ביטוח לאומי נ. מוחמד בכרייה


 

 

בית הדין הארצי לעבודה

עבל000189/08

 

 

 

 

                




המערער

המוסד לביטוח לאומי

 

 

-

 

המשיב

מוחמד בכרייה


 

בפני: סגנית הנשיא נילי ארד, השופט עמירם רבינוביץ, השופטת ורדה וירט-ליבנה

                נציג עובדים מר אלי וייץ, נציג מעבידים מר דני בר סלע             

   

 

בשם המערער –  עו"ד רועי קרת

בשם המשיב – עו"ד מיכאל חורי

 

פסק דין

 

השופטת ורדה וירט-ליבנה

1.         בפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בחיפה (סגנית הנשיא איטה קציר; בל 3377/05) בו התקבלה תביעתו של המשיב להכיר בליקוי שמיעה כפגיעה בעבודה בדרך של מיקרוטראומה.

            להלן עיקר עובדות המקרה וגלגולו של ההליך עד כה:

2.         המשיב, יליד 1948, עובד במפעל חוגלה – קימברלי בנהריה משנת 1971. במהלך עבודתו כמנהל משמרת יצור נחשף המשיב לרעש מזיק עד ליום 1.1.05, בו עבר לעבוד כמחסנאי במפעל. תביעתו למוסד לביטוח לאומי (להלן גם המוסד) לתשלום דמי פגיעה נדחתה בהודעת פקיד התביעות מיום 20.6.05 מהטעם כי לא הוכח אירוע תאונתי או אירועים תאונתיים זעירים תוך כדי העבודה שהביאו לירידה בשמיעה, והנזק בשמיעה אינו קשור לתנאי העבודה. מכאן תביעתו לבית הדין האזורי.

3.         המשיב טען כי הליקוי בשמיעתו החל בשנת 2000, אך הוא התלונן לראשונה בפני רופא על הירידה בשמיעה בשנת 2002. בית הדין האזורי מינה את ד"ר ברקו כמומחה רפואי מטעמו (להלן גם המומחה) על מנת שיחווה דעתו בעניין ליקוי השמיעה של המשיב והקשר הסיבתי לחשיפה לרעש בעבודתו.

            בחוות דעתו מיום 20.6.06 פירט המומחה את תיקו הרפואי של המשיב וממצאי בדיקות השמיעה ובפרק הסיכום והמסקנות כתב כך:

"מדובר בגבר בן 58, שבמסגרת עבודתו במפעל חוגלה בין השנים 1971 עד 2005 נחשף למפלסי רעש מזיקים. בתיקו הרפואי נרשמה אבחנה ראשונה של בעיית שמיעה בשנת 2000 ובעיית טנטון בשנת 2003. בדיקות הסקר השמיעתי עד סוף 2006 מראה שמיעה תקינה. בדיקות השמיעה מהשנים 4-2003 מראות שסובל מליקוי שמיעה מעורב, הולכתי ועצבי עם קומפוננט הולכתי משמעותי. גם בדיקות העזר האובייקטיביות תומכות בממצאי הבדיקות. בחלק מהבדיקות ישנן גם ירידה בשמיעה מטיפוס עצבי, בעיקר בתדר KHZ 6. המסקנה מבדיקות אלה היא:

1.   שעיקר ליקוי השמיעה ממנו סובל, לפחות הקומפוננט ההולכתי של ליקוי השמיעה, הוא על רקע תחלואתי.

2.   שחלק קטן מליקוי השמיעה, הקומפוננט העצבי, הוא על רקע תחלואתי (מחלתו הבסיסית) או על רקע חשיפתו לרעש.

לכן תשובותיי לשאלות כב' השופטת א. קציר הן:

א.  סובל ב-4-2003 מליקוי שמיעה מעורב, הולכתי ועצבי, ב-2 האוזניים.

ב.   לא מדובר במחלת מקצוע.

ג.   קיימת אפשרות שחלק קטן מליקוי השמיעה, היינו, הקומפוננט העצבי של ליקוי השמיעה, התפתח לפי הילכת המיקרוטראומה.

ד.   קיימת אפשרות שהמצב הקיים נגרם גם בגין תהליך תחלואתי וגם בדרך של מיקרוטראומה. עיקר הנזק השמיעתי הוא על רקע תחלואתי".


4.         בהחלטה מיום 5.11.06 הופנו אל המומחה שאלות הבהרה על חוות דעתו. להלן השאלות ותשובותיו של המומחה:

1. אנא הסבר כיצד קבעת כי עיקר ליקוי השמיעה ממנו סובל התובע הוא תחלואתי, כאשר התובע מעולם לא התלונן על ליקוי בשמיעתו עד שנת 2000, וכאשר עפ"י תיקו הרפואי הוא לא נבדק אצל רופאים א.א.ג?

תשובה: לא קבעתי שליקוי השמיעה של התובע הוא תחלואי עפ"י מועד התלונה האחרונה או הראשונה על ליקוי שמיעה. גם לא הסתמכתי על בדיקת רופאי א.א.ג. קבעתי שמדובר על ליקוי שמיעה שמתחלואה עפ"י מספר ממצאים אובייקטיביים ברורים:

א. בדיקות השמיעה: בכל בדיקות השמיעה, ללא יוצא מהכלל, הליקוי הבולט ביותר בשמיעה, ליקוי שמשפיע ברמת היום-יום על מצבו השמיעתי, הוא הליקוי בתדירויות הדיבור, שמורכב רובו ככולו מקומפוננט הולכתי. אין ויכוח על כך שקומפוננט הולכתי נובע מתחלואה ולא משום דבר אחר.

ב. ד"ר יהודה הולדשטיין, שבדק את אוזני התובע, מצא תופיות מעובות.

ג. טימפנומטריה C ב-2 האוזניים.

ד. באוזן ימין לא הופקו רפלקסים, באוזן שמאל רפלקסים גבוליים עד תדר KHZ2.

2. מה הסיבה לכך, שהתובע החל לסבול מליקוי שמיעה בשנת 2000? מתי התחיל הליקוי התחלואתי לדעתך?

תשובה: אינני יודע מהי הסיבה המדויקת שבעטיה התובע התחיל לסבול מליקוי שמיעה בשנת 2000. עפ"י דיווח מעקב אצל ד"ר שרל חדד מ-1999 בא אז לראשונה עם תלונות על אטימות באוזניים וליקוי שמיעה וכן בעיות אף וסינוסים. יתכן, כמו שכותב ד"ר הולדשטיין שהחל לסבול מתופיות מעובות ויתכן אף נוזלים. זה מסביר את הופעתו של הקומפוננט ההולכתי של ליקוי השמיעה, כנראה שזה החל בתקופה זו.

3. בדיקות סקר שמיעתי מתאריכים 22.8.95, 28.5.96, 17.12.96 נמצאו תקינות. מה ההסבר לכך, שבאותן בדיקות לא הופיע הליקוי התחלואתי של התובע? והאם הדבר מעיד על כך, כי המצב התחלואתי נוצר אך ורק לאחר ה-17.12.96?

תשובה: בדיקות סקר מתאריכים אלה היו תקינות. התלונות החלו ב-1999, פשוט כנראה שבסביבות שנה זו החל לפתח בעיה באוזן התיכונה שנותנת בבדיקות השמיעה את הביטוי של הבעיה ההולכתית. עפ"י רישום התלונות, כנראה שהביטוי הקליני החל ב-1999 ותועד באודיומטריה בשלב מאוחר יותר. אולם עצם קיומו של הקומפוננט ההולכתי בכל הבדיקות הוא ברור ולא ניתן לערעור (ההדגשה במקור – ו.ו.ל).

4. בסעיף 4(ב) לחוות דעתך קבעת, כי הירידה העצבית בשמיעה בתדירויות הגבוהות מחמירה וזאת כעבור כ-7 חודשים מהבדיקה שנערכה לתובע ביום 26.5.03. מה הסיבה להחמרה זו?

תשובה: מחלת אוזן תיכונה יכולה לגרום גם לליקוי עצבי. אולם התובע גם המשיך להיות חשוף לרעש. לכן ציינתי באופן ברור: א. שהקומפוננט ההולכתי של הליקוי הוא על רקע תחלואי – קביעה זו אינה מוטלת בספק. ב. שהקומפוננט העצבי של ליקוי השמיעה יכול להתפתח אף הוא על רקע תחלואי (המחלה הבסיסית), אך גם על רקע של חשיפה לרעש. לכן הוספתי שקיימת אפשרות שהקומפוננט העצבי של ליקוי השמיעה התפתח לפי הלכת המיקרוטראומה. כאמור, החמרה עצבית זו אחרי 7 חודשים, מבדיקה לבדיקה, יכולה להיגרם הן ע"י המחלה הבסיסית והן ע"י המשך החשיפה לרעש.

5. האם החשיפה לרעש מזיק בעבודה לתקופה של 33 שנים, יכלה לגרום לליקוי שמיעה אצל התובע?

תשובה: החשיפה לרעש מזיק יכולה לגרום רק לפגיעה עצבית, אך לא הולכתית.

6. מה ההסבר לכך, כי רק בשנת 2000 אובחנה בעיית ליקוי השמיעה ורק בשנת 2003 אובחנה בעיית הטנטון?

תשובה: הבעיה אובחנה, או ליתר דיוק נרשמה רק בשנת 2000 שעה שהחל להתפתח ליקוי שמיעה משמעותי בתדירויות הדיבור על רקע התפתחותו של ליקוי שמיעה הולכתי, תחלואתי, שהוא כאמור הקומפוננט העיקרי של ליקוי השמיעה עקב פגיעתו בשמיעה בתדירויות הדיבור. בשנת 2003 לא אובחנה בעיית הטנטון אלא נרשמה לראשונה תלונה על טנטון (ההדגשות במקור – ו.ו.ל).

 

5.         לאחר שהתקבלו תשובות המומחה, ניתן פסק דין בתביעה על ידי בית הדין האזורי ביום 12.2.07 בו נדחתה הטענה למחלת מקצוע אך נקבע כי קיים קשר סיבתי בין ליקוי השמיעה לבין החשיפה לרעש מזיק, היות והנזק בחלקו הוא גם על רקע חשיפה לרעש מזיק בעבודה. לכן התביעה התקבלה ונקבע כי המשיב סובל מליקוי שמיעה שהינו בגדר תאונת עבודה לפי הלכת המיקרוטראומה.

6.         המוסד הגיש ערעור לבית דין זה על פסק דינו של בית הדין האזורי (עב"ל 223/07) וביום 31.5.07 ניתן תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים להחזיר את התיק לבית הדין האזורי על מנת שתופנה למומחה שאלת הבהרה נוספת בזו הלשון: "האם השפעת תנאי העבודה פחותה בהרבה מהשפעת מצבו הקונסטיטוציונלי של התובע? השאלה הנשאלת מתייחסת הן באשר לגרימת הנזק והן באשר להחמרת הנזק".

            התיק הוחזר לבית הדין האזורי ושאלת ההבהרה הופנתה למומחה. המומחה השיב לשאלה ביום 22.8.07 כך:

"כפי שציינתי בחוות דעתי המקורית מתאריך 20.6.06 ובתשובותיי לשאלות ההבהרה מתאריך 23.11.06, התובע סובל מליקוי שמיעה מעורב, הולכתי ועצבי, כשעיקר הבעיה היא הקומפוננט ההולכתי שנגרם כולו מתחלואה. באשר לקומפוננט העצבי – זה יכול להיגרם הן מתחלואה והן מחשיפה לרעש. על כן המסקנה המתבקשת היא וזו מופיעה בחוות הדעת שנתתי, שלתנאי עבודתו של התובע, קרי – חשיפה לרעש, היתה השפעה פחותה בהרבה ביחס לגורם התחלואי על מצבו השמיעתי. רוב הנזק השמיעתי הקיים נגרם מתחלואה, רק חלקו הקטן יותר, המתייחס לחלק מהקומפוננט העצבי של ליקוי השמיעה, נובע מחשיפתו לרעש. כאן לא מדובר על החמרת מצב אלא על השפעות וגורמים למצב השמיעתי הקיים".

 

7.         בעקבות תשובת המומחה, ניתן פסק דינו של בית הדין האזורי נשוא ערעור זה. בית הדין האזורי קבע כי מחוות דעת המומחה עולה כי מתקיים קשר סיבתי ברור בין החשיפה לרעש מזיק בעבודה לבין ליקוי השמיעה, גם אם רוב הנזק הוא על רקע תחלואתי. בית הדין האזורי הסתמך על פסק הדין בעב"ל 521/05 משה קורין נ' המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם, 7.10.2007, להלן גם פסק דין קורין) בו נפסק כי די בקשר סיבתי של 20% על מנת להרים את הנטל, וקבע כי הוכח בנסיבות העניין הקשר הסיבתי הנדרש וקיבל את תביעתו של המשיב להכיר בליקוי השמיעה כתאונת עבודה על פי עקרון המיקרוטראומה.

            מכאן הערעור שבפנינו.

            עיקר טענות הצדדים בערעור:

8.         המוסד טוען בפנינו כי לאור תשובת המומחה לשאלת ההבהרה האחרונה שהופנתה אליו ומכלול קביעותיו, השפעת העבודה על מצבו של המשיב הינה פחותה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים, ולכן לא הוכח קיומו של קשר סיבתי כנדרש. כן מסתמך המוסד על קביעת המומחה לפיה עיקר הבעיה נובעת מהמרכיב ההולכתי הנגרם כולו מתחלואה, וקיומו של קשר בין תנאי העבודה לפגיעה בקומפוננט העצבי הוא בגדר אפשרות בלבד. לכן לטענתו טעה בית הדין האזורי בפסק דינו והקשר הסיבתי בין תנאי העבודה לליקוי השמיעה הינו זניח ביותר.

9.         המשיב, מנגד, מאמץ את פסק דינו של בית הדין האזורי , וטוען כי לאור קביעות המומחה לפיהן חלק מהנזק נגרם כתוצאה מחשיפה לרעש הוכח הקשר הסיבתי ויש להעביר את העניין לוועדה הרפואית שתקבע את אחוזי הנכות.

 

דיון והכרעה:

10.       לאחר שעיינו היטב בטענות הצדדים, בתשתית העובדתית, בחוות דעתו של המומחה ותשובותיו לשאלות ההבהרה שהופנו אליו ולפסק דינו של בית הדין האזורי, הגענו לכלל מסקנה כי לא הוכח די הצורך קיומו של קשר סיבתי כנדרש בין חשיפתו של המשיב לרעש מזיק בעבודתו לבין ליקוי השמיעה בו הוא לקה, אין מקום להכיר בליקוי השמיעה כפגיעה בעבודה ודין ערעור המוסד להתקבל. להלן הנימוקים להכרעתנו זו.

11.       סוגיית רמת ההוכחה הנדרשת של קיום תאונה בעבודה על ידי הוכחת קיומו של קשר סיבתי בין תנאי העבודה לבין הפגיעה בעבודה נדונה בפסיקתנו פעמים רבות. כך למשל, בעב"ל 217/05 תאופיק ג'בארין נ' המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם, 22.11.2005) נקבע כי:

 "גם אם נצא מנקודת הנחה, כי לא ניתן לאתר באופן ודאי את סיבת הפגיעה, הרי שבדרך כלל ההכרעה האם מדובר בפגיעה הנובעת מן העבודה, צריך שתעשה בהתבסס על השאלה, 'מהי הסיבה הסבירה יותר'".

           

כמו כן, נקבע בעב"ל 628/06 המוסד לביטוח לאומי נ' סיגלית כהן (לא פורסם, 27.6.2007) בהקשר של ירידה בשמיעה כמחלת מקצוע:

"כאשר מדובר בהשפעה מזערית וקטנה ביותר עקב החשיפה לרעש על המחלה לא ניתן לראות זאת כמחלת מקצוע שהרי הנזק והירידה בכושר השמיעה בתדירויות הדיבור אמור לבוא בעיקרו כתוצאה מן החשיפה לרעש וכאשר מדובר בהשפעה מינורית לא ניתן לראות קשר סיבתי בין החשיפה לרעש לבין ליקוי השמיעה הקשה שממנו סובלת המשיבה כאשר המומחה מסביר היטב ממה נובע אותו ליקוי שמיעה ומהסברו זה עולה, כי ליקוי השמיעה אינו  נובע מן העבודה ואינו מהווה מחלת מקצוע".

 

לעתים, נדרש בית דין זה להיזקק לשאלה של הוכחת הקשר הסיבתי הנדרש כאשר מוצגים נתונים בדבר אחוז ההשפעה של תנאי העבודה על התאונה בעבודה. כך למשל נקבע כי במקרה בו השפעת האירוע בעבודה על קרות אירוע מוחי הייתה בשיעור של 25% ואותו אירוע לא היה מתרחש אלמלא האירוע בעבודה, יש להכיר באותה פגיעה כפגיעה בעבודה (עב"ל 210/97, שלומית רז נ' המוסד לביטוח לאומי, לא פורסם 18.8.1999).

כן נקבע במקרים אחרים כי די בהוכחת השפעה של העבודה על מחלה הגורמת להחמרתה בשיעור של 20% על מנת להכיר בה כפגיעה בעבודה בין במקרה של מחלת מקצוע ובין במקרה של מיקרוטראומה (ראו פסק הדין בעניין משה קורין, עב"ל 148/07 רון קמפינסקי נ' המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם, 14.7.2008) ועב"ל 659/06 המוסד לביטוח לאומי – חיין עפיף טנוס, לא פורסם (10.3.2007)).

12.       אשר לענייננו: יישום ההלכות למקרה שבפנינו ולתמונת המצב העולה מחוות דעת המומחה ומתשובותיו לשאלות ההבהרה שנשאל מוביל אותנו למסקנה שונה מהמסקנה אליה הגיע בית הדין האזורי, ואנו סבורים כי המשיב לא עמד בתנאים להוכחת קיומו של קשר סיבתי במידה הנדרשת.

            המומחה הסביר בחוות דעתו ובתשובותיו לשאלות ההבהרה כי המשיב סובל מליקוי שמיעה מעורב בעל שני מרכיבים – הולכתי ועצבי, כאשר המרכיב המשמעותי הוא ההולכתי ומהווה את עיקר ליקוי השמיעה, והוא נגרם באופן חד משמעי על רקע תחלואתי וללא קשר לעבודתו. באשר למרכיב העצבי, אשר מהווה חלק קטן מליקוי השמיעה, קבע המומחה כי קיימת אפשרות כי הוא נגרם כתוצאה מהחשיפה לרעש אך גם הוא יכול היה להתפתח על רקע תחלואתי. על פי ממצאים אלה הסיק המומחה בתשובתו לשאלת ההבהרה האחרונה שהופנתה אליו כי לתנאי עבודתו של המשיב הייתה השפעה פחותה בהרבה על ליקוי השמיעה שלו לעומת הגורם התחלואתי.

13.       על סמך ממצאים אלה אין מנוס ממסקנה כי לא הוכח קיומו של קשר סיבתי כנדרש על פי אמות המידה שנקבעו בפסיקה. כאשר נקבע כי עיקר ליקוי השמיעה נגרם על רקע תחלואתי, ולגבי חלקו הקטן של ליקוי השמיעה ישנה אפשרות בלבד (בלי שהדבר נקבע באופן חד משמעי) כי הוא נגרם כתוצאה מחשיפתו של המשיב לרעש מזיק בעבודה, אין בכך כדי להטות את הכף לטובת המשיב ואין להכיר בליקוי השמיעה כפגיעה בעבודה.

            בית הדין האזורי הסתמך בקביעתו על פסק הדין בעניין משה קורין, אולם הנסיבות שנדונו בו וההכרעה בו אינה רלוונטית למקרה שבפנינו. בפסק הדין בעניין משה קורין ייחס המומחה הרפואי 20% מהנזק בריאותיו של המערער לחשיפתו לחומרים מסוכנים בעבודה. אין הדבר דומה לנסיבות המקרה שבפנינו בהן המומחה לא נקב באחוזים של השפעת החשיפה לרעש על ליקוי השמיעה, אלא קבע כי רוב הליקוי אינו קשור לתנאי העבודה וקיימת אפשרות בלבד שחלק קטן מהליקוי קשור לתנאי העבודה. המומחה אף שלל פגיעה על דרך של החמרת המחלה.

על כן, ומכל הטעמים המפורטים לעיל, דין הערעור להתקבל.

 

14.       סוף דבר: ערעור המוסד לביטוח לאומי מתקבל כך שליקוי השמיעה ממנו סובל המשיב איננו מוכר כפגיעה בעבודה וקביעתו של בית הדין האזורי בעניין – מבוטלת.

            חיובו של המוסד לביטוח לאומי בהוצאות שכ"ט עו"ד בבית הדין האזורי בסך 5,000 ¤ – מבוטלת. ככל שהסכום שולם למשיב, הוא ישיב אותו למוסד לביטוח לאומי תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד למועד התשלום בפועל.

            אין צו להוצאות בערעור.

 

סגנית הנשיא נילי ארד:

מקובלים עלי הדברים בחוות דעתה של חברתי השופטת וירט-ליבנה והתוצאה אליה הגיעה, לפיה מתקבל ערעורו של המוסד לביטוח לאומי.

 

השופט עמירם רבינוביץ:

מאחר ו"השורה התחתונה" של המומחה קובעת שהשפעת העבודה על גרימת ליקוי השמיעה של המערער הייתה פחותה בהרבה מהשפעת הגורם התחלואתי, מסכים אני לפסק דינה של חברתי השופטת וירט-ליבנה.

 

נציג עובדים מר אלי וייץ:

אני מסכים לחוות דעתה של השופטת וירט-ליבנה ולתוצאה אליה הגיעה, לפיה מתקבל ערעורו של המוסד לביטוח לאומי.

 

נציג מעבידים מר דני בר סלע:

אני מסכים לחוות דעתה של השופטת וירט-ליבנה.

 

 

סוף דבר:

 

כאמור בחוות דעתה של השופטת וירט-ליבנה, ערעור המוסד לביטוח לאומי מתקבל כך שליקוי השמיעה ממנו סובל המשיב איננו מוכר כפגיעה בעבודה וקביעתו של בית הדין האזורי בעניין – מבוטלת.

            חיובו של המוסד לביטוח לאומי בהוצאות שכ"ט עו"ד בבית הדין האזורי בסך 5,000 ¤ – מבוטלת. ככל שהסכום שולם למשיב, הוא ישיב אותו למוסד לביטוח לאומי תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד למועד התשלום בפועל.

            אין צו להוצאות בערעור.

 

 

ניתן היום ח' באייר, תש"ע (22 באפריל, 2010) בהעדר הצדדים.

 

 

השופטת ורדה וירט-ליבנה

 

השופט עמירם רבינוביץ

 

סגנית הנשיא נילי ארד

 

 

נציג מעבידים מר דני בר סלע

 

נציג עובדים מר אלי וייץ

 

 

Source: 
http://info1.court.gov.il/Prod03\ManamHTML5.nsf/D56E043430F91AC14225770D0051D67D/$FILE/9C1936315E6F951D4225770D004611EF.html
תאריך: 
22/04/10
Case ID: 
0_0
Case type: 
עבל
סיווגים
שופטים : סגנית הנשיא נילי ארד
סגנית הנשיא נילי ארד
Powered by Drupal, an open source content management system