בתי הדין לעבודה

 פסק דין

1.                   התובע, מר יהודה כייט, יליד שנת 1949, עבד בחברת "אלקטרה" בע"מ, כעובד ייצור במחלקת הצבע ("מצבעה"), החל משנת 1974 ועד לפיטוריו בחודש 10/03.

2.                   התובע טען כי במהלך עבודתו נחשף לרעש עז, וכן לחומרים רעילים לרבות אבקות, צבעים וגזים. לגישתו, ליקוי השמיעה ממנו הנו סובל הנו תוצאה של תנאי עבודתו.

3.                   תביעתו של התובע לנתבע נדחתה ביום 13.11.03, מהטעם כי ליקוי השמיעה שלו התפתח על רקע מצב תחלואי טבעי שאינו קשור בתנאי עבודתו. עוד צוין במכתב הדחייה כי שלוש תביעות קודמות שהגיש התובע לנתבע בגין ליקוי השמיעה (בגין רעש מזיק, להבדיל מחומרים רעילים) נדחו בשנים 1992, 1998 ו – 1999.

4.         לאחר שמיעת ראיות, ניתנה החלטתי מיום 3.4.08 במסגרתה נדחתה התביעה בכל הנוגע למחלת מקצוע, ועם זאת בנוגע לעילת המיקרוטראומה נקבע כי ימונה מומחה לצורך חיווי דעתו על הקשר הסיבתי בין תנאי עבודתו של התובע (הן בגין הרעש, החל מחודש 1/00 ואילך, והן בגין החומרים הרעילים) לבין הפגמים באוזניו.

5.         בהתאם, מונתה ד"ר נחמה אורי כמומחית רפואית, על סמך העובדות כדלקמן:

א.         התובע יליד שנת 1949.

ב.         התובע עבד, בין השנים 1974 – 10/03, כעובד ייצור במחלקת הצבע במפעל "אלקטרה".

ג.          התובע מתלונן על ירידה בשמיעה, סחרחורות, הפרעות בשיווי המשקל ורעש קבוע באוזניים. תביעות שהגיש לנתבע בקשר לכך בנוגע לרעש בשנים 1992, 1998 ו-1999 – נדחו. התביעה הנוכחית בנוגע לרעש מתייחסת לפיכך לשנים 2000 ואילך.

ד.         מדו"חות מדידת הרעש שהוגשו, הרעש במחלקת הצבע בתקופה הרלוונטית עמד על 82.6 – 84.6  דציבל.

ה.         התובע נחשף, במסגרת עבודתו במהלך כל השנים, לחומרים שונים חלקם רעילים, לרבות טינר 21, מסירי צבע כימיים, מדללי צבע, פוספטים, חומצה זרחתית, מסירי חלודה, צבעים ואבקות צבע, סודה קאוסטית. אין נתונים על החומרים המדוייקים או על מידת החשיפה המדוייקת. במהלך עבודתו ניתנו לו מסיכות נייר, לפחות בחלק מהתקופה.

6.         חוות דעתה של ד"ר אורי, מיום 26.2.09, היתה כדלקמן:

            "א.       מחלת התובע היא ירידת שמיעה מעורבת משני הצדדים.

            ב.         ישנו קשר סיבתי חלקי.

            ג.          באופן חלקי.

ד.         יש הבדיל בירידת השמיעה בין הירידה ההולכתית בשמיעה בתדרים הנמוכים, ירידה הקיימת בכל בדיקות השמיעה כולל זו של 2003. לעומת זאת קיימת ירידת שמיעה תחושתית עצבית בתדרים הגבוהים, שיכולה להיות בחלקה בשל החשיפה לרעש.

ה.         תנאי עבודתו השפיעו לדעתי פחות מאשר התהליך התחלואי. אם ננסה לשער את סיבת ירידת השמיעה (לפי הכתוב, איננו סובל מדלקת אוזן כרונית והטיפנומטריה A – כלומר אין נוזלים באוזניים) – הרי יתכן כי מדובר במחלה הנקראת אוטוסקלרוזיס והיא הגורמת לירידת שמיעה הולכתית.

אוטוסקלרוזיס בדרך כלל "מגנה" על האוזן בפני רעשים, בשל הירידה ההולכתית, לכן יתכן כי הירידה העצבית בתדרים הגבוהים שייכת אף היא לאותה מחלה. אך מאידך גיסא יתכן כי הירידה בתדרים הגבוהים נגרמה עקב חשיפה לרעש. כך שלגבי הירידה בתדרים הגבוהים הייתי מעריכה כי תנאי עבודתו השפיעו על התפתחות המחלה ביחס 70/30. (70 – חלק תחלואי, 30 – חלק מחשיפה לרעש).

אשר לסחרחורת, סביר הרבה יותר להניח כי הסחרחורת נובעת מאותו גורם תחלואי מאשר מהחשיפה לרעש.

אשר לטינטון – כדאי לשלוח אותו למאיפייני טנטון. כי מאפייני הטנטון של אוטוסקלרוזיס ושל חשיפה לרעש הם שונים".

7.         ביום 19.5.09 נשלחו למומחית, לבקשת הצדדים, שאלות ההבהרה הבאות:

א.         תשומת לבך מופנית לעובדה שנקבעה ע"י בית הדין בתת ס' ד' לפרק העובדות "מד"וחות מדידת הרעש שהוגשו, הרעש במחלקת הצבע בתקופה הרלבנטית היה בין 82.6 ל – 84.6", ראש שאינו מוגדר כרעש מזיק.

(1)        האם בעובדה שהתובע לא עבד ברעש מזיק יש בה כדי לשנות את חוות דעתך?

(2)        אם תשובתך חיובית או שלילית נא נמקי כל קביעה?

תשובת המומחית היתה -

            "התובע לא עבד ברעש מזיק בשנות ה- 80. אבל התביעה, לפכי מיטב הבנתי, לגבי השמיעה מתיחסת לעד 2003 – שאז לא בוצעה מדידת רעש. ברור שאם יאמר לי בית המשפט כי התובע לא עבד ברעש בין השנים 1974 – 2003 אזי חוות דעתי משתנה".

ב.         בתשובה 4 הנך מציינת "יש להבדיל בירידת השמיעה בין הירידה ההולכתית בשמיעה בתדרים הנמוכים, ירידה הקיימת בכל בדיקות השמיעה כולל זו של 2003. לעומת זאת קיימת ירידת שמיעה תחושתית עצבית בתדרים הגבוהים שיכולה להיות בחלקה בשל חשיפה לרעש".

(1)        האם חלה ירידה כלשהי בכושר שמיעתו של התובע בתדירויות הדיבור עקב חשיפתו לרעש מזיק?

(2)        האם יש שינוי כלשהו בין האודיוגרמות של שנת 1991 ו – 1990 לעומת האודיורגמה של 2003 אם כן צייני מהו השינוי?

(3)        האם לפי האודיוגרמה של 2003 חלה ירידה כלשהי בכושר שמיעתו של התובע בתדירויות הדיבור עקב חשיפתו לרעש מזיק?

תשובת המומחית היתה -

            "1.       לא.

            2.         ישנה ירידה ב- 2003 בתדרים גבוהים לעומת הבדיקות הקודמות.

3.         חלה ירידה בכושר שמיעתו של התובע בתדירויות הדיבור בבדיקה מ- 2003, אך לפי הערכתי כפי שכתבתי בחוות דעתי – רק כ 30% מתיחס לחשיפה לרעש".

ג.          בית הדין קבע בהחלטתו מיום 21.1.09 בפרק העובדות, כי התובע נחשף במסגרת עבודתו במהלך כל השנים לחומרים שונים, חלקים רעילים. מעיון בחוות דעתך עולה כי התייחסת בתשובותיך לחשיפה לרעש מזיק בלבד ללא התייחסות לכך שהחלטת בית הדין מיום 21.1.09 מדברת על חשיפה לרעש ולחומרים הרעילים והאח'. לאור זאת הנך מתבקשת להשיב לשאלות וזאת בקשר של חשיפה סינרגטית לרעש וכן לחומרים רעילים ואחרים.

תשובת המומחית היתה -

"איני סבורה כי יש סינרגיזם בעניין החשיפה לרעש בין הרעש והחומרים הרעילים שנשאפו".

8.         לפי החלטתי מיום 1.10.09, התבקשה המומחית להשיב על השאלה "האם היא עצמה, כמומחית א.א.ג, היא הגורם הרלוונטי לחוות דעה על הקשר הסיבתי בין החשיפה לרעלים לבין ליקוי השמיעה, או שמא ראוי להפנות את השאלה בהקשר זה לרופא תעסוקתי ו/או טוקסיקולוג".

תשובתה של ד"ר אורי היתה כי "כדאי להפנות את השאלה לגבי הקשר הסיבתי בין החשיפה לרעלים לבין ליקוי שמיעה לטוקסיקולוג. אני מתמצאת בהחלט בחומרים רעילים הגורמים לירידת שמיעה, אך הטוקסיקולוג, ידע ביתר מומחיות להתייחס גם למינונים ולצורת החשיפה, שיש להניח שלא אדע זאת".

9.         בהתאם לתשובתה של ד"ר אורי, מונה פרופ' פול פרום כמומחה נוסף. חוות דעתו, מיום 27.11.09, היתה כדלקמן:

"א.       מה האבחנה?

            פגיעה בשמיעה – ירידה בינונית – חמורה מעורבת.

ב.         מה מחלת התובע משנת 2000 והלאה בנוגע לחשיפה לרעש?

            סבירות נמוכה לקשר סיבתי לחשיפה לרעש בשנים 2000 – 2003 למחלתו של התובע.

ג.          האם יש קשר סיבתי בין מחלות התובע לבין עבודתו שתוארה במכתב המסכם (בפרט בהתייחס לחומרם הרעילים)?

            סבירות נמוכה.

ד.         האם מחלתו של התובע היא תוצאה של תהליך תחלואי, או שהוא תוצאה של אירועים זעירים?

            עקב חוסר נתונים לא ברור מה גרם לתובע לירידה בשמיעה. במידה שאין חשיפות אחרות לרעש פרט לרעש במפעל, ואין גורמי סיכון אישיים כמפורט למעלה, והחשיפה לרעש היתה יותר ממה שהוגדר על ידי המפעל, אז יש סבירות בינונית לקשר סיבתי בין החשיפה לרעש במפעל והפגיעה בשמיעה של התובע. במצב זה אפשר להגדיר את הנזק מרעש במפעל כאירועים זעירים.

ה.         האם חשיפות בעבודה היו פחות חשובות מאשר גורמי סיכון אישיים?

            אין לי נתונים לגבי גורמי סיכון אישיים.

דיון:

1.         קשר סיבתי לפגיעה בשמיעה של התובע וחשיפה לרעש במפעל משנת 2000.

            לפני 2000 הסבירות של קשר סיבתי בין חשיפה לרעש בעבודה והפגיעה בשמיעה של התובע תלויה ברמות רעש גבוהות יותר ממה שנמדד. אך יש לציין שיש אנשים רגישים יותר לרעש עם נזק אפילו בחשיפה ל- 85 – 80 dB. הפגיעה עקב חשיפה לרעש יכול להיות מעורובת כמו שהיא אצל התובע. אך כאשר מדברים על השנים 2000 עד סוף 2003, כ- 3 שנים של עבודה, הסבירות של החמרה משמעותית עקב חשיפה לרעש, נמוכה. קודם כל אובדן שמיעה לא מתקדם אחר שהחשיפה לרעש הופסקה ולא ברור האם הוא היה חשוף לרעש בשנים האלו. יש לציין שירידה קשה בשמיעה כמו אצל התובע, לא שכיח עקב חשיפה לרעש במקום העבודה.

2.         נזק לשמיעה עקב חשיפות לכימיקלים (5-1) במשך כל השנים שעבד במפעל.

            בספרות הרפואית העדכנית יש חשד בלבד של קשר סיבתי בין חשיפה לכימיקלים המופיעים ברשימה וירידה בשמיעה. לא ברור האם העובד היה חשוף לכימיקלים בריכוזים משמעותיים (מעל רמת הפעולה). בממיסים כדוגמא יש עדות בחיות לפגיעה בשמיעה, אך ורק ברמות חשיפה הרבה מעל לריכוזים שנמצאים במקומות עבודה. כנראה שאין פגיעה בשמיעה בבני אדם בריכוזים נמוכים במקום העבודה (זאת עם או בלי חשיפה לרעש).

לאור האמור לעיל ניתן לומר שהסבירות לקשר סיבתי בין הפגיעה בשמיעה של מר כייט עקב חשיפה לכימיקלים במשך כל שנות עבודתו במפעל ולרעש משנת 2000 עד שהפסיק לעבוד פחות מ- 50%".

10.        הצדדים בחרו שלא להפנות לפרופ' פרום שאלות הבהרה כלשהן.

11.        התובע, בסיכומיו, טוען כי שתי חוות הדעת הרפואיות מאשרות כי תנאי העבודה השפיעו, גם אם לא באופן בלעדי, על הפגימה באוזניו. לגישתו, לפי פסיקת בית הדין הארצי – גם השפעה של 20% יוצרת קשר סיבתי מספיק לצורך הכרה בפגיעה בעבודה, כאשר חלוקת התרומה של הגורמים השונים למחלה תידון על ידי הוועדה הרפואית.

12.        ב"כ הנתבע, בסיכומיה, טוענת כי מתשובות ד"ר אורי לשאלות ההבהרה עולה כי אם התובע לא עבד ברעש מזיק – תשובתה תשתנה והיא תאמר שאין קשר סיבתי. המומחית אף מדגישה כי השפעת העבודה פחותה מאשר התהליך התחלואי. גם פרופ' פרום מצא "סבירות נמוכה" בלבד לקשר סיבתי, ולכן יש לקבוע כי התובע לא הרים את הנטל.

הכרעה

13.        כפי שעולה מהפירוט לעיל, התביעה להכרה במחלת מקצוע נדחתה עוד במסגרת ההחלטה מיום 3.4.08, ועם זאת נקבע באותה החלטה, לאחר שמיעת הראיות, כי הוכחה תשתית עובדתית מספקת לצורך העברת התיק למומחה בעילת המיקרוטראומה.

14.        ד"ר נחמה אורי, מומחית אף אוזן גרון שמונתה כמומחית מטעם בית הדין, הסבירה בחוות דעתה כי מחלת התובע הינה ירידת שמיעה דו צדדית מעורבת וכי יש "קשר סיבתי חלקי" בין עבודתו של התובע לבין מחלתו. היא אף פירטה כי השפעת תנאי העבודה נמוכה מזו של התהליך התחלואי, והיא מעריכה אותה ב – 30% (בהתייחס לירידה בשמיעה בתדרים הגבוהים).

בתשובותיה לשאלות ההבהרה ד"ר אורי אינה חוזרת בה מתשובה זו ואף חוזרת עליה ומציינת כי "חלה ירידה בכושר שמיעתו של התובע בתדירויות הדיבור בבדיקה מ – 2003... רק כ – 30% מתייחס לחשיפה לרעש". ד"ר אורי אמנם מציינת כי "אם יאמר לי בית המשפט כי התובע לא עבד ברעש בין השנים 1974 – 2003 אזי חוות דעתי משתנה" – אך אין מחלוקת כי התובע עבד ברעש, גם אם לא רעש מזיק, וכי לא חל שינוי בעובדות שהועברו אליה בהחלטת המינוי, ולכן חוות דעתה עומדת על כנה ומלמדת על קשר סיבתי של 30% בין החשיפה לרעש לבין ליקוי השמיעה. ד"ר אורי לא מצאה קשר סיבתי כלשהו בין החומרים הרעילים לבין ליקוי השמיעה.

15.        פרופ' פול פרום, מומחה תעסוקתי, אשר מונה כמומחה נוסף, ציין אף הוא כי התובע סובל מפגיעה בינונית-חמורה מעורבת בשמיעתו. לגישתו, הסבירות של החמרה משמעותית עקב חשיפה לרעש בשנים 2000 – 2003 "נמוכה", אך לא ברור מה משמעות סבירות "נמוכה" מבחינתו והצדדים לא הפנו לו בקשר לכך שאלות הבהרה. ביחס לנזק לשמיעה עקב חשיפה לחומרים רעילים – ציין כי קיים "חשד בלבד של קשר סיבתי" בספרות הרפואית העדכנית, וכי "כנראה שאין פגיעה בשמיעה בבני אדם בריכוזים נמוכים במקום העבודה" (כאשר התובע לא הוכיח ריכוזים גבוהים מהמקובל). פרופ' פרום מסכם כי הסבירות לקשר סיבתי בין תנאי העבודה לבין ליקוי השמיעה היא "פחות מ – 50%", הן נוכח החשיפה לכימיקלים והן נוכח הרעש. שקלתי אם להפנות אליו שאלת הבהרה מטעם בית הדין לגבי אחוזי הסבירות המדויקים, אך בהתחשב בחוות דעתה של ד"ר אורי – הגעתי למסקנה כי אין בכך צורך.

16.        לפי הפסיקה, על בית הדין לפסוק בנושאים הרפואיים על סמך חוות דעתו של המומחה האובייקטיבי שמונה על ידו, אלא אם יש הצדקה יוצאת דופן שלא לעשות כן. עוד נקבע בפסיקה, כי "משבית הדין ממנה מומחה ומומחה נוסף, אזי כיוון שבתחום הביטחון הסוציאלי מדובר, העיקרון הינו של העדפת חוות דעת המומחה שלטובת המבוטח, על פני חוות הדעת שנגדו" (עב"ל 653/07 גאבר יפים – המוסד לביטוח לאומי, מיום 9.9.08).

17.        במקרה זה, לא הוכח קשר סיבתי בין החומרים הרעילים לבין ליקוי השמיעה. עם זאת, חוות דעתה של ד"ר אורי קובעת קשר סיבתי ברור, של 30%, בין הרעש בו עבד התובע לבין ליקוי השמיעה ממנו הוא סובל. לאור זאת, ובהתאם לפסיקת בית הדין הארצי (עב"ל 521/05 משה קורין – המוסד לביטוח לאומי, מיום 7.10.07 – בה הסתפק בית הדין הארצי בקשר סיבתי של 20%), ליקוי השמיעה של התובע מוכר כפגיעה בעבודה, כאשר חלוקת התרומה של הגורמים השונים למחלה תידון בוועדה הרפואית.

18.        סוף דבר – התביעה מתקבלת כמפורט לעיל. הנתבע ישא בשכ"ט עו"ד התובע בגין ההליך בסך 4,000 ¤ בצירוף מע"מ.

ניתן היום ז' באייר, תש"ע (21 באפריל 2010) בהעדר הצדדים

ק: נעמי ט.