קורנסקו רבקה נ. ד"ר קרקובסקי


 

   

בתי המשפט


 

א  052628/05

בית משפט השלום תל אביב-יפו

 

20/01/2009

תאריך:

כב' השופטת מיכל שריר

בפני:

 

 





קורנסקו רבקה

בעניין:

התובעת

אור חן (אוחנה) דוד

ע"י ב"כ עו"ד


 

נ  ג  ד


 

1 . ד"ר קרקובסקי

2 . בית חולים אסף הרופא

3 . מדינת ישראל - משרד הבריאות

4 . ענבל חברה לביטוח בע"מ-ירושלים

הנתבעים

עו"ד גלס שושנה

ע"י ב"כ עו"ד


 

 


פסק דין

 

1.       רקע עובדתי

          א.       הנתבע 1 עבד אצל הנתבעת 2, בבעלות הנתבעת 3, למעלה מ- 30 שנה כרופא עיניים מומחה בניתוחי קטרקט וטיפל בתובעת, ילידת 1924, כמפורט  להלן.

 

          ב.       התובעת סבלה מקטרקט בשתי עיניה.

 

          ג.        ביום 1998 .25.4 נותחה התובעת בעינה הימנית ע"י הנתבע 1, הקטרקט הוסר בהצלחה וראייתה שבה לאיתנה.

 

          ד.       ביום 1.11.98 עברה התובעת נתוח זהה שבוצע אף הוא ע"י הנתבע 1 בעינה השמאלית. לקראת סיום הניתוח אובחנה חולשה של הזונולות, המחברות בין העדשה לגלגל העין, נגרם קרע, בעקבותיו בוצעה ויטרקטומיה קדמית והעדשה הושתלה בסולקוס,  בלשכה האחורית.

 

          ה.       באוגוסט 1999 התלוננה התובעת על ירידה בראיה וביום 24.8.99 טופלה בלייזר לפתיחת הקופסית האחורית ע"י ד"ר ארליך מקופת חולים.

 

          ו.        כחודש אחרי הטיפול בלייזר נצפתה תזוזה של העדשה וביום 26.9.99 נותחה התובעת לתיקון מיקום העדשה המושתלת.

 

          ז.       ביום 6.10.99 עקב תזוזה חוזרת של העדשה המושתלת עברה התובעת נתוח ויטרקטומיה נרחב יותר, הוצאה העדשה מהלישכה האחורית והושתלה עדשה ללשכה הקדמית.

 

          ח.       התובעת פיתחה לחץ תוך עיני שטופל בלייזר וצמיחה של תאים אפיתליאליים על האנדותליום של הקרניות, מעין סרטן (עמ' 26 לפרוטוקול שורה 7) שגרמו לפרפורציה של הקרנית, שחייבה הוצאת העין ביום 6.5.02.

 

          ט.       הצדדים חלוקים הן בשאלת אחריות הנתבעים להשתלשלות דלעיל והן לגבי גובה נזקיה של התובעת.

 

2.       רשלנות הנתבעת 1

          א.       בטענתה לרשלנותו של הנתבע 1 התבססה התובעת על חוות דעת פרופ' זאוברמן מטעמה לפיה: "… ברור שאם יש קרע משמעותי בקופסית או בזונולות הרופא המנתח צריך לשקול היטב אם כדאי להשתיל  עדשה תוך עינית בלשכה האחורית. הסיבה לכך היא שבלי תמיכה מספקת של הקופסית האחורית או של הזונולות העדשה התוך עינית תעבור SUBLUXATION (צניחת העדשה  בתוך הזגוגית), תצא מהמקום המרכזי מאחורי האישון, תשקע לתוך חלל הזגוגית, ותגרום לסיבוכים והפרעות אופטיות קשות. במצב כזה, לאחר ביצוע ANTERIOR VITRECTOMY (ויטרקטומיה קדמית) על המנתח לשקול לוותר על הכנסת עדשה תוך עינית ולתת לחולה עדשת מגע לתיקון הראיה לאחר הבראת העין מהניתוח; או להשתיל עדשה בלשכה הקדמית, שהיא בדרך כלל נחותה מעדשה הלשכה האחורית ויכולה לגרום סיבוכים בקטע הקדמי של העין או, אם המנתח בעל נסיון רב, להכניס עדשה בלשכה האחורית ולתפור אותה בלובן (SELERA) של העין.

                    לדעתי, מנתח סביר לא היה צריך למקם את העדשה בסולקום כפי שהוא עשה, בגלל שבמצב כזה הסיכון של SUBLUXATION של העדשה (צניחת העדשה בתוך  הזגוגית) גבה מאוד. סיבוך כזה יכול לגרום להדרדרות מצב העין. הנזק הסופי שהצריך הוצאת העין היה נמנע אם המנתח היה נוהג אחרת".

 

          ב.       מנגד, כפרו הנתבעים ברשלנותם עפ"י חוות דעת פרופ'  מרין מטעמם לפיה  פרופ' זאוברמן טועה כיוון ש: "השתלה של העדשה ללשכה האחורית, ללא תפרים, היא היתה השיטה המומלצת בשנת 1998 (3) וגם היום. היום יש ויכוח בין הרופאים האם עדיף להשתיל עדשה ללשכה האחורית או ללשכה הקדמית, וההחלטה של המנתח נשענת על כמות הקופסית האחורית. במקרה שלפנינו כשהיה מספיק קופסית לתמיכה בעדשה ובו הקרע בזונולות היה קטן, ההשתלה ללשכה האחורית היתה הנכונה. לא היה מקום אפילו לשקול אי השתלת עדשה.

                    יש גם לציין כי התוצאה היתה טובה, הראיה השתפרה כנדרש והדיסלוקציה של העדשה מסיבות שאינן קשורות בהחלטת המנתח, מיקום העדשה עד אוגוסט 1999 היה טוב".

 

          ג.        לאור הפער בין חוות דעת שני המומחים, הוריתי על מנוייה של פרופ' ע. לבנשטיין כמומחית מטעם ביהמ"ש ולדעתה:

                    "א)   אינני מסכימה עם פרופ' זאוברמן שלפני הניתוח בעין שמאל הראיה היתה יחסית טובה. כאמור בקבלתה של החולה לאשפוז 'ירידה הדרגתית בראיה משמאל ובבדיקה באופן מפורט  PSC + CAT NS שפרושו עכירות  גם בגרעין העדשה וגם בקופסית האחורית שלה. חדות הראיה היתה 6/18, בהחלט ראיה ירודה המצדיקה ניתוח להסרת ירוד.

 

                     ב)     אינני מסכימה עם פרופ' זאוברמן שלא ברור מגליון הניתוח מה היתה הסיבה לויטרקטומיה, כתוב באופן ברור שיש זונוליזיס (קרעים בזונולות).

 

                    ג)      אני מסכימה עם פרופ' זאוברמן ש'אם יש קרע משמעותי בקופסית או בזונולות, הרופא המנתח צריך לשקול היטב אם כדאי להשתיל עדשה תוך עינית בלשכה אחורית' מהסיבות שהוא מציין. אני בטוחה שהמנתח אכן שקל זאת היטב והחליט שיש מספיק תמיכה כדי להשתיל עדשה תוך עינית בלשכה האחורית. הדבר גם הגיוני בהתחשב בעובדה שהקרע בזונולות היה רק שעה אחת.

 

                    ד)      אינני מסכימה עם פרופ' זאוברמן שצריך לשקול לוותר על הכנסת עדשה. אינני מכירה אף מנתח קטרקט שבמקרים של אבדן זגוגית בימינו לא ישתיל עדשה תוך עינית. ההליך הנכון הוא לטפל בבעיה שנוצרה (ע"י ביצוע ויטרקטומיה קדמית בדרך כלל), להחליט על מידת התמיכה שיש לעדשה תוך עינית, ולפי זה להחליט אם להשתיל את העדשה בלשכה האחורית או קדמית. אני מסכימה עם פרופ' אבני שאם המנתח שוקל שיש מספיק תמיכה לעדשה עדיף תמיד להשתילה  בלשכה אחורית, וכמו כן שתפירה מתבצעת רק אם שוקלים שאין מספיק תמיכה. השתלת עדשה בסולקום, ללא תפירה היא היא ההליך המקובל והעדיף במקרים של אבדן זגוגית וביצוע ויטרקטומיה קדמית...

                             המצב נובע מסיבוכים של הניתוח, שייתכנו בכל ניתוח קטרקט ולא נגרם מרשלנות כלשהיא של המנתחים".

 

          ד.       הצדדים הסכימו על הגשת חוות הדעת מטעמם ללא חקירת המומחים אך פרופ' לבנשטיין נחקרה על חוות דעתה ונותרה איתנה בדעתה.

                        "המטרה בניתוח לשאוב את העדשה מהעין ולהשאיר הקופסית וזאת כדי להשתיל בתוך הקופסית את העדשה הסינטטית. אם יש חשש לשלמות הקופסית, אנו חוששים להשתיל העדשה בתוך הקופסית כי אז היא עלולה ליפול לתוך  הזגוגית ואז נשלים העדשה בסולקום, המרווח שבין הקופסית ומה שמסביבה, כדי שיהיה לנו יותר בטחון. בכל ניתוח קטרקט כשאנו מתכננים הניתוח אנו מכינים 2 עדשות. האחת, שאמורה להיות בתוך הקופסית ועדשה שניה, כגיבוי שאותה אנו מכינים או לסולקום או אפילו אם הכל נראה לא תקין ללשכה הקדמית, זו גם אפשרות אך פחות טובה. אנו משתדלים לא להגיע אליה" (עמ' 22 לפרוטוקול שורות 13-19).

                    "אם אני מחליטה בכל זאת להשתיל העדשה בסולקום – כמו שאני כמעט תמיד עושה...

                    ברוב הגדול של המקרים, רובם ככולם, אנו לא שמים טבעת ולא תופרים העדשה לזונולות"  (מעמ' 23 לפרוטוקול שורה 28 עד  עמ' 24 לפרוטוקול שורה 1).

                    "אני לא זוכרת ב- 10 שנים האחרונות ניתוח שמסתיים ללא עדשה" (עמ' 24 לפרוטוקול שורה 7).

                    "יש סיכונים רבים בהשתלה בלשכה הקדמית ואנו מנסים להמנע ככל האפשר, ברוב הגדול של המקרים של אבדן זגוגית, רובם ככולם, אנו משתילים בלשכה האחורית. התוצאות בלשכה הקדמית הן פחות טובות, כי זה מאוד קרוב לקרנית ונגרמת במקרים רבים פגיעה לקרנית בגלל העדשה שיושבת שם ובצקת בקרנית, מנסיוני, אני לא זוכרת שהשתלתי בלשכה הקדמית כבר שנים...

                    ברוב המקרים לא נזקקים לתפירה. במיוחד שהקרע בזונולות הוא רק של שעה" (עמ' 24 לפרוטוקול שורות 26-28, עמ' 25 לפרוטוקול שורות 1-2, 5-6).

                    "את אומרת שפרופ' מרין שגם עוסק בלייזר וקטרקט שלמעשה התיזה של פרופ' זאוברמן שגויה – אם הוא מתכוון לתיזה שאסור היה להשתיל העדשה בלשכה האחורית, אני חושבת שהיא שגויה".

 

          ה.       פרופ' לבנשטיין חזרה והסבירה:

                    "לשאלתך, השיטה בה נקט המנתח בתובעת היתה נכונה – בהחלט כן"(עמ' 27 לפרוטוקול שורה 9).

                    התובעת נותחה בשיטה נתוחית שונה משיטת הפאקואמולסיפיקציה:

                    "שיטת הפאקו ללא ספק היא שיטה יותר מודרנית. יחד עם זאת גם אצלי במחלקה מבצעים מידי יום ניתוחים לא בפאקו...... אני בעצמי בשנת 99 וגם אחרי עדיין עשיתי ניתוחים בשיטה שאינה פאקו כמו הרבה מנתחים אחרים" (עמ' 22 לפרוטוקול שורות 4-5, 9-10).

                    כאמור בע.א.  323/89 קוהרי ואח' נ. מדינת ישראל – משרד הבריאות פד"י מה' (2) 142, 2-171:

                    "... וכך הוא גם המצב כאשר בשאלות מקצועיות קיימות מחלוקות בין מומחים לדבר והשופט מאמץ דעה של אסכולה או שיטה אחת ומעדיף אותה על פני אסכולה ושיטה אחרת, שגם לה יש מהלכים ואחיזה באותו תחום, ואין הפעלת השיטה האחת מצביעה על  העדר שיקול מקצועי או רשלנות. זהירות מיוחדת מתחייבת בשיטת הרפואה, שאינה מדע מדויק, ובה עדיין קיימים שטחים נרחבים, הנתונים לחקר ולהתפתחות מתמידים, לא כל תגובה של החולה המסויים לטיפול ספציפי ניתנת לצפיה מראש, אף בזהירות המכסימלית..."

                    "המבחן אשר על ביהמ"ש לבחון בו מעשה או מחדל פלוני של רופא תוך כדי טיפולו המקצועי, אם יש בו, או אם אין בו משום רשלנות, איננו מבחן של חכמים לאחר המעשה אלא של הרופא הממוצע בשעת מעשה, רופא בשר ודם עשוי לטעות ולא כל טעות מהווה רלשנות" (ע.א. 280/60 בעמ' 1977)

 

          ו.        פרופ' מרין היה בדעה כי: "ניתן לקבוע בבטחון מלא כי הניתוח של ה- 1.11.98 הסתיים טוב. העדשה ישבה טוב במקום וחדות הראיה השתפרה בהדרגה...

                    לא ידוע מה גרם לדיסלוקציה של העדשה. סביר כי אחד משני דברים היו הגורם לכך. אפשרות אחת היא שהיתה חבלה בעין, אם התובעת הרגישה אותה או לא. אפשרות שניה היא שהקפסולוטומיה התרחבה באופן מקרי. תואר בספרות שבמקרים נדירים הלייזר גורם לקרע ארוך בקופסית המגיע עד לקו המשווה (EQVATOR) של הקופסית. תופעה כזו היא כמובן לא רצונית ולא צפויה מראש.

                    בסיכום, הדיסלוקציה של העדשה המלאכותית חלה רק 9 חודשים לאחר הניתוח, מסיבה לא ברורה, אך בכל מקרה לא נבעה מרשלנות רפואית".

 

                    פרופ' לבנשטיין היתה בדעה דומה:

                    "היתה לה ירידה בראיה לאחר מכן שנשקלה כנגרמת מעכירות בקופסית העדשה שזה דבר רגיל שקורה לפחות 50% מניתוחי קטרקט רגילים ללא סיבוכים והיא עברה לייזר לפתיחת הקופסית. אז יש כאן שתי נקודות שלאחר הניתוח שבהם היו יכולים להיות שינויים במנח העדשה ובמידת התמיכה שיש לה. קודם כל עצם הווצרות העכירות יכולה לשנות את המשיכות השונות שחלות בעין וביצוע הלייזר ופתיחת הקופסית יכולים גם כן להשפיע.

                    אם החולה היתה מתעוררת למחרת הנתוח הראשון ב- 1/11 והעדשה היתה ברצפה, בזגוגית, אז היינו יכולים לאמר טעינו בשיקול, אבל העדשה היתה במקומה 10 חודשים. אני לא חושבת שניתן לטעון זאת" (מעמ' 25 לפרוטוקול שורה 24 עד עמ' 26 לפרוטוקול שורה 3).

 

          ז.       אני דוחה מכל וכל נסיונה הנואל של התובעת לייחס לנתבע 1 רשלנות כיוון ששמעה אותו אומר במהלך הניתוח כי ידו זזה ותזוזה זו היא שגרמה לסיבוך (סעיף  14 לת/1), לא רק מפני שהאמור אינו מתיישב עם טענתה בסעיף 29 כי: "הייתי המומה, הדבר נפל עלי כרעם ביום בהיר כאשר עד אז לא הבנתי איך בכלל נקלעתי למצב כזה לאחר הניתוח אשר הוצג בפני כפשוט וללא סיבוכים מה גם שנאמר לי כי הנתוח (הראשון) עבר בהצלחה" אלא שהטענה מופרכת גם כהסברה של פרופ' לבנשטיין (עמ' 23 לפרוטוקול שורות 4-13) ולא היה לה כל אזכור עד לעדות הראשית, גם לא בחוות הדעת מטעמה של התובעת עצמה ת/3, מכאן שלא הוכח כל קשר בין התזוזה גם אם היתה, ואני כאמור דוחה הטענה מכל וכל, לבין הסיבוך שנגרם בפועל.

 

          ח.       לאור כל האמור לעיל, אני קובעת כי הנתבע 1 נקט בשיטה נתוחית ידועה ומקובלת כאז כן עתה, שקל את השיקולים הנכונים למיקום העדשה ושתל אותה בלשכה האחורית כפי שמקובל ונהוג בדרך כלל למניעת סיבוכים, גם במקרה של קרע בזונולות מה עוד שבמקרה זה היה בטל בשישים ועל כן נדחית טענת הרשלנות.

 

3.       סעיף 41 לפקודת הנזיקין

                    א. טענה זו לא בא זכרה בכתב התביעה ועל כן כדין טוענים הנתבעים להרחבת חזית.

                        למרות האמור לעיל אדון בקצירת האומר גם בטענה זו.

 

          ב.           סעיף 41 לפקודת הנזיקין מעביר נטל ההוכחה, על הנתבעים להוכיח כי לא התרשל משנתמלאו 3 תנאים:

                    1)     לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק.

 

                    2)     הנזק נגרם ע"י נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו.

 

                    3)     ונראה לביהמ"ש שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט  זהירות סבירה.

 

          ג.        אכן, כאמור בע.א. 2989/95 קורנץ נ. מרכז רפואי ספיר מפי כב' השופטת שטרסברג כהן:

                    "העברת הנטל במקרים של רשלנות רפואית מבטאת מדיניות משפטית, שתכליתה לרדת לחקר העובדות המצויות בדרך כלל בידי הרופא או המוסד הרפואי. יש ומתקיימים תנאי סעיף 41 לפקודת הנזיקין ואז מועבר הנטל מכוח אותו סעיף ויש והוא מועבר מכוח הפעלת מבחן ההסתברות של רשלנות גם משלא נתמלאו אותם תנאים".

 

                    אלא שבענייננו אין להפעיל סעיף 41 הנ"ל, בין אם משום שלא נתמלא התנאי השלישי ובין משום שגם עפ"י מבחן ההסתברות של רשלנות לא היה מקום להעברת הנטל, אך גם לו הועבר – עמדו בו הנתבעים.

 

          ד.       כמפורט לעיל בסעיף 1 לעיל, לא נפלה כל רשלנות בביצוע הנתוח כפי שבוצע בפועל.

 

          ה.       לא זו בלבד, אלא שהסיבה לנזק הובררה די צרכה:

                    "זה מצב נדיר, עד כדי כך שניתן להגדירו, כתאונה, עד כדי כך שאני אף פעם לא אומרת לחולים לפני ניתוח, כי  זה עלול לקרות, כי הסיכון הוא כל כך קטן. אם החולה לא היתה עוברת נתוחים זה לא היה קורה. מצד שני, הסיבוך הזה קורה, לצערנו, גם בניתוחים ללא סיבוכים ואין לו בדרך כלל קשר לאיזה שהיא טכניקה לא נכונה. ברור שאם היתה עוברת רק נתוח אחד, קטרקט ללא צורך בניתוח נוסף, הסיכוי שזה יקרה היה יותר קטן" (עמ' 24 לפרוטוקול שורות 17-22).

 

                    "זה (צמיחת תאי אפיטליום – מ.ש.) אחד הסיבוכים הקשים ביותר שיש בניתוחי עיניים, בכל ניתוח שהוא, ברוב המקרים העיניים הולכות לאיבוד. במקום השתלמותי בארה"ב, יש מומחים לטפול בסיבוך זה. אני מכירה את הסיבוך מצויין, אבל כמעט אף פעם לא מצליחים להציל את העין שסובלת מגדילת אפיטליום, זה כמו סרטן, זאת תאונה  במרכאות" (עמ' 26 לפרוטוקול שורות 6-7).

 

                    "תאי האפיטול קיימים בעין והם מאיזה שהיא סיבה נעשים פעילים מוצאים דרך כניסה, וחודרים לעין כמו סרטן.

                    ... לשאלת ביהמ"ש: אם לא יודעים את הסיבה לזה – אני מניחה שיודעים אבל אני לא מתמצאת במחקרים כי זה סיבוך מאוד, מאוד נדיר... ותאים אלה שגרמו בסופו של דבר לעיוורונה של התובעת, כי לא הצליחו לטפל בו" (עמ' 27 לפרוטוקול שורות 2-7).

 

4.       הסכמה מדעת ותקיפה

          א.       כאמור בפרק ד' לחוק זכויות החולה, תשנ"ו – 1996 לא ינתן טיפול רפואי למטופל, אלא אם כן, נתן לכך המטפל הסכמה מדעת (למעט בחריגים המנויים בחוק) התלויה במידע הרפואי המפורט בחוק שעל המטפל ליתן למטופל, ההסכמה תנתן בכתב, בעל פה או בדרך של התנהגות, למעט בטיפולים המפורטים בתוספת הדורשים הסכמה בכתב כמו נתוחים.

 

          ב.       בענייננו, חתמה התובעת על טופס הסכמה לפני כל ניתוח שעברה (נ/1 – נ/5), אך בכך אין די כאמור בע.א. 560/84 נחמן נ' קופ"ח פד"י מ' (2) 384, 387:

                    "הבעיה היא, אם הוסברו לתובע, בטרם הסכים, הסיכונים הכרוכים בבדיקה (או בכל פעולה רפואית אחרת – מ.ש.). אם אכן הוסבר לו, כי אז ההסכמה תופסת ומחייבת ואין לייחס לרופאים שבצעו את הבדיקה מעשה תקיפה או מעשה נזיקין כלשהוא. אם לא הוסברו לו הסיכונים, כי אז ההסכמה חסרת נפקות והבדיקה תיחשב כמעשה תקיפה המהווה עוולה בנזיקין".

 

          ג.        טופסי ההסכמה עליו חתמה התובעת פרט את כל הסיכונים האפשריים:

                    "אני מצהירה ומאשרת בזאת, כי ניתן לי הסבר על התוצאות המקוות ותופעות הלוואי האפשריות של הניתוח לרבות כאב ואי נוחות. כמו כן, הוסברו לי הסיכונים והסיבוכים האפשריים לרבות: זיהום, דימום, איבוד הזגוגית, נקיעת העדשה, תוזת העדשה התוך עינית, סיבוכים הקשורים בתגובה מאוחרת של העין לנתוח וכן אפשרות להפרעות תשבורת לאחר הניתוח ובמקרים נדירים אבדן הראיה בעין המנותחת, סיבוכים נדירים יותר הם צניחת העפעף, תגובה דלקתית כרונית, השפעה שלילית של העדשה המושתלת על הקרנית שהצריך את הוצאת העדשה בניתוח ולעיתים צורך בהשתלת קרנית, הפרדת רשתית ובצקת במקולה, לעיתים מופיע ירוד משני המצריך טיפול בלייזר.

                    .........

                    הסכמתי ניתנת גם לביצוע הרדמה מקומית לאחר שהוסברו לי הסיכונים והסיבוכים של הרדמה מקומית לרבות דימום, זיהום, פגיעה בעין ובמקרים נדירים אבדן הראייה...." (הדגשות שלי – מ.ש.) (נ/1 – נ/5).

 

          ד.       התובעת הצהירה כי:

                    "38. עוד אני מבקשת להדגיש כי נכון הדבר שבביה"ח הוחתמתי על 'טופס הסכמה לניתוח' סטנדרטי ואולם ברצוני להבהיר מפורשות כי אף לא במעמד החתימה, לא נאמר לי ולא הוסבר לי דבר מהאמור לעיל. יודגש כי במועד החתימה על טופס  ההסכמה לא ידעתי ולא הייתי מודעת למה שיודעת אני היום, בהסתכלות מפוכחת וכואבת לאחור, הסיכונים הרבים הכרוכים בניתוח, והאפשרות כי אשאר ללא עין ובעלת הגבלות קשות בתפקודי לכל שארית חיי.

                    39.    ברור, אם כן, כי עצם חתימתי אין בה כדי להעיד על דבר ואין לייחס לי מכוחה הסכמה כלשהיא לדברים שלא הייתי מודעת אליהם באותו שלב, ואשר לא ידעתי כי אינני מודעת להם" (ת/1). 

 

          ה.       התובעת גייסה כתמיכה לגרסתה את בנה שהצהיר כי:

                    "4.    אני הייתי עם אמי במפגש שקדם לניתוח, ולא זכור לי מעולם, לא לפני ולא לאחר חתימת אמי על ההסכמה לניתוח כי הוסברו לה הסיכויים ו/או הסיכונים בניתוח מסוג זה...

                     7.     אבקש להדגיש, כי מעולם לא נמסר לנו ע"י הנתבע ו/או מי מטעם הרופאים, כי קיים חשש כלשהוא, ולו הקטן ביותר, שהתובעת תגיע למצב שבו היא מצוייה כיום, כאשר היא סובלת מעוורון בעין אחת" (ת/2).

         

                    במהלך חקירתו הנגדית של העד הסתבר, כי טוב היה לו, לו לא הצהיר כאמור לעיל כיוון שמעולם לא דבר עם אף רופא (עמ' 16 לפרוטוקול שורה 19) ואף לא עם הנתבע (עמ' 18 לפרוטוקול שורה 1) וממילא: "... אבל לעין שמאל (לניתוח של עין שמאלית – מ.ש.) היא כבר נסעה לבד, כי היא הכירה את המקום וההליכים...

                    לשאלתך, אם לא דברתי ולא נפגשתי עם הרופאים, איך יכולתי לכתוב בתצהיר שמעולם לא אמרו לנו – כשאני מביא אותה לתוך הלובי בכניסה של המרפאה, אז לא דיברו איתי ולכן לא שמעתי. הרופא לא החתים את אמי. אני לא יודע להגיד מי החתימה כי לא ראיתי" (עמ' 16 לפרוטוקול שורות 17-18, 26-29).

                    "לשאלתך, אם אני יודע מה אמר הרופא לפני שהחתים אותה – לא. רק מפיה" (עמ' 17 לפרוטוקול שורה 1).

 

          ו.        לאור האמור לעיל, נותרה הצהרתה של התובעת כעדות יחידה של בעל הדין הדורשת סיוע לצורך קביעה עפ"יה וכזה אין באמתחתי. נהפוך הוא, על עדותה של התובעת, שכל האמצעים היו כשרים בעיניה להשגת מטרתה, זכיה בפיצוי שלא מגיע לה, לא ניתן לקבוע מסמרות:

 

                   1)      תחילה הכחישה התובעת שחתמה על תצהיר עדותה הראשית (עמ' 10 לפרוטוקול שורה 13) אח"כ נתרצתה שיתכן ומישהוא החתים אותה עליו (שם, שם), טענה שאינה יודעת מה כתוב בתצהיר כי לא שאלה מה כתוב בו כיוון שנוהגת להאמין באנשים (עמ' 10 לפרוטוקול שורות 25-26) אך באותה נשימה הוסיפה: "לשאלתך, לפני שחתמתי על התצהיר אם שאלתי העו"ד מה כתוב בתצהיר – כן. רציתי לדעת שכתוב מה שאני אמרתי" (עמ' 10 לפרוטוקול שורות 27-28) ולבסוף הודתה: "את אומרת שאני אישה מסודרת ומבקשת לדעת מה כתוב בתצהיר, הוא קרא לי – נכון ואני חתמתי"  (עמ' 11 לפרוטוקול שורות 1-2).

 

                   2)      על מנת לשכנע כי לא ידעה האמור בטופס ההסכמה לא הססה התובעת, תוך הפרה גסה של חובותיה כעדה, להעיד בחקירתה הנגדית בלא שהדבר נזכר הן בכתב התביעה והן בתצהיר עדותה הראשית כי אינה כותבת וקוראת עברית. בא כוחה הגדיל לעשות כשטען בסיכומים, לראשונה, שהמסמך גם לא תורגם לה ועל כן ברור שאין מדובר בהסכמה מדעת וצרף לסיכומיו, בשלב יותר מאוחר, עותק מפסק הדין בע.א. (שלום ירושלים) 2564/05 דלאשה ואח' נ' מדינת ישראל שעניינו תובעת ערביה שלא ידעה מילה בעברית למרות שהתובעת העידה בביהמ"ש בעברית רהוטה ללא כל בעית הבנה.

                            טענה זו יותר מתמוהה כשהיא נשמעת מפי אישה בעלת השכלה תיכונית (עמ' 10 לפרוטוקול שורה 8), עד לניתוח נהלה בעצמה חנות (שם, שם) ואף עבדה כמזכירה בבית חרושת.

                            למותר לציין, כי בתצהיר הצהירה כי "לאחר שקראתי את גליון הניתוח הסתבר לי..."  (סעיף 14 לת/1), "קראתי" משמע בלא עזרה ובוודאי בלא תרגום.

 

                   3)      התובעת לא הססה להצהיר כי: "כפי שציינתי, מאז הניתוח הפכתי נכה ממש"  (סעיף 41 לת/1), אך רק במהלך עדותה הנגדית הסתבר כי סובלת מקיצור רגל אחת ב- 9 ס"מ הגורמת לה צליעה ובגינה הינה נכה בשיעור 80%, סבלה מבעיות שמיעה, וורטיגו ובעיות בקיבה ונוטלת תרופות באופן קבוע ולמרות שנסתה להכחיש בעיות בפרק היד, לחץ דם, עמוד שדרה וראומטיזם באו הדברים לידי ביטוי בתיקה הרפואי (עמ' 12-14 לפרוטוקול ומוצגים נ/7 – נ/10) ועדיין טענה כי היתה בריאה ותפקדה (עמ' 14 לפרוטוקול שורות 4-5).

 

                   4)      הן התובעת והן בנה ניסו לטעון כי לאחר הניתוח נאלצה התובעת להפסיק לנהוג, אך במהלך חקירותיהם הסתבר כי ממשיכה להחזיק ברכב, לקבל קצבת ניידות ולנהוג לילדיה, לקופ"ח, לקניות (עמ' 14 ו- 17 לפרוטוקול).

 

                   5)      למרות שהתובעת ובנה הצהירו כי הינה נזקקת לעזרה רק לאחר ובגלל הניתוח, הסתבר במהלך החקירה הנגדית כי התובעת העסיקה עוזרת גם לפני הניתוח, תמיד ובגלל הרגל (עמ' 14 לפרוטוקול שורות 18-23 ועמ' 17 לפרוטוקול שורות 23-25).

 

          ז.       לא זו אף זו, אלא שהתובעת העידה: "אני לא זוכרת איפה חתמתי (על טופסי ההסכמה – מ.ש.). אני לא זוכרת כלום" (עמ' 11 לפרוטוקול שורה 25 ועמ' 12 לפרוטוקול שורה 6) ולמרות זאת מבקשת שאקבל טענתה כי זוכרת דווקא דברים שאמר הרופא במהלך הניתוח והסבריו לפניו.

 

          ח.      מאידך, הן הנתבע 1 והן ד"ר בר קנא שהעידו מטעם הנתבעת, לאחר שהוברר שד"ר קצוטי שהחתימה את התובעת על נ/1 עזבה את הארץ, לא היו נכונים, בהגינותם, לומר כי זכרו את המקרה הספציפי לאחר שנים כה רבות אך שניהם כאחד הסבירו את הנהלים ודרכי פעולתם.

 

          ט.      ד"ר בר קנא העיד כי: "כשמישהוא מגיע לניתוח קטרקט זה אחרי מסלול ארוך של כמה חודשים... הדיון ארוך ואני בד"כ מתחיל הנאום שלי בהסבר שלא כמו ניתוחי לב אין חובה לעבור הניתוח. קטרקט היא לא מחלה והיא לא מסכנת העין. כדי להבהיר זאת לחולה ומשמעות הניתוח, לא בגלל שזה חוקי, אלא בגלל שאנו אנשים, רופאים, צריכים להסביר שההחלטה אם לעבור הניתוח היא גם בידי המטופל. יש מס' תחנות שכאלה בהם הדיון הארוך עם הפציינט מתנהל וטופס ההסכמה זה שלב אחרון אחרי הרבה שלבים קודם, שבהם הוסבר לחולה על הניתוח והוא עיקל המידע והוא הסכים אחרת לא היה מגיע לניתוח... לא ניתן לטעון בניתוח הקטרקט שהפציינט מגיע לשלב החתימה בלי שהוא מאוד בקי בניתוח. זה בגלל המסלול של המערכת להבדיל מניתוח דחוף" (מעמ' 30 לפרוטוקול שורה 19 עד עמ' 31 לפרוטוקול שורה 3).

 

          י.       לאור כל האמור לעיל, אני קובעת, כי לתובעת הוסברו כל הסיכונים הכרוכים בניתוח שעברה, לפני שעברה אותו, לאחר ההסבר הסכימה וחתמה על טופס ההסכמה ועל כן בוצע הניתוח בהסכמתה המלאה מדעת ודין התביעה גם בגין תקיפה להידחות.

 

5.       נזק

          למרות שלאור כל האמור לעיל ממילא אין התובעת זכאית לכל פיצוי אוסיף בקצירת האומר כי גם לו סברתי שיש לפצותה וכאמור אינני סבורה כך, כי אז היתה זכאית לכל היותר לפיצוי בגין כאב וסבל בלבד.

          התובעת לא המציאה ולו בדל ראיה על הוצאה כלשהיא, וכמפורט לעיל על עדותה ועדות בנה לא ניתן לקבוע מסמרות, החזיקה עזרה גם עובר לתאונה ומסיבות מובנות לאור גילה ונכותה בשיעור 80%, ניידותה היתה מוגבלת גם קודם ואילו גם אחרי התאונה המשיכה לנהוג לפי צרכיה והטענה לנזק נפשי לא עוגנה בחוות דעת כנדרש ולא נידונה כלל ועיקר.

 

6.       לאור כל האמור לעיל, נדחית התובענה.

          התובעת תישא בהוצאות הנתבעים וכן שכ"ט עו"ד בסך -.10,000 ¤ בתוספת מע"מ, הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

 

7.       מזכירות ביהמ"ש תשלח עותק מהחלטתי ישירות לב"כ הצדדים עם אישור מסירה.

 

ניתן היום כ"ד בטבת, תשס"ט (20 בינואר 2009) בהעדר הצדדים

                                                                                               

מיכל שריר, שופטת


קלדנית: מרי  ל.

Source: 
http://info1.court.gov.il/Prod03\ManamHTML5.nsf/C68BC1BC50E49ACF422575440056575C/$FILE/DC96A062E54D54E042257543002B58F0.html
תאריך: 
20/01/09
Case ID: 
52628_5
Case type: 
א
סיווגים
שופטים : מיכל שריר
מיכל שריר
עורכי דין : אור חן (אוחנה) דוד גלס שושנה
אור חן (אוחנה) דוד
גלס שושנה
Powered by Drupal, an open source content management system