יואל הגין ואח' נ. נפתלי בולג ואח'


 

א  010316/05

בית משפט השלום ירושלים

 

23/02/2010

לפני: כב' השופט אברהם רובין

 

 



התובעים

1. יואל הגין

2. Gamma Communications Corp.

בעניין:

 

ע"י ב"כ עו"ד מלכיאור

 


 

נ  ג  ד

הנתבעים

1. נפתלי בולג

2. תמר מוסאיוף

 

ע"י ב"כ עו"ד רבינוביץ'

 

 

פסק דין

 


1.      כללי

הנתבעים הינם חתנו ואשתו של אלון מוסאיוף (להלן – "הנתבע", "הנתבעת"        ו- "אלון"). אלון חייב לתובעים סכומי קרן המסתכמים בסך של 463,750 דולר, ברם הוא פושט רגל. המחלוקת בתביעה שלפניי נסבה סביב השאלה האם גם הנתבע והנתבעת חבים בחוב האמור – הנתבע מכוח דיני הנאמנות ועשיית עושר ולא במשפט, והנתבעת מכוח דיני השטרות וחזקת השיתוף בחובות.

 

2.      העובדות

התובעת 2 (להלן – "התובעת") הינה חברה זרה אשר התובע 1 (להלן – "התובע"), תושב ארה"ב, הוא בעליה. התובע הינו אחיינו של אלון והשניים היו ביחסים קרובים במשך שנים. אלון ניהל עד שנת 1998 עסקים שונים ובהם עסקי חלפנות כספים. במסגרת ההיכרות הקרובה בין התובע לאלון הסכימו השניים כי התובע יפקיד כספים של התובעת בידיו של אלון, ואילו אלון יעביר את הכספים מעת לעת לשותפים עסקיים של התובעת בחו"ל לפי הוראותיו של התובע. עסקה זו קסמה לתובע כיוון שהתובעת ניהלה עסקים ברחבי העולם ונדרשה מהבנקים לשלם עמלות עבור העברת כספים, בעוד שאלון הבטיח לא לגבות ממנה עמלות. בהמשך להסכמה זו ובהתאם להנחייתו של אלון, העביר התובע, ביום 20/10/98, סך של 250,000 דולר מכספי התובעת לחשבון מט"ח בבנק הבינלאומי הראשון, אשר היה רשום על שם "אקסצ'יינג' פוינט/ נפתלי בולג", ושלאלון היתה זכות חתימה בו. כספים אלו מכונים על ידי התובעים: "כספי הנאמנות". במקביל, העביר התובע לאלון במשך השנים כספים אישיים שלו בסכום כולל של 277,750 דולר, בתמורה להבטחה של אלון להחזירם לתובע בבוא העת בצירוף ריבית בשיעור של 12% לשנה. כספים אלו מכונים על ידי התובעים: "כספי ההלוואה".

בראשית דצמבר 1998 הגיעו לאוזניו של התובע שמועות שאלון נקלע למצוקה כלכלית. התובע מיהר להגיע ארצה ונפגש עם אלון, שניסה להרגיעו בטענה שמדובר במצוקה תזרימית חולפת. דעתו של התובע לא נחה  ולפי דרישתו מסר לו אלון אישורים בדבר גובה החוב, וכן שני שיקים לפרעון החובות – האחד על סך של 672,000 ¤ לכיסוי חוב כספי הנאמנות (נספחים ג'-ד' לתצהיר התובע), והשני על סך של 924,000 ¤ לכיסוי כספי ההלוואה. בדיעבד הסתבר לתובע שכספי הנאמנות נמשכו מהחשבון עוד בחודש אוקטובר 1998, סמוך למועד להפקדתם. אלון לא השיב את הכספים ובמצב דברים זה נפגש איתו התובע שוב, ואלון הציע לו לשעבד להבטחת פרעון החובות נכס מקרקעין המצוי בשכונת הבוכרים ואשר רשום על שם בנו שמואל. התובע הסכים להצעה. ביום 10/12/98 נפגשו הצדדים בלוויית אנשים נוספים בחנותו של אלון. לאחר דין ודברים ארוך נכרת הסכם השיעבוד שמצורף כנספח י' לתצהיר התובע. בהסכם השיעבוד הודה אלון בחובותיו כנ"ל והתחייב לפרוע אותם תוך 30 יום. כמו כן, אלון התחייב לרשום משכנתא על שם התובע להבטחת סך של 300,000 דולר מתוך כל החובות. על פרטי השתלשלות הפגישה שקדמה לחתימה יש מחלוקת בין הצדדים, ברם בסופו של דבר מחלוקת זו איננה חשובה לצורך הכרעתי.

אחר הדברים האלו, אלון לא פרע את החוב, ולכן התובע הגיש המרצת פתיחה לבית המשפט המחוזי במטרה לממש את השיעבוד. בתגובה לכך הגישו בנו של אלון והנאמן על נכסיו של אלון המרצות פתיחה שתכליתן להביא לביטול הסכם השיעבוד. במקביל הגישו התובעים גם את התביעה הכספית שלפניי. יצויין, כי מאז שהוגשה התביעה שלפניי סיים בית המשפט המחוזי את מלאכתו ופסק כי הסכם השיעבוד תקף (ראו – פסק הדין בה"פ 1289/02 אשר צורף כנספח 3 לסיכומי הנתבעים).

עד כאן העובדות.

 

3.      טענות התובעים

אין מחלוקת שאלון חב לתובעים סך של 463,750 דולר (קרן), התובעים טוענים כי גם הנתבעים שלפניי חבים אישית בחוב מכמה וכמה טעמים. התובעים טוענים כי הנתבעת – אישתו של אלון – אחראית לכל החוב מכוח חזקת השיתוף בחובות בין בני זוג. התובעים טוענים כי חזקת השיתוף בחובות חלה ביתר שאת במקרה דנא, משום שהנתבעת היתה שותפה של אלון בניהול עסקיו. התובעים טוענים שהנתבעת אחראית לחוב גם מכוח השטרות שמשך לפקודתם אלון, משום שהשטרות נמשכו על חשבונם המשותף של בני הזוג בהרשאתה המפורשת או המשתמעת של הנתבעת. התובעים טוענים כי הנתבע אחראי להשבת כספי הנאמנות בלבד, מכוח הפרת תנאי הנאמנות להם התחייב אלון. לטענת התובעים גם אם הנתבע לא היה נאמן שלהם הרי שניתן לחייבו בפרעון החוב מפני שכספי הנאמנות הועברו אליו שלא כדין. בהקשר זה מדגישים התובעים את העובדה שהנתבע היה בעל החשבון שאליו הופקדו כספי הנאמנות, ושהוא בעל מחצית ממניות אקסצ'יינג' פויינט, אשר אליה הועברו, לפי הנטען, כספי הנאמנות. ולבסוף, התובעים טוענים כי הנתבע אחראי לחוב גם מכוח דיני הנזיקין ודיני עשיית עושר ולא במשפט, כיוון שהוא התרשל בפיקוח על הנעשה בחשבון הבנק שלו, ומשום שהוא היה שותף לגזילת הכסף שהועבר לחברת אקסצ'יינג' פויינט.

 

4.      טענות הנתבעים

הנתבעים טוענים שדין התביעה להידחות על הסף בשל מעשה בית דין ומניעות, הנובעים מכך שבהליכים האחרים שהתנהלו בין התובע לאלון לעניין הסכם השיעבוד, פסק בית המשפט המחוזי כי החוב הוא חובו של אלון. מכאן, כך לשיטת הנתבעים, נובעת גם קביעה שהם עצמם אינם אחראים לחוב. הנתבעים טוענים לחילופין, שדין התביעה להידחות בשל השיהוי שנפל בהגשתה, וזאת לנוכח העובדה שראשיתה של הפרשה בדצמבר 1998 ואילו התביעה הוגשה רק באוקטובר 2005. לגוף העניין טוענים הנתבעים כי אין שום יחס של נאמנות בין אלון לתובעים, ובוודאי שאין יחס כזה בין הנתבע לתובעים משעה שאין מחלוקת כי התובע כלל לא הכיר את הנתבע עד הפגישה שבה נכרת הסכם השיעבוד. הנתבעים טוענים כי גם אם החשבון שבו הופקד הכסף היה רשום על שם הנתבע, וגם אם הוא נרשם כבעלים של מחצית ממניות אקסצ'יינג' פויינט, הרי שהלכה למעשה אלון היה המוציא והמביא הבלעדי הן בחשבון והן בחברה, ולפיכך גם אם הועבר כסף מהחשבון לחברה, דבר המוכחש, אזי הנתבע לא אחראי לכך ולא התעשר מכך. הנתבעים מדגישים כי לכל אורך הדרך ראה התובע את אלון כבעל ריבו, וכי הוא מעולם לא טען שום טענה נגד הנתבעים עד אשר הוגשה התביעה הנוכחית. הנתבעים טוענים כי לא ניתן לחייב את הנתבעת מכוח חזקת השיתוף בחובות מפני שהיא לא היתה שותפה לעסקיו של אלון, ומשום שלא מדובר בחוב רגיל שנוצר במהלך חיי הנישואין. ולבסוף, הנתבעים טוענים שאין יסוד לחיובה של הנתבעת מכוח השטרות שנמשכו על חשבונה המשותף עם אלון, כיוון שהיא לא חתמה על השיקים ולא אישרה את משיכתם.

 

דיון והכרעה

5.      הטענות המקדמיות

בין התובע לאלון, באמצעות הנאמן על נכסיו, ובנו שמואל, התנהלו הליכים בבית המשפט המחוזי. ההליכים סבבו סביב שאלת תוקפו של הסכם השיעבוד, ובסופם פסק בית המשפט המחוזי במסגרת ה"פ 1289/02 כי:

 

"א.       הזכויות בנכסים הרשומות על שם מוסאיוף שמואל.... ימחקו.... ובמקומן תירשמנה הזכויות בחלקות אלה על שם אלון מוסאיוף כשהן נקיות.....

ב.         המשכנתא והערת האזהרה הרשומה לטובת הגין בחלקה 105 בגוש 30085 עומדת בעינה.

            ...... "

 

על פסק הדין הוגש ערעור לבית המשפט העליון אשר טרם הוכרע. פסק הדין של בית המשפט המחוזי איננו יכול לבסס טענה של השתק עילה מן הטעם שהתובעים לא היו חייבים להגיש בכתב תביעה אחד את תביעתם נגד אלון ונגד הנתבעים, וספק אם הם יכלו להגיש תביעה אחת כאשר הסעד הכספי המתבקש נגד הנתבעים מצוי בסמכות בית משפט השלום. פסק הדין של בית המשפט המחוזי גם לא יכול לבסס טענת השתק פלוגתא, מן הטעם שבית המשפט המחוזי לא התבקש לדון בשאלה האם מלבד אלון מוסאיוף יש גורמים אחרים, כגון הנתבעים שלפניי, אשר חייבים דבר מה לתובעים. כיוון שכך, העובדה שהתובעים לא הזכירו בכתב התביעה את ההליכים הנוספים לא מהווה חוסר תום לב בדרגה המצדיקה את דחיית התביעה. ונזכיר, עסקינן בתביעה כספית ולא בתביעה הצהרתית הנסמכת על דיני היושר, ולכן האפשרות לדחותה מחמת חוסר תום לב או שימוש לרעה בהליכי משפט מצומצמת מאוד (השוו – בש"א 6479/06 בנק דיסקונט נ' שנפ – פורסם באתר נבו).

 

6.   טענת השיהוי לה טוענים הנתבעים היא מעצם טיבה טענה קשה (ראו – ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי עץ חיים נ' הועדה המקומית פ"ד נז(5) 433). כדי להצליח בטענה זו על הנתבעים לשכנע לא רק כי עבר זמן מאז הולדת עילת התביעה ועד אשר הוגשה התביעה, אלא שחלוף הזמן מלמד על כך שהתובעים ויתרו על תביעתם (שם, בעמ' 446). אני סבור כי במקרה דנא לא ניתן להסיק מחלוף הזמן שהתובעים ויתרו על זכויותיהם, כאשר הם ניהלו בבית המשפט המחוזי הליך שתכליתו לקדם את מימוש הסכם השיעבוד. אכן, בהליכים שהתקיימו בבית המשפט המחוזי לא טענו התובעים שהנתבעים שלפניי אחראים לחוב, אלא הם התמקדו בחבותו של אלון, ברם לא ניתן להסיק משתיקתם ויתור כאשר התנהגותו של התובע לאורך כל הדרך שידרה נחישות להיפרע מאלון וממשפחתו בכל דרך אפשרית, עד שאלון עצמו הגדיר את התובע כנושה הכי גרוע שהיה לו. אשר על כן, אין מקום לדחות את התביעה מחמת שיהוי, וגם אין לקבל את הטענה שהתובעים מנועים מלטעון שהנתבעים אחראים לחוב.

נפנה אפוא לבירור התביעה לגופה.

 

7.      התביעה נגד הנתבעת  – "חזקת השיתוף בחובות"

כאמור, הראש הראשון של התביעה נגד הנתבעת מבוסס על חזקת השיתוף בחובות בין בני זוג. לצורך דיוננו יש חשיבות להצגת השתלשלות הפסיקה עד להכרה הסופית בחזקת השיתוף בחובות. את מסענו נפתח באיזכור הכלל לפיו:

 

"חזקת השיתוף הינה חזקה ראייתית פרי ההלכה הפסוקה, אשר לפיה מיוחסת כוונת שותפות בנכסים לבני הזוג. חזקה זו מושתתת על הנחה של אורח חיים תקין של בני הזוג ושל השקעת מאמץ משותף. להוכחת התנאי של אורח חיים הרמוני די בהוכחת חיים משותפים תחת קורת גג אחת, והדגש מושם על הוכחת תנאי המאמץ המשותף"

 

(ע"א 3002/93 בן צבי נ' סיטון פ"ד מט(3) 5, 13).

 

בעניין גיברשטיין, שנדון לפני פרשת בן צבי, ציין כב' השופט גולדברג כי בצד חזקת השיתוף מכירה הפסיקה גם ב"חזקת שיתוף בחובות":

 

"אכן, נפסק, כי מקום בו ישנה חזקת שיתוף, כי אז גם חזקה על החובות שהם חובות משותפים, עד שיבוא הצד הטוען אחרת ויוכיח כן בן הזוג הוציא הוצאות מסוג כזה שאין לראותן כחובות משותפים"

 

(ע"א 1967/90 גיברשטיין נ' גיברשטיין פ"ד מא(5) 661,666).

 

חרף קביעה זו, פסק כב' השופט גולדברג כי מאחר ובאותו עניין היה מדובר בחוב שנוצר כתוצאה מ"מניפולציה כספית" של אחד מבני הזוג, אזי בן הזוג האחר אינו שותף לאותו חוב. כב' השופט ש. לוין הסכים לפסק דינו של כב' השופט גולדברג ברם הוסיף הסתייגות:

 

"לדידי ספק רב מאוד הוא, אם חזקת השיתוף בנכסים חלה, בנסיבות המקרה שלפנינו, בהיפך דברים, גם על חזקת השיתוף בחובות, שאין מדובר בחייב שפשט את הרגל או ביחסים הפנימיים שבין בני זוג, אלא בקביעת הלכה, שבאה לזכות נושה מן ההפקר בחייב נוסף".

 

(שם, בעמ' 671).

 

עתה נחזור לפרשת בן צבי הנ"ל. שם, נדונה שאלת זכותו של נושה של הבעל שהיה רשום כבעל דירת המגורים של בני הזוג, אל מול זכותה הבלתי רשומה של האישה במחצית מהדירה מכוח חזקת השיתוף. הנושה טען כי גם אם חלה באותו מקרה חזקת השיתוף הרי שיש להחיל על האישה גם את חזקת השיתוף בחובות. בית המשפט פסק כי:

 

"חזקת השיתוף בחובות משלימה את חזקת השיתוף בנכסים. בן הזוג הנהנה מפירות השותפות עם בן זוגו, חייב לשאת בעול החובות שנוצרו במהלך החיים המשותפים"

 

(שם, בעמ' 16).

 

ואולם, כב' הנשיא שמגר מציין בפרשת בן צבי כי יש לשאול האם:

 

"חזקת השיתוף בחובות הינה חזקה ייחודית למעגל היחסים הפנימי בין בני הזוג, או שמא היא קיימת גם במתחם החיצוני ומטילה על בן הזוג האחד אחריות ישירה לחובות בן זוגו כלפי צדדים שלישיים"

 

(שם בעמ' 17).

 

בהמשך מצטט כב' הנשיא שמגר בהסכמה את הסתייגותו של כב' השופט ש. לוין בפרשת גיברשטיין, וכתוצאה מכך הוא השאיר את השאלה העקרונית בצריך עיון כיוון ש:

 

".... אין בידינו די נתונים כדי לדעת אם עסקיו של אביטל היו בגדר הרכוש המשותף. משום כך לא ניתן לבחון כלל את החלת הלכת השיתוף בחובות. הלכת השיתוף בחובות, גם אם מכירים בה כהלכה המטילה אחריות ישירה על בן זוג כלפי צדדים שלישיים, חלה רק לגבי חובות שנוצרו לגבי הרכוש המשותף".

 

(פרשת בן צבי בעמ' 18).

 

בעניין נניקשווילי עתרה אישה לקבל צו הצהרתי לפיה היא זכאית להירשם כבעלת מחצית מזכויות בעלה בנכס מקרקעין מסויים. עתירתה הוגשה על רקע קיומם של הליכי הוצאה לפועל למכירת הנכס בהם נקט נושה של הבעל. כב' השופטת שטרסברג כהן פסקה כי:

 

"ההלכה שיצאה מלפני בית משפט זה היא, כי שיתוף בנכסים כולל בתוכו שיתוף בחובות הנתפסים כנכסים שליליים. חריגים לחזקה זו הם חובות בעלי אופן אישי"

 

(ראו – ע"א 5598/94 נניקשווילי נ' נניקשווילי – פורסם באתר נבו).

 

ובהמשך פסקה כב' השופטת שטרסברג כהן כי משעה שהאישה טענה כי היא שותפה לכל רכוש בני הזוג הרי:

 

"שיש לראות בה שותפה לכל החובות, גם כאלה שאינם נובעים מן הנכס עצמו, ובלבד שאין מדובר בחוב אישי מובהק לצרכים שאינם קשורים במערכת החיים המשותפת"

 

(שם, בפסקה 9 לפסק הדין).

 

יש להדגיש כי בעניין נניקשווילי דובר, לפחות מבחינה טכנית, בתחולת "חזקת השיתוף בחובות" ביחסים הפנימיים של בני הזוג, כיוון שהנושים של הבעל לא היו שותפים להליך, ולא טענו שהאישה חבה כלפיהם ישירות בחובו של הבעל.

 

בפרשת עצמון (ע"א 4374/98 עצמון נ' רפ פ"ד נז(3) 433), נדון מקרה בו הבעל פשט את רגלו, והנאמן שמונה על נכסיו הגיש בקשה לקבלת הצהרה לפיה חזקת השיתוף חלה על זכויותיהם וחובותיהם של בני הזוג. בית המשפט המחוזי פסק כי חזקת השיתוף בזכויות ובנכסים חלה בנסיבות העניין, ולכן ממילא קם גם שיתוף בחובות. בית המשפט העליון הסתייג מקביעתו של בית המשפט המחוזי בקובעו כי:

 

"שאלה היא אפוא, האם חזקת השיתוף בחובות היא ייחודית למערך היחסים הפנימי בין בני הזוג, או שמא חלה היא (ואם כן באילו נסיבות) גם במתחם החיצוני ומטילה על בן הזוג האחד אחריות ישירה (ההדגשה במקור – א.ר.), לחובות בן זוגו כלפי צדדים שלישיים (והשאלה עשויה להתעורר לא רק בהקשר של פשיטת רגל). השאלה הועלתה בעבר בכתבי המלומדים.... גם בית משפט זה התייחס, לא אחת, לשאלה, ברם התשובה שניתנה לה אינה אחידה".

 

(שם, בעמ' 453).

 

בסופו של דבר בפרשת עצמון הגיע בית המשפט למסקנה שלא ניתן להכריע בשאלה האמורה, מפני שלא הובאו בפניו די נתונים לגבי טיב החובות שבהם מדובר:

 

".... ההידרשות לטיבו של החוב ומהותו היא שלב חיוני בהכרעה לגבי עצם תחולת השיתוף בחוב. בעבר באו בפני בית משפט זה מקרים שלא נדונה בהם לגופה טענות השיתוף בחובות בהעדר ראיות או ביסוס עובדתי לשאלת מקורו של החוב, טיבו, מועד היווצרותו, מעורבות בן הזוג ביצירתו או ידיעה על קיומו".

 

(שם, בעמ' 454).

 

גישה מצמצמת לפיה אין להכיר בחזקת השיתוף בחובות מחוץ למערך היחסים הזוגי באה לידי ביטוי בדברי כב' השופטת חיות בפרשת לוין כרם:

 

"... קשר הנישואין אינו מקים כשלעצמו, מניה וביה, חזקה בדבר שיתוף בנכסים וודאי שאיננו מקים חזקה בדבר שיתוף בחובות. זאת ועוד, ההלכה בדבר שיתוף בחובות חלה במישור היחסים הפנימיים שבין בני הזוג, והיא נועדה לעריכת החישוב ביניהם בשלב פירוק קשר הנישואין וחלקות הרכוש המשותף.... לעומת זאת, גישתו של בית המשפט המחוזי שלפיה יש ליישם הלכה זו במתחם החיצוני, קרי במערך היחסים שבין בני הזוג ובין נושיו האחרים של פושט הרגל או הנאמן, אין לה עיגון בהלכה הפסוקה...."

 

(ראו – ע"א 3929/02 לוין כרם נ' עו"ד שילר פ"ד נח(5) 373,364).

 

8.   אחר הדברים האלה, ניתן פסק דינו של כב' הנשיא ברק בפרשת שלם (רע"א 8791/00 שלם נ' טווינקו – פורסם באתר נבו), שם נדון המקרה הבא:

 

"לאה וראובן הם בני זוג נשואים. ראובן מנהל עסק. במסגרת עסקו משך ראובן מספר שיקים. הם חוללו על ידו. נושיו פתחו בהליכי הוצאה לפועל נגדו. במסגרתם הוטל עיקול על דירת המגורים של בני הזוג, הרשומה על שמו של ראובן. הלכת השיתוף חלה על כלל נכסיהם של ראובן ולאה. מכוחה נתונות ללאה מחצית הזכויות בדירת המגורים. האם חבה לאה גם במחצית חובו של ראובן ישירות כלפי הנושים"

 

(שם, בפתח פסק הדין).

 

כב' הנשיא ברק סוקר בפסק דינו את התפתחות הפסיקה אשר קבעה כי: "לצד הלכת השיתוף בזכויות מתקיימת גם הלכת שיתוף בחובות" החלה על "חובות שנוצרו מהרכוש המשותף, בין מנכסים "אישיים" ובין מנכסים "עסקיים", שנעשו בדרך הרגילה על ידי אחד מבני הזוג בתקופת קיומם של החיים המשותפים" (שם בפסקה 14 לפסק הדין). כב' הנשיא ברק קובע כי הקונסטרוקציה המשפטית אשר עומדת ביסוד הלכת השיתוף בחובות וזכויות היא קונסטרוקציה חוזית לפיה: "בין בני זוג קיים הסכם (מפורש או משתמע) לשיתוף" (שם בפסקה 20 לפסק הדין). לפי הסכם זה "בהתגבש השיתוף מכוחו של הסכם השיתוף, עוברות הזכויות והחובות לבן הזוג האחר.... על פי הוראות חוק המחאת חיובים, תשכ"ט – 1969" (שם בפסקה 22). אכן, המחאת חוב טעונה לפי חוק המחאת חיובים את הסכמת הנושה אך: "אם הצד השלישי תובע את בן הזוג האחר, ניתן לראות בכך, בתנאים מסויימים, הסכמה להמחאת החבות" (שם, בפסקה 22). יוצא איפוא, שלפי הלכת שלם להלכת השיתוף בחובות יש תוקף גם ביחסים שבין בני הזוג לנושה של אחד מהם, ומכוחה נוצרת יריבות ישירה בין בן הזוג "האחר" לבין הנושה. אשר לשאלה מתי מתגבש השיתוף, כך שמאותו מועד ואילך מוענקת לנושה של בן הזוג האחד זכות כלפי בן הזוג האחר; כב' הנשיא ברק פסק כי לעניין זה:

 

"יש להבחין בין נכסים בעלי אופי משפחתי מובהק, ובמרכזם דירת המגורים, לבין שאר הנכסים. לגבי הנכסים המשפחתיים, מתגבש השיתוף עם תחילתם של חיי השיתוף – כלומר אורח חיים תקין ומאמץ משותף – והיא מלווה את בני הזוג באופן שוטף ונמשך... לגבי שאר הנכסים השיתוף מתגבש ... רק בהתרחש אירוע קריטי"

 

(שם, בפסקה 24 לפסק הדין).

 

ומבהיר כב' הנשיא ברק כי מועד קריטי הוא מועד:

 

"כגון מות אחד הצדדים או המועד בו חיי הנישואין עומדים בפני סכנה משמעותית להמשכם התקין בשל משבר חמור בין בני הזוג. אירועים כלכליים חריגים, כגון "חיסול" נכסיו של אחד מבני הזוג, פעולה כלכלית חריגה תוך הפרת חובת האמון כלפי בן הזוג השני, או כניסתו של בן הזוג להליכי פשיטת רגל, עשויים גם הם להוות "מועד קריטי". על "המועד הקריטי" להיקבע ממקרה למקרה לפי נסיבות העניין, ואין באמור אלא משום הדגמת מצבים אפשריים של "מועדים קריטיים".

 

(שם, בפסקה 28 לפסק הדין).

 

סופו של דבר, בפרשת שלם קבע בית המשפט כי טרם התרחש "מועד קריטי" בחיי בני הזוג, ולכן לא קם השיתוף בחובות.

בפסק דין מאוחר יותר חזר בית המשפט על הלכת שלם במקרה שבו ביקשה אישה פסק דין הצהרתי לפיו שיעבוד שנתן בן זוגה לבנק על דירה שהיתה רשומה על שמו חל מכוח חזקת השיתוף רק על מחצית הדירה. וכך נפסק באותו עניין:

 

"יוער, כי מכל מקום בעת התרחשות המועד הקריטי מתגבש, לצד שיתופו של בן הזוג בזכויות בן הזוג השני, גם שיתוף בחובותיו (עניין שלם, פסקאות 14-16 לפסק הדין). לפיכך כל עוד לא נסתרה החזקה בדבר שיתוף בחובות, וככל שהתגבש "מועד קריטי" בחיי בני הזוג, הרי שהמערערת שותפה אף לחובות העסקיים של בעלה"

 

(ע"א 8497/06 רות טורג'מן לחמן נ' בנק דיסקונט – פורסם באתר נבו).

 

9.         מהלכת שלם עולה כי דין התביעה נגד הנתבעת להתקבל, ואולם יש להוסיף לכך הסתייגות מסויימת. העיון בפסקי הדין שצוטטו לעיל מלמד כי הלכת השיתוף בחובות באה לעולם, כמהלך טבעי ומתבקש, במקרים בהם ביקשה בת הזוג להנות מהגנת הלכת השיתוף בזכויות למרות החובות שצבר בן זוגה (כמובן שלא תמיד עסקינן בבעל שצבר חובות ובאישה שכנגדה המבקשים ליישם את הלכת השיתוף בחובות, ברם מאחר וזה המצב במקרה שלפניי נשתמש לצורך הנוחות במונחים "בן זוג" ו"בת זוג"). עם תוצאה כזו לא יכול היה בית משפט להשלים, ובצדק. אין זה צודק שבת הזוג תהנה מהנכסים שצבר בן זוגה בעסקיו עם נושיו, ואילו כאשר מתברר שבן הזוג לא פרע את חובותיו לנושים תמשיך בת הזוג להחזיק בנכסים. ואכן, בכל אותם פסקי דין שנסקרו לעיל, התחולל המאבק המשפטי בין בת הזוג לבין הנושה אגב טענותיה של בת הזוג לזכויות מסויימות בנכסים מכח הלכת השיתוף בזכויות. המקרה שלפניי הוא מקרה שונה, בכך שהמאבק המשפטי מתנהל במנותק לחלוטין מזכויותיה של הנתבעת בנכסי אלון. הדיון שלפני לא התנהל אגב נכס שנתפס על ידי התובעים ושלגביו טוענת הנתבעת לזכויות מכח הלכת השיתוף. על כן, יש מקום להקשות ולשאול כיצד יש להחיל את הלכת שלם במקרה כדוגמת המקרה שלפניי. כב' הנשיא ברק השיב לשאלה זו בהלכת שלם בכותבו כי:

 

''במועד הקריטי מתגבש השיתוף בכלל הזכויות והחובות. הוא מזכה כל אחד מבני הזוג במחצית מהזכויות שתחת השיתוף, לאחר פרעון החובות''

 

משמע מדברים אלו, שלפי הלכת שלם קודם כל פורע התא המשפחתי את חובותיו ממאסת הנכסים והזכויות המשותפים, ולאחר מכן אם נותרים נכסים או זכויות הם מתחלקים לפי הלכת השיתוף. מכאן גם נובע, שלפי הלכת שלם הנושה יכול לגבות מבת הזוג את החוב רק מתוך הנכסים המשותפים של בני הזוג, שכן רק לגביהם חלה הלכת השיתוף בזכויות ובעקבותיה הלכת השיתוף בחובות.

 

10.  לטעמי, תוצאה זו צודקת. יש לזכור שאין זה מהלך טבעי ומתבקש מאליו שבת זוג אשר לא היה לה שום קשר עם הנושה תחוייב להשיב לו את החוב. לעניין זה כבר הבאתי לעיל את דברי כב' השופט לוין לפיהם הדבר גורם לכך שהנושה זוכה מן ההפקר בחייב נוסף. תוצאה כזו יכולה להיות צודקת רק במקום שבו בת הזוג מבקשת להשאיר תחת ידיה נכסים וזכויות שבאו לה כתוצאה, ישירה או עקיפה, מן החוב שחב בן זוגה לנושה. תיתכן טענה לפיה מוצדק לחייב את בת הזוג לפרוע את החוב גם מנכסיה הפרטיים, ככל שכאלו קיימים, וזאת מכח ההנחה שבת הזוג נהנתה מהנכסים המשותפים במשך תקופה ארוכה עד להתרחשות המאורע הקריטי. לטעמי, יהיה זה מרחיק לכת לתת משקל לטענה כזו, כיוון שאם כך הדבר, מדוע שלא נחיל את הלכת שלם גם על בני משפחה אחרים של בן הזוג החייב? להשלמת התמונה אציין כי לרשות הנושה עומדים מכשירים משפטיים נוספים שמאפשרים לו במקרים מתאימים לרדת לנכסיה הפרטיים של בת הזוג. כוונתי לדיני תום הלב ודיני עשיית עושר ולא במשפט, שמכוחם ניתן במקרים מתאימים, לבסס חבות ישירה של בת הזוג בלי קשר להלכת השיתוף בחובות, ואז מטבע הדברים ניתן לרדת לנכסיה האישיים.

העולה מן המקובץ הוא, שדין התביעה נגד הנתבעת להתקבל, אולם בהסתייגות לפיה חובתה של הנתבעת לפרוע את החוב, וממילא גם זכותם של התובעים לפעול לגבייתו, מוגבלות לנכסים שהגיעו לידי הנתבעת מכוח הלכת השיתוף. אילו ההתדיינות שלפניי היתה מתקיימת אגב נכס ספציפי שנתפס על ידי התובעים אזי הייתי קובע בפסק דיני האם ניתן להיפרע מאותו נכס, אולם משעה שהתובעים בחרו להגיש את תביעתם במנותק מנכס כלשהו לא אוכל לקבוע דבר בעניין זה, למרות שאני ער לכך שהדבר מקשה מבחינה מעשית על יישום פסק הדין.

12.  העילה השטרית

כאמור, בשלב מסויים מסר אלון לתובע שני שיקים לפרעון החוב. השיקים נמשכו על חשבונם המשותף של אלון והנתבעת, ברם הם נחתמו בידי אלון בלבד. התובעים טוענים כי מכיוון שבחשבון משותף עסקינן, אזי חבה גם הנתבעת בפרעון השטרות. את טענתם מבססים התובעים על הלכות ורד הלבשה ורינסקי, אשר קבעו כי שליחות שטרית יכולה להיווצר בדרך של מצג, במיוחד כאשר בבני זוג עסקינן (ראו – ע"א 1286/90 בנק הפועלים נ' ורד הלבשה פ"ד מח(5) 799), וכי על דבר קיומה של שליחות ניתן ללמוד מתוך התבוננות בכל מרכיבי השטר, לרבות שמות בעלי החשבון המודפסים בראש השיק (ע"א 4294/90 עזבון רינסקי נ' נחמני פ"ד נ(1) 453). ואכן, בעקבות הלכות אלו היו שפסקו כי במקרה של משיכת שיק על חשבון משותף עשוי לחוב גם בן הזוג שלא חתם (ראו – ת"א (שלום-חיפה) כהן נ' אפשטיין; והשוו – ת.א. (שלום-חיפה) 14995/04 ארביב נ' וולך – פורסמו באתר נבו). בדעה זו מחזיק גם פרופ' לרנר בכותבו כי:

 

"... ניתן להניח, לדעתנו, כי כאשר מערכת היחסים בין בני הזוג תקינה, החותם פעל בשליחותו של בן הזוג האחר, כל אימת שהשיק שימש לרכישת נכס או לקבלת שירות עבור משק הבית המשותף"

 

(ש. לרנר "דיני שטרות" (מהדורה שניה – 1007) עמ' 348).

 

לעומת זאת, בפסקי דין אחרים ננקטה גישה שונה, השוללת כעיקרון את חבותו השטרית של בן הזוג שלא חתם (ראו – ע"א (מחוזי חיפה) מוטעי נ' גל; ע"א (מחוזי ת"א) צדקה נ' ד.ד.ד. חברה לעבודות עפר – פורסמו באתר נבו). בגישה דומה אוחזים גם פרופ' נינה זלצמן ופרופ' ישראל גלעד (ראו – נ. זלצמן בחינת דיני השטרות במשקפי דיני החוזים – מגמות חדשות בפסיקה" עיוני משפט כג (תש"ס) עמ' 189, 213-217; י. גלעד "חתימה על שטר – סוגיית ההרשאה" משפטים כט (תשנ"ט) עמ' 263, 304-309).

 

פרופ' גלעד מנמק את עמדתו בין היתר בכך ש:

 

"חלק לא מבוטל מן הפעולות הנעשות בחשבון משותף הן לתכליות אישיות טהורות של בני הזוג בפועלם באופן אינדיבידואלי, שעליהן לא חלה חזקת השיתוף ובוודאי שלא חזקת החבות המשותפת."

 

לטעמי עדיפה הגישה בה מחזיקים פרופ' זלצמן ופרופ' גלעד. ודוק, גישתם אינה מובילה בהכרח למסקנה שבהעדר עילה שטרית נגד בן הזוג שלא חתם יוצא הנושה וידיו על ראשו, שכן בפני הנושה ניצבת האפשרות לתבוע את בן הזוג שלא חתם בעילה חוזית לפי הלכת שלם הנ"ל (ראו – בר"ע (מחוזי ת"א) 8120/86 ירוחם נ' בנק דיסקונט – לא פורסם, אך מצוטט בחיבורה של פרופ' זלצמן בעמ' 217). להשלמת התמונה יאמר, כי במקרים רבים התוצאה הסופית תהיה זהה לפי שתי הגישות (ראו – עניין ארביב הנ"ל), כיוון שגם המחזיקים בגישה הראשונה מצמצמים אותה למקרים בהם השיק נמשך לצרכי משק הבית המשותף (ראו – לרנר בעמ' 348), ואילו גם המחזיקים בגישה השניה, אשר שוללת כעיקרון את חבותו של בן הזוג שלא חתם, מסכימים כי במקום בו יש ראיות לקיומה של שליחות או מצג של שליחות אזי יהיה מקום לחייב גם את בן הזוג שלא חתם. (גלעד בעמ' 308).

 

13. יישום האמור לעיל על ענייננו מוביל למסקנה שאין לחייב את הנתבעת בעילה השטרית. ראשית, לא הוכחו שום הרשאה או מצג של הרשאה מעבר לעובדה שהשיקים נמשכו על החשבון משותף. שנית, מדובר בשיקים בסכומים גבוהים שלא נמשכו אגב ניהול משק הבית המשותף, אלא במסגרת עסקיו של אלון. ושלישית, בעת שנמשכו השיקים כבר ידע התובע שאלון הסתבך מבחינה כלכלית, כך שלא היתה לו שום סיבה להניח שהוא פועל בהרשאת הנתבעת.

14. התובעים טוענים שיש להסיק את דבר קיומה של הרשאה מכך שהנתבעת היתה שותפה לניהול עסקיו של אלון. התמונה הראייתית בעניין זה מעט מורכבת. מצד אחד, יש ראיות המלמדות על כך שטענת הנתבעת בתצהירה לפיה "הייתי עקרת בית וגידלתי ילדים ונכדים" (סעיף 3 לתצהיר) איננה תואמת לגמרי את המציאות. הנה כך, בתביעה שהגישה הנתבעת נגד אלון בבית המשפט למשפחה נכתב כי התובעת היתה שותפה לניהול חנות התכשיטים שהיתה לבני הזוג ברחוב יפו 40 (ראו – ת/14-ת/15). תמונה דומה עולה גם מעדות שנתנה הנתבעת בהליך אחר (ראו – ת/16). ברם, מאידך, לא שוכנעתי כי הנתבעת היתה שותפה לניהול עסקי החלפנות של בעלה, מעבר לסיוע בעניינים טכניים גריידא כגון החלפת עובד בקופה. עובדה היא, שהתובע לא טען שהוא עמד בקשר עם הנתבעת בנוגע לעסקי החלפנות שלו עם אלון. להפך, מדבריו ניתן היה להבין שכל המשאים והמתנים, הן בנוגע לכספי הנאמנות והן בנוגע לכספי ההלוואה היה מול אלון בלבד, מתוך שהיה לתובע אמון מיוחד בכישוריו הפיננסיים של אלון דווקא. בהקשר זה חשובה גם העובדה שעד הגשת התביעה לא תבעו התובעים מעולם את הנתבעת בטענה שהיא חייבת להם דבר מה. עובדה זו מחזקת את המסקנה שהתובעים לא סברו שהנתבעת, להבדיל מאלון, חייבת להם דבר מה (לשיקול זה ראו – עניין בן צבי נ. סיטין בעמ' 18). ולבסוף, יש חשיבות לכך ששתי העסקאות שעליהן מדובר הן עסקאות החורגות מעסקי חלפנות רגילים.

אשר על כן, התביעה השטרית נגד הנתבעת נדחית.

 

התביעה נגד הנתבע

15. נאמנות ועשיית עושר ולא במשפט.

התובעים טוענים כי הנתבע חב להם מכוח היותו נאמן על הכספים שהופקדו בחשבונו לפי הוראות אלון. טענה זו אין בידי לקבל. תנאי להתגבשותה של נאמנות הינו הסכם נאמנות בין יוצר הנאמנות לבין הנאמן (סעיף 2 לחוק הנאמנות התשל"ט - 1979). במקרה דנא, התובעים לא כרתו חוזה עם הנתבע, אלא עם אלון. התובע עצמו מודה שהוא כלל לא דיבר עם הנתבע ולא סיכם איתו שהכספים יועברו לחשבונו, וכי כל קשריו לאורך השנים היו אך ורק עם אלון.

 

16.  התובעים מוסיפים וטוענים, כי גם אם הנתבע 1 לא היה נאמן, הרי שהוא חייב בהשבת כספי הנאמנות משום שהם הגיעו לחברה בשליטתו- אקסצ'יינג' פויינט – תוך הפרת חובת הנאמנות של אלון. לעניין זה מפנים התובעים לפסק דין של בית משפט השלום בתל-אביב, אשר מבסס את החבות על חוק הנאמנות (ראו – ת.א. (שלום ת"א) 55565/03 גבע נ' עו"ד רובינשטיין – פורסם באתר נבו). לחילופין, טוענים התובעים כי משעה שכספי הנאמנות הוצאו שלא כדין מהחשבון, ומשעה שהם הועברו לחברה שהנתבע הינו בעל מניותיה, הרי שהנתבע עשה עושר ולא במשפט ומכאן חובתו להשיב את ההתעשרות. לנוכח טענה זו יש לבדוק האם אלון היה נאמן, והאם היה מותר לו להשתמש בכספי הנאמנות. בהנחה שהתשובה לשאלה השניה שלילית יש לבדוק האם הכספים נמשכו על ידי הנתבע או שהם הגיעו לידיו או לקופת החברה שבבעלותו.

17.  הנתבעים כופרים בקיומה של נאמנות בין אלון לתובעים, אולם הראיות מלמדות כי "כספי הנאמנות" כשמם כן הם; כספים אשר הופקדו בנאמנות אצל אלון. כך הצהירו הצדדים במפורש במבוא להסכם השיעבוד (נספח ט' לתצהיר התובע), וכך נאמר גם במסמך שנתן אלון לתובע ביום 01/12/98 (נספח ג' לתצהיר התובע). ודוק, נאמנות אינה טעונה הסכם בכתב דווקא, אלא היא יכולה להיווצר כתוצאה מחוזה שנכרת בעל פה או בדרך של התנהגות (ראו – ע"א 3829/91 וואלס נ' גת פ"ד מח(1) 801, 812; ש. כרם "נאמנות" (מהדורה רביעית – 2004), עמ' 184).

התובעים טוענים כי לפי תנאי הנאמנות אסור היה לאלון למשוך את כספי הנאמנות מתוך החשבון. טענה זו נתמכת בשיחת טלפון מוקלטת בין התובע לאלון (נספח ה' לתצהיר התובע), אשר במהלכה ציין התובע בפני אלון מספר פעמים כי כספי הנאמנות היו אמורים להישאר בחשבון ואלון אישר את הדברים. יוצא איפוא, שמשיכת כספי הנאמנות מן החשבון היוותה הפרה של תנאי הנאמנות. ומיהו זה שהפר את תנאי הנאמנות בכך שמשך את הכסף מהחשבון? לכך אין תשובה ברורה. על פי טפסי המשיכה מן הבנק (נספחים ו'-ח' לתצהיר התובע) כספי הנאמנות נמשכו מן החשבון במזומן בשלוש הזדמנויות שונות. אין שום ראיה שהנתבע עצמו משך את הכספים, ולכן לא ניתן לזקוף לחובתו את פעולת המשיכה עצמה.

 

18. אשר לטענה שהנתבע חב כלפי התובעים משום שלאחר משיכת הכספים הם מצאו את דרכם לחברת אקסצ'יינג' פויינט שבבעלותו החלקית של הנתבע; טענה זו קשה משתי בחינות. ראשית אין הוכחה שתלמד להיכן הגיע הכסף שנמשך במזומן. ושנית, מאישור העברת הכספים במקור לחשבון של הנתבע (נספח א' לתצהיר התובע), עולה שמדובר בחשבון על שם "אקסצ'יינג' פויינט/נפתלי בולג". רוצה לומר, שהתובע עצמו העביר כבר בתחילת הדרך את כספי הנאמנות לחשבון על שם אקסצ'יינג' פויינט, כך שלא יכולה לו להיות טרוניה על כך שהכספים הגיעו לקופתה. אכן, יש בפי התובע טרוניה מוצדקת על כך שהכספים נמשכו מהחשבון, אך כפי שציינתי לעיל אין הוכחה שהנתבע הוא זה שמשך אותם או ידע על משיכתם, או שהוא קיבל אותם לידיו. אשר על כן לא ניתן לבסס כנגד הנתבע עילה מתחום דיני הנאמנות או דיני עשיית עושר ולא במשפט.

 

19.       רשלנות וגזל

התובע טוען בחצי פה כי הנתבע התרשל וכי עוול כלפיו בעוולת הגזל בכך שהרשה לאלון לעשות בחשבון כבתוך שלו, ובכך שקיבל לשימושו ולשימוש עסקיו את הכספים שנלקחו מהחשבון. אשר לטענת הגזל; דינה להידחות כיון שעמדתי על כך שאין הוכחה כי הנתבע נטל את הכסף לעצמו או לעסקיו. ואשר לטענת הרשלנות, גם דינה להידחות. הראיות מלמדות שהעברת הכספים נרקמה בין התובע לאלון על יסוד מערכת יחסים רבת שנים. הנתבע לא היה מעורב כלל במערכת יחסים זו, ולמעשה התובע כמעט ולא הכיר אותו. אין לי ספק שהתובע שם את מבטחו באלון, ובאלון בלבד. לא היתה לתובע שום ציפיה שהנתבע ישמור על כספו. התובע ידע שלאלון יש יכולת לעשות בחשבון כרצונו. התובע ראה את חשבונו של הנתבע אליו הועבר הכסף כחשבון שמנוהל על ידי אלון. הראיה הטובה ביותר לכך הינה, שכאשר אלון הורה לתובע להעביר את הכסף לחשבון שלא רשום כלל על שמו, התובע לא הניד עפעף. התובע גם לא בא בטענות לנתבע לאחר שהתברר לו כי הכסף נעלם. הוא הסתפק בפניות לאלון בלבד ואיתו הוא גם ערך את הסכם המשכנתא בלי שהנתבע יהיה צד לו. אשר על כן, לא קמה חובת זהירות של הנתבע כלפי התובע ולא הוכחה הפרה של חובה כזו.

 

20. לאור כל האמור לעיל התביעה נגד הנתבעת מתקבלת בכפוף להסתייגות שצויינה לעיל, ואילו התביעה נגד הנתבע נדחית. לנוכח התוצאה הסופית, ומאחר ושני הנתבעים היו מיוצגים על ידי ב"כ אחד, כל צד ישא בהוצאותיו.

ניתן היום ד' באדר, תש"ע (18 בפברואר 2010) בהעדר הצדדים.

                                                                               

אברהם רובין, שופט


 

Source: 
http://info1.court.gov.il/Prod03\ManamHTML5.nsf/F2E4841F6ADA7F85422576D300516C95/$FILE/4E4048D544770598422576A7003C3AB6.html
תאריך: 
23/02/10
Case ID: 
10316_5
Case type: 
א
סיווגים
שופטים : אברהם רובין
אברהם רובין
עורכי דין : מלכיאור רבינוביץ'
מלכיאור
רבינוביץ'
Powered by Drupal, an open source content management system