בתי  הדין  לעבודה

 

 

פסק דין

1.         לפנינו תביעה שהגישה התובעת כנגד הנתבעים 1 עד 3 לפיצוי כספי בגין פיטורין שלא כדין ופיצוי בגין הפרת חוזה העבודה.

 

הרקע העובדתי וטענות הצדדים:

2.         הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת") הינה חברה פרטית הרשומה בישראל המונה למעלה מ-93 סניפים הפזורים ברחבי הארץ.

 

3.         הנתבע 2 הינו מנכ"ל הנתבעת. 

 

4.         הנתבע 3 הינו סמנכ"ל התפעול ומשאבי אנוש בנתבעת.

 

5.         ביום 20.7.08 החלה התובעת את עבודתה בנתבעת בתפקיד מנהלת שיווק, בהתאם לתנאים שנקבעו במסמך מיום 13.7.08 שכותרתו "קבלתך לעבודה" (להלן: "חוזה העבודה"), החתום בידי הנתבע 3 (נספח א' לכתב התביעה).

 

6.         בחוזה העבודה נקבע, בין היתר, כי : "הרכב ישאר בידי העובדת במהלך 30 יום לאחר עזיבת העבודה עקב התפטרות או פיטורין, כולל כל תנאי הרכב".

 

7.         ביום 3.9.08 נמסר לתובעת ע"י הנתבע 3 מכתב פיטורים המודיע לה על סיום עבודתה בנתבעת ביום 6.9.08.

 

8.         למחרת מסירת הודעת הפיטורים, נדרשה התובעת להשיב את הרכב שקיבלה מטעם הנתבעת.

 

9.         התובעת הגישה לבית הדין בקשה למתן צו מניעה זמני (להלן: "הבקשה") שימנע מן הנתבעים לקחת את הרכב שניתן לה על ידי הנתבעת, וכן למנוע את ביטול הדלקן ואת ביטול הביטוח על הרכב.

 

10.       בהחלטה מיום 11.9.08 נדחתה הבקשה ונקבע כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המשיבים. בהחלטה נקבע כדלקמן:

"...נדגיש כי עוסקים אנו במקרה שבפנינו בסוגיה כבדת משקל של פרשנות חוזה, ולאור שינוי ההלכות המנחות אותנו בעניין זה סביר כי יידרש דיון מעמיק יותר לשם הכרעה סופית בסוגיה. הכרעתנו, כפי שפורטה לעיל, נעשתה במגבלות הדיון הזמני והדחוף, ולאור העדויות הקצרות שנשמעו בפנינו, ומכל מקום בהחלטתנו הסופית לדחות את הבקשה למתן צו זמני, נתנו משקל רב יותר למאזן הנוחות".

 

11.       במקביל לבקשה הגישה התובעת את התביעה דנן.

 

12.       התובעת טענה כי פיטוריה, כחודש וחצי לאחר תחילת עבודתה, היו לגביה  "כרעם ביום בהיר". הנתבעים כלל לא נימקו בפניה את סיבת פיטוריה, לא העניקו לה זכות שימוע ולא טרחו לאפשר לה להציג בפניהם את טענותיה. לטענתה, לצורך תחילת עבודתה בנתבעת, דחתה הצעת עבודה שקיבלה בחברת "מכבי שירותי בריאות" לאחר שעברה את שלב המיונים. הייתה לה ציפייה לגיטימית למקום עבודה מוגן וארוך טווח. פיטוריה השרירותיים גרמו לה לפגיעה כלכלית קשה ולמפח נפש.

עוד טענה התובעת כי תנאי העסקתה, כפי שפורטו בחוזה העבודה, הינם פרי משא ומתן, במסגרתו עמדה על כך כי הנתבעת תעמיד לרשותה רכב וכי היא תהא זכאית להשאיר את הרכב אצלה גם במהלך 30 ימים לאחר עזיבת העבודה עקב התפטרות או פיטורין. לטענתה, היא הסתמכה על תנאי מפורש זה, אך הנתבעים התכחשו לאמור בחוזה העבודה ודרשו ממנה להחזיר את הרכב.

מהנסיבות שפורטו לעיל, טענה התובעת כי פיטוריה נעשו שלא כדין, בניגוד גמור לחוזה העבודה ובניגוד לחובת תום הלב. משכך, היא זכאית לפיצוי כספי בסך 40,000 ¤.

 

13.       הנתבעים טענו, מנגד, כי לאחר תקופת עבודה קצרה גילו כי תפקודה של התובעת לקוי ביותר וכי היא אינה מתאימה לתפקידה. לטענתם, העירו לתובעת מספר פעמים על תפקודה הלקוי אך היא התעלמה מכך. לאור זאת, ביום 3.9.08 הודיע לה הנתבע 3 על פיטוריה.

לטענתם, בפגישה זו הוסברו לתובעת במפורט הסיבות לאי שביעות הרצון מתפקודה ורק לאחר שהנתבעים קיבלו את תשובותיה של התובעת, הודיעו לה על פיטוריה.

עוד טענו הנתבעים כי כוונת הצדדים, עת סוכמו תנאי העסקתה של התובעת, הייתה שהרכב יושב לחברה מיד עם סיום עבודתה וזאת במקרה שבו התובעת לא תעבוד תקופת זמן ארוכה בנתבעת. זאת, שכן כוונת הצדדים הייתה שרק במקרה בו תעבוד התובעת תקופה ארוכה, הרכב ישאר ברשותה 30 יום נוספים לצורך תקופת הסתגלות וכן לתגמול על פועלה ותרומתה להצלחת עסקי הנתבעת. לאור העובדה שהתובעת עבדה בנתבעת חודש וחצי בלבד, ובסה"כ 28 ימי עבודה, הרי שאין התובעת זכאית לקבל הטבה זו.

משהוכח כי הפיטורים היו כדין ושהתובעת לא הייתה זכאית להשתמש ברכב חודש נוסף לאחר פיטוריה, הרי שהתובעת לא זכאית לכל פיצוי כספי.

 

דיון והכרעה:

14.       התובעת העידה בעצמה. מטעם הנתבעים העידו הנתבע 2 והנתבע 3.

 

15.       לאחר ששמענו את העדויות, בחנו את חומר הראיות ושקלנו את טיעוני הצדדים מצאנו לקבל את תביעת התובעת באופן חלקי, כפי שיפורט להלן.

 

פיטורין שלא כדין- זכות השימוע:

16.       התובעת טענה כאמור כי פוטרה כחודש וחצי לאחר תחילת עבודתה ללא שימוע ומבלי שניתן לה להשמיע את טיעוניה. התובעת העידה החל מסעיף 23 לתצהירה כדלקמן:

"...ביום 3 לספטמבר 2008, כחודש וחצי לאחר תחילת עבודתי באופטיקה הלפרין, נקראתי 'באופן דחוף' על ידי אוהד לחזור למשרדי החברה, בעת ששהיתי בנסיעת עבודה, וזאת מבלי שהובהר לי ולו ברמז, מה היא מטרת הפגישה.

כאשר הגעתי למשרדי החברה, נכנסתי למשרדו של אוהד והתיישבתי על הכיסא. אוהד פשוט הודיע לי שהוחלט לפטר אותי לאלתר. הייתי המומה לחלוטין מההודעה, כי לא היה לי כל רמז מה עומד לקרות, ועל אחת כמה וכמה כשהייתה שביעות רצון מהעבודה שלי מהגורמים עימם עבדתי ולאור דבריו של מר הלפרין בישיבת ההנהלה.

בנסיבות אלו ביקשתי להבין מדוע מפטרים אותי. כאשר שאלתי את אוהד מדוע מפטרים אותי לאחר שהובטח לי שאעבוד בחברה, נעניתי בגסות ובצורה מעליבה ומזלזלת: 'הרי לא התחתנתי איתך'.

...אבהיר כי הרגשתי מושפלת, חסרת אונים נוכח האמור. מה עוד שמבלי לדעת מה הטענות כלפיי, הרי שלא הייתה לי כל יכולת לשנות או להשפיע על המצב או אפילו להתגונן ולהגיב על טענות כלשהן- שכן הנתבעים כלל לא הרגישו מחויבים לתת לי הסבר כלשהו מדוע עליי לעזוב לאלתר, ופשוט הנחיתו עלי את 'הבשורה', דרשו ממני את הציוד חזרה והדיחו אותי ממקום העבודה. בבחינת 'השבט אמר את דברו'.

בנוסף, הנתבע 3 כבר שלף את המכתב פיטורים שהיה מוכן מראש על שולחנו...".  

 

17.       לעומת זאת, הנתבע 2 העיד בתצהירו כי נערכו לתובעת מספר "שיחות שימוע", כפי שהגדיר בסעיף 19 לתצהירו. גם הנתבע 3 העיד בתצהירו (סעיף 19 לתצהירו) לגבי "שיחות שימוע", כדבריו:

"לאחר מספר שיחות והתרעות והבעת אי שביעות רצון מתפקודה של התובעת ומהעדר כל תוצאות ולו מכירה אחת אפילו לרפואה, הזמנתי אותה אליי לשיחה אישית והודעתי לה שעליה לשפר עבודתה, להביא תוצאות ולמלא אחר הוראותינו, היינו לצאת לשטח, להיפגש עם אנשים ו"להביא מכירות". עוד הוספתי והדגשתי בפניה, כי כל ההתקשרות עמה הייתה לשם הגדלת המכירות והתקשרות בעסקאות מסוג זה, ועל כן באם לא יהיה כל שינוי, הרי שלא תהא ברירה אלא להיפרד...

שיחת שימוע זו קיימתי עם התובעת פעם נוספת, לאחר שכל שינוי לא נעשה על ידה. כל מכירות לא בוצעו, כל התקשרות עם גורם כלשהו לא הייתה, כל פגישה לא נקבעה ולמעשה לא קיבלנו דבר וחצי דבר מהתובעת..".

 

18.       הנתבע 2 ציין בתצהירו (סע' 18-19) כי שיחות שימוע נעשו על ידו ו-"לבטח על ידי אוהד בכמה הזדמנויות, כאשר בכולן תשובתה הייתה 'יהיה בסדר', תוך שהיא עונה באופן מאוד מוזר...".

 

בסעיף 20 לתצהירו הוסיף:

"בעקבות אי תפקודה של התובעת וכישלונה המוחלט, ולאחר שהשיחות אותן ביצע אוהד עם התובעת כדי שתשפר את דרכיה (שיחות שכיום מכונות 'שיחות שימוע'), החלטתי ביחד עם אוהד לפטר את התובעת ופיטורין אלה בוצעו למעשה על ידי אוהד ביום 3.9.08". 

 

19.       לאחר שמיעת העדויות לעניין זה, מצאנו לקבל את טענת התובעת כי לא נעשתה כל שיחת שימוע בטרם פיטוריה ולא ניתנה לה האפשרות להציג את טיעוניה, בטרם ההחלטה לפטרה.

 

20.       הנתבע 2 העיד בחקירתו הנגדית כי את ההחלטה לפטר את הנתבעת קיבל יומיים בטרם פיטוריה (עמ' 9-10 לפרוטוקול):

"ש.מתי עשית לה שימוע? מתי קיבלת את ההחלטה על הפיטורים?

ת. אני זוכר במדויק מתי קיבלתי את ההחלטה. הייתה ישיבת הנהלה שישבו מנהלי אזור, אוהד, מנהל שיווק, ישבו 10 עד 12 אנשים. היא ישבה לימיני. היא היית חדשה. זה היה יומיים לפני הפיטורים. כל אחד לקח חלק מהישיבה. והיא אמרה רק אמירה אחת 'על הכיפק'. לא הייתה התייחסות עניינית למה שאמרתי. הבנתי שאחרי חודש וקצת אם ההתייחסות היא כזאת זה לא הכוס תה שלי".

הנתבע 2 הוסיף בעדותו כי ההחלטה לפטרה הייתה החלטה שלו (עמ' 6 לפרוטוקול).

לעומת זאת, הנתבע 3 העיד בחקירתו הנגדית כי הוא בעצמו קיים לתובעת שימוע, שבוע בטרם פיטוריה (עמ' 13 לפרוטוקול). לא מצאנו לקבל גרסה זו שהרי לא ייתכן כי קיים שיחת שימוע עם התובעת, בטרם בכלל נתקבלה ההחלטה ע"י הנתבע 2 להביא לסיום העסקתה של התובעת.   

 

21.       באשר לשיחה שקיים עם התובעת ביום שמסר לה את מכתב הפיטורים, העיד הנתבע 3, כי בפגישה זו בעצם כבר הוחלט חד משמעית לפטרה ובעצם לא היה על מה לדבר (עמ' 13 לפרוטוקול):

"ש. בישיבה של ה-3.9.08 שבה מסרת לה את מכתב הפיטורים. הוא היה מוכן מראש?

ת.לא הכנתי אותו על המקום. אני הזמנתי ונתתי לה מכתב פיטורים.

ש.כלומר בישיבה הזאת לא היה על מה לדבר.

ת.נכון. אמרתי לה תודה רבה ולהתראות".

זאת, בסתירה גמורה לאמור בסעיף 39 לכתב ההגנה בו ציינו הנתבעים כי:

"בפגישה שנערכה ביום 3.9.08 הוסברו לתובעת במפורט הסיבות לאי שביעות הרצון מתפקודה של התובעת ורק לאחר שהנתבעים קיבלו את תשובותיה והסבריה של התובעת, הודיעו לה על הפסקת עבודתה בחברה".

כאשר נשאל הנתבע 3 לגבי סתירה זו בין עדותו לאמור בכתב ההגנה, סיפק תשובה לא משכנעת כי התכוון שבפגישה דיבר על אותם דברים שכבר דיבר קודם לכן (עמ' 14 לפרוטוקול).

לעניין זה, מצאנו להעדיף את האמור בעדותו כאמור, כי בפגישה זו ההחלטה לפטר את התובעת הייתה סופית. עדות זו גם  מתיישבת עם עדותה של התובעת, כאמור בסעיף 24 לתצהירה,  לפיה בפגישה זו: "אוהד פשוט הודיע לי כי הוחלט לפטר אותי לאלתר".

מצאנו לקבל את במלואה את גרסתה כי בפגישה זו לא ניתנה לה אפשרות להשמיע טיעוניה וכל מה שנאמר לה היה כי הוחלט לפטרה.    

22.       הנתבע 3 העיד כאמור בחקירתו הנגדית כי קיים לתובעת שימוע, שבוע בטרם פיטוריה (עמ' 13 לפרוטוקול). לעומת זאת, בסע' 19-20 לתצהירו ציין כי קיים שתי שיחות שימוע לתובעת, בטרם פיטוריה. הנתבע 2 טען בסעיף 19-20 לתצהירו כי גם הוא קיים לתובעת שימוע באשר לתפקודה.

בסעיף 37 לסיכומיהם, טענו הנתבעים כי קיימו עם התובעת: "שיחת שימוע אחת לכל הפחות".

לדידנו, ריבוי הגרסאות לגבי "שיחות השימוע" הנטענות, מלמד כי שיחות אלה היו לכל היותר הערות שניתנו לתובעת ולא שיחות שימוע אשר אמורות ליתן לתובעת הזדמנות אמיתית להציג את טיעוניה, ולנסות להניע את הנתבעים מההחלטה לפטרה.

יש להניח כי כל עובד בתחילת עבודתו מקבל הערות כאלה או אחרות על מנת לכוון אותו באשר למהות תפקידו. לכן, נראה כי גם התובעת לא ראתה בהערות אלה כמשהו חריג. בחקירתו הנגדית אף הנתבע 2 טען בעצמו כי מדובר בהערות מכוונות (עמ' 9 לפרוטוקול). התובעת לא ראתה כל צורך להציג טיעוניה ולנסות לשכנע את הנתבעים, שכן לא עלה בדעתה כי יש איזושהי כוונה לפטרה. 

ואכן, כאמור, על פי עדותו של הנתבע 2, הרי שהכוונה לפטר את התובעת הועלתה בכלל רק יומיים בלבד בטרם פיטוריה. לכן, גם לא מצאנו לקבל את האמור בסעיף 19 לתצהירו של הנתבע 3 כי עוד קודם לכן הבהיר כביכול לתובעת שאם לא יהיה שינוי בעבודתה הרי שתפוטר.

לאור האמור לעיל, הרי שאנו קובעים כי גם בשיחות שנערכו עם התובעת בטרם השיחה ביום 3.9.08 (בה נמסר לה מכתב הפיטורים), לא עלה עניין הפיטורים על הפרק ולא ניתנה לתובעת כל התראה כי נשקלת הפסקת עבודתה. מצאנו לקבל את גרסת התובעת, שלא נסתרה, כי זימונה נעשה ללא התראה מראש ובאופן מפתיע.

 

23.       הנתבעים העלו בסיכומיהם טענה חדשה לפיה תקופת העבודה בה עבדה התובעת הייתה תקופת ניסיון אשר במהלכה אין הנתבעת מחויבת לקיים שיחת שימוע. לגרסה זו לא מצאנו כל תימוך בחוזה העבודה ואף הנתבעים לא טענו זאת בעדויותיהם, והיא נדחית. 

 

24.       בסעיף 35 לסיכומיהם טענו הנתבעים כי מעביד פרטי כלל אינו חייב בחובת שימוע כלפי עובדיו. כפי שיפורט להלן, אין לקבל טענה זו שעומדת בניגוד להלכה הפסוקה.

הכלל הבסיסי, בכל הנוגע לפיטורים במקום עבודה פרטי, הוא זכות המעביד כחלק מפררוגטיבה הניהולית שלו- לשכור ולפטר עובדים כרצונו, כפוף להגבלות הנקובות בחקיקה, בהסכם קיבוצי או בהסכם אישי. עם זאת, בשנים האחרונות הושם דגש גובר והולך על חובות תום הלב, שהן חלק בלתי נפרד מכל חוזה עבודה, גם בעת בחינתה השיפוטית של פררוגטיבת הפיטורים (מ' גולדברג, תום הלב במשפט העבודה, ספר בר-ניב 139; ג' מונדלק, איפיון ההסדרה המשפטית לגבי פיטורי עובד- מברירת מחדל חוזית להסדרה קוגנטית ומה שביניהם, עיוני משפט כ"ב (תש"ס) 819).

מגבלה נוספת על זכות המעסיק לפטר הינה חובתו לשמוע את העובד טרם שתתקבל ההחלטה הסופית, כפי שקבע בית הדין הארצי:

"הלכה פסוקה היא, כי זכות הטיעון הינה זכות יסודית ובסיסית הקנויה לעובד במסגרת יחסי העבודה בינו לבין מעסיקו. זכות הטיעון עומדת לעובד במלוא הדרה, כלפי המעסיק הפרטי, בה במידה שעומדת לו כלפי המעסיק הציבורי וכלפי המעסיק הדו מהותי (עע 415/06 דני מלכה נ' שופרסל בע"מ (ניתן ביום 15.7.07).

לעניין מהותה של זכות הטיעון נקבע ב- עע 1027/01 ד"ר יוסי גוטרמן נ' המכללה האקדמית עמק יזרעאל, פד"ע לח(2003) 448 :

"הלכה פסוקה היא מימים ימימה, כי זכות הטיעון הינה מזכויות היסוד הראשוניות בשיטתנו המשפטית, ומקום של כבוד שמור לה ביחסי העבודה בכלל, קל וחומר עת נשקלת האפשרות לסיים עבודתו של עובד...

ודוק. זכות הטיעון איננה מטבע לשון, אין לראות בה 'טקס' גרידא שיש לקיימו, מצוות אנשים מלומדה, כדי לצאת חובה. זכות הטיעון נמנית על זכויות היסוד של שיטתנו המשפטית ומטרתה להביא לידי כך שתתקבל החלטה עניינית, מושכלת, ומבוררת, תוך מתן תשומת לב מלאה ומשקל ראוי לעמדותיו ולעניינו של מי שעלול להיפגע מן ההחלטה. זוהי זכותו הראשונית של העובד לדעת מה הן הטענות המועלות נגדו או בעניינו ובהתאם ליתן תגובתו להן, להציג את האידך גיסא מנקודת ראותו, ולנסות לשכנע את בעל הסמכות לשנות מדעתו ככל שיש בה לפגוע בזכויותיו... עד כאן הזכות וממנה נובעת החובה המוטלת על המעביד- להציג בפני העובד את הטענות המופנות כלפיו..בפתיחות, בהגינות ובתום לב מבלי לכחד דבר מן העובד".  

 

25.       הנה כי כן, מכל האמור לעיל עולה כי התובעת הייתה זכאית לשימוע בטרם פיטוריה. הנתבעים לא ערכו לתובעת כל שימוע כדין בטרם פיטוריה. לא הודע לה מראש כי בכוונת הנתבעים לפטרה. לא הוסבר לה מהן העילות להפסקת עבודתה, לא התאפשר לה להכין טיעוניה בקשר לכך, או אפילו לגבש עמדתה בקשר לכך. בשיחה שבה קיבלה את מכתב הפיטורים שהוכן מבעוד מועד (ראה סעיף 27 לתצהיר התובעת שלא נסתר), כל שנאמר לה היה כי הוחלט לפטרה. לפיכך, דבק פגם ממשי בפיטורי התובעת משלא נשמעה עמדתה טרם קבלת החלטה סופית בדבר הפסקת עבודתה.

לעניין זה נקבע ב-עע 701/07 חברת החשמל לישראל נ' שלומי תורג'מן (ניתן ביום 3.3.09) :"אי מתן זכות שימוע לעובד לפני פיטוריו הינו פגם במעשה הפיטורים עצמו. עם זאת, פגם זה אינו מוחלט ואינו חייב להביא בהכרח לביטול הפיטורים או להענקת פיצוי כספי לעובד. סוג הסעד ושיעורו תלוי במידה רבה בנסיבות כל עניין, בטיבה של ההעסקה, בציפיותיו של העובד להתקשרות לאורך זמן, בצידוק מעשה הפיטורים, בהסדרים המיוחדים לכל מעסיק ובשיקולים אחרים כיוצאים באלה ובכל מקרה עניין זה נתון לשיקול דעתה של הערכאה השיפוטית".

 

26.       אין חולק כי גם התובעת וגם הנתבעים ציפו להתקשרות לאורך זמן בטרם חתימתם על חוזה העבודה. התובעת השקיעה את מיטב זמנה ומרצה בעבודתה, אך הנתבע 2 החליט לפטרה. לגבי סיבת הפיטורים העיד בחקירתו הנגדית (עמ' 12 לפרוטוקול):

"היא הייתה בתפקיד של סגירה, וראיתי שמה שמגיע ביד שלה לא נסגר. מה שאני מחפש זה לא זה, חודש ימים אתה מכיר בן אדם...חודש ימים אני מרגיש וחש ויש לי את הראיה שלי בעסק, אני ידעתי מה אני מחפש, וראיתי שזה לא הכתובת".

בעניין זה מצאנו לקבל את עדותו לעניין סיבת הפיטורים של התובעת. לא מצאנו כי פיטוריה נעשו בחוסר תום לב מצד הנתבעים. החלטה זו הייתה כחלק מהפררוגטיבה הניהולית שלו לפטר עובדים כרצונו. גם אם חלק מהזמן לא שהה הנתבע 2 במשרדי הנתבעת אלא בחו"ל, הרי שברור כי כמנכ"ל הנתבעת עודכן לגבי עסקאות שהיה על התובעת לסגור.

עם זאת, לאור הדרך בה נעשו הפיטורין, בלא שניתנה לתובעת אפשרות לשטוח טענותיה ולנסות לשנות את רוע הגזירה, וגם לאור ההפרה של חוזה העבודה בעניין הרכב (שיפורט להלן), מצאנו לפסוק לטובת התובעת פיצוי על אי מתן זכות שימוע בסכום השווה למשכורת של חודש אחד בסך 8000 ¤. 

 

האם התובעת זכאית לפיצוי בגין אי השארת הרכב ברשותה 30 יום לאחר פיטוריה:

27.       על פי סעיף 3 לחוזה העבודה של התובעת:

"נסיעות: נסיעות תהיי זכאית לגילום שווי רכב על חשבון החברה עד לתקרה של 1420 ¤. הרכב ישאר בידי העובדת במהלך 30 יום לאחר עזיבת העבודה עקב התפטרות או פיטורין, כולל כל תנאי הרכב".

 

28.       בהחלטה מיום 11.9.08 נדחתה כאמור הבקשה למתן צו זמני, בה נתבקש בית הדין למנוע מן הנתבעים לקחת מהתובעת את הרכב. זאת, כאמור בעיקר בשל מאזן הנוחות שנקבע כי נטה לטובת הנתבעים.

עוד נקבע כי:

"הנזק שייגרם למבקשת, אם לא תתקבל בקשתה, איננו, אם כן, נזק בלתי הפיך, והוא ניתן לפיצוי כספי, אם בסופו של הליך יכריע בית הדין כפי עמדתה".

 

29.       לאחר שמיעת העדויות בהליך העיקרי הגענו לכלל מסקנה כי התובעת זכאית לפיצוי בגין אי שימוש ברכב על פי הסכם העבודה.

 

30.       סעיף 25 (א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 קובע כי:

"חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה, ובמידה שאינה משתמעת ממנו- מתוך הנסיבות".

בהתאם להלכת אפרופים (ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ, פ"ד מט(2) 265), בבוא בית המשפט לברר את אומד דעת הצדדים לחוזה, לא יסתפק הוא בלשון החוזה בלבד, אלא יבחן גם את נסיבות כריתתו.

לאחרונה, בית המשפט העליון קבע ב- ע"א 5856/06 אמנון לוי נ' נורקייט בע"מ ואח' (ניתן ביום 28.1.08), כי כאשר לשון ההסכם היא ברורה וחד משמעית, יש ליתן לה משקל מכריע בפרשנותו של ההסכם. כך קבע כבוד השופט דנציגר:

"יתר על כן, אני סבור כי על אף כללי הפרשנות שנקבעו בהלכת אפרופים ובהלכת ארגון מגדלי הירקות, מן הראוי כי במקום בו לשון ההסכם היא ברורה וחד משמעית, כגון המקרה שבפני, יש ליתן לה משקל מכריע בפרשנות ההסכם. עיקרון זה מקבל משנה תוקף שעה שלשון ההסכם הברורה והחד משמעית מתיישבת עם ההיגיון המסחרי הפשוט לפיו אין מקום לאפשר לרוכש להפסיק לשלם עבור מוצר שאותו רכש, רק משום שהרוכש בחר להפסיק להשתמש בו ולרכוש את אותו המוצר מספק אחר". 

 

31.       בענייננו, לשון הסכם העבודה הינה מפורשת וחד משמעית כי התובעת זכאית להשארת הרכב לאחר עזיבת העבודה עקב פיטורים או התפטרות, מבלי שהדבר מותנה בתקופת עבודה כלשהי. יתר על כן, כאשר הנתבעת הייתה חפצה להתנות מתן זכויות מסוימות לתובעת בתקופת עבודה מינימאלית, הדבר צוין במפורש בהסכם העבודה- ראה סעיף 9לחוזה העבודה:

"התובע זכאי להצטרף לביטוח מנהלים לאחר 6 חודשי עבודה". 

באשר ל"היגיון המסחרי"- אומנם, ייתכן, לכאורה, כי  ההיגיון המסחרי בעניין השארת רכב אצל עובד לאחר סיום עבודתו, מצדיק להתנות זאת בתקופת עבודה מינימאלית. עם זאת, לא ניתן לקבוע כי סעיף זה סותר את ההיגיון המסחרי, שכן בענייננו היו רלוונטיים פרמטרים נוספים שנשקלו בטרם הוספת הסעיף הנ"ל.

מהעדויות ששמענו עולה כי המשא ומתן עם התובעת הגיע למבוי סתום. הנתבע 2 העיד בחקירתו הנגדית כי לאור העובדה שהיה בינו לבין התובעת הפרש כספי, העביר את הטיפול במשא ומתן עימה, אל הנתבע 3 (עמ' 8 לפרוטוקול).

התובעת העידה בתצהירה (סע' 7 לתצהיר) כי אחד השיקולים להיענות לתפקיד היה הסעיף הנ"ל שהיה תנאי בל יעבור מבחינתה. בחקירתה הנגדית הדגישה כי סעיף זה אף שונה מספר פעמים עד לנוסחו הסופי (עמ' 5 לפרוטוקול):

"ש.את עמדת על זה שהרכב יועמד לרשותך בכך תנאי. גם לאחר שתסיימי את יחסי העבודה?

ת.זה מה שביקשתי וזה מה שמופיע בהסכם.

ש.האם עמדת על זה?

ת.למשך 30 יום.

ש.כלומר הקפדת מאוד על הסעיף הזה.

ת.נכון. הסעיף הזה עבר גלגולים עד שהגענו לנוסח.

ש.בין מי למי?

ת.ביני לבין אוהד.

ש.אני מבין ממך שעמדת על כך שגם לא משנה לאיזה תקופה תעבדי, בכל מקרה עם סיום העבודה הרכב יהיה ברשותך 30 יום.

ת.כן, זה התנאי".

בחקירתו הנגדית אישר הנתבע 3 כי נעשו בחוזה מספר תיקונים (עמ' 15 לפרוטוקול). לעניין זה מצאנו לקבל את עדותה של התובעת כי הסעיף הנ"ל עבר מספר שינויים בטרם אישורו.

אם כן, במשא ומתן זה בין התובעת לנתבע 3 עלה עניין השארת הרכב אצל התובעת לאחר סיום עבודתה בנתבעת. הנתבע 2 ציין בעדותו כי הוא אישר את עניין הרכב וכן כי מדובר בסעיף חריג ששאר עובדי הנתבעת לא זכאים לכך, כולל לא הנתבע 3 בעצמו (עמ' 9 לפרוטוקול). עוד העיד הנתבע 2 כי לא מדובר ברעיון שלו:

"ת..אני אישרתי את הרכב. את הרעיון של 30 יום לאחר סיום העבודה אין לנו אף עובד שיש לו הסכם כזה כולל אוהד. וזה לא הרעיון שלי.

יוצא אפוא, כי מצב הדברים היה כזה- המו"מ בין התובעת לנתבע 2 לא צלח. במסגרת המו"מ בין התובעת לנתבע 3 עלה עניין השארת הרכב אצל התובעת לאחר סיום עבודתה. התובעת לבסוף הסכימה לתנאי השכר שהוצעו לה, אך התעקשה על הסעיף הנ"ל. לבסוף, הסעיף אושר ע"י הנתבע 2 הגם שידע כי מדובר בסעיף חריג.

לאור זאת, לא ניתן לומר כי אין היגיון מסחרי בהוספת סעיף זה, שכן הוא היה חלק ממסגרת המשא ומתן בין התובעת לנתבעים אשר הסכימו לבסוף להוספת הסעיף, על מנת שהתובעת תסכים להצטרף לשורות הנתבעת.  הנתבע 2 אישר בחקירתו הנגדית כי קיבל 2 המלצות חמות על התובעת (עמ' 10 לפרוטוקול).

משכך, ניתן לקבוע כי סעיף זה גם מתיישב עם ההיגיון המסחרי.

מעבר לדרוש, יצוין כי העובדה  שעם מתן הודעת הפיטורים נתבקשה התובעת להשיב את הטלפון הסלולארי ולא את הרכב, מחזקת את המסקנה כי אומד דעת הצדדים היה כי הרכב ישאר אצל התובעת במשך 30 יום לאחר פיטוריה. לעניין זה מצאנו לקבל את האמור בסעיף 28 לתצהירה, שלא נסתר, כי עם מתן הודעת הפיטורים, הנתבע 3 בדק את האמור בהסכם ואישר לתובעת להשאיר את הרכב אצלה. רק למחרת נזכר לדרוש מהתובעת להחזירו.

סיכומו של דבר, לאור לשון ההסכם המפורשת הקובעת כי הרכב יישאר בידי התובעת 30 יום לאחר סיום עבודתה, הרי שאנו קובעים כי אומד דעת הצדדים היה כי הרכב ישאר בידי התובעת 30 יום לאחר פיטוריה, ללא קשר למשך תקופת עבודתה. 

 

32.       מאחר שהנתבעים נטלו מהתובעת את הרכב, למרות שכאמור הייתה זכאית להמשיך להשתמש בו על פי חוזה העבודה, הרי שהיא זכאית לפיצוי בגין הפרת חוזה העבודה בעניין זה.

התובעת תבעה בכתב תביעתה סך של 40,000 ¤ בגין כל רכיבי התביעה, כולל בגין הפרת חוזה העבודה בעניין השימוש ברכב. התובעת העידה בתצהירה כי שווי הטבת הרכב הינו בסך 3,100.60 ש"ח, בהתאם להצעת מחיר שקיבלה להשכרת רכב לחודש מחברת השכרת רכב "אלדן" שצורפה לתצהירה. הנתבעים לא הציגו תחשיב נגדי לעניין זה.

אין חולק כי יום סיום עבודתה של התובעת בנתבעת הינו 6.9.08. כיוון שהחלטת בית הדין על החזרת הרכב ניתנה ביום 11.9.08 וגם הנתבעים טענו בכתב ההגנה כי הרכב הוחזר ביום 11.9.08 (והטענה שהועלתה בעדותו של הנתבע 3, בעמ' 15 לפרוטוקול, לפיה הרכב הוחזר יומיים לאחר מכן לא הוכחה), הרי שהתובעת הייתה זכאית להשתמש ברכב 25 ימים נוספים והיא זכאית לפיצוי בסך 2,500.5 ¤.

כמו כן בהתאם לאמור בסעיף 3 לחוזה העבודה, הייתה זכאית התובעת לכל התנאים הנלווים לשימוש ברכב. התובעת העידה בתצהירה כי שווי הוצאות הדלק עמד על סך 1,000 ¤. גם עניין זה לא נסתר ע"י הנתבעים.

לאור האמור, זכאית התובעת לפיצוי בגין הפרת חוזה העבודה בעניין החזרת הרכב, בסך של 3,500.5 ¤.

  

חיוב אישי כנגד הנתבעים 2 ו-3:

33.       בכתב התביעה אין למעשה כל טענה אישית כנגד הנתבעים 2 ו-3 וגם לא נטען כי יש להרים את מסך ההתאגדות כנגדם. רק בסעיף 150 לסיכומיה טענה התובעת כי מדובר ב-"ניסיון להשתמש במסך התאגידי כדי להתחמק ולהימנע מהתחייבויותיהם כלפי התובעת".

משלא נטענה בכתב התביעה כל טענה כאמור ומשהנתבעים 2-3 פעלו כאורגנים בלבד של הנתבעת, הרי שהתביעה האישית כנגדם נדחית.

 

 

 

 

סוף דבר:

34.       הנתבעת תשלם לתובעת את הסכומים כדלקמן:

א.        פיצוי בגין פיטורים שלא כדין בסך 8,000 ¤, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.10.08 ועד לפירעון.

ב.         פיצוי בגין הפרת חוזה העבודה בעניין החזרת הרכב, בסך של 3,500.5 ¤, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.10.08 ועד לפירעון.

 

35.       הנתבעת תשלם לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 5,000 ¤+מע"מ, וזאת תוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין.

לאחר מועד זה, ישא סכום ההוצאות הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל.

 

36.       התביעה כנגד הנתבעים 2 ו-3 נדחית.

ניתן היום כ"ט בניסן, תש"ע (13 באפריל 2010) בהעדר הצדדים.

 

 

קלדנית: רחל רוזה