מדינת ישראל נ' אלמחתסב


 

בתי המשפט

ע"א 3421/09

ע"א 3485/09

בית המשפט המחוזי בירושלים

בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

 

17/02/2010

 

כב' השופט יצחק ענבר

כב' השופטת נאוה בן-אור

כב' השופט יגאל מרזל

בפני:

 

 





 

מדינת ישראל

על-ידי עו"ד ענבל דרור

מפרקליטות מחוז ירושלים (אזרחי)

בעניין:

המערערת בע"א 3421/09

המשיבה בע"א 3485/09

 

 

 


 

נ  ג  ד

 

 


 

אלמחתסב ראמי

על-ידי עו"ד עמוס גבעון

 

המשיב בע"א 3421/09

המערער בע"א 3485/09

 

 

 


 

פסק-דין

 

1.       המערער בע"א 3485/09 והמשיב בע"א 3421/09, יליד 14/3/1986 (להלן – התובע), נעצר ביום 3/8/2001 על-ידי כוח מג"ב לאחר שיידה אבנים במכוניות חולפות. התובע טען כי הוכה על-ידי השוטרים בראשו במהלך מעצרו וכי אף על פי שהתלונן בהמשך על כאבי ראש, הוא לא נלקח לבירור ולטיפול, ומטעם זה אובחן באיחור כי הוא סובל מדימום בראש, אשר הסתבך וחייב ניתוח והתקנת נקז; ובעקבות כל אלו נותר סובל מנכות צמיתה.

המדינה הכחישה את הטענות.

 

2.       בית משפט קמא (כב' השופטת ע' כהן) קיבל את טענת התובע, שלפיה יסוד נכותו באלימות שהופעלה כלפיו במהלך מעצרו. בה בעת דחה את טענתו הנוספת של התובע בדבר התרשלותה של המדינה בטיפול בו במהלך המאסר. מכאן נפנה בית משפט קמא לעסוק בגובה הנזק. הדיון בראשי הנזק נעשה על יסוד קביעתם המשותפת של מומחי הצדדים בתחום הנוירולוגי כי הנכות הנוירולוגית עומדת על 15% ועל יסוד קביעתו של בית משפט קמא כי חוות הדעת הנוירולוגיות מבטאות גם את ההיבט הנפשי של הנכות הקשורה לחבלה. למערער נפסקו פיצויים כדלקמן: בגין כאב וסבל 100,000 ש"ח נכון ליום פסק-הדין; בגין הפסד השתכרות 344,375 ש"ח לפי תחשיב אקטוארי המבוסס על השכר הממוצע במשק (7,827 ש"ח) ונכות תפקודית של 15% עד הגיע התובע לגיל 67; 5,000 ש"ח בגין הוצאות. לא נפסק פיצוי בגין עזרת צד ג'.

 

3.       בע"א 3421/09 מערערת המדינה על קביעת בית משפט קמא שהתובע הוכה במהלך מעצרו ומוסיפה וטוענת כי בית משפט קמא כלל לא דן בשאלה האם האלימות כלפי התובע, ככל שהייתה, הייתה סבירה בנסיבות העניין. המדינה משיגה גם על כך שיוחסה לה אחריות לנזקו של התובע במלואו, אף שמהראיות עולה שמצבו הרפואי של התובע היה יכול להיגרם גם בשל סיבות אחרות. עוד מלינה המדינה על גובה הפיצויים שנפסקו למערער בראשי הנזק השונים.

 

4.       בע"א 3485/09 מלין התובע על מיעוט הפיצוי שנפסק לו בראשי הנזק של כאב וסבל, על אי פסיקת הפסד השתכרות מהגיע התובע לגיל 18 ועד למועד פסק הדין ועל אי פסיקת פיצוי בגין עזרת צד ג'.

 

5.       נקדים ונאמר כי לאחר ששקלנו את טענות הצדדים הגענו למסקנה כי דין הערעורים להדחות.

 

6.       בית משפט קמא היה מודע היטב לסתירות שנתגלעו בעדותו של התובע ותאר אותן בפרוטרוט בפסק דינו, אלא שבעת מעצרו של התובע מלאו לו 15.5 שנים בלבד ואין אפוא תמה בכך שעדותו לא הייתה סדורה. זאת ועוד: בסופו של יום היה נכון בית משפט קמא לדלות מעדותו של התובע את גרעינה הבסיסי, שלפיו במהלך מעצרו והבאתו לתחנת המשטרה הוא הוכה על-ידי אנשי המשטרה או מי מהם בראשו. מעבר להתרשמותו הבלתי אמצעית של בית משפט קמא מהעדויות הוא ביסס את ממצאו זה על הנתונים הבאים: תלונת התובע מזמן אמת על אלימות שהופעלה כלפיו; בקשותיהם הבלתי תלויות זו בזו של השוטרים גרפילד וגואנמה להימנע מנקיטת אלימות נגד התובע, אשר לכאורה אינן מתיישבות עם התנהלות תמימה כלפיו, בפרט מצד אהרון; עדותה של השוטרת קנבסקי שממנה עלה כי אהרון "ניער" את התובע, הושיב אותו בג'יפ כשראשו מורד כלפי מטה והנחית עליו "טפיחות קלות", אמירה האומרת דרשני, אשר השוטרת התקשתה להסבירה (עמ' 125 לפרו'); סתירות מהותיות בעדותו של השוטר אהרון היורדות לשורשיה; הודעתו של אהרון כי בשלב המעצר הפעיל כוח סביר משום שהתובע חבט בו, וזאת בשעה שבבית המשפט העיד אהרון כי התובע לא נקט באלימות כלשהי; קביעת המומחים הרפואיים כי הופעת הדימום באדם צעיר מקורה קרוב לוודאי בחבלת ראש.

ההלכה היא, שהביקורת של בית משפט לערעורים על ממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית נעשית רק במקרים יוצאי דופן, וכאשר מדובר בממצאים עובדתיים שנקבעו על יסוד התרשמות ישירה מן העדים - לא כל שכן. נוכח כוחם המצטבר של הנתונים שמנינו לעיל לא נמצאה לנו עילה להתערב בממצאו דנן של בית משפט קמא.

 

7.       ב"כ המדינה טוענת כי הוכח שבמועד המעצר קיבל התובע מאביו סטירה בפניו, ואין להוציא מכלל אפשרות שנכותו נגרמה עקב סטירה זו. בית משפט קמא התייחס לטענה בקובעו כי "לא די בעדות על כך שהאב נתן לבנו סטירה, כדי לקבוע כי הדימום נגרם עקב אותה סטירה", ועמדתנו כעמדתו: אמנם השוטר גואנמה ציין בהודעתו כי האב נתן למערער סטירה (נ/12 עמ' 29), אך השוטר גרפילד סיפר כי התובע לא בכה ועל פניו אף לא נותר סימן (נ/12 עמ' 36). והנה ד"ר היילבורן העיד, כי על מנת שסטירה תגרום לנכות מסוג זו שהתובע סובל ממנה, עליה להיות חזקה ביותר: "...אם מישהו שהוא מומחה לקראטה נותן לך מכה בראש במקום בצוואר, זה יכול לגרום לזה" (עמ' 46 לפרו' ישיבת 18/12/08). לא הונחה כל תשתית עובדתית לטענתה של המדינה, כי כזו הייתה הסטירה שקיבל התובע מאביו במקרה שלפנינו. ואם בכך לא די, הרי התייחסותו של פרופ' רכס לשאלה: האם הדמם יכול היה להיגרם עקב סטירה, הייתה מהוססת עוד יותר: "אולי..קשה לדעת. זה מסוג הדברים שקשה לכמת אותם" (עמ' 121 לישיבת 4/1/09). נוכח כוחם המצטבר של נתונים אלו אף אנו סבורים שלא ניתן לקבוע, כי ייתכן שמקורם של הדמם ושל הנכות הוא בסטירה הנ"ל.

 

8.       ב"כ המדינה טענה כי לא ניתן להוציא מכלל אפשרות שמקור הדמם והנכות הוא בנפילתו של התובע בעת שנעצר, אך בחינת העובדות לאשורן מלמדת כי אין כל ראיה שלפיה התובע נפל על ראשו. מכל המקובץ לעיל עולה כי המקור האפשרי היחיד לדמם ולנכות הוא האלימות שהופעלה כלפי ראשו של התובע במועד מעצרו.

 

9.       התקשינו לרדת לעומקה של טענת ב"כ המדינה כי לא היה מקום להטיל על המדינה אחריות מבלי לדון בשאלת סבירות הכוח שהופעל כלפי התובע בעת מעצרו. השוטר אהרון העיד כי לצורך המעצר היה צורך להרים את התובע מן הרצפה ולהובילו אל הג'יפ. הוא לא ציין כלל ועיקר כי בשלב זה נחבל התובע בראשו. במצב דברים זה,  סוגית הפעלתו של כוח סביר בזמן המעצר כלל אינה רלבנטית.

 

10.     ועוד טוענת ב"כ המדינה כי הנכות הנוירולוגית בשיעור 15% נקבעה על-ידי מומחי הצדדים בהתבסס על העובדה שהתובע עבר שלוש התערבויות כירורגיות, ואולם רק אחת מהן קשורה לדימום, ועל כן יש לייחס לו נכות בשיעור 5% בלבד. דא עקא שלטענה זו אין אחיזה בדבריהם של המומחים. מחוות הדעת ומעדויות המומחים עולה שהניתוח הראשון נועד ישירות לטיפול בדימום; שהניתוח השני נועד לתת מענה לסיבוך, ידוע ואפשרי, של הניתוח הראשון, (סעיף ג לחוות דעת משלימה נוספת של פרופסור רכס מיום 30/12/08; עמוד 9 לחוות הדעת של ד"ר היילבורן); ואילו הצורך בניתוח השלישי, אשר נועד לטפל בציסטה מולדת של התובע, התעורר בשל הדימום [לדברי פרופ' רכס, הדימום השפיע על הצורך לטפל בציסטה (120)]; ד"ר היילבורן העלה אפשרות שהדימום הביא את הציסטה למצב סימפטומטי, ואף אולי גרם לה (36-37).  נוכח עדויות אלו יש לקשור את כל הנכות הנוירולוגית לדימום ולאירוע האלים נשוא התביעה.

 

11.     לחילופין טענה המדינה כי שיעור הנכות נקבע על סמך מתן אמון בתלונותיו הסובייקטיביות של התובע אודות כאבי ראש, אך לתלונות אלו קיימת אחיזה במצבו של התובע. עולה מכאן שאין סיבה להתערב גם במסקנתו של בית משפט קמא בנקודה זו.

 

12.     שקלנו את השגותיה של המדינה באשר לגובה הפיצויים שנפסקו למערער ולא מצאנו בהן ממש. אשר להשגות התובע, הרי שהנזקים המיוחדים שנתבעו לא הוכחו כדבעי. מכל מקום, סכום הפיצויים הכולל משקף את נכותו של התובע ואת מגבלותיו ובמצב דברים זה אין מקום לעיסוק פרטני בכל אחד ואחד מראשי הנזק.

 

13.     הערעורים נדחים.

         

המדינה פרשה בערעורה יריעת מחלוקת רחבה ועיקר הדיון נסב על טענותיה. משכך תשלם לתובע את הוצאות הערעור ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 10,000 ש"ח ומע"מ.

 

 

          הפיקדון, ככל שהופקד, יוחזר לתובע באמצעות בא-כוחו.

 

        המזכירות תשלח העתק פסק הדין לב"כ הצדדים.

 

ניתן היום, ג' באדר תש"ע (17 בפברואר 2010), בהעדר הצדדים.

 

 

 

 

ש ו פ ט                      ש ו פ ט ת                            ש ו פ ט

Source: 
http://info1.court.gov.il/Prod03\ManamHTML5.nsf/AB4508D6E1F5F241422576CD0051624E/$FILE/35D1495960891E05422576CC0038B557.html
תאריך: 
17/02/10
Case ID: 
3421_9
Case type: 
עא
סיווגים
שופטים : כב' השופט יגאל מרזל
כב' השופט יגאל מרזל
עורכי דין : עמוס גבעון ענבל דרור
עמוס גבעון
ענבל דרור
Powered by Drupal, an open source content management system