בתי הדין לעבודה

פסק – דין

1.         ביום 3.9.08 הסכימו הצדדים על מינוי מומחה רפואי (אורטופד) בשאלה:

האם התאונה מיום 5.12.06 שהוכרה כפגיעה בעבודה גרם לתובע אי כושר לעבוד בתקופה מיום 23.12.06 ועד ליום 5.3.07, או לחלק מאותה תקופה (וזאת לאחר שהמל"ל אישר אי כושר לעבוד החל מיום 6.12.06 ועד ליום 22.12.06).

העובדות שהועברו למומחה (בהסכמה) הן כדלקמן:

א.         התובע הנו יליד 1959.

ב.          התובע בעל עסק – בית מלאכה לשיפוץ מכלולי חשמל לרכב.

ג.          עיקר עבודתו של התובע הנה עבודה פיזית.

ד.          ביום 5.12.06 במסגרת עבודתו, כאשר טיפס לקומת הגלריה שבבית המלאכה נפל התובע מגובה של כ- 3 מטר על רצפת בית המלאכה.

ה.         התובע הובהל לבית החולים שם טופל.

ו.          הטיפולים שעבר התובע ומצבו הרפואי עולים מהחומר הרפואי שיצורף למומחה.

ז.          המל"ל הכיר בארוע כפגיעה בעבודה ושילם לתובע דמי פגיעה לתקופה 6.12.06 ועד 22.12.06, אולם דחה את תביעתו של התובע לדמי פגיעה לאחר אותו מועד בטענה שאין קשר בין אי הכושר לבין הארוע התאונתי.

2.                  בחוות דעתו מ-8.3.09 קבע המומחה כדלקמן:

                     "במכתב שחרור ממחלקת מיון במרכז רפואי ע"ש וולפסון בחולון צוין שנפגע בתאונת עבודה ביום 5/12/06, נפל מגובה ונחבל בבית החזה, לא אובחנו סימני חבלה קליניים, בצלומי הרנטגן לא נצפה ממצא ריאתי חריף או שברים בצלעות.

                     במכתב הפניה מיום 1/3/07 צוין שסובל ממשקל יתר ועדין סובל מכאבים בכתפים, צלעות וגב והומלץ על פיזיוטרפיה.

                     מאחר ומדובר באדם כבד גוף שנפל מגובה ונחבל בחבלות יבשות בחזה ובחלקי גוף שונים אחרים וסביר להניח שאצל אדם כבד גוף הנופל מגובה, עוצמת החבלה קשה יותר וזמן ההחלמה יתארך, לפיכך יש מקום לשקול מתן תקופת אי-כושר לעבודה נוספת מ-23/12/06 ועד ליום 6/1/07 ועד בכלל.

                     מתן תקופה נוספת אינה סבירה".

3.         בסיכומיו מ-16.11.09 טען התובע כי חווה"ד בלתי מנומקת, לא ניתן לדעת מדוע לא אושרה תקופה ארוכה יותר, ודאי אם 4 חודשים לאחר הפגיעה עדיין סובל הוא מכאבים ומגבלות; התובע מפנה לרישומים רפואיים שונים המלמדים על מגבלות.

            בשל תהיות התובע כמפורט, לא ניתן לקבל קביעות המומחה; התובע שב ומלין על כי לא נתאפשר לו להציג שאלות הבהרה למומחה, כפי שנקבע בהחלטתנו מ-18.8.09.

            חוו"ד המומחה, שאין לה נימוקים/ אחיזה בממצאים, נחותה בעליל מזו של רופאיו המטפלים ובמיוחד הרופא התעסוקתי, שבדקו אותו בזמן אמת.

            אין מקום לאבחנה בין "כושר העבודה" לבין "הפגיעה" ומשתקופת אי הכושר נתמכה בהמלצת רופאיו ומשאין בחווה"ד כדי לסייע לביה"ד, זכאי הוא למלוא דמי הפגיעה עד ליום 5.3.07, אף מעבר לקביעת המומחה.

4.         בסיכומיו מ-20.1.10 עתר הנתבע לדחיית התביעה.

            המומחה מציין כי התובע בנפילתו נחבל בחזה ולא אובחנו סמני חבלה קליניים; בצלומי הרנטגן לא נצפה ממצא ריאתי חריף ו/או שברים בצלעות.

            קביעת תקופת אי הכושר הקשורה לפגיעה היא שאלה רפואית, כשלמומחה הכלים בשיקול דעתו להכריע בה; ודאי אין מקום לטענות לגבי תקופות שאינן בתקופת אי הכושר.

            אין אינדיקציה בחדר המיון לפגיעה בכתף ו/או בגב, אלא אושרה חבלה בצלעות (בפגיעה), כשהמומחה אישר תקופה בה האבחנה היא כאבי גב.

            במסמכים הרפואיים שהגיש התובע (ושהוגשו למומחה), מדצמבר 2006, התלונה היא על כאבים בצלעות בעוד שביחס לראש-צוואר-גב ונוירולוגית צויין "תקין".

5.         ולהכרעתנו –

א.        כעולה מתעודת חדר מיון מיום הפגיעה – אובחנה רגישות בצלעות בצד שמאל. גם אז צויין כי אין שברים "טריים" בצלעות.

            כך אף בת.ר.ר.נ.ע.  צויינה "חבלה" בלבד בצלעות שמאל.

            מעניין לציין כי גם בביקור אצל כירורג מומחה בקופ"ח, ב-19.12.06 כל שנזכר הוא חבלה בצלעות שמאל ומנגד "ראש צוואר גב ונוירולוגית – תקין".

ב.         בפועל, בכל החומר הרפואי שבפנינו – אין תעודה רפואית המתייחסת לתקופה שמ-23.12.06 ועד 5.1.07 כולל (!) – כתקופה שהמומחה מציין כי "יש מקום לשקול" לגביה מתן תקופת אי כושר  –  וגם זאת, לא בגין פגיעה איזושהי, אלא בהעריכו כי התובע בהיותו כבד גוף, יש להניח שעוצמת החבלה קשה יותר וזמן ההחלמה יתארך!

ברי כי התובע נבחן עפ"י החוק, כמצבו. ומנגד, קשה לראות "נחרצו?ת" בקביעתו דלעיל של המומחה.

ג.         אין גם בפנינו מדוע "תועדף" קביעה רפואית של מי מרופאיו של התובע – שהרי אלה לא נדרשו לבחינת "האחריות" של הפגיעה לתלונה, עניין שנתון לביה"ד, בסיועו של המומחה הרפואי. משנקבע ע"י המומחה כי אין קשר סיבתי בין הפגיעה לתקופה שמ-6.1.07, (ומשספק מסויים אף בקשר בין הפגיעה לתקופה שאישר כי ניתן לשקול) – אין לנו אלא לדחות התביעה, משבדין נדחתה.

ד.         נוסיף ונבהיר כי משאין בפנינו תעודות אי כושר לתקופה בה "היה מקום לשקול תקופת אי כושר נוספת" ואף לא אבחנה הקשורה בפגיעה וממילא, קביעת המומחה היא ב"סביר" להניח בלבד, כי תקופת ההחלמה ארוכה יותר, אך לא כי נגרמה מהפגיעה – אין מנוס אלא מדחיית התביעה.

            אין צו להוצאות.

ניתן היום כ"ז בניסן, תש"ע (11 באפריל 2010) בהעדר הצדדים.

נחתם ע"י נ.צ. ביום 22.4.2010.

006297/07בל 720 ענת שגיא+ צביה אברהם