שמואל אברהמי נ. כהן אהרון


 

   

מדינת ישראל






 

א  001251/05

בית משפט השלום

ב  א  י  ל  ת


 

11/03/2009

תאריך:

כב' השופט י. עדן

בפני:

 

 

 




















 

שמואל אברהמי ציפורה

בעניין:

 

התובע

גור

ע"י ב"כ עוה"ד:


 

 


 

 

נ  ג  ד


 


 

 


 

כהן אהרון


 

 

הנתבע

דורפן

ע"י ב"כ עוה"ד:


 

 

 


 


 

פסק דין

 

1.         במסגרת תובענה זו נותרה להכרעה מחלוקת שעניינה תשלום דמי פיצוי מוסכם בגין אי פינוי מושכר.

 

התובעת הינה היורשת היחידה של בעלה המנוח, וירשה ממנו מחצית מהזכויות בנכס ברח' האלמוגים באילת (להלן : "הנכס"). המחצית השניה של הזכויות בנכס רשומה על שמה.

 

הנכס הושכר על ידי המנוח באמצעות מיופה כוחו לנתבע.

 

2.         התובעת הגישה כנגד הנתבע תובענה זו אשר במקורה כללה סעד של פינוי מהנכס, סעד כספי בשל חוב בדמי שכירות, ופיצוי מוסכם. 

 

הנתבע מצוי בהליכי פשיטת רגל. לאחר שניתן אישור הכנ"ר להמשך הליכים כנגד הנתבע,  הודיעה התובעת על מחיקת חוב דמי השכירות מהתובענה, ונותרו תביעת הפינוי והתביעה הכספית לפיצוי מוסכם.

 

סכום התביעה הכספית לאחר מחיקת חוב דמי השכירות הועמד על 293,088.90 ש"ח.

 

3.         הנתבע הגיש בקשת רשות להגן ובהחלטה מיום 26.3.2007 בבקשה, נפסק ע"י המותב הקודם, בסעיף 10 כדלקמן :

 

"לפיכך דחיתי את הרשות להתגונן כנגד תביעת הפינוי. יש להגיש פסיקתא בתוך 7 ימים.

 

ניתנת רשות להתגונן כנגד התביעה הכספית בטענה להפחתת דמי הפיצוי המוסכם מחמת השיהוי בהגשת התביעה, וזאת בכפוף להפקדה בסך השווה ל –7,200 $ ארה"ב לפי שערם היציג."

 

על החלטה זו, ככל הידוע, לא הוגשה בקשת רשות ערעור.

 

4.         כפי העולה מהאמור, המחלוקת היחידה אשר נותרה לאחר הרשות להגן החלקית שניתנה, הינה האם יש להפחית את הפיצוי המוסכם מחמת השיהוי בהגשת התביעה. כך על פי לשון סעיף 10 להחלטה.

 

5.         ב"כ הנתבע טוענת לפרשנות שונה של ההחלטה בבקשת הרשות להגן. לטענתה, יש לפרש את ההחלטה ככזו המתירה לנתבע להעלות גם טענות שהעלה בבקשת הרשות להגן בדבר השקעותיו במושכר אשר לפיהן לטענתו הוא זכאי לפיצוי בסך 250,000 ש"ח.

 

6.         אני דוחה פרשנות זו להחלטה. ההחלטה ברורה, והיא סייגה את הרשות להגן לעניין מסוים בלבד. הסעיף האופרטיבי והמכריע במסגרת ההחלטה הוא סעיף 10 האמור ולשונו ברורה.

 

ככל שסבר הנתבע כי יש ליתן לו רשות להגן גם בשאלת השקעותיו הנטענות, הרי שהיה עליו לבקש רשות לערער על ההחלטה, דבר שככל הנראה לא עשה.

 

הנסיון הפרשני הנוכחי של ההחלטה, הוא בבחינת נסיון למקצה שיפורים מצד הנתבע.

 

ב"כ הנתבע מסתמכת על סעיפים 7-9 להחלטה. בסעיף 7 להחלטה נאמר על ידי בית המשפט כהאי לישנא:

 

  "המבקש טען כהגנה חילופית את זכותו לקזז או לתבוע מהמשיבה את השקעותיו במושכר. לא ראיתי בטענה זו משום הגנה מתביעת הפינוי. המבקש בוודאי רשאי להגיש נגד המשיבה תביעה לתשלום הוצאות אלו, וסברתי כי אין בכך בכדי לעכב את הפינוי..."

 

 

בסעיף 8 להחלטה נאמר כי יש להתיר לנתבע להתגונן מפני התביעה הכספית וכי הגנת המבקש בענין זה קשורה לטענה על פיה לא זכאית התובעת לפיצוי העולה על דמי השכירות בפועל שהם לטענת המבקש בסך 300 דולר לחודש.

 

בסעיף 6.3 להחלטה מפרט בית המשפט את הפירכות בטענות הנתבע ביחס להשקעות להן הוא טוען, ובסעיף 6.3.4 להחלטה קובע הוא :

 

"אף הטענה לגבי השקעות בנכס, שאמורה לבסס את הטעם להסכם השכירות ארוך הטווח, מופרכת במידה רבה מהראיות שסיפק המבקש".

 

טענות הנתבע בדבר השקעותיו בנכס שימשו אותו כבסיס לטענתו בדבר הסכם בעל פה אשר נכרת לאור השקעותיו אלו (ראה סעיף 6 לבקשת הרשות להגן).

 

בית המשפט במסגרת ההחלטה, קובע בסוף סעיף 6 כדלקמן :

 

"מטעמים אלה יש לקבוע כי הגרסה אודות הסכם בעל פה לא אחידה, מלאת סתירות פנימיות, לא מוכחת כנדרש אף לשלב מקדמי זה, לא סבירה ונחזית כגרסת בדים ועל כן יש לדחותה".

 

על רקע קביעות ברורות אלו יש לדחות את הפרשנות אשר מנסה הנתבע ליתן כעת להחלטה.

 

בית המשפט דחה בהחלטה מפורטת ומנומקת את מרבית בקשת הרשות להגן תוך קביעה שמדובר בגרסת בדים, ואין להתיר לנתבע לשוב אל אותן טענות שנדחו, במסגרת הראיות בתיק.

 

7.         ב"כ הנתבע מסתמכת על אמירת בית המשפט בהחלטה כי הנתבע רשאי להגיש נגד התובעת תביעה לתשלום הוצאות ההשקעות שהוא טוען להן.

 

הדברים התייחסו להגשת תביעה, וכך נאמר במפורש בהחלטה. האמירה כי הוא רשאי להגיש תביעה, אין בה משום מתן רשות להגן. ודאי שלא כאשר כמה שורות קודם לכן קובע בית המשפט כי מדובר בגרסת בדים, וודאי שלא כאשר סופה האופרטיבי והמסכם של ההחלטה קובע מתן רשות להגן מסויימת ומצומצמת.

 

ב"כ הנתבע טוענת כי "לא יעלה על הדעת" כי בית המשפט התכוון לקבוע כי קיימת עילת תביעה להחזר הוצאות אלא שלא ניתן להשתמש בה לצרכי קיזוז. אין בידי לקבל טענה זו. בית המשפט לא קבע כי קיימת עילת תביעה לענין ההוצאות. כל שנאמר הוא כי הנתבע רשאי להגיש תביעה. כמו כן, אין באמירה כי אדם רשאי להגיש תביעה כדי ליתן לו רשות להגן – בפרט כאשר באותה החלטה נאמר כי עסקינן בגרסת בדים.

 

8.         טענות ההגנה של הנתבע, למעט אלו הקשורות בגובה הפיצוי המוסכם, הן טענות הקשורות בהשקעות שהוא טוען שהשקיע במושכר, ואשר עליהן לא ניתן לומר כי ניתנה רשות להגן, לפי פרשנות סבירה של הלשון הברורה של ההחלטה.

 

9.         אין אלא לדחות את פרשנות הנתבע להחלטה. הרשות להגן ניתנה "בטענה להפחתת דמי הפיצוי המוסכם מחמת השיהוי בהגשת התביעה". לפיכך המסגרת הדיונית מצומצמת לטענה זו, ואתייחס לטענות הרלוונטיות לכך בלבד.

 

10.        התקופה בגינה נתבע הפיצוי המוסכם הינה מיום 10.6.2003 ועד יום הגשת התביעה – 19.4.2005. אין מחלוקת כי הנכס פונה לאחר שהוגשה התביעה. לטענת הנתבע בחודש אוגוסט 2007, ולטענת התובעת מאוחר יותר. אין להכריע כאן בשאלת המועד הואיל ואין היא רלוונטית בהיותו, לגירסת שני הצדדים, לאחר הגשת התביעה.

 

11.        לענין הפיצוי המוסכם טוען הנתבע כי יש להפחיתו ולהעמידו לכל היותר על 300 $ לחודש, לאור השיהוי מהיום שהופר ההסכם כטענת התובעת ועד הגשת התביעה.

 

לטענת ב"כ הנתבע לאור העובדה שהתובעת טוענת כי ההסכם הופר באופן שיטתי כמעט מיום חתימתו, אך הוארך למרות זאת למרות דרישות כספיות ולמרות חיובים כספיים, במועדים שונים בהם הוארך ההסכם, הרי שהתנהלות זו כמו גם הסיכום הנטען שהיה עם המנוח, העידו על הסכמת המנוח להמשיך להשכיר את הנכס בדמי השכירות המוסכמים למרות הפרתו הנטענת של ההסכם, וגרמו לנתבע להסיק באופן סביר כי הוא רשאי להמשיך ולשכור את הנכס כפי שהיה בעבר.

 

ב"כ הנתבע מוסיפה כי השיהוי בהגשת התביעה והימנעות מהגשתה עוד בחייו של המנוח גרמה לנתבע לשנות את מצבו לרעה ולו מהפן הראייתי, ולו היתה מוגשת בחיי המנוח היה הוא יכול להעיד על הסיכום שהיה לו עם הנתבע.

 

12.        הטענות בדבר סיכום עם המנוח על הארכת השכירות הן נסיון נוסף של ב"כ הנתבע להרחיב את החזית מעבר לאמור בבקשת הרשות להגן. טענה לסיכום עם המנוח על הארכת השכירות נדחתה בבקשת הרשות להגן וכונתה "גרסת בדים".

 

13.        בטענה בדבר שינוי מצב לרעה מהפן הראייתי אין ממש. התביעה הוגשה פחות משנתיים לאחר פטירת המנוח, וכאשר הנתבע עודנו בנכס ואינו מפנה אותו.

 

אני מקבל את הסברו של מר ניב גרמי אשר פעל כמיופה כוחו של המנוח ולאחר מכן של התובעת.

 

מר גרמי השיב במענה לשאלה האם שנתיים איחור בהגשת התביעה היוותה אך המשך לכל הארכות והויתורים כדלקמן :

 

"ממש לא. דני אברהמי ז"ל היה חולה באותה תקופה. התביעה שלו הוגשה בסמוך לזמן פטירתו. לאחר מכן היה צריך לעשות את צו הירושה וכל ההליכים של העברה לאשתו, שאשתו גם אישה חולה שבזמנו היו באמריקה צו הירושה התקבל רק כשנתיים לאחר מכן".

 

פרו' עמ' 12 שו' 27-29.

 

המנוח נפטר בתאריך 22.5.2003, צו הירושה ניתן ביום 23.1.2005 והתביעה הוגשה ביום 19.4.2005.

 

14.        הסברו של העד אמין, סביר ומקובל עלי. סביר בעיני כי ההליכים והנסיבות שלאחר פטירת המנוח הביאו לכך שהיה שיהוי בהגשת התביעה לאחר פטירתו.

 

הטענות לשיהוי שהחל עוד בחיי המנוח חסרות בסיס. ממילא הפיצוי המוסכם הנתבע הינו בגין תקופה שתחילתה בתאריך 10.6.2003, לאחר הפטירה.

 

ככל שמקופלת בטענות אלו טענה בדבר הסכמה בעל פה להישארותו בנכס תוך אי תשלום שכר דירה לאור השקעותיו הנטענות, הרי שיש בכך, שוב, נסיון להרחבת החזית בניגוד להחלטה בבקשת הרשות להגן.

 

15.        גם תשובותיו של הנתבע בחקירתו הנגדית שומטות בסיס לטענת שיהוי ככזה אשר יכול להביא להפחתת הפיצוי המוסכם. בחקירתו הנגדית הוא נשאל מתי התובעת היתה צריכה להגיש את התביעה כנגדו ומשיב : "אין לי מושג" (פרו' עמ' 14 שו' 27).

 

לשאלה האם המועד שבו הוגשה התביעה להבנתו הוא מועד מאוחר להגשת התביעה הוא משיב בשלילה. (פרו' עמ' 15 שו' 1-3).

 

16.        בסופו של ההליך אין בפני ראיות אשר יהיה בהן כדי לתמוך בטענת ההגנה של הנתבע בהתאם להחלטה בבקשת הרשות להגן.

 

17.        לא מצאתי כי בנסיבות הענין ניתן לומר כי היה שיהוי בהגשת התביעה, ולא מצאתי כי פרק הזמן שחלף עד להגשה יש בו כדי להביא להפחתת הפיצוי המוסכם.

 

18.        יחד עם זאת אני מוצא כי מדובר בפיצוי מוסכם שהוא לכשעצמו מופרז והינו פי 10 מדמי השכירות. חוזה השכירות שקובע דמי שכירות בגובה 300 $ לחודש קובע פיצוי מוסכם של 100 $ ליום של איחור בפינוי.

 

סעיף 15 (א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה),  התשל"א – 1970 מקים את הסמכות להפחתת פיצוי מוסכם וקובע :

 

"הסכימו הצדדים מראש על שיעור פיצויים (להלן - פיצויים מוסכמים), יהיו הפיצויים כמוסכם, ללא הוכחת נזק; אולם רשאי בית המשפט להפחיתם אם מצא שהפיצויים נקבעו ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה."

 

אני סבור כי זהו מקרה ראוי לעשות שימוש בסמכות האמורה, אף לפנים משורת הדין ולמרות האמור לעיל, הואיל ועל פני הדברים נראה כי הפיצויים נקבעו ללא כל יחס סביר לנזק שהצדדים היו יכולים לצפותו מראש.

 

לפיכך אני מוצא לנכון להפחית את הפיצוי המוסכם ולהעמידו על פי 3 מדמי השכירות שנקבעו לתרופת האופציה, דהיינו 900 $ לחודש.

 

התביעה הינה בגין תקופה שתחילתה ביום 10.6.2003 וסיומה ביום הגשת התביעה – 19.4.2005. 22 חודשים ו – 9 ימים.

 

לפיכך סך הפיצוי המוסכם הינו 22.3 X 900 $ = 20,070 $.

 

סכום זה נכון למועד הגשת התביעה ($ = 4.374) הינו - 87,786 ש"ח.

 

19.        התובעת עותרת לפיצול סעדים והוגשה בענין זה בקשה במסגרת בש"א 1615/07. 

 

הבקשה לפיצול סעדים עניינה שניים :

 

האחד – הגשת תביעה כספית בשל אי פינוי ביחס לתקופה שלאחר הגשת כתב התביעה. אין מקום ליתן פיצול סעדים ביחס לנזק שבמועד הגשת התובענה טרם התגבש, שכן לא ניתן היה להביאו במסגרתה, ואין צורך בכך.

 

השני - חובות במיסים לרשויות עד למועד השבת החזקה בנכס. כאן אין התובעת מפרטת האם מדובר בחובות שנצברו לפני הגשת התביעה או לאחריה. ככל שמדובר בחובות שנצברו לאחר הגשת התביעה, אפנה לאמור לעיל. גם בעניין זה טרם התגבש הנזק בטרם הוגשה תביעה זו, וממילא לא ניתן היה להביאו במסגרתה.

 

ביחס לחובות שהתגבשו לפני הגשת תובענה זו – אין לפצל את אותו סעד כספי לשניים. על התובעת היה להביא במסגרת תביעתה הכספית את כל טענותיה וסעדיה הכספיים אשר נתגבשו עד הגשת התובענה. מדובר בסעדים במסגרת אותה עילה שבבסיסה חוזה השכירות.

 

תקנה 44 (א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 קובעת כי על תובענה להכיל את מלוא הסעד שהתובע זכאי לו בשל עילת התובענה, וס"ק (ב) קובע כי תובע שלא כלל בתובענה חלק מהסעד או ויתר עליו לא יגיש אחרי כן תובענה בשל חלק זה.

 

"אם נגרם לתובע נזק כספי , הנובע מעילה אחת, אין התובע יכול לתבוע חלק מהסכום בתביעה אחת ואת יתרת הנזק – בתביעה שנייה, נוספת

  ...

  נקבע, שאין אפשרות לקבל היתר לפצל סעד אחד לסעדי משנה (דהיינו, לסכומי כסף נפרדים), כדוגמת ההיתר לפיצול סעדים לפי סעיף 45 לתקנות.

הכלל הוא כי אין אפשרות ליתן היתר לפיצולו של סעד אחד לכמה חלקים."

 

                א. גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה תשיעית, עמ' 124-125.

 

לפיכך אין מקום לבקשה לפיצול סעדים ביחס לאלו שטרם נתגבשו במועד הגשת התובענה, ואינני רואה לנכון להתיר פיצול סעדים ביחס לחובות במיסים, ככל שקיימים, אשר נתגבשו לפני הגשת התובענה.

 

20.        לאור כל האמור לעיל אני מורה כי הנתבע ישלם לתובעת סך 87,786 ש"ח, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה. בנוסף ישא הנתבע בהוצאות משפט בסך 10,000 ש"ח.

 

ניתן היום ט"ו באדר, תשס"ט (11 במרץ 2009) בהעדר הצדדים.

                                                                                                                      

י. עדן, שופט


זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום.

 

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.

 

כפוף לשינוי ניסוח ועריכה.


001251/05א  136 קרן שטרית

Source: 
http://info1.court.gov.il/Prod03\ManamHTML5.nsf/00802B24E5157021422575760056624E/$FILE/94874FABE80F1A0642257576002C7AC4.html
תאריך: 
11/03/09
Case ID: 
1251_5
Case type: 
א
סיווגים
שופטים : י. עדן
י. עדן
Powered by Drupal, an open source content management system