קאלימי יוסף נ. מנאל חולון ירון
בית הדין לעבודה
דמ 003868/09 |
בית דין א.לעבודה ת"א |
||
22/04/2010 |
תאריך: |
כב' הרשמת חנה שניצר-רהב |
בפני: |
|
קאלימי יוסף |
בעניין: |
|
התובע |
|
|
|
|
נ ג ד |
|
|
|
מנאל - ירון ממון |
|
|
הנתבע |
נתן רינה |
ע"י ב"כ עו"ד |
|
פסק דין
בפניי תביעתו של התובע לתשלום 1,600 ¤ שכר עבודה וכן דמי נסיעות בסך 140 ¤ ובנוסף "הוצאות טלפון ונסיעות" בסך 300 ¤.
עובדות המקרה
1. התובע הועסק בעבודות שיפוצים אצל הנתבע, שהיה בתקופה הרלוונטית קבלן שיפוצים של שירות בתי הסוהר בכלא מעשיהו ברמלה. התובע הופנה לעבודה זו על ידי שירות התעסוקה.
2. עיקר התביעה הנה בנוגע לשאלת השכר שהוסכם בין הצדדים. התובע טען כי סוכם על שכר "יומי" של 400 ¤ ואילו הנתבע טען כי סוכם על תשלום 21 ¤ לשעת עבודה והחזר הוצאות נסיעה.
3. בין הצדדים לא נחתם חוזה עבודה, וההסכמות היו בעל פה.
4. דיון ההוכחות שהתקיים ביום 18.4.10 אינו הדיון הראשון המתנהל בתיק זה. ביום 3.8.09 ניתן פסק דין בהעדר הגנה, לזכות התובע בנסיבות בהן הוצג אישור מסירה חתום לכאורה על ידי הנתבע, אשר לא התייצב ולא הוגש כתב הגנה.
5. ביום 26.1.10 במסגרת דיון בבקשה לביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד, בוטל פסק הדין דלעיל, ומן הנימוקים המפורטים בו.
6. בין המועד בו הוגשה בקשה לביטול פסק דין ועד למועד הדיון באותה בקשה, פנה התובע ללשכה להוצאה לפועל פתח תקווה ופתח תיק הוצאה לפועל במסגרתו עוקלו חשבון הבנק של הנתבע, ורכבו.
טענות התובע
7. התובע טען כי סיכם עם הנתבע על "היומית" שלו בסך 400 ש"ח.
8. לטענתו עבד בימים 26.4.09, 27.4.09, 28.4.09, ו- 30.4.09. פירוט ימי ושעות העבודה הוצג על ידי התובע לבית הדין במסגרת צילום העמודים הרלוונטיים מיומנו הפרטי.
9. הנתבע טען כי סיכם עם התובע כאמור על שכר שעתי נמוך בהרבה כנהוג בתחום השיפוצים, ובפרט משאינו מכיר את התובע היכרות מקצועית מוקדמת. עוד טען, כי התובע עבד 19.5 שעות בלבד במשך 3 ימים ונעלם מן האתר ללא כל הודעה.
10. לטענתו, מאחר והתובע 'נעלם', לא הודיע לו דבר, ולא שב לאחר יום עבודתו האחרון, 30.4.09וזאת חרף ניסיונות להשיגו, שלח לו בדואר את שכר העבודה בהתאם לשעות עבודתו בתוספת דמי נסיעות בהמחאה אשר נפרעה על ידו. סכום ההמחאה היה 430 ¤.
11. הנתבע טען כי יום עבודתו הראשון של התובע לא היה 26.4.09, כפי הנטען על ידו. ביום זה נפגשו השניים לריאיון עבודה בלבד שבו נבחנה אפשרות שילובו של התובע בעבודה על ידי הנתבע. הנתבע טען כי התובע הגיע לכלא מעשיהו בשעות הצהריים המאוחרות. בין הצדדים סוכם כי התובע יחל עבודתו ביום 27.4.09.
12. ביום 27.4.09 לא הגיע התובע לעבודתו במקום בשעה 7:00 כפי שסוכם, כי אם בשעה 12:00 ועזב בשעה 17:00.
למחרת, בערב יום העצמאות, עבד התובע משעה 7:30 עד 14:00.
לאחר יום העצמאות, 30.4.09, שב התובע לעבודה ועבד משעה 7:30 עד 15:30.
13. הנתבע טען כי מעולם לא סוכם עם התובע על הוצאות טלפון וכי במסגרת עבודתו לא נדרשו "שיחות טלפון" עם התובע.
דיון והכרעה
14. בראשית הדברים אציין כי איני מקבלת את התביעה נוכח סתירות שנתגלו בגרסתו של התובע וחוסר אמינות. סתירות אלו מובילות למסקנה הכללית שהתביעה אינה מוצדקת ואין לה כל בסיס, כפי שיוסבר כדלקמן:
א. התובע לא הוכיח את גובה השכר שתבע -
התובע טען בחקירתו הנגדית כי הסיבה שנקב בסכום שנקב, הנה משום שהנתבע לא עבד עבודה פיזית, ו"זה מה שאני שווה." (ר עמ' 5 שו' 15).
התובע לא הוכיח את גובה שכר העבודה שתבע. התובע לא יכול היה לקבוע לעצמו את השכר שהוא חושב שמגיע לו משום "שזה מה שהוא שווה". ניהול משא ומתן נעשה בין שני צדדים (במקרה זה עובד למעסיק) ולא בין העובד לבין עצמו, לפיכך, איני מקבלת את טענת התובע כי הובטחה לו "יומית" של 400 ¤.
מנגד, גרסתו של הנתבע שכנעה אותי. לנתבע לא היתה היכרות מוקדמת עם התובע, ולכן לא היתה לו כל סיבה להתחייב לתשלום שכר עבודה כה גבוה, ללא קשר לשעות העבודה ביום.
ב. באשר לימי העבודה התובע הופנה משירות התעסוקה אל הנתבע ביום 23.4.09. יום זה היה יום ה' בשבוע. הנתבע טען, וגרסתו שכנעה אותי יותר מגרסת התובע, כי ביום 26.4.09 הגיע התובע לריאיון עבודה בלבד, ולא עבד כלל. מעיון בהפניית שירות התעסוקה עולה כי על דורש העבודה ליצור קשר עם המעסיק תוך 24 שעות ממועד ההפניה לעבודה ולהודיע לשירות התעסוקה תוך 24 שעות את תוצאות ההפניה לעבודה. יום א' 26.4.09, אכן היה יום העבודה הבא לאחר מועד קבלת ההפנייה, לכן סביר בעיניי כי ביום זה נפגש התובע עם הנתבע לראשונה. לפיכך, טענת התובע כי עבד באותו יום, נדחית על ידי.
ג. הנתבע טען כי שילם לתובע 430 ¤ בהתאם לתלוש שכר שהוצא לו ביום 10.6.09. הנתבע העיד: "אתה עבדת אצלי בחודש רביעי, והייתי צריך לבוא במאי ולא באת במאי, אז שלחנו אליך את זה בדואר רשום." (ר' עמ' 6 שו' 25-26). הנתבע צירף לכתב ההגנה את תדפיס חשבון הבנק שלו, ולטענתו התובע פרע את ההמחאה ביום 5.8.09. מעיון בספח ההמחאה שנשלחה אל התובע, עולה כי 'מספר ההפנייה' הינו 615-0010613. מעיון בתדפיס חשבון הבנק (שאמנם הוגש בצורה שמקשה על קריאתו משום שככל הנראה ניסה הנתבע להדגיש בעט סימון שורות מסויימות), עולה כי מספר האסמתכא שליד חיוב בסך 430 ¤ שנפרע בתאריך 5.8.09, הינו אותו מספר כפי שרשום בספח של ההמחאה (10613). נוכח האמור, וחרף הכחשותיו של התובע ההמחאה שנשלחה אליו נפרעה.
ד. גרסתו הבלתי אמינה של התובע באה לידי ביטוי גם בדברים שאמרים לבית הדין בדיון הראשון, כאשר טען כי ביקש מן התובע את השכר של ארבעה ימי עבודה באפריל: "הוא לא שילם לי, מתוך נבזות. הוא אמר שאין לו כרגע". (ר' עמ' 1 שו' 8-9 לפרוטוקול מיום 3.8.09). מעיון מתדפיס חשבון הבנק שהוצג בפני בית הדין להוכחת התשלום לנתבע, עולה כי מצבו של הנתבע אינו גרוע באופן כזה שלא יכול היה לשאת בתשלום 1,600 ¤ או סכום קרוב לזה אילו היה רוצה בכך.
ה. התובע צירף הודעת מייל ששלח לטענתו, על פי פרוטוקול הדיון הראשון מיום 3.8.09, אל גב' לירז, "אשתו של הנתבע". הנתבע טען כי מעולם לא קיבל את הודעת המייל, אך בכל מקרה, עיון בהודעה מלמד כי התובע לא שלח את ההודעה לכתובת הרשומה בהפניית שירות התעסוקה שהיא:net.il. 017@ LIAL2002. הנתבע טען בסעיף 23 לכתב ההגנה כי אינו יודע מי היא לירז. אילו הייתה רעייתו, מן הסתם היה יודע מי היא, ולכן טענתו של התובע שכביכול שלח הודעת מייל לאשתו של הנתבע אינה עולה בקנה אחד עם גרסת הנתבע ועם הודעת המייל שנשלחה בפועל לכתובת שונה מזו שנרשמה בהפניית שירות התעסוקה.
ו. התובע שב וטען כי מדובר בעבודה קשה ולא נתנו לו אוכל ומים וכי הובטחו לו "תנאים". התובע צירף לתביעתו אישור מחלה מיום 5.5.09. אציין כי התובע לא הוכיח את כל אלה, ובכל מקרה הדברים אינם רלוונטיים לתביעת השכר שבפניי.
ז. סעיף "הוצאות טלפון ונסיעות". מדיון ההוכחות עולה כי ככל הנראה מדובר בהוצאות שהוציא התובע לטענתו, על מנת לאתר את הנתבע ולצורך הגשת תביעתו אך התובע לא דרש זאת במסגרת תנאי עבודתו.
ח. הוצאות הנסיעה התובע העיד בדיון מיום 3.8.09 כי נאלץ להגיע בכוחות עצמו לתחנה המרכזית פתח תקווה ולנסוע לרמלה ומתחנה מרכזית רמלה לנציבות שזה נסיעה ממקומית 5.50 ¤ כפול 8 פעמים "צמודים למדד". (עמ' 2 שו' 1-3). הנתבע טען כי שילם לפי תעריף של 20 ¤ ליום עבודה או כרטיס חופשי חודשי או כרטיסיה מוזלת. התובע לא הציג כל כרטיס או כרטיסיה כאמור, לא במהלך העבודה, וגם לא במועד כל אחד מן הדיונים שהתקיימו למרות שניתנה לו כאמור, יותר מהזדמנות אחת לעשות כן. לפיכך התביעה ברכיב זה נדחית.
ט. שעות העבודה בין הצדדים לא קיים פער גדול לעניין שעות העבודה. הפער מסתכם בשעתיים בלבד. סבורה אני כי למרות שהנתבע לא הציג דו"ח שעות עבודה, הרי שנוכח העדר הדיוקים והסתירות החוזרות ונשנות בגרסתו של התובע, אין לקבל את התביעה גם לגבי שעתיים אלה, (מה גם שתביעתו הנה לשכר יומי בכלל).
15. באשר לצו העיקול הנתבע הציג בדיון מכתב שקיבל מסניף הבנק בו מתנהל חשבונו שלפיו, ניתן צו עיקול מיום 7.3.10. מועד זה הנו לאחר שניתנה על ידי החלטה בבקשה לביטול פסק דין ונרשם בה מפורשות כי החלטתי מיום 5.1.10 בעניין עיכוב הליכי ההוצאה לפועל, בעינה עומדת. מחמת הספק, אצא מנקודת הנחה שהחלטותיי מימים 5.1.10 ו- 26.1.10 לא הועברו אל לשכת ההוצאה לפועל.
16. סופו של דבר התביעה נדחית.
17. התובע יישא בהוצאות משפט בסך 250 ¤ ושכ"ט עו"ד של הנתבע, בסך 500 ¤ בצירוף מע"מ כדין צמודים כדין. לא ישולמו הוצאות המשפט בתוך 30 ימים כאמור, ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק דין זה ועד למועד התשלום בפועל.
18. על פסק הדין ניתן להגיש בקשת רשות לערער לבית הדין הארצי לעבודה, בתוך 15 ימים ממועד המצאת פסק הדין.
ניתן היום ח' באייר, תש"ע (22 באפריל 2010) בהעדר הצדדים.
חנה שניצר-רהב , רשמת |