ברכה מאיה נ' טובול


 

   

בתי המשפט

ע"א 3094/09

בבית המשפט המחוזי בירושלים

 

 

 

בפני: כב' השופט צבי סגל - סגן נשיא

 

 



 

ברכה מאיה

בעניין:

המערערת

ע"י ב"כ עו"ד עו"ד לוי יוסף

 


 

 

נ  ג  ד

 

 

המשיבה

1. טובול חומרי בניין (1990) בע"מ 

    ע"י ב"כ עו"ד יגאל ארנון ושות'

 

2. דיאר מ.י. חברה לפיתוח ותשתיות בע"מ

 

משיבה פורמאלית

 

 

 

 

פ ס ק -  ד י ן

 

1.         לפני ערעור על החלטתו של בית המשפט השלום בירושלים (כב' הרשם אורי פוני), בבש"א 6837/07 (בת"א 7523/07), מיום 21.12.08, בגדרה נדחתה בקשת המערערת למתן רשות להגן, ומשכך, ניתן פסק דין לטובת המשיבה, על-פי האמור בכתב התביעה.

 

2.         בהתאם להחלטת בית המשפט מיום 23.12.09, שביסודה – הסכמת הצדדים, נקבעה מתכונת ההכרעה בתיק בהתבסס על סיכומים בכתב. אפתח, אפוא, בפרישת הרקע העובדתי לערעור, אמשיך בסקירה עיונית של הנושאים שלפנינו, או-אז אכריע במחלוקת על בסיס הדין וההלכה הרלבנטיים.

 

3.         ברקע הדברים יצוין, בקצירת האומר, כי ביום 30.9.03 נחתם חוזה בין המשיבה לבין דיאר מ.י. חברה לפיתוח ותשתיות בע"מ (המשיבה הפורמאלית), בגדרו הוסדרה מערכת היחסים העסקית ביניהם. ביום 17.11.03 חתמה המערערת על כתב התחייבות, לפיו תשלם למשיבה, בתוך 3 ימים ממועד דרישתה, את הסכומים הנקובים על-ידה, זאת ללא צורך לפנות תחילה לחברת דיאר. נוכח חובה של חברת דיאר כלפי המשיבה, אשר עמד ביום 23.7.06 על סך של 77,415 ¤, ובהעדר כתב הגנה, ניתן נגדה פסק-דין ביום 8.10.07. המערערת – עובדת שכירה בחברת דיאר (כך על-פי תצהירה), הגישה בקשת רשות להתגונן, שכאמור – נדחתה, ומכאן הערעור.

 

4.         ראש לכל אציין, כי בפסק הדין שניתן בע"א 3300/04 צול ניהול פרויקטים בע"מ ואח' נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ ואח' (מיום 9.12.09, פורסם במאגר "נבו"), בהקשר לרקע הרלבנטי הנדרש לענייננו, קבע כב' השופט ד' חשין את הדברים הבאים:

 

 

"התביעה בסדר דין מקוצר מעמידה בפני הנתבע 'משוכה' דיונית טרומית, בדמות הצורך בקבלת רשות להתגונן. הואיל ומשוכה זו מפרה את האיזון הדיוני בין התובע לנתבע, הבקשה למתן רשות להתגונן תידחה רק כאשר ברור הדבר ונעלה מספק, שאין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו ... בפסיקה הענפה שנתגבשה במהלך השנים, נקבע כי עול ההוכחה המוטל על המבקש להתגונן הינו קל: 'בתביעה המוגשת בסדר דין מקוצר יש ליתן לנתבע רשות להתגונן, כל אימת שיש בתצהירו כדי להצביע על הגנה לכאורה, ולו בדוחק, מפני התביעה...' ... הנתבע יקבל רשות להתגונן גם אם הסתפק בהעלאת טענה בעל-פה שיש בה כדי לסתור מסמך בכתב... החובה המוטלת על הנתבע, במסגרת הבקשה, הינה לאשר את טענותיו בתצהיר. משעשה כן, 'עומדות, איפוא, טענות ההגנה בחזקת אמת, ובית המשפט שואל את עצמו: בהנחה שהגנת הנתבע אמת היא היכול הנתבע לזכות במשפט? אם התשובה על כך היא 'כן' נותנים לנתבע רשות להתגונן'. זאת ועוד, 'בדונו בבקשה למתן רשות להתגונן, אין השופט, או הרשם, רשאי לקבוע עובדות, כדרך שעובדות נקבעות בתצהיר לצורך הליכי ביניים. לא זו מטרתו של סדר הדין המקוצר. אין השופט רשאי, בשלב זה לשקול את מהימנות העדות ולסרב לנתבע רשות להתגונן מפני שאינו נותן בו אמון'. נובע מכך, 'כי אין הנתבע חייב לשכנע את השופט שטענותיו בתצהיר – אמת הן. די לו להראות כי הגנה אפשרית בפיו, ולו רק בדוחק ובית המשפט חייב ליתן רשות להתגונן'.

חרף כללים מקלים אלה, שנועדו למנוע נעילת שער בפני מי שהגנה אפשרית בפיו, נקבע כי 'לא ייתן בית המשפט רשות להתגונן, כשטענתו העובדתית של המבקש חסרת ממשות על פניה, או שהיא 'הגנת בדים'...' ... לעניין זה, הכלל הוא כי טענת הגנה שבתצהיר המתבדית מניה וביה, בין אם עקב חקירתו הנגדית של הנתבע ובין אם על יסוד החומר שהובא בפני בית המשפט, לא תשמש עילה למתן רשות להתגונן. 

בפסיקתו של בית משפט זה מן השנים האחרונות הנטייה היא, ככלל, ליתן רשות להתגונן כל אימת שטענות ההגנה מעלות סוגיות המצדיקות בחינתן בדרך של בירור התובענה לגופה...  נטייתו זו נובעת, בין השאר, ממעמדה של הזכות להתגונן: 'זכות זו, ביסודה, שקולה כזכות דיונית בעלת מימד חוקתי, בדומה, וכפועל נגזר, מזכות הפנייה לערכאות של התובע, אשר הוכרה במשפטנו כבעלת אופי חוקתי'; לכן נקבע כי 'בשל מעמדה הרם של הזכות הדיונית להתגונן, יש צורך במידת וודאות גבוהה בדבר חוסר רצינותן והעדר ממשותן של טענות ההגנה, כדי להצדיק דחיית בקשה לרשות להתגונן'.

במסגרת נטייה זו של הפסיקה להרחיב במתן הרשות להתגונן, שמירת האיזון הנדרש בין מתן הרשות להתגונן לבין הזכות להגיש תביעה בסדר דין מקוצר (בהתקיים התנאים המאפשרים זאת), יכול שתיעשה במספר דרכים: דחיית בקשה המבוססת כולה על 'הגנת בדים'; התנאת הרשות להתגונן במתן ערובה (עניין נחום); או הטלת הוצאות 'ככל שמתברר בסופו של דבר כי הרשות שניתנה להתגונן רשות סרק היא'".

 

(שם, סעיפים 18-20)

 

 

5.        ברע"א 9885/03 מירב מור (ראובן) נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ - סניף בורסת היהלומים (תקדין-עליון 2003(4) 1264), קבע בית המשפט העליון, כי "אכן, טעות או הטעייה עשויים להעמיד הגנה המצדיקה מתן רשות להתגונן, אך אין די בהעלאת טענה סתמית, שעל-פניה מופרכת, כדי להצדיק מתן רשות להתגונן".

 

6.        "תכליתה של החקירה הנגדית של המצהיר על תצהירו נועדה כדי להביאו לנסיגה מן הגרסה הכלולה בתצהיר, ולהציל מפיו הודאה אשר ממוטטת את יסוד הגנתו להבדיל מערעור מהימנותם של עדים ... אם לא קרסה טענת ההגנה המצויה בתצהיר, בחקירתו הנגדית של הנתבע, נותרה שאלה יחידה המהווה קריטריון למתן רשות להתגונן והיא: האם יוכל הנתבע לזכות בדין אם המשפט יתברר בסדר דין רגיל. תשובה חיובית לשאלה זו מחייבת מתן רשות להתגונן (ע"א 18/89 "חשל" חב' למסחר ונאמנות בע"מ נ' פרידמן, פ"ד מו(5) 269, 270)" (דוד בר-אופיר, סדר דין מקוצר בהלכה הפסוקה, מהדורה תשיעית (2008), עמ' 224-225).

 

7.        ומה נפקא מינה אם לא נחקר המצהיר על תצהירו על-ידי הצד שכנגד? ניתן לייחס לעובדה זו משקל, אלא שכשלעצמה – היא אינה מחייבת קבלת הדברים כאמת. לשם כך גם נדרש אמון השופט בדברי המצהיר, אחרת אין התצהיר יכול לעמוד, ובקשת הרשות להתגונן תידחה. יחד-עם-זאת, "באין חקירה על התצהיר עומדות בדרך כלל העובדות המובאות בו בחזקת עובדות שאין מערערים עליהן ... הימנעות מלחקור מצהיר על עניין הכלול בתצהירו עשויה, בדרך כלל, ללמד כי החוקר איננו חולק על דברי המצהיר בעניין זה" (שם, עמ' 227).  

 

8.        ומן הכלל אל הפרט: לאחר עיון בהחלטה נשוא הערעור, בשני דפי פרוטוקול הדיון המתעדים את חקירת המערערת על תצהירה, כמו גם בסיכומי הצדדים, באתי לכלל דעה ומסקנה כי דין הערעור להתקבל.

 

9.        ודוק: אין כל מחלוקת, כי בשלב החקירה הנגדית של המערערת על תצהירה היא כלל לא נשאלה, ולו שאלה אחת, אודות הנטען בסעיף 8 לתצהירה, שם טמון גרעינה העובדתי של טענת ההטעיה, האומר כך:

 

"בזמן שהתקיימה הפגישה עם נציג המשיבה, במשרדיה, התבקשתי להוסיף את חתימתי על ה'הסכם' הנ"ל. שאלתי מדוע דרושה חתימתי ונציג המשיבה הבהיר לי, שחתימתי דרושה כאישור לכך, שאני רשאית להזמין סחורות מטעם דיאר בע"מ, ולצורך זה, בלבד. אדגיש, כי גם נציג המשיבה וגם מר ג'רדאת (מנהל המשיבה הפורמלית – צ'ס') לא אמרו לי, גם לא ברמז, שאני חותמת על 'כתב ערבות', או על 'התחייבות לשיפוי', או על כל מסמך אחר, המטיל עלי התחייבות אישית כלשהי" (ההדגשות – במקור).

 

 

10.      חלף ניהול חקירה נגדית עניינית וממצה אודות ליבת טענת ההגנה של המערערת, ביכרה המשיבה, וסיבותיה עמה, להתמקד אך ורק בעובדת חתימתה על המסמך, כמי שיודעת קרוא וכתוב, שנמנעה מלעיין בו עובר לחתימתה עליו. הא ותו לאו. משכך, המשיבה כלל לא חקרה את המערערת לצורך הזמת טענה עובדתית שציינה בתצהירה, היא טענת הטעייתה על-ידי נציג המשיבה. איני סבור, כי אי ציון שמו של אותו נציג פועל לחובת המערערת בשלב זה, וודאי לא באופן מכריע, לא-כל-שכן בהתחשב בכך שחלפו כארבע שנים מאז חתמה על המסמך ועד חקירתה על תצהירה בבית המשפט. הנה-כי-כן, לכאורה, אין המשיבה מערערת על דברי המערערת בהקשר זה, כמו אמרה בלבה שהדברים נטולי כל נפקות משפטית, זלזלה בהם או התעלמה מהם במכוון (לעניין זה, איני מקבל את קביעתו המשתמעת של בית משפט קמא, כי אי חקירתה של המערערת בדבר טענת ההטעיה נטולת חשיבות לשם בירור האמת). 

 

11.      לא-זו-אף-זו: אין לפרש בהכרח, באמצעים לוגיים גרידא, את הנאמר במסגרת חקירתה החוזרת של המערערת, כסתירה לאמור בסעיף 8 לתצהירה. ודוק: נוסח דבריה של המערערת בגדרי החקירה החוזרת מלמדנו, כי מנהל חברת דיאר בע"מ אמר את שייחסה לו עוד עובר למועד הפגישה המכוננת במשרדי המשיבה (ולא בזמן אמת, במהלכה), או-אז אך הסביר לה את הרציונאל העומד ביסוד המהלך העסקי. והנה, מכאן אין להסיק כי לדידה של המערערת היה הלה שותף פעיל או אחראי בלעדי להטעייתה המכוונת, כפי הנטען. הרי הרקע לפגישה במשרדי המשיבה כבר היה ידוע למערערת מראש (סעיף 7 לתצהירה), אלא שכלל לא ציפתה להיות מעורבת, מבחינה משפטית או כלכלית, בחבויות של המשיבה הפורמאלית, הנגזרות כתוצאה מהמהלך העסקי. לעניין זה נדמה, על-פי מבחן ההיגיון הסביר, כי עובד שכיר בחברה – עובדה שנטענה בתצהיר המערערת ונותרה על כנה – אכן לא יידרש, קל וחומר – בהפתעה, לשמש ערב לחובותיה העתידיים.

 

12.      בשלב זה לפנינו אכן טענה בעל פה הניצבת כנגד מסמך בכתב. עם-זאת, איני סבור כי טענה זו קרסה בחקירה נגדית. אין חולק, כי אדם בגיר, הכשיר מבחינה משפטית, ראוי שיעיין היטב בכל מסמך טרם יחתום עליו באופן "עיוור". ברם, טענת ההטעיה נותרה תלויה בחלל האוויר, לאו סתמית היא או מופרכת על פניה, ולכן מן הדין והצדק להעמיק ולהכריע בה לגופה. החלטתו של בית משפט קמא שללה מן המערערת את האפשרות להתגונן בפני התביעה שהוגשה נגדה, להערכתי – ללא הצדקה.

 

13.      לאור המקובץ לעיל, פסק דינו של בית משפט קמא, כמו גם החלטתו בבקשת הרשות להתגונן, אפוא, יבוטלו. תצהיר המערערת יהפוך אפוא לכתב הגנה, אלא אם תבכר להגיש כתב הגנה מתוקן, זאת תוך 30 יום מיום המצאת פסק דין זה. בית-משפט קמא יקבע מועד לישיבת קדם משפט בהתאם ליומנו. הוצאות הערעור יובאו בחשבון במסגרת פסק הדין שיינתן בתביעה.

 

 

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים.

 

ניתן היום ג' באדר תש"ע (17 בפברואר 2010), בהעדר הצדדים.

 

                                                                               

צ. סגל, שופט

סגן נשיא

 

 

 


 

Source: 
http://info1.court.gov.il/Prod03\ManamHTML5.nsf/E7C974C5C039EC72422576CD00519315/$FILE/D68BFD4F5E98E069422576CD00267E1B.html
תאריך: 
17/02/10
Case ID: 
3094_9
Case type: 
עא
סיווגים
שופטים : סגן נשיא
סגן נשיא
עורכי דין : יגאל ארנון ושות'
יגאל ארנון ושות'
Powered by Drupal, an open source content management system