עבד אלסלאם נ. ועדה


 

   

בתי המשפט

עפ"א 000061/10

בבית המשפט המחוזי בנצרת

על תיק תו"ב 1711/08/08

19/04/2010

תאריך:

כב' השופטת אסתר הלמן

בפני:

 

 



עבד אלסלאם אבו רחאל

 

בעניין:

המערער

 

 


 

- נ ג ד -

 


 

הוועדה המקומית לתכנון ובניה הגליל המזרחי

המשיבה

 

 

 

ערעור על פסק דינו של בית המשפט השלום בנצרת, (כב' השופטת ע. מרדכי), מיום 05/01/10, בתיק תו"ב 1711/08/08 -

 

פסק דין

 

1.       המערער הורשע על פי הודאתו בעבירה של אי ציות לצו בית המשפט, עבירה לפי סעיפים 205 ו-210 לחוק התכנון והבניה, לאחר שביום 02/02/05 ניתן כנגדו צו במסגרת עמ"ק 20910/03, המצווה עליו להרוס עד ליום 02/05/06, סגירה של סככה חקלאית מפולשת בשטח של כ-208 מ"ר שביצע באמצעות קירות גבס ללא היתר כדין, אולם הוא לא פעל להריסת המבנה עד ליום 27/06/06.

 

2.       סמוך לפני שהודה בביצוע העבירה ובטרם נשמעו הטיעונים לעונש, פעל המערער לקיום הצו והרס את המבנה הלא חוקי.

 

3.       בית המשפט קמא דן את המערער לעונשים הבאים;

 

א.      הורה על הארכת מאסר מותנה שהוטל על המערער בתיק עמ"ק 20910/03 למשך שנתיים נוספות.

 

ב.       הורה על הפעלת התחייבות שנחתמה על ידי המערער בתיק הנ"ל שסכומה 20,000 ש"ח, אולם נקבע כי ניתן לא יהא לפעול לגביית הסכום, בטרם תוצג ההתחייבות החתומה המקורית.

 

ג.       תשלום קנס בסך 15,000 ¤ או 150 ימי מאסר כנגדו.

 

ד.       המערער חוייב לחתום על התחייבות כספית בסך 25,000 ¤ להמנע תוך 3 שנים מלעבור על סעיפי העבירה בהם הורשע וכן על עבירה נוספת על הוראות התכנון והבניה.

 

4.       בהודעת הערעור העלה ב"כ המערער טענות רבות בהתייחס לרכיבי הענישה שהוטלו על המערער, חומרת הענישה ומדיניות הענישה בעבירות התכנון והבניה בכלל.

 

חלק נכבד מטיעוניו כיוון ב"כ המערער כלפי הפעלת ההתחייבות שהוטלה על המערער בהליך הקודם, ובפרט קבל על גישתו של בית המשפט קמא, לפיה אין לו שיקול דעת שלא להורות על הפעלת ההתחייבות.

 

במהלך הדיון הוברר, כי סוגיה זו הפכה לתאורטית בעניינו של המערער כאן, שכן, המשיבה הצהירה כי הוברר שההתחייבות בתיק הקודם לא נחתמה ואין בכוונת המשיבה לפעול בדרך כלשהי כדי לכפות על המערער לחתום עליה, משמע, מימוש ההתחייבות, שהיה מותנה בהצגת ההתחייבות המקורית החתומה, איננו תקף ולא יצא מן הכח אל הפועל.

 

5.       בכדי להניח את דעתו של ב"כ המערער, אתייחס לסוגיה שהעלה, אף שלכאורה, איננה נדרשת בהליך זה.

 

שיקול הדעת בהפעלת ההתחייבות:

 

6.       לאחרונה תוקנו הוראות חוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין") בכל הנוגע להטלת התחייבות להמנע מביצוע עבירה והפעלתה על ידי בית המשפט (חוק העונשין (תיקון 104), התש"ע-2010 פורסם מיום 16/02/10).

 

7.       הנוסח הנוכחי של הוראת סעיף 76 לחוק העונשין הינו כדלקמן:

 

"התחייב אדם לפי סעיף 72 להימנע מעבירה, ולאחר מכן בית משפט הרשיעו בעבירה שהתחייב להימנע ממנה או קבע כי הוא ביצע את העבירה כאמור אך לא הרשיעו, יצווה בית המשפט שהרשיע או שקבע כאמור, על תשלום סכום ההתחייבות; לא שולם סכום ההתחייבות, יהא דינו של סכום זה כדין קנס ויחולו עליו הוראות סעיפים 66 עד 70, ולעניין התחייבות שהוטלה על אדם לפי סעיף 72(א) – גם הוראות סעיף 71."

8.       מדברי ההסבר לחוק ניתן ללמוד, כי בין היתר, המגמה היתה לאמץ את ההלכה הפסוקה אשר קבעה, כי אין לבית המשפט, בהעדר הוראה חוקית המסמיכה אותו לעשות כן, אפשרות להורות על הארכת תוקפה של התחייבות.

 

"מוצע להחליף את ההסדר הקבוע בסעיף 76 לחוק, בעניין גביית סכום ההתחייבות במקרה של הרשעה בעבירה שממנה התחייב הנאשם להימנע, ולקבוע כי אם הורשע אדם בעבירה שהתחייב להימנע ממנה או שקבע בית משפט שהוא ביצע עבירה כאמור ולא הרשיע אותו, יצווה בית המשפט שהרשיע או קבע כאמור, על תשלום סכום ההתחייבות.

 

הסכום המלווה את ההתחייבות של הנאשם הוא למעשה קנס מותלה (ש"ז  פלר יסודות בדיני עונשין כרך ג' 338 (1992): "ההתחייבות היא בסכום כסף נתון, אשר על הנידון לשלמו אם התחייבותו תופר... לאמיתו של דבר, מדובר בקנס על תנאי כאמור שהופך לקנס בפועל". גביית הקנס מתבצעת במקרה של הפרת ההתחייבות, קרי: ביצוע עבירה נוספת שהנאשם התחייב להימנע ממנה.

  

התיקון המוצע מבהיר כי בית המשפט שמרשיע נאשם בעבירה שהתחייב להימנע ממנה על פי סעיף 72 לחוק או שקבע שהנאשם ביצע עבירה כאמור אך לא הרשיעו, מחויב לצוות על תשלום סכום ההתחייבות ואינו יכול להתערב בתנאיה או להאריך את תקופת ההתחייבות. בהקשר זה נאמר על ידי בית המשפט כי "כללית, התחייבות היא אולי הענישה הקלה ביותר במגוון אמצעי הענישה המוכרת בחוק העונשין ... כאשר מדובר בעונש שהוא בפני עצמו קל ביותר, אך סביר הוא, כי המחוקק לא ראה לנכון לקבוע הסדר של הארכה" (ע"פ (מחוזי ת"א) 476/98 מדינת ישראל נ' פלוני (קטין), תק-מח 99(2) 3542 (1999) וכך הוא הדבר בענייננו".

(הצעות חוק התש"ע 463 מיום 24/11/09).

 

9.       גזר הדין בעניינו של המערער ניתן ביום 05/01/10 בטרם נכנס התיקון דלעיל לתוקפו. אולם, כפי שהובא לעיל, ההלכה בעניין זה לא נשתנתה ואף קיבלה משנה תוקף עם אימוצה על ידי הוראות החוק. בעניין זה ראוי להפנות לע"פ (מחוזי ת"א) 476/98 מדינת ישראל נ. פלוני (קטין) שאוזכר בדברי ההסבר, וכן לנאמר בעל"א 2972/06 עו"ד אהוד כספי נ. לשכת עורכי הדין, ועד מחוזי חיפה. בפסק הדין בעניינו של עו"ד כספי, נאמר על ידי בית המשפט העליון (כב' השופטת ע. ארבל), כדלקמן:

 

"מסקנה דומה עולה גם מבחינה של תכלית הוראות החוק. מכנה משותף בו ניתן להבחין בכל דברי החקיקה לעיל הינו כי הסמכות ניתנת כשמדובר בעונשי מאסר או מחבוש בלבד, אשר שוללים את חירותו הפיזית של הפרט. אין בנמצא הוראות דומות הנוגעות לעונשים בעלי אופי ממוני כגון קנסות. על אף שבית משפט זה טרם נזקק לסוגיית סמכות הארכת תקופת תנאי בעונשים ממוניים, כגון עונש ההתחייבות לאי ביצוע עבירה, שהינו דה פקטו קנס מותנה, אציין שהגישה המקובלת בבתי המשפט דלמטה הינה כי אין בידיהם סמכות זו, בהנמקה שהעדר הוראת חוק מסמיכה מהווה הסדר שלילי ראו למשל ע"פ (ת"א) 70683/06 מדינת ישראל נ' מרקין (טרם פורסם, 7.3.2007), שם נאמר כי: "נקבע כי בהעדר הסדר בחוק העונשין להארכת התחייבות, בדומה לסעיף 56 לחוק העונשין, אין מקום להארכת תוקפה של התחייבות. כך גם הפנתה כב' השופטת רוטלוי לע"פ (תל-אביב) 476/98 מדינת ישראל נ' פלוני (ט.פ.), שם צויין כי חזקה על המחוקק כי אם היה רוצה לקבוע הסדר של הארכת התחייבות, היה עושה כן מפורשות." על אף שהלכותיהם של בתי המשפט המחוזיים אינן כובלות ידיו של בית משפט זה, רואה אני עין בעין עם תפישה זו המעריכה נכונה את כוונתו של המחוקק, הבאה לידי ביטוי בניסוח ההוראות ואופן עיגונן, כמוסבר לעיל".

ההדגשות שלי - א.ה).

 

10.     מי שהורשע לפיכך בביצוע עבירה בניגוד להתחייבות שנחתמה על ידו, על בית המשפט לצוות          על מימוש ההתחייבות, ואין לו אפשרות להאריך את תוקפה. ברי, כי אין בית המשפט רשאי להתעלם מקיומה.

         

הטלת התחייבות לצד מאסר מותנה:

 

11.     סוגיה נוספת שהועלתה בערעור, נוגעת להטלת שני אמצעי ענישה צופי פני העתיד - מאסר מותנה והתחייבות, זה לצד זה, בגזר הדין.

 

12.     סעיף 72 לחוק העונשין, כנוסחו הנוכחי בעקבות תיקון 104 שאוזכר לעיל, ובנוסחו הקודם, הסמיכו את בית המשפט לצוות על הנידון ליתן התחייבות "נוסף על העונש שהטיל".

 

13.     בפסקי הדין אליהם הפנה ב"כ המערער, (ע"פ 5042/03 מימון כהן נ. מדינת ישראל וע"פ 10610/02 מורסי ארשיד נ. מדינת ישראל), ביטל בית המשפט העליון הטלת התחייבות, כאשר לצידה נקבע עונש מאסר מותנה, בקובעו כי לא היה מקום להטלת שני רכיבי ענישה אלו, זה לצד זה.

 

14.     בע"פ (מחוזי נצרת), 1123/06, חוסין עלי פרג' נ. מדינת ישראל, נאמר בהתייחס לסוגיה זו כדלקמן:

 

"סעיף זה ע"פ לשונו אינו מתנה את הטלת ההתחייבות באי הטלת מאסר מותנה, והטלת מאסר מותנה אינה מבטלת את "הרשות" שניתנה לבית המשפט להטיל על הנאשם התחייבות להימנע מעבירה, נהפוך הוא, מלשון הסעיף עולה כי התחייבות על מי שהורשע בדין תוטל בנוסף לכל עונש שבית המשפט הטיל ומבלי להגביל זאת לסוג מסויים של עונשים".

          בהתייחס לפסקי הדין שאוזכרו לעיל, נאמר בפסק דין חוסין עלי פרג'י, כי:

 

"עינינו הרואות כי אין מדובר כאן בפסיקה המורה כי בכל מקרה בו יוטל על נאשם עונש של מאסר על תנאי, אין להטיל עליו בנוסף התחייבות להימנע מעבירה. המדובר בקביעה שעניינה יפה לגבי אותם שני מערערים שעמדו בפני בית המשפט ולנסיבות המסוימות של אותו מקרה, ובמיוחד בשים לב לשאר העונשים המצטברים שהוטלו על שני מערערים אלה, ואשר כללו לא רק עונש מאסר על תנאי אלא גם מאסר לריצוי בפועל. הראיה לכך כי ההתחייבות שהוטלה על מערער אחר באותו ערעור, המערער מס' 4, שנגזר עליו רק מאסר מותנה והתחייבות להימנע מעבירה

הושארה על כנה, אף שכאמור על המערער מס' 4 הוטל עונש של מאסר

מותנה של שנה אחת.

 

סבורני כי מה שפסיקת בית המשפט העליון בשני פסקי הדין הנ"ל (ע"פ 5042/03 וע"פ 10610/02) קבעה, הוא כי יש לשקול בנסיבות המסוימות של המקרה הנדון בפני בית המשפט, ובשים לב לעונשים האחרים שהוטלו על הנאשם, באם יש טעם להטיל בנוסף התחייבות להימנע מעבירה. אין בפסקי דין אלה משום קביעה של העדר סמכות של בית המשפט להטיל התחייבות להימנע מעבירה, כל אימת שהטיל עונש מאסר מותנה, כפי שב"כ המערער טוען.

 

בענייננו, המדובר בהרשעה של אי קיום צו בית משפט ובעבירה נוספת של ביצוע עבודות בניה ושימוש חורג, העונשים שהושתו על המערער כללו 5 חודשי מאסר על תנאי, קנס בסך 5000 ¤, הפעלת התחייבות קודמת ע"ס 15,000 ¤ והטלת התחייבות חדשה ע"ס 40,000 ¤. במצב דברים זה, נראה לי כי בשים לב למהות העבירות של אי קיום צו בית משפט וחומרתה, ובשים לב לעונשים האחרים שהושתו על המערער, אין מקום למסקנה כי לא היה מקום או צידוק להטלת ההתחייבות, אין מקום למסקנה כי הטלת התחייבות להימנע מעבירה על המערער, הינו כלשון בית המשפט העליון בע"פ 10610/02 "סרח עודף בלתי דרוש". נהפוך הוא, הטלת ההתחייבות דרושה לאור האורכה שניתנה למערער לקיום צו בית המשפט".

 

15.     תיקון החוק, כך שגם הנוסח הנוכחי איננו מגביל את בית המשפט בהטלת ההתחייבות לצד עונשים אלו ואחרים, אלא מותיר בידיו את הסמכות ושיקול הדעת לצרף סנקציה זו, לכל עונש אחר שהטיל, מאשר את הדברים שהובאו בפסק דין פרג' דלעיל (ע"פ מחוזי נצרת) 1123/06).

 

16.     הלכת בית המשפט העליון מלמדת עם זאת, כי אין לעשות שימוש בסמכות זו, להטיל התחייבות להמנע מעבירה לצד ענישה של מאסר מותנה באורח שגרתי, אלא במקרים המתאימים וההולמים שימוש כזה.

 

17.     כמו בעניינו של פרג', גם במקרה שלפני, לא מצאתי כי בית המשפט קמא שגה בהטילו מאסר מותנה ולצידו הטלת התחייבות, נוכח חומרת העבירה, שעה שמדובר בהפרת צו של בית המשפט, שנמשכה שנים והוסרה רק בסמוך לפני תום ההליך המשפטי הארוך, כשמדובר ברצידיביסט בעבירות תכנון ובניה ובהתחשב בכך שמאסר מותנה שהיה תלוי ועומד כנגדו, לא מנע מהמערער להמשיך בביצוע העבירה.

 

18.     בית המשפט קמא ראה שלא למצות את הדין עם המערער ולא הורה על הפעלת המאסר המותנה, רק משום שהסיר את הבנייה הבלתי חוקית.

 

19.     בהתחשב בהשתלשלות העניינים דלעיל, העונשים שהוטלו על המערער אינם חמורים במידה המצדיקה התערבותה של ערכאת הערעור.

 

20.     המערער קבל (בלשון שאיננה ראויה) על גישתו של בית המשפט קמא באשר לאכיפת חוקי התכנון והבניה בכלל, והתבטאויותיו במהלך הדיון כאן.

 

ב"כ המשיבה לא יכול היה לאשר או לשלול את ההתבטאויות שיוחסו לבית המשפט קמא; מכל מקום, מדובר בדברים שנאמרו במהלך הטיעונים לעונש, לפי הנטען, נועדו להביא להסכמה כלשהי באשר לענישה. כל זאת, כאשר המערער כבר הודה והורשע בישיבה קודמת בביצוע העבירות.

לאור האמור, הסתמכותו של ב"כ המערער על פסיקה הדנה במעורבות או יוזמה של בית המשפט בהסדרי טיעון, איננה במקומה.

 

ב"כ המערער עצמו, מבאר כי דבריו של בית המשפט קמא נועדו למצוא פתרון פרקטי ובתום לב לבעיה שהתעוררה, שעה שלא היה ברור האם קיימת התחייבות חתומה של המערער, ברת הפעלה.

 

למערער לא נגרם עיוות דין והעונשים שהוטלו עליו תואמים והולמים את חומרת מעשיו.

יחד עם זאת, ניתן להבין את תחושת אי הנחת של המערער, אם אכן הועלו הצעות על ידי בית המשפט קמא, נוכח גזר הדין שניתן בסופו של יום.

 

כאמור, אינני יכולה לקבוע, כי כך היה, ומכל מקום גזר הדין שהוטל על המערער בסופו של יום הינו ראוי, מאוזן ומידתי, ואין כל עילה להתערב בו.

 

התוצאה היא, שהערעור נדחה.

 

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים, בדחיפות.

 

ניתן היום, ה' באייר, תש"ע (19 באפריל 2010) בהעדר הצדדים.

 

הלמן אסתר -  שופטת

 


חנה

Source: 
http://info1.court.gov.il/Prod03\ManamHTML5.nsf/4F3E184B7A89B5DB4225770A00514D1C/$FILE/90A4DEE923CB2BE542257706002646D2.html
תאריך: 
19/04/10
Case ID: 
61_10
Case type: 
עפא
סיווגים
שופטים : תוקפה של התחייבות. כך גם הפנתה כב' השופטת רוטלוי לע"פ (תל-אביב) 476/98 מדינת
תוקפה של התחייבות. כך גם הפנתה כב' השופטת רוטלוי לע"פ (תל-אביב) 476/98 מדינת
Powered by Drupal, an open source content management system