ראובן מוסקוביץ נ' קצין התגמולים


 

 

ע"א 2553/08

בבית המשפט המחוזי בירושלים

 

02/03/2009

 

כבוד השופט צבי זילברטל


 

לפני

 

 



 

ראובן מוסקוביץ

ע"י עו"ד רינת גולד גזית

בעניין:

המערער

 

 

 


 

 

 - נ  ג  ד -

 

 


 

קצין התגמולים

ע"י עו"ד אסנת בן אברהם

 

המשיב

 

 

 

 

פסק דין

 

1.         ערעור על החלטת ועדה רפואית עליונה מיום 7.8.08 ומיום 28.8.08. הוועדה העליונה קבעה, כי למערער נכות בשיעור 20 אחוז בגין "הפרעה נפשית עם הגבלה בינונית בכושר התפקודי". נכות זו נקבעה על פי המבחן שבסעיף 34א(ג) לתוספת לתקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגות נכות), תש"ל-1969 (להלן - "התוספת"). עוד נקבעה למערער נכות בשיעור 10 אחוז בגין "הגבלה סופינציה פרונציה במצב נוח", לפי המבחן שבסעיף 41(10)(ז) לתוספת, נכות בשיעור 10 אחוז בגין "פגיעה בשריר התלת ראשי בצורה בינונית", לפי סעיף 42(2)(ב) לתוספת, ונכות בשיעור אחוז אחד בגין צלקת. בערעור דנן משיג המערער על נכויותיו בתחום הנפשי ובתחום האורתופדי.

 

2.         במלחמת יום הכיפורים נפגעה באורח קשה ידו השמאלית של המערער והוא חווה בזירת הקרב חוויות טראומטיות. נכותו הוכרה על ידי המשיב בשנת 1976 ולאחר מכן עזב המערער את הארץ וחזר אליה בשנת 1998. לטענתו, חלה לאחרונה החמרה ממשית במצבו הנפשי. המערער פירט בהרחבה את תלונותיו ומצוקותיו הנפשיות, והוועדה שמעה גם את דברי רעייתו. לנוכח הנתונים שהיו לפניה, קיבלה הוועדה את ערעורו של המערער, והעלתה את נכותו הנפשית לשיעור של 20 אחוז, כשבוועדה מהדרג הראשון נקבעה לו נכות בשיעור 10 אחוז.

 

3.         טענתו המרכזית של המערער בכל הנוגע לנכותו הנפשית היא, שקיים פער בין הנתונים שעמדו לנגד עיני הוועדה, ובהם העובדות שנמסרו לה והמסמכים הרפואיים שהציג המערער, לבין מסקנת הוועדה, לפיה הפרעתו הנפשית של המערער מביאה להגבלה בינונית בכושר תפקודו, בעוד שאותם נתונים חייבו את הוועדה להגיע למסקנה לפיה ההגבלה חמורה יותר. בגדר כך מפנה המערער למסמכים רפואיים בחתימת הרופא המטפל, הפסיכיאטר ד"ר אומנסקי, למסמכים שרשם הפסיכולוג המטפל ד"ר אבנר צור, ולחוות דעתו של הפסיכיאטר ד"ר ירחמיאל ברבר. בין היתר מציין המערער, כי הוועדה כלל לא התייחסה בהחלטתה למסמכים שרשם ד"ר צור, עד כי די בכך כדי להצדיק קבלת ערעורו.

עמדת המערער היא, כי כל הגורמים המטפלים בו התרשמו מחוסר תפקוד בחומרה ממשית. המערער אינו מסוגל לעבוד, זכרונו ירוד והוא זקוק לעזרה בתפקוד היום יומי. בגדר כך, מוזכרים באותם מסמכים סיוטים קשים הנמשכים על בסיס יומי וסף רוגז נמוך. ד"ר צור הוסיף, כי קיים אצל המערער "תהליך מתקדם והולך של איבוד הביטחון העצמי ופגיעה פרוגרסיבית בדימוי העצמי".

המערער מדגיש את התרשמותו של ד"ר זולי זלוטוגורסקי, אשר ערך לבקשת המשיב דו"ח נוירו-פסיכולוגי בעניינו של המערער, לפיה תוצאות המבחנים שנערכו אמינות "ללא עדות להתחזות או הגזמה כלשהי".

המערער מלין על כך שהוועדה הרפואית ייחסה משקל רב מדי לפעילותו במרכז השיקום, שם הוא מעסיק את עצמו כשלוש פעמים בשבוע בטיפול בצמחים בגן הבוטני, והסיקה מכך שהוא מסוגל לעבוד, בעוד שבפועל אין המערער מסוגל לפרנס עצמו כלל. מדובר במסגרת טיפולית, אליה מגיע המערער כשהוא מלווה על ידי אחרים, ולא ראוי להסיק משילובו במסגרת זו על יכולתו לעבוד.

באת כוח המערער ציינה, כי שיעור הנכות שנקבע למערער בשנת 1976 היה מבוסס על המבחנים שעמדו בתוקפם באותה עת, ואז נקבע כי קיימים סימנים המגבילים "באופן בינוני את ההתאמה הסוציאלית וכושר העבודה", כאשר גם היום הנכות נקבעה לנוכח המסקנה כי קיימת הגבלה בינונית בלבד. אלא שב- 1976 המערער עבד, ואילו עתה מדובר באדם שאיבד לחלוטין את כושר עבודתו. במצב זה, כך נטען, לא היה זה ראוי לשוב ולקבוע את מידת ההגבלה כ"בינונית" בלבד. בהקשר זה יצוין, כי ועדות אי כושר מטעם המשיב הגיעו למסקנה שהמערער אינו מסוגל לעבוד כלל.

 

4.         לאחר שעיינתי בכל החומר שבפני מסקנתי היא, כי אין מקום לקבל את הערעור בכל הנוגע לנכות הנפשית. הוועדה מפרטת את התרשמותה מבדיקת המערער, ומזכירה את חוות הדעת והמסמכים הרפואיים שהוגשו לה, תוך שהיא מנמקת את הסתייגויותיה מהם. אכן, הוועדה לא הזכירה במפורש את שתי התרשומות הקצרות שערך ד"ר צור, אך נתונים דומים נמצאו ביתר המסמכים הרפואיים שהוגשו לוועדה ושפורטו בהחלטתה, כך שאי הזכרת תרשומות אלה אינה יכולה להיחשב כאי קיום חובת ההנמקה. העובדה שהוועדה התרשמה מרצון המערער להשתקם ולהתמיד בעיסוקים השיקומיים היא עניין רפואי גרידא שאין למצוא בו פגם. יצוין, כי בדו"ח הנוירו-פסיכולוגי התרשם ד"ר זלוטוגורסקי שהמערער "מתפקד בטווח הממוצע הגבוה ועד ממוצע ללא פער משמעותי בין תפקודו המילולי ותפקודו הביצועי, כשלהערכתי, לפי ניתוח הממצאים העומדים בפני תפקודו כעת מהווה אומדן נכון ונאמן של תפקודו במשך שנים". ד"ר זלוטוגורסקי מציין, כי לא נצפתה הפרעה בהליך החשיבה, בתוכן החשיבה או בוויסות האפקטיבי, וזאת בצד קיומם של התסמינים העיקריים האופייניים למצב בתר חבלתי שעבר כרוניכיזציה במשך השנים. ד"ר זלוטוגורסקי העריך, כי אין החרפה או החמרה במצבו של המערער, שהפך להיות כרוני במשך השנים. ממצאים אלה מתיישבים עם מסקנותיה של הוועדה הרפואית העליונה.

עצם ההשוואה של מסקנת הוועדה משנת 1976 עם מסקנת הוועדה הנוכחית, לרקע העובדה שמאז הצטמצם כושר עבודתו של המערער, אינה יכולה להביא לדחיית מסקנותיה של הוועדה הרפואית. הוועדה הרפואית אמורה לקבוע את מצבו הנוכחי של המערער והיא עשתה זאת לאחר שבדקה את המערער ותוך שהיא נותנת דעתה לכל החומר הרפואי שבפניה. לרקע נתונים אלה מצאה הוועדה את מידת ההגבלה ממנה סובל המערער, ואין בעובדה שהמערער עבד בעבר ואינו עובד כיום כדי להצביע על פגם במסקנה אליה הגיעה הוועדה, בהתחשב בהתרשמות הוועדה מיכולותיו של המערער, גם אם אינן מוצאות מהכוח אל הפועל.

אוסיף עוד, כי במובחן מהעניין שנדון על-ידי בע"א 5478/04 סוויסה נ' קצין התגמולים        (25.10.04), במקרה דנן לא נמצא פער ממשי ובלתי מוסבר בין העובדות שהיו לנגד עיני הוועדה לבין מסקנתה, בעוד שבעניין סוויסה הנ"ל היה מדובר בפער שכונה "עצום".

 

5.         באשר לנכות האורתופדית טענתו המרכזית של המערער היא, שמכיוון שהוועדה מצאה ירידה ביכולת הפעלת הכוח באמת יד שמאל, היה עליה לקבוע בגין פגימה זו נכות נפרדת. המערער מציין, כי הנכות בגין מצב האמה וכף היד נקבעה על פי המבחן שבסעיף 41(10)(ז) לתוספת, שעניינו אך בהגבלת תנועות. מבחן זה אינו מבטא, לטענתו, קיומה של חולשה וירידה בכוח יד שמאל. כאמור, נטען כי היה מקום לבטא פגימה זו על ידי קביעת נכות נפרדת, ולחלופין – על ידי קביעת הנכות על פי "מבחן סל" שיבטא את מכלול הירידה  בתפקודיות, הן מבחינת ההגבלה בתנועות והן מבחינת הירידה ביכולת הפעלת הכוח.

הוועדה קבעה בהחלטתה, כי "ההפרעה בכוח היד היא פועל יוצא של הנכות במרפק המוכרת מעצם הסעיף של הגבלה בתנועות הפרונציה והסופינציה" (הוא המבחן שבסעיף 41(10)(ז) לתוספת). מכאן גם טענת המשיב, לפיה הירידה בכוח באה לידי ביטוי בנכות שנקבעה.

לעניין זה יש להעיר כי הוועדה ציינה, בתיאור הבדיקה, כי לא מצאה דלדול שרירים קטנים בכף היד, וכי כוח הלפיתה היה ירוד "במידה מזערית כשרמת השת"פ אינה מיטבית".

קביעת הוועדה שהירידה ביכולת הפעלת הכוח היא "פועל יוצא" של ההגבלה בתנועות, היא קביעה רפואית מובהקת. לפיכך, אין מקום לקביעת נכות נפרדת בגין הירידה ביכולת הפעלת הכוח, שכן תופעה זו מהווה אחד הביטויים של הנכות המוכרת, כפי שפסקה הוועדה. פסיקה זו מתייחסת לסוגיה רפואית, כך שאין לערער עליה לבית המשפט. לעניין זה אחזור ואציין, כי לפי תוצאות הבדיקה,  מדובר בכל מקרה בירידה "מזערית" ביכולת הפעלת הכוח, כשהוועדה ציינה כי רמת שיתוף הפעולה מצד המערער בעת הבדיקה היתה "בלתי מיטבית".

 

הערעור נדחה. אין צו להוצאות.

 

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לב"כ הצדדים.

 

ניתן היום, ו' באדר תשס"ט (2 במארס 2009), בהעדר הצדדים.

 

צבי זילברטל, שופט

 

Source: 
http://info1.court.gov.il/Prod03\ManamHTML5.nsf/D598360BC49BD4D84225756D005600E7/$FILE/1CDF0016992BC19A42257568002BFD2C.html
תאריך: 
02/03/09
Case ID: 
2553_8
Case type: 
עא
סיווגים
שופטים : צבי זילברטל
צבי זילברטל
עורכי דין : אסנת בן אברהם רינת גולד גזית
אסנת בן אברהם
רינת גולד גזית
Powered by Drupal, an open source content management system