קרמה נ' בנק דיסקונט


 

   

בתי המשפט


 

ברע001967/07

בבית המשפט המחוזי בתל-אביב – יפו

26/01/2009

 

כבוד השופטת יהודית שטופמן

בפני:

 





 

עזרא קרמה

עדנה קרמה

בעניין:

המערערים

עו"ד שפירא משה

ע"י ב"כ עו"ד

 


 

נ  ג  ד

 


 

בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ

 

המשיב

עו"ד אפל אסתר

ע"י ב"כ עו"ד

 


פסק - דין

 

א.         בקשת רשות ערעור על החלטת ראש ההוצל"פ [כתוארה אז] (כב' הרשמת מירב קלמפנר–נבון) בתיק הוצל"פ 0126764024 מיום 11.6.07 לפיה נדחתה בקשת המבקשים לביטול צו מינוי כונס הנכסים ופינוי הנכס.

 

ביום 27.3.08 החלטתי ליתן רשות ערעור ולדון בבקשת רשות הערעור כבערעור.

 

ב.         העובדות העיקריות הצריכות לענייננו, הן כדלהלן:

ביום 15.3.98 נחתם בין המערערים (להלן: "המערערים" או "המוכרים") לדורון ורונית קרמה (להלן: "הלווים" או "הקונים"), שהינם בני משפחה, הסכם מכר לרכישת זכויות החכירה של המערערים בבית מגורים הנמצא ברח' הכרמים 3, מבשרת ציון הידוע כגוש 30367 חלקה 57 (להלן: "הנכס"), תמורת סכום של 400,000$.

ב 1.12.98 אישרו המערערים כי הלווים שילמו להם ע"ח הרכישה סך של 670,000¤.

ביום 3.12.98 הודיע בנק לאומי כי אין לו התנגדות להסרת משכון הרובץ לטובתו על הנכס בכפוף לתשלום סכום של 480,000 ¤.

הלווים-הקונים ביקשו לקבל מהמשיב (להלן: "המשיב" או ""הבנק") הלוואה לשם רכישת הנכס. לצורך כך, חתמו המערערים ביום 6.12.98 על מסמך "התחייבות לרישום משכנתא" לטובת המשיב.

ביום 7.12.98 חתמו הלווים על הסכם הלוואה לפיו לוו מהמשיב סכום של        700,000 ¤.

המשיב משך לטובת המערערים שיקים על סכום זה, שמתוכם סכום של 480,000 ¤ הועבר על ידי  המשיב לבנק לאומי לשם סילוק המשכון והלוואת המערערים.

הלווים משכנו את זכויותיהם בנכס וחתמו על הודעת משכון. המערערים גם הם חתמו על הודעת המשכון תחת הכותרת "משכון להבטחת חיובו של אחר".

בהתאם, נרשם המשכון ביום 8.12.98 אצל רשם המשכונות.

ביום 19.4.05 הגישו המערערים תביעה כנגד הלווים לביטול הסכם מכר, תביעה שהמשיב לא היה צד לה. בתביעה נטען כי עקב סכסוכים משפחתיים ומחלוקות מהותיות הוסכם בין הצדדים על ביטול העסקה והצדדים גם חתמו על הסכם לביטול המכר, במסגרתו התחייבו הלווים לסלק את המשכנתא הרובצת על הנכס. המערערים טענו כי גייסו סכום של 470,000¤ על מנת להשיבם למשיב ואילו הלווים לא עמדו בהתחייבותם להשלים סך של 230,000¤ לפרעון המשכנתא והסרת השעבוד. המערערים טענו כי, בשלב זה, נאלצו לפרוע את תשלומי המשכנתא וזאת בהתאם להתחייבותם כלפי המשיב, לפיה יהא עליהם לשאת בתשלומי המשכנתא אם הנכס לא ירשם על שם הלווים.

ביום 16.1.06 ניתן פס"ד, בהעדר הגנה, המבטל את עסקת המכר.

הלווים לא עמדו בהסכם ההלוואה והמשיב פתח כנגדם בהליכי הוצל"פ.

לאחר שנודע למשיב כי המערערים ביטלו את הסכם המכר צירפם כחייבים לתיק ההוצל"פ.

 

ביום 15.5.07 קבעה ראש ההוצל"פ כי משלא פרעו המערערים חובם ניתן בזאת "צו למימוש משכנתא" וב"כ המשיב מונתה ככונסת נכסים על זכויות המערערים בנכס. עוד נקבע כי המערערים רשאים להגיש הסתייגותם תוך 14 יום ועל הכונס להביא לידיעתם כי עפ"י הוראות ס' 81ב1 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז – 1967 (להלן:"חוק ההוצאה לפועל"), ניתן בתוך 90 יום לפרוע את החוב שבפיגור או מחציתו.

ביום 11.6.07 הגישו המערערים בקשה לביטול צו מינוי כונס הנכסים ופינוי הנכס בה עתרו לעיכוב הליכי מימוש המשכנתא שכלל אינה קיימת בפועל, ועוד ביקשו לחייב את הכונס ליתן פירוט מלא מדויק של החוב בפיגור, תוך פירוט חישובי הריבית.

 

            ביום 11.6.07 דחתה ראש ההוצל"פ את בקשת המערערים וקבעה:

"לאחר שקראתי בעיון את בקשת החייבים ונוכחתי כי סופקו לב"כ החייבים המסמכים הנדרשים לו (ראה נספחים ב' וג' המצ"ב לתגובת ב"כ הזוכה מיום 8/5/07) ועליהם מתנוססות חתימותיהם של החייבים 3-4 לא ברורה הבקשה לביטולו של צו מינוי כונס הנכסים ופינוי הנכס נשוא שטר המשכנתא."

 

            החלטה זו היא נשוא הערעור שבפני.

 

ביום 2.8.07 ניתן ע"י ביהמ"ש המחוזי צו זמני לעיכוב הליכי מימוש המשכנתא.

ביום 7.8.07 הגישו המערערים בקשה לראש ההוצל"פ להורות על עיכוב הליכי ההוצל"פ למימוש הנכס, בה נטען כי הכונס אינו מוסר למערערים מידע באשר לגובה החוב שבפיגור ועל כן נמנעת מהם האפשרות לשלם את יתרת החוב.

ביום 11.11.07 הגישו המערערים בקשה חוזרת לעיכוב הליכי מימוש המשכנתא וסגירת תיק ההוצל"פ כנגד פירעון החוב בגינו רשום משכון.

ביום 17.12.07 קבע ראש ההוצ"פ כי מאחר שהליכי ההוצל"פ מעוכבים, הדיון הופך תיאורטי ומתייתר. באשר לסגירת התיק נקבע כי יש להמתין עד הכרעה בבר"ע.

ביום 24.3.08 הגישו המערערים כתב תביעה כנגד המשיב בו עתרו לפסק דין הצהרתי לפיו ההלוואה נפרעה ויש להורות לרשם המשכונות למחוק את המשכון הרובץ על הנכס.

 

ג.          המערערים טוענים כי לא משכנו את זכויותיהם בנכס, אלא רק את הזכויות החוזיות והאחרות שיש ללווים בנכס. בנוסף, המערערים טוענים כי לא רשמו משכנתא, שכלל לא ניתנת לרישום על הנכס, לטובת המשיב. לפיכך, טעה ראש ההוצל"פ בנתנו צו למימוש "שטר משכנתא" כששטר זה אינו קיים כלל. בנסיבות אלה, לא היה מקום, מלכתחילה, לצרפם כחייבים בתיק ההוצל"פ, ללא הגשת כתב תביעה כנגדם.

המערערים טוענים עוד, כי עם ביטול עסקת המכר, דין הודעת המשכון להתבטל. לטענת המערערים גם ללא ביטולה של עסקת המכר, משזכויות המערערים כלל לא מושכנו, לא ניתן להפעיל משכון על בית המערערים, בגין חובם של הלווים.

כמו כן, טוענים המערערים כי יש לדחות את טענת המשיב לפיה הודעת המשכון כוללת את תנאי שטר המשכון שהינם הסכם ההלוואה. המערערים טוענים כי לא היו צד להסכם ההלוואה, לא חתמו עליו לא כלווים ולא כערבים ומשכך ההוראות בהסכם ההלוואה הקובעות כי הגנת סעיף 38 לחוק ההוצאה לפועל לא תקום, אינן חלות על המערערים.

באשר לטענת המשיב לפיה משפרע את תשלומי המשכנתא של המערערים לטובת בנק לאומי, זכאי הוא להיכנס לנעליו של בנק לאומי מכוח סעיף 14 לחוק המשכון, תשכ"ז – 1967 (להלן: "חוק המשכון"), טוענים המערערים כי המשיב אינו זכאי לפעול למימוש הנכס, בטרם יסרבו המערערים להמשיך ולשלם את התשלומים העיתיים בגין המשכנתא, ואילו בענייננו, מסכימים המערערים לשלם את התשלומים החודשיים שנטלו מבנק לאומי וכן את התשלומים שחייבים בהם הלווים, ובלבד שיבוטלו הליכי הכינוס כנגד הנכס.

בנוסף, טוענים המערערים כי בצו מינוי הכונס נקבע כי הליכי המשכנתא יעוכבו כנגד ביצוע תשלומים כאמור בסעיף 81ב1 לחוק ההוצאה לפועל, אך הכונסת לא פעלה עפ"י הוראה זו והכשיל את ביצועה. המערערים טוענים כי הכונסת סברה כי למערערים לא עומדת הזכות הקבועה בס' 81ב1 לחוק ההוצאה לפועל מהטעם שתיק ההוצל"פ נפתח לפני התיקון לחוק, זאת בלא להתחשב בכך שצירוף המערערים לתיק נעשה לאחר התיקון. המערערים טוענים כי מהמסמכים שצורפו על ידם עולה כי שילמו הרבה מעבר לחוב שבפיגור.

המערערים טוענים כי גם בהנחה שניתן להפעיל כנגדם הליכי מימוש משכנתא, הרי שהליכים אלה כפופים להוראות ס' 38 לחוק ההוצל"פ והחלטת ראש ההוצל"פ מתעלמת מהוראות אלה ופוגעת בזכויותיהם ויש, איפוא, לעכב את הליכי מימוש הנכס.

 

ד.         מנגד טוען המשיב כי התנהלות המערערים חסרת תום לב ומבוססת על תרמית. המערערים מכרו את הנכס לבני משפחה. לאחר קבלת חלק מהתמורה ביטלו את המכר תוך שימוש לרעה בהליכי בית משפט, ועתה מסרבים להשיב את הכספים אך מונעים מהמשיב לממש את המשכון. המשיב טוען כי המערערים איחרו את מועד הגשת בקשת רשות ערעור על החלטת ראש ההוצל"פ מיום 15.5.07 למימוש המשכון ומינוי כונס הנכסים.

עוד טוען המשיב כי לאחר שנודע לו על ביטול הסכם המכר, צירף את המערערים כחייבים בתיק, מכוח משכון זכויותיהם בנכס לטובת המשיב, וטענת המערערים לפיה משכנו רק את זכויות הלווים היא מופרכת.

המשיב טוען כי חתימת המערערים על הודעת המשכון נעשתה בידיעה כי הדבר נעשה לצורך הבטחת הסכם הלוואה מכוחו הועבר לידי המערערים סכום של 700,000 ¤. המשיב טוען כי מדובר ב"משכון משולש", שנרשם הן על זכויות הלווים והן על זכויות המערערים. המשיב טוען כי תנאי שטר המשכון הינם הסכם ההלוואה לפיו ס' 38 לחוק ההוצאה לפועל לא חל על המערערים. המשיב טוען עוד, כי המערערים נטלו על עצמם לפרוע את ההלוואה ובכך יש לראות משום הסכמה לתנאי ההלוואה וניתן לרדת לדירתם מכח משכון דירתם לטובת המשיב. המשיב טוען בנוסף, כי המערערים חתמו על כתב התחייבות לרישום משכנתא המהווה מסמך שעבוד. המשיב טוען כי משמשכנו המערערים את זכויותיהם בנכס לטובת המשיב, רשאי הוא לרדת במישרין לנכסיהם ולכן יש לדחות בקשתם לעיכוב הליכי מימוש המשכון.

המשיב טוען עוד כי כספי ההלוואה שימשו לסילוק משכון שהיה רשום על זכויות המערערים לטובת בנק לאומי, ומשכך נוצרה למשיב זכות קניינית ישירה בנכס מכוח ס' 14 לחוק המשכון.

בנוסף טוען המשיב כי מאחר שתיק ההוצל"פ נפתח על מלוא יתרת החוב לסילוק ולא על חוב הפיגורים בלבד, לפני כניסתו לתוקף של התיקון לחוק ההוצאה לפועל, הרי שהוראות ס' 81ב1(ב)(4) לחוק הוצאה לפועל לא חלות במקרה דנן.

לחילופין, המקרה דנן נכלל בגדרי ס' 81 ב'1(ג) לפיו ניתן להגיש בקשה לביצוע מלוא חוב ההלוואה, כשראש ההוצל"פ שוכנע כי החייב הונה את נושיו ו/או כשסכום התשלומים שטרם נפרע בתוספת ריבית פיגורים עולה על 10% מיתרת מלוא החוב.

כמו כן, טוען המשיב, כי הסכומים ששולמו ע"י המערערים, שולמו לאחר הגשת הבר"ע והם חלקיים בלבד, ובעניין זה מנהלים המערערים תביעה כנגד המשיב.

המשיב טוען כי בענייננו מדובר אכן במשכון, אך אין הבדל בין צו למימוש משכנתא לבין צו למימוש משכון, שכן המימוש מתנהל עפ"י אותה פרוצדורה.

 

ה.         אקדים ואומר, כי נראה שאין חולק בין הצדדים, כי המדובר בזכויות מכח משכון וטעתה ראש ההוצל"פ משנתנה צו למימוש משכנתא.

 

ולגופם של דברים. ערעור זה עניינו במערכת יחסים משולשת בין המוכרים-המערערים, הקונים – שלוו כספים לצורך הקנייה, והבנק ממנו ניטלה ההלוואה. השאלה המשפטית בה יש להכריע היא האם רשאי הבנק לנקוט בהליכי מימוש משכון כנגד המוכרים במסגרת הליכי ההוצל"פ.

 

            מחלוקת זו נדונה בהרחבה בפסיקה, ושני פסקי הדין העיקריים בסוגיה הם רע"א 8792/00 שטיינמץ נ' בנק "משכן"- בנק הפועלים למשכנתאות, פ"ד נו(5) 592 (2002) (להלן: "פרשת שטיינמץ") וע"א 1679/01 משכן בנק הפועלים למשכנתאות בע"מ נ' שפיזמן, פ"ד נז(2) 145 (2003) (להלן: "פרשת שפיזמן").

 

בפרשת שטיינמץ, בה כבענייננו, מושכנו הזכויות החוזיות של הקונים והמוכרים  חתמו על התחייבות לרישום משכנתא, נקבע כי הבנק אינו רשאי לרדת במישרין לדירת המוכר. הבנק יכול לנקוט באחת משתי דרכים, האחת, לממש את המשכון בדרך של מימוש הנכס מכוח ס' 18 לחוק ההוצאה לפועל, ע"י מכירת הזכויות החוזיות של הקונים לצד ג'. השנייה, לממש המשכון בדרך של מימוש זכויות הקונים כלפי המוכר מכוח ס' 17(4) ו 20 לחוק המשכון, קרי, הבנק בא בנעלי הקונים, בדרישה להעברת הבעלות על שמם. אך במקרה דנן יכולת המימוש עוברת לבנק במגבלות שהקונה היה נתון להן. כלומר, במקרה בו חוזה המכר בוטל, הרי שזכות הבנק מצטמצמת לתביעת השבה של התמורה ששולמה למוכר, במסגרת חוזה המכר בלבד. בנוסף, מכח כתב ההתחייבות רשאי הבנק לתבוע את המוכרים להשבת כספי ההלוואה.

 

בפרשת שפייזמן נקבע כי חוזה המכר שנכרת בין הקונה למוכרת הוא חוזה למראית עין שמטרתו הוצאת כספים במרמה מן הבנק. בנסיבות אלה נקבע כי על אף שחוזה המכר בוטל, מכוח כתב ההתחייבות עליו חתמה, ידעה המוכרת כי המשכנתא העתידה להרשם, פוטרת את הבנק מההגנות על פי חוק הגנת הדייר, ולכן רשאי הבנק לרדת ישירות לדירה ולחייב את המוכרת לרשום משכנתא לטובתו על הדירה ואף לפנותה, אם תסרב להשיב לבנק את כספי ההלוואה ששולמו לו.

 

גם בענייננו, העלה הבנק טענות כנגד אמיתות חוזה המכר שבוטל בהמשך, וטען לקנוניה בין המערערים ללווים ולמעשה תרמית, שתכליתו הוצאת כספים מהבנק אשר המערערים מסרבים להשיבם. טענות אלה לא נדונו לגופן.

 

בפסק דין שניתן לאחרונה עסקה כב' השופטת ע' ארבל בהתמודדות עם הסתירה לכאורה בין פרשת שטיינמיץ לפרשת שפייזמן וקבעה כי הנסיבות השונות הן שהובילו להכרעה הסותרת לכאורה. השופטת ארבל קבעה כי:

"24....השאלה איזו מן ההלכות יש להחיל על ענייננו – הלכת שטיינמץ או הלכת שפייזמן – תוכרע, למעשה על בסיס מהותו של חוזה המכר שנערך בענייננו בין המוכרים לקונה. אם יוכח כי מדובר בחוזה למראית עין יש להחיל את הלכת שפייזמן ולהצהיר כי הבנק רשאי שתרשם לטובתו משכנתא על הדירה, בעוד שאם ימצא כי חוזה המכר נכרת כדין ובוטל כדין יש להחיל את הלכת שטיינמץ."

 

בענייננו, לא נדרשת אני למחלוקת פוסקים זו, שכן גם אם נאמץ את ההלכה המרחיבה שנקבעה בפרשת שטיינמץ, הקובעת כי מכח משכון הרשום על זכויות הקונים, הבנק אינו יכול לרדת במישרין לנכס של המוכר באמצעות הליכי הוצל"פ, הרי שהלכה זו אובחנה בהמשך ברע"א 11913/04 שפרניק ואח', טפחות בנק למשכנתאות בישראל בע"מ ואח' (טרם פורסם, 16.6.05), שם נקבע כי במקום בו חלק מההלוואה שהעמיד הבנק שימש לפדיון קודם של הלוואה שמכוחה רבץ משכון על זכויות המוכרים, על דעתם, בהסכמתם ובכוונתם, כמו גם בענייננו, לא תחול הלכת שטיינמץ שעסקה בשעבוד על זכות הקונים בלבד. עוד נקבע כי מכוח סעיף 14 לחוק המשכון יש לראות בבנק כמי שפדה משכון ורכש זכות שעבוד ישירה על זכות המוכר עצמו, ומכאן שהשעבוד הקודם שריר וקיים לטובת הבנק:

"אך אין לקבל את טענתם כי לא הבינו את המהלך שנעשה, קרי, פדיון המשכנתא הקודמת, זו של בנק לאומי למשכנתאות. ברי, כי המשיב 1 פדה את המשכנתא ההיא, וזאת כדי שיוכל הוא עצמו לרשום משכנתא ראשונה. אין זו שאלה של "התנדבות" מצד המשיב 1, כפי שטוענים המבקשים כדי לצאת מגדרי סעיפים 13 ו- 14 לחוק המשכון התשכ"ז-1967; זה היה לבה של העיסקה. וכי מה סברו, ואנשים מבוגרים הם, לשם מה נפדית המשכנתא בבנק לאומי למשכנתאות, לשם מה נתן המשיב 1 את ההלוואה, לשם מה נרשמה הערת האזהרה שלו, אם לא כדי שיוכל המשיב 2 לרכוש את דירת המבקשים? על שום מה חדלו המבקשים לשלם את המשכנתא לבנק לאומי למשכנתאות - ומה סברו בעניין זה? בדין קבעה ראש ההוצאה לפועל, כי נוצרה זכות למשיב 1 לפי סעיף 14 לחוק המשכון, ובדין לא נעתר בית המשפט המחוזי לערעור בעניין זה. לפנינו סיטואציה ברורה של פעולה לפי סעיף 13: המשיב 1 הוא - כלשון סעיף 13 - "אדם שזכותו עלולה להיפגע ממתן המשכון" (המשכנתא של בנק לאומי למשכנתאות), כיוון שאחרת יהא מעמדו כלפי הנכס נחות מול בנק לאומי למשכנתאות ביום סגריר. משפדה את המשכון, "זכאי הפודה לחזור אל החייב ולהיפרע ממנו כדין ערב שמילא את ערבותו..." (סעיף 14). בסיפא לסעיף 14 נאמר "ואם הפודה לא היה בעל הנכס יעמוד לו המשכון להבטחת זכותו זו". בדין נסמכה השופטת המלומדת בבית המשפט המחוזי על דברי השופט דוד חשין (ה"פ (י-ם) 151/93 בנק לאומי למשכנתאות נ' חביב, פס"מ נו(2) 370), אשר ציטט (עמ' 392-391) את פרופ' ויסמן מספרו חוק המשכון, תשכ"ז-1967 (עמ' 290), לפיו "מכוח האמור בסעיף 14 אין המשכון פוקע אלא הוא עובר אל הפודה, כדי להבטיח את זכותו של הפודה להיפרע מן החייב". עמדה איפוא למשיב 1, מכוח תחלוף, אותה משכנתא מבנק לאומי למשכנתאות להבטחת זכותו; זאת בהסכמת המבקשים, שהרי חדלו - כפי שהודו - לשלם את המשכנתא. במקרה דנן אין הלכת שטיינמץ חלה, שכן המבקשים היו שותפים לתהליך ושיעבדו הם עצמם את זכויותיהם ישירות למשיב 1, לא רק הקונה המשיב 2, ובכך השוני מפרשת שטיינמץ (וכן מפרשת רע"א 550/01 בירס נ' משכן בנק הפועלים למשכנתאות (טרם פורסם) (השופט אנגלרד))."

 

על אבחנה זו עמדתי בבר"ע (ת"א) 2226/05 בן ציון מור ואח' נ' בנק לאומי למשכנתאות בע"מ (טרם פורסם, 28.7.05), שאושרה ע"י ביהמ"ש העליון ברע"א 7893/05 בן ציון מור ואח' נ' בנק לאומי למשכנתאות בע"מ (טרם פורסם, 24.8.05), שם נאמר:

"יצוין כי חלק ניכר מסכום ההלוואה שנתן הבנק שימש לפדיון המשכנתא הקודמת שרבצה על הנכס, ובענייננו נתקבלה כאמור התמורה כולה מלכתחילה, ומשכך אכן נוצרה זכות לבנק לפי סעיף 14 לחוק המשכון. משפדה הבנק את המשכון כלשון הסעיף, "זכאי הפודה לחזור אל החייב ולהיפרע ממנו כדין ערב שמילא את ערבותו...", ובסיפא לסעיף נאמר "ואם הפודה לא היה בעל הנכס יעמוד לו המשכון להבטחת זכותו זו"".

 

גם בענייננו, אין חולק כי על דעת המערערים וביוזמתם העביר המשיב ישירות לבנק לאומי סכום של 480,000 ¤ לשם סילוק ההלוואה שנטלו המערערים ואשר בגינה נרשם משכון על הנכס.

 

סבורה אני, כי מאחר שכספי ההלוואה שימשו לפדיון משכון שרבץ על זכויות המערערים בנכס, הרי שעל פי סעיף 14 לחוק המשכון תשכ"ז – 1967, רכש הבנק זכות קניינית ישירה בנכס, המאפשרת לו לרדת במישרין לנכס, ולממש את השעבוד שנפדה מכספו, אך זאת כמובן בכפוף לתנאי המשכון.

 

באשר להגנות להן טוענים המערערים, נקבעה הלכה בענין זה בפרשת שפייזמן ע"י כב' השופטת ד' דורנר:

"9. במקרה שלפנינו, הנסיבות המוכחות מלמדות בוודאות גמורה ששפייזמן ידוע ידעה כי בין התנאים של שטר המשכנתה, אשר היא התחייבה לחתום עליו, נכלל תנאי פטור שהוא תנאי סטנדרטי בשטר משכנתה, שעל דומה לו חתמה כאשר משכנה את דירתה לבנק טפחות. להבדיל מן הבנק, היא גם ידעה כי היא, ולא אברמוב, הינה הלווה האמיתית, וכי הבטוחה שהבנק דורש מן הלווה היא משכנתה שאינה מוגנת על-ידי חוק הגנת הדייר. כך גם נכתב במפורש בכתב ההתחייבות. אין צורך לומר כי הגשמת מטרת העיסקה - והיא מתן בטוחה הניתנת למימוש באם לא ייפרע החוב - מחייבת לכלול בשטר המשכנתה את תנאי הפטור. ההתחקות אחר אומד-דעת הצדדים מובילה למסקנה, כי אין לראות בהתחייבות הסכמה גורפת לתנאים בלתי-ידועים שיקבע הבנק, אלא יש בה על-רקע הנסיבות, הסכמה מפורשת כי בשטר המשכנתה ייכלל תנאי פטור.

 

ועוד הוסיף ואמר כב' השופט א' א' לוי:

"חוזה המכר שבין שפייזמן לאברמוב אשר הוצג לבנק, הוא המסמך עליו סמך הבנק את החלטתו לסייע לאברמוב, בדרך של מתן הלוואה, כדי לממן את רכישתה של הדירה. חוזה ההלוואה וכן ההתחייבות עליה חתמה המוכרת, השלימו את מערכת המסמכים אשר יצרו את ההתקשרות-החוזית-המשולשת, שבמסגרתה נקבעה זכותו של הבנק לממש את המשכנתה ולמכור את הנכס כפנוי במקרה שההלוואה לא תיפרע, ומבלי שיהיה כבול למגבלות אשר נקבעו לטובת "חייב" בחוק ההוצאה לפועל ו "בעל בית" בחוק הגנת הדייר. מכאן, ומכוח הוראתו של סעיף 13 לחוק החוזים, זכות זו עומדת לבנק חרף בטלותו של חוזה המכר, והדגש הוא על כך שזכות הבנק שרירה וקיימת לא רק במישור היחסים שבינו לבין אברמוב, אלא גם במישור היחסים שבינו לבין שפייזמן. מכאן התוצאה, שתביעתו של הבנק לחייב את שפייזמן לחתום על שטר משכנתה הכולל את תנאי הפטור, בדין יסודה, ועל כן אף אני סבור כי דין הערעור להתקבל."

 

בענייננו, הפטור מההגנה הקבועה בסעיף 38 נקבע בהסכם ההלוואה, שהיווה חלק מתנאי שטר המשכון. אך המערערים חתמו על כתב התחייבות לרישום משכנתא ועל שטר משכון, שלא אזכרו את תנאי הפטור. 

 

התחייבות זו לרישום משכנתא יש לפרש עפ"י הכללים המקובלים בפירוש חוזים, ובענייננו, בשונה מפרשת שפייזמן, איני יכולה לקבוע בוודאות כי הנסיבות מוכיחות  שהמערערים ידעו כי בין תנאי המשכון, נכלל תנאי פטור, וזאת על אף שמדובר  בתנאי סטנדרטי. אך, משקבעתי לעיל כי זכויות המשכון של הבנק על הנכס הן מכוח "תחלוף משכנתא", הרי שפתוחה הדרך בפני הבנק - המשיב להוכיח כי במסגרת משכון הנכס לבנק לאומי ויתרו המערערים על ההגנות הקבועות להן. 

 

באשר לטענות המערערים בנוגע לתחולת סעיף 81ב1 לחוק ההוצאה לפועל, שוכנעתי, כי משנקבע בהחלטת ראש ההוצל"פ הקודמת מיום 15.5.07 כי על הכונסת להביא לידיעת המערערת את זכותם בהתאם להוראות סעיף 81ב1 לחוק ההוצאה לפועל לפרוע החוב שבפיגור או מחציתו, ועל החלטה זו לא הוגש ערעור והיא הפכה לחלוטה, יש לפעול על פיה. כאשר בפני המשיב פתוחה הדרך להוכיח את הנטען עפ"י סעיף 81ב1 (ג) (1)(ב) או 81ב1 (ג) (3) לחוק ההוצאה לפועל, ולהגיש בקשה לביצוע מיידי של המשכון על מלוא חוב ההלוואה.

 

ו.          סוף דבר - הערעור מתקבל, במובן זה שהחלטת ראש ההוצל"פ מיום 11.06.07 - ככל שעניינה פינוי הנכס - בטלה.

למשיב עומדת זכות משכון מכוח שטר המשכון שחתמו המערערים לזכות בנק לאומי, והוא זכאי לפעול למימושו בכפוף להגנות הקבועות שם ובהתאם להוראות הקבועות בסעיף 81ב1 לחוק ההוצאה לפועל.

 

שקלתי את ענין ההוצאות ובנסיבות הענין, אין צו להוצאות.

 

הערבות הבנקאית תושב למערערים לידי בא כוחם.

           

ניתן היום, א' בשבט, תשס"ט (26 בינואר 2009), בהעדר הצדדים.

                                                                               

י' שטופמן, שופטת

 


 

 

Source: 
http://info1.court.gov.il/Prod03\ManamHTML5.nsf/8C8AED39D9AADDEA4225754A0055A48A/$FILE/6BC99D4A96CBBB124225753D0028F6AA.html
תאריך: 
26/01/09
Case ID: 
0_0
Case type: 
ברע
סיווגים
בתי משפט : בית משפט מחוזי תל אביב-יפו
בית משפט מחוזי תל אביב-יפו
שופטים : י' שטופמן
י' שטופמן
עורכי דין : אפל אסתר עו"ד אפל אסתר שפירא משה
אפל אסתר
עו"ד אפל אסתר
שפירא משה
Powered by Drupal, an open source content management system