כתפי פלתיאל נ. תדיראן תעשיות ישראל לאלקטרוניקה בע"מ


 

   

בתי המשפט


 

ת.א  000766/98

בית משפט השלום קרית גת

 

12/03/2009

תאריך:

כבוד סגנית הנשיא השופטת טלי חיימוביץ

בפני:

            

 

 





כתפי פלתיאל

בעניין:

התובע

אור חן

ע"י ב"כ עו"ד


 

נ  ג  ד


 

תדיראן תעשיות ישראל לאלקטרוניקה בע"מ

הנתבע

קרינסקי

ע"י ב"כ עו"ד


                                                נ ג ד

 




 

1. הפניקס הישראלי חב' לביטוח בע"מ – ע"י עו"ד מלצר

2. מגדל חברה לביטוח בע"מ – ע"י עו"ד מזור

3. פריינמסס פאנד בע"מ – ע"י עו"ד ורבה


 


 


 

צדדי ג'


 

פסק-דין

זוהי תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף, שנגרמו על פי הנטען, לתובע יליד 1937, בין השנים 1964 – 1990, עת עבד אצל הנתבעת, מפעל לייצור סוללות ניקל קדמיום.

 

הצדדים השלישיים הן חברות הביטוח שביטחו את הנתבעת בתקופות הרלוונטיות.

 

לטענת התובע, במהלך עבודתו אצל הנתבעת, בא במגע עם חומרים מסוכנים, כגון, ניקל, קדמיום, תחמוצותיהם, מנגן, פיח, כימיקלים וחומרים נוספים. כתוצאה מכך, סובל התובע מסחרחורות, חולשה כללית, דימומים מהאף ומהחניכיים, אבדן שיניים, גירויים בעיניים ודלקות, קוצר נשימה, שיעול ופליטת ליחה, וכן כאבי עצמות וגב קשים.

 

התובע מוסיף וטוען כי הפגיעות כאמור אירעו עקב רשלנות הנתבעת והפרת חובותיה על-פי דין.

לטענת הנתבעת, התביעה הוגשה לאחר חלוף תקופת ההתיישנות ועל כן דינה להידחות.

 

לגופו של עניין, טוענת הנתבעת להיעדר קשר סיבתי בין הנזקים הנטענים על-ידי התובע, לבין תנאי עבודתו.

 

העובדות שאינן שנויות במחלוקת

התובע סובל משורה ארוכה של מחלות וליקויים, לרבות פגיעה בזרועות, בכפות ידיים וברכיים, בעיות בגבו, סחרחורות וחולשה, פגיעה בחניכיים, בעיות בדרכי השתן, כיב בתריסריון וגירודים בכל הגוף.

 

בחודש מרס 1991 נבדק התובע על-ידי ד"ר בר-סלע אשר ציין בפניו כי מקור נזקיו הוא עבודתו אצל הנתבעת. ד"ר בר-סלע אף ערך חוות דעת רפואית בעניינו של התובע.

 

בשנת 1993 הגיש התובע לבית המשפט השלום באשקלון תביעה כנגד הנתבעת, בגין נזקי שמיעה וסחרחורות. התובענה הסתיימה זה מכבר, והתובע פוצה בגין נזקיו בתחומים אלו.

 

בשנת 1992 פנה התובע למחלקת נפגעי עבודה במוסד לביטוח הלאומי (להלן: "המל"ל) ותביעתו נדחתה. עקב כך, פנה התובע לבית הדין האזורי לעבודה, ותביעתו נתקבלה ביום 13/3/94.

 

התובע זכאי כיום לגמלה חודשית מאת מחלקת נכות כללית במל"ל.

 

 

 

סוגיית ההתיישנות

לטענת הנתבעת, התביעה הוגשה לאחר תום תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק ועל כן דינה להידחות.

 

לטענת התובע, הודיית הנתבעת ברשלנות המיוחסת לה בהליך פלילי שנוהל נגדה בבית משפט השלום ברחובות, מהווה הודאה כמשמעה בסעיף 9 לחוק ההתיישנות, ועל כן, לשיטתו, מרוץ ההתיישנות מתחיל מחדש מיום ההודייה בעובדות כתב האישום, היינו מיום 7/3/96.

 

בנוסף, לטענת התובע, אמנם הנתבעת הודתה ברשלנות המיוחסת לה בין השנים 1986 – 1990, ברם לא ניתן לייחס לה היעדר רשלנות בשנים שלפני כן, לאור הראיות כי שיטות העבודה שופרו רק בשנות ה- 90.

 

לחילופין, טוען התובע, כי מנין תקופת ההתיישנות לעניין סעיף 8 לחוק ההתיישנות, מתחיל מיום מתן פסק-הדין בעניינו בבית הדין האזורי לעבודה, דהיינו מיום 13/3/94.

 

איני מקבלת טענות אלה של התובע.

 

סוגיית ההתיישנות הכללית מוסדרת בסעיף 5 (1) לחוק ההתיישנות, תשי"ח – 1958 (להלן: "החוק"), הקובע כי תקופת ההתיישנות לתביעה אזרחית שאיננה במקרקעין היא 7 שנים. סעיף 6 לחוק קובע כי מרוץ תקופת ההתיישנות מתחיל מיום בו נולדה עילת התביעה.

 

סעיף 8 לחוק מתנה על עיקרון זה וקובע כי:

"נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה".

סעיף 89 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), תשכ"ח - 1986 (להלן: "הפקודה") קובע הסדר מיוחד להתיישנות בתביעות נזיקיות כדלקמן:

"לענין תקופת התיישנות בתובענות על עוולות — "היום שנולדה עילת התובענה" הוא אחד מאלה:

(1)    מקום שעילת התובענה היא מעשה או מחדל — היום שבו אירע אותו מעשה או מחדל; היה המעשה או המחדל נמשך והולך — היום שבו חדל;

(2)  מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל — היום שבו אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שאירע — היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק".

 

החלופה הראשונה של הסעיף חלה על עילות התביעה שהן מעשה או מחדל ואשר נזק אינו אחד מיסודותיה, בעוד החלופה השנייה תחול כאשר נזק הוא אחד מיסודות העילה. לעניין זה ראה ע"א 34/95 גבעון נ' ד"ר ברמה, פ"ד נ(4) 462, 467, י' גלעד "התיישנות בנזיקין ומחלות סמויות", משפטים יד (תשמ"ה) 500, 503.

 

התביעה הנוכחית הוגשה, כאמור, מכח עילות הרשלנות והפרת חובה חקוקה. בשתי העילות רכיב הנזק הוא אחד מיסודות העילה, ועל כן, מבין שתי החלופות, תחול זו המעוגנת בסעיף 89(2) לפקודה.

 

אם כן, שני הסעיפים הרלוונטיים לענייננו, סעיף 89 לפקודה וסעיף 8 לחוק, מתנים על העיקרון הכללי הקבוע בסעיף 6 לחוק, לפיו מרוץ התקופה מתחיל מיום בו נוצרה העילה, וקובעים, כי בנסיבות מסוימות, כאשר העובדות הנחוצות להגשת התביעה מתגלות לתובע במועד מאוחר יותר, יחל מנין תקופת ההתיישנות ממועד הגילוי.

 

שאלת היחס שבין שני הסעיפים לעיל לובנה בע"א 1254/99 המאירי נ' הכשרת היישוב, פ"ד נד (2) 535. שם נקבע, כי הסדר ההתיישנות המיוחד הקבוע בסעיף 89 (2) נוגע לגילוי מאוחר של רכיב הנזק, ואילו הסדר ההתיישנות הכללי הקבוע בסעיף 8 ממשיך לחול כאשר לתובע נודעו באיחור עובדות אחרות המהוות חלק מעילת תביעתו, שאינן הנזק, למשל הקשר הסיבתי. על-פי הלכה זו, גם אם עילת התביעה התיישנה מבחינת רכיב הנזק, די בכך שאחד היסודות האחרים, כגון הקשר הסיבתי, נתגלה באיחור על ידי התובע, בכדי לדחות את מועד תחילת ההתיישנות.

 

מאחר וכאמור, התביעה הנוכחית הוגשה מכח עילות הרשלנות והפרת חובה חקוקה, הרי שהן רכיב הנזק והן רכיב הקשר הסיבתי הם חלק מעילות התביעה, ועל כן יש לבדוק סוגיית ההתיישנות לגבי כל אחד מהם.

 

יסוד הנזק:

התביעה הוגשה ביום 27/5/98.

 

במהלך חקירתו, העיד התובע כי בחודש מרס 1991 נבדק על-ידי ד"ר בר-סלע בנסיבות כפי שתיאר אותן בעמ' 49 ש' 15-22 לפרוטוקול:

"הייתה בחורה אחת ...אספה את כל העובדים, עשתה הפגנות. לקחה את כולם לרופא בירושלים אצל ד"ר בר סלע לבדיקות."

לעניין זה ראה גם עמ' 48 ש' 20-24.

 

מכאן, שאין חולק כי כבר ביום 25/3/91, גילה התובע את נזקיו וזאת, כאמור, בעקבות הבדיקה על-ידי ד"ר בר סלע וכבר במועד זה יכול היה להגיש את תביעתו אשר הוגשה יותר משבע שנים מאוחר יותר.

 

לפיכך, תקופת ההתיישנות, ככל שהיא נוגעת לרכיב הנזק הסתיימה בטרם הוגשה התביעה הנוכחית.

ערה אני לגישת הפסיקה, לפיה במקרים בהם במועד הגילוי, הנזק טרם התגבש מבחינת היקפו כדי הגשת התביעה, תקופת ההתיישנות לא מתחילה בעת גילויו הראשוני אלא תתחיל לרוץ במועד מאוחר יותר, עם גיבוש הנזק (לעניין זה ראו, למשל, ע"א 2242/03 אברהם נ' עדנאן (טרם פורסם)). אלא שאין בגישה זו כדי לסייע לתובע, שכן נזקיו התגבשו כדי הגשת התביעה כבר ביום גילויים, קרי ביום 25/3/91.

 

גישה נוספת בהקשר של סוגיית ההתיישנות, הדוחה את תחילת מניינה, הינה הגישה של "רשלנות מתמשכת". לפי גישה זו, במקרה בו הנזק ממשיך להיגרם ולהתחדש מדי יום ביומו במהלך שנות העבודה, יש לחשב את תקופת ההתיישנות ביחס לכל נזק ונזק על מנת לבדוק האם "התיישן". (ראו, למשל ע"א 590/67 קלינמן נ' ד"ר מירון חרושת כימית בע"מ, פ"ד כב (2) 929.

 

אולם גם דין טענה זו, אשר אף לא הועלתה על-ידי ב"כ התובע, להידחות. אכן, לא מדובר באירוע חד פעמי אלא בתהליך הנמשך לאורך זמן. עם זאת, ברגע שנתגלתה המחלה, נתגלה הנזק הנטען.  במילים אחרות, ביום 25/3/91 גילה התובע כי סובל משורה ארוכה של מחלות ובסמוך לכך אף עזב את מקום עבודתו (יצויין כי על פי עדותו, התובע עזב את מקום עבודתו שנה לפני כן בשנת 1990 או 1989 כפי שנאמר במקום אחר, בשל נזקיו ובהמלצת רופא תעסוקתי). על כן, נזקיו הנטענים לא החמירו לאחר גילויים עקב עבודתו אצל הנתבעת, ולפיכך, אין בכוחה של טענה זו כדי לדחות את מרוץ תקופת ההתיישנות.

 

על כן, יש להתייחס ליום ה-25/3/91 כמועד הגילוי, אף אם המדובר בנזק שלא הופיע בהבזק אחד אלא החמיר והסתעף לאורך השנים.

 

יסוד הקשר הסיבתי

כפי שנקבע בע"א 1254/99 הנ"ל, סעיף 89(2) לפקודה יחול על רכיב הנזק, בעוד שסעיף 8 לחוק יחול לעניין יסודות העילה שאינם נזק, ובכללם הקשר הסיבתי. ההלכה קובעת, כי אין להסתפק בבחינת שאלת ההתיישנות לגבי רכיב הנזק בלבד, שכן די בכך שאחד מהיסודות הנוספים, כגון הקשר הסיבתי, נודע לתובע באיחור, כדי לדחות את מועד תחילת ההתיישנות.

 

על כן, השאלה הצריכה לעניין הינה מתי היה התובע ער לקיום האפשרות לקשר סיבתי בין נזקיו הנטענים, לבין תנאי עבודתו אצל הנתבעת.

 

לטענת התובע, רק ביום 13/3/94, עם קבלת פסק-דין בבית הדין האזורי לעבודה, נתגלה לו הקשר הסיבתי שבין מצבו הרפואי לבין עבודתו אצל הנתבעת. לפיכך, לשיטתו, יש למנות את תקופת ההתיישנות מיום 13/3/94.

 

איני מקבלת טענה זו.

 

מעיון בחומר הראיות ומעדות התובע,  עולה כי ביום 25/3/91, עת הייתה בידי התובע חוות דעתו של ד"ר בר סלע, נודע לו לא רק על כך שהוא סובל משורה ארוכה של מחלות, אלא אף נודע לו על הקשר הסיבתי שבין תנאי העסקתו אצל הנתבעת לבין מצבו הבריאותי.

 

לעניין זה ראה בעמ' 48 ש' 20-21 בתשובה לשאלת ב"כ הנתבעת:

"ש: כל הבעיות אתה אומר שהיו לך אז כשעזבת בשנת 90. אתה כבר ידעת שזה קשור לעבודה?

ת: מה אני רופא? רופא קבע לא אני".

 

וכן בעמ' 49 ש' 23-25, בתשובתו לשאלות ב"כ הנתבעת:

"ש:...ב-25/3/91 אתה ידעת על כל הבעיות הרפואיות שלך, על זה שהן קשורות לעבודה ועל זה שצריך להגיש בגללן תביעה.

ת: נכון. הוגשה תביעה".

 

לפיכך, לא יכולה להיות מחלוקת כי ביום בו הייתה בידי התובע חוות דעת רפואית של ד"ר בר סלע, לא רק שנתגלו נזקיו אלא היה ער לאפשרות קיום הקשר הסיבתי שבין מצבו הבריאותי לבין עבודתו אצל הנתבעת.

 

באשר לטענתו, כי בטרם ניתן פסק-דין בבית הדין האזורי לעבודה, היינו לפני יום 13/3/94 לא ניתן היה לצפות ממנו כי יגיש תביעה, מאחר ואחד מיסודותיה – הקשר הסיבתי – אינו מצוי בידיעתו – דינה להידחות.

 

בע"א 4114/96 המאירי נ' הכשרת היישוב, פ"ד נב(1) 857, 865-867 ציין כב' השופט גולדברג כי לעניין גילוי הקשר הסיבתי אין צורך במידת וודאות כמו זו הנדרשת להוכחת התביעה במשפט. על כן, המבחן הוא מבחן "קצה חוט" הקושר מבחינה מדעית-רפואית בין המעשה או המחדל של המזיק לבין הנזק (בעמ' 866-867).

 

חוות דעת ד"ר בר סלע  הקושרת בין מצבו הרפואי של התובע לבין העסקתו אצל הנתבעת, מהווה "קצה חוט" כמשמעו בפסיקה. כבר מאותו יום היה באפשרות התובע להגיש תביעה, מבלי לחכות להכרעה בבית הדין לעבודה.

 

יתרה מזאת, אחד ההבדלים המהותיים שבין סעיף 89(2) לפקודה, החל על רכיב הנזק, לבין סעיף 8 לחוק החל על רכיבים שאינם נזק, ובכללם הקשר הסיבתי, טמון בדרישת הסעיף להיעדר ידיעה קונסטרוקטיבית. במילים אחרות, על מנת להשעות את מנין ההתיישנות, הסעיף אינו מסתפק בהיעדר ידיעה ממשית, אלא דורש אף היעדר ידיעה בכוח באשר לקיום הקשר הסיבתי.

 

נתון שיש להתחשב בו עת בוחנים את עניין הידיעה בכוח, הוא העובדה שביום 25/2/91 הגיש התובע תביעה למחלקת נפגעי עבודה במל"ל. המסמכים הנוגעים לתביעה זו לא הוגשו כדין ועל כן לא ניתן להתבסס עליהם. עם זאת, מעיון בחומר הראיות ומעדות התובע עולה, כי התביעה לבית הדין האזורי הוגשה לאחר שתביעתו למחלקת נפגעי עבודה במל"ל נדחתה.

 

אין ספק כי התובע לא היה מגיש את תביעתו לולא הבין את הקשר בין מצבו הבריאותי לתנאי עבודתו. לפיכך, נראה כי כבר ביום 25/2/91, בעת הגשת התביעה למל"ל – למחלקת נפגעי עבודה (!)– גם אם לא ידע בפועל, בוודאות , ואף לא ידע ברמה של "קצה החוט", אמור היה להתעורר אצל התובע החשד בדבר קיום הקשר הסיבתי בין מצבו לבין עבודתו. לפיכך, המסקנה היא כי התובע אינו עומד בדרישת היעדר ידיעה קונסטרוקטיבית שבסעיף 8 לחוק.

 

לא זו אף זו, התובע העיד כי פרש מעבודתו בעקבות המלצת רופא תעסוקתי אשר בדק אותו בשנת 1989, לפני שנבדק אצל ד"ר בר סלע ובטרם הוגשה התביעה למל"ל (לעניין זה ראה עמ' 47 ש' 9-15). לפיכך, עת בוחנים את השאלה ממתי היה על התובע לדעת על קיום הקשר הסיבתי בין מצבו לבין עבודתו, נראה כי המועד הוא אף מוקדם יותר.

 

לאור האמור, בנתונים שצוינו די היה כדי לעורר חשד סביר אצל התובע כבר בפברואר 1998, או אף קודם לכן, בשנת 1989, בדבר אפשרות קיום הקשר הסיבתי בין מצבו לבין עבודתו, ובחודש מרס 1992, עם קבלת חוות דעתו ד"ר בר סלע כבר הייתה לו ידיעה ממשית. כאדם סביר היה על התובע לפעול להגשת התביעה כבר אז, ולא להמתין כשבע שנים נוספות כדי להגישה לאחר תום תקופת ההתיישנות.

 

באשר לטענת התובע כי הודאת הנתבעת בהליך פלילי שהתנהל נגדה בשנת 1995 "מחיה" את מרוץ ההתיישנות, הרי שהטענה נטענה בעלמא, ולא נעשה המינימום הנדרש להוכחתה, שכן לעיון ביהמ"ש לא צורף אפילו עותק מהודאת הנתבעת, ככל שהייתה.

 

לאור כל האמור, דין התביעה להידחות מפאת התיישנותה.

 

אחריות הנתבעת:

למעלה מן הצורך אתייחס להלן לסוגיית האחריות המיוחסת לנתבעת.

 

הן מטעם התובע והן מטעם הנתבעות הוגשו מספר חוות דעת בתחומי רפואה שונים. חוות דעת אלו לא הוגשו כראיה – ראה לעניין זה החלטה מיום 22/9/08.

לפיכך, אין בפני ביהמ"ש אלא חוות דעתו של ד"ר בן-דב אשר מונה על-פי החלטה מיום 28/11/01, כמומחה מטעם בית-המשפט בתחום הריאות.

 

משלא הוגשו לתיק חוות דעת בתחומי רפואה נוספים, ובהתאם לתקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד – 1984, מנוע התובע מלטעון כל עניין שברפואה שהוכחתו טעונה חוות דעת בתחומים אלו.

 

אי לכך פסק הדין יתייחס אך ורק לתחום הריאות ויעסוק בשאלת הוכחת נזקו של התובע, והקשר הסיבתי לעבודתו אצל הנתבעת.

 

ד"ר בן-דב, בחוות דעתו, שלל באופן חד משמעי כל קשר בין מצב התובע בתחום הריאות לבין עבודתו אצל הנתבעת. יתרה מזו, המומחה שלל אצל התובע כל פגיעה בתחום זה:

"קיים גירוי ברונכילי אך אין מחלה חסימתית. רסטריקציה אם קיימת, הרי היא קלה, ואינה נובעת מפגיעה בריאה עצמה אלא מגורמים חיצוניים לריאה. הרזרבה הנשימתית הנותרת (גם אם יש רסטריקציה קלה) צפויה לאפשר גם מאמץ גופני ניכר ואינה מסבירה את מגבלתו במאמץ. המגבלה נובעת ממחלות אחרות ובעיקר אלו של הפרקים והשלד. למרות חשיפה נמרצת, אין עדות להתפתחות מחלה ריאתית תעסוקתית מסוג כלשהו" (ההדגשות אינן במקור).

 

במהלך חקירתו הדגיש המומחה כי התובע סובל ממחלות וליקויים רבים, אשר אינם קשורים לתחום הריאות. המומחה חזר על האמור בחוות דעתו, והדגיש כי התובע כלל לא סובל מפגיעה, ככל שמדובר בתחום הריאות ואף סירב להתייחס לפגיעותיו בתחומים נוספים.

לעניין זה ראה, בין היתר בעמ' 40 ש' 13-14:

"אני טוען שהתפקוד שלו ירוד לא בגלל מחלת ריאות".

 

וכן לשאלת ב"כ הנתבעת בעמ' 41 ש' 30:

"מבחינת ריאות, הוא היה יכול לטפס הרים".

 

ב"כ הנתבעת מלין בסיכומיו על היעדר התמחות של ד"ר בן-דב בתחומי רפואה שונים, כגון רפואה תעסוקתית, אלרגולוגיה, רפואת שיניים וכד', ומבקש לתקוף את ממצאי חוות הדעת מן הטעמים של היעדר מומחיות.

 

אף במהלך חקירת המומחה ביקש ב"כ התובע, להסיט את החקירה מתחום התמחות ד"ר בן-דב שהינו, כאמור, מחלות ריאה, וביקש לעמתו עם חוות דעת של מומחים בתחומי רפואה שונים, ואף עם המידע אותו שאב ב"כ התובע מאתרי אינטרנט שונים.

 

ד"ר בן-דב הדגיש כי הוא מתמחה בתחום רפואת הריאות, וזהו התחום היחיד אליו התייחס בחוות דעתו. כך, למשל, בעמ' 30 ש' 5-6 הדגיש המומחה:

"אני במסגרת תשובתי התייחסתי לתופעות של הרעלת קדמיום בריאה..."

 

וכן בעמ' 31:

"אני מודה שאיני יכול לתת תשובות מקצועיות בנושאים שאינם בתחום התמחותי כגון נושא שיניים ועצמות"

 

ואף בש' 18 באותו עמוד:

"גם בעתיד אתייחס אך ורק לתחום שלי, ולא בנושא אחרים".

 

גם כאשר נשאל המומחה על תחומים נוספים, כגון סחרחורת וחולשה השיב בעמ' 38 ש' 4:

"לא התייחסתי ולא אתייחס כי לא רלוונטי לתחום הריאות".

 

בשלב מסוים במהלך החקירה, הרגיש הרופא צורך "לעשות סדר" בדיון הרפואי שהתפתח באולם בית המשפט, ולהדגיש היעדר הקשר שבין הממצאים השונים שנתגלו בבדיקות רבות אותן עבר התובע, לבין מחלת ריאות.

לעניין זה ראה בעמ' 39 ש' 22 ואילך:

"תפקידי כרופא לתקן את הליקויים בדיון זה, זה ערבוב מין בשאינו מינו. הטיעון חורג מא-ב' של רפואה. אין בפני שאלה שהוא נחשף לחומרים כאלה ואחרים שטוען שנחשף אליהם, כולל ברליום ולא צריך בשביל זה אלקטרו מיקרוסקופיה ראשון ושני. הברליום נמצא שם. השאלה אם הברליום גרם נזק או לא, זה שאלה אחרת לגמרי. במקרה שלו אין מחלה ריאתית שדומה לברליום ... מה שיש לו מעט שיעול ברונכיטיס ויכול להיות קשור לעישון, יכול להיות קשור לאספירציות של תוכן פה כי יש לו מחלת חניכיים ולכן יש מספר הסברים חלופיים להסביר את הברונכוליטיס אבל אין מחלה להסביר את הברליוזיס..." (ההדגשות אינן במקור).

 

כאמור, הפגיעה היחידה הנדונה בתביעה זו, הינה פגיעתו הנטענת של התובע בתחום הריאות. חוות דעת המומחה מתייחסת אך ורק לתחום זה, וקובעת באופן חד משמעי כי התובע לא סובל מכל פגיעה בריאותית בתחום זה. זו היתה מסקנת המומחה בחוות דעתו וזו היתה עמדתו החד משמעית במהלך חקירתו.

 

חוות דעת המומחה ניתנה בתחום מומחיותו והינה מפורטת ומנומקת. אף תשובות המומחה במהלך החקירה לשאלות באי כח הצדדים, מבססות את מסקנותיו לפיהן התובע לא סובל מפגיעה כלשהי בתחום הריאות ותורמות להבנת מסקנתו זו.

 

אכן, "מסקנות" המומחה לעולם אינן באות במקום מסקנותיו של בית-המשפט ו..."מלאכת הסקת המסקנות, החורצות את גורל השאלות השנויות במחלוקת, מופקת בלעדית בידי בית-המשפט והוא זה הקובע אותן על-פי "העובדות הרגילות" ועל-פי "העובדות שבמומחיות" (יעקב קדמי "על הראיות" הדין בראי הפסיקה (מהדורה משולבת ומעודכנת, תשס"ד – 2003, חלק שני בעמ' 657).

 

עם זאת, ההלכה היא כי בית המשפט יאמץ חוות דעת מומחה מטעמו ולא יסטה מקביעותיו אלא אם ישנם נימוקים כבדי משקל לעשות כן. לעניין זה ראה ע"א 558/96 חברת שיכון עובדים  בע"מ נ' רוזנטל פ"ד נב(4), 563.

 

הנימוקים עליהם מתבסס ב"כ התובע בבואו לתקוף את מסקנות המומחה מתייחסים, כאמור, להיעדר מומחיותו בתחומי רפואה נוספים – ותו לא. כאמור, תביעה זו דנה אך ורק בפגיעתו הנטענת של התובע בתחום הריאות. מומחיות ד"ר בן-דב בתחום זה אינה מוטלת בספק, ומסקנות חוות דעתו לא נסתרו במהלך ההליך שניהלו הצדדים.

 

אי לכך, מסקנות חוות דעת ד"ר בן-דב, אשר מונה כמומחה מטעם בית-המשפט בתחום הריאות מקובלות על בית המשפט ואין מקום לסטות מהן.

 

לאור האמור, הן בחוות הדעת שהוגשה לתיק והן בחקירת המומחה על-ידי באי כח הצדדים,  עולה כי בתחום הריאה לא נגרם לתובע נזק כלשהו שניתן לייחסו לעבודתו אצל הנתבעת.

 

על כן, דין תביעתו להידחות - גם לגופו של עניין.

 

 

 

 

התובע ישא בהוצאות הנתבעת בסכום כולל של 3,000 ¤ בצרוף מע"מ.

הודעות צד ג' נדחות בזאת ללא צו להוצאות.

 

ניתן היום ט"ז באדר, תשס"ט (12 במרץ 2009) בהעדר הצדדים.

                                                                                                           

טלי חיימוביץ, שופטת 

         סגנית נשיא

 

 

 

 


 

Source: 
http://info1.court.gov.il/Prod03\ManamHTML5.nsf/A9D0A95EAD9A9EB5422575770055C670/$FILE/21EE9FFE54A6FD09422575650023A2E6.html
תאריך: 
12/03/09
Case ID: 
766_98
Case type: 
א
סיווגים
עורכי דין : אור חן
אור חן
שופטים : טלי חיימוביץ
טלי חיימוביץ
Powered by Drupal, an open source content management system