סיסיל שיני נ' כלל חברה לביטוח ואח'


 

 

בתי המשפט

א  215136/02

בית משפט השלום תל אביב-יפו

 

09/02/2009

 תאריך:

כב' השופטת ארנה לוי

לפני:

 

 




סיסיל שיני

בעניין:

תובעת

עו"ד אגמי

ע"י ב"כ


 

נ  ג  ד


 

1. כלל חברה לביטוח בע"מ

2. אבנר איגוד נפגעי תאונות דרכים בע"מ

נתבעות

עו"ד ירון

ע"י ב"כ


 

פסק דין

 

כללי

 

בפני תביעה לפיצויים על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975. התובעת, ילידת 1959, נפגעה בתאונת דרכים ביום 21.5.02 בהיותה הולכת רגל. אין מחלוקת על חבות הנתבעות, מבטחות השימוש ברכב שפגע בתובעת, לפצות את התובעת בגין נזקי הגוף שנגרמו לה עקב התאונה. המחלוקת היא על גובה הנזק. בתיק נשמעו ראיות.

 

התובעת הובאה לחדר המיון בבי"ח וולפסון. היא הייתה בהכרה אך לא שיתפה פעולה ולא ענתה לקריאת שמה ונצפתה הרחבת אישון שמאל. למחרת הועברה לבי"ח שיבא. יום אחד טופלה במחלקה הנוירוכירורגית ולאחר מכן הועברה למחלקה האורטופדית. בבדיקתC.T   ראש נמצאו שבר של העצם הטמפורלית מימין וכן קונטוזיות של אונות המוח הצידית והאחורית משמאל.  באגן נמצאו שבר ברמוסים משמאל ושבר דחיסה בסקרום. ברגלה השמאלית נמצא שבר של הטיביאל פלטו. השבר ברגל שמאל קובע תחילה בסד גבס וביום 28.5.02 בוצע קיבוע חיצוני עם שתי טבעות המחוברות ביניהן. במהלך אשפוזה נצפתה לעיתים מבולבלת ונצפו קשיים בזיכרון לטווח קצר. ביום 31.5.02 שוחררה להמשך טיפול שיקומי והומלץ על הליכה בעזרת קביים. הוא הועברה לשיקום בבי"ח "רעות". בנוסף למעקב האורטופדי הייתה במעקב נוירוכירורגי ופסיכיאטרי בשל כאבי ראש וסחרחורות עליהם התלוננה. ביום 30.8.02  שוחררה מ"רעות".  בנובמבר 2002 הוצא המקבע החיצוני ברגל שמאל. ביום 19.3.03, לאחר שהתובעת החלה להתלונן על כאבים בברך ימין, בוצע  MRI בברך ימין  שהדגים  בצקת לשד העצם של הטיביה הפנימית, קרע חלקי בצקתי של ACL ובצקת קלה סביב   LCL, קרע במיניסקוס פנימי אחורי ומיניסקוס חיצוני תקין. כמו כן הודגם נוזל בבורסה הסופרהפטלרית.  ביום 19.8.03 עברה ארטרוסקופיה בברך ימין ונצפה קרע "ידית דלי" במיניסקוס המדיאלי, כאשר שאר מרכיבי הברך נמצאו תקינים. בוצעה כריתה חלקית של המיניסקוס והטריה.

 

הנכות הרפואית

 

לצורך הערכת נכותה הרפואית של התובעת מונו שלושה מומחים רפואיים בתחומי האורטופדיה, הפסיכיאטריה ואף אוזן גרון.

 

ד"ר נחום הלפרין מונה כמומחה רפואי בתחום האורטופדי. התובעת התלוננה בפניו על כאבים בגב העליון ובגב התחתון, בברכיים ובכתפיים. מהתיעוד הרפואי שמתייחס לעברה צוין כי התובעת סבלה בשנת 1997 מכאבי גב תחתון, צוואר, כתפיים ורגליים עקב נפילה במדרגות; בשנים 1998 – 1999 מכאבי צוואר, גב עליון ושכמות וטופלה בפיזיותרפיה; בשנת 1999 סבלה מכאבי גב באזור חזה ומתנים וכאבי גב תחתון, גם אז טופלה בפיזיותרפיה. בשנת 2000 סבלה מכאבי גב תחתון עקב הרמת משא. בחוות דעתו מיום 28.5.04 קבע ד"ר הלפרין כי בגין המצב לאחר השבר בחלק המקורב של עצמות השוק בשמאל עם מעורבות תוך מפרקית ושינויים שחיקתיים קלים במפרקים הסקרואיליאקים, נותרה לתובעת נכות בשיעור של 10% לפי סעיף מותאם 35(1)(ב) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז - 1956 (להלן: "תקנות הביטוח הלאומי").  בגין הצלקות שנותרו בברך ושוק שמאל, צלקות שאינן רגישות ומעט מכערות, זכאית התובעת לנכות בשיעור של 3% לפי סעיף  75(1) בין א' לב' לתקנות הביטוח הלאומי.  בנוסף, ציין ד"ר הלפרין, בברך ימין קיים מצב לאחר קרע במיניסקוס המדיאלי הימני שנכרת בחלקו עם שינויים שחיקתיים שהודגמו במיפוי עצמות, כאשר מצב זה מזכה בנכות בשיעור של 6% לפי סעיף מותאם 48(2) ז' - 4 לתקנות הביטוח הלאומי. עם זאת, ציין ד"ר הלפרין, לעניין הנכות בברך ימין:  "תיעוד ראשון על בעיה בברך ימין מופיע רק כשנה לאחר התאונה. איני יכול להתעלם מכך שלא היו פגיעות בברך ימין לפני התאונה אך האנמנזה של קרע ידית דלי של מיניסקוס אינה ברורה והייתי מצפה לסימפטומים בברך ימין מוקדם יותר". בסיכומה של חוות הדעת כלל ד"ר הלפרין גם את הנכות בברך ימין כנכות הנובעת מהתאונה והעמיד את נכותה האורטופדית של התובעת כתוצאה מהתאונה על 18%.

 

ד"ר שטרן מונה כמומחה רפואי בתחום הפסיכיאטרי. התובעת התלוננה בפניו על דיכאון, הפרעות שינה, בעיות בזיכרון וחוסר תפקוד. בחוות דעתו מיום 22.3.05 ציין כי הבעיות בזיכרון שמציגה התובעת אינן תואמות פגיעת ראש. התובעת אינה זוכרת דברים בסיסיים כמו תאריך לידתה, גילה, תאריך התאונה, מתבלבלת בין שמות ילדיה, מספר תעודת הזהות שלה, מספר הטלפון שלה ועוד. ד"ר שטרן ציין כי לא סביר להניח ששכחה כה מסיבית, המתייחסת הן להווה והן לגבי דברים הטמונים בה עמוק ובהם עשתה שימוש רב בעבר, נובעת מהפגיעה המוחית שלה. הוא ציין כי הצורה בה מציגה התובעת את הדברים מעוררת את הרושם שקיימות הפרזה והגזמה ביחס לתלונותיה וחיפוש אחר רווחים משניים.  ד"ר שטרן ציין עוד כי בהתאם למסמכים הרפואיים המתייחסים לעברה יש ללמוד שהתובעת סבלה מדיכאון לאחר לידה בשנת 1985 וכן היה ניסיון התאבדות. אז נרשם כי היא "מדוכאת וממוטת נפשית" והיא הופנתה לעזרה נפשית. בשנת 1994 שוב הופנתה למחלקת עצבים בשל התקפי עצבות ובתשובת מחלקת עצבים נרשם שמדובר בבעיות סוציאליות שגורמות לבעיות נפשיות והומלץ להפנותה לתחנה לבריאות הנפש. במסמך משנת 1998 נרשם שהתובעת סובלת מכאבים שונים שמיקומם משתנה וכי אין התאמה בין הממצאים האובייקטיביים והסובייקטיביים.  ד"ר שטרן ציין כי אכן הייתה פגיעה מוחית בעקבות התאונה אך הסימפטומולוגיה השתפרה כבר בעת האשפוז בתל - השומר. בעיות הזיכרון שמציגה התובעת אינן סבירות. אם קיימות בעיות זיכרון הן חייבות לענות על החוק של Ribot  הגורס שהבעיות בזיכרון מקבלות אופי של שכחה של מאורעות רצנטיים ושמירה על אירועים השייכים לעבר. לכן, יש להסתייג מתשובות התובעת. עם זאת, קבע ד"ר שטרן, למרות קיום מצבים דיכאוניים שקדמו לתאונה ולמרות ניסיונות התובעת להגזים בתלונותיה ולהשיג רווח משני, יש בכל זאת להתחשב בכך שסבלה מחבלה מוחית. לתובעת נותרה כתוצאה מהתאונה, כך קבע ד"ר שטרן,  נכות צמיתה בשיעור של 10% לפי סעיף 34 (ב)  לתקנות הביטוח הלאומי.

 

ד"ר דניאל ציק מונה כמומחה רפואי בתחום א.א.ג.. התובעת התלוננה בפניו על הפרעה בשווי המשקל ועל ארועים חוזרים ונשנים של נפילות והתקפי  סחרחורת סיבובית. עוד התלוננה על טנטון, בעיקר בלילה וכאשר היא מתרחצת. בחוות דעתו מיום 19.3.08 ציין כי הפגיעות שנגרמו לתובעת יכולות לגרום לנזקים לאברי שווי המשקל והשמיעה שבאוזן הפנימית וכתוצאה מכך לסחרחורת, ירידה בשמיעה וטנטון. לעניין הסחרחורת -  ד"ר ציק ציין כי תלונת התובעת על סחרחורת נרשמה לראשונה כחודשיים וחצי לאחר התאונה וזה זמן סביר לתלונה כגון זו לאחר חבלות ראש קשות. במרץ 2003 הובאה האבחנה של סחרחורת סיבובית מסוג PPV, שהיא הסחרחורת השכיחה מבין הסחרחורות לאחר חבלת ראש והיא מופיעה עד שלושה חודשים ממועד הפגיעה. מדובר במחלה התקפית וסירוגית, בה תקופות שקטות ותקופות פעילות. בתקופות הפעילות המחלה פורצת וגורמת לנפגע התקפי סחרחורת, בחילה, הרגשה כללית רעה והפרעת יציבה בעת שינוי תנוחה. לעיתים הסחרחורות נמשכות שנים רבות. במקרה של התובעת, התרשם ד"ר ציק, אין מדובר בהתקפים תכופים והתובעת זכאית לנכות צמיתה מותאמת בשיעור של 5% על פי סעיף 72(4) ב' 1 לתקנות הביטוח הלאומי. לעניין הירידה בשמיעה – בהתאם לתיעוד הרפואי הנושא תועד לראשונה רק בשנת 2007. בהתאם לבדיקות השמיעה מהשנים 2007 ו- 2008 נכותה של התובעת בגין הירידה בשמיעה היא 5% אך נכות זו אינה נובעת מהתאונה, שהרי היא הופיעה רק חמש שנים לאחריה. לעניין הטינטון – תלונה ראשונה בנושא הטנטון נרשמה בנובמבר 2003, כשנה וחצי לאחר התאונה. זו תלונה מאוחרת ולכן לא ניתן לשייכה לתאונה. בנוסף, ציין ד"ר ציק, טנטון היא תלונת אמון סובייקטיבית וקבלתה מותנית בראש ובראשונה בבצוע אמין ועקבי של בדיקות שמיעה, מה שלא התקיים בעניינה של התובעת, שהרי ממצאי בדיקות השמיעה העידו על תגובה פונקציונלית או ניסיון האדרה.

 

המומחים הרפואיים לא זומנו לחקירה על חוות דעתם. התובעת בסיכומיה טוענת כי נכותה האורטופדית עומדת על 19% ולכך יש להוסיף את הנכות בתחום הפסיכיאטרי  וא.א.ג, סה"כ נכות רפואית בשיעור 33%. הנתבעות טוענות כי נכותה של התובעת בגין הברך הימנית אינה קשורה לתאונה, זאת, בהסתמך על הסתייגותו של ד"ר הלפרין על פיה היה מצפה לסימפטומים בברך ימין מוקדם יותר, אם היו בעקבות התאונה, ולא רק לאחר כשנה. הנתבעות טוענות כי הן ד"ר שטרן והן ד"ר ציק מצאו את התובעת לא אמינה כאשר יש הפרזה והגזמה בתלונותיה וניסיון להאדיר ולהעצים את נזקיה על מנת להשיג רווח משני. גם בעדותה, טוענות הנתבעות, גלתה התובעת חוסר אמינות. לאור כך, טוענות הנתבעות, נכותה הרפואית של התובעת עומדת על 25.35% בלבד.

 

המומחים הרפואיים לא נחקרו על חוות דעתם. בהעדר נסיבות מיוחדות, יש לאמץ את קביעות המומחים הרפואיים בעניין הנכות הרפואית של התובעת. ד"ר הלפרין העלה תהייה אם הנכות בברך ימין קשורה לתאונה. מחד, כפי שציין ד"ר הלפרין, אין תיעוד רפואי על בעיות בברך ימין לפני התאונה. מאידך, ציין ד"ר הלפרין, הוא היה מצפה לסימפטומים בברך ימין במועד מוקדם יותר. לאחר ששקלתי העובדות הרלוונטיות  ובחנתי גם את הרצף הכרונולוגי המתייחס לשיקום התובעת לאחר התאונה החלטתי לקבוע כי גם הנכות בברך ימין נובעת מהתאונה. כפי שצוין אף בחוות דעתו של ד"ר הלפרין, לפני התאונה לא היו לתובעת תלונות על ברך ימין, למרות שבתיקה הרפואי ניתן למצוא תלונות שונות ומגוונות בתחום האורטופדי לפני התאונה. התלונות לגבי ברך ימין החלו לאחר התאונה, אם כי המועד המדויק לא ברור. התיעוד הראשון על בעיות בברך זו הוא בסמוך לבצוע בדיקת ה- M.R.I, מרס 2003, אך יתכן והיו תלונות גם קודם לכן אשר לא הוצג תיעוד לגביהן. יש לזכור כי פגיעתה של התובעת בתאונה לא הייתה קלה ושילבה הן פגיעה אורטופדית לא פשוטה והן פגיעת ראש. היא הייתה מוגבלת בהליכה ובדריכה תקופה ממושכת. לפי עדות הבת ליילה, שלא נסתרה, התובעת הייתה מרותקת חמישה חודשים לכסא גלגלים ורק לאחר מכן החלה ללכת בעזרת קביים. המקבע מרגלה השמאלית הוסר רק בנובמבר 2002, כחצי שנה לאחר התאונה. התובעת, כך צוין מספר פעמים במסמכים הרפואיים, הייתה מבולבלת במהלך תקופת שיקומה. יתכן ותקופת השיקום הממושכת ועובדת אי השימוש בשתי הרגליים תקופה ארוכה, יחד עם הבלבול בו הייתה שרויה התובעת, עשויים להסביר את העובדה שהתלונות על הברך הימנית החלו רק כעשרה חודשים לאחר התאונה, שהם למעשה כארבעה חודשים לאחר הוצאת המקבע מרגל שמאל. יתכן ורק לאחר שהחלה התובעת להלך באופן אינטנסיבי יותר  החלה לחוש בכאבים ברגל ימין. ד"ר הלפרין, כאמור, לא נחקר על חוות דעתו ועל הערתו זו באשר לברך ימין וגם לא ראיתי שהופנו אליו שאלות הבהרה בנושא זה.  בסיכום חוות דעתו כלל ד"ר הלפרין את הנכות בברך ימין ככזו הנובעת מהתאונה, כלומר, הוא השתכנע כי בהעדר תיעוד המצביע על בעיה בברך ימין לפני התאונה אין לשלול הקשר הסיבתי בין הנכות בברך זו לתאונה.  אני מקבלת מסקנתו זו של ד"ר הלפרין וקובעת כי המסקנה המסתברת יותר בנסיבות העניין היא כי גם הנכות בברך ימין נובעת מהתאונה.

 

לאור כך, נכותה הרפואית המשוקללת של התובעת עקב התאונה עומדת על 29.837%.

 

הפגיעה  התפקודית

 

יצוין מיד, כי קיים קושי מסוים לדלות פרטים ברורים ומדויקים באשר לעברה של התובעת, זאת בשל חוסר שיתוף פעולה מצדה אשר התבטא בשכחה קיצונית וכמעט מוחלטת של פרטים רבים הקשורים לעברה ולחייה, הן בפני גורמים שונים שבדקו אותה והן במהלך עדותה בבית המשפט. לעיתים ניתנו תשובות לא תואמות בפני גורמים שונים. הפרטים אשר ניתן היה לדלות יצוינו להלן, בהסתייגות  כי יתכן ואינם מדויקים. התובעת היא ילידת ישראל, השנייה במשפחה בת חמישה ילדים. היא שהתה בפנימיות ולמדה עד כתה ה'. היא אינה יודעת קרוא וכתוב לא בערבית ולא בעברית. מגיל צעיר עבדה בתפירה. היא התחתנה בגיל 18 או 16 (אין תאימות בפרטים המדווחים במסמכים). נולדו לה ארבעה ילדים. הקשר בין בני הזוג לא עלה יפה ובהתאם לעדות הבת, ליילה, התובעת אף סבלה מאלימות מצד בעלה, שהיה, כפי הנראה, מכור לאלכוהול והימורים. בית המגורים שלה ושל בעלה נמכר עקב חובות הימורים של בעלה. בני הזוג נפרדו והתגרשו פורמלית בשנת 2000- 2001 לערך, לא נמסר מועד מדויק. לאחר הפרידה התובעת עברה לגור, עם בתה הצעירה ג'נט, אצל אחותה סוניה. אין לה רישיון נהיגה. היא עבדה כמטפלת בקשישים באמצעות חברת מ.עמית יועצים בע"מ מיום 14.2.99 ועד התאונה. היא עבדה עם שלושה קשישים,  כ- 20 שעות שבועיות. עבודה זו כללה טיפול אישי, עזרה ברחצה, לווי לקופ"ח, סידורים מחוץ לבית הקשיש, ניקיון קל ושטיפה (בהתאם לעדות הגב' מרים עמית מחברת מ.עמית). תלוש השכר האחרון מתייחס לחודש אפריל 2002 והוא עומד על 2308 ¤ ברוטו. זהו גם הממוצע של ששה תלושי שכר לחודשים 11/01 ועד 4/02. סכום זה משוערך להיום עומד על  2617 ¤ והוא אינו חייב במס הכנסה. כמו כן קיבלה התובעת משנת 2000  אבטחת הכנסה מביטוח לאומי. מאז התאונה אינה עובדת: "אני לא יכולה לעבוד. לא פניתי לקבל עבודה כי לא יכולתי" (עמ' 12 שורה 12). לאחר התאונה ושיחרורה מ"רעות" חזרה להתגורר אצל אחותה סוניה כ – 11 חודשים. מדובר בדירה קומה שלישית או רביעית ללא מעלית. לאחר מכן, בשל קשיי עליה וירידה במדרגות, לטענתה, שכרה דירת קרקע למשך שנתיים. לאחר מכן, בשל מצוקה כספית,  כנטען על ידה, חזרה לדירת אחותה. עקב מריבות ביניהן, לטענתה, עזבה את בית אחותה ועברה לביתה של בתה נדיה. גם מקום זה עזבה עקב מריבות. מאז, לפי עדותה, היא מתגוררת אצל חברות, אחת מהן מתגוררת ביפו בקומה שלישית ללא מעלית. לעיתים היא מתגוררת אצל אחותה סטלה בנצרת, לשם היא נוסעת במונית שירות לבדה או שגיסה מגיע לקחתה.

 

התובעת טוענת בסיכומיה כי למרות הרקע הקשה שלה וחולייה השונים היא עבדה ותפקדה לפני התאונה בעבודה שדרשה גם כוח פיסי. מאז התאונה היא חדלה לחלוטין לעבוד והיא אינה מסוגלת לחזור לעבודתה הקודמת. לכן, נטען, כושר עבודתה נפגע באופן מלא. הנתבעות טוענות כי נכותה התפקודית של התובעת נמוכה מנכותה הרפואית. נטען כי עיקר נכותה של התובעת הוא, אמנם,  בתחום האורטופדי, אך ללא כל נכות בגפיים העליונות, מה שאינו מונע ממנה לשוב ולטפל בקשישים וודאי אינו מונע ממנה למצוא עבודה אחרת כלשהי. עוד מציינות הנתבעות כי התובעת עצמה העידה כי התגוררה בדירות בקומות גבוהות ללא מעלית לאחר התאונה, מה שמעיד על העדר מגבלה תפקודית בגפיים התחתונות. נטען כי התובעת מאדירה את נזקיה ללא כל בסיס ומתוך מטרה להשיג רווח משני. הנתבעות טוענות כי לא מתקבל על הדעת שתובעת עם נכות בשיעור של כ – 25% תשב בחוסר מעש יותר משש וחצי שנים, כאשר קיימים אנשים עם נכויות גבוהות לעין שיעור מזו של התובעת אשר שיקמו את עצמם, שבו לעבודה ועשו להקטנת נזקם ולשיקומם האישי. התובעת כלל לא פנתה לחפש עבודה המתאימה למגבלותיה הנטענות ואף לא פנתה למעבידתה הקודמת בניסיון לשוב לעבודתה. בכך חטאה לחובת הקטנת הנזק המוטלת עליה.

 

אין להתעלם מפגיעתה הקשה של התובעת בתאונה בתחום האורטופדי. עם זאת,  התובעת עברה תקופת שיקום ולאחריה נותרה לה נכות רפואית, בהתייחס לגפיים התחתונות, בשיעור של 10% ברגל אחת ו 6% ברגל השנייה. לא ניתן לומר שמדובר בנכות שאינה מאפשרת כל עבודה ומביאה להעדר תפקוד באופן מוחלט. צודקות הנתבעות בטענתן כי ידועים מקרים רבים בהם נגרמו נכויות אורטופדיות בשיעור גבוה יותר כאשר הנפגע חזר לעבוד ומצא עבודה המתאימה למגבלותיו לאחר תקופת השיקום ויש לזכור כי התובעת לא נפגעה בגפים העליונות. לעניין הנכות בתחום הפסיכיאטרי, גם לפני התאונה התובעת סבלה מדיכאונות, לרבות ניסיון התאבדות, טופלה במרפאות פסיכיאטריות וסבלה מכאבים שונים במקומות משתנים בגופה, ללא התאמה בין ממצאים אובייקטיבים וסובייקטיביים. ד"ר שטרן התרשם מחוסר אמינות, הגזמה בתאור בעיותיה, בעיקר במישור הקוגנטיבי, וניסיון לרווח משני. גם אם נבחן נכות זו כתפקודית ונוסיף לה את הנכות בגין הסחרחורות, כאשר ד"ר ציק קבע כי אין מדובר בהתקפים תכופים, הנכות התפקודית בגין התאונה תעמוד על 27.667%. הנכות בגין הצלקות, שאינן רגישות, אינה תפקודית (ראה לאחרונה: ע"א 8053/06 אליהו נ' אבידור, 1.2.09). כאמור, איני סבורה כי נכויותיה של התובעת מבססות את הטענה של העדר תפקוד מוחלט. גם אם לא יכלה התובעת לחזור לעבודתה הקודמת, בשל קשיי הליכה,  יכולה הייתה לבדוק אפשרויות תעסוקה אחרות שאינן מחייבות מאמץ של עמידה או הליכה - כמו למשל – עבודה בתפירה, מקצוע בו עבדה בעבר, או עבודה בישיבה במפעל או כל עבודה אחרת בישיבה. התובעת, בת 43 בלבד בעת התאונה,  כלל לא ניסתה לחפש עבודה ותעסוקה אחרת, לא פנתה למוסד לביטוח לאומי לצורך שיקום מקצועי והיא מסתפקת בטענתה כי אינה יכולה לעבוד כלל בשל התאונה. טענה זו אינה סבירה והיא אינה מתיישבת עם כלל הנתונים בדבר מצבה הרפואי.

 

אני מוצאת לנכון, בנסיבות העניין, להעמיד את נכותה התפקודית של התובעת על שיעור נכותה הרפואית הנובעת מהתאונה, ללא הנכות בגין הצלקות, נכות שאינה תפקודית, כאמור. מדובר, אם כן, בנכות תפקודית בשיעור 27.667%.

 

הפסדי שכר

 

לגבי הפסדי העבר. לאור פגיעתה הקשה של התובעת ותקופת השיקום הארוכה אעמיד את תקופת אי הכושר של התובעת מהתאונה על תקופה של עד כחצי שנה לאחר ניתוח הארטרוסקופיה שבוצע ביום 19.8.03, כלומר, עד ליום 20.2.04. מדובר בתקופה של 21 חודשים. סך הפיצוי לתקופה זו לפי שכר התובעת המשוערך בסך 2617 ¤ יעמוד על 55,000 ¤ במעוגל  ובתוספת ריבית מאמצע תקופה - 57,700 ¤ במעוגל.

 

מיום 20.2.04 ועד היום, כחמש שנים, הפיצוי יחושב בהתאם לנכות התפקודית  ויעמוד על 43,442 ¤. בתוספת ריבית מאמצע תקופה - 47,730 ¤.

 

לעתיד, עד גיל 67, לפי הנכות התפקודית ושכר התובעת המשוערך לפני התאונה, הפיצוי המהוון יעמוד על 115,586 ¤.

 

כאב וסבל

 

בגין כאב וסבל, לפי 101 ימי אשפוז, על פי גילה של התובעת והנכות הרפואית, זכאית התובעת לפיצוי בסך 94,000 ¤ במעוגל, כולל ריבית.

 

הוצאות

 

התובעת עותרת לפיצוי בגין הוצאות עזרת צד שלישי, נסיעות והוצאות רפואיות, לעבר ולעתיד. כמו כן היא טוענת כי היא זכאית להשתתפות בשכר דירה הן לעבר והן לעתיד, כי אינה יכולה לגור עוד עם אחרים עקב מצבה הנפשי והגופני. בתה, ליילה, טענה כי נטלה חופשה מעבודתה על חשבון ימי מחלה למשך שבועיים על מנת להיות עם אמה בבית החולים. עוד טענה הבת, ליילה, כי נאלצה להפסיק את לימודי מנהל העסקים שלמדה במכללת רמת גן בשנה השניה ולא הצליחה לחזור ללימודים. התובעת לא נשאה בתשלומים כלשהם בגין עזרת צד שלישי עד היום וטוענת שנעזרה רק בבני משפחתה.  צורפו מספר קבלות המתייחסות בעיקר להוצאות נסיעה והוצאות רפואיות.

 

הנתבעות טוענות, לעניין הפיצוי בגין הוצאות הדיור הנטענות, כי בהעדר חוות דעת של מומחה בתחום השיקום  לעניין הצורך של התובעת בהתאמת דיור בגין התאונה אין מקום לפיצוי בראש נזק זה. נטען כי אין בנכויות שנקבעו לתובעת כדי לבסס הצורך בפיצוי על התאמת דיור וממילא התגוררה ומתגוררת התובעת לאחר התאונה, כפי שהתגוררה לפניה, אצל אחותה, בני משפחה אחרים וחברות, בבתים ישנים בקומות גבוהות ללא מעלית. לעניין עזרת צד שלישי, טוענות הנתבעות, הרי שהנתבעת 3 נשאה בעלויות עזרה וסיעוד להם נזקקה התובעת עד לסוף חודש ינואר 2003 (ראה  נ/1). מתום אותה תקופה לא נזקקה התובעת לעזרה כלשהי, לא הוכחו הוצאות לעבר,  והיא גם לא תזקק בעתיד לעזרה. נטען כי לא הוכח שנכותה האורטופדית של התובעת מגבילה אותה בחיי היום יום. לעניין הוצאות נסיעות, טוענות הנתבעות, הרי שלתובעת לא היה מעולם רישיון נהיגה ולא ברור מדוע צרפה קבלות על הוצאות דלק. התובעת העידה כי היא עושה שימוש בתחבורה ציבורית לרבות באוטובוסים וכי היא אינה מוגבלת כלל בניידותה. לעניין הוצאות רפואיות, טוענות הנתבעות, אף לא אחד מהמומחים הרפואיים קבע שהתובעת תזדקק לטיפול רפואי כלשהו בעתיד ובכל מקרה ההוצאות הרפואיות ממומנות על ידי קופת החולים. עוד מציינות הנתבעות כי לאור תחלואיה הקודמים של התובעת היא  הייתה נזקקת ממילא לטיפולים רפואיים שונים.

 

 בנסיבות העניין, כאשר מחד, פגיעתה של התובעת אכן לא הייתה קלה והיא נזקקה לתקופת שיקום ארוכה במסגרתה נעזרה בבני משפחתה, ומאידך, לא הוכיחה הוצאות בפועל שנגרמו לה כמבוקש על ידה; לא הוכיחה כי קיים צורך בהתאמת דיור עבורה; לא הוכיחה כי אינה יכולה לנסוע בתחבורה ציבורית אלא להפך; היא לא  נשאה בהוצאות עזרה בשכר עד היום וגם כיום אינה נעזרת בעזרה בשכר ולא הוכיחה כי בעתיד תזדקק לטיפולים רפואיים מעבר לאלו הממומנים בקופת החולים - יש לפסוק לתובעת סכום גלובלי בגין הוצאותיה לעבר ולעתיד. הפיצוי בגין עזרת הבת ליילה יינתן במסגרת זו. אני מעמידה את סכום הפיצויים בגין הוצאות התובעת על סכום של 60,000  ¤ נכון להיום.

 

התובעת זכאית, אם כן, לסכומים המפורטים בסעיפים  14-17, 20  לפסק הדין, סכום של 375,016 ¤. 

 

ניכויים

 

לתובעת נקבעה נכות רפואית בשיעור של  81% במסגרת נכות כללית במוסד לביטוח לאומי והיא מקבלת קצבת נכות. סעיפי הליקוי שנקבעו הם: דכאון, חרדה והפרעת אישיות – 30%. כאבי ברך ימין – 10%. שבר טיביאלי מצד שמאל- 10%. ליקוי שמיעה – 25%. טינטון – 10%. אסטמה – 10%. בלוטת התריס – 20%. חבלת ראש והפרעות קוגנטיביות – 30%. ניתן לראות כי לא כל סעיפי הליקוי קשורים לתאונה. בהתאם להלכה שנקבעה ברע"א 3953/01 עמר נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נז(4) 350, במקרה בו משולמת לנפגע קצבת נכות מהמוסד לביטוח לאומי אשר חלקה נובע מהתאונה וחלקה נובע מגורמים אחרים, סכום הגמלאות אותו יש לנכות מסכום הפיצויים בו חב המזיק, אשר צפוי לתביעת תחלוף מהמוסד לביטוח לאומי, יקבע על פי שיעור הנכות שנקבעה לנפגע כמיוחסת לתאונה על ידי בית המשפט ולא על ידי המוסד לביטוח לאומי. על בית המשפט לקבוע את שיעור הנכות שנגרם לתובע במעשה הנזיקין ואת שיעור הנכות הכוללת שנקבעה לניזוק. לאחר קביעת היחס בין השתיים, תוכפל התוצאה בסכום התגמולים המשתלמים על ידי המוסד. הסכום שיתקבל ינוכה מהפיצויים. התובעת בסיכומיה טוענת כי ממילא הייתה זכאית לקצבת נכות כללית, גם ללא קשר לתאונה, ולכן אין לנכות את תגמולי המוסד לביטוח לאומי, אפילו לא בשיעור יחסי. אין לקבל טענה זו, אשר גם לא הוכחה כלל. אין חולק כי חלק מהנכות הכללית שנקבעה לתובעת נובע מהתאונה. בנסיבות אלו הנתבעת צפויה לתביעת תחלוף, כאמור, ויש לנכות מסכום הפיצויים את החלק היחסי מתגמולי המוסד לביטוח לאומי הקשור לתאונה.

 

יישום הלכת רע"א 3953/01 הנ"ל בעניין זה בענייננו מביא לקביעות כדלקמן: נכותה הרפואית הכוללת של התובעת כפי שנקבעה על ידי המוסד לביטוח לאומי היא 81% נכות. הצדדים אינם חולקים על כך שהנכות הרפואית הכוללת של התובעת היא זו שנקבעה על ידי המוסד לביטוח לאומי ולכן לא עלה הצורך למנות מומחים לעניין זה (והשווה ע"א 2135/06 בולוטין נ' הדר, 29.6.08). איני מקבלת את טענת התובעת כי יש לערוך חישוב מצטבר של הנכויות שנקבעו. החישוב יעשה לפי נכות משוקללת, כמקובל. נכותה הרפואית של התובעת אשר נקבעה בתאונה, על פי קביעת מומחי בית המשפט, היא 29.837%. היחס בין שתי הנכויות הוא 0.3683. תוצאה זו יש להכפיל בסכום התגמולים שמשתלמים לתובעת החל מיום התאונה וזהו הסכום שינוכה מסכום הפיצויים.

 

בהתאם לחוות דעת אקטוארית מיום 3.2.09 תגמולי העבר עומדים על 146,736 ¤. לסכום זה יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית ומתקבל סכום של 176,120 ¤. הכפלת הסכום במקדם 0.3683 תביא לסכום של   64,865 ¤. תגמולי העתיד המהוונים בהתאם לחוות הדעת  האקטוארית עומדים על  275,000 ¤. הכפלת הסכום במקדם 0.3683 תביא לסכום של 101,283 ¤.

 

מסכום הפיצויים ינוכה, איפה, סכום של   166,148 ¤ ויתרת הפיצוי תעמוד על       208,860 ¤. 

 

לתובעת שולמו ארבעה תשלומים תכופים. התובעת טוענת בסיכומיה כי אין לנכות את סכומי התשלומים התכופים מסכום הפיצויים כיון שהתשלומים שימשו כולם להוצאותיה והפסדיה והיא צרכה את כל הסכומים ששולמו לה. לכן, נטען, אין לראותם כתשלומים על חשבון התביעה. הנתבעות טוענות כי בשטרי הקבלה צוין במפורש כי הסכומים המשולמים כתשלומים תכופים ינוכו מתשלום הפיצויים הסופי ובודאי שאין לראות התשלומים כמכסים הוצאות בפועל לאותה תקופה. דין טענות התובעת להידחות. בכתבי הקבלה של התשלומים התכופים אכן נרשם באופן מפורש כי מדובר בתשלומים שיופחתו מסכום הפיצויים הסופי, זו הייתה הסכמת הצדדים והיא מחייבת אותם. הצדדים לא הסכימו על כך שמדובר בתשלומים כנגד הוצאות והפסדים בפועל שאינם  נתבעים במסגרת תביעה זו.  מיתרת הפיצויים יש לנכות, אם כן,  את מלוא התשלומים התכופים ששולמו לתובעת, כל תשלום תכוף בניכוי מרכיב שכ"ט עו"ד  ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום תשלומו עד היום, כמפורט בסעיף 51 לסיכומי הנתבעות. הסכום המעודכן ליום כתיבת פסק הדין אותו יש לנכות הוא 201,208 ¤.

 

יתרת הפיצוי תעמוד על 7660 ¤. לסכום זה יתווספו שכ"ט עו"ד בשיעור 13% ומע"מ והוצאות משפט (אגרה ומומחים). הסכומים ישולמו בתוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין אצל ב"כ הנתבעות ולאחר מועד זה ישאו  הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

 

ניתן היום, ט"ו בשבט, תשס"ט (9 בפברואר 2009), בהעדר הצדדים.

 

המזכירות תעביר עותק פסק הדין לב"כ הצדדים.

                                                                              

ארנה לוי, שופטת

 

 

 


 

 

Source: 
http://info1.court.gov.il/Prod03\ManamHTML5.nsf/411A9BEE0039C39D4225755800559608/$FILE/6D108F4AFF68D4E74225754B0039A7C8.html
תאריך: 
09/02/09
Case ID: 
215136_2
Case type: 
א
סיווגים
שופטים : ארנה לוי
ארנה לוי
עורכי דין : אגמי ירון
אגמי
ירון
Powered by Drupal, an open source content management system