פסק דין

1.         לבית משפט השלום הוגשה תביעת המשיבים נגד המערער בטענה כי המערער פלש אל חלק מחלקות קרקע שבבעלות המשיבים. נטען כי המערער הקים על הקרקע הנדונה עסק של גן אירועים, שהשתרע על שטח של כ-8 דונם, מהם 3 דונם השייכים למשיבים. יצוין, כי המשיבים רכשו את הקרקע בסוף שנת 05' מבעליה הקודמים, אשר המחו למשיבים את זכויותיהם כלפי צדדים שלישיים.

המשיבים תבעו את סילוק ידו של המערער משטח הפלישה וכן תבעו סכומי כסף בגין השימוש בקרקע, בין היתר, לשנים שלפני רכישת הזכויות על ידם. בית משפט השלום פסק ביום 26.1.09 כי על המערער לסלק ידו מכל השטח אך לא חייב אותו בסילוק כל המחוברים שהיו באותו שטח ושהוקמו על ידו. עוד קבע בית משפט השלום כי על המערער לשלם למשיבים דמי שימוש ראויים לעבר בסכום כולל של 709,787 ש"ח וכן סכום של 9,259 ש"ח לחודש מיום הגשת התביעה ועד למועד הפינוי בפועל. על פסק דין זה הוגשו ערעור וערעור שכנגד (ע"א 3160/09). ביום 13.7.09 קיבל בית משפט זה את הערעורים האמורים והחזיר את הדיון לבית משפט השלום על מנת שידון מחדש במספר עניינים ובהם מהו השטח הנכון מתוך שטח הפלישה שבגינו יש לחייב את המערער בדמי שימוש, בהתחשב גם בסוגי השימוש בכל אחד מהאזורים שבשטח שאליו פלש המערער. עוד התבקש בית משפט קמא לבחון מחדש את החיוב בדמי שימוש לנוכח הטענה כי גן האירועים החל לפעול רק באמצע שנת 04', בעוד שחיוב המערער בדמי שימוש מלאים נעשה משנת 00'.

2.         בעקבות פסק הדין בערעור הראשון, דן בית משפט השלום פעם נוספת במחלוקות שנותרו ומצא, בפסק דין מיום 8.9.09, כי אכן יש מקום לחייב את המערער בדמי שימוש בגין השימוש בקרקע לצורך גן אירועים רק מחודש יוני 04', ועבור התקופה שקדמה לכך חויב המערער בדמי שימוש מופחתים בהתחשב בהיות הקרקע אדמת טרשים. בית המשפט בחן פעם נוספת את הטענות בעניין חיוב המערער בסילוק המחוברים השונים וכן את הסוגיה שעניינה טיב השימוש בחלקים השונים של הקרקע וההשלכה שיש לכך על החיוב בדמי השימוש בתקופות השונות. בעניין אחרון זה חזר בית משפט השלום על המסקנות שנכללו בפסק הדין הראשון. סכום קרן החיוב בגין דמי השימוש לעבר הופחת בפסק הדין השני ל-326,480 ש"ח. החיוב בגין דמי שימוש ממועד הגשת התביעה ועד לפינוי לא השתנה. בהתאם הופחת גם סכום ההוצאות והועמד על סך 25,000 ש"ח בצירוף מע"מ.

3.         שני הצדדים לא השלימו גם הפעם עם פסק הדין. המערער משיג על החיובים הכספיים שהוטלו עליו. הוא טוען, בין היתר, שלא היה נכון לקבוע דמי שימוש בסכום אחד לכל השטח, כאשר חלקים נרחבים ממנו לא שימשו את גן האירועים. הוא טוען גם כי לא היה נכון לחייבו בדמי שימוש לתקופה שלפני רכישת הזכויות על ידי המשיבים. המערער מוסיף וטוען, כי המשיבים לא היו זכאים לסעד כספי שיתייחס לתקופה שלאחר הגשת התביעה.

המשיבים, מצידם, מלינים על סכום ההוצאות הנמוך שנפסק לזכותם ועל כך שהמערער לא חויב לסלק מהקרקע את כל המחוברים שהקים עליה.

4.         בעת הדיון בערעור הסכימו הצדדים כי בית המשפט יפסוק במחלוקות הכספיות ביניהם בדרך של פשרה על יסוד הוראת סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984. הצדדים הבהירו כי בכל הנוגע לטענות שעניינן סילוק היד, כל צד עומד על טענותיו.

5.         המשיבים טענו בערעור שכנגד כי לא היה מקום לאפשר למערער להותיר על כנם מחוברים שונים המצויים בשטח ממנו הוא הצטווה לסלק ידו. יצוין, כי לא מדובר במבנים של ממש, אלא בקטעי גדרות, טרסות, משטח בטון וכו'. המשיבים הסבירו כי קיימת חשיבות לחיוב המערער בסילוק כל הקיים על הקרקע כדי לא ליצור מצבים של חיכוך או מחלוקות אפשריות.

מטעמים פרקטיים, ובהתחשב בטיבם של המחוברים בהם מדובר, אין אנו סבורים שיש מקום לשנות את הוראות פסק הדין בעניין זה. עם זאת, מובהר כי חיוב המערער לסלק ידו מכל השטח הוא חיוב מוחלט ומלא וגם אם בית המשפט לא חייבו בהריסת מחובר זה או אחר, אין בכך כדי להפחית מתוקפו של הצו לסילוק היד. 

6.         באשר למחלוקות הכספיות: לאחר ששקלנו את טענות הצדדים בעניין זה, לרבות את הסכמתם כי ההכרעה במחלוקות אלה תינתן בדרך של פשרה, הגענו לכלל מסקנה לפיה יש מקום להפחית את סכום החיוב שהוטל על המערער באופן שכל אחד מן הסכומים שנקבעו בסעיפים 39(ד) ו-39(ה) לפסק דינו של בית משפט קמא יופחת בשיעור של 30 אחוז.

בנוסף, אנו מבטלים את החיוב בהוצאות שבסעיף 39(ז) לפסק הדין של בית משפט השלום וקובעים כי על המערער לשלם למשיבים הוצאות, לרבות שכ"ט עו"ד, בגין כל ההליכים שהתנהלו בין הצדדים בשתי הערכאות, בסכום כולל של 40,000 ש"ח ובתוספת מע"מ כדין.

המשיבים רשאים לפנות לבית המשפט בבקשה לחילוט הערבות הבנקאית שהופקדה על ידי המערער להבטחת הוצאותיהם, ככל שההוצאות שנפסקו לא ייפרעו, וזאת בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן תוחזר הערבות למערער.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, ד' באדר תש"ע (18 בפברואר 2010), בהעדר הצדדים.