קומיקוב נ. המוסד לביטוח לאומי


 

   

 

בית הדין לעבודה

 

ב"ל  2408/09

בית הדין האזורי לעבודה בנצרת

 

 

 

 

 

 

 

 

 

השופט: חיים ארמון

נציג ציבור (עובדים): מר סמיח נסראלדין

נציג ציבור (מעבידים): מר מוחמד גנאיים

 

בפני:


 

אולג קומיקוב

בענין:

התובע


 

נ ג ד

 

 


 

המוסד לביטוח לאומי

הנתבע

ע"י עו"ד עדי עינב-גולן

 

 

פ  ס  ק              ד  י  ן

 

 

1.       התובע עבד בעבר בחברת טכנוכול בע"מ,  ופטר ממנה ביום 18/1/09, בשל צמצומים. לאחר פיטוריו, היה התובע מובטל  (ובחלק מתקופת האבטלה הוא גם שירת בשירות מילואים פעיל). ביום 21/3/09, בעת שהיה עדיין מובטל, נפגע התובע בפניו בשל מעורבותו בקטטה אלימה.

 

          התובע הובהל לבית החולים האנגלי בנצרת, ומשם - העבירוהו לבית החולים רמב"ם בחיפה. בבית החולים רמב"ם  אובחן שבר באחת מעצמות הלסת של התובע, והוחלט לאשפז אותו. במהלך האשפוז עבר התובע ניתוח לתיקון השבר.

 

          התובע נותר מאושפז עד יום 24/3/09. עם שחרורו מהאשפוז, הומלץ לתובע ליטול משככי כאבים, להיות במעקב אצל הרופא המטפל, להימנע מכל פעילות העלולה לחבל באזור הפנים וכן הומלץ על "מנוחה בבית למשך 21 ימים".

 

2.       ביום 21/4/09, התובע הגיש לנתבע תביעה לתשלום דמי תאונה. הנתבע, במכתבו לתובע מיום 7/5/09, הודיע לו על דחיית התביעה, בטענה שהתובע לא איבד את כושר התפקוד שלו. התובענה שבפנינו הוגשה כנגד דחיה זו של התביעה.

 

3.       העובדות הרלוונטיות לתובענה רשומות לעיל ולא היו שנויות במחלוקת. לפיכך, לא היה צורך בשמיעת עדויות, והתובענה הועברה למתן פסק דין.

 

4.       בענין מצבו של התובע בעת שלאחר שחרורו מהאשפוז נציין את העובדות הבאות:

 

א.      מראהו של התובע היה מראה של אדם חבול. התובע התבייש לצאת החוצה מחמת מראהו.

 

ב.       התובע התקשה לדבר, והתקשה לאכול מזון מוצק.

 

ג.       התובע סבל מסחרחורות. לעתים הוא הקיא.

 

ד.       התובע היה מסוגל ללכת וגם הלך מחוץ לביתו לשם ביקור בתחנת המשטרה, לשם ביקור במרפאה ולשם בירור זכויות בסניף הנתבע. כשהתובע הלך מחוץ לביתו הוא חש שבשל מראהו מסתכלים עליו בתמהון.

 

ה.      התובע לא ניסה לחפש עבודה באותו זמן, הוא חשש שלא יוכל להתקבל לעבודה בשל מראהו החבול.

 

 

החיקוקים הרלוונטיים, יישומם על התובע ומציאת המחלוקת הרלוונטית

 

5.       סעיף 151(א) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (שייקרא להלן: "החוק"), קובע:

"מבוטח שאירעה לו תאונה ... יהיה זכאי לדמי תאונה בעד פרק הזמן שבו הוא נמצא בישראל ואבד לו כושר התפקוד, אם לא עסק למעשה בעבודה כלשהי.".

 

6.       לאור קביעת הזכות לפי סעיף 151(א) לחוק והעובדה שאין חולק שהתובע היה בגדר "מבוטח" וכי בתקופת אי-הכושר שלו הוא לא עסק למעשה בכל עבודה - הרי שזכאותו של התובע לדמי תאונה - מותנית בכך שיתקיים בו התנאי: "א?ב?ד??ן כושר התפקוד".

 

          מהו "א?ב?ד??ן כושר התפקוד" לצורך הזכאות לדמי תאונה ?  סעיף 150 לחוק, מותיר את קביעת תוכנו של המושג בידי שר העבודה והרווחה.

 

7.       תקנה 1 לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח נפגעי תאונות), התשמ"א-1981 (שתיקראנה להלן: "התקנות"), קובעת הגדרה שונה למונח "א?ב?ד??ן כושר התפקוד", בהתאם לעיסוקו של המבוטח ומעמדו, באופן הבא:

"(1)      לגבי מבוטח שהוא עובד או עובד עצמאי - שאינו מסוגל לעבודתו ואף לא לעבודה מתאימה אחרת;

(2)        לגבי מבוטח שאינו עובד ואינו עובד עצמאי - שהוא מאושפז בבית חולים או מרותק לביתו;

(3)        לגבי מבוטחת שהיא עקרת בית - שאינה מסוגלת לעבודות משק-בית.".

 

          אין חולק שבתקופה הרלוונטית התובע לא היה בגדר "עובד" ולא בגדר "עובד עצמאי" כך שהאפשרות האמורה בתקנה 1(1) לתקנות - אינה רלוונטית לגבי התובע. אין גם חולק, כמובן, שהתובע אינו (ולא היה) עקרת בית, כך שגם האפשרות האמורה בתקנה 1(3) - איננה רלוונטית לענייננו.

 

          אין חולק שהתובע היה מאושפז בבית חולים מיום 21/3/09 ועד יום 24/3/09 ושבתקופה שמיום 25/3/09 ואילך - התובע לא היה מאושפז בבית חולים.

 

8.       מהאמור לעיל, ובהתאם לתקנה 1(2) לתקנות, ברור שהתובע היה בגדר מי שאיבד את כושר התפקוד שלו בתקופה שמיום 21/3/09 ועד יום 24/3/09 - תקופה שבה הוא היה מאושפז. מדוע, איפוא, לא הכיר הנתבע בזכאותו של התובע לקבל דמי תאונה בעד ימים אלה ?

 

          התשובה לכך מצויה בסעיף 153(ב) לחוק, שבו נאמר כך:

"בעד 14 הימים הראשונים שלאחר יום התאונה שבהם אבד למבוטח, שאינו עובד ואינו עובד עצמאי, כושר התפקוד כתוצאה מהתאונה, לא ישולמו דמי תאונה.".

 

          כלומר - התובע, שבעת התאונה לא היה עובד ואף לא עובד עצמאי, אינו זכאי לדמי תאונה ממילא בעד 14 הימים הראשונים שלאחר יום התאונה.

 

9.       בתקופה שלאחר תום אותם 14 הימים האמורים בסעיף 153(ב) לחוק, התובע כבר לא היה מאושפז. לפיכך, זכאותו של התובע לדמי תאונה בעד אותה תקופה, תלויה בשאלה אם נכון לראות אותי כמי שאיבד את כושר התפקוד באותה תקופה.

 

          בהתאם להוראת תקנה 1(2) לתקנות, יהיה ניתן לראות את התובע כמי שאיבד את כושר התפקוד שלו החל מהיום ה-15 שלאחר יום התאונה, רק במקרה שייקבע שהוא היה בגדר מי ש"מרותק לביתו".

 

          זו - למעשה - המחלוקת בין הצדדים שעלינו להכריע בה.

 

 

האם התובע היה מרותק לביתו ?

 

10.     לדעתנו, לא ניתן לראות את התובע כמי שבעת הרלוונטית לתובענה היה "מרותק לביתו". התובע אמנם היה אמור להיות במנוחה, אך יש הבדל משמעותי בין המלצה רפואית לנוח, כפי שהומלץ לתובע, לבין ריתוק לבית, שמשמעו העדר יכולת סבירה לצאת מהבית.

 

11.     מדברי התובע עולה כי מה שמנע ממנו לצאת מביתו במשך מרבית התקופה האמורה, היתה תחושת הבושה שלו נוכח מראה פניו החבולים. אולם, אין בכך משום מניעה של יציאה מהבית בגדר של ריתוק לבית.

 

          כשהתובע נדרש לצאת מביתו, בין אם זה למשטרת ישראל, בין אם זה למרפאה ובין אם זה לסניף הנתבע עצמו - הוא עשה כך, למרות שהעדיף להישאר בבית.

 

          מי שמסוגל לצאת מביתו למטרות כפי שהתובע יצא, והוא עושה זאת בלא צורך בעזרה מהזולת - אנו סבורים שלא ניתן לראות אותו כמי שהוא "מרותק לבית".

 

12.     גם בית הדין הארצי לעבודה קבע שמבוטח שמסוגל לצאת מביתו לטיפול רפואי, אינו בגדר "מרותק לביתו". קביעה זו מצויה, למשל, בעב"ל 326/99 המוסד לביטוח לאומי - גבאי (פסק דין מיום 9/11/01), שבו נאמר - בין השאר - כך:

"בנסיבות המקרה שלפנינו לא תמך המשיב את תביעתו באישור רפואי מתאים על אובדן כושר תפקוד מחמת אשפוז או ריתוק לבית כנדרש בתקנות; וברי, כי עקב השבר במפרק כף היד לא היה עליו להיות מרותק לביתו. תעיד על כך העובדה, עליה אין חולק, שהוא ניגש למרפאת קופת חולים, באותה עת לקבלת טיפול רפואי. ".

 

          כלומר, כשמבוטח מסוגל לצאת לקבל טיפול בקופת חולים - אין לראותו כמרותק לביתו.

 

 

לסיכום

 

13.     התובע - כמי שהיה מובטל בעת שנפגע בתאונה - היה עשוי להיות זכאי לדמי תאונה רק אם היו מתקיימים בו התנאים האמורים ב??פ?ס?ק?ה (2) לתקנה 1 לתקנות, במשך תקופה העולה על 14 ימים. תנאים אלה לא התקיימו בתובע רק כאשר היה מאושפז (תקופה שאינה מגיעה ל-14 ימים), ובכל שאר התקופה - הוא לא היה "מרותק לביתו", כך שאין הוא בגדר מי שאיבד את כושר התפקוד. על כן - התובע אינו זכאי לדמי תאונה.

 

14.     מעמדו של התובע כ"מובטל" לפי פרק ו' לחוק לא נבחן על ידינו בתובענה זו. אולם, אם אכן התקיימה בו ההגדרה של "מובטל", אנו מוצאים לנכון להפנות את תשומת לבו להוראת סעיף 163(ג) לחוק, הקובעת כך:

"מובטל שחלה בתקופת האבטלה ... יראו אותו כמובטל ... במשך 30 ימי המחלה תוך 12 חודשים מהתאריך הקובע, ובלבד שמוסד רפואי, כמשמעותו בסעיף 89(א), אישר את מחלתו".

 

          על כן, אם התקיימו בתובע תנאי הזכאות לדמי אבטלה, הם אמורים להמשיך להתקיים גם במשך 30 ימים מתוך הימים שבהם התובע היה אמור להישאר במנוחה.

 

15.     מכל מקום, התביעה לדמי תאונה - נדחית.

 

16.     אין צו להוצאות.

 

17.     כל אחד מהצדדים זכאי לערער על פסק דין זה, בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 ימים מיום שפסק הדין יומצא לו.

   

 

ניתן היום, כ"ב בניסן תש"ע, 6 באפריל 2010, בהעדר הצדדים.

 

 

     ______________                  _______________              ________________

    חיים ארמון, שופט                נציג ציבור (עובדים)           נציג ציבור (מעבידים)

 

Source: 
http://info1.court.gov.il/Prod03\ManamHTML5.nsf/27F68C107B74A702422576FD005173FB/$FILE/AC2B5A671CD24613422576FD001AFD4A.html
תאריך: 
06/04/10
Case ID: 
2408_9
Case type: 
בל
סיווגים
עורכי דין : עדי עינב-גולן
עדי עינב-גולן
שופטים : השופט: חיים ארמון
השופט: חיים ארמון
Powered by Drupal, an open source content management system