מלמד נ. מ"י פמי פרק-פמי-13/08


 

   

בתי המשפט

עפ 004862/09

בית המשפט המחוזי בירושלים

 

25/02/2010

 

כבוד השופטת חנה בן-עמי

לפני:

 

 





 

מלמד דוד

בעניין:

המערער

אלי פוקסברומר

ע"י ב"כ עו"ד

 


 

 

נ  ג  ד

 

 


 

מדינת ישראל

 

המשיבה

פרקליטות מחוז ירושלים

באמצעות

 


 

 

פסק דין

 

1.       ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה בירושלים (כב' השופט א' טננבוים) בתיק ת"ד 2161/09 מיום 20.7.09, במסגרתו הורשע המערער בעבירות של נהיגה רשלנית לפי סעיף 62(2) לפקודת התעבורה, אי-מתן זכות קדימה לפי תקנה 64(ב)(2) לתקנות התעבורה ותאונה הגורמת לחבלה של ממש לפי סעיף 38 לפקודת התעבורה, והוטל עליו עונש סילה לתקופה של 6 חודשים, פסילה על-תנאי לתקופה של 3 חודשים למשך 3 שנים וקנס בסך 1,000 ¤. הערעור מכוון כנגד ההרשעה ולחלופין כנגד חומרת העונש.

 

2.         כנטען בכתב האישום, ביום 18.9.06 יצא המערער מחניון "בנין יהב" בירושלים וביצע פנייה שמאלה אל כביש עירוני תלת-נתיבי, חצה נתיב בכיוון הנגדי והשתלב בקשת רחבה אל הנתיב הימני מבין שני נתיבי הנסיעה שבכיוון נסיעתו. כתוצאה מכך, מונית שהגיעה מאחוריו בנתיב הימני במהירות גבוהה יחסית נאלצה לסטות ימינה בכדי שלא תתנגש בו, עלתה על המדרכה ופגעה בהולך רגל שהיה במקום. נהג המונית נמלט מהמקום, נתפס והורשע על-פי הודאתו בעבירת הפקרה אחר פגיעה. המערער כפר באשמתו וניהל פרשת הוכחות. מטעם התביעה העידו נהג המונית, עובר אורח שהיה במקום בזמן האירוע, הולך הרגל הנפגע, ומספר בוחני תנועה מטעם המשטרה. נהג המונית ועובר האורח העידו כי המערער פנה אל הנתיב הימני ביותר, ולא אל השמאלי מבין השניים כמתחייב מהחוק. לגבי מהירות נסיעתו של המערער סבר נהג המונית כי היא הייתה 30-40 קמ"ש, בעוד עובר האורח העריך את מהירות הנסיעה ב-70 קמ"ש. עדויות אלו תאמו את גרסתם שניתנה במשטרה סמוך למועד האירוע. בוחני המשטרה הגישו סקיצות שונות, מהן עולה כי בהתאם לתנאי השטח המערער יכול היה להבחין במונית בזמן לו מהירות המונית הייתה קטנה מ-92.88 קמ"ש. בחקירתו הנגדית של אחד הבוחנים, אישר הבוחן כי הסקיצה אינה מדויקת, כי המרחק שעברה המונית בפועל היה קטן יותר מהמצוין בה, וכי בהתאם זמן התגובה האפשרי של המערער היה קצר יותר. המערער עצמו העיד כי פנה אל הנתיב השמאלי וכי כלל לא הבחין במונית המתקרבת. 

 

3.         במסגרת הכרעת הדין, קיבל בית משפט קמא את גרסאות עובר האורח ונהג המונית, וקבע כי המערער פנה אל הנתיב הימני. בנוסף, נקבע כי על-פי ניתוח בוחן התנועה יכול היה המערער להבחין במונית מתקרבת, וגם אילמלא כן, עדיין היה עליו להשתלב בכביש בזהירות תוך מתן זכות קדימה. בהתייחס לאלו, נקבע כי האחריות לתאונה רובצת גם על שכם המערער בשל נהיגתו הרשלנית. בגזר הדין, צוין כי למערער עבר מכביד הכולל 41 הרשעות מגוונות, מתוכן 4 הרשעות לאחר הארוע דנן, וכי למרות נסיבותיו האישיות של המערער, הרי שהאינטרס הציבורי גובר על האינטרס האישי.

 

4.         המערער טוען כי בהתאם לעדותו של בוחן התנועה, כמו גם בהתאם לחוקי הפיזיקה, לא יכול היה להבחין במונית מתקרבת אף אם זו נסעה במהירות של 70 קמ"ש בערך, כפי שהעיד עובר האורח. כן הוא טוען כי לא היה מקום לקבל את עדותם של עובר האורח ונהג המונית בעניין כניסתו לנתיב הימני, שכן מדובר בעדויות בעייתיות ובלתי-מהימנות. לפיכך, כך נטען, יש לקבוע כי תאונת הדרכים נגרמה שלא באשמתו, ולזכותו מכל אשמה. לחלופין, טוען המערער כי העונש שהושת עליו חמור מדי וכי אין בנמצא נסיבות המצדיקות הטלתו של עונש פסילה כפול מעונש המינימום הקבוע בסעיף 38 לפקודה.  

 

5.         דין הערעור להידחות. בית משפט קמא קבע כממצא עובדתי כי המערער פנה לנתיב הימני מבין השניים. ממצא זה מבוסס על הערכה בלתי-אמצעית של הראיות שהיו מונחות בפניו ואינני רואה מקום להתערב בו. עצם פנייתו של המערער בקשת רחבה שמאלה אל הנתיב הקיצוני ביותר בכביש מהווה עבירה של נהיגה רשלנית ואי-מתן זכות קדימה, שהרי תקנה 64(ב)(2) קובעת: "נוהג רכב היוצא... ממקום חניה לכלי-רכב... והוא עומד להיכנס לדרך או לחצותה – ... יאיט ויתן זכות קדימה לכלי רכב המתקרבים באותו כביש לפני שייכנס לכביש". באשר להרשעה בגרימת תאונת דרכים, לא יכולה להיות מחלוקת כי לו היה המערער משתלב בתנועה באופן הדרגתי ואל הנתיב השמאלי מבין השניים כפי שמורה החוק, הייתה נמנעת התאונה. לעניין זה, אין נפקא מינה האם המערער הבחין במונית אם לאו. נסיעתו הרשלנית של המערער גרמה לתאונה בחינת "סיבה בלעדיה אין", הן מבחינת קשר סיבתי עובדתי – שהרי ללא נוכחות המערער בכביש לא הייתה נגרמת התאונה, והן מבחינת קשר סיבתי משפטי – שהרי המערער הפר את חובת הזהירות המושגית (של דיני התעבורה) והקונקרטית (של תנאי הדרך במקום האירוע) שהוטלה עליו, והתנהגותו יצרה סיכון המצוי בתחומו של "מתחם הסיכון" הרלוונטי לתאונת דרכים מסוג זה. למרבה הצער, כלי רכב הנעים במהירות גבוהה מדי הינם תופעה נפוצה במחוזותינו, ועל המערער היה לצפות באופן סביר את האפשרות כי כלי רכב אחר יגיח מעבר לפינה במהירות וייאלץ לסטות מהנתיב הימני עקב פנייתו הבלתי-חוקית של המערער אל תוך נתיבו. לו הייתה המונית נעה ב"מהירות טיסה", ניתן היה לשקול האם מהירותה מגיעה כדי "גורם זר מתערב" השולל את הקשר הסיבתי המשפטי בין המערער לתאונה. אולם, כיוון שלפי כל העדויות מהירותה של המונית, גם אם הייתה גבוהה, לא הייתה יוצאת דופן, לא נותר אלא להסיק כי המערער גרם לתאונה בהתנהגותו הרשלנית, ואין ב"רשלנותו התורמת" של נהג המונית כדי לגרוע מאחריותו לתאונה (ראו: יצחק קדמי, על הדין בפלילים, 92, 223, 1213 (תשס"ה-תשס"ו); השוו: רע"פ 1274/99 לידני נ' מ"י (23.8.99)). משכך, ניתן להחיל בעניינו אף את סעיף 38 לפקודה, המחייב הטלת עונש פסילה מינימאלי של 3 חודשים.

 

אשר לחומרת העונש, הגם שעונש הפסילה שהוטל כפול באורכו מהעונש המינימאלי, הרי שנוכח נסיבות התאונה הקשות אין מקום להתערב בשיקול דעתו של בית משפט קמא גם בעניין זה.

 

אשר על כן נדחה הערעור.

 

על המערער להפקיד רשיונו במזכירות בית המשפט לתעבורה לא יאוחר מיום 21.3.10 בשעה 12.00.

 

ניתן היום, י"א באדר תש"ע (25 בפברואר 2010), בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא העתקי פסק הדין לב"כ הצדדים.

מותר לפרסום מיום 25.2.10.

 

חנה בן-עמי, שופטת


שרה

Source: 
http://info1.court.gov.il/Prod03\ManamHTML5.nsf/6BA22F831BA6D674422576D50051E20D/$FILE/2C32BE709EE35F72422576D5002F9192.html
תאריך: 
25/02/10
Case ID: 
4862_9
Case type: 
עפ
סיווגים
שופטים : חנה בן-עמי
חנה בן-עמי
Powered by Drupal, an open source content management system