וראו אף פר' עמ' 88, ש' 17-20).

 

בהמשך העיד עו"ד פלוני, כי הנתבעת שילמה לעיריית תל אביב סך של 100,000 ¤ מכספי המימון עבור היתר הבניה בקרקע המנזר (פר' עמ' 49-50). כן העיד עו"ד פלוני, כי ההוצאות עבור המנזר אותם אישר האב מג'מס במסמך מיום 28.2.01 (נספח י"ט לתצהיר הנתבעת), ועליהם עוד נעמוד בהמשך, שולמו מכספי המימון של רם-שן בסך 252,000$ (פר' עמ' 71, ש' 14-15).

נכון, כי אליבא דעו"ד פלוני, הנתבעת לא הוציאה את כל כספי המימון לטובת הוצאות המנזר, אולם הוא לא ידע להצביע על הסכום המדויק באמצעותו שילמה את ההוצאות. לפיכך איני מקבל את טענת המנזר בעניין כספי המימון שהתקבלו מרם-שן ואיני מורה על חיוב הנתבעת בתשלומם.

 

שטרי החוב

109.     כזכור, הנתבעת טענה כי נזקף לזכותה חוב של המנזר בסכום גדול מאוד. לעומתה, טען התובע, כי המסמכים עליהם נסמכת הנתבעת, נעשו למראית עין ואין להסתמך עליהם. מטעם המנזר, טען האב אלענדארי בתצהירו, כי המסמכים ושטרי החוב הינם פיקטיביים וכל מגמתם הייתה ליצור חוב לכאורה של המנזר כלפי הנתבעת. האב ציין, כי הנתבעת לא העבירה לידיו סך העולה על 44,000$. כן הדגיש, כי הנתבעת, החתימה את האב מג'מס, אשר כיהן אחריו כראש המנזר על האישורים השונים ללא ידיעתו, ותוך שאינה טורחת לידע את האב מג'מס, כי היא מסתמכת על מסמכים פיקטיביים. על זו הדרך העיד אף עו"ד פלוני. לטענתו, בתקופה בה נערכו שטרי החוב לא עלתה מחשבה בראשם של הנתבעת ושלו להשתמש בשטרי החוב, הפיקטיביים כדבריו, נגד המנזר (פר' עמ' 48, ש' 5-12).  

110.     ראוי לציין, כי עסקינן בעשרות מסמכים מתאריכים שונים, אשר חלקם חוזרים ומסכמים את ההלוואות השונות אשר אוזכרו במסמכים קודמים. קשה להתעלם מן העובדה, כי ריבוי המסמכים יוצר ערפול רב ביחס למצב  ההלוואות והחובות לאשורו. ברם, בדיוננו ננסה לצעוד עקב בצד אגודל ולבחון את המסמכים השונים לאור העדויות.

111.     נספח י"ז לתצהירה של הנתבעת, עורך סיכום של החובות השונים. על פי הנספח מיום 25.9.98, עליו חתום האב אלענדארי והנתבעת, קיים חוב של המנזר לזכות הנתבעת בסך כולל של 950,000$. המסמך מפרט את גובה החוב. מפאת חשיבות הדברים אביא את לשון המסמך ככתבו וכלשונו (כפי המופיע בתרגום המסמך מהשפה הערבית):

"הלוואה ראשונה: חמש מאות אלף דולר אמריקאי 500,000$-תאריך 17.6.98

הפירוט הבא:

17/4/98 האב אליאס אלענדארי קבל מגברת רוז 162,000$

20/4/98 האב אליאס אלענדארי קבל מגברת רוז 18,000$

13/5/98 האב אליאס אלענדארי קבל מגברת רוז 241,000$

תשלומים ישירים למנזר מגברת רוז 79,000$

סכום כולל- 500,000$

...

הלוואה שנייה: שלוש מאות אלף דולר אמריקאי תאריך 25.9.98

הייתה בשני שלבים "א" ו "ב" המפורטים כדלקמן:

א: 15/5/98 האב אליאס אלענדארי קבל מגברת רוז סכום של שלוש מאות וחמישים אלף ¤ , סכום שווה ל-94,500$.

16/6/98 האב אליאס אלענדארי קבל מגברת רוז סכום של 25,500$

3/7/98 האב אליאס אלענדארי קבל מגברת רוז צ'יק בנקאי ע"ס 30,000$

סכום כולל-150,000$

17/7/98 סכום זה (מאה חמישים אלף דולר אמריקאי) היה תשלום שני מגברת רוז קבטי בירג

...

ב: תשלומים ישירים ע"ס 150,000$, ואלה הם תשלומים כספיים ע"י האבות והוצאות שונות למנזר בית-לחם ומנזר יפו, שירותים משרדיים, נסיעות, רישומים, נוטריון, טלפונים, הוצאות עובדים והריסה, הוצאות בתי משפט ועוד.

הלוואה ראשונה 500,000$

הלוואה שנייה 300,000$

סכום כולל 800,000$     25/9/98

כיוון שהסכם השכירות בוטל בין שני הצדדים, מתאריך 17/6/98 לאי וודאות בעלות הכמריה על נכסיה של קאתרינה אלג'עאר. סוכם כי הכמריה המארונית תשלם לגברת רוז קבטי בירג סכום ע"ס 150,000$ (מאה וחמישים אלף דולר) 25/9/98 וזה יביא להפסדים תמורת ביטול ההסכם.

זה היה בתאריך 25/9/98 סכום כולל-950,000$

הכמריה המארונית...מסכימים פה אחד לשלם לגברת רוז...סכום ע"ס 950,000$ וזה עד לתאריך 28/2/99. סוכם לשלם ריבית של 1.4% לדולר האמריקאי לסכום הכולל (950,000$) ב-1.4% חודשית החל מתאריך 25/9/98..." (נספח י"ז לתצהירה של הנתבעת-להלן: "נספח י"ז").

 

112.     לדברי עו"ד פלוני נספח י"ז נערך כדי לסייע למנזר להתגונן מפני תביעות עתידיות, שכן על פי הסכם הביטול עם רם-שן על המנזר הוטלה החובה לשלם לרם-שן סך של 980,000$, על כן נערך מסמך המעיד כביכול על הלוואות שהלוותה הנתבעת למנזר בסכום דומה (פר' עמ' 43). בנוסף, על פי דבריו מסמך זה נועד כדי להגן על הנתבעת, במידה שרם-שן תגבה ממנה את כספי המימון. בעזרת המסמך תוכל האחרונה להיפרע מהמנזר (פר' עמ' 277). האב אלענדארי מסר גרסה דומה, לשיטתו המסמכים השונים נרשמו לטובת הנתבעת כדי לעכב את מימוש המשכון לזכות רם-שן, עד השגת הכספים הדרושים לתשלום החוב לרם-שן (פר' עמ' 119, ש' 20-26). כן  גרס האב ביחס לנספח י"ז, כי הוא חתם על מסמך ריק, והנתבעת רשמה את הוצאותיה ואת החשבונות השונים לאחר מכן (פר' עמ' 159, ש' 21-22).

113.     עיון במסמך והשוואתו לעדויות השונות ולמסמכים השונים, מעורר מספר תמיהות.

ראשית, על פי המסמך הנתבעת הלוותה לאב אלענדארי סך של 94,500$ ביום 15.5.89. ברם, בתצהירה מסרה הנתבעת, כי סכום זה נמסר לאב ביום החתימה על הסכם המשכון, קרי ביום 3.5.98 (סעיף 27 לתצהיר הנתבעת), כן עלה מהתצהיר ומהעדויות של בשארה והאב בקראד, כי הסך של 94,500$ נמסר לנתבעת על ידי אחיה.

שנית, על פי עדות הנתבעת והעדים מטעמה באותו מועד הגיע למשרד הנתבעת  אף האב בקראד ומסר לה סך נוסף של 241,000$, אותו מסרה לאב אלענדארי (פר' עמ' 486). אולם על פי נספח י"ז סך של 241,000$ נמסר לאב במסגרת ההלוואה הראשונה, בתאריך 13.5.98. הנתבעת השיבה כנגד סתירות אלו, כי התאריכים בנספח י"ז נקבעו לצורך חישוב הריבית, אך הם אינם משקפים את יום ביצוע ההלוואות בפועל (פר' עמ' 738, ש' 7-14). גרסה זו אינה מקובלת עלי, נוכח האמור בנספח י"ז, לפיו הריבית תחושב מיום 25.9.98, על סך ההלוואות וההוצאות הכולל, קרי 950,000$. הנתבעת מסרה תשובות מבולבלות ומתחמקות כאשר עומתה עם סתירה זו (פר' עמ' 738-740), ולמצער לא השכילה לספק הסבר המניח את הדעת. אף ההסבר אודות כך שהיה הסכם ריבית נוסף בינה לבין האב, הסבר אשר נשמע מפי הנתבעת בשיהוי רב, אינו מקובל עלי.

הנתבעת טענה, כי על פי הסכם הריבית הראשון בינה לבין האב, על כל סכום שהנתבעת משלמת תחושב ריבית בשיעור 2.4%. כן, כך אליבא דהנתבעת, ערכו האחרונה והאב הסכם ריבית נוסף מיום 25.9.98, אשר ביטל את ההסכם הראשון, לפיו תחושב הריבית על ההלוואות בשיעור של 1.4%. עוד הוסיפה הנתבעת וטענה, כי הפיצוי שקיבלה על ביטול הסכם החכירה בסך 150,000$, כלל את הריביות על ההלוואות והתשלומים עד מועד עריכת הסכם הריבית החדש (פר' עמ' 750-752). גרסתה זו אינה מקובלת. ראשית, לא בא זכרה בתצהירה של הנתבעת. שנית, הנתבעת טענה בחקירתה, כי הסכם הריבית הראשון נעשה בכתב, אך לא יכלה להמציאו. שלישית, טענה זו נטענה כאמור בשיהוי רב במהלך חקירתה הנגדית. הנתבעת לא השכילה לטעון טענה זו כבר בתחילת חקירתה, שעה שעומתה עם העובדה, כי נספח י"ז מורה על שיעור ריבית אשר תחושב מיום 25.9.98.

114.     לא למותר לציין, כי הנתבעת לא החתימה את האב אלענדארי על שטרי חוב ביחס להלוואות הללו (בסך של 241,000 $ ו-94,500$) בזמן אמת, קרי בזמן מתן ההלוואות (פר' עמ' 747, ש' 20-27). קשה לקבל את טענותיה, שכן אליבא דידה, מדוע לא נכתב ולו מסמך אחד המעיד על התאריך האמיתי בו נמסר הכסף?! כלום הנתבעת הפקידה סכום כסף כה גדול בידי האב ולא טרחה לדרוש שיימסר לה מסמך על כך לאלתר?!

כמו כן הנתבעת לא הצליחה להסביר בצורה משכנעת מדוע האב כתב שטר חוב על ההלוואה בסך 241,000$ ביום 13.5.98 (נספח י' לתצהיר הנתבעת) ואילו על ההלוואה בסך 94,500$ לא כתב שטר חוב במועד זה (פר' עמ' 748-749).

יתרה מזו. הנתבעת העידה, כי הסכום בסך 94,500$ נמסר לאב אלענדארי בדולרים (פר' עמ' 490, ש' 26-27;491 ש' 1-10). אולם בנספח י"ז לתצהירה נאמר, כי התקבל מהנתבעת סך של 350,000 ¤, סכום השווה ל-94,500$. אף במקרה זה לא התקבלה תשובה ברורה מהנתבעת (פר' עמ' 495, ש' 2-13), אשר תפריך את הסתירה בין עדותה לבין האות הכתובה במסמכים השונים.

115.     כאמור בנספח י"ז, ביום 17.4.98 קיבל האב אלענדארי מהנתבעת סך של 162,000$ (שטר החוב הספציפי על הלוואה זו מצוי בנספח ז1 לתצהירה של הנתבעת). הנתבעת נשאלה על ידי בית המשפט, האם אכן ביום 17.4.98 חתם האב אלענדארי על שטר החוב האמור, תשובתה בפשטות הייתה "לא" (פר' עמ' 744, ש' 24-27). ביתר פירוט מסרה הנתבעת, כי האב אלענדארי בא לביתה ביום 17.4.98 ודרש ממנה סך של 180,000$. היא מסרה לו סך של 162,000$ שהיו באותה העת ברשותה. האב מיהר לצאת את ביתה ועל כן לא חתם על כל מסמך. למחרת דיברה הנתבעת עם עו"ד פלוני אשר הפציר בה, כי תחתים את האב על שטרי חוב. לפיכך, ביום 20.4.98, כאשר פגשה הנתבעת את האב אלענדארי ביפו ומסרה לו סך של 18,000$, המהווים  את  יתרת הכסף שביקש, החתימה הנתבעת את האב על שני שטרי חוב. הראשון על סך של 162,000$ ובו נרשם התאריך בו נמסר סך זה, קרי 17.4.98, והשני על סך של 18,000$ (נספח ז2 לתצהירה של הנתבעת), כאשר בשטר זה נפלה טעות בתאריך והנתבעת, תיקנה זאת בכתב ידה. על כן, כך לשיטתה, חתם האב בחותמת המנזר בסמוך לתאריך. יצוין בזאת, כי האב לא חתם בכתב ידו בסמוך לחותמת, כפי שעשה במקום המיועד לחתימה על השטר (פר' עמ' 745-746).

116.     לטענת הנתבעת, ביום 16/6/98 האב אלענדארי קיבל ממנה סך של 25,500$ (ראו נספח י"ז). הנתבעת הודתה, כי אינה יודעת היכן שטר החוב, אשר נחתם בזמן אמת, כנגד מסירת ההלוואה הנ"ל (פר' עמ' 747, ש' 18-19). אשר על כן, ולאור ממצאי המהימנות, אין בידי לקבל את טענתה זו. לפיכך אין בידי לקבוע, כי סך זה של 25,500$ ניתן כהלוואה לתובע.

117.     סך נוסף אותו קיבל האב לטענת הנתבעת, עומד על 150,000$ (נספח י"א לתצהירה של הנתבעת). בחקירתה הנגדית, העידה הנתבעת, על פי האמור בנספח י"ז, כי סך זה כולל את ההלוואות על סך 94,500$+25,500$+30,000$ (פר' עמ' 749-750). שטר החוב על הסך האמור ניתן ונחתם ביום 17.7.98 (נספח י"א לתצהיר הנתבעת), ברם אף הנתבעת הודתה, כי השטר נכתב בפועל רק ביום 25.9.98. כאשר נשאלה לפשר הסתירה בין התאריך הרשום בשטר לבין זה שנעשה בפועל השיבה: "זה (הכוונה לתאריך הרשום בשטר, 17.7.98-הוספה שלי, א.פ.) היה מועד או תאריך זכאות לריביות" (פר' עמ' 750, ש' 18). בשלב זה גוללה הנתבעת את הסכמי הריביות השונים, אשר כאמור לעיל אינם מקובלים עלי. לפיכך, לאור הסתירה בתאריך וממצאי המהימנות,  אין לראות בשטר זה שריר וקיים.

118.     אליבא דהנתבעת ועל פי האמור בסיכום החובות של המנזר בנספח י"ז, על המנזר לשלם לנתבעת סך של 150,000$ עבור פיצוי בעקבות ביטול הסכם החכירה. אולם, עיון בהסכם החכירה מעלה, כי לא היה כל סיכום בין הצדדים אודות מנגנון פיצוי בשל הפרת ההסכם. הנתבעת נשאלה, מדוע אין כל אזכור בהסכם אודות הפיצוי והשיבה, תשובה נפוצה אשר חזרה מספר פעמים בחקירתה, בהאי לישנא: "לגבי זה תשאל את עורך דין" (פר' עמ' 755, ש' 7). יתר על כן. ביום 11.9.02 שלח עו"ד זחאלקה, ב"כ הנתבעת, מכתב לאב מקאריוס  ובו מצוין, כי להסכם החכירה אין קשר לעניין דרישת החוב על סך 950,000$: ..."לגבי הסכם קטרין אלג'ער אציין שאין לה קשר לעניין החשבונות והחוב" (נספח מ"א לתצהיר הנתבעת). טענת הנתבעת לפיה המכתב מתייחס להצעת האב מקאריוס, כי הנתבעת תשלם את מחיר החכירה בתמורה לחובה, במקום לפנות לבית המשפט, אינה מסתברת מלשון המכתב. לשון אחר, אין כל אחיזה בלשון המכתב לדברי הנתבעת לפיהם בא כוחה התייחס במכתב לביטול עסקת החכירה (פר' עמ' 746).  לאור זאת, קשה ליתן אמון בגרסה זו של הנתבעת.

119.     לטענת הנתבעת, המנזר חב לה סך של 150,000$ עבור הוצאות שונות ששילמה עבור המנזר, את ההוצאות פירטה הנתבעת בתצהירה. כך למשל, הצביעה הנתבעת על הוצאות עבור ביטוח רכב, תשלום לבוררים, תשלום למהנדס, תשלום לעורכי דין, תשלום עבור תיקון כלי רכב וכיוצא בזה. ברי, כי הנתבעת יכלה בנקל לצרף קבלות עבור תשלומים אלו, על מנת להוכיח את גרסתה. כל שכן כאשר לשיטתה חלק מהקבלות נמצאים ברשותה (פר' עמ' 773). ברם, הנתבעת לא השכילה לצרפם.

120.     כפי שציינתי לעיל, עיון מדוקדק בעשרות המסמכים מחזק את המסקנה, כי רב הנסתר על הגלוי וכי הצדדים לא חשפו את התמונה המלאה בפני בית המשפט. כך למשל, עיון בהסכם בדבר הלוואה וחוב אשר נערך ונחתם ביום 29.11.99 בין הנתבעת למנזר באמצעות האב מג'מס (נספח ל"ד לתצהירה של הנתבעת), מעלה את האפשרות, כי החוב לזכות הנתבעת, עמד על סכומים קטנים בהרבה מהחוב אותו הציגה בבית המשפט. עיקרו של המסמך הינו הסכם הלוואה לפיו הנתבעת הלוותה סך של 110,528 ¤ למנזר, על מנת שזה ישלם את עלויות היתר בניה לעיריית תל-אביב. אולם במסמך זה נאמר, כי "סכום ההלוואה הנ"ל הינו מעבר לסכום שעומד על סך 280,000$... ואשר צד א' (המנזר-הוספה שלי, א.פ.) חייב אותו לצד ב' (הנתבעת-הוספה שלי, א.פ.), כחוב קודם..." מכאן משמע, כי הסך של 280,000$, הינו יתרת החוב של המנזר לנתבעת, הוא ואין בלתו, שכן מדוע זה לא טרחה הנתבעת לציין בהסכם זה, כי יש לזקוף לזכותה חוב נוסף?!

121.     להשלמת התמונה בעניין שטרי החוב, אתייחס לעדותו של האב אלענדארי בעניין. האב חזר בתחילה על טענותיו בתצהיר וגרס, כי הרישומים השונים ביחס לנתבעת פיקטיביים (פר' עמ' 114). ברם, בהמשך חקירתו אישר האב אלענדארי, כי קיים חוב של המנזר לזכות הנתבעת על סך של 421,000$ בשל הוצאות ושכר טרחה, וכלשונו של האב:

               "איזה סכומים נכונים רשמת בספרים, לטובת הגברת רוז קופטי?

ת. 421,000 ,

כ.ה. פרקש: זה סכום אמיתי שמגיע לה, בגלל ההוצאות שהיו לה?

ת. הוצאות ושכר טרחה וכל דבר,

כ.ה. פרקש: זה מגיע לה,

ת. רק ואפילו זה מעבר למה שהייתה צריכה לקבל.

כ.ה. פרקש: אבל זה לא פיקטיבי, זה מגיע לה.

ת. נכון והסכום הזה הגיע מלבנון,

...

אתה אמרת שנרשמו בספרים לטובת רוז 421,000 דולר וזה סכום שבאמת מגיע לה, זה נכון?

ת. נכון, וזה רשום בספר החובות." (פר' עמ' 118, ש' 9-17; 24-26).

 

האב לא השיב בבהירות מהי החלוקה מתוך הסך האמור בין שכר טרחת הנתבעת לבין הוצאותיה (פר' עמ' 121-122). בהמשך חקירתו ניסה האב לסייג את דבריו הברורים בתחילה, והשיב, כי הנתבעת שילמה חלק מהתשלומים מכספי המימון של רם-שן. לפי דבריו, חלק מההוצאות אותם שילמה הנתבעת עבור המנזר אשר נכללו בסך של 421,000$, שולמו על ידה מכספי המימון.

122.     אחר כל זאת, ועל אף העמימות הרבה ביחס לשטרי החוב, ההלוואות והתשלומים השונים, לא נותר לי אלא לקבוע, לאור התרשמותי מהעדויות, עיון במסמכים השונים והשוואתם, כי התובע לא עמד בנטל ההוכחה, למצער במאזן ההסתברויות, ביחס לכל שטרי החוב. כך, למשל, ביחס לסך של 421,000$ אשר כאמור, האב אלענדארי העיד, כי אכן קיים חוב שכזה לנתבעת. האב לא סייג את דבריו בתחילה ואף הסתייגותו שנמסרה לאחר מכן לא נאמרה בברור, אלא כלאחר יד. בשולי עניין זה אעיר, כי האב בעצמו מסר, כי העיד בעבר עדות שקר בבית משפט כאשר העיד, כי קיים חוב לזכות הנתבעת. זאת עשה לדבריו, בעצת עוזריו ובמיוחד הנתבעת (פר' עמ' 141, ש' 19). יתרה מזו. לבסוף, סיכם האב בתמצית את חובות המנזר לנתבעת לשיטתו, באומרו: "כל החובות שנרשמו לגברת רוז, אם זה ברשימת הוצאות, או שטרי חוב לטובתה, הכול מזויף. חוץ מספר החובות שרשום בו 421,000 דולר, לטובת גברת רוז." (פר' עמ' 151, ש' 2-4).

לפיכך, לאור התרשמותי, איני מקבל את הסתייגותו של האב, ואעמיד את הדברים כפי שנאמרו לראשונה על ידו.

124.     בנוסף, דרכו של התובע לא צלחה, בכל הקשור להוכחת זיוף שטרי החוב על סך 162,000$ ו-18,000$ (נספחים ז1-ז2 לתצהיר הנתבעת), או להוכחת הטענה, כי נעשו למראית עין, וזאת חרף הקשיים ביחס לשטרי חוב אלו, כפי שהוצגו לעיל. על כן נעמידם על חזקתם לאור עיגונם בכתב. בשולי הדברים אציין, כי ברי שהנתבעת שילמה למצער חלק מהוצאות המנזר. בין השאר ניתן להיווכח, כי הנתבעת שילמה לבורר צור סך של 14,264 ¤, כפי המופיע בהמחאה שמסרה  מיום 20.1.99 (ת/27). כמו כן, עו"ד פלוני הודה, כי הנתבעת שילמה לו סך של כשמונים אלף ¤ עבור שכר טרחתו כתוצאה מעבודתו עבור המנזר (פר' עמ' 295, ש' 11-14).

 

 

 

הלוואות והוצאות לאחר תום כהונת האב אלענדארי

125.     לטענת הנתבעת, אף לאחר שהאב אלענדארי עזב את הארץ היא המשיכה לשאת בעול ההוצאות של המנזר, ואולי אף ביתר שאת, שכן בתקופה מסוימת, עד הגעת האב מג'מס לארץ, ניהלה היא את עניני המנזר לבדה, כאשר האב אלענדארי עוקב אחר הנעשה באמצעות שיחות טלפון בלבד. הנתבעת ריכזה, בין השאר, את הוצאותיה השונות בתקופה זו, אשר תחילתה ביום 1.10.98 וסופה ביום 28.2.01 בנספח י"ט לתצהירה (להלן: "נספח י"ט). על פי האמור בנספח זה, סך כל החוב של המנזר הנזקף לזכותה לתקופה זו, עומד על 321,053$. יש לציין, כי האב מג'מס חתום על נספח י"ט ומאשר את תוכנו. החלק הארי של החוב על פי נספח י"ט אלו חוזי עבודה, קרי הסכמי שכר טרחה על סך כולל של 170,000$. על הסכמי שכר הטרחה ונפקותם אדון במקומם. עו"ד פלוני, בעדותו בעניין סכומי ההוצאות בנספח י"ט, העיד ופירט את ההוצאות השונות- מי לשבט ומי לחסד- מה שולם מכספי הנתבעת ומה אינו אלא עורבא פרח, לשיטתו.

126.     לא למותר לומר, כי קשה לקבוע מסמרות באשר להוצאות המפורטות בנספח י"ט. מחד, אף עו"ד פלוני אישר, כי אכן הנתבעת שילמה חלק מההוצאות המפורטות במסמך. מאידך, עדותו בעניין זה נמסרה, לפחות באשר לחלק מהסכומים, כלאחר יד, ללא גיבוי במסמכים ולעיתים ללא פירוט מספק באשר לנסיבות כל תשלום ותשלום. לעיתים עו"ד פלוני היה בספק לגבי תשלום מסוים, האם שולם או שמא הינו בבחינת הבל ורעות רוח. כאמור, לדברי עו"ד פלוני, הנתבעת שילמה הוצאות אלו מכספי המימון אותם קיבלה מרם-שן בסך של 252,000$ (פר' עמ' 72,            ש' 14-15).

לסיכום פרק זה, אומר, כי אף בפעם הזאת, לא הונחה בפניי תשתית מספיקה על מנת שאוכל לקבוע בוודאות ובבהירות, כך או אחרת. לפיכך, מסקנתי בסוגיה זו הינה, כי התובע לא השכיל להוכיח, כי כל התשלומים אותם טענה הנתבעת ששילמה מכיסה, וכי האב מג'מס אישרם בנספח י"ט, הינם בוקי סריקי, כמגדל הפורח באוויר.

 

הסכמי שכר הטרחה

127.     הנתבעת הגישה מסמכים רבים המעידים לדבריה על הסכמי שכר טרחתה. כך בין השאר, צירפה הנתבעת בתצהיר משלים, מספר מסמכים, אשר לטענתה מהווים חוזי עבודה המאששים את הסכמת המנזר לשלם לה שכר טרחה בגין עבודתה. בחקירתה הוסיפה הנתבעת, כי הסכמים אלו לא מהווים את כל ההסכמות בין הצדדים בעניין שכרה (פר' עמ' 801-802). לעומתה טען התובע, כי אף ביחס להסכמי העבודה, הנתבעת קיבלה ניירות חתומים על ידי האב אלענדארי ומילאה את תוכנם כדי ליצור חוב פיקטיבי. כך העיד אף עו"ד פלוני (פר' עמ' 296, ש' 27).

128.     עיון במסמכים מעלה, כי אף בכל הקשור בהסכמי שכר הטרחה, רב הנסתר על הגלוי והבוקה והמבולקה מצויה. כך באחד ההסכמים מופיע בכתב ידה של הנתבעת, כי הוא נערך ביום 18.6.98. אולם בתחתית ההסכם מופיע, כי הוא נחתם ביום 14.1.99 (פר' עמ' 806).

129.     בעניין הסכם עבודה נוסף, העוסק בתיק נכס איסקנדר עווד בירושלים (ת/30), אשר נחתם בין המנזר לחברת R.C. Copty אשר בבעלות הנתבעת (פר' עמ' 810,           ש' 5-10), העידה הנתבעת, כי אמנם כתב ידה מופיע בחוזה אולם דאגה למסור כי היא לא טיפלה בנושא זה. כך השיבה הנתבעת בעניין:

 

"ש. אז אני רוצה להבין, אז למה מילאת הסכם כזה, ודאגת להחתים את האב עליו, כשאת ידעת שאת לא נדרשת לטפל בו?

ת. אני לא יודעת לענות על השאלה שלך, כי אני לא יודעת בנושא הזה כלום, אני אפילו לא זוכרת." (פר' עמ' 808, ש' 12-15).

 

130.     בשולי הדברים אעיר, כי לאחר שהנתבעת הודתה בפה מלא, כי כתב ידה מופיע על גבי ההסכם, הכחישה את האמור וטענה, כי יתכן שהעתיקו את תוכן המסמך ועל כן היא זקוקה לבחון את המסמך המקורי כדי לדעת האם אכן כתב ידה מופיע על גבי המסמך (פר' עמ' 808, ש' 20-24).

131.     זאת ועוד. בחלק מן המקרים הנתבעת לא ידעה לומר מהן מהות העסקאות השונות אשר בעבורם דרשה שכר טרחה, זאת אף לאחר שהוצגו בפניה חלק מן ההסכמים (ראו למשל פר' עמ'  816, 820). כאשר נשאלה הנתבעת, כיצד זה היא אינה זוכרת את מהות העסקאות השונות אשר בעבורן דרשה שכר טרחה, שהרי היא הגישה לא מכבר תביעה בנושא לבית המשפט המחוזי בתל אביב, השיבה:

 

"ש. לפני שבועיים הגשת תביעה לבית המשפט המחוזי בתל אביב, ודרשת את הסכמי העבודה האלה, את השכר שלך בגין הסכמי העבודה האלה, וספציפית זה, נכון?

ת. אז אני – על תיק אחר, אז בוא נדון בזה בתיק האחר, לא כאן." (פר' עמ' 820, ש' 18-21).

 

132.     בנוסף לכך ראוי לציין, כי חלק מהסכמי שכר הטרחה אינם ברורים ובהירים דיים, לטעמי. לעיתים, בהסכם לא צוין ב"רחל בתך הקטנה" מהו סכום שכר הטרחה. נקבע, כי השכר יהיה באחוזים, אך לא הובהר מתוך מה יחושבו אחוזים אלו (פר' עמ' 840-841).

133.     עוד יצוין, כי עו"ד פלוני העיד בעניין תשלומי שכר הטרחה לפי חוזי העבודה המופיעים בנספח י"ט. על פי הנספח קיימים שני חוזי עבודה בין המנזר לנתבעת. האחד, בעניין הבוררות של חברת איתי ואדמות המנזר. התמורה בחוזה זה עומדת על סך של 150,000$ (ת/12). השני בעניין הנכסים הנפקדים ביפו. התמורה לזכות הנתבעת על פי החוזה עומדת על סך של 20,000$ (ת/13). עו"ד פלוני העיד בנוגע לחוזים הללו, כי האב אלענדארי, חתם על החוזים, ללא מילוי הסכומים והנתבעת היא זו שמילאה אותם (פר' עמ' 76).

134.     לבסוף טענה הנתבעת, כי קיים הסכם כללי, על פי הסכם קפריסין, בין המנזר לבינה לפיו שכר טרחתה יעמוד על 12.5% מחיסכון בהוצאות המנזר אשר נבעו כתוצאה מעבודתה (פר' עמ' 843, ש' 23-27). כן עלה מדברי הנתבעת, כי לאחר שנחתם ההסכם הכללי בנושא שכר טרחתה, לעיתים לא נחתמו  הסכמים נוספים, אף כאשר היא קיבלה מהמנזר תיקים נוספים לטיפול, שכן היא שמה מבטחה בהסכם הכללי (פר' עמ' 846 וכן פר' עמ' 848).

אולם בסופו של יום נאלצה הנתבעת להודות, אף אם לא בפה מלא, כי אין היא יכולה לאמוד במדויק את שכר טרחתה, וכלשונה:

"ש. עכשיו, כמה כסף חייב לך המנזר לטענתך?

ת. באיזה נושא?

ש. בכלל,

ת. המנזר צריך לשלם לי מיליון מאתיים אלף דולר שזה יתרת חוב שהוא חייב לי, לרבות הריבית שעל הסכום הזה, בנוסף כל שכר הטרחה שלי.

ש. שאת לא יודעת להגיד כמה,

ת. לפי אני מעריכה זה שני מיליון וחצי דולר ואני אומרת לך למה, אם אתה לוקח על עבודה שהשקעתי, על החיסכון שחסכתי למנזר, לפי הסכומים שנחסכו שזה הגיע לכדי עשרים וחמישה מיליון דולר, אז מגיע לי שניים וחצי מיליון דולר, לפחות.  אפילו אבות המנזר הודו בזה." (ההדגשות שלי-א.פ)  (פר' עמ' 843, ש' 10-21, וכן ראו שם ש' 23-27).

 

ויודגש. לטענת הנתבעת, התשלום עבור שכר טרחתה, הינו מלבד תשלום החוב לזכותה. לשון אחר. דרישת תשלום החוב של הנתבעת, אינה כוללת, כך לשיטתה, את התשלום עבור שכר טרחתה אשר אף אותו חב המנזר. יוצא, אפוא, כי אליבא דהנתבעת, המנזר חב לה סך של כשני מליון וחצי דולר עבור שכר הטרחה וכן תשלום עבור החוב לזכותה (פר' עמ' 843).

135.     אף אחר כל זאת נראה, כי לית מאן דפליג שהנתבעת ביצעה עבודה עבור המנזר. אף עו"ד פלוני העיד, כפי שכבר צוטט לעיל, כי הנתבעת הייתה אשת סודם של ראשי המנזר בארץ, וכי הם סמכו עליה מאוד עד כדי כך ששום מסמך לא היה נחתם אם הנתבעת לא הייתה מאשרת אותו (פר' עמ' 57, ש' 15-18). עוד נאמר על ידו: "... מגיע לה (לנתבעת- א.פ.) שכר טרחה, חמישה אחוז, עשרה אחוז, בית המשפט ישב ויקבע, מישהו ישב ויקבע, הם יקבעו..."(פר' עמ' 337, ש' 2-4).

136.     אשר על כן, ברי לכל, כי על דרך הכלל אין אדם מבצע עבודה כה מרובה ללא תמורה כלשהי. יוצא אפוא, כי המנזר חב לנתבעת תשלום שכר טרחה עבור עבודתה. התובע, לא השכיל להוכיח, במאזן הסתברויות מהו תשלום שכר הטרחה לו זכאית הנתבעת. לטענתה, כאמור, יש לזקוף לזכותה שכר טרחה בסך של שני מליון וחצי דולר. להוכחת שכר טרחתה, צירפה הנתבעת, מסמך בכתב מיום 20.6.98 הנושא את הכותרת "הסכם שכר טרחה וניהול" (נספח כ"ט לתצהירה של הנתבעת) (להלן: "הסכם שכר הטרחה הכללי"). על פי הסכם שכר הטרחה הכללי, הנתבעת זכאית לתשלום שכר טרחה על "סך של 12.5% מכל סכום ו/או תקבול ו/או תשלום אשר מגיע לצד ב' (המנזר- א.פ.) מכל גורם אחר ו/או מאן דהוא ו/או מכל צד שלישי אשר צד ב' קשור אתו ו/או בהסכם ו/או בעיסקה כל שהיא" (סעיף 4 להסכם שכר הטרחה הכללי). האב אלענדארי מסר גרסה לא ברורה דיה ביחס להסכם שכר הטרחה הכללי. בתחילה מסר, כי אכן הוא חתום על המסמך (פר' עמ' 173). בהמשך חקירתו טען, כי ההסכם מזויף (פר' עמ' 174, ש' 6) ולבסוף העיד האב, כי אכן הוא התחייב בתשלום שכר טרחת הנתבעת כפי הנאמר בהסכם, אולם זאת בתנאי שראש המנזר אחריו יאשרו:

"אדוני לא נשאל אם שילמת או לא שילמת, אדוני נשאל האם במסגרת הסכם שכר טרחה, הסכם עבודה עם הגברת רוז, אתה התחייבת לשלם לה 12.5% מכל סכום שהמנזר יקבל?

ת. נכון, אני התחייבתי בתנאי שכל אחד שיבוא אחרי יסכים לזה.

ש. ואם אני אומר לך שהאב אלאב ג'אן, מג'מאס, אישר אותו וחתם עליו?  אז זה כן מחייב?

ת. אם הוא חתם על זה, אז הוא אחראי על חתימתו, כן"               (פר' עמ' 175, ש' 15-21).

 

מעדותו של  עו"ד פלוני עולה, כי הוא לא שולל את קיומו של הסכם שכר הטרחה הכללי (פר' עמ' 299-300).

137.     לאור מכלול הראיות, העדויות, המסמכים והסכם שכר הטרחה הכללי, אין באפשרותי לאמוד את הסכום אותו זכאית הנתבעת לקבל במסגרת הסכם שכר טרחתה. אשר על כן ולאור חובת התובע להוכיח את תביעתו, שכן מושכלות ראשונים הם, כי המוציא מחברו עליו הראיה, אני קובע, כי בכל הקשור לתשלום שכר טרחת הנתבעת, התובע לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכחת בטלות הסכם שכר הטרחה הכללי בין הצדדים, אשר מעוגן בכתב. לא נעלם מעיני, כי הנתבעת קיבלה חלק משכר טרחתה על פי הסכם קפריסין, כפי שיפורט להלן, אולם עסקינן בסכום קטן יחסית, לאור הסכם שכר הטרחה הכללי.

 

סך כל תשלום החוב, הסכם קפריסין וההליכים בעקבותיו

138.     בסיכומיה טענה הנתבעת כי סך החוב של המנזר לזכותה עומד על 1,250,000$. בחקירתה טענה, כי סך החוב עומד על מליון ומאתיים אלף דולר (פר' עמ' 849      ש' 10). ברם, מתצהיר שצרפה לתמיכה בבקשה למימוש משכון בלשכת ההוצאה לפועל (ת/34), עולה, כי סך החוב לזכותה, עומד על 950,000$. אין בידי לקבל את טענתה, לפיה הסכום האחרון נרשם לצורכי אגרה בלבד (פר' עמ' 849 ש' 14-27 ) שכן, לא בא זכרה של טענה זו בתצהירה בהליך ההוצאה לפועל.

139.     כאמור, ביום 8.4.01 התקיים מפגש בקפריסין בין הנתבעת לבין נציגי המנזר מלבנון. בסיום הישיבה נחתם הסכם קפריסין, אשר הסדיר את פרטי תשלום החוב של המנזר לנתבעת. מפאת חשיבות הדברים אביא את ההסכם ככתבו וכלשונו (הסכם קפריסין ותרגומו-נספח ל"ז לתצהירה של הנתבעת):

"1. הכמריה (הכוונה למנזר- א.פ.) תשלם לגברת רוז בירג סכום  של מאה אלף דולר אמריקאי מסה"כ חוב המגיע לה, שהוא ע"ס מיליון וחמש מאות אלף דולר אמריקאי (1,500,000$).

2. הכמריה תשלם לגברת רוז סכום של מאה אלף דולר אמריקאי, שכר טרחה עד לתאריך.

3. הכמריה תשלם לעו"ד [פלוני] סכום של מאה אלף דולר אמריקאי שכר טרחה עד לתאריך.

4. שכר טרחה של גברת רוז בירג על כל העבודה והמאמצים שהיא עשתה למען הכמריה היום, והמשך עקביות אחרי כל הנושאים כולל משא ומתן עם החברות החתומות על הסכמים שונים עם המנזר. (חברת קוהינור, ככר השעון), מהווה חמישה אחוזים מהכסף הנקי של המנזר.

5. שכר טרחת עו"ד [פלוני] בפרשות הקשורות לכמריה מהוות חמישה אחוזים מהכסף הנקי של המנזר.

6. שאר החוב המגיע לגברת רוז, מיליון וארבע מאות אלף דולר אמריקאי (1,400,000$). הכמריה תשתדל לשלם את הסכום, או חלק ממנו, בתקציב שיאושר בדצמבר 2001, או מהחזרי הכספים שיתקבלו מהעסקה שתוסדר עם חברת קוהינור, באחוזים, דבר כזה יסוכם בין הצדדים אחרי הסדרת העסקה ואישורה ע"י הכמריה, או מהכספים שמתקבלים מעסקות חתומות קודמות (עסקת אורות יפו, ככר השעון, והקדש אלחאג')."

 

אין חולק, כי הנתבעת קיבלה לידיה סך נוסף של 1,069,376$ כתוצאה מהפקדה שביצע התובע לחשבונה מכספים שהועברו מלבנון, בעקבות הסכם קפריסין (ראו פר' עמ' 851-852 וכן סעיפים 54-55 לתצהירה של הנתבעת. כן ראו נספח כ"ח לתצהיר מטעם התובע- תצהיר הנתבעת לתמיכה לתשובה לבקשת הדחייה מטעם המנזר בטענת פרעתי בלשכת ההוצאה לפועל). ברם, הנתבעת טענה, כי באמצעות מרבית מסכום זה, שילמה את הוצאות המנזר, כך שנשאר בידה רק סך של 406,294$ (ראו שם בעמ' 6-9 את פירוט ההוצאות וכן פר' בעמ' 852). לעומתה טען התובע, כי סך ההוצאות אשר שילמה הנתבעת עומד על סך של 595,228$. מכאן, כי היתרה אשר נשארה בידיה, ואותה תובע המנזר, עומדת על סך של 474,148$. עולה מכאן, כי המחלוקת בין הצדדים בעניין זה, הינה על סך של 67,854$ בלבד.

140.     בין שאר ההוצאות ששילמה הנתבעת מצוין על ידה, כי ביום 31.8.01 שילמה שכר עבודה לעוזר האב עבור חמישה חודשים בסך 7,500$. בחקירתה התברר, כי הכוונה לאחיה של הנתבעת ויליאם קופטי (פר' עמ' 853-854). על פי עדותו של עו"ד פלוני, אח הנתבעת ויליאם לא עבד כלל במנזר (פר' עמ' 82, ש' 5-7). כמו כן הובהר, כי במסגרת הוצאות המנזר שילמה הנתבעת את ביטוח הרכב של אמה, אשר לטענתה המנזר שכר אותו (פר' עמ' 856, ש' 18-21) ואף התחייב לשלם על הביטוח לשנת 2001 (פר' עמ' 857, ש' 6-7), למרות שאף הנתבעת הודתה, כי הרכב נשכר לסירוגין במהלך שנה זו (פר' שם, ש' 4). יתרה מזו. אחיה של הנתבעת, מר ויליאם קופטי, חתם על מסמך לפיו עולה, כי הוא קיבל מהנתבעת, סך של 4,800$ עבור השכרת הרכב לתקופה של שישה חודשים (ת/37 א'). הנתבעת, הודתה, כי תשלום זה הוא עבור שכירת הרכב של אמה (פר' עמ' 857, ש' 23-24). כאשר נשאלה מדוע שילמה לאחיה ולא לאמה, שהיא הבעלים של הרכב, השיבה:

"ת. ויליאם הוא הבן של אימא שלי והוא ואימא שלי אותו דבר מבחינתי.

ש. וגם את והוא ואימא שלך גם אותו דבר, נכון? 

ת. נכון, אנחנו באותו עסק, מאותה משפחה, אבל גם אם היית אח, היה אח שלך היית מחתים אותו על מסמך. גם עורך דין [פלוני] בכתב ידו בישיבת הסיכום הודה בזה." (פר' עמ' 858, ש' 2-6).

 

141.     קשה להתעלם מן המצג לפיו הנתבעת שיתפה לרוב את בני משפחתה בענייני המנזר השונים וכי הוצאותיה נשענים, לפחות בחלקם, על תשלומים לבני משפחה קרובים, אשר אין ספק, כי הינם נוגעים בדבר, וכי קשה להסתמך על עדויותיהם כעל מצג אובייקטיבי, מבלי שהוגשה ראיה לעניין.

142.     עוד אציין, כי על פי הסכם קפריסין הנתבעת קיבלה שכר טרחה בסך של 100,000$. ברם, על פי עדותו של עו"ד פלוני, מתוך סכום זה מסרה לו הנתבעת סך של 45,000$. סך נוסף של 10,000$ מתוך סכום זה שימש עבור תשלום הוצאות המנזר         (פר' 79, ש' 23-24).

לאור האמור, מקובלת עלי גרסת התובע בעניין זה. התובע הוכיח כדבעי, את טענותיו לפיהם היתרה הנשארת בידי הנתבעת עומדת על סך של 474,148$.

 

קלטות השיחות בין הצדדים

143.     התובע הגיש כראיה מטעמו קלטת ובה שיחה בין האב אלענדארי ובין הנתבעת מיום 19.6.03. הצדדים הגישו חוות דעת של מומחים אשר חלוקים בשאלת האותנטיות של ההקלטה ובדבר פגמים שהתגלו בה. לאחר שעיינתי בתמליל ההקלטה ובחוות הדעת מטעם הצדדים, סבורני, כי אין בקלטת כדי לשנות את מסקנתי כפי שהוצגה עד כה.

ההקלטה מהווה ראיה בזכות עצמה, המנציחה את הדברים שהושמעו (יעקב קדמי, על הראיות-חלק שני  1140-1142 (תשס"ד); ע"פ 869/81 שניר נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(4), 169 (1984) (להלן: "עניין שניר").נ לאחר עמידת ההקלטה או חלקים ממנה במבחני הקבילות, יבחן בית המשפט את משקלה הראיתי (עניין שניר).

הנטל להוכחת תנאי הקבילות של קלטת מוטל על המבקש להגישה. ההקלטה תהיה קבילה כראיה אם תעמוד בשלושה מבחנים: המבחן ה"טכני" –קרי, מבחן של מהימנות ואמינות  ההקלטה. המבחן "המהותי" - בחינת עמידתו של "תוכן" ההקלטה במבחני הקבילות הרגילים של דיני הראיות. והמבחן "הפורמאלי" - שההקלטה לא הושגה בהאזנה אסורה על פי החוק (קדמי בעמ' 1141).

על פי מבחן הקבילות הטכנית יש להוכיח את אמינותה של ההקלטה, כלומר שהסליל משקף נאמנה את שנאמר בפועל. מבחן זה בוחן שלא הייתה התערבות זרה בהקלטה, או עיוות של המשמעות האמיתית של תוכן הדברים, מחמת תקלות שונות הפוגעות ברצף ההקלטה וביכולת לפענח את הנאמר בה (קדמי שם).

144.     בפסיקה נקבעו מספר תנאי קבילות טכניים: (1) מכשיר ההקלטה, פועל כהלכה ועשוי לקלוט או להקליט דברים שנאמרו; (2) המקליט מיומן ויודע את מלאכתו;    (3) ההקלטה מהימנה ונאמנה; (4) לא נעשו בקלטת שינויים או עיבודים בצורת הוספות או השמטות; (5) קולות הדוברים מזוהים בבירור ובוודאות. 

כבר נפסק, כי הלכה למעשה, השאלה העיקרית היא אם הקלטת משקפת נאמנה את האירוע (עניין שניר; ע"פ 334/86 סבאח נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(3), 857         (1990)).ב

145.     יחד עם זאת, לעתים ניתן יהיה להוכיח את תוכנה של השיחה ולקבל כראיה תמליל שלה על אף שתנאי הקבילות לא הוכחו. למשל, מקום בו המוקלט יאשר בעדותו שתמליל של שיחה משקף את תוכנה הנכון של השיחה אשר הוקלטה. הודאה מעין זו בקיום השיחה ובתוכנה אינה חייבת להיות מפורשת, אלא יכולה להיות במשתמע, הבאה לידי ביטוי בהתנהגות המוקלט (ע"פ 6411/98 מנבר נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2), 150, 186 (2000)).

כאמור, הנתבעת הסתמכה על מומחים מטעמה והשיגה על מעצור בהקלטה ועל אי רציפותה. עוד טענה, כי התקיימו מספר שיחות בין הצדדים, וכי הדברים נאמרו בהקשר כולל לשיחות אלו.

146.     אכן, הנתבעת הצביעה על מספר קשיים בשאלת קבילות הקלטת. אולם סבורני כי אף לגופו של עניין אין בקלטת כדי לשנות ממסקנתי. ראשית, האב אלענדארי הודה בהקלטה, כי רשם בספר החובות שקיים חוב לנתבעת על סך של 421,000$. סך זה כולל את שכר טרחתה של הנתבעת, ההוצאות השונות אותם שילמה עבור המנזר וחישוב ריבית. כן הודה האב, כי הנתבעת מסרה לו סך של 44,000$ לצרכיו האישיים. ניתן להבין, כי עסקינן בסכום נוסף מלבד הסך של 421,000$, אם כי אין לכך כל הכרח. שנית, ניתן להבין מהשיחה בין השניים, כי האב אלענדארי מאשר בנוסף לאמור גם את ההוצאות שהוציאה הנתבעת, ואשר היא דורשת עבורם סך של 79,000$. שלישית, האב אלענדארי אמנם מתכחש בקלטת לשאר התשלומים ושטרי החוב. ברם, על פי גרסת הנתבעת, אותה האב אלענדארי לא הכחיש, הנתבעת המשיכה לטפל בענייני המנזר גם לאחר שהאב אלענדארי עזב את הארץ והפסיק לטפל בענייני המנזר. לא נעלם מעיני, כי הנתבעת עודדה את האב אלענדארי לא לומר את כל האמת ביחס להלוואות ולשטרי החוב. על מהימנותה של הנתבעת וגרסותיה השונות כבר עמדתי לעיל, על כן אף בסוגיה זו אין כל חדש בקלטת. עוד עולה, כי הנתבעת מקבלת לכאורה את טענת האב אלענדארי, לפיה ההלוואה על סך של 300,000$ נעשתה למראית עין בלבד.

147.     הנתבעת הגישה גם היא קלטות ותמלילים של שיחותיה עם המעורבים בפרשיות נשוא התובענה. ספק אם הקלטות עוברות את שערי מבחן הקבילות, ברם, אף לגופם של דברים, סבורני, כי הן אינן מעלות או מורידות לפתרון השאלות הנתונות במחלוקת בתובענה זו.

 

סוף דבר

148.     מן המורם עולה, כי התביעה מתקבלת באופן חלקי.

149.     תביעת המנזר בכל הנוגע לסעד ההצהרתי לביטולו של הסכם המשכון מתקבלת ועל כן ניתן בזאת פסק דין הצהרתי לפיו הסכם המשכון בין הצדדים מיום 3.5.98- בטל וחסר תוקף משפטי.

150.     לעומת זאת, התובע לא צלח בהוכחת תביעתו בעניין ההסכמים והמסמכים האחרים בין הצדדים. אמנם גרסת התובע ביחס ליתרת הכספים אשר נשארו בידי הנתבעת כתוצאה מהסכם קפריסין התקבלה. ברם, כפי האמור, התובע לא הצליח להוכיח, כי כל שטרי החוב נעשו למראית עין. בנוסף, התובע לא השכיל להוכיח מהו גובה שכר הטרחה לו זכאית הנתבעת. לפיכך הבקשה למתן סעד הצהרתי לפיו התובע אינו חב כל כספים לנתבעת למרות האמור במסמכים שבידי הנתבעת, למעט הסכם המשכון - נדחית. פועל יוצא מן האמור הוא, כי התביעה לסעד הכספי נדחית אף היא.

151.     הנתבעת תשא בהוצאות התובע לאגרת בית משפט בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום התשלום ואילך. בנוסף, תישא הנתבעת בשכר טרחת עו"ד של התובע בסך של 50,000 ¤ בתוספת מע"מ כחוק.

152.     הפיקדון שהפקיד התובע לקופת בית המשפט במסגרת בש"א 2334/03 יושב לתובע באמצעות בא כוחו.

153.     המזכירות תשלח העתק פסק הדין לצדדים.

 

ניתן היום ב' באדר, תש"ע (16 בפברואר 2010) בהעדר הצדדים.

 

 

אהרן פרקש, שופט


 

Source: 
http://info1.court.gov.il/Prod03\ManamHTML5.nsf/F48A50427EDF39DB422576CC00517D81/$FILE/BBCFC87D62600F28422576C00035557A.html
תאריך: 
16/02/10
Case ID: 
5279_3
Case type: 
א
סיווגים
שופטים : אהרן פרקש
אהרן פרקש
Powered by Drupal, an open source content management system