סרוסי אסתר נגד כרמלה שפירא


 

   

מדינת ישראל


 

א  001673/06

א  001440/07

בית משפט השלום

ב  א  י  ל  ת

 

08/03/2009

תאריך:

כב' השופט י. עדן

בפני:

 

 





סרוסי אסתר

בעניין:

 

התובעת

קרן

ע"י ב"כ עוה"ד:

 


 

 

נ  ג  ד

 

 


 

1. כרמלה שפירא

2. יצחק שפירא

 

הנתבעים

להב

ע"י ב"כ עוה"ד:

 

 


 

           

פסק דין


 

1.         התובעת הגישה לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל, בשני תיקים נפרדים, שיקים (כנגד הנתבעת) ושטר ביטחון (כנגד שני הנתבעים – הנתבע 2 הינו ערב לשטר). בשני תיקי ההוצאה לפועל הוגשו התנגדויות ובשתיהן ניתנה רשות להגן, והדיון בשני התיקים אוחד.

 

2.         הרשות להגן בשני התיקים צומצמה לשאלות הבאות : א. איזה משני הסכמי השכירות הנטענים תקף ? ב. טענת קיזוז בגין ליקויים וזאת בגובה קבלות בסך 2,300 ש"ח בלבד.

3.         הנתבעת שכרה מהתובעת בית במשעול השקמה 1 באילת (להלן : "הבית").

התובעת טוענת כי הסכם השכירות התקף הינו הסכם שכירות הנושא תאריך 6.5.2005 אשר סומן ת/2. בהסכם זה נקבע כי דמי השכירות הם בגובה 1,800 $ לחודש, והוא לתקופת שכירות שמתחילה ביום 1.7.2005 ומסתיימת ביום 1.7.2006.

הנתבעת מנגד טוענת כי הסכם השכירות התקף הינו הסכם שכירות אחר הנושא גם הוא תאריך 6.5.2005 ואשר סומן ת/1. בהסכם ת/1 נקבע כי דמי השכירות הם בגובה 1,200 $ לחודש, והוא לתקופת שכירות שמתחילה ביום 15.5.2005 ומסתיימת ביום 16.6.2005.

           

4.         גירסת התובעת כפי שהובאה בתצהירה הינה כדלקמן :

 

נחתם בין הצדדים בתחילה ההסכם ת/1 והוסכם כי חלק קטן באחד מחדרי הבית, אשר מלכתחילה היה סגור לשם אחסון, ישאר סגור על מנת שהתובעת תאחסן בו את ריהוט הבית ואת חפציה האישיים.

לאחר שהנתבעת הפצירה בתובעת להשאיר את ריהוט הבית כדי שתוכל לעשות בו שימוש, נחתם עוד באותו יום ההסכם האחר (ת/2). כמו כן הוסכם להשאיר חלק קטן מהחדר האמור סגור כדי לאחסן בו חפצים אישיים.

 

נחתמה רשימת תכולה (נספח ד' לתצהיר התובעת) ביום 1.7.2005 או מספר ימים קודם לכן.

 

יצויין כי בנספח ד' זה נכתב כי ההסכם נחתם ב – 1.7.2005 אולם לגירסת שני הצדדים לא נחתם בתאריך זה אף הסכם.

 

(בתצהירי שני הצדדים נפלו טעויות סופר ביחס לציון השנים, והמובא כאן הינו מתוקן).

 

שולם לתובעת במזומן סך 5,400 $, יום לפני כניסת הנתבעת לבית (מועד הכניסה היה 1.7.2005), עבור שלושת חודשי השכירות הראשונים (על פי 1,800 $ לחודש) וניתנו שיקים דחויים עבור כל תקופת השכירות לפי חישוב של 1,800 $.

 

במשך ששת חודשי השכירות הראשונים לא היו לנתבעת טענות כלפיה והיא לא טענה שהיא צריכה לשלם דמי שכירות בסך 1,200 $.

 

בסוף דצמבר 2006 לאחר ששבה התובעת מחו"ל פנתה אליה הנתבעת וביקשה הנחה בדמי השכירות, התובעת הסכימה להפחתה ל – 1,500 $ אולם הנתבעת סירבה וביקשה שתפחית עוד יותר. התובעת סירבה, ואז החלו איומים, ובוטלו שיקים של דמי השכירות עבור החודשים ינואר, פברואר ומרץ 2006.

 

במהלך תקופת השכירות אמרה השכנה לתובעת כי הנתבעים גורמים נזקים לבית, וכי הם החלו להוציא ריהוט וציוד השייך לתובעת.

 

לאחר פניות חוזרות ונשנות של התובעת פינו הנתבעים את הבית במחצית חודש מרץ 2006, ונערכה בדיקה של הבית בנוכחות הנתבעת, התובעת ומזכירת עורך הדין של התובעת.

 

כשקיבלה התובעת את מפתחות הבית באמצע מרץ 2006, חשכו עיניה והיא ראתה בבית נזקים אדירים, ריהוט הושחת, ברזים נעקרו, הוסבו נזקים לקירות ולדלתות, נסתמה בכוונה צנרת הביוב ועוד.

 

בתצהיר טוענת התובעת כי בתחילת חודש אפריל 2006 נערך ביקור עם השמאי וכי על פי חוות דעתו נגרם נזק של 23,190 ש"ח.

 

חוות הדעת מציינת כי הביקור נערך ב – 4.3.2006 וכי התובעת מסרה לשמאי כי הבית היה מושכר מזה כשנתיים.

 

התובעת טוענת לתשלום עבור דמי שכירות עבור החודשים ינואר עד מרץ וכן אפריל 2006 (הואיל ובאפריל עמד הבית ריק ולא הושכר לאור הנזקים), לתשלום הסך הנקוב בחוות הדעת בגין נזקים, שכ"ט השמאי, פיצוי מוסכם בסך 5,000 $ ופיצוי בסך 20,000 ש"ח על פגיעה בשמה ובכבודה ובגין עוגמת נפש.

 

כך הדברים על פי גירסת התובעת בתצהירה.

 

5.         גירסת הנתבעת שונה והיא כדלקמן:

בתאריך 6.5.2005 נחתם ההסכם ת/2 (אשר בו דמי השכירות 1,800 $ לחודש), והיא שילמה בו ביום במזומן סך 5,400 $ עבור דמי שכירות לשלושת חודשי השכירות הראשונים ונתנה שיקים עבור יתרת דמי השכירות, לפי חישוב המבוסס על 1,800 $ לחודש. האמור הינו בניגוד לגירסת התובעת לפיה התשלום במזומן בוצע יום לפני הכניסה לבית, ה – 1.7.2005.

 

לימים ועוד בטרם קיבלה את החזקה, ביקשה התובעת מהנתבעת לסגור באמצעות בניית קיר חלק מהבית לשם איחסון חפציה שלה ושל בנה שכן התובעת עמדה לעזוב את הארץ לתקופה ממושכת. בעקבות הבקשה נחתם ביום 15.5.2005 ההסכם ת/1. ההסכם ת/1 נחתם על ידי בנה של הנתבעת, בשמה.

 

ביחס לתקופה שמיום 15.5.2006 ועד ליום 1.7.2005 התגוררו הנתבעת ובנה ביחידת דיור השייכת לתובעת במרכז העיר והיא שילמה עבורה דמי שכירות בסך 2,000 ש"ח.

             

בשל ההתחשבנות הרבה שהיו אמורות לערוך ביניהן החתימה הנתבעת את התובעת על אישור קבלת דמי שכירות עבור שלושת החודשים הראשונים – נספח ד' לתצהירה, אולם אישור זה אינו מציין סכום.

 

מאחר והנתבעת התכוונה לממש את שנת האופציה בהסכם היא סיכמה עם התובעת כי תיערך התחשבנות לאחר שובה של התובעת ארצה כאשר ההפרש בין הסכומים ששולמו לפי 1,800 $ לחודש ישמשו על חשבון תשלום דמי השכירות בשנת האופציה.

 

לכשקיבלה את החזקה בבית נתגלו בו תקלות שהצריכו טיפול מיידי ומאחר והתובעת שהתה בחו"ל נאלצה הנתבעת לתקנן בעצמה, והיא נאלצה לשלם עבור התיקונים 2,300 ש"ח.

 

כמו כן התגלתה תקלה בביוב אולם בבדיקה עם אנשי מקצוע נאמר לנתבעת כי יש לעקור את הרצפות לשם התיקון ולכן לא ביצעה זאת.

 

לאור ריבוי התקלות היא הודיעה לתובעת במכתב בינואר 2006 על הפרת הסכם השכירות.

 

לטענת הנתבעת חישוב הסכומים אשר שולמו מראה כי לפי סך 1,200 $ לחודש, שולמו מלוא דמי השכירות ולפיכך לא רק שאינה חייבת מאומה לתובעת אלא היא עדיין בייתרת זכות.

 

6.         אין מחלוקת בין הצדדים כי אכן שולם לתובעת סך 5,400 $ במזומן. התובעת טוענת כי סך זה שולם לה יום לפני מועד הכניסה לבית שהיה 1.7.2005. הנתבעת מנגד טוענת כי סך זה שולם במעמד החתימה על ההסכם ת/2 – 6.5.2005.

אין מחלוקת בין הצדדים כי הנתבעת נכנסה לבית בתאריך 1.7.2005 וכי שולמו דמי שכירות עד סוף 2005 לפי 1,800 $ לחודש.

 

אין מחלוקת בין הצדדים כי סיום השכירות היה בהסכמה.

 

לגבי מועד הפינוי – התובעת טוענת כי היה במחצית מרץ 2006 והנתבעת ב – 1.3.2006.

           

7.         מטעם התובעת העידה היא בלבד, אף שהוגשו תצהירים נוספים. בא כוחה הודיע בדיון כי הוא מוותר על העדת העדים האחרים. לפיכך התצהירים הנוספים לא ישמשו לראיה.

מטעם הנתבעים העידו הם בלבד.

 

לאחר הדיון התבקשה וניתנה הבהרה לענין ההסכמה לאיחוד הדיון, וכן הוגשה, בהסכמה,  השלמת סיכומים על ידי הנתבעת, לענין הפיצוי בגין הנזקים הנטענים.

 

8.         לאחר ששמעתי את הצדדים, התרשמתי מהעדויות ועיינתי בתצהירים, במסמכים ובכתבי הטענות, באתי למסקנה כי ההסכם התקף הינו ת/1 שענינו דמי שכירות בגובה 1,200 $, כי הנתבעת חייבת בתשלום פיצוי חלקי בלבד בגין הנזקים שנטענו, וכנגדו יש לקזז סך 2,300 ש"ח שהוציאה הנתבעת בגין תיקונים. לא מצאתי לנכון לחייב את הנתבעים בתשלום הפיצוי המוסכם, כמו גם לא בסך הנתבע בגין עוגמת נפש.

9.         עדות התובעת לא היתה עקבית, ולא התיישבה עם תצהירה בענין מהותי. ייתכן וניתן לייחס זאת לחלוף הזמן ואולי לבלבול בתאריכים מצידה. בסופו של הליך אני מוצא לנכון לקבל את גירסת הנתבעת באשר להסכם התקף.

יש לציין כי גם גירסת הנתבעת מעלה שאלות, אולם אני סבור כי אלו ניתנות ליישוב. כך, אין זה ברור מדוע מי שמשלמת תשלום מראש ונותנת שיקים על חשבון מלוא תקופת השכירות, לפי שכ"ד הגבוה ב – 600 $ לחודש מזה שסוכם לבסוף, אינה עורכת מיד התחשבנות, מקבלת חזרה את עודף תשלום המזומן, מקבלת את השיקים המקוריים, ונותנת שיקים חלופיים.

 

ליישוב ענין זה אני מוצא תמיכה בעדות התובעת עצמה בתצהירה, בו נאמר כי היא הסכימה להפחית בדמי השכירות "מאחר ושררו ביני ובין הנתבעת יחסי חברות וסמכתי עליה שתשמור על ביתי שהשקעתי בו את כל חיי". אם אכן כך היו יחסי הצדדים, כפי טענת התובעת עצמה, יכול הדבר ליתן הסבר להיעדר הקפדה מצד הנתבעת בעריכת התחשבנות מיידית.

 

אני מקבל בענין זה את עמדת באת כח הנתבעת כי אין לזקוף לחובתה של הנתבעת כי לא דאגה לתמוך את כל הסיכומים בין הצדדים בכתב.

 

10.        בתצהירה אומרת התובעת כי ההסכם השני (לטענתה – ת/2) נחתם באותו יום שנחתם ת/1. כך בסעיף 5 לתצהירה. והיא מאשרת שעל ת/1 חתם בנה של הנתבעת בשמה.

עדותה בבית המשפט בנקודה חשובה זו שונה. כעת היא אומרת כי ההסכם השני (ת/2 לטענתה) נחתם לאחר מכן (ומעדותה עולה שלא באותו יום), וכי הנתבע התקשר לאימו שהיתה בחדרה, והיא באה וראתה את הדירה ואז פנו למתווך וחתמו על ההסכם בגובה 1,800 $. מעדותה בבית המשפט עולה גירסה שונה מהתצהיר ולפיה ההסכמים לא נחתמו באותו יום.

 

 

להלן דבריה בעדותה בבית המשפט:

 

.       למה כל המו"מ התנהל עם איציק, עם הבן שלה?

ת.         כי היא הייתה בחדרה. בהתחלה לא הייתה באילת ואח"כ באה לראות הדירה.

ש.         בהסכם הראשון היה הבן איציק והוא חתם על החוזה הראשון?

ת.         כן וגם על השני.

ש.         על שני ההסכמים שנחתמו חתם הבן איציק כי כרמלה הייתה בחדרה?

ת.         נכון.

ש.         בסעיף 3 לתצהירך את טוענת שאיציק הוא זה שחתם על ההסכם נספח א' ובהמשך מקריאה לך מסעיף 5, שם את טוענת כי באותו יום, אחרי שחתמת על ההסכם עם איציק, הסכם על סך 1,200$ חתמת על הסכם של 1,800$ עם כרמלה?

ת.         עם כרמלה בחנות אצל המתווך. יכול להיות שטעיתי לגבי זה, אך הבן שלה היה. לאחר שהבן שלה ראה הבית, התקשר לאמא שלו שגם היא תבוא, אז היא כן באה וראתה ואז הייתה מחלוקת על החדר ובסוף הסכמתי כי הייתי צריכה לנסוע לחצי שנה לברזיל לבן שלי ואמרנו שנשאיר לה הכל וניסע. אז היא באה למתווך היא והבן שלה ושם נחתם ליד שמעון ממן, רוני המתווך וכולם.

ש.         על הסכם נרשם נספח א', מי רשם ההסכם של ה- 1,200$?

ת.         הבן שלה.

ש.         ואת נספח ב' הסכמנו ששמעון ממן רשם?

ת.         נכון.

ש.         למה בעצם פעם הבן רשם הסכם ופעם המתווך?

ת.         זה תהליך של כמעט שבועיים או שבוע. הוא התקשר לאמא שלו, עד שהיא באה וראתה הדירה ואז פנינו למתווך ובחנות נחתם ההסכם הסופי של 1,800$.

                                                                                                פרו' עמ' 7 שו' 21 עד עמ' 8 שו' 10.

 

בהמשך, כאשר נשאלה השיבה :

 

"הפרש הזמנים היה משהו כמו עד שכרמלה באה מחדרה. זה היה יומיים שלושה אח"כ באותו שבוע".

                                                                                פרו' עמ' 17 שו' 21-22.

 

11.        נקודה זו חשובה. הפרש הימים נובע מהיות הנתבעת בחדרה ולא באילת, וחלף זמן עד שהגיעה וחתמה על הסכם נוסף. משהמחלוקת בין הצדדים נוגעת למועדי החתימה ולאיזה הסכם קדם בזמן, יש משקל של ממש לסתירה מהותית זו בדברי התובעת.

גם בבית המשפט נקבה התובעת בשני מועדים שונים – בתחילה "שבועיים או שבוע" ולאחר מכן – 3 ימים וכי זה היה באותו שבוע.

 

12.        נקודה מהותית נוספת המטה את הכף לקביעה כי ההסכם ת/1 (ע"ס $ 1,200) הוא התקף והמאוחר, הוא נושא דיווח ההסכם לעירייה.

התובעת לא הזכירה נושא זה כלל בתצהיר העדות הראשית שהגישה. לאחר שהוגשו תצהירי העדות הראשית ביקשה הנתבעת להגיש את ההסכם אשר הוגש לעירייה, ואשר קיבלה ממנה העתקו. ב"כ התובעת התנגד בתוקף להגשת המסמך, ולמרות התנגדותו ההגשה אושרה, בכפוף לכך שהותר לתובעת להגיש תצהיר משלים.

 

המסמך אשר הוגש כאמור הינו העתק ת/1 אשר הוגש לעירייה ואשר נושא חותמת של העירייה מתאריך 30.6.2005.

 

בתצהיר המשלים אשר הגישה התובעת היא מאשרת כי אכן היתה עם הנתבעת בעירייה בתאריך 30.6.2005 וזאת על מנת לבדוק שאין חובות שוטפים על הדירה (סעיף 5 לתצהיר המשלים) ומוסיפה: "ככל הנראה כאשר היינו בעירייה הנתבעת דיווחה על הסכם השכירות של 1,200 $..." (סעיף 3 לתצהיר המשלים).

 

בעדותה בבית המשפט היא מעידה – "שתינו יחד היינו בעירייה. אני ביררתי עם הפקידה והיא ישבה לידי כשהן קרובות. במהלך הפגישה היא מסרה לפקידה בעירייה את ההסכם. לא ראיתי איזה הסכם היא מוסרת לה". (פרו' עמ' 17 שו' 25-26).

 

אני דוחה את נסיון התובעת לתאר את הפניה לעירייה כאילו היא מתייחסת אך ורק לבירור החובות השוטפים, וכן את הנסיון לתאר את הגשת ההסכם לפקידה בעירייה כמעשה שנעשה דרך אגב, ומבלי שהתובעת יודעת איזה הסכם הוגש.

 

מובן כי הגשת ההסכם לעירייה נועדה להעברת החיובים על שם הנתבעת למשך תקופת השכירות.

 

הגשת ההסכם לעירייה הינה עניין שהינו במובהק חיוני לתובעת כמשכירת הנכס, על מנת שלא יהיו החשבונות אשר תיצור הנתבעת על שם התובעת.

 

שתיהן ישבו אל מול אותה פקידה, והנסיון לתאר את מקום הישיבה כעובדה המסבירה את הטענה שהתובעת לא ידעה איזה הסכם נמסר, הינו מגמתי ולא אמין.

 

שתיהן ישבו יחד מול הפקידה, ערכו בירור והגישו הסכם. תמוה מדוע תרצה הנתבעת להגיש, בנוכחותה ותחת עינה של התובעת, הסכם אשר הוא כביכול הסכם חסר תוקף.

 

אני דוחה את גירסת התובעת בענין זה. גירסתה הכבושה אשר באה רק לאחר שהתיר בית המשפט הגשת מסמך מהותי לאחר התנגדותה התקיפה, אינה מתיישבת עם המטרה הסבירה והברורה של הפניה לעיריה. כך גם אין בידי לקבל את הגירסה לפיה לא ידעה איזה הסכם מוגש כשזה נעשה בנוכחותה.

 

13.        הערה לענין התאריך אשר על ההסכם ת/1, אשר הינו אותו תאריך אשר על ההסכם ת/2. לכאורה, הדבר מתיישב עם גירסתה הראשונה של התובעת בדבר חתימה על שני ההסכמים באותו יום. אולם התובעת עצמה שינתה גירסתה, ובעדותה בבית המשפט אמרה כי ההסכם השני לטענתה נחתם 3 ימים לאחר מכן (או לפי גירסתה האחרת בבית המשפט – שבועיים או שבוע). מכאן, שגם לגירסתה של התובעת, אין התאריך שעל ההסכמים מדוייק.

 

14.        הקביעה איזה מהשניים הוא ההסכם התקף איננה שאלה פרשנית של ההסכמים כטענת התובעת. מדובר בשאלה עובדתית הקשורה בראיות שבפני בית המשפט ובהכרעה עובדתית בדבר ההסכם אשר נחתם אחרון בזמן, ואשר הוא ההסכם אשר הצדדים התכוונו שיחול על השכירות.

 

בשים לב לאמור לעיל בדבר עדותה של התובעת וגירסתה, ולאור זאת שגירסת הנתבעת לא נסתרה, אני מוצא לנכון לקבל את גירסת הנתבעת ביחס להסכם התקף.

15.        מכל האמור אני קובע כי ההסכם התקף הינו ההסכם ת/1, אשר קובע כי דמי השכירות הם בסך 1,200 $ לחודש.

 

16.        אשר לתאריך פינוי המושכר – אני מקבל בענין זה את גירסת הנתבעת. תמיכה לה אני מוצא בתאריך שנוקב השמאי – 4.3.2006, אף שתאריך זה הינו יום שבת. התובעת לא הביאה כל ראיה לסתור תאריך זה הנמצא בחוות דעת שהוגשה על ידה. חיזוק לתאריך זה אני מוצא על גבי התאריך המוטבע על גבי התמונות אשר צולמו על ידי השמאי.

17.        לענין הנזקים – בענין זה, בעדותה בבית המשפט, השמיטה התובעת, בעצמה, את הבסיס למרבית תביעתה בענין הנזקים.

כך העידה היא בבית המשפט :

 

"ש.    כל הרשימת נזקים שאת מתארת כאן, היא רשימת נזקים שלטענתך נגרמו על ידי מרשתי והבן ?

ת.     להגיד את האמת ? הגב' לא עשתה נזקים איפה שהייתה גרה אלא ביחידה שגר בה איציק וביחידה שהילדה גרה והכלב שעשה שמות על הגג"

 

פרוטוקול עמ' 15 שו' 27-30.

 

בחינת חוות הדעת מראה כי בגין יחידת הדיור החיצונית הנזק הנטען הינו 4,600 ש"ח (עמוד 2 לחוות הדעת).

 

בנוסף גם סעיף 6 של רכיב פינוי פסולת וניקיון המפורט בעמוד הראשון ועומד על סך 700 ש"ח. סעיף 6 האמור מתייחס הן ליחידה והן לבית. בגין היחידה תיוחס מחצית הסכום.

 

למעט האמור אין בחוות הדעת התייחסות ליחידת דיור.

 

מכאן שהחוב בגין הנזקים הנטענים עומד על סך 4,640 + 350 ש"ח = 4,990 ש"ח.

 

            אין בחוות הדעת כל התייחסות לגג.

 

התובעת לא הביאה עדים אשר יכלו להעיד על הנזקים, וכל שיש בפני הוא עדותה שלה. כך, עדות הפקידה אשר נכחה בדירה יכלה להיות משמעותית. משנמנע צד לדיון להביא ראיה שבשליטתו, חזקה כי היא היתה פועלת כנגדו. אמנם הוגש תצהיר מטעם הפקידה, אולם היא לא באה להעיד ולהיחקר עליו ואף לא התבקשה דחיית הדיון להבאתה. משכך תצהיר זה אינו יכול לשמש כראיה.

 

ער אני לכך שהרשות להגן ניתנה רק לענין ההסכם התקף ולענין ההוצאות שהנתבעת טוענת שהוציאה. אולם התובעת עצמה, היא זו שבמו עדותה שלה משמיטה את הבסיס למרבית חוות הדעת. לא ניתן לחייב את הנתבעת בנזקים אשר התובעת עצמה מודה בעדות בבית המשפט,  במפורש, שלא היו ולא נבראו.

 

לאור האמור, אינני רואה לנכון לחייב את הנתבעת בתשלום שכ"ט השמאי או כל חלק ממנו.

 

18.        אשר להוצאות הנתבעת בסך 2,300 ש"ח אשר היא טוענת שיש לקזז – לא הובאה כל ראיה לסתור מטעם התובעת. הוצגו על ידי התובעת שתי קבלות מתקופת השכירות (נספח ז' לתצהירה) ואני מקבל את גירסתה בענין סכום זה ויש לקזזו. התובעת היתה בחו"ל משך תקופה ארוכה, דבר שאילץ את הנתבעת להביא אנשי מקצוע מטעמה.

19.        אני דוחה את התביעה לתשלום פיצוי מוסכם. כפי שיפורט בחישוב להלן, הנתבעת אינה חייבת בתשלום לתועת, לפיכך אין כל הפרה, לא בגין טענה לאי תשלום דמי שכירות ולא בגין טענה לנזקים.

אוסיף כי לאור העובדה שסיום הסכם השכירות היה בהסכמה, הרי שאין התובעת זכאית לפיצוי מוסכם בגין טענה להפרתו בשל קיצור תקופת השכירות.

בנוסף, לא ניתן לתבוע פיצויים בגין נזק ממשי בנוסף לפיצוי מוסכם. הפיצוי המוסכם הינו פיצוי ללא הוכחת נזק. משתבעה התובעת, פיצוי על פי חוות דעת השמאי, הרי שאינה יכולה לתבוע גם פיצוי מוסכם. הוא הדין ביחס לדמי שכירות של חודש אפריל, שכן התובעת אינה תובעת סכום זה בטענה כי הנתבעת התגוררה בבית בחודש זה, אלא היא תובעת סכום זה בבחינת נזק הנובע מהצורך בביצוע התיקונים. לענין חודש אפריל אינני סבור כי יש ממש בתביעה גם לגופו של ענין - משנקבע כי הליקויים היחידים הם אלו שביחידת הדיור, ממילא נשמט הבסיס לטענה בדבר אי האפשרות לגור בבית. לא מצאתי כי יש בליקויים שביחידת הדיור כדי למנוע מגורים לצורך תיקונם.

 

20.        אשר לתביעה בסך 20,000 ש"ח בגין פגיעה בשמה ובכבודה של התובעת ועוגמת נפש – רכיב זה חסר בסיס. תביעה בגין פגיעה בשם או בכבוד אינה יכולה לבוא במסגרת הפעלת שטר ביטחון להסכם שכירות. למעלה מן הצורך אוסיף כי אין בפני כל ראיה להוכחת לענין זה, וניכר כי רכיב זה הוסף על מנת לעבות את התביעה. אשר לעוגמת נפש – לא מצאתי לנכון לחייב בגין רכיב זה כלל, בנסיבות הענין.

 

21.        יש אם כן, לערוך חישוב של דמי השכירות לפי $ 1,200 לחודש, אל מול התשלומים שבוצעו בפועל, וזאת עבור תקופת השכירות המתחילה בתאריך 1.7.2005 ומסתיימת בתאריך 1.3.2006. כן יש לחייב את הנתבעת בתשלום סך 4,990 ש"ח ולהפחית סך 2,300 ש"ח בו יש לזכותה.

החישוב הוא כדלקמן :

 

התובעת מאשרת ששולמו לה מלוא דמי השכירות עבור החודשים יולי עד דצמבר 2005, וזאת לפי $1,800  לחודש.

 

בהתאם לקביעה דלעיל בדבר ההסכם התקף, דמי השכירות צריכים להיות מחושבים לפי $ 1,200 לחודש.

 

לפיכך, קיבלה התובעת עבור כל אחד מהחודשים יולי עד דצמבר תשלום יתר של $ 600, ובסה"כ עבור ששת החודשים תשלום ביתר בסך $ 3,600.

 

סכום זה עולה על סכום דמי השכירות הנוספים אשר היה על הנתבעת לשלם עבור החודשים ינואר ופברואר 2006, שהינו $ 2,400.

 

מכאן שעל התובעת היה להחזיר לנתבעת סך $ 1,200 בגין תשלומי יתר של דמי שכירות. בנוסף היה על התובעת לשלם לנתבעת סך 2,300 ש"ח.

 

הסכום מתוך חוות דעת השמאי אשר בו יש לחייב את הנתבעת הוא כאמור 4,990 ש"ח.

 

סך $1,200 נכון ליום 1.3.2006, הוא יום מסירת המושכר חזרה לחזקת התובעת, הינו 5,643.6 ש"ח (לפי שער 4.703).

 

הסכומים שלזכות הנתבעת (5,643.6 + 2,300 ש"ח) עולים על הסכום שלחובתה (4,990 ש"ח). מכאן שיש לדחות את תביעת התובעת.

 

22.        אשר על כן תביעת התובעת נדחית.

תיקי הוצל"פ מספר 23-00857-06-9 ו – 23-00153-06-4 בלשכת ההוצל"פ באילת יסגרו לאלתר.

 

התובעת תשלם לנתבעים הוצאות משפט בסך כולל של 5,000 ש"ח אשר ישולמו בתוך 30 יום מהיום, וככל שלא ישולמו במועדם, ישאו הם הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל.

 

 

ניתן היום י"ב באדר, תשס"ט (8 במרץ 2009) בהעדר הצדדים.

י. עדן, שופט


 

ערעור תוך 45 יום לבית המשפט המחוזי.

 

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.

 

כפוף לשינוי ניסוח ועריכה.

001673/06א  136 קרן שטרית

Source: 
http://info1.court.gov.il/Prod03\ManamHTML5.nsf/6C9A30BDE79C01A34225757300569AA5/$FILE/C39FB02DBBD80A634225757300304223.html
תאריך: 
08/03/09
Case ID: 
1673_6
Case type: 
א
סיווגים
שופטים : י. עדן
י. עדן
Powered by Drupal, an open source content management system