ילדותי בע"מ נ. אדר בן עמי


 

 

בתי-המשפט

א  057809/04

בית משפט השלום תל אביב-יפו

 

02/03/2009

 תאריך:

 כב' השופט שינמן יעקב

לפני:

 

 



1 . ילדותי בע"מ

2 . אסתר צאיג

בעניין:

התובעים

אלדד פסי

ע"י ב"כ עו"ד


 

-   נ   ג   ד   -


 

1 . אדר בן עמי

2 . איתן יצחקי

הנתבעים

ערן צור

ע"י ב"כ עו"ד

 

 

פסק דין

 

רקע:

התובעת 1 הינה חברה בע"מ שעיסוקה בייצור ומכירת בגדי ילדים, הנקראת בשם המסחרי "ילדותי" (להלן: "החברה").

 

התובעת 2 הינה בעלת המניות בחברה ומי שחתומה כצד, על ההסכמים שנחתמו או נכרתו עם הגב' אדר בן עמי, בקשר לזיכיון להפעלת חנויות ילדותי  (להלן: "התובעת" או "הגב' צאיג").

 

התובעים הינם בעלי רשת חנויות למכירת בגדי ילדים הפרושה ברחבי הארץ.

 

במועדים הרלוונטיים לתביעה זו הפעילה הנתבעת, הגב' אדר בן עמי (להלן: "הנתבעת" או "הגב' בן עמי"), שלש חנויות של ילדותי בהרצליה, כפר סבא ורעננה.  בעלה של הנתבעת חתם על ערבות אישית לחיובי הנתבעת, בקשר להסכמים שנחתמו בין הצדדים (להלן: "הנתבע" או "הערב").

 

בסוף שנת 2003, תחילת שנת 2004, נתגלעה מחלוקת בין הצדדים בקשר לדרך סיום החוזה, ובייחוד בקשר לעובדה כי הנתבעים פתחו באותו מקום בו היו חנויות ילדותי, חנויות למכירת מוצרים דומים, תחת השם המסחרי "חלומות".

 

כמו כן, בין הצדדים קיימת מחלוקת באשר ליתרת ההתחשבנות שביניהם ומכאן התובענה שבפני.

 

טענות הצדדים:

לטענת התובעת, בין הצדדים נכרת הסכם זכיינות בקשר לחנות הראשונה שהייתה בהרצליה.  אותו חוזה הוחל על ההתקשרות בין הצדדים בקשר לחנות שנפתחה בכפר סבא ביום 1.7.01, וברעננה אשר נפתחה ביום 1.12.01.

לטענת התובעת, נוסח ההסכם, שהוחל על שלשת החנויות הינו זהה, וקבועים בו כללי התנהלות, התנהגות והוראות בקשר לסיום החוזה ובין היתר נקבע בהסכם כי:

 

הנתבעת תנהל את החנויות בהתאם לנוהלי הרשת והוראות התובעת, כפי שתהיינה מעת לעת (סעיף 8.4 להסכם).

כן נקבע בהסכם, כי הנתבעת תמציא לתובעת שני שטרי חוב, כל אחד על סך 50,000 ¤ (סעיף 12.1.1 להסכם) (להלן: "השטרות").

עוד נקבע בהסכם, כי אם ההסכם יסתיים בנסיבות המפורטות בסעיף 17.3 להסכם, תהיה התובעת רשאית לחלט את סכום השטרות, וזאת בנוסף לסך של 10,000$ שנקבע בין הצדדים כפיצוי קבוע ומוסכם  שעל הנתבעת לשלם לתובעת, בגין הפרת ההסכם (להלן: "הפיצוי המוסכם").

באשר לסיום ההסכם, נקבע בין הצדדים, כי במשך תקופה של 24 חודשים, מיום סיום תקופת ההסכם או ביטולו, מתחייבת הנתבעת שלא לעסוק במישרין או בעקיפין בעסק הדומה או המתחרה לעסקה של התובעת.

התובעת טוענת, כי הנתבעת הפרה את נוהלי הרשת עוד בתקופה שניהלה את החנויות. ההפרה התבטאה בין היתר בכך, שהנתבעת התעלמה מ"הקונספט" של היות התובעת רשת, לא התחברה לרשת המחשוב של הרשת, התקשרה עם ספקים שאינם ספקי הרשת וכו'.

כך גם נהגה הנתבעת לטענת התובעת, במהלך חודש דצמבר, בעת שפנתה אל התובעת בבקשה לסיים את הקשר ביניהן, אלא שלתובעת הסתבר כי מבעוד מועד, תכננה הנתבעת לפתוח בכל החנויות, חנויות לממכר ילדים, עם השם "חלומות".

בנסיבות אלו טענה התובעת, כי היא זכאית לפיצויים בגין הפרת ההסכם ובגין חובות שלא שולמו לה והיא הגישה את התובענה דנן, בסך כולל של 294,104 ¤, המורכב מהסכומים הבאים:

 

א.         סך של 100,000 ¤ בגין חילוט סכומי שני שטרי החוב, בהתבסס על סעיף 12.2 להסכם דהיינו, סיום ההתקשרות בין הצדדים מכל סיבה שהיא.

ב.         סך של 30,000$ (ארה"ב) – 135,000 ¤, בגין פיצוי מוסכם וקבוע מראש, ביחס להפרת ההסכם, בגין שלשת החנויות.

ג.          השבת סך של 14,937 ¤ - בגין זיכוי פריטים, נוכח סיום הקשר בין הצדדים.

ד.         השבת סך של 40,788 ¤ - בגין שוברי מתנה וזיכויים, נוכח סיום הקשר בין הצדדים (סעיף 14.4 , 14.6 ו- 14.7 לכתב התביעה).

ה.         סך של 3,550 ¤ - בגין שתי חשבוניות שלא שולמו.

 

לטענות הנתבעים, נחתמו בין הצדדים שני הסכמי זכיינות זהים, האחד, בקשר לחנות בקניון שבעת הכוכבים בהרצליה והשני בקשר לחנות בקניון הרים בכפר סבא.

בקשר לחנות ברעננה שבקניון רננים, לא נחתם כל הסכם משום שהנתבעים סרבו במפורש, והתובעת ידעה כי הנתבעים מסרבים לחתום על הסכם.

התובעת 1-החברה, אין לה כל מעמד ודין תביעתה להידחות, שכן הנתבעת מעולם לא חתמה על הסכם עם החברה וכי התובעת 2 מעולם לא הודיעה לנתבעת על העברת זכויותיה על פי ההסכמים לחברה, מה עוד שהתברר כי היא הוקמה ונוסדה, במועד מאוחר יותר למועד בו הסתיים הקשר החוזי שבין הצדדים.

כל שלשת החנויות נשוא תובענה זו, בהם הפעילה הנתבעת את חנויות רשת ילדותי, במועדים הרלוונטיים, לא היו שייכות לתובעת 1 ולא נשכרו על ידה. חנויות אלו נשכרו על ידי הנתבעת בהתאם לחוזה השכירות שחתמה עם בעלי שלשת הקניונים. בחוזים שנחתמו  עם הקניונים, נקבע במפורש, שמטרת השכירות הינה חנות לממכר בגדי ילדים.

ההסכמים שנחתמו בין הצדדים, נחתמו תחת "כפיה" כמשמעותה בדין, מה גם שהצדדים לא נהגו על פיהם. הפרקטיקה שנהגה בין הצדדים, הייתה שונה לחלוטין וכך לדוגמא ניתן לראות את סעיף 5 וסעיף 9.3 להסכם, שאף אחד מהם לא קוים על ידי התובעת.

הנתבעת טוענת כי היא מילאה את כל ההסכמים שבין הצדדים, ככתבם וכלשונם, ומי שהפר אותם הייתה התובעת.

שטרי החוב שנמסרו לתובעת מטרתם הייתה בהתאם לסעיף 12.1 להסכם, להוות בטוחה לקיום התחייבויות הנתבעת על פי ההסכמים, לרבות לקיום התחייבותה לתשלום הפיצוי המוסכם, בסך 10,000$ הקבוע בסעיף 12.2 להסכמים, לו זכאית התובעת במקרה של הפרת ההסכם על ידי הנתבעת. דרישת התובעת לתשלום סכומים אלו, אין לה כל בסיס בין היתר, מאחר והיא מהווה כפל פיצוי דהיינו, גם למימוש  שטרי החוב וגם לפיצוי המוסכם.

הוראות סעיף 14.2 להסכם הינם הוראות בקשר למניעת תחרות, תוך הגבלת חופש העיסוק, ולכן  הן בטלות בהיותן נוגדות את תקנת הציבור.

בעת שהנתבעת התקשרה עם התובעת בשנת 2000 כללה רשת ילדותי חנות אחת ברחוב שנקין בתל אביב, שהופעלה על ידי התובעת ושתי חנויות נוספות,  הופעלו על ידי זכיינים (ברחוב בזל בתל אביב ובבת ים).

עיצוב החנויות לא היה אחיד, לא היה קונספט, לא היו נוהלים, לא הייתה מדיניות החזרה והחלפת סחורות ולמעשה, פרט לשם ילדותי ולסחורה, לא היה הרבה מהמשותף בחנויות.

רק לקראת סוף סיום ההתקשרות בין הצדדים, סוף שנת 2003, החלה התובעת לנסות לפעול ליצירת אחדות בין חנויות הרשת והחלה להפעיל באופן ניסיוני ספר נהלים של מספר חנויות הרשת, אך לא בחנויות שהופעלו על ידי הנתבעת.

לתובעת לא היו כל טענות כלפי הנתבעת, בקשר לאופן הפעלת החנויות וההיפך הוא הנכון.  גם אם היו תלונות מועטות שהינן טבעיות, הן נבעו מדרישות שרירותיות, לא הגיוניות ובלתי סבירות, שהוצגו על ידי התובעת ובעלה , מר אודי צאיג, שעסק בפועל בניהול הרשת של ילדותי (להלן: "מר צאיג").

לעניין טענות התובעת לנושא המחשוב - הרי שהנתבעת טוענת כי אין לטענה זו כל בסיס שכן, בעת שהנתבעת התקשרה עם התובעת לא היה מחשוב ברשת חנויות התובעת וניהול המלאי נעשה באופן ידני. דווקא הנתבעת הייתה זו, שהגיעה למסקנה שיש הכרח למחשב את החנויות, לצורך ניהול המלאי והבקרה על החזרות וזיכויים. כל פניות הנתבעת לתובעת ולמר צאיג לא הועילו והנתבעת קיבלה את הסכמת התובעת, למחשוב החנויות שהופעלו על ידה, והיא רכשה תוכנה מתאימה מספק המחשוב. במצב זה רק חנויות הנתבעת היו ממוחשבות בעוד יתר החנויות ברשת, נותרו לא ממוחשבות. רק לאחר כשנתיים הגיעו התובעת וצאיג למסקנה, שיש צורך למחשב את יתר חנויות הרשת והם רכשו מספק התוכנה, איתו התקשרה הנתבעת שנתיים קודם לכן, את אותה מערכת מחשוב.

מר צאיג ניסה להכניס לרשת הגדרות, שלא תאמו את צרכי הנתבעת, ולמרות שהנתבעת סברה כי הדרך בה פעל מר צאיג, הייתה לא ראויה ולא מקצועית, היא הסכימה להתחבר לרשת שנרכשה על ידי התובעת ולצורך כך נחתם הסכם משותף למול ספק המחשוב, ביום 20.8.03.

הנתבעת מילאה אחר כל תנאי הרשת, בכלל זה לעניין השמעת המוסיקה, הוצאות תעודות הזיכוי ורכישת סחורה מספקי הרשת. כל הספקים מהם רכשה הנתבעת סחורה, היא הופנתה אליהם על ידי התובעת. במקרים בהם פנו ספקים לנתבעת, שלא הופנו על ידי התובעת, הנתבעת הפנתה אותם לתובעת, על מנת שתאשר את רכישת הסחורה מהם, והרכישה בוצעה רק לאחר אישור התובעת לכך.

 

לעניין הפרידה, טענו הנתבעים, כי הפסקת הזיכיון הייתה יוזמה של התובעת, בהתאם לכך אף שלחו ביום 1.12.03 מכתב לתובעת ולמר צאיג, בו הבהירו כי הם מוכנים לקבל את גישת התובעים לפרידה מכובדת. מכתב זה נשלח לאחר שבפגישה שנתקיימה בין צאיג לבין הנתבעת, מספר ימים קודם לכן, הודיע צאיג לנתבעת, שמתאים לו "לחזור להיות קטן" וכי הנתבעים הם "כאב ראש" ואין לו צורך בהם. בנסיבות אלו שלחה הנתבעת המכתב מיום 1.12.03 וזאת מאחר שהבינה מהתובעת, כי אין היא רוצה בהמשך הקשר. הנתבעים מצדם, קצו ביחס השרירותי והמתעמר לו זכו ממר צאיג בחודשים האחרונים.

 

בעת שנשלח המכתב לא היה מושג לנתבעים במה יעסקו וכיצד יפעילו את החנויות ששכרו על חשבונם מהקניונים, שכן בהסכמים עם הקניונים, הוגדרה מטרת השכירות "חנות לממכר בגדי ילדים".

ביום 11.12.03 שלח ב"כ התובעים מכתב לב"כ הנתבעים, בו הודיע על ביטול ההסכמים שנחתמו בין התובעת לבין הנתבעת.

 

לאחר סיום ההתקשרות עם התובעת , עיצבה הנתבעת מחדש את שלשת החנויות , לצורך הפעלת חנות בגדי ילדים וביצעה בהם שינויים מהותיים. העיצוב החדש שונה לחלוטין מהעיצוב הקודם, ונתלו בכניסה שלטים מאירי עיניים, הנושאים את השם "חלומות" ואם לא די בכך, אזי על חלונות הראווה של כל אחת מהחנויות, נתלתה הודעה בה נאמר "חנות זו אינה שייכת לרשת ילדותי".

מנהל הרשת של התובעת אשר ביקר בחנויות הנתבעת, לאחר עיצובן מחדש, אישר שאין כל דמיון בינן לבין חנויות ילדותי, וברור שאיש מקהל הלקוחות לא טעה או הוטעה לחשוב, כי מדובר בחנויות של התובעת. לפיכך, לא הייתה כל הפרה של הוראות ההסכם גם בנושא פתיחת החנויות מחדש.

לסיכום, טענו הנתבעים כי החוזים אשר עליהם הוחתמו, הוחתמו תחת כפיה, אך בכל מקרה הם מילאו אותם ככתבם וכלשונם ומי שהפר את החוזים הייתה התובעת, שגם נותרה חייבת להם כספים.

 

 

עדים ועדויות:

התובעים הגישו תצהיר עדות ראשית של מר אודי צאיג, שהינו מנהל של החברה ובמועדים הרלוונטיים ניהל את רשת ילדותי.

הנתבעים הגישו תצהיר של הגב' אדר בן עמי, ומר איתן יצחקי.

ביום 28.5.07 נחקר בחקירה נגדית מר אודי צאיג.

ביום 8.4.08 נחקר בחקירה נגדית מר איתן יצחקי וכן הגב' אדר בן עמי.

 

מטעמים שאינם ברורים לי דיים, הצדדים לא הגישו סיכומים במועד ונאלצתי ביוזמתי מעת לעת, להאיץ בצדדים להגיש סיכומים ובסופו של דבר, סיכומי התובעים הוגשו ביום 11.12.08, סיכומי הנתבעים הוגשו ביום 25.1.09 וסיכומי התשובה הוגשו ביום  4.2.09.

בכל מקום בפסק דין זה, בו תהיה התייחסות לאמירה של אחד העדים, הכוונה לפרוטוקול הדיון ביום בו נחקר אותו עד.

 

דיון והכרעה:

"סלע" המחלוקת שבין הצדדים, הנו בשלוש חנויות, למכירת בגדי ילדים ברשת "ילדותי" בהרצלייה, בכפר סבא וברעננה, שהופעלו והיו בבעלות הנתבעת.

 

בשנת 2001 נחתמו בין הגב' צאיג לבין הגב' בן עמי הסכמי זיכיון, בקשר להפעלת שתי חנויות, האחת- בקניון שבעת הכוכבים בהרצליה והשנייה- בקניון ערים בכפר סבא (להלן: "ההסכם" או "ההסכמים")  ואילו חנות נוספת שנפתחה ע"י הנתבעת בקניון רננים שברעננה, בקשר אליה לא נחתם ההסכם.

 

על-פי ההסכם, ניתנו לנתבעת זיכיונות, לכל אחת מהחנויות, לתקופה של 10 שנים.

 

לאחר שמיעת הראיות, והגשת הסיכומים בתיק דנן, ברור כי גדר המחלוקת שנותרה בין הצדדים עניינה בשלושה נושאים עיקריים:

 

א.    האם ההסכמים שנחתמו בטלים, אם לאו, מחמת כפיה כלכלית.

ב.    האם פתיחת החנויות על ידי הנתבעת, לאחר הפסקת הסכם הזיכיון, מהווה הפרת הסכם, המזכה את התובעת בפיצויים – 235,000 ¤.

ג.      האם נותרה הנתבעת חייבת לתובעת, בגין  ההתחשבנות הכספית שביניהן, בתקופת הזיכיון,       סך של 59,104 ¤. אם יקבע כי התובעת זכאית לסכומים אלו או לחלקם, האם יש לקזז מהם סכומים שהנתבעת טוענת כי התובעים חייבים לה.

 

כפי שניתן היה לראות במהלך כל הדיון, גם גדר המחלוקת וגם סכומי התביעה, סובבים כאמור סביב השאלה העיקרית, האם הנתבעים הפרו את הסכם הזיכיון, כשפתחו את החנויות החדשות, חלף החנויות שהופעלו על ידם, בהיותם זכיינים של רשת ילדותי. בכתב התביעה הועלו ע"י התובעים  טענות נוספות בקשר לניהול החנות (נושא המחשוב, רכישת מלאים מהתובעת, ורכישה מספקים חיצונים ללא רשות וכד'), אך במהלך הדיון טענות אלו לא הוכחו ע"י התובעים ולמעשה נזנחו והיטיב מר צאיג לבטא זאת בעדותו כשנשאל בעניין זה, אמר דברים ברורים וחד משמעיים כי לא היו לו סיבות ממשיות לביטול החוזה עקב הפרות, הגם שהיו לו הערות או השגות בקשר לנהול החנות וכך אמר:  "אני לא רציתי לבטל את החוזה..." (עמ' 18 ש' 21) ובהמשך נאמר מפי בא כוחם "אודי מעיד שהיו חילוקי דעות, מבקש לומר שאין מחלוקת לגבי הניהול ואם לא היו פותחים חנויות מתחרות, לא היינו מגישים את התביעה למעט אם נשאר חוב פתוח, שזה שאלה של התחשבנות" (עמ' 20 ש' 2-4).  גם בסיכומי התשובה מטעם התובעים (סעיף 16) כשהיה ניסיון להסביר את האמור לעיל, נאמר שוב מפורשות כי:

 "...על אף שלתובעים היו הערות והשגות לגבי אופן ניהול החנויות בידי הנתבעים, התביעה נגדם הוגשה רק בשל כך שהפרו את הוראות סעיף 14.2 להסכמים ופתחו חנויות מתחרות ולא בשל אותן מחלוקות על אופן הניהול של הנתבעים."

 

מאחר שקבעתי, כפי שיפורט בהמשך, כי ההסכמים מחייבים את הצדדים, הצדדים מפנים ומבססים חלק מטיעוניהם על ההסכמים, יובאו בהמשך הציטוטים של חלק מהסעיפים הרלוונטיים בהסכם (סעיף 4, 12, 14.2, 17.3) בהם  מכונה: הגב' צאיג- התובעת "המזכה" ואילו הגב' בן עמי-הנתבעת, נקראת "הזכיין".

 

בטרם אדון בטענות הצדדים לגופן ברצוני להסיר מעל סדר הדיון, את טענת הנתבעים, בדבר אי היריבות עם התובעת 1-החברה. התובעת 2- הגב' צאיג העבירה והמחתה זכויתיה ברשת לחברה.

תשלום של הנתבעים על פי פסק דין זה, לאחת מהתובעות, מהווה  תשלום לשתיהן ומהווה סילוק מוחלט של החבויות על פי פסק דין זה. 

 

 

האם ההסכמים שנחתמו בטלים, אם לאו, מחמת כפיה כלכלית.

לאחר שמיעת העדויות ועיון בראיות, הגעתי למסקנה, כי הצדדים בחרו להתקשר ביניהם בהסכם הזיכיון ובחרו לפעול על פיו יחדיו, מתוך רצון חופשי, ללא כל אילוץ, בקשר להסכם בכלל ובפרט לגבי אותם הסעיפים שהנתבעת טוענת כיום לבטלותם. הצדדים הגיעו לגיבוש ולגמירות דעת, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בהסכם האמור.

סעיף 1 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג - 1973 קובע, כי חוזה נוצר בדרך של הצעה וקיבול. הצעה וקיבול הן אפוא הצהרות רצון, אשר מפגשן יוצר חוזה.

שתי דרישות מהותיות צריכות להתקיים כדי שהצהרות רצון אלה אכן יהוו חוזה, והן גמירות דעת ומסוימות. יש צורך בקיומה של כוונה ליצור יחסים משפטיים מחייבים.

תנאי ראשוני ויסודי ליצירת חוזה הוא גמירת דעתם של הצדדים להתקשר זה עם זה בחוזה מסוים. בתנאי גמירת הדעת באה לידי ביטוי הדרישה למפגש רצונות הצדדים והסכמתם ההדדית להתקשר בחוזה. מקום שהצדדים לא הגיעו לידי גמירת דעת, לא יוכל שום בית משפט ליצור אותה בדיעבד (ראה ע"א 392/80 קדר נ' אתרים פ"ד לו (2) 165, 162). גמירות הדעת היא רצון מגובש, כוונה רצינית להתקשר בחוזה והחלטיות.

המבחן לבחינת גמירות דעתם של הצדדים הינו מבחן אובייקטיבי, אשר שם דגש על הגילוי החיצוני של הסכמת הצדדים וכולל שתי דרישות משנה:

1.   דרישה פנימית פסיכולוגית של יצירת הכוונה.

2.        דרישה חיצונית התנהגותית של ביטויה.

משמעותו המעשית של המבחן האובייקטיבי היא כי גמירת דעתם של הצדדים לחוזה נלמדת על פי אמות המידה של האדם הסביר, ומתוך בדיקת נסיבות העניין, התנהגות הצדדים, דברים שאמרו לפני כריתת החוזה ולאחריה ותוכן החוזה עצמו.  אין זה סביר בעיני, בכל מבחן אוביקטיבי, כי בעלת שלוש חנויות לממכר בגדי ילדים, המבקשת להיות חלק מרשת חנויות ארצית, חותמת על חוזה הרשת כשהיא מלווה בייעוץ משפטי, מעלה טענה כי היה פגם ברצון ובגמירות הדעת, כאשר טענה זו מועלית רק כשנוצר קרע בין הצדדים.

גישת החוק ליצירת חוזה מושתתת על התיאוריה האובייקטיבית, האופיינית לדין החוזים המודרני. על פי תיאוריה זו, מושם הדגש על הגילוי החיצוני של ההסכמה ולא על הכוונות או המחשבות המלוות אותה. הוראות חוק החוזים הדנות ביצירת חוזה מקנות תוקף לכוונות הצדדים ולרצונותיהם, אולם רק כפי ביטויים החיצוני.מבחן גמירות הדעת הוא מבחן חיצוני של ההצהרה ולא מבחן פנימי של הכוונה. החוק אינו מסתפק בגמירות דעת בעלמא, אלא תובע השתקפות חיצונית שלה. מבחן גמירות הדעת הוא מבחן אובייקטיבי.  

הדרישה להתנהגות או דברים המעידים על גמירת הדעת אינה נובעת רק מצורכי הוכחה. נכון שבמקרים רבים קשה אם לא בלתי אפשרי, להוכיח גמירת דעת, ונדרש על כן להיאחז בסממנים חיצוניים המעידים על קיומו או היעדרו של יסוד סובייקטיבי פסיכולוגי זה. גמירות דעת שלא באה לידי ביטוי חיצוני אינה יכולה להזין את התנאי הנדון להיווצרות החוזה (ראה ג. שלו, דיני חוזים, עמ' 89- 92).

בענייננו, הייתה גמירות דעת, שהיא נלמדת מהמבחן האובייקטיבי והסובייקטיבי כאחד. מדובר בחוזים שנעשו ע"י אנשים משכילים ומנוסים בחיי המסחר, ותהליך הגיבוש וההתגבשות של החוזים שבין הצדדים נוצר לאחר תקופה ארוכה יחסית של עבודה משותפת ללא חוזה.  חוזה שכזה יש לו גם השלכה על צדדים שלישיים ובייחוד כלפי בעלי חנויות אחרות שבאותה הרשת וגם כלפי הקניונים המשכירים לזכיין את החנות. לא ייתכן שזכיין אחד ברשת לא יהיה מחויב בחוזה בעוד הזכיינים האחרים חייבים למלא אחר הוראותיו. חוזה שכזה אכן לא פעם מגביל ומצר צעדיו של הזכיין, אך בו זמנית גם מגן עליו מפני האפשרות שחנות אחרת ברשת תפגע באחידות ובשם הרשת, שאז בלאו הכי גם חנותו ועסקיו יפגעו. כאשר צד בוחר לחתום על חוזה, ביודעין מתוך רצון חופשי, החוזה מחייב אותו לטוב ולרע. הכלל הבסיסי הוא, כי חזקה על מי שחותם על חוזה שהוא מכיר את תוכנו ומסכים לו. בתי המשפט לא נותנים יד לצד, המבקש לחמוק ולנסות להשתמט מחבותו על פי החוזה שחתם, בטענות הנטענות בדיעבד, כמו שמנסים הנתבעים לטעון בענייננו כשהם טוענים כי ההסכם, או סעיפים שבו בטלים עקב כך שנחתם בכפיה כאמור, ומצד שני לא תינתן יד לתובעים המנסים לחזור בהם מהסכמות שנתנו לנתבעים על פי ההסכם, לפתיחת אותן חנויות -"חלומות". 

הצדדים צריכים להבין, כי החתימה על ההסכם וההסכמות אליהן הגיעו על פיו ( ובכלל זה לעניין דרך סיום ההסכם), מחייבים אותם, ואין הם יכולים לסגת מהם באופן חד צדדי.

ברע"א 4525/07 א.בריל אדריכלים בע"מ נ' מורן – חברה לבנין בע"מ, הובאו דבריה של המלומדת כהן כדלקמן:

"פעולת החתימה מהווה הבעת הסכמה לתוכן המסמך ולכך שהוא ממצה את יחסי הצדדים. היא משתיקה את החותם מלטעון כי לא הכיר את המסמך וכי חשב שתוכנו שונה, בין משום שלא קרא אותו, ובין משום שחשב שמה שהתרחש במהלך המשא ומתן, גם הוא חלק מהחוזה. החותם המתכחש לתוכנו של המסמך או מבקש להוסיף עליו, טוען למעשה טענת טעות, אולם קשה להצליח לבסס טענת טעות (או הטעיה) המתייחסת לתוכנו של מסמך הנמצא בידיו של הצד הטועה ואשר אושר על-ידו בחתימה".

עקרון זה כי על צד החתום על חוזה לדקדק ולבדוק בטרם הוא חותם על חוזה ומשחתם עליו  לכבדו ולקיימו  נקבע גם במשפט העברי, בלשונו של רבי שלמה בן שמעון דוראן (המאה הט"ו, צפון אפריקה):

"כל מי שקיבל עליו לתת לפי שאין אדם משעבד עצמו בקנין או במעמד שלשתן אלא עד שהוא מדקדק יפה יפה" (שו"ת הרשב"ש, סימן תע"ח), ולעניין החובה לכבד את החתימה,  בשולחן ערוך חושן משפט מ"ה, ה' נאמר:"..כל שטר הבא לפנינו, שעדים מעידים על חתימת העדים, מקיימים אותו, שחזקה אין העדים חותמים על השטר אלא אם כן קראוהו ויודעים לחתום...".

 

ברור כי במקרים החריגים ניתן לחרוג מעקרון זה  ובייחוד כאשר ברור, כי כוונת הצדדים הייתה שונה מזו שקיבלה ביטוי בחוזה, או במקרה שיש פגיעה לא סבירה למשל בזכות ייסוד כמו חופש העיסוק.

"בחתימה כשלעצמה אין קסם. העדרה של חתימה אינו מעיד, בהכרח על העדר גמירות דעת, ואילו קיומה אינו מעיד, בהכרח, על גמירת דעתו של החותם להתקשר בעיסקה. חתימה מהווה, אמנם, ראיה חזקה ביותר לגמירת דעת, אך אין זו ראיה  נחרצת, שלא לדבר על כך שקיימת אפשרות שניטלה בכפיה או בתרמית" (פרידמן וכהן, עמ' 448). 

 

כאמור הגעתי למסקנה, כי הצדדים חתמו על הסכם זיכיון, באשר לחנות בהרצליה ובכפר סבא כשהחתימה נעשתה מתוך בחירה חופשית ובנפש חפצה. ניסיון הנתבעים לטעון, כי היה פגם ברצון החופשי שלהם, לא צלח. באשר לחנות ברעננה, עובדה היא, כי אין הסכם זיכיון חתום. על-פי עדותם של העדים מטעם שני הצדדים, ניתן להסיק, שגם אם הייתה חתימה על ההסכם, כפי שנעשה לגבי החנויות בהרצליה ובכפר-סבא, לא הייתה לכך שום נפקות ממשית מבחינתם, כי בעצם, הפרקטיקה הייתה הנוהגת ולא ההסכם.

מר יצחקי העיד בבית המשפט, כי היו לו ולגב' בן עמי השגות באשר לחוזה, ולמרות שההשגות שלהם לא התקבלו, הם חתמו על החוזה כדבריו: "אחרי שחלק מהתנאים שלנו לא התקבלו, פנינו לאתי ואתי אמרה שהחוזה לא חשוב. שנפתח חנויות ונמכור. שנעזוב את החוזה בצד. זו היתה הגישה שלה וכך נהגנו" (עמ' 35 לפרוטוקול).    

 לא רק שהנתבעת הסכימה לחתום על ההסכם על כל מגרעותיו (בעיניה), היא גם פעלה על פי הסכם זה ורק כשהחל העימות המשפטי ולאחר שהחנויות כבר נסגרו והוגשה התובענה דנן, "התעוררה" והודיעה, בכתב הגנתה במפורש או במשתמע, כי אין לקיים את ההסכם או חלק מסעיפיו, מאחר והוא  נחתם בכפיה ובאילוץ ולכן יש לבטלם או  לבטל חלק מסעיפיו ובכלל זה סעיפי אי התחרות בהיותם נוגדים את תקנת הציבור.

ידוע הכלל הבסיסי כי חוזים יש לקיים ככתבם וכלשונם, בפרט באספקלריה המסחרית – כלכלית, וזאת על-מנת לקיים חיי חברה וכלכלה תקינים. רק במקרים חריגים ונדירים יחרוג בית המשפט מכללים אלו וייתן לחוזה או לסעיפים שבו משמעות שונה מזו הכתובה בו. עיקרון חופש החוזים הוא העיקרון החשוב ביותר בדיני החוזים, החוזה מבטא את רצון הצדדים ואת ההסכמות אליהן הגיעו.  לענייננו, יפים דבריה של פרופ' ג. שלו (דיני חוזים, מהדורה שנייה, עמ' 25):

"לעקרון חופש החוזים שני פנים. מצד אחד קובע עקרון חופש החוזים את החופש להתקשר בחוזים ולעצב את תוכנם. מצד שני קובע עקרון חופש החוזים את תוקפם וכוחם של חוזים ואת ההגנה המוענקת להם מפני פגיעה".

הצדדים כולם, אנשים בוגרים ומשכילים, היו מלווים אף ע"י בעלי מקצוע (הנתבעים היו מלווים בשלב החתימה ע"י עו"ד הורוביץ), חתמו על ההסכמים מדעת, תוך מפגש רצונות שהתגבש לאחר מו"מ מסחרי, וגם אם היה "קשוח"  הוא היה לגיטימי. ניתן לראות בבירור, כי מקום שהצדדים הסכימו כי סעיפים מסוימים ישונו בהסכמה, הם דאגו לציין זאת במפורש בהסכם עצמו, ובמקום בו לא הייתה הסכמה (החנות ברעננה ), לא נחתם ההסכם.

הנתבעת הייתה בעלת ניסיון בעת חתימת ההסכם ובודאי שלא ניתן לומר, כי מי שמפעיל שלוש חנויות בו זמנית הנה חסרת ניסיון. מהראיות שהוצגו לי ומהעדויות ששמעתי לא מצאתי, כי הייתה לנתבעת מגבלה כלשהי, חינוכית או חברתית שהצביעה על חוסר ניסיון או ידע בחתימה על ההסכמים. עיקרון חופש החוזים הינו עקרון יסוד בדיני החוזים, כנקבע במפורש בסעיף 24 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג- 1973: "תוכנו של חוזה יכול שיהיה ככל אשר הסכימו הצדדים".

עקרון זה קובע אפוא את חירותם של פרטים להתקשר בחוזים ואת חירותם לעצב את תוכנם של חוזים אלה. אולם בכך לא מתמצה עיקרון זה. פירושו של עיקרון חופש החוזים הוא גם, ואולי בעיקר, כי הסכמים שעשו פרטים, תוך הגשמת חופש החוזים – ייאכפו. מעיקרון חופש החוזים נגזרת הנורמה היסודית בדיני חוזים, אשר לפיה כאמור, "חוזה עשית – עליך לקיימו" או "חוזים יש לקיים" (pacta sunt servanda).

באורח כללי ניתן לומר, כי בית המשפט הישראלי, כמו בית המחוקקים הישראלי, מכיר בעיקרון חופש החוזים, ולא רק מן השפה ולחוץ. בשורה ארוכה של פסקי דין הצהיר בית המשפט העליון על עיקרון חופש החוזים כעל עיקרון מנחה ויישם אותו הלכה למעשה, בהכירו בהרחבה בחוזים שנכרתו מתוך רצון חופשי ובאוכפו התחייבויות הכלולות בהם. עם זאת ברור, כי חופש החוזים אינו חופש מוחלט, אלא חופש יחסי. ואכן, היו מקרים שבהם ראה בית המשפט לסטות מעיקרון חופש החוזים ולהתערב בחוזים שערכו צדדים מתוך חופש התקשרות וחופש עיצוב. התערבות זו נעשתה בזהירות, מתוך ריסון שיפוטי, תוך מגמה לשמור על עיקרון חופש החוזים, כמו על יציבות משפטית (ג' שלו, "דיני חוזים", עמוד 25).

במסגרת דיני החוזים התפתחה מערכת כללים שקבעה את דרך יצירת החוזה (הצעה וקיבול) ואת היקף האחריות במסגרתו. הכללים היו בעיקרם ברורים וחדים, וכמעט שלא הותירו מקום לשיקול דעת בית המשפט. בדרך זו הושגה רמה גבוהה של ביטחון, שהגבירה את מהימנות החוזה ואת יכולת הצדדים לתכנן ולסמוך על חוזים שנערכו על ידם.

ממגמה כללית זו נגזרו שורה של כללים ספציפיים, דוגמת הכלל שבית המשפט איננו עושה את החוזה, עבור הצדדים ושאין תוקף לחוזה שאיננו שלם.  הצדדים הם "ריבוניים" על החוזה ומכיוון שרצונם הוא המקור לחיוב, מוטל עליהם ליצור חוזה שלם, מוגדר ומגובש (ד' פרידמן ונ' כהן," חוזים" עמוד 36).

"הסכמים יש לקיים" – כך גם את ההסכמים נשוא המחלוקת, ככתבם וכלשונם, אלא אם היו אלו אותם ה"הסכמים" המצוינים בפרק ב' לחוק החוזים, בו מגדיר המחוקק את הנסיבות שבהן, ורק בהן, ייחשב לחץ כבלתי לגיטימי הפוגם ברצון המתקשרים בחוזה.

עילות הביטול המנויות בפרק זה מהוות גיבוש סטטוטורי של מערכת הנסיבות שבהן גורם חריג מסלף את רצון ההתקשרות, עד כדי פגם בתהליך היווצרות הרצון (ג' שלו, "דיני חוזים" עמ' 159).

 

ניסיון הנתבעים לטעון במפורש או במשתמע, כי החוזים שנחתמו בינם לבין התובעת בטלים, או שסעיפים בהם בטלים, מחמת פגם ברצון להתקשר עקב כפיה ואילוץ, או שסעיפים הקיימים בהם בטלים, מטעמים של תקנת השוק, דינם להידחות.

גם בסיכומיהם חזרו הנתבעים על הטענה כי הנתבעת  "אולצה" לחתום על ההסכם (ס' 9 לסיכומי הנתבעים) וזאת עקב העובדה שלא הייתה להם ברירה אלא לחתום על ההסכם שכן זה היה "...לאחר שכבר שכרו אותה (את החנות י.ש.) מהנהלת הקניון, היו תלויים בתובעת באופן מוחלט לקבלת סחורות לחנויות. עובדה זו נוצלה על ידי מר צאיג, אשר על פי עדות שני הנתבעים לאחר שחתמו על הסכם השכירות איים, תוך צעקות ואיומים כי אם לא ייחתמו ההסכמים...ימנע אספקת סחורה...הוא התחיל להשתולל... ואיים...במצב דברים זה לא נותרה לנתבעת כל ברירה, אלא להיכנע ולחתום על ההסכמים שנכפו עליה למניעת קטסטרופה כלכלית..." (ס' 11 לסיכומי הנתבעים. ההדגשה בקו מתחת המילה "שנכפו" איננה במקור י.ש.).

הלכה למעשה, בהעלאת טענות אלו,  מבקשים הנתבעים לבטל את ההסכם לאור פגמים בכריתתו.

 

טיעון זה של כפיה ואילוץ גם אינם מתיישבים עם דרך התנהלותה של הנתבעים בטרם נחתמו ההסכמים ובודאי שאינו מתיישב עם התנהלותם לאחר חתימתם. מי שבאמת חש שאולץ, ונאכף לחתום על חוזה בניגוד לרצונו, יזדרז ויודיע על ביטולו של ההסכם למחרת חתימתו, ולא ימתין  עד להגשת כתב הגנה בתובענה המוגשת כנגדו בגין הפרת אותו ההסכם.

ישנו מועד מוגדר ל"זמן סביר" הדרוש לצורך ביטול הסכם בכלל ו"זמן" זה מתקצר ומצטמצם בעילה של כפייה.

בנסיבות העניין סבורני, שעצם העובדה, שהודעת הביטול באה רק לאחר הגשת התובענה, מוכיחה בעליל, כי מתן ההודעה חרג מתחומי "הזמן הסביר" המצוינים במפורש בסעיף 20 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג – 1973.

 

האפשרות לביטול  של הסכם בטענת  כפיה מעוגנת בסעיף 17  לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג – 1973 (להלן: "חוק החוזים"), והנה אחת מן התרופות העומדות לרשותו של מי שהיה בידו להצביע על קיומם של פגמים בחוזה עליו חתם, וכך נקבע:



כפיה

 

17.      (א)  מי שהתקשר בחוזה עקב כפיה שכפה עליו הצד השני או אחר מטעמו, בכוח או   באיום, רשאי לבטל את החוזה.

           (ב)  אזהרה בתום לב על הפעלתה של זכות אינה בגדר איום לענין סעיף זה.


עושק

 

 

 

כאמור, טענתם המרכזית של הנתבעים הנה, כי הרצון החופשי לכריתת ההסכמים, או סעיפים שבהם, ניטל מהנתבעת והיא חתמה עליהם עקב מצוקה כלכלית, ומטעם זה יש להורות על ביטולם ושינויים.נ לטענת הנתבעת היא חתמה על החוזה "בלית בריה בעיקר מאחר וכבר התחייבנו לפתיחת החנות בכפ"ס ..." ובהמשך אף העידה כי חששה מאיומיו של מר צאיג שלא יתנו לה סחורה. משמע מר צאיג ידע על מצוקה זו, ניצל את המצב ובעקבותיו דרש והכריח את הנתבעים לחתום על ההסכם.

הסעד שמקנה סעיף 17 לחוק החוזים בשל כפייה הוא ברירה לבטל את החוזה.

כפייה הינה לחץ חיצוני השולל את היכולת להפעיל רצון חופשי או שהוא גורע ממנה.  האפשרות להשתחרר מהתחייבות חוזית שהושגה בכפיה מוכרת מזה דורות רבים. אולם בעבר הוכרה אפשרות זו במסגרת מצומצמת, שהתייחסה בעיקרה לאיום במוות או חבלה גופנית חמורה למתקשר או לבני ביתו, ולמספר מקרים נוספים של איום חריף ביותר (ד' פרידמן ונ' כהן, "חוזים" כרך ב', עמ' 889).

בעניינינו, טוענת הנתבעת לכפייה כלכלית שהופעלה עליה בטרם חתימתה על ההסכמים.         לאחר שמיעת הראיות ושמיעת טיעוני הצדדים, אין אני בדעה, כי הופעלה על הנתבעים כפיה שלא יכלו לעמוד בה או כזו, שנטלה ושללה מהם, את הרצון החופשי לכרות את ההסכמים, על כל סעיפיהם, ככתבם וכלשונם.

כפייה כלכלית קיימת רק כאשר מתקשר אדם בחוזה כדי להשתחרר מלחץ עסקי - מסחרי בלתי חוקי המופעל עליו, והמטרה הינה למצוא את נקודת האיזון בין הצורך לקיים חוזים שנכרתו, לבין הצורך לשמור כראוי על רצונו החופשי של אדם - על האוטונומיה של רצון הפרט - בכריתתם של חוזים, ובדרך למציאת אותה נקודת איזון נדרשת הכרעה בשתי שאלות: האחת עניינה איכותה של אותה כפייה-מקנה-זכות והאחרת עניינה עוצמתה של אותה כפייה.

כפייה באיום: מבחן איכותה של הכפייה הכלכלית - כפייה בלתי ראויה.

לחץ כלכלי "בלתי ראוי" הינו תנאי הכרחי לקיומה של כפייה-מקנה-זכות, אך אין די בו. אותו לחץ חייב אף שיהיה בעל עוצמה המקדיחה תבשיל. מבחן עוצמתו של הלחץ הכלכלי מצטרף אל מבחן איכותו של הלחץ, ורק בנסיבות שבהן מתקיימים שני המבחנים כאחד נכיר בכפייה ככפייה בת-פועל משפטי על-פי סעיף 17 לחוק החוזים. ומה תהא עוצמתה של כפייה כדי שנכיר בה כבת-פועל משפטי? המבחן המקובל לקביעת עוצמתו של הלחץ יימצא בתשובה לשאלה אם הייתה לצד התם חלופה מעשית וסבירה שלא להיכנע לאותו לחץ (פסק"ד  (עא 93 / 1569 יוסי מאיה נ' פנפורד (ישראל) בע"מ מח (5) 705, עמוד 721).

בהיות רבים מכלל האוכלוסייה, נתונים בלחצים בכלל ובלחץ כלכלי מכל עבר בפרט, מסקנה מתבקשת מאליה היא, כי לא כל לחץ ולא כל כפייה מן התחום הכלכלי יניבו זכויות לביטולו של חוזה. כפיה פסולה הינה  כפייה או לחץ שיש בהם פסול מוסרי-חברתי-כלכלי, ואשר חיי עסקים ומסחר תקינים והוגנים לא יוכלו לשאתם.

בשוק חופשי, רשאי פלוני לעשות שימוש ביתרון עסקי-כלכלי שיש לו על אחרים, וחוזה הצומח מתוך מערכת מעין זו, אין לסווגו כחוזה שנכרת בכפייה.

בחיי היומיום, מעטים החוזים הנכרתים מתוך רצון חופשי מוחלט, אך אין בכך כדי להצביע או כדי להביא לכדי מסקנה, כי נשללה גמירות הדעת והרצון וכי החוזה נעשה שלא בהסכמה (החל מפעולה אותה עושה האזרח הפשוט, לרכישת מוצר או מצרכי מזון וצריכה יום יומיים מקמעונאי, ועובר לחוזים הנכרתים בקשר לשירותים יום יומיים וכד').ב אפשר להסתכן ולומר כי רוב החוזים נכרתים בחיי היום יום, מחמת נסיבות המתרחשות בסמוך למקום ולזמן שבו נכרת החוזה. החתימה על החוזה כרוכה ומלווה לעיתים, בלחץ  פסיכולוגי או כלכלי (בדרכים רבות ושונות), שבאמצעותם מושג רצון הצדדים לחוזה ואינן פוגמות ברצון החופשי או בהסכמה.  עצה, שכנוע, השפעה, השאה, לחץ רגשי, צורך כלכלי, אילוץ פסיכולוגי, פרסום, אמצעי שיווק וכד' – כל אלה ועוד, הנעשים וננקטים במינון הנכון והמקובל, מהווים בדרך כלל גורמים לגיטימיים לכריתת חוזה תקף.

הגעתי למסקנה,  כי על הנתבעים לא הופעל כל אמצעי פסול. הדרישה בתוקף כי זכיין המצוי ברשת חנויות, יחתום על הסכם כפי שחותמים שאר הזכיינים, לא היה בכך אמצעי פסול של כפיה. לו אחרת הייתי פוסק, כי אז היה חשש לביטחון ויציבות בחיי המסחר, וכזאת לא יעלה על הדעת ורשתות מחו"ל היו נרתעות להיכנס לארץ כפי שהדבר היה במשך שנים ארוכות. אולם, גם בשוק חופשי יש כללי התנהגות ראויים ומקובלים - "כללי משחק" מכנים אותם במקומותינו - והפוגע באותם כללים ייתן את הדין על מעשיו או על מחדליו. כללים אלה, הבריות בחיי המסחר והעסקים נוהגות על פיהם, ובתי המשפט יקבעו את גבולותיהם מעת לעת, ברוח הזמן והמקום. ענייננו הוא ב"מוסר העסקים" בחיי המסחר והעסקים, וחריגה מאותו מוסר-עסקים תחויב בתגובתו של בית המשפט.  הראיה, כי הנתבעת בסמוך לפני החתימה, העלתה "בלשון רפה" את הטענה בדבר אי הסכמתה לסעיפים כאלו ואחרים, אך בסופו של דבר התרצתה וחתמה על החוזה תוך ויתור על השגה זו, מצביעה "כאלף עדים" על כך, שהייתה מודעת לאמור בחוזה וחתמה עליו בהכרה ותוך הכרות של האמור בו. החתימה על ההסכמים נעשתה למען המשך חיי מסחר תקינים של הנתבעת כאחת מזכייניות הרשת ולמען יוכלו שני הצדדים להפיק תועלת ולפרנס עצמם במסגרת מקצועם מחד ולהפיק בעתיד מאידך, רווחים נאים, מאפשרויות גידול הרשת והתעצמותה.

לאור כל האמור אני מגיע למסקנה, כי התובעת לא הרימה את הנטל המוטל עליה להוכיח, כי חתימתה על ההסכמים נעשתה מתוך כפייה.

עיון בהסכם שנערך מוביל למסקנה, כי הסכם זה, על כל סעיפיו ועל פניו, הינו באופן כללי הוגן וסביר  וגם אם יש בו סעיפים כאלו ואחרים (אליהם אתייחס בהמשך) שאינם הגיוניים  הרי שניתן לפרשם באופן הגיוני או ע"י הצדדים עצמם (למשל כשקבעו את המנגנון ואת הכללים לפתיחת חנויות ילדותי) או ע"י בית המשפט באורח האוביקטיבי. 

הסכם זה מיטיב לכאורה עם כל הצדדים המעורבים בו בכל הקשור לפן הפיננסי שבו, בפרט לאור העובדה, שהנתבעת עצמה מודה שנעשו בו שינויים "קלים" בהתאם לדרישתה, ובקשר לחנות ברעננה כאמור, פתיחתה התאפשרה למרות שהנתבעים סירבו לחתום על החוזה.

מהאמור ניתן גם ללמוד, כי מקום בו הצדדים שניהם הסכימו על שינויים, הם הוכנסו להסכם ומקום שהנתבעת סירבה לחתום לא נאכפה עליה החתימה.

משקבעתי כי אין לבטל את ההסכם מהטעמים של כפיה, נותר איפוא, לבחון האם החוזה הופר והאם יש לחייב את הנתבעת בסכומים הנתבעים ע"י התובעים.

 

האם פתיחת החנויות על ידי הנתבעת, לאחר הפסקת הסכם הזיכיון, מהווה הפרת הסכם, המזכה את התובעת בפיצויים.

במהלך ההתקשרות שני הצדדים,  לא נהגו בצורה דווקנית עם ההסכמים שנחתמו, והפרקטיקה היא זו שנהגה ביניהם. בתחילת הדרך, עוד בטרם נחתמו ההסכמים בינואר 2001, החלו הצדדים פועלים במשותף למרות שלא נחתם הסכם פורמאלי. כבר בשנת 2000, החלו הנתבעים לעבוד בסניף בהרצליה ורק מאוחר יותר, דהיינו ביום 6.6.01, כשנפתחה החנות בכפר-סבא, חתמו על ההסכם שחל הן  על החנות בכפר סבא והן על החנות בהרצליה.

כטבען של מערכות יחסים בתחילתם,  מערכת היחסים בין התובעת לנתבעת, נבנתה על יחסי אמון וקירבה, וכפי שהטיב לבטא זאת, העד מר צאיג בעדותו כשאמר: "... באותם ימים היו לנו מערכת יחסים מצוינת ומערכת עבודה שלטעמי היתה טובה"(עמ' 15 לפרוטוקול).

גם כשנחתמו ההסכמים, הצדדים לא ראו בהסכם, בגדר "תורה מסיני", שיש להקפיד בו ולמלא אחר הוראותיו, ככתבם וכלשונם ושיש להקפיד בהם על כל תג ותו. ניתן למצוא דוגמאות רבות לכך ששני הצדדים לא הקפידו על ההסכם וכך רק למשל העידו הנתבעים (סעיף 4.5 לתצהיריהם) כי בניגוד להסכמים, לא נעשו מעולם הדרכות ו/או השתלמויות מובנות בנושאי הרשת, ניהול החנות, שיטות עיצוב ו/או שיווק ו/או מכירה, ובאשר לקיומו של מחירון, בהתאם להסכם, הודה  מר צאיג כי: "לא יכול להיות מחירון"(עמ' 14 לפרוטוקול).

חברויות ואמון הם דברים ראויים, שיש לשמרם אך יש לקחת בחשבון כי לא פעם, כגודל החברות, האמון ולפעמים האהבה והחיבה, בשלבים הראשונים של שיתוף הפעולה העסקי - כך ביחס ישיר אך הפוך -  גודל האנטגוניזם, חוסר האמון השנאה והמשטמה, בעת פירוק אותו שיתוף הפעולה. בייחוד, כאשר שניהם כאחד לא ייחסו חשיבות רבה לקיום ההסכמים ככתבם, עד לשלב "הפיצוץ." כשהתברר לתובעים שהנתבעת פותחת חנויות לבגדי ילדים רק אז החלה התובעת לדרוש מהנתבעת לעמוד בהוראות ההסכם ובייחוד לעניין סעיף אי התחרות.

            בנסיבות אלו, אל לצדדים להלין אלא על עצמם, על כי נגררו למחלוקת זו, שכן איש מהם אינו יכול לרחוץ בניקיון כפיים במחדלם, כשלא דאגו להבהיר באופן ברור וחד, כל אחד את רצונותיו וציפיותיו בכלל, ובפרט לא עשו חלק מהדברים בכתב וכשעשו זאת בכתב לא נעשה הדבר בצורה ברורה וחדה.

לאחר שמיעת העדויות ועיון בראיות מצאתי, כי בכל הקשור לסיום ההתקשרות בין הזכיין לבין המזכה, לא הייתה הפרה של ההסכם, ואין בעניין זה כל חשיבות לשאלה – מי היה היוזם להפסקת ההתקשרות. סיום ההתקשרות בין הצדדים בא לעולם בהסכמה הדדית, כפי שהדברים מצאו ביטויים במכתבם של הנתבעים אל התובעת ואל מר צאיג מיום 1.12.2003 ודי ברישא לבטא הכוונה:

"בהמשך לשיחתנו בנושא, אנחנו נוטים לאמץ את גישתכם ולבחון במשותף דרך מכובדת לפרידה."

כך גם, במענה למכתב הנ"ל, השיב ב"כ התובעת לב"כ  הנתבעת ביום 11.12.2003, וציין:

 "...  קיים רצון הדדי לסיום ההתקשרות...".

בבוא בית המשפט להכריע בשאלה המרכזית בתיק דנא - האם פתיחת החנויות על ידי הנתבעת, לאחר הפסקת הסכם הזיכיון, מהווה הפרת הסכם, עליו לבחון את הראיות והעדויות כפי שהובאו בפניו, אחד לאחד בהתייחס ודרך סעיפי ההסכם .

סעיף 14  להסכם שעניינו בהגבלת עיסוק, איסור תחרות ושמירת סודיות קובע בסעיף 14.2 כי:

"במשך תקופה של 24 חודשים מסיום תוקפו של הסכם זה, או מביטולו מסיבה כלשהיא, מתחייב הזכיין לא לעסוק בכל דרך שהיא במישרין או בעקיפין, בין בעצמו ובין באמצעות אחר כלשהו, כמפורט בסעיף קטן 14.1 לעיל, בעסק דומה ו/או המתחרה לרשת ילדותי או חנויות מחנויותיה בהתאם למפה המצורפת להסכם זה של הרשת שתהייה קיימת בעת סיום תוקפו של הסכם זה, או בעת ביטולו, על פי העניין. המזכה היא זו שתקבע אם יש דימיון בתחרות, בפעילות העסק כאמור, ובכל מקרה של ספק, על הזכיין להתייעץ עם המזכה". (ההדגשה בקו אינה במקורי.ש).

בית המשפט הבוחן חוזה המונח בפניו, תחילה פונה ללשון החוזה. אם לשון החוזה אינה ברורה ויש לפרשה, הגישה הפרשנית הרווחת בפסיקה ובדברי מלומדים בסוגיית פרשנות חוזה בדרך כלל, היא כי "בעימות בין לשון החוזה לבין כוונת עושיו – יד האחרונה על העליונה" (ג. שלו, שם עמ' 303). על פי גישה זו, בבוא בית המשפט לפרש חוזה, אל לו להיות כבול למובן המילולי של המילים מקום שתכלית החוזה ונסיבות כריתתו מצביעים על כוונה אחרת מזו העולה מהמילים בלבד.

בע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון וייזום (1991), מט (2) 265  נקבע, כי חוזה מתפרש על פי אומד דעתם של הצדדים. אומד דעת זה הוא המטרות, היעדים, האינטרסים והתכנית אשר הצדדים ביקשו במשותף להגשים. מקום שאומד הדעת הסובייקטיבי של אחד הצדדים שונה מזה של הצד השני, אין כל אפשרות לגבש אומד דעת סובייקטיבי משותף, החוזה יפורש על פי תכליתו האובייקטיבית, דהיינו – המטרות, האינטרסים והתכליות שחוזה מסוג זה או מטיפוס החוזה שנכרת נועד להגשים. התכלית האובייקטיבית מוסקת, מתוך אופייה ומהותה של העסקה שנקשרה בין הצדדים. היא נלמדת מסוג ההסכם והיא נקבעת על – פי מבחן אובייקטיבי, המושפע מעיקרון תום הלב וממערכת הערכים שהוא מבטא ונגזרת משיקולים של היגיון, יעילות עיסקית ושכל ישר של אנשי עסקים סבירים והגונים.בהתנגשות בין התכלית הסובייקטיבית לבין התכלית האובייקטיבית, יד התכלית הסובייקטיבית על העליונה, אם כזו קיימת על דעתם של שני הצדדים.       

 

במידה ולשון החוזה עמומה ויש ספק לגבי כוונת הצדדים, בית המשפט עשוי להתערב בתוכן החוזה  באמצעות הפעלתם של סעיפי השסתום בחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים")  לאמור: הוראות סעיף 30 - תקנת הציבור, סעיף 12 - תום לב במשא ומתן וסעיף 39 – תום לב בקיום חוזה. 

מלשון ההסכם בענייננו, ובייחוד מס' 14.2 שבו, עולה כי הנתבעים התחייבו שלא לעסוק בכל דרך שהיא בעסק הדומה לרשת "ילדותי".  מאידך, התובעים הסכימו שעם סיום תוקפו של החוזה, או עם ביטולו, המזכה היא זו שתקבע אם יש דמיון ו/או תחרות בפעילות העסק של הנתבעים. ואכן, בהתאם למוסכם, עם ביטול הסכם הזיכיון, פנה ב"כ התובעת במכתב לנתבעת, ביום 4.12.2004 ודרש כדלקמן:

"... על החנויות לשנות לחלוטין את עיצובן הכולל, על שלטי מרשתי להיות מוסרים, יתלה שלט על כל חנות על פיו "ילדותי אינה פועלת עוד במקום זה", ולאן עברה, וחשוב מכל  - החנויות תשננה את צביונן כך שמכירת בגדי ילדים לא תהווה  את עיקר פעילות החנויות. מרשתי לא תתנגד למכירת בגדי ילדים בחנויות בתנאי שיהיו אלה בגדים של מותגים הנבחנים ונבדלים מאלו של מרשתי, ובתנאי שהיקף תכולת בגדי הילדים בחנויות לא יהווה את עיקר פעילותן..."

   

אומנם, בהתאם להסכם הזיכיון נמנע מהנתבעים לעסוק בממכר בגדים, עם סיום תוקפו של החוזה, או ביטולו, אך ממש באותו ההסכם ניתן "הפתח", המאפשר לתובעת  לקבוע, כי אין דמיון ו/או תחרות,  וכפועל יוצא מכך, ליתן לנתבעים לעסוק בממכר בגדי ילדים, באותן החנויות.

כפי שעולה מתוך העדויות ומהראיות, אין ספק בעיני כי, התובעים נתנו הסכמתם לכך שהנתבעים יוכלו להמשיך בפעילותם בעסק בממכר בגדים. הסכמה זו ניתנה בכפוף לדרישת התובעים, לפיה הנתבעים יעמדו בתנאים כפי שנדרשו במכתב שנזכר לעיל. המכתב האמור, אינו במקום החוזה הכתוב, אלא משלים את לשון החוזה ומבטא את אומד דעתם של הצדדים, כפי שהייתה בעת חתימת החוזה. אומד דעת זה הוא האינטרסים אשר הצדדים ביקשו במשותף להגשים.

כוונת הצדדים במקרה דנן נלמדת אף מעדותו של מר צאיג בבית המשפט, אשר אישר ואמר: "בגלל שהם אמרו שהם רוצים להישאר בתחום הילדים, אמרנו להם ש- 20% תהיה בגדים והשאר אקססוריס" (עמ' 22 לפרוטוקול).

למדתי גם מעדויות הנתבעים אך גם מהתמונות שהוגשו בפני, שאכן הנתבעים שינו את עיצוב החנויות, תלו שלט שחנות זו אינה שייכת לרשת ילדותי,שינו את שם החנויות, מה גם שבשלט "סוף עונה" נכתב: "... לא כולל קולקציה חדשה צעצועים ואביזרים"(נספח ו' בתצהירה של הנתבעת). והנלמד הוא שהחנות לא כללה בגדים בלבד, אלא צעצועים ואביזרים. מה גם, באשר לבגדי הילדים, העיד בבית המשפט מר יצחקי ואמר, כי הן ילדותי והן חלומות מוכרות אופנת ילדים, אך אין הם עסקים דומים ומתחרים וכלשונו: "... ילדותי עבדו על מותג שהמחירים שלו נמוכים..., אנחנו עשינו שם שינוי, ... לקחנו והכנסנו שם אופנה יותר יוקרתית" (עמ' 35 לפרוטוקול).

בנוסף לאמור, הנתבעים העידו במפורש, שאמיר, שהיה מנהל החנויות, והיה השלוח והנציג המוסמך מטעם התובעים, ראה את העיצוב של "חלומות", ואישר שאין כל דמיון למותג "ילדותי" (סעיף 6 לסיכומי הנתבעים). יודגש, כי עדות הנתבעים לא נסתרה והתובעים לא הביאו לעדות את אמיר על-מנת לסתור את האמור, לא מבחינת העיצוב של החנויות ואף לא מבחינת הסחורה שהייתה בחנות. גם לאור זאת, יש לקבל את עדות הנתבעים ולקבוע שהתובעים לא הוכיחו כי הנתבעים הפרו את ההסכם כשפתחו את חנויות חלומות וכי התובעים נתנו אישור כי בחניות אלו אין דמיון או תחרות לחנויות ילדותי.

מלבד פרשנות לשון הסכם הזיכיון, התנהגות הצדדים עצמם, מובילה אף היא למסקנה, כי כוונת הצדדים בעת החתימה תאמה את זכותם של הנתבעים לפתוח חנויות בכפוף לאישור התובעת, שניתן. ולעניין זה הגב’ בן עמי העידה  בסעיף 4.4 לתצהירה, כי היא ביקשה לבצע שינויי שכן ההסכם לטעמה לא "משקף את הסיכומים...הן התובעת והן עורך דינה סירבו לבצע כל שינוי בהסכמים שהוצגו לנו מלבד שינויים קלים הנוגעם לתנאי תשלום וכד'". משמע הנתבעת חתמה על החוזה ביודעה כי דרישותיה המהותיות וביניהן הדרישה לבטל את הוראות סעיף 14.2 להסכם, לא נענו. כשנשאלה הגב' בן עמי בחקירתה הנגדית, אם הייתה מודעת לסעיף 14.2 כשחתמה על ההסכם  השיבה: "נכון. הייתי מודעת לסעיף."(עמ' 42 ש' 19), כאשר בהמשך מסבירה הגב' בן עמי, כי הגב' צאיג הבטיחה לה בע"פ כי אין כל משמעות לסעיף. גם אם הבטחה זו הייתה מוכחת כנכונה (והיא לא הוכחה), לא היה בה כדי לאיין את העובדה, כי הנתבעת חתמה על ההסכם תוך ידיעה ברורה של כל סעיפיו, ובכלל זה ס' 14.2 שבו. על עמדה זו חזר  גם הנתבע מר יצחקי, כשאמר "ליוויתי את החתימה... אם ההסכם אומר שלא יכולתי לפתוח, אז לא..." ובהמשך מאשר מפורשות כי היה מודע לקיומו ולמחויבת הנובעת מסעיף 14.2 להסכם (עמ' 34 ש' 13-17).

כך גם, בעדותה בבית משפט ציינה הגב' בן עמי: "... אתי אמרה שצריך לחתום על החוזה אבל לא להיבהל מסעיף 14.2 וזה רק לצורך החוזה עצמו. בגלל שאנחנו צריכים להמשיך ולעבוד ביחד" (עמ' 42 לפרוטוקול). כוונת הצדדים האמורה, מתיישבת היטב גם  עם העובדה, שבעת חתימת הסכם הזיכיון, היה ידוע לתובעים שבמקביל להסכם זה קיימים הסכמי שכירות של הנתבעים אל מול הנהלות הקניונים. בהסכם השכירות אל מול קניון שבעת הכוכבים בהרצליה הוסכם: "מטרת השכירות הינה אך ורק מכירת בגדי ילדים, צעצועים לילדים ואביזרים נילווים לילדים ולחדרי ילדים". בהסכם השכירות אל מול קניון ערים בכפר סבא הוסכם: "... מטרתו ועיסוקו הנם כדלקמן: מכירת אופנת ילדים", ובאשר לקניון רננים ברעננה הוסכם: "... בגדי ילדים ואביזרים צעצועים ונעלי ילדים"(נספחים א/1 – א/3 בתצהיר עדותה הראשית של התובעת).

 

לשון חוזה הזיכיון, התנהגות הצדדים וכן העדויות והראיות מלמדות ומובילות אותי למסקנה האחת, כי לא הייתה הפרה של הסכם הזיכיון מצד הנתבעים. התנהגות הצדדים מצביעה על כוונתם האחת בעת כריתת החוזה – במידה ויסתיים החוזה יוכלו הנתבעים להמשיך בפעילותם בהתאם למגבלות ולדרישות התובעת, שכמובן יהיו על דרך ההגיון והסבירות.

 

סבורני, כי דרישות התובעת צריכות להיות סבירות, הוגנות ובהתאם לשכל הישר. סביר שהתובעת תדרוש, מהנתבעים לשנות את שם החנויות, העיצוב, הסגנון וכו' למען שקהל הצרכנים לא יתבלבל בין המותג "ילדותי" למותג "חלומות", אך אין זה סביר לדרוש שהנתבעים לא יעסקו כלל בממכר בגדים בחנויות נשוא התביעה. מה גם, שלא סביר לאסור על הנתבעים לעסוק בממכר בגדים, "מסיום תוקפו של הסכם זה, או מביטולו מסיבה כלשהיא". לפי סעיף זה גם אם התובעת מחליטה מטעמיה היא, לבטל או לסיים את החוזה, מנועים הנתבעים לעסוק בחנות שנשכרה על ידם מהקניון למטרה זו. ברור שזה מצב בלתי סביר שאין להניח כי הנתבעים היו מסכימים לו וכפי שיפורט במקרים שכאלו גם אם קיים ספק הוא פועל לטובת הסרת הסעיף המגביל את חופש העיסוק.  

לו היה קיים ספק באשר לבהירות לשון החוזה, ו/או ספק באשר לכוונת הצדדים (וספק כזה אינו קיים), אזי ניתן היה במקרה דנא להפעיל את השסתום הקיים בסעיף 30 לחוק החוזים, דהיינו תקנת הציבור.

כאשר על בית המשפט ליתן פרשנות להסכם, שיש בו הגבלה על חופש העיסוק והתחרות, ייתן בית המשפט פרשנות מצמצמת ככל הניתן למגבלה זו.

ברי לכל, כי לאור חוק יסוד: חופש העיסוק, הגבלת עיסוק צריכה להיעשות בלשון מפורשת וברורה, וזאת כאשר נגוז החשש לערעור האיזון החוזי בין הצדדים. מקום שסעיף, או ביטוי ניתנים להתפרש כך או אחרת, בין פירושים שונים העשויים להיחשב אומד דעת הצדדים, יועדף הפירוש המצמצם את הגבלת עיסוקו של צד [ראה: בש"א 019155/02 אלוניאל בע"מ נ' מול הים אילת (1978) בע"מ ואח' (לא פורסם)].

 

למרות האמור, אני בהחלט מסכים, כי בחיי המסחר ובנסיבות המתאימות, יש לאכוף את סעיף אי התחרות כפי שנקבע בפס"ד תא (ת"א) 1573/90 מפעל אומגה ו/או קבוץ כפר גליקסון נ' עדני גונן:

 

"מי שנוטל על עצמו הגבלת עיסוק ביודעין ומרצון חופשי, ומקבל תמורה נאותה, ונראה כי עומדים בפניו מקורות פרנסה אחרים, אין מקום לאפשר לו להתחמק מהתחייבויותיו, ואין לראות בהגבלת העיסוק שלקח על עצמו, הגבלת הנוגדת את תקנת הציבור".  

 

סכומו של עניין - הדיון וההכרעה  בדבר תקנת הציבור באשר להגבלת חופש העיסוק בענייננו מתייתר, לאור קביעתי שעל-פי נוסח ההסכם, והתנהלות הצדדים, התובעים אכן אפשרו לנתבעים להמשיך בעיסוקם – ממכר בגדים בחנויות נשוא התביעה.

 

 

 

 

הסעדים הכספיים ושאלת ההתחשבנות הכספית בין הצדדים עם סיום ההתקשרות.        

בבואי לדון בשאלה השלישית והאחרונה בתיק זה – יש ראשית לפנות לסעיף 17.3 להסכם הזיכיון שעניינו תרופות המזכה בגין הפרות קובע:

"17.3 בכל מקרה של סיום חוזה או ביטולו מטעם כלשהו מתחייב הזכיין לא יאוחר מתום 7 ימים מאותו אירוע לפרוע את כל חובותיו כלפי המזכה".

כמו כן, באשר לבטוחות נקבע בסעיף 12 להסכם:

"12.1. להבטחת קיום מלוא התחייבויותיו של הזכיין על פי הסכם זה לרבות תשלומים   המגיעים למזכה על פיו ימציא הזכיין למזכה:

12.1.1  שטר חוב ללא תאריך פרעון בסך 50,000 ¤, חתום על ידי הזכיין.

12.2         יסתיים הסכם בין הזכיין למזכה בנסיבות המפורטות בסעיף 17.3 להלן, תהיה המזכה רשאית בנוסף לכל זכות המוקנית על פי הסכם זה ו/או על פי כל דין, לחלט את סכום השטר ולחלט סך של 10,000$ כפיצוי קבוע ומוסכם מראש שעל הזכיין לשלם למזכה בגין הפרת ההסכם על ידו.

לזכיין תינתן התראה בכתב בת 7 ימים לפני כל ביצוע פעולה מטעם המזכה לפי סעיף זה.

סכום זה יהווה פיצוי הדדי במקרה של הפרת ההסכם מטעם המזכה.

הסכום האמור נקבע על ידי הצדדים לאחר הערכה שקולה וזהירה של נזקי המזכה ובמקרה של סיום ההסכם, עקב הפרתו כאמור בסעיף 17 להלן על סעיפי המשנה שלו".   

 

כפי שכבר קבעתי, הנתבעים לא הפרו את הסכם הזיכיון בכל הנוגע לסעיף 14.2 להסכם. באשר להתחשבנות הכספית - אומנם, הנתבעת טרם פרעה לתובעים את חובותיה כלפיהם, אך אין לראות בכך הפרה של הסכם הזיכיון. זאת, מהטעם שהייתה מחלוקת כנה ואמיתית בין הצדדים באשר להתחשבנות, לקיזוזים ולחיובים הכספיים, והרי מחלוקת זו הגיעה לפיתחו של בית המשפט. 

לפיכך משלא הייתה הפרה של ההסכם, אין מקום לפצות את התובעים בפיצוי המוסכם והקבוע מראש ביחס להפרת ההסכמים בסך של 30,000$ (10,000$ עבור כל חנות). אני דוחה את גירסת ופרשנות התובעים, כפי שעלתה מעדותו של מר צאיג (עמ' 24 לפרוטוקול), ועל-פי הסיכומים של התובעים, אשר לפיהם, ניתן לתבוע את הפיצוי המוסכם בכל מקרה של היפרדות במהלך החוזה.

 

למעלה מן הצורך וכדרך אגב, אני מוצא לנכון להאיר, כי סעיף 12.2 וסעיף 17.3 להסכם מעוררים שאלות כאלה ואחרות גם באשר לפיצוי המוסכם וגם באשר לחילוט שטרי החוב. הייתכן שבכל מקרה של סיום חוזה, או ביטולו מטעם כלשהו, תהיה המזכה רשאית לחלט גם את סכום השטר וגם לחלט סך של 10,000$? האם גם במקרה שהמזכה מבטל את החוזה "מטעם כלשהו", על הזכיין  לשלם את הפיצוי המוסכם בנוסף לחילוט שטרי החוב על-ידי המזכה? ממה ניתן לחלט את הפיצוי המוסכם, שכן חילוט הינה פעולה המתאפשרת מכסף או רכוש המוחזק כבר בידי המחלט ? 

 

באשר לחילוט שני שטרי החוב המצויים בידי התובעת, על סך של 50,000 ¤ כל אחד, אני מקבל את טענת הנתבעים, לפיה מסירת שטר חוב במסגרת ההסכם, ניתנה כבטוחה בלבד וכל ייעודה היה להבטיח, את תשלומי החוב, במידה וקיימים, לתובעים. גם אם אקבל את טענת התובעים לפיה שטרי החוב נועדו להבטיח את קיום החוזה גם לעניין ההפרות האחרות, הרי שלענייננו לא הייתה הפרה של חוזה. מסקנתי הנה כי שטרי החוב המצויים בידי התובעת, נועדו אך ורק להבטחת הסכומים שיהיו חייבים הנתבעים, על סמך ההתחשבנות הכספית שבין הצדדים ולא לצורך "הפיצוי המוסכם".  

 

באשר להתחשבנות הכספית בין הצדדים, רואה אני לציין, כי במהלך הדיון בבית המשפט, הודיעו הצדדים כי הגיעו להסכמה, לפיה הנושא החשבונאי יועבר לבדיקה של מנהלי חשבונות מטעם שני  הצדדים על-מנת שיגיעו להחלטה מוסכמת, ואם לא יפנו לבית המשפט כדי שזה ימנה מומחה מטעמו. למרות האמור, הצדדים לא העבירו את ההתחשבנות לבדיקה ולא פנו בבקשה למינוי מומחה. הנתבעים מצאו לנכון, באופן חד צדדי, להמציא לבית המשפט, את בדיקתו של רואה החשבון מר אילן ברהום (להלן: "דו"ח ברהום").  אעיר כבר בשלב זה, כי לאחר עיון בדו"ח אני מגיע למסקנה, שהוא לא ממצה ולא משקף את מצב הדברים לאשורם. דו"ח זה נערך לא באופן אוביקטיבי אלא על פי נתונים ועובדות שמסרו לו הנתבעים, ואין בו כל התייחסות ובדיקה ממשית לזיכויים/שוברי המתנה אותם דורשים התובעים שהינו מרכיב נכבד בדרישתם.     

 

 

 

 

 

מתוך הראיות שהובאו בפני לנושא ההתחשבנות הכספית הגעתי למסקנות ולהכרעות הבאות:

 

א.      לעניין תביעת התובעת לתשלום של 14,793 ¤ בגין סחורה שסופקה ולא שולמה– בדקתי ומצאתי, כי במהלך ההיפרדות בין הצדדים, הסכימו התובעים לקבל בחזרה את כל הסחורה שנותרה בחנויות שהופעלו על-ידי הנתבעים ולזכות בתמורתה.

בשלב בו נפרדו דרכי הצדדים, במהלך חודש ינואר 2004, החזירה הנתבעת לתובעת סחורה של ילדותי, שהייתה בחנויותיה והיא זוכתה בהתאם.

בתאריכים 18.1.04 ו – 12.1.04 החזירה הנתבעת לתובע את מלאי הסחורה שהיה בחנויות שהופעלו על-ידה, כפי שצוין במכתבו של ב"כ הנתבעת מיום 15.1.04: "ביום חמישי 8.1.04 וביום שני 12.1.04 קיבלה חזרה צאיג את מלוא מלאי מוצרי "ילדותי" מחנות מרשתנו, הגב' אדר בן עמי" (נספח ג/12 לתצהירי צאיג. הדגשה בקו שלי י.ש).

התובעת ערכה דו"ח וריכוז של מצבת החוב, לאחר שני הזיכויים הנ"ל. במהלך הדיון הציגה התובעת ריכוז של החשבוניות הפתוחות שלא  שולמו . ריכוז זה המהווה את ניספח י' לתצהיר העד מר צאיג, מורכב מ-4 עמודים הכוללים ריכוז:  של "חובות פתוחים", "החזרות" של שלושת החנויות, ו"סיכום חשבון". לריכוזים אלו מצורפים האסמכתאות.

בהתאם לסיכום החשבון נותרה הנתבעת חייבת לתובעת סך של 14,793 ¤.

 

לטענת הנתבעת יש לקזז מחובה סכום של 10,410 ¤, בגין שלוש תעודות החזרה שהוצאו ע"י הנתבעת בחודש אוגוסט 2004 דהינו, לאחר כשבעה חודשים מאז שהקשר בין הצדדים נותק, והנתבעת החזירה את "מלוא מלאי מוצרי ילדותי" מחנויות הנתבעת. בהקשר לדרישה זו פנה ב"כ הנתבעת לב"כ התובעת ביום 22.8.04 והודיע: "בנוסף קיימת  אצל מרשתנו סחורה של מרשתך שטרם נלקחה על ידה, בסכום כולל של 10,410 ¤"(נספח ג/12 לתצהיר הנתבעת).

הגעתי למסקנה כי אין לקזז סכום זה, בגין הסחורה של "ילדותי", שנותרה אצל הנתבעת. שהרי, דרישה זו באה כאמור, לאחר שכבר הוצהר כי מלוא מלאי הסחורה כבר הוחזר לתובעת. מה גם שההודעה על כך ניתנה כעבור זמן רב יחסית (שבעה חודשים), ולבטח שווי הסחורה ירד באופן ממשי, לאור חילופי העונות והאופנה. ייתר על כן  גם הגב' בן עמי עצמה הודתה כי בהתאם להסכם היה עליה להחזיר את מלוא הסחורה כבר בינואר 2004 (פרוטוקול עמ' 43 ש' 3).

 

ריכוז החשבונות שהציגה התובעת ועדותו של מר צאיג נמצאו אמינים בעיני וכאלו שעליהם ניתן להשתית את המסקנה לעניין יתרות החוב וההתחשבנות שבין הצדדים.

למרות מסקנתי האמורה בריכוזים ובהתחשבנויות אלו התגלו מספר תהיות או סכומים שלא הוכחו. נטל הוכחה מוטל על התובעת ומשלא הוכחו חלק מהסכומים הרי שיש להפחיתם מיתרת החוב.  עיון בנספח י' של תצהיר התובע, המפרט את החובות הפתוחים וכן את ההחזרות והזיכויים מלמד כי חשבון היתרה שעשתה התובעת אינו מדויק ונכון. 

בעמוד הראשון ב"חובות הפתוחים" נכללות שתי החשבוניות: חן 10579 על סך 2,116 ¤, וחן 10576 על סך 9,376 ¤. הסכום של חשבוניות אלו מגיע לסך של  - 11,492 ¤.

בדף זה סה"כ החובות הפתוחים, מגיע לסך של 251,447 ¤. 

בעמוד השלישי בסופו, מפורטות שלוש חשבוניות ששנים מהם, הינן חן 10579 וחן 10576 הכלולים כבר בדף הראשון ובצרוף חשבון נוסף (בסך של 169 ¤ שאיננו בעמוד הראשון), מגיע סכום שלושת החשבוניות לסך של 11,661 ¤ .

בעמוד הרביעי ב"סיכום החשבון" מופיעה היתרה של החובות הפתוחים מהעמוד הראשון 251,447 ¤ ומהעמוד השלישי בסך של 11,661 ¤. שני סכומים אלו, חוברו ע"י התובעים כדי לחשב את יתרת החוב של הנתבעת ולאחר הפחתת הזיכויים, הגיעו התובעים ליתרה של 14,793 ¤. ברור שחיבור שני סכומים אלו, הינו מוטעה שכן הנתבעת מחויבת בגין שני החשבונות הנ"ל פעמים. לאור האמור על הנתבעים לשלם לתובעים בגין סחורה שסופקה לנתבעת ולא שולמה  סך כולל של 3,301¤ (11,492- 14,793).

 

ב.      לעניין חיוב הנתבעת  בשוברי שי/תעודת זיכוי – בסך של 40,788 ¤ .

במהלך תקופת העבודה המשותפת בחניות שהיו חלק מהרשת, הנפיקה הנתבעת ללקוחותיה, תעודות זיכוי ותעודות שי והיא זו שקיבלה את מלוא התמורה עבורם. שוברים ו/או זיכויים אלה מומשו בחנויות אחרות של הרשת באופן שהתובעת סיפקה את הסחורה, אך התשלום עבור אותה סחורה שולם לנתבעת.

נוכח סיום הקשר שבין הצדדים על הנתבעת לשלם לתובעת את התמורה בגין אותם זיכויים ושוברים. לטענת התובעת מדובר על סך כולל של 40,788 ¤, המורכב מהסכומים הבאים:   21,450 ¤ (נספח י"א לתצהיר התובע), סך של 12,874 ¤ (נספח י"ג לתצהיר התובע) וסך של 6,464 ¤ (נספחים י"ד ו- ט"ו לתצהיר התובע).

לאור הראיות שהובאו בפני אני קובע, כי התובעת הוכיחה דרישתה זו, באמצעות עדותו של מר צאיג והצגת העתקי השוברים או תעודות הזיכוי, בעוד שהנתבעת לא הציגה כל חוות דעת או ראיה סותרת בעניין הזיכויים והשוברים.

אלא שמהסכום של 21,450 ¤ יש להפחית סך של 712 ¤ בגין 9 שוברי מתנה שאינם נושאים חותמת של הנתבעת (סעיף 45.2 לתצהיר הנתבעת). ומהסך 12,874 ¤, יש לקזז סך של 740 ¤ (סעיף 45.4 לתצהירה). לעניין זה, אני מפנה גם למכתבו של ב"כ הנתבעים אל ב"כ התובעת מיום 22.8.04:

" 1. למכתבך מיום 21.4.04 צורפו זיכויים ושוברי מתנה בסכום מצטבר של 21,450 ¤.  9 שוברי מתנה, שסכומם הכולל 712 ¤, אינם נושאים חותמת ולפיכך אינם מתייחסים מרשתנו. לפיכך, סכום השוברים והזיכויים הרלבנטי הינו 20,738 ¤.

2.  למכתבך מיום 26.7.04 צורפו זיכויים ושוברי מתנה בסכום מצטבר של 12,874 ש"ח.

    בבדיקה שנערכה נמצאו טעויות בסכום כולל של 740 ¤.

    לפיכך, סכום השוברים והזיכויים הרלבנטי הנו 12,134 ¤."

בתצהיר התובעים לא הובאה גרסה אחרת או מענה, הנתמכים בראיות אשר סותרות את טענת הקיזוז של הסכומים- 712 ¤ ו-740 ¤ הנ"ל.

באשר לזיכויים ושוברי מתנה בסך 6,464 ¤ (בהתאם לנספחים י"ד וט"ו ס' 43.5 לתצהיר מר צאיג), מצאתי שהתובעים לא הוכיחו אותם ולפיכך אין לחייב בהם את הנתבעת. הנספחים הנ"ל מציגים ריכוז נתונים שנרשמו בכתב יד, ללא כל תיעוד אחר, אין להם על מה לסמוך, אשר על כן דינם להידחות.

מאידך מצאתי, בהסתמך על האמור בסעיף 45.7 לתצהירי הנתבעים וכן על סמך העתקי הזיכויים שצורפו לתצהיריהם (נספח ז' 2 לתצהירי הנתבעים) ושלא נסתרו על ידי התובעים, כי הנתבעת מנגד כיבדה זיכויים של הרשת עבור לקוחות שהגיעו לחנויותיה. המדובר בסך של 3,400 ¤, אותו יש  להפחית מיתרת החובה של הנתבעת כלפי התובעת.        

סכומו של דבר, בכל הנוגע לזיכויים ושוברי שי, כפי שהוצג לעיל, על הנתבעת לשלם לתובעים  סך של  29,472 ש"ח.

 

ג.        באשר לסך של 3,553 ש"ח בגין שתי חשבוניות אותן מבקשת התובעת לחייב את הנתבעת (ס' 14.5 לכתב התביעה וסעיף 43.3 לתצהיר צאיג) – מדובר בחשבוניות אשר לא היו מוכרות לנתבעת הנתבעת הכחישה אותן וטענה כי, הסחורה המופיע בהן לא התקבל על ידה, אין קבלה ו/או אישור על קבלת הסחורה (סעיף 45.3 לתצהיר הנתבעת). התובעת לא הצליחה להוכיח טענתה וזכאותה לקבל סכום זה. ובעניין זה, יש להדגיש ולציין, כי חשבונית אחת נושאת תאריך – 22.3.04 והחשבונית השנייה נושאת תאריך – 17.3.04. המדובר בשתי חשבוניות שהוצאו על –ידי התובעת לנתבעת, לאחר ההיפרדות של השתיים. אשר על כן, אני דוחה תביעת רכיב  זה.

 

ד.      באשר לטענת הנתבעת כי יש לקזז סך 10,707 ¤  לפי הפרוט במכתבו של ב"כ הנתבעת אל ב"כ התובעת, מיום 15.3.04 וכן על-פי דו"ח ברהום (נספחים ב'1 ו- ב'2).  אני דוחה טענה זו ומקבל את גרסת התובעת, לפיה לא מדובר בח-ן זיכוי שלכאורה "ילדותי" הנפיקה לתובעת, כי אם תעודות החזרה שהנתבעת הנפיקה באופן חד צדדי מבלי לקבל הסכמת ילדותי לעצם הזיכוי ולסכום. סכום זה לא הוכח ע"י הנתבעת מה עוד שב"כ הנתבעת במכתבו מיום  5.1.04: כתב מפורשות כי התובעת קיבלה את מלוא מלאי מוצרי "ילדותי" מחנות הנתבעת. לפיכך אני דוחה את דרישת הנתבעת לקזז סכום זה מחיוביה.

 

ה.      בנוסף להתחשבנות השוטפת, טענו הנתבעים לנזקים שנגרמו להם על-ידי התובעת, וביקשו לקזז הנזקים, מיתרת החוב של הנתבעת כלפי התובעת. הנתבעים טענו שהתובעת נמנעה מלספק לחנויות הנתבעת קולקציית חורף 2003, כמו כן, מנעה התובעת מלספק סחורה לחנויות בהרצליה ובכפר-סבא וכן, הפסיקה לספק את מוצרי "תותי בננה".

 

טענות אלו הועלו ע"י הנתבעת רק לאחר שהתגלע הסכסוך בין הצדדים. מר צאיג שנמצא כעד אמין סתר טענות אלו, הוא לא נחקר בנקודות אלו ואילו הנתבעת לא הביאה ראיות כלשהן לאישוש טענותיה באשר לנזקים אלו, שנגרמו לה על-ידי התובעים, למעט אמירות כלליות ללא תמיכה של עדיה. דהיינו, הנתבעים לא עמדו בנטל ההוכחה הרובץ על כתפם, אשר על כן דין טענת קיזוז הנזקים לכאורה, להידחות.

לעניין טענת הנתבעים כי אין להם יריבות עם התובעת הריני דוחה טענה זו שכן חיובי הנתבעים       

סוף דבר

לאור כל האמור לעיל אני קובע:

 

א.       תביעת התובעים בכל הנוגע לזכותם לחלט את סכום שטרי החוב או לעניין הפרת הסכם הזיכיון, ולזכותם לקבלת פיצוי כלשהו ובפרט להפרת סעיף 14.2 מצד הנתבעים, נדחית.

ב.        באשר להתחשבנות הכספית שבין הצדדים, בהתאם לפירוט דלעיל, אני מחייב את הנתבעים לשלם לתובעים סך של 32,773 ¤  כשהם צמודים למדד ונושאים ריבית כחוק מיום 1.2.04 ועד ליום התשלום בפועל.

 

ג.         בהתייחס לתוצאה אליה הגעתי, ולדרך ההתנהלות של הדיון בפני, אני מחייב את הנתבעים לשלם לתובעים בנוסף, הוצאות בסך של 1,000 ¤ ושכ"ט עו"ד בסך של 4,500 ¤ +מע"מ. סכומים אלו ישולמו בתוך 30 יום מהיום וממועד זה ואילך יתווספו להם הפרשי הצמדה וריבית כחוק.    

 

 

המזכירות תשלח העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ו' באדר, תשס"ט (2 במרץ 2009), בהעדר הצדדים.

 

 

                                                                                

יעק?ב שינמן, שופט

 

 


 

 

 

 

 

 

 

 

 

Source: 
http://info1.court.gov.il/Prod03\ManamHTML5.nsf/B929A63A5BCFEBDA4225756D00556884/$FILE/A484010EDFB310604225754C00365EFD.html
תאריך: 
02/03/09
Case ID: 
57809_4
Case type: 
א
סיווגים
שופטים : יעקב שינמן
יעקב שינמן
עורכי דין : - נ
- נ
Powered by Drupal, an open source content management system