בראדעיה נ. מדינת ישראל - משטרת


 

   

בתי המשפט

א  001006/07

בבית משפט השלום

בבית - שמש

 

26/01/2009

תאריך:

כב' השופט שמעון שטיין

בפני:

 

 



בראדעיה אסמהאן

בעניין:

התובעת


 

נ  ג  ד


 

מדינת ישראל - משטרת ישראל

הנתבעת

 

פסק דין


 

בהתאם לסעיף 12א(ג1) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952, תפסה משטרת ישראל את הרכב אשר היה רשום על שם התובעת, והחזיקה בו במגרש הנמצא בסמוך לתחנת בית שמש. משפנתה התובעת לקבל את הרכב חזרה לידיה, נתברר כי הרכב לא נמצא במגרש וכי הוא ככל הנראה, נגנב. מכאן תביעת התובעת לשלם לידיה את ערכו של הרכב בתוספת הפרשי הצמדה וריבית.

 

טענות הצדדים

1.         לטענת התובעת, היא הבעלים הרשום של רכב מסוג פורד טרנזיט, ש.י. 1991, שמספרו 08-504-16 (להלן: "הרכב"). ביום 24.7.02 או בסמוך לכך תפסה הנתבעת את הרכב, והחזיקה בו במגרש הצמוד לתחנה בבית שמש. כעבור כששה חודשים או בסמוך לאחר סיום הליכי החקירה פנתה התובעת לקבל את הרכב חזרה לידיה אך להפתעתה נתברר לה כי הרכב לא נמצא במגרש וכי, ככל הנראה, נגנב. התובעת טענה ששוויו של הרכב, בהתאם למחירון לוי יצחק היה, באותו מועד, סך 21,000 ¤ וכי הרכב לא היה מבוטח בביטוח מקיף.

 

2.         לטענת הנתבעת, ביום 24.7.02 נתפס באזור "חרבת עלית" הנמצא בסמוך לבית שמש, תושב השטחים בשם תיסיר סלאק (להלן: "סלאק") ששהה בישראל בניגוד לחוק, כשהוא נוהג ברכב, ומסיע, בניגוד לחוק, ארבעה תושבי השטחים נוספים ששהו גם הם בישראל בניגוד לחוק. בחקירתו טען סלאק כי רכש את הרכב מבעליו הרשומים (התובעת) וכי העברת הבעלות לא נרשמה בשל היותו תושב השטחים. קצין חקירות מג"ב, אשר טיפל באירוע, החליט על איסור שימוש ברכב למשך 30 ימים ועל העמדתו בחניון תחנת הנתבעת בבית שמש, וזאת, כאמור, בהתאם לסעיף 12א(ג1) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952.

 

ביום 25.8.02, כך נטען, הגיע אדם מטעם התובעת, כשהוא מחזיק בטופס הודעה על איסור שימוש ברכב, אישור שיכול היה לקבל אך מסלאק עצמו, וביקש לקבל לידיו את הרכב. מבדיקה שנערכה עלה שהרכב אינו נמצא במגרש הצמוד לתחנה. למחרת, ביום 26.8.02 הגישה התובעת תלונה על גניבת רכב.

 

לאור האמור, כך נטען, התובעת מכרה את רכבה או לכל הפחות מסרה את השימוש בו לתושב השטחים, ומשכך אין לה כל זכות לדרוש פיצוי בגינו, ועל הנתבעת לא חלה כל חובת זהירות כלפיה. לחילופין נטען שערכו של הרכב נמוך ביחס למחירון שהוצג, וזאת לאחר שהתחלפו חמישה בעלים, לרבות חברה, וכי הוא שימש להסעת שב"חים, בעל קילומטראז' גבוה ובמצב ירוד. בנוסף, תוקפו של הרישיון פג, קודם לתפיסה, ביום 6.4.02.

 

דיון

3.         אין חולק שהרכב אשר נתפס ביום 24.7.02 למשך 30 יום על ידי הנתבעת על פי הודעת איסור שימוש, נעלם. משכך, השאלות השנויות במחלוקת בהן יש לדון הינן:

 

א.         האם הרכב אכן שייך לתובעת, או שמא נמכר או הועבר על ידה, עובר לתפיסתו, לידי תושב השטחים ,סלאק.

 

ב.         האם התובעת זכאית לפיצוי בגין גניבת הרכב.

 

אדון בשאלות כסדרן.

 

האם הרכב אכן שייך לתובעת, או שמא נמכר או הועבר על ידה עובר לתפיסתו, לידי תושב השטחים?

4.         הרכב רשום ע"ש התובעת (נספח א' לתצהירה), אך הרישום אינו מהווה ראיה מכרעת בנושא הבעלות ברכב, שכן הינו דקלרטיבי בלבד, ראו: ע"א 492/64, לוי נ' וייס, פ"ד   יט(4) 586 (1965). יחד עם זאת, לאחר ששמעתי את גרסת התובעת ובחנתי את הראיות שהציגה הנתבעת, שוכנעתי שהרכב היה שייך לתובעת עד למועד תפיסתו ביום 24.7.02 וכי הוא לא נמכר על ידה או הועבר לידי סלאק;

 

 

 

5.         בהודעת חשוד שנתן סלאק נכתב:

 

"ש - ואיך לקחת את הפועלים

ת – עם פורד טרנזיט ששייך למישהי מרמלה קוראים לה איסמאן אלבראדעיה קניתי אותו ממנה לפני שנה".

 

בהודעתו של סלאק סתירה פנימית, שכן הוא ציין שהרכב שייך (בהווה) לתובעת, ובד בבד ציין שרכש אותו ממנה כשנה קודם לכן. על סתירה זו ניתן להתגבר בכך שאף הנתבעת הבינה מהדברים שהרכב עודו שייך לתובעת ונהגה עמה ככזו, כאשר בתום 30 הימים של איסור השימוש, השיבה את המפתחות ורשיונות הרכב לידי נאאל, שהגיע לתחנה מטעם התובעת (ת/5) ואף ביקשה מהתובעת להגיש תלונה, כבעלים, אודות גניבת הרכב, כפי שאכן עשתה התובעת ביום 26.8.02. למעט הודעתו של סלאק כאמור, לא הציגה הנתבעת כל ראיה נוספת לתמיכה בטענתה לפיה הרכב שייך לסלאק ולא לתובעת.

 

התובעת מצידה העידה שהיא איננה בעלת רישיון נהיגה וכי בעלה שהה בכלא בתקופה הרלבנטית, אך היא היתה נוהגת למסור את הרכב לנהג בשם נאאל, אשר היה משתמש ברכב לטובת הסעות והוא גם היה אחראי על הרכב מבחינתה, והתמורה שנתקבלה ממנו, שימשה לה ולילדיה לפרנסה. עדותה של התובעת לפיה אינה מכירה את סלאק מקובלת עלי וכן מקובלת טענתה לפיה בעלה, לאחר שהשתחרר ממאסרו, מסר את הרכב לידי סלאק על מנת שיכין אותו לטסט. למרות שהתובעת לא הביאה את בעלה לתמיכה בגרסתה, שכן לטענתה אינו מתגורר עמה כיום והיא אינה יודעת היכן הוא, וחרף כך שאף אחד מהצדדים לא הזמין את סלאק לעדות, עדיין נמצא ליתן אמון בגרסת התובעת ולקבוע שהיא הרימה את הנטל המוטל עליה להוכיח שהרכב היה בבעלותה עובר להעלמותו וכי הישענות הנתבעת על אמירתו של סלאק לפיה רכש את הרכב, אינה מספיקה על מנת להפריך את גרסת התובעת.   

 

האם התובעת זכאית לפיצוי בגין גניבת הרכב

6.         בסעיף 2(ב) לחוק השומרים, תשכ"ז-1967 נקבע:  

 

"שומר שכר אחראי לאבדן הנכס או לנזקו, זולת אם נגרמו עקב תוצאות שלא היה עליו לחזותן מראש ולא יכול היה למנוע תוצאותיהן:נ אם כשהמטרה לשמר על הנכס היתה טפלה למטרה העיקרית של החזקתו, פטור השומר אם אבדן הנכס או נזקו נגרמו שלא ברשלנותו".

 

7.         הנתבעת הודיעה לנהג הרכב על איסור שימוש למשך 30 ימים מכוח סעיף 12א(ג1) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952. בסעיף 12א(ג3) לחוק נקבע שעל איסור שימוש ברכב יחולו הוראות סעיף 57 לפקודת התעבורה, תשכ"א-1961. מכוח תקנות אלה הותקנו תקנות התעבורה (איסור שימוש ברכב – מגרשי אחסנה) (הוראת שעה), תשס"ו-2006. מתקנות אלה עולה, בין היתר, שכלי הרכב בהם נאסר השימוש יאוחסנו במגרשים מטעם משטרת ישראל וכי המגרשים יגודרו, יוארו במשך כל שעות היממה ותופקד עליהם שמירה במשך כל שעות היממה, על מנת שתאפשר זיהוי של תנועת אנשים וכלי רכב (תקנה 2). כמו כן בתקנה 8 נקבע כי השמירה במגרש כאמור תהא בתשלום, שישלם בעל הרכב או מי מטעמו, למפעיל מגרש האחסנה. בנוסף, אין חולק שרישיון הרכב והמפתחות נמצאו בידי הנתבעת, כך שהיא היתה בעלת השליטה ברכב.

 

8.         מעמדה של הנתבעת הינו מעמד של "שומר בשכר" ועל כן היא אחראית לנזקי התובעת. הנתבעת קיבלה על עצמה לשמור על כלי הרכב בהם נאסר השימוש והיא הפקידה לצורך כך שומרים מטעמה, בין היתר, על מנת למנוע כניסת ויציאת זרים. הלכה פסוקה כי אחריותו של שומר שכר היא מוחלטת, אלא אם יוכיח השומר קיומו של פטור בשל אונס או כוח עליון, ראו: ע"א 1439/90 מדינת ישראל (רכבת ישראל) נ' הום – חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מז(2) 346 (1993). בנוסף, גם אם השמירה היא טפלה למטרה העיקרית, גם אז הנטל הוא על השומר להוכיח שלא התרשל, ראו: ע"א 341/80 עלי נ' ששון, פ"ד לו(3) 281 (1982).  

 

9.         לאור האמור לעיל אני קובע שהרכב נעלם בזמן שהיה באחריות הנתבעת.

 

10.        התובעת הציגה מחיר לוי יצחק נכון ליום 1.9.02 ולפיו מחירו של הרכב באותה עת עמד על סך 21,000 ¤. מרשימת בעלים ומחזיקים (נספח לתצהיר הנתבעת) עולה שהתובעת היא בעליו השישית של הרכב וכי בעבר היה, בין היתר, בבעלות חברת "בזק" ומשכך יש להפחית ממחירו של הרכב על פי המחירון.

 

11.        על דרך האומדנה אני קובע ששוויו הריאלי של הרכב, בעת החזקתו אצל הנתבעת עמד על שני שליש ממחיר המחירון, בסך 14,000 ¤.

 

 

 

12.        אשר על כן, אני מחייב את הנתבעת לשלם לידי התובעת סך 14,000 ¤ אשר ישאו ריבית חוקית והצמדה מיום התפיסה, 24.7.02 ועד למועד התשלום בפועל. בנוסף תשלם הנתבעת לתובעת הוצאות הכוללות שכ"ט עו"ד, אגרה וריבית והצמדה, בסך 2,000 ¤. הסכומים ישולמו בתוך 30 יום וישאו ריבית והצמדה ממועד החיוב ועד התשלום בפועל.

 

ניתן היום א' בשבט, תשס"ט (26 בינואר 2009) בהיעדר הצדדים.

המזכירות תמציא העתק לצדדים.

 

 

           

שמעון שטיין, שופט

Source: 
http://info1.court.gov.il/Prod03\ManamHTML5.nsf/CB1E852486DC65EC4225754A0057803B/$FILE/F29E3E012E69E8454225754A0028E681.html
תאריך: 
26/01/09
Case ID: 
1006_7
Case type: 
א
סיווגים
שופטים : שמעון שטיין
שמעון שטיין
Powered by Drupal, an open source content management system