דומיקאר בע"מ נ. סיאם אחמד ולוטפי


 



א  014747/06

בית משפט השלום ירושלים


 

תאריך:25/02/2010

לפני: כב' השופט אברהם רובין

 

 

 













התובעת

דומיקאר בע"מ

בעניין:


 

ע"י ב"כ עו"ד ד"ר א' ורשה ואח'


 


 

נ  ג  ד


 

 


 

 1. סיאם אחמד

2. עזבון המנוח סיאם לוטפי ז"ל

באמצעות יורשיו סיאם סמירה, סיאם אחמד

סיאם נאסים, סיאם נרימן, סיאם נילם וסיאם ואסים.


 


 

3. שטיפת גן הפעמון, ע.מ. 060840840


 

הנתבעים

ע"י ב"כ עו"ד א' חדד


 

פסק דין

 

התובעת הינה חברה אשר עוסקת, בין היתר, בהשכרת כלי רכב. המנוח סיאם לוטפי  ז"ל (להלן: "לוטפי"), היה בעליו ומפעילו של עסק לשטיפת מכוניות בתחנת דלק "גן הפעמון" בירושלים. הנתבע 1 הינו בנו של המנוח והעסק היה רשום על שמו, למרות שלטענתו הוא כלל לא היה פעיל בעסק. הנתבע 2 הינו עזבון המנוח באמצעות יורשיו. הנתבע 3 הינו העסק עצמו, אשר לא התאגד לפי דין כלשהו, אלא נרשם כעוסק מורשה בלבד.

 

לתובעת משרד להשכרת רכב בירושלים. ביום 11.12.2005 לקח אחד מעובדי התובעת – העד שי אברג'יל – את אחד מכלי הרכב של התובעת (סוזוקי ליאנה מס' 28-437-94, להלן: "הרכב"), לשטיפה אצל לוטפי ז"ל. על פי הנוהג המקובל בין הצדדים, השאיר אברג'יל את הרכב עם מפתחותיו אצל לוטפי ונסע ברכב אחר, ששטיפתו כבר הסתיימה, חזרה  לסוכנות השכרת הרכב של התובעת. בסוף יום העבודה שמו לב עובדי התובעת כי מפתחות הרכב אינם במשרד. הם בדקו האם הרכב נמצא בחניון משרד ההשכרה, או בתחנת השטיפה של לוטפי ז"ל, אך העלו חרס בידם, והרכב לא נמצא עד עצם היום הזה.

 

התובעת טוענת כי הרכב נגנב בעת ששהה בעסקו של לוטפי ז"ל. התובעת טוענת כי על יחסי התובעת ולוטפי חל חוק חוזה קבלנות התשל"ד-1974, אשר קובע בסעיף 6(ב)(1) שבו כי:

"6        (ב) אבד או ניזוק הנכס בעודו בידי הקבלן –

    (1)אחראי הקבלן, לעניין חוק השומרים,

    תשכ"ז-1967, כשומר שכר ששמירת הנכס

    אינה טפלה למטרה העיקרית של החזקתו".

 

         אחריותו של שומר שכר כאמור קבועה בסעיף 2 (ב) לחוק השומרים:

 

"שומר שכר אחראי לאובדן הנכס או לנזקו, זאת אם נגרמו עקב נסיבות שלא היה עליו לחזותן מראש, ולא יכול היה למנוע תוצאותיהן".

 

על סמך הוראות אלה טוענת התובעת כי לוטפי אחראי לאובדן הרכב, והתביעה הוגשה תחילה נגדו. במהלך ההליכים נפטר לוטפי, ולפיכך תוקן כתב התביעה, כך שבמקום לוטפי נתבע עזבונו באמצעות יורשיו. לחלופין, טוענת התובעת כי לוטפי התרשל בשמירת הרכב. התובעת טוענת כי ערך הרכב ביום הגניבה עמד על סך של 76,450 ¤, ויחד עם הוצאות שנגרמו לה ואובדן רווח מהשכרה במשך 15 יום, דורשת התובעת כי הנתבעים ישלמו לה סך של 81,945 ¤.

 

הנתבעים טוענים להעדר יריבות בין התובעת לבין נתבעים 1 ו-3, כיוון שנתבע 1 לא היה בעל העסק ולא עבד בו, ומשום שנתבעת 3 אינה אישיות משפטית. הנתבעים מוסיפים וטוענים כי התובעת אינה רשאית לטעון לעילה על פי חוק השומרים, כיוון שבא כוחה הצהיר שעילת התביעה מבוססת על טענת רשלנות של המנוח לוטפי ז"ל. לגופו של ענין טוענים הנתבעים כי אין להטיל אחריות על לוטפי, לא כשומר ולא מכוח דיני הרשלנות, כיוון שאין הוכחה שהרכב נגנב מעסקו של לוטפי ז"ל. לטענתם בהחלט יתכן כי הרכב הוחזר במהלך היום לחניון משרדי התובעת ונגנב משם. לחילופין, טוענים הנתבעים כי עובדיו של לוטפי ז"ל סיימו לשטוף את הרכב, והרכב המתין לעובדי התובעת עד סיום יום העבודה, אך אלו בוששו לבוא. הנתבעים טוענים כי במצב דברים זה סיים ה"קבלן" את עבודתו ולפיכך פקעה אחריותו המוגברת כשומר שכר. הנתבעים טוענים גם לאשם תורם מצד התובעת, אשר עובדיה שכחו לקחת את הרכב לפני שלוטפי סיים את עבודתו ביום הגניבה. ולבסוף, הנתבעים חולקים על גובה הנזק.

 

דיון והכרעה

צודקים הנתבעים בטענתם כי דין התביעה כנגד נתבעת 3 להידחות, מאחר והיא איננה אישיות משפטית. אכן, נתבעת 3 הינה שם מסחרי שנתן לוטפי ז"ל לעסקו, אך אין בכך כדי להפוך את העסק לאישיות משפטית עצמאית, אשר יכולה לתבוע ולהיתבע. כמו כן, צודקים הנתבעים כי יש לדחות את התביעה גם נגד נתבע 1. אמנם נתבע 1 נרשם כבעל העסק ברשויות המס, ברם, מעדותו ומעדות עדי התובעת עולה בבירור, כי מי שהפעיל את העסק, והיה בפועל בעליו, הינו המנוח לוטפי ז"ל. אין שום ראיה שהנתבע 1 היה פעיל בעסק, אלא להיפך, הנתבע 1 הציג תלושי שכר המלמדים כי הוא עבד כשכיר בתחנת דלק אחרת. בפניי העיד נהג של התובעת, שי אברג'יל, אשר תפקידו היה להביא ולקחת כלי רכב מהשטיפה, וגם הוא לא העיד שהנתבע 1 עבד בעסק.

נותרה אם כן התביעה נגד עזבון המנוח לוטפי ז"ל באמצעות יורשיו.

 

תנאי ראשוני ובסיסי להצלחת התביעה שלפניי, הינו שהתובעת תוכיח כי הרכב נגנב מעסקו של המנוח. עובדה זו לא הוכחה ברמה הנדרשת במשפט האזרחי, ולכן דין התביעה להידחות.  מן העדויות שנשמעו לפניי עולה כי העד אברג'יל יכול להעיד רק על כך שהוא מסר את הרכב לשטיפה, אך הוא אינו יכול לשלול את האפשרות שהרכב הוחזר בשלב מסוים מהשטיפה. מעדות אברג'יל עולה כי במשרד ההשכרה של התובעת היו מנהל, סגן מנהל, שתי דיילות, ושלושה נהגים, וכל אחד מעובדים אלו היה מוסמך להחזיר רכב מהשטיפה במידת הצורך (עמ' 23 ש' 14-23). אברג'יל גם אישר שאין נוהל לפיו אותו עובד  שלקח את הרכב לשטיפה חייב גם להחזירו (עמ' 23 ש' 26, עמ' 25 ש' 1-2). מדברים אלו עולה, כי יתכן שאברג'יל לקח את הרכב לשטיפה, ועובד אחר החזיר אותו בלי ידיעתו. יתר על כן, מעדות אברג'יל עולה כי ההחלטה איזה רכב יוחזר מהשטיפה היתה נתונה לשיקול דעתו של העובד שהגיע לשטיפה, כך שהמעקב אחרי סדר השבת הרכבים מהשטיפה לא היה מעקב הדוק בזמן אמת. לדברי אברג'יל, הנוהל היה שרכב הובא לשטיפה על ידי עובד פלוני בנסיעה ממשרד ההשכרה, ובאותה הזדמנות היה אותו פלוני נוסע חזרה ברכב אחר שנשטף, לפי בחירתו (עמ' 24 ש' 19-24, עמ' 26 ש' 10-21). מן האמור עולה כי בהחלט תיתכן אפשרות שאחד מהעובדים של התובעת החזיר במשך היום את הרכב מהשטיפה למשרד ושכח לדווח על כך, ואז נגנב הרכב מהחניון של התובעת . אפשרות זו אינה אפשרות תיאורטית גרידא, ועל כך תעיד  העובדה שגם התובעת עצמה חשדה בתחילה שהעד אברג'יל היה מעורב בגניבת הרכב, ולכן ביקשה ממנו לעבור בדיקת פוליגרף, אותה הוא עבר בהצלחה.

 

7.         במצב דברים זה, כדי שאשתכנע כי הרכב נגנב מתחנת השטיפה,  היה על התובעת להוכיח שהיא ערכה בדיקה רצינית כדי לשלול את האפשרות שהרכב הוחזר  על ידי אחד העובדים למשרד מבלי שהדבר נרשם. דא עקא, שהתובעת לא עמדה בנטל להוכיח שהיא ביצעה בדיקה שכזו. החוקר הפרטי שנשכר על ידי התובעת כדי לבדוק את אירוע הגניבה כלל לא בדק עם עובדי משרד ההשכרה את האפשרות שאחד מהם החזיר את הרכב ושכח לדווח על כך (עמ' 15 ש' 23- עמ' 16 ש' 3).  אברג'יל וכן העד יקיר אלון, אשר משמש כסמנכ"ל תפעול אצל התובעת, העידו כי מנהלת משרד ההשכרה – הגב' קורן – תחקרה את כל עובדי הסניף לגבי הרכב החסר (עמ' 8 ש' 18-22), ברם הגב' קורן עצמה לא הובאה לעדות, כך שלא ניתן היה לחקור אותה לגבי הבדיקות שערכה. כמו כן, מעדותו של מר אלון עולה, כי קיים רישום לגבי העברת הרכבים במהלך היום (עמ' 7 ש' 5-6), וכי נבדקו כל הסכמי השכירות שבוצעו באותו יום  (עמ' 8 ש' 25-26), ברם אף מסמך ממסמכים  אלו לא הוצג בבית המשפט. ולבסוף, אם הרכב נגנב כאשר הוא היה אצל לוטפי היה ניתן לצפות שהמפתח ישאר בידיו, ברם לוטפי מסר בעדותו לחוקר מטעם התובעת, כי המפתחות לא נשארו אצלו (ראו הודעת לוטפי המנוח שצורפה כנספח לתצהיר החוקר מוטי נחושתן).

המסקנה הינה שלא ניתן לקבוע לפי מאזן ההסתברות, שהרכב נגנב מעסקו של לוטפי.

 

8.         להשלמת התמונה אציין, כי אם הייתי משתכנע שהרכב  נגנב מעסקו של לוטפי ז"ל הרי שהייתי מקבל את התביעה. לוטפי ז"ל היה "קבלן", כמשמעו של מונח זה בחוק חוזה קבלנות, ומשום כך חלה עליו אחריות כשומר שכר שהשמירה אינה טפלה להחזקתו בנכס.  במצב דברים זה חב לוטפי ז"ל במקרה של אובדן הרכב, אלא אם יוכיח כי הרכב אבד בנסיבות בלתי צפויות שלא ניתן היה למנוע אותן. אין ספק שגניבת הרכב הינה אירוע צפוי, ולראיה שגם לוטפי ז"ל אמר בהודעתו לחוקר הביטוח כי כאשר היה נשאר אצלו רכב של התובעת לאחר סיום עבודת התחנה הוא היה מחנה אותו מאחורי שער נעול.

סעיף 11 לחוק השומרים קובע כי:

 

"שומר הזכאי להחזיר את הנכס לבעלו  יעשה את המוטל עליו כדי להחזירו, אלא שבעל הנכס לא קיבלהו, רשאי לבקש מבית המשפט הוראות מה יעשה בנכס ויהא פטור מכל אחריות אם פעל בתום לב לפי הוראות בית המשפט ; ואם היה שומר שכר או שואל, תהא אחריותו לאובדן הנכס לא לנזקו וזכותו לשיפוי כשל שומר חינם, אף בלי שביקש הוראות מבית המשפט".

 

הוראה זו מצמצמת, איפוא, את אחריותו של שומר השכר, ובלבד שהתגבשה זכותו "להחזיר  את הנכס לבעליו". על בסיס הוראה זו טוענים הנתבעים, כי יש לפטור את לוטפי ז"ל מחבותו, כיוון שעובדי התובעת לא באו לקחת את הרכב עד למועד סגירת התחנה.  טענה זו אינה משכנעת, כיוון שהיא אינה  מתיישבת עם דברי לוטפי ז"ל לחוקר הביטוח, לפיהם הרכב לא היה בתחנה בעת סגירתה, דהיינו שהוא נגנב מהתחנה, או נלקח חזרה למשרדי התובעת לפני סגירת התחנה. זאת ועוד, גם לפי הוראת סעיף 11 עדיין אחראי שומר השכר כשומר חינם, קרי - הוא אחראי אם אובדן הנכס נגרם ברשלנותו. והינה, מהודעתו של לוטפי ז"ל לחוקר הביטוח עולה כי אילו היה נשאר הרכב בתחנה עד סגירתה היה עליו לטלפן לתובעת ולהתריע בפניה שנשכח כלי רכב אצלו, ולחילופין לנעול את הרכב מאחורי שער נעול בלילה (עמ' 2 להודעה שורות 14-19). ודוק, הודעתו של לוטפי ז"ל הוגשה כראייה ללא התנגדות ב"כ הנתבעים, אשר הצהיר כי מה שאמור בהודעה מקובל עליו כאמת (עמ' 18 ש' 21-22).

 

אשר לנזק: למעלה מן הצורך אציין כי אילו הייתי מגיע למסקנה שדין התביעה להתקבל אזי הייתי קובע לעניין הנזק כי  ממחיר המחירון של הרכב יש להפחית 12% בשל העובדה שהוא שימש כרכב השכרה. כמו כן, הייתי דוחה את תביעת התובעת לפיצוי בגין הפסד רווחי השכרה כיוון שהפסד כזה לא הוכח.

 

8.      אשר על כן, דין התביעה להידחות, מאחר שלא הוכח כי הרכב נגנב מעסקו של לוטפי ז"ל.  התובעת תישא בהוצאות הנתבעים, וכמו כן תשלם התובעת לנתבעים שכ"ט עו"ד בסך של 7,500 ¤, בצירוף מע"מ כחוק ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד ליום התשלום בפועל.

 

 

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים.

 

ניתנה היום ו' בניסן, תשס"ט (31 במרץ 2009) בהעדר הצדדים.

אברהם רובין, שופט

Source: 
http://info1.court.gov.il/Prod03\ManamHTML5.nsf/ECFF6F54EEEFDA3E422576D5005163E7/$FILE/2FBF185210F6EA3C42257582002A941A.html
תאריך: 
25/02/10
Case ID: 
14747_6
Case type: 
א
סיווגים
שופטים : אברהם רובין
אברהם רובין
עורכי דין : א' חדד ד"ר א' ורשה ואח'
א' חדד
ד"ר א' ורשה ואח'
Powered by Drupal, an open source content management system