עזבון המנוח תורג'מן נ. כהן יוס


 

   

בתי המשפט


 

א  012259/06

בית משפט השלום בירושלים

 

  12/03/2009

לפני כב' השופט דוד מינץ

 

1. עיזבון המנוח מאיר תורג'מן ז"ל

2. רבקה תורג'מן

3. רחל תורג'מן

בעניין:

התובעים

ע"י ב"כ עו"ד א' ליבשין


 

 

נ  ג  ד

 


 

1. עיזבון המנוח להבה עזריה ז"ל

2. הפניקס הישראלי חב' לביטוח בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד ש' נוביק

3. עוודאללה פאיז

4. אבו סביטאן סמי

5. איילון חב' לביטוח בע"מ

הנתבעים

ע"י ב"כ עו"ד י' ראובינוף


 

 

 

פסק דין[1]

 

הרקע לתביעה וטענות הצדדים

ביום 20.4.06 אירעה תאונת דרכים בכביש 443 (להלן: "הכביש") ליד מחסום מכבים (להלן: "המחסום"), בה קיפח המנוח מאיר תורג'מן ז"ל את חייו (להלן: "המנוח"). התביעה הוגשה על ידי עיזבונו של המנוח ותלוייו. בתחילה הוגשה התביעה כנגד שמונה נהגים, מבטחיהם וקרנית-קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים. לאחר מעשה, במרוצת ישיבת ההוכחות, נדחתה התביעה בהסכמה כנגד רוב הנהגים, מבטחיהם וקרנית, והנתבעים שנותרו הם אלו שבכותרת - שני נהגי אוטובוס של חברת "סופרבוס" ועיזבונו של נהג משאית (שאף הוא קיפח את חייו בתאונה) ומבטחיהם. לא הייתה מחלוקת שהמנוח נהרג בתאונת דרכים כשמשמעותה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: "החוק"), והמחלוקת סבה אפוא, אך סביב חלקיהם של שני האוטובוסים והמשאית (להלן: "המשאית") בגרימת מותו. מבטחיהם של אלו השליכו כל אחד מהם את האחריות לתאונה על השני. נתבעת 2, מבטחה של המשאית טענה כי המנוח היה בבחינת "משתמש" באחד מהאוטובוסים ולחילופין שהתאונה הייתה "מעורבת" בין אחד מהאוטובוסים לבין המשאית, ואילו נתבעת 5, מבטחתם של שני האוטובוסים, טענה כי המשאית לבדה הייתה הגורם הבלעדי לקרות התאונה. כמו כן, הייתה מחלוקת בשכרו של המנוח ערב מותו ובמשמעות נישואיה של האלמנה לאחר מותו וכפועל יוצא מכך, בשיעור הפיצויים שיש לשלם לעיזבונו ולתלוייו.  

 

כדי שעיני הקורא תרוצנה בקריאת פסק הדין, וכדי להבין את השפה המשותפת בין אלו שמסרו עדות במשטרה או בבית המשפט, נציין כי כיוון הנסיעה של כל כלי הרכב שהיו מעורבים בתאונה היה מערבה מכיוון ירושלים, במורד הכביש לכיוון השפלה, בואכה יישוב מודיעין- מכבים - רעות. צד ימין מבחינתם של כל הנוסעים משמעותו אפוא, צפון וצד שמאל משמעותו דרום. באותו יום היה פקק תנועה ליד המחסום והתנועה התנהלה לאיטה. לא הייתה מחלוקת כי כל כלי הרכב עמדו או זחלו לאיטם בשני נתיבי הנסיעה של הכביש. ואולם, בשלב כלשהו המשאית הופיעה בשוליים הימניים של הכביש בנסיעה מהירה. למפרע נתגלה שהיא איבדה את בלמיה ומטרת הנסיעה על השוליים הייתה כדי למזער את נזקיה ואת נזקי המשתמשים האחרים בכביש (וראה דו"ח המעבדה להנדסת רכב ומכונות שליד מוסד הטכניון למחקר ופיתוח בע"מ מיום 1.4.07 בו נקבע שהבלמים של המשאית נמצאו לא תקינים ולא פעלו כנדרש). עד אשר המשאית נבלמה במעקה הבטיחות השמאלי של הכביש, היא חצתה את שני נתיבי הנסיעה ומחצה ופגעה במספר כלי רכב. המנוח אשר ירד מאחד האוטובוסים נגרר על ידי המשאית ונמחץ בין המנוע ובין סרן הגלגלים הקדמי שלה עד לעצירת המשאית, כאמור. המשטרה חקרה את האירוע ובדיון שהתקיים ביום 6.2.08 סוכם כי תיק המשטרה יוגש כראיה. יחד עם תיק החקירה הוגש גם דיסק של תמונות האירוע שצולמו על ידי בוחן המשטרה (להלן: "הבוחן").

 

תחילה אפוא, להתרחשות התאונה.

 

התרחשות התאונה ושאלת האחריות

האוטובוס הראשון שהיה מעורב בתאונה היה בעל מספר הרישוי 8821115, ונסע בקו מס' 320 של חברת סופרבוס (להלן: "האוטובוס הראשון"). אוטובוס זה היה נהוג על ידי מר סאמי אבו-סביטאן (נתבע 4). האוטובוס השני שהיה מעורב בתאונה היה בעל מספר רישוי 8377915, ונסע בקו 330 של חברת סופרבוס (להלן: "האוטובוס השני"). אוטובוס זה היה נהוג על ידי עוודאללה פאיז (נתבע 3). לפי שרטוט הבוחן שחקר את האירוע, בתום התאונה האוטובוס השני נעצר משמאל לנתיב השמאלי ולצד מעקה הבטיחות שבין שני מסלולי הנסיעה של הכביש מאחורי המשאית אשר נעצרה אף היא במקביל למעקה הבטיחות כשהיא מוחצת רכב פרטי מסוג רנו קליאו. הבוחן הסיק כי המשאית נסעה בשול הימני של הכביש לפחות כמאה מטר בטרם פגעה בשבעה כלי רכב שהיו בעמידה עקב עומסי התנועה שהיו בכביש. נהג המשאית נפגע ישירות מפגיעת דופן האוטובוס בתא הנהג. המנוח נלכד ונגרר מתחת לסרן חזית המשאית. באוטובוס השני נמצא "מרכז וקטור דופן אחורי ימין. שבר בפינה ימנית אחורית. כיפוף קורה אחורית עד הדלת", ובדף אחר שנמצא בתיק החקירה, הבוחן רשם כי האוטובוס נפגע לאורך כל דופנו הימני, בעיקר בחלקו האחורי. בסיכום תיק החקירה אין הבחנה בין שני האוטובוסים, אלא אך נאמר כי אוטובוס הוריד נוסע ולאחר מכן המשאית פגעה באוטובוס והולך הרגל שהיה באותה עת על הכביש נפגע ונהרג. לא נאמר כתוצאה ממה הולך הרגל נהרג. הבוחן הוזמן למתן עדות בבית המשפט על ידי ב"כ קרנית (עובר לדחיית התביעה כנגדה). בעדות זו הוא טען כי לא ניתן לקבוע מה גרם לנהג משאית לשנות מנתיב נסיעתו מהשוליים הימניים של הכביש אל עבר מעקה הבטיחות שבצד שמאל של הכביש והוא לא יכל לקבוע אם כלי הרכב שעמדו בדרכו גרמו לו לשנות את כיוון הנסיעה. הוא אישר כי המשאית גררה את המנוח לאורך מספר לא קטן של מטרים.   

 

בנוסף על האמור, בתיק החקירה של המשטרה מצויות גם הודעות רבות של אלו שהיו מעורבים בתאונה ונפגעו בה. ברם, על פי רוב, עדים אלו לא יכלו לתרום מידיעותיהם לאופן גרימת מותו של המנוח מפני שהם לא ראו מה התרחש. ההודעות היחידות שניתן ללמוד מהן אודות התאונה הן של מספר נהגים בכלי רכב פרטיים שהיו מעורבים בה, נוסע אחד באוטובוס והודעותיהם של שני נהגי האוטובוסים.

 

לפי הודעתו (בטופס מתן "הודעה על תאונת דרכים") של מר ישראל סיגל מיום 25.4.06, שנסע במושב שליד הנהג ברכב מסוג רנו מגאן, עולה שהוא לא זכר בדיוק מה קרה, אלא כי "חטף מכת הדף מאחורה ועף מספר מטרים". לעומת זאת בהודעתו המפורטת שניתנה ביום התאונה הוא סיפר כי כשהגיע הרכב שבו נסע לפקק התנועה, הנהג עצר בנתיב הנסיעה הימני. מאחוריו היו כשני כלי רכב ומאחורי כלי רכב אלו עמד אוטובוס. לפתע הוא הרגיש מכה אדירה מאחור. הוא הוסיף בשולי הודעתו כי ראה "בחור חרדי" שרצה לעלות לאוטובוס ונהג האוטובוס לא פתח לו את הדלת. לאחר מספר שניות, הוא ראה את אותו אדם עף מהפינה הקדמית של האוטובוס. כן ראה משאית מעורבת בתאונה שעמדה אחרי התאונה משמאלו.

 

העד השני שטען שראה כיצד המנוח נפגע היה מר אדם מקמילן אשר בהודעתו מיום 20.4.06 (גם כן על גבי הטופס הסטנדרדי) מסר כי הוא עמד עם רכבו בנתיב השמאלי של הכביש. הוא ראה דרך המראה הימנית של הרכב את נהג האוטובוס הראשון מוריד את המנוח מהדלת הקדמית. המנוח עבר לפני האוטובוס ולאחר מכן הוא ראה את האוטובוס פוגע במנוח בחוזקה בפנס הקדמי השמאלי שלו. להמחשה הוא שרטט שרטוט כיצד אירעה התאונה לגרסתו.     

 

נהג האוטובוס הראשון, מר סאמי אבו-סביטאן נתן הודעה ביום 23.4.06 ובה הוא מסר כי הוא נעצר בפקק התנועה ובשלב מסוים פנה אליו אחד מהנוסעים (המנוח) וביקש ממנו ליצור קשר אלחוטי עם אוטובוס אחר של חברת סופרבוס שנסע לפניו (האוטובוס השני). הוא השיב לנוסע שאין לו דרך ליצור קשר עם האוטובוס השני, אך הנוסע טען כי הוא אינו מרגיש בטוב וברצונו לרדת מהאוטובוס. בתחילה מר אבו-סביטאן סרב, אך לאחר שהנוסע הפציר בו ומשהאוטובוס עמד בצד ימין של הדרך ממילא, הוא פתח לנוסע את הדלת ואיפשר לו לרדת מהאוטובוס. הוא סגר את הדלת, החל להתקדם בנסיעה איטית ועצר בשנית. או אז, בחלוף כשתי דקות, הגיעה משאית מימינו ועקפה אותו מצד ימין ופגעה במראה הקדמית הימנית של האוטובוס. בהמשך הדרך אותה משאית גם פגעה באוטובוס השני שגם הוא עמד בנתיב הימני, אך מעוצמת המכה, אוטובוס זה, השני, נהדף אל עבר הנתיב השמאלי. לטענתו, החל מאותו רגע שהוריד את הנוסע, הוא לא ראה אותו כלל, לא ראה אותו נפגע ולא ידע לספר אם הלך לקראת האוטובוס השני אם לאו.

 

מר אבו-סביטאן גם מסר תצהיר עדות ראשית בו הוא חזר על גרסתו שמסר במשטרה והוסיף כי בזמן שהמשאית פגעה באוטובוס שלו, הוא היה בעצירה מוחלטת. בחקירתו הנגדית בבית המשפט אמר כי לאחר שהמנוח ירד מהאוטובוס הוא סגר את הדלת ולא הסתכל כלל לאיזה כיוון המנוח הלך. הוא חזר על גרסתו, לפיה לאחר שהמנוח ירד מהאוטובוס הוא המשיך בגלישה איטית ולאחר כשתי דקות הגיעה המשאית ופגעה בצד הימין של האוטובוס שלו. 

 

בהודעת פאיז עוודאלה מיום 20.4.06, נהג האוטובוס השני, הוא סיפר כי מפאת פקק התנועה הוא עצר את האוטובוס שלו בנתיב הנסיעה הימני. לפתע שמע רעש חזק והוא הסתכל במראת הצד וראה משאית גדולה דוהרת לקראתו. המשאית פגעה באוטובוס ודחף אותו קדימה ושמאלה אל תוך מעקה הבטיחות משמאל לנתיב הנסיעה השמאלי. הוא לא אמר דבר בהודאתו אודות הולך רגל כלשהו.

 

גם מר עוודאללה מסר תצהיר עדות ראשית. בתצהיר זה הוא חזר על גרסתו במשטרה והוסיף כי גם לו? היה מבחין באדם שמבקש לעלות לאוטובוס באמצע הכביש, הוא לא היה מעלה אותו בניגוד להוראות. הוא הוסיף כי בזמן ההמתנה בפקק הוא לא ראה אדם כלשהו עומד בינו לבין הרכב שעמד לפניו וכי סביר להניח כי לו? עמד שם אדם לפני פגיעת המשאית, הוא היה רואה אותו. בחקירתו הנגדית שלל את גרסתו של מר סיגל אשר העיד כאמור, שהמנוח ביקש לעלות על האוטובוס שלו. כן שלל כי המנוח עבר לפני האוטובוס שלו. 

 

לשלמות התמונה יש לציין את הודעתו של מר גיא שורץ מיום התאונה שהוזכרה בחוות הדעת של המומחים מטעם הצדדים (להלן), שמסר כי עמד עם רכבו הפרטי בנתיב הימני והמשאית שנסעה במהירות שהעריך אותה כמאה קמ"ש הגיחה בשוליים הימניים ופגעה ברכבו קלות. לאחר מכן היא סטטה אל תוך נתיב הנסיעה מסיבה לא ברורה ולאחר שפגעה ברכב נוסף שעמד לפניו, פגעה גם באוטובוס בחלקו האחורי ולאחר מכן פגעה בכלי רכב נוספים ונעצרה.

 

לסיום יש לציין כי מר אוהד סינה שהיה נהג באחד מכלי הרכב שהיה מעורב בתאונה (רכב הרנו קליאו שנמחץ על ידי המשאית בינה לבין מעקה הבטיחות משמאל) הובא למתן עדות בבית המשפט. לפי עדותו הוא ראה דרך המראה הימנית של רכבו את המנוח יורד מהאוטובוס הראשון ונעמד עם שתי רגליו על הכביש. הוא זכר זאת מפורשות מפני שגם זכר כי אמר לחברו שישב לידו ברכב, לאחר שהבחין במנוח, "מה הוא יורד באמצע פקק" (עמ' 22 לפרוטוקול). מקום עמדו של המנוח באותו רגע היה כעשרה מטרים מול הדלת של האוטובוס.

 

בנוסף לעדויות אלו נמסרו שתי חוות דעת מטעם הנתבעים (הוגשו למעשה שלוש חוות דעת, אבל בעקבות דחיית התביעה כנגד הנתבעים האחרים, חוות דעת השלישית של אינג' גדליהו וייסמן אינה חלק מהראיות בתיק). חוות דעתו של אינג' אלי קרסני מיום 17.8.09 מטעם המבטחת של המשאית. וחוות דעתו של השמאי בעז מוגילבקין מיום 18.9.08 מטעם מבטחת האוטובוסים. שני מומחים אלו נחקרו על חוות דעתם בבית המשפט.

 

מדרך הטבע מר קרסני שבא לתמוך בגרסת מבטח המשאית טען בחוות דעתו שגם האוטובוסים היו מעורבים בגרימת מותו של המנוח, והוא הסמיך את מסקנותיו על הודעתו של מר סיגל והתעלם מכל הראיות האחרות שבתיק החקירה. הוא גם טען כי תמונת האוטובוס (מס' 73 בתמונות הבוחן) מאששת מסקנה זו, שכן רואים באותה תמונה כי האוטובוס נפגע בפינתו הימנית הקדמית, שהוא אותו מקום שפגע לטענתו במנוח. בסיכום חוות דעתו הוא טען כי צירוף עדותו של מר סיגל והתמונות, מצביעות על כך שהמנוח נפגע מאותו אוטובוס שביקש לעלות עליו (האוטובוס השני). לטענתו, עוצמת המכה שקיבל המנוח מאוטובוס זה הייתה כה חזקה עד שהוא הועף אל עבר מסלול המשאית אשר פגעה בו גם כן לאחר מכן. לטענתו עוד, המשאית פגעה באוטובוס אחד מבין השניים וזה פגע בתורו באוטובוס השני, התרחשות שניתן לומר עליה כבר עתה שאינה עולה כלל עם ראיה כלשהי בתיק החקירה של הבוחן.

 

בחקירתו הנגדית בבית המשפט נתגלו תהיות נוספות בחוות דעתו של מר קרסני. ראשית הוא נשאל על האמור בחוות דעתו כאילו אוטובוס אחד פגע באוטובוס השני, אך לא הייתה לו תשובה לעניין זה. כשהוא נתבקש לחזור בו מקביעה זו, התקשה לעשות כן, למרות שהיה ברור שהוא טעה ולא היה כל מקום להסיק מסקנה מעין זו. כמו כן לא היה לו הסבר מניין הסיק שהמנוח הועף על ידי האוטובוס אל עבר מסלול המשאית, שכן מר סיגל בעדותו, עליו הסתמך בחוות דעתו,  לא ציין זאת.  

 

מנגד, כאמור, קיימת חוות דעת של מר מוגילבקין. הוא תמך במסקנותיו של הבוחן ותאר את התאונה באופן ששני האוטובוסים היו בעמידה מוחלטת. המשאית הגיחה בשוליים הימניים של הכביש, חלפה על פני האוטובוס הראשון תוך כדי תלישת המראה הקדמית הימנית שלו ולאחר מכן סטתה שמאלה אל עבר נתיב הנסיעה השמאלי. בנסיעה זו המשאית גרפה את המנוח והמשיכה בדרכה ופגעה באוטובוס השני עד אשר נעצרה ליד מעקה הבטיחות בין שני מסלולי הנסיעה כשהמנוח תקוע מתחתיה. הוא הסיק מסקנה זו, בין היתר על סמך דו"ח הבוחן ומהעדויות שצוינו, מהם עלה שהמנוח עמד לצידי האוטובוס הראשון בשוליים הימניים של הכביש ומשם נגרף על ידי המשאית שעברה בדיוק באותו מקום. הוא גם תקף את ממצאיו של מר קרסני בהסתמכותו על תמונה 73, שכן ברור כפי שנאמר לעיל, כי הנזקים שנראים באוטובוס שבתמונה אינם כתוצאה מפגיעת האוטובוס בבן אדם. כן ציין כי הסתמכותו של מר קרסני אך ורק על עדותו של מר סיגל היא בטעות, שכן מר סיגל ישב כשגבו להתרחשות, לעומת מר שוורץ, למשל, אשר תמך במסקנות הבוחן, שישב כשפניו להתרחשות. בחקירתו הנגדית בבית המשפט הוא עמד איתן בדעתו, והוסיף כי גם אם המנוח עמד ליד הפנס הימני של האוטובוס, שעה שהאוטובוס ספג מכה מהמשאית מאחור בצד ימינו, הוא לא היה פוגע במנוח, לכן עוצמת הפגיעה בפינה הימנית שלו מאחור הייתה מסיטה אותו מיד שמאלה מבלי לפגוע במנוח שעמד לפניו. הוא הוסיף כי אף אם נכונה הטענה כי במצב שכזה האוטובוס כן היה פוגע במנוח, הרי במקרה שכזה המשאית לא הייתה גורפת אותו לאחר מכן, כפי שקרה בפועל.      

 

המסקנה המתבקשת מכל האמור היא שהתאונה אירעה בדיוק כפי שתאר אותה הבוחן ומר מוגילבקין. לאמור, שהמנוח ירד מהאטובוס הראשון והתחיל ללכת במורד הכביש לכיוון האטובוס השני שעמד במרחק מספר כלי רכב מהאוטובוס הראשון. בינתיים המשאית הגיחה משול הימין של הכביש והחלה את מסע ההרס שלה. ככל הנראה, באותו שלב, המנוח הגיע ועמד בקרבת האוטובוס השני, ועוד טרם הספיק לדבר עם נהג האוטובוס ולבקש ממנו לפתוח את הדלת ולהסיע אותו, המשאית פגעה בפינה הימנית האחורית של האוטובוס השני, המשיכה ופגעה בכל צידו הימני והדפה אותו שמאלה אל עבר מעקה הבטיחות. או אז, המשאית פגעה במנוח וגרפה אותו מתחת לגלגליה עד אשר גם היא נבלמה במעקה הבטיחות שבצד שמאל של הכביש.  

 

מסקנה זו מתבקשת בין היתר מהנתונים הבאים. מר סיגל עליו הסתמך מר קרנסי לא טען כי ראה את המנוח נפגע מהאוטובוס (השני), אלא רק ראה שהוא נפגע ועף מהפינה הימנית הקדמית שלו. עדות זו עולה בקנה אחד עם הסברה שהמשאית "גרפה" אותו מאותה פינה, אך אין בכך רמז שהיה זה האוטובוס שפגע בו דווקא. במסגרת זו גם אין לייחס חשיבות גדולה לעדותו של אדם מקמילן, שחשב שהמנוח נפגע מהאוטובוס הראשון, ממנו ירד המנוח, ולו מפני שסברה זו לא הייתה מקובלת אפילו על מר קרסני אשר הסתמך על עדותו של מר סיגל שסתר עדות זו, כאמור. משכך, גם מתבקשת מסקנה אחרת והיא שאף לשיטת נתבעת 2 (מבטחת המשאית), המנוח לא נפגע מהאוטובוס הראשון. הרי לפי גרסתה המסתמכת כאמור על עדותו של מר סיגל, המנוח נפגע מהאוטובוס השני. משכך, ברור שהוא לא נפגע מהאוטובוס הראשון ממנו ירד לפני שהגיע לפתחו של האוטובוס השני. כמו כן, נהג האוטובוס הראשון העיד כי לאחר שהוריד את המנוח מהאוטובוס חלפו שתי דקות עד להופעת המשאית. ההנחה היא אכן כי הערכת הזמן של הנהג לא הייתה מדויקת. יחד עם זאת, ברור שחלף זמן די ניכר מהורדת המנוח ועד לפגיעתו שהתרחשה לפי עדות נהג האוטובוס הראשון, שעה ששוב היה בעמידה מוחלטת בגלל פקק התנועה. עובדה זו מאששת, שוב, את הגרסה שהמנוח לא נפגע מהאוטובוס הראשון. גם הנהג של האוטובוס השני לא ראה את המנוח וגם הוא היה בעמידה בשעה שהמשאית פגעה בו. גרסה זו יכולה לדור בכפיפה אחת גם עם עדותו של מר סיגל אשר ראה את המנוח עומד ליד האוטובוס השני, למרות שהנהג לא ראה אותו, ולו משום שעוד לפני שהספיק לראותו, המשאית פגעה באוטובוס (השני) ופגעה לאחר מכן גם במנוח. לטעמי אפוא, השאלה היחידה היא, האם המשאית הדפה את האוטובוס השני על גבי המנוח ואז גרפה אותו או לאו. ברם, גם לשאלה זו יש להשיב בשלילה, שכן נהג אוטובוס זה שלל זאת במפורש, ולא ראיתי שום מקום לפקפק בעדותו זו. 

 

כמו כן, על פניו ברור שחוות דעתו של מר קרסני אינה מחזיקה מים ואינה נתמכת בצורה ראויה בחומר הראיות, והוא התעלם מההודעות הנוספות הקיימות בתיק החקירה, ביניהן, הודעותו של מר אדם מקמילן שהעיד כאמור, שהיה זה האוטובוס הראשון דווקא ממנו ירד המנוח שפגע בו ולא האוטובוס השני עליו ביקש לעלות. כמו כן, ברור לחלוטין שהנזקים לאוטובוס הנראים בתמונה 73 אינם כתוצאה מהפגיעה במנוח, אלא הם נזקים תאונתיים קשים שנגרמו מרכב אחר. כל הצופה בתמונה זו רואה בנקל כי חזיתו של האוטובוס ספגה מכות קשות ביותר, והיא כמעט נתלשה ממקומה. החלק הקדמי התעקם לגמרי ושמשתו הקדמית נופצה. מסקנותיו של מר קרסני עוד יותר מוזרות נוכח עדותו של נהג האוטובוס אשר העיד כי בזמן התאונה הוא היה בעמידה ולא פגע בעצם כלשהו. כך שאין כל ספק שמכות אלו לאוטובוס שלו לא נגרמו על ידי פגיעה כלשהי בבן אדם.

 

נוכח כל האמור, גם ברור כשמש שאין כל מקום לסברה שהעלה ב"כ נתבעת 2 בסיכומיו, סברה שלא מצאה לה כל עיגון בחומר הראיות, כאילו המנוח כבר הספיק להעלות על האוטבוס השני והנהג שלו, מר עוודאלה הוריד אותו בשנית מהאוטובוס שלו. לא זו בלבד, שאיש מהעדים לא טען להתרחשות מעין זו, כאמור, אלא שלא ברור איזה היגיון עמד בבסיס עשיית מעשה מעין זה על ידי המנוח שעשה כל כך הרבה מאמצים לעבור בין שני האוטובוסים ולנסוע באוטובוס השני לעבר ביתו. גם לא סביר בעליל שמר עוודאללה יוריד את המנוח מהאוטובוס לאחר שפתח לו את הדלת וכבר העלה אותו אליו. משכך, ברור כי אין מקום לכל אותן הנחות שהניח ב"כ נתבעת 2 המבוססת על סברתו האמורה. ובשולי הדברים יוער, כי אין גם מקום להסתבסס על חוות דעתו של אינג' וייסמן, כטענת ב"כ נתבעת 2 בסיכומיו ואשר מצא בה תנא דמסייע לשיטתו. לא רק משום שבסופו של יום חוות דעת זו לא הוגשה כראייה מטעם מי מבעלי הדין שנותרו בהתדיינות, אלא גם משום שהמסקנה בה לפיה "שני כלי הרכב (האוטובוס והמשאית – ד.מ.) המשיכו לנוע תוך הפגיעה במנוח כשהם צמודים" אינה חד משמעית. ברור גם כי כל מטרת חוות הדעת ההיא הייתה אך כדי לקבוע כי כל כלי הרכב האחרים שהיו בזירה לא נטלו חלק בפגיעתו של המנוח. הא ותו לא.    

 

ובאשר לטענה כי המנוח עודנו היה "משתמש" באוטובוס השני בעת פגיעתו. ראשית ברור לאור האמור לעיל, כי המנוח לא היה משתמש כלל באוטובוס השני לא עלה עליו ולא ירד ממנו. לא זו בלבד כי מר סיגל העיד מפורשות, כאמור, כי נהג האוטובוס השני לא פתח למנוח את דלת האוטובוס, אלא שגם לא ניתן להגדיר את רצונו של המנוח לנסוע באוטובוס, אף אם כבר הספיק לעמוד לידו, כשימוש באוטובוס (וראה ע"א 5738/97 תעבורה מיכלי מלט בע"מ נ' הסנה חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נג(4) 145, 158). פשיטא גם כי המנוח גם לא היה בבחינת "משתמש" באוטובוס הראשון.

 

סעיף 1 לחוק קובע כי "שימוש ברכב מנועי" משמעו נסיעה ברכב וגם כניסה לתוכו או ירידה ממנו. הדגש בירידה מרכב הוא על המגע הפיזי הקיים בין הנפגע ובין הרכב בשעת היציאה מתוכו (ע"א 517/79 בן טובים נ' מוסך נועה שירותי מכוניות בע"מ, פ"ד לד(4) 421). לכן, באופן עקרוני אין לראות בעצם ההליכה מהרכב או הליכה לקראתו משום השימוש בו. עם זאת, ניתן להרחיב את מושג היציאה מהרכב מעבר לניתוק המגע הפיזי ועד לרכישת עמידה יציבה מחוץ לרכב (ת.א. (חיפה) 1587/79 אשקר נ' קרנית קרן לפיצויי נפגעי תאונות דרכים [לא פורסם] וראה ספרו של כב' השופט ריבלין, על תאונות דרכים-סדרי דין וחישוב פיצויים, עמ' 105 וכן ת.א. (י-ם) 9003/00 לוי יוסי נ' הגיחון [פורסם במאגרים]). במקרה זה, לא זו בלבד שקיימת עדותו של אוהד סינה אשר העיד כי המנוח כבר עמד על שתי רגליו על הכביש לאחר שירד מהאוטובוס, אלא קיימת גם עדותו של נהג האוטובוס הראשון שהעיד כאמור שחלפו שתי דקות מאז ירידת המנוח מהאוטובוס ועד לפגיעת המשאית, וכן עדותו של מר מקמילן אשר העיד שהמנוח כבר עמד ליד האוטובוס השני בעת הפגיעה בו. משכך, די ברור שלא ניתן לראות במנוח משתמש באוטובוס הראשון בעת הפגיעה בו, וגם לא באוטובוס השני בהעדר ראייה כלשהי שכבר החל לעלות עליו. פשיטא גם כי בנסיבות שפורטו, התאונה גם לא הייתה תאונה מעורבת לפי סעיף 3(ב) לחוק (וראה לעניין זה ע"א 1676/06 אררט חברה לביטוח בע"מ נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, פורסם במאגרים). 

 

המסקנה המתבקשת היא אפוא, כי רק המשאית פגעה במנוח ולא היה שום מגע בין שני האוטובוסים לבין המנוח במשך כל משא ההרס וההריגה של המשאית. המנוח גם לא היה בבחינת משתמש באוטובוס כלשהו והתאונה לא הייתה תאונה מעורבת. דין התביעה כנגד שני נהגי האוטובוס ומבטחיהם להידחות אפוא, ועל מבטח המשאית לשאת בנזקי התובעים לבדו. 

 

נזקי העיזבון והתלויים

המנוח היה יליד 26.1.81 והיה כבן 25 במותו. לפי תצהירה של אלמנתו, הוא הותיר אחריו, בנוסף אליה, ילידת 10.10.82, ילדה פעוטה ילידת 19.7.05 שהייתה בזמן התאונה כבת 9 חודשים בלבד. באותה שעה חיה המשפחה בדירה שבבעלותה במודיעין עילית (קריית ספר). לטענת האלמנה היא הייתה עקרת בית ואילו המנוח למד לימודי דיינות כאברך בישיבה במקום מגוריו, ובנוסף שימש כחזן בבית הכנסת "עץ חיים" במודיעין והיה מוכר תפילין ומזוזות. לטענתה, המנוח קיבל קיצבה חודשית מהישיבה בה למד בסך של כ-1,800 ¤ לחודש ומעיסוקיו האחרים הרוויח כ-4,000 ¤ לחודש. הייתה להם ציפייה כי הכנסותיו של המנוח תתרבנה ברבות הימים. ברם, בעטייה של התאונה, היא עברה לגור יחד עם הפעוטה בבית הוריה בבני ברק מחוסר תקציב ובחודש ספטמבר 2006 יצאה לעבוד, תחילה כסייעת לגננת בעיריית בני ברק והרוויחה סך של 1,500 ¤ לחודש, אם כי עבודה זו לא הייתה קבועה. היא צרפה תלושי שכר לתצהירה. כדי לאפשר את יציאתה לעבודה היא רשמה את הבת הקטנה במעון. לפי אישור המעון שצורף אף הוא לתצהיר, עלות השהות במעון הגיע לכדי 380 ¤ לחודש. בבית המשפט היא הוסיפה כי מלפני כמה חודשים, ביום כ"ח באדר א' תשס"ח, היא נישאה בשנית והיא מצפה כיום לעוד ילד. כמו כן, כיום היא עובדת כמזכירה ומשתכרת כ-1,600 ¤ לחודש. בעקבות נישואיה קצבת השארים שקבלה מהמל"ל הוקטן מסך של 1,600 ¤ לחודש ל-750 ¤ לחודש בלבד.

 

בחקירתה הנגדית היא הסבירה כי כיום היא מתגוררת בשכירות בדירה בבני ברק ושכר הדירה במקום מגיע לכדי 2,900 ¤ לחודש. משכורת בעלה, אדם כבן 35, אברך גם כן, היא כ-1,800 ¤ לחודש ואין לו הכנסות מעבר לקצבה החודשית שהוא מקבל מהישיבה שבה הוא לומד. את דירתה בקריית ספר היא משכירה תמורת 1,400 ¤ לחודש ולמעט סכום של 7,000 – 8,000 ¤ שהיא חייבת לחבר של המנוח, לא נותרו על הבית חובות כלשהם.

 

באשר לשכרו של המנוח, היא טענה כי היא יודעת לספר על גובה השכר מפני שהיא הייתה מתלווה לבעלה המנוח לבנק כדי להפקיד את השיקים שקיבל. סדר יומו של בעלה המנוח היה עמוס. הוא היה בישיבה בין השעות 09:00 – 13:00 בצהריים ואחר כך בין השעות 16:00 – 20:00 בערב והספיק לשמש כחזן כל יום אחרי הצהריים בבית כנסת ומוכר מזוזות ותפילין.

 

בנוסף לעדות האלמנה, הובאו לעדות שני עדים נוספים מטעמה. מר אהוד כהן שהכיר את המנוח וסיפר כי רכש ממנו זוג תפילין ומזוזה. עבור התפילין שילם 400$ ועבור המזוזה 180 ¤. לטענתו, המנוח היה מו?כר כאדם אשר עסק במכירת מוצרי סת"ם, אך הוא עצמו לא ראה אותו מקבל כסף מאחרים. כמו כן, לטענתו המנוח היה מגיה? ספרי קודש וישנו אף ספר בשם "בית לחם יהודה" אשר קיימת בו הקדשה על שמו של המנוח שעזר בהוצאתו לאור. כן הכיר את המנוח כחזן בבית הכנסת אשר היה מגיע פעם בשבועיים לבני ברק, אך הוא לא ידע לספר אם קיבל על כך כסף בימי השנה הרגילים. לעומת זאת הוא ידע לספר כי באופן כללי נהוג לשלם עבור חזנות בימים הנוראים בין 1,000$  – 2,000$. הוא אישר בחקירתו הנגדית כי המנוח לא סיפר לו מעולם כי קיבל כסף עבור חזנות.

 

העד השני, מר שי גדסי סיפר כי הכיר את המנוח כאחד ממייסדי בית הכנסת הספרדי בשכונת ברכפלד בקריית ספר. לדעתו, לו? המנוח היה ממשיך הלאה בלימודיו בישיבה הוא היה הופך לדיין מוצלח. כן סיפר כי הוא ידע שהמנוח עסק בעסקי סת"ם כדי להרוויח, ולא רק לשם מצווה. בחקירתו הנגדית אישר כי לא רכש מוצר סת"ם מהמנוח והוא עצמו לא שילם למנוח דבר עבור חזנות.    

 

מתוך מכלול העדויות לא ניתן להגיע למסקנה ברורה אודות השתכרותו של המנוח ערב מותו. גם הטענה כי הוא קיבל קצבה חודשית בסך 1,800 ¤ מהישיבה בה למד לא נתמכה בראייה מספקת. בנקל יכלה האלמנה להצטייד עם אישור הישיבה בה למד בעלה המנוח, והיא לא עשתה כן. אם כי, בעניין זה ב"כ הנתבעים מוכנים היו להניח כי כך היה, כשם שזהו שיעור קצבתו של בעלה הנוכחי של האלמנה. גם הטענות האחרות שנטענו בדבר השתכרויותיו האחרות של המנוח לא נתמכו בראיות כלשהן. הרי במקום להביא שני חברים של המנוח אשר כל אחד בתורו סיפר דברים לא בדוקים אודותיו, התובעים יכלו בנקל להביא למתן עדות, למשל, את הספקים שסיפקו למנוח את מוצרי הסת"ם ואת גבאי בית הכנסת בו התחזן המנוח, אך גם את זאת הם לא עשו. העובדה שהמנוח מכר זוג תפילין בודד ומזוזה אחת בודדת למר כהן אינה מוכיחה דבר אודות גובה השתכרותו מעסק זה ואינה עושה אותו לסוחר ממולך של מוצרי סת"מ. האלמנה גם טענה כאמור, שהיא התלוותה למנוח בלכתו אל הבנק להפקיד שקים שקבלם במסגרת עסקיו הנטענים, אך היא לא צרפה דף חשבון בנק אחד ממנו ניתן היה לאשש או לשלול את טענותיה. גם הציפייה שהמנוח היה מתמנה ברבות הימים לדיין אינה אלא בגדר משאלת לב, וודאי בשים לב לגילו הצעיר, ופשיטא כי חוות דעתו של מר כהן שהמנוח היה מכהן כדיין, אין לה כל משקל. גם לא הוכח שהמנוח היה בעל תעודת הסמכה לרבנות רגילה ("יורה יורה"). אחד לאלף יוצא להוראה, קל וחומר לדיינות במדינת ישראל. לו בקשה האלמנה להוכיח טיעון זה, ולו על דרך של הגשת "ראשית ראייה" היא הייתה צריכה להביא למתן עדות את מוריו ורבניו של המנוח או לכל הפחות לצרף את תעודותיו הלימודיות, אך גם את זה היא לא עשתה. תמיהה נוספת קיימת בכך שבעלה הנוכחי של האלמנה אינו משתכר דבר מעבר לקצבה החודשית שהוא מקבל מהישיבה בה הוא לא לומד, וכעת המשפחה מסתפקת בנזיד עדשים ממש, ואילו בשעתו בהיות המנוח בחיים, לפי הטענה המשפחה השתכרה פי שניים ממה שהיא משתכרת כיום. תמיהה זו מקבלת משנה תוקף נוכח העובדה שהבעל לא התייצב בבית המשפט ועמד לימין רעייתו, דבר שאך התבקש בנסיבות העניין וניתן ללמוד ממנו ללא ספק, כי הימנעותו מלהתייצב בבית המשפט, מתפרשת לחובתן של התובעים. ועל כל אלו, יש להוסיף את טענתן הנוספת של ב"כ הנתבעים כי קיים נטל ראיה כבד על מי שטוען כי המנוח השתכר מהכנסות לא מדווחות לשלטונות המס וכי כל השתכרותו מעבר לקצבה שקיבל מהישיבה שבה למד, לא דווחו, כאמור (וראה לעניין זה לדוגמא, ע"א 8639/96 אריה חברה לביטוח נ' קרדוניס, פורסם במאגרים).

 

המסקנה המתבקשת מכל האמור היא כי אין כל מקום לסברה ששכרו של המנוח היה שונה באופן מהותי משכרו של בעלה הנוכחי של האלמנה, היינו אך ורק קבלת קצבה מהישיבה בסך של 1,800 ¤ לחודש. המנוח היה ערב מותו אדם שתורתו אמונתו ולא השתכר למחייתו, כמו גם בעלה של האלמנה דהיום וכמו רבים וטובים כמותו. לכל היותר ניתן להעלות על הדעת שהמנוח השתכר לעיתים בעבודות מזדמנות, כמו מחזנות בבתי כנסת וממכירת מוצרי סת"ם. משפחת האלמנה והמנוח לא הייתה שונה ממשפחות רבות אחרות שתורתו של אב המשפחה היא אמונתו והמשפחה כולה מסתפקת במועט שבמועט. אינני מאמין גם שבני הזוג רכשו בגפם את כל מוצרי החשמל שבביתם ללא סיוע הוריהם. בית המשפט בתוך עמו יושב, וכמעט נוהג שבעולם הוא, כי בימינו אנו, גם במשפחות דלות אמצעים ומעוטי יכולת, שבני זוג טריים זוכים לסיוע מהוריהם, לכל הפחות ברכישת מוצרי החשמל הביתיים הבסיסיים. עם זאת, קיימת גם ידיעה שיפוטית כי במשפחות מעין אלו, אב המשפחה, בשלב מסויים, לאחר שנות לימוד - כל אחד לפי סגולותיו ומידותיו, עוזב את ספסל הלימודים ומתחיל לפרנס את משפחתו כיאה לה. הקושי במקרה זה הוא, כי התובעים לא הניחו תשתית ראייתית כלשהי, גם בעניין זה, דרכה ניתן לאמוד את שכרם הממוצע של אנשים מסוג זה, גיל עוזבם את ספסל הלימודים, מצב משפחתם באותה תקופה בה הם מחליטים לעזוב את ספסל הלימודים, אפשרויות התעסוקה העומדות לפניהם ועוד כיו"ב נעלמים. ב"כ התובעים הניחה מלאכה זו לפתחו של בית המשפט תוך ציפייה שבכל מקרה הוא לא יותיר אלמנה (אף אם נישאה בשנית) ויתומה רכה בשנים ללא תרופה. ברם, בכך מבקשת ב"כ התובעים שבית המשפט יהדר את הדל בריבו.

 

בסופו של יום אפוא, בהעדר נתונים אין מנוס אלא מלהעמיד את שכרו הרב שנתי של המנוח על סכום שמביא לידי ביטוי את העובדה שבעת מותו, שכרו (קצבת לימודו) היה מינימאלי, את העובדה שבמשך השנים הסמוכות לתאונה, לולי קיפח את חייו, גם כן לא היה משתכר שכר של ממש, ואת העובדה שברבות הימים, היה נוטש את ספסל הלימודים ומתחיל להשתלב בשוק העבודה. לדעתי, מצבו של המנוח לא היה שונה ממצבו של כל סטודנט אחר הלומד לימודים כלליים, המשקיע בשחר ימיו בלימוד מקצוע וקוצר את פירות ההשקעה בשנים שלאחר מכן. ההבדל בין המנוח לבין הסטודנט מתבטא במועד שילובו בשוק העבודה. נוכח העובדה אפוא, שיש לערוך חשבון על בסיס נתון שכר ממוצע רב שנתי (ולשלב אותו בחוות הדעת האקטוארית), ונוכח גילו הצעיר של המנוח, נראה לי כי יש להעמיד את שכרו הפוטנציאלי לשכר הקרוב, אם כי לא זהה, לשכר הממוצע במשק, אני מעמיד אותו על סך של 6,000 ¤.      

 

ובאשר להשתכרותה של האישה. כאמור, בסמוך לאחר פטירת המנוח, האלמנה החלה לעבוד בעבודה זמנית והשתכרה סך של 1,500 ¤. כיום היא עובדת בעבודה קבועה ומשתכרת סך של 1,600 ¤ לחודש כמזכירה. ברם, צודקת ב"כ התובעים בטענתה כי אין להתחשב בעבודת האלמנה אחרי מות בעלה ואין לנכות מחשבון הפיצויים המגיעים לתובעים את שכרה דהיום (דוד קציר, פיצויים בשל נזק גוף, מהדורה חמישית, 2002, עמ' 1165). מה גם שחוות דעת האקטואר עליה סומכים ב"כ הנתבעים את טיעוניהם, לא פרטה מהו סכום שיש לנכות מהעיזבון בשל הכנסת האלמנה.  

 

משבאנו לכאן, יש לשום את שיעור הפיצויים.

 

שיעור הפיצויים

ראשית ייאמר כי די נהיר כי הפסדי העיזבון במקרה זה עולים על הפסדי התלויים. מסקנה זו מתבקשת הן לאור גילו של המנוח בעת פטירתו, הן לאור מספר התלויים המועט והן לאור העובדה שהאלמנה נישאה בשנית מקום בו שכרו של בעלה הנוכחי אינו נופל משכרו של המנוח. משכך, האלמנה אינה נחשבת עוד כתלוייה במנוח היות שבנישואיה החדשים היא זוכה למקור תמיכה כספית חדש (ע"א 7244/97 חכמי נ' רותם, פ"ד נד(2) 30; ע"א 542/88 החברה להגנת הטבע נ' המוסד לביטוח לאומי, פ"ד מו(1) 133, 143. וראה גם ע"א 960/02 עזבון המנוח סביחי טלאל נ' הפניקס הישראלי, פורסם במאגרים). על כן יש לחשב רק את הפסדי העיזבון. בהערת אגב יצויין, כי לאור המסקנה האמורה, אין צורך להידרש לשאלה שב"כ נתבעת 2 ייחד חלק נכבד מסיכומיו אודותיה, בעניין השפעת נישואיה של האלמנה על הפסדי תלותה של היתומה במנוח. 

 

הנתבעים נסמכו בסיכומיהם על חוות דעתו של האקטואר ד"ר רמי יוסף (ממשרדו של שי ספיר) מיום 22.2.09 ממנה עולה כי ההפסד שנגרם לתלויים ולעיזבון המנוח מגיע לכדי 132.42 ¤ עבור כל 1 ¤ לעבר ולעתיד. ברם, נראה כי ד"ר יוסף טעה בחישוביו, שכן בכל הנוגע להפסד ההכנסה שנגרם לעיזבון (ולא רק לתלויים), היה מקום לערוך את החישוב עד לשנת 2048 ולא רק עד לשנת 2037 כפי שאכן עשה מר ספיר בחוות דעתו מיום 8.11.07 (עליה הסמיכו הנתבעים את טיעוניהם בתחילה). בחוות דעת ההיא, חישב ומצא מר ספיר כי הפסד ההכנסה שנגרם לתלויים ולעיזבון המנוח לפי שיטת הידות עד לשנת 2048 (מועד פרישתו הצפויה של המנוח מהעבודה לו? היה בחיים) הגיע לכדי 233.97 ¤ עבור כל 1 ¤ לעבר ולעתיד. אכן, לצורך עריכת חוות דעתו ההיא התעלם מר ספיר מההסתברות שהאלמנה תינשא בשנית. ברם, כאמור, אין לעובדה שהיא נישאה בשנית כדי להשפיע על החישוב, שכן נישואיה משליכים על גובה הפיצוי להם היא זכאית אך כתלויה בלבד, כאמור. לכן, חוות דעתו של ד"ר יוסף שחישב את הפסדי התלויים לבדם עד לשנת 2023 נכונה, אך לא חוות הדעת שחישב בה את הפסדי התלויים והעיזבון יחדיו.

 

משכך, אפוא, אני מאמץ את חוות דעתו של מר ספיר וקובע כי הפסדי העיזבון והתלויים עומדים על סך של 1,403,820 ¤ (233.97 x 6,000) נכונים ליום 8.11.07. במאמר מוסגר יצויין כי במסגרת זו אין מקום לחרוג מהכלל שיש לערוך את החישוב עד הגיעה היתומה לגיל 18 ולא עד לגיל 25 כפי שנתבקש בסיכומי ב"כ התובעים.

 

בנוסף על האמור, אני פוסק לעיזבון נזק שאינו נזק ממון בסך של 43,240 ¤. 

 

בעניין הוצאות אבל וקבורה, ב"כ התובעים ביקשה כי ייפסק סך של 10,000 ¤ ואילו ב"כ הנתבעים טענו כי יש לפסוק 5,000 ¤ בלבד. אף בעניין הזה התובעים לא הסמיכו את טענתם על ראיה כלשהי, ומשכך אינני רואה מקום לחרוג מאותו סכום שהנתבעים מוכנים לשלם בלי תימוכין ראייתיים, ולכן אני פוסק לעיזבון בראש נזק זה סך של 5,000 ¤.

 

ובאשר לאובדן שירותי בעל ואב ביקשה ב"כ התובעים כי ייפסק לתובעים סך של 350,000 ¤. מנגד טען ב"כ הנתבעים יש לפסוק רק סך של 25,000 ¤ וזאת עבור 25 חודשים שחלפו ממועד התאונה ועד לנישואיה של האלמנה, היינו סך של 1,000 ¤ לחודש.

 

בהתחשב בכך שהאלמנה נישאה בשנית ובכך הקטינה את נזקיהם שלה ושל בתה, יש צדק רב בטענות ב"כ הנתבעים. בנסיבות אלו, אני פוסק בראש נזק זה סך של 40,000 ¤.

 

ניכויים

אין מחלוקת כי יש לנכות מסכום הפיצויים את התשלום התכוף ששולם על ידי נתבעות 2 ו-5 יחדיו בסך של 56,352 ¤, וכך אני מורה. נתבעת 2 תעביר מתוך סכום זה סך של 28,176 לנתבעת 5.

 

ובאשר לקצבת שארים. לפי חוות דעתו של ד"ר רמי יוסף מיום 15.2.09 סכום קצבת השארים מגיע לכדי 221,672 ¤. סכום זה כולל מחצית מענק נישואין שקבלה האלמנה. בנוסף בשולי חוות הדעת נקבע כי היתומה תהיה זכאית לדמי מחייה בסך של 23,543 ¤. לפי טענת ב"כ התובעים אין מקום לנכות את מחצית מענק הנישואין מפני שלא הוכח שהוא שולם לאלמנה ואין לנכות את דמי המחייה.

 

לגבי מחצית מענק הנישואין התקשיתי להבין את טענת ב"כ התובעים שאין לנכותו נוכח הודאתה המפורשת בסיכומים שהסכום שולם לאלמנה. לעומת זאת, באשר לדמי המחייה, צודקת ב"כ התובעים כי אין מקום להפחית את הפיצויים המשתלמים ליתומה עתה על בסיס השערה גרידא כי בעתיד היא עשויה לקבל דמי מחייה (ע"א 531/91 חיון נ' הסנה חברה לביטוח בע"מ פ"ד נא(2) 51).

 

סיכום

כאמור, התביעה מתקבלת כנגד נתבעים 1 ו-2, עיזבון נהג המשאית ומבטחה, ואילו היא נדחית כנגד נהגי האוטובוסים ומבטחם, נתבעים 3-5. לכן, נתבעת 2 תישא במלוא הפיצויים לתובעים כלדקמן:

 

הפסדי הכנסה לתלויים ולעיזבון – סך של 1,403,820 ¤ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 8.11.07.

נזק לא ממוני – סך של 43,240 ¤.

אובדן שירותי בעל ואב – 40,000 ¤.

הוצאות קבורה ואבל – 5,000 ¤.

ניכוי קצבת שאירים – 221,672 ¤ -.

תשלום תכוף – 56,352 ¤ -.

 

בנוסף לסכום הפיצויים, נתבעת 2 תישא בהוצאות התובעים וכן בשכ"ט עו"ד בשיעור 13% בצירוף מע"מ מסכום הפיצויים. נוכח הגשת תצהירי נתבעת 5 באיחור, אין צו להוצאות בעניינה.

 

מתוך סכום הפיצויים תעביר נתבעת 2 לקרנית את סכום ההוצאות שהושתו על התובעים.

 

ניתן היום ט"ז באדר, תשס"ט (11 במרץ 2009) בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.

 

 

דוד מינץ, שופט

 

[1]  נתבע 1 היה במקור נתבע 6; נתבעת 2 הייתה נתבעת 12; נתבעים 3-4 היו נתבעים 7-8; ונתבעת 5 הייתה נתבעת 13. 

Source: 
http://info1.court.gov.il/Prod03\ManamHTML5.nsf/E6887B37B7C7AE694225757700559F2E/$FILE/C6E64881799B0ADE422574E0001F5129.html
תאריך: 
12/03/09
Case ID: 
12259_6
Case type: 
א
סיווגים
שופטים : דוד מינץ
דוד מינץ
עורכי דין : א' ליבשין י' ראובינוף ש' נוביק
א' ליבשין
י' ראובינוף
ש' נוביק
Powered by Drupal, an open source content management system