דוד דוגה נ. קירמה ציון


 

   

בתי המשפט






 

א  007694/05

בית משפט השלום ירושלים

בתיק עיקרי:  007694/

24/03/2009


 

כב' השופטת שירלי רנר

בפני:

 

 














 

דוד דוגה

 בעניין:

התובע

(הנתבע שכנגד)

עו"ד גורטלר דב

ע"י ב"כ עו"ד


 


 

נ  ג  ד


 


 

קירמה ציון


 

הנתבע

(התובע שכנגד)

עו"ד אריה אלון

ע"י ב"כ עו"ד


 


 


 

פסק דין

 

כתבי הטענות

1. על פי כתב התביעה בין התובע לבין הנתבע נחתם ביום 14.1.04 הסכם לשכירת חנות התובע על ידי הנתבע לשנה, כאשר דמי השכירות שסוכמו הם בסך 650$ לחודש. הנתבע לא העביר את דמי השכירות עבור 8 החודשים האחרונים ונותר חייב 5200$. על פי כתב התביעה הנתבע פינה את המושכר חודשיים באיחור ביום 14.3.05 ולפי סעיף 15א להסכם צריך לשלם 300 ¤ בגין כל יום איחור בפנוי ובסך הכל 18,000¤. לחילופין את דמי השכירות החודשיים עבור תקופת האחור בסך כולל של 1300$ או כל סכום מופחת אחר מהסך של 18,000¤. לטענת התובע הנתבע הותיר את הנכס במצב ירוד ועם נזקים רבים שעל פי חוות דעת שמאי מסתכמים בסך 40,570 ¤ בתוספת מע"מ. התובע תובע סכום זה כמו גם את שכר טירחת השמאי. לטענת התובע תיקון הנזקים ארך חודשיים ובמהלכם נמנעה ממנו האפשרות להשכיר את הנכס לאחר. בגין זאת תובע התובע דמי שכירות עבור חודשיים נוספים.  

 

על פי כתב ההגנה החוזה שצורף לכתב התביעה זוייף והנתבע מעולם לא חתם עליו. הנתבע שכר את הנכס נשוא התביעה ב-1997, לא שמר את מקור החוזה וב-1999 קיבל העתק התקף עד היום. ההסכם חודש מדי שנה עד לשנת 2005 כשבשנת 2000 הועלה סכום השכירות ל-650$ לחודש. על פי כתב ההגנה הנתבע שילם את דמי השכירות עד דצמבר 2004 ישירות לאשת התובע, הגב' אורה דוגה. בכתב ההגנה מוכחש הנזק ונטען כי הנתבע ביצע את עבודות שיפוץ המשרד והתקנת מערכת החשמל על חשבונו ובטרם עזב דאג לצביעתו ולשמירה על תקינותו.

 

2. על פי כתב התביעה שכנגד התובע שכנגד שיפץ את הנכס נשוא השכירות ובנה ממנו משרד כאשר ההשקעה הראשונית הסתכמה בסכום כולל של כ-15,000¤. כל השיפוצים נעשו בהסכמת הנתבע שכנגד תוך הבטחה כי במועד הפנוי יפוצה התובע שכנגד בגין ההשקעה. עקב דרישת הנתבע שכנגד נאלץ התובע שכנגד לעזוב את הנכס בשנת 2005 לאחר שהחליף מרצפות, צבע ותיקן בהוצאה כספית של 13,000¤. הדרישה לפנויו לאלתר הייתה בגדר  הפרת חוזה וגרמה לתובע שכנגד נזקים לרבות הפסד ימי עבודה בעלות של 17,000¤. על פי כתב התביעה שכנגד התובע שכנגד השביח את הנכס בעלות של 30,000¤. התובע שכנגד דורש פיצוי בגין עלות הקמת המשרד, עלות התיקונים לפני העזיבה, אובדן ימי עבודה בגין הפרת החוזה וכן את ערך השבחת המשרד.

 

על פי כתב ההגנה שכנגד התובע שכנגד לא שיפץ את הנכס ולא השקיע בו מכספו, ואפילו כן – לצרכיו ומשעזב לא ניתן לאמר כי אי פעם הושקע משהוא בנכס. עם תום תקופת השכירות הושב הנכס כשהוא הרוס, שבור ובמצב ירוד ביותר כך שלא היה מנוס משיפוצו מהיסוד והנתבע שכנגד אף היה צריך להרוס את הקירות. על פי כתב ההגנה שכנגד הנתבע שכנגד מעולם לא הסכים לשיפוץ כלשהוא במקום, וכל ההוצאות הנטענות מוכחשות ולחילופין מופרזות. עוד נטען בכתב ההגנה שכנגד כי הנתבע שכנגד מעולם לא הפר את החוזה בכל צורה שהיא ודרש את פנוי החנות עם תום תקופת השכירות. כל נזק מוכחש ובכל מקרה באחריות התובע שכנגד. על פי כתב ההגנה שכנגד המשרד היה קיים עת התובע שכנגד קיבל אותו והוא בוודאי לא בנה ולא שיפץ אותו.     

 

3. מטעם התובע והנתבע שכנגד הוגשו תצהיריהם של התובע ושל אישתו, הגב' אורה דוגה. כן הוגשה חוות דעת של השמאי פיני רוזנברג ככל הנוגע לנזקים שנגרמו למושכר. מטעם הנתבע והתובע שכנגד הוגשו תצהיריהם של הנתבע ושל עובד של הנתבע עבד אל רחמן עמרן. כל המצהירים נחקרו על תצהיריהם וב"כ הצדדים הגישו סיכומים בכתב.

 

הטענות בסיכומים

4. לטענת ב"כ התובע והנתבע שכנגד בסיכומיו יש לדחות את גרסת הנתבע ולפיה עקב היעדרות התובע המשיך לשלם את דמי השכירות לאישתו אשר חתמה על האישורים שצורפו לתצהירו, כאשר לעיתים העביר את התשלום באמצעות עובדו, עבד אל רחמן.  לנוכח הכחשתה של הגב' דוגה בעדותה הן את עובדת קבלת התשלום על ידה והן את חתימותיה על האישורים, הנטל על הנתבע להוכיח כי החתימות הן אכן חתימותיה של הגב' דוגה והימנעותו מלהביא חוות דעת בעניין זה צריכה לפעול לחובתו. בנוסף, עדויותיהם של הנתבע ושל עבד אל רחמן אינן מתיישבות זו עם זו וסותרות אחת את רעותה בצורה מהותית היורדת לשורש העניין. לטענת התובע כעולה גם מעדותו של הנתבע כל עוד שילם לתובע דמי שכירות באמצעות שיקים שכובדו לא נתגלו כל בעיות בין הצדדים. כעולה מחוות דעת השמאי הנזקים שנגרמו לחנות הם משמעותיים בהרבה מבלאי סביר של נכס. עוד נטען בסיכומים כי הנתבע לא השקיע ולו שקל אחד בחנות, בבניית המשרד ו/או השבחתו. לא בכדי לא צורפו לכתב התביעה שכנגד כל אסמכתאות להוכחת הסכומים הנטענים ואי הבאתו לעדות את מי שלטענת הנתבע ביצע את התיקונים צריכה לפעול לחובתו של הנתבע.

 

לטענת ב"כ הנתבע והתובע שכנגד עדותו של התובע ככל הנוגע לתקופה בה לא קיבל דמי שכירות נגועה בסתירה מהותית לאמור בתצהיריו ובתביעתו ומכאן המסקנה כי לא עמד בנטל הוכחת התביעה. לעומתו עדות הנתבע והעד מטעמו היו אמינות והוכיחו מעבר לכל ספק כי תשלומי השכירות שולמו במלואם. עוד טוען ב"כ הנתבע כי מההסכם עליו מסתמך התובע עולה כי במועד החתימה על ההסכם קיבל התובע כספים, עובדה הסותרת את גירסת התובע בכתבי הטענות, בתצהיריו ובעדותו. לטענת ב"כ הנתבע אין ליתן אמון בעדויותיהם של התובע ואשתו. אשר לנזקים הנטענים ככל הנוגע לתקופה שלאחר סיום תקופת השכירות, התובע לא צירף שום אסמכתא כי שיפץ את הנכס לאחר שהנתבע עזב את החנות ומעדותו עולה כי כלל אינו יודע מה היה בנכס. אין גם ליתן אמון בחוות דעת השמאי שלמעשה עולה ממנה כי לא ניתנה בתחום מומחיותו של השמאי ולא לפי המחירונים המקובלים. מהתכתובת בין עורכי הדין עולה כי הנתבע שיפץ את הנכס לאחר עזיבתו. לטענת ב"כ הנתבע התובע לא צירף כל פנייה לפיה היה על הנתבע לפנות את המושכר בהתראה של חודשיים, ולכל היותר חייב הנתבע בגין חודשיים דמי שכירות. התובע גם לא הצליח להוכיח כי מבנה השכירות הושבת לחודשיים לצורך שיפוצים שכן לא הוכח ביצועם של שיפוצים.

 

דיון

דמי השכירות

5. אין מחלוקת בין הצדדים כי הנתבע שכר את הנכס בשנת 1997 ופינה אותו במרץ 2005 (ר' סעיפים 2 ו-15 לסיכומי התובע; סעיפים 2 ו-22 לסיכומי הנתבע). לגירסת התובע החל מיוני 2004 לא שילם הנתבע את דמי השכירות. גרסת הנתבע היא כי במהלך שנת 2004 עקב מצבו הכלכלי ומאחר והיה מוגבל בבנק, שילם את דמי השכירות במזומן. תחילה לתובע עצמו ולאחר מכן עקב היעדרותו לאשתו.

 

לאחר ששקלתי את העדויות ואת  מכלול חומר הראיות מעדיפה אני את גירסת הנתבע ולפיה שולמו דמי השכירות במהלך שנת 2004 על פני גירסת התובע בעניין זה. להלן טעמי.

 

ראשית, גירסתו של התובע ככל הנוגע לתקופה במהלכה לא שילם הנתבע את דמי השכירות לא היתה עקבית. בכתב התביעה ובתצהיר הגירסא היא כי הנתבע לא שילם את דמי השכירות במהלך 8 החודשים האחרונים של שנת 2004 (סעיף 4 לכתב התביעה; סעיף 6 לתצהיר). בעדותו מסר התובע כי דמי השכירות לא שולמו בכל שנת 2004 ואף לא בשנת 2003 (ר' עמ' 11, שורות 4-5; שורות 23-29; עמ' 14, שורות 5-18). אף על פי כן אין ראייה לכך ולמעשה גם אין התובע טוען כי ביקש מהנתבע לפנות את הנכס קודם לינואר 2005. גם לא הוצגה כל ראייה לדרישה לתשלום דמי השכירות במהלך התקופה הנטענת. ינואר 2005 הוא המועד שבו מסתיימת לגירסת התובע תקופת השכירות. מדוע דווקא במועד זה מתבקש פנויו של הנתבע ולא קודם לכן? לגרסת התובע עצמו לא היו כל יחסים מיוחדים בינו לבין הנתבע שיצדיקו התנהלות כזו כלפי הנתבע (עמ' 10, שורות 17-21; עמ' 3, שורות 10-11) ויש בכך כדי לתמוך בגירסת הנתבע כי פנויו התבקש לא עקב אי תשלום דמי השכירות אלא עקב רצונו של התובע לקבל את חלקו העליון של הנכס המושכר, שהוא משרד (סעיף 17 לתצהיר הנתבע). שנית, מהתכתובת שהציג הנתבע של מכתבים שכותב עורך דינו בתחילת 2005 לעורך דינו של התובע ככל הנוגע למועד הפנוי, לא עולה כי קיימת מחלוקת ככל הנוגע לדמי השכירות בשנת 2004 (נ/2-נ/4). התובע לא הציג את המכתב/ים שכתב עורך דינו במהלך אותה תקופה, ושיש בהם כדי לסתור את המסקנה העולה מהמכתבים אותם הציג הנתבע. שלישית, הנתבע תמך את גירסתו בדבר תשלום במזומן בקבלות אותן מסר לאשת התובע, הגב' אורה דוגה (נספחים לתצהיר הנתבע). הגב' דוגה הכחיש כי קיבלה כסף כל שהוא מאת הנתבע כמו גם את מתן הקבלות האמורות ושבה וחזרה על דבריה כי כלל אינה מעורבת בעסקי בעלה ובשכירויות שלו (ר' סעיף 2 לתצהירה; עדותה בעמ' 4, שורה 23 – עמ' 5, שורה 4; שורות 9-10; שורות 24-26; עמ' 6, שורה 19). אף על פי כן, חוזה השכירות המקורי בין התובע לנתבע (נ/1. היחיד לגירסת הנתבע) נחתם דוקא בין הנתבע והגב' דוגה והסברו של התובע בעניין זה כי היה "בסידורים" וכי "היא רשמה את השם שלה" (עמ' 10, שורות 9-12) אינו מתיישב עם עדות האשה כי לעולם אינה מעורבת בעסקי בעלה. רביעית, נכון אמנם כי קיימות סתירות בעדויותיהם של הנתבע ושל העד מטעמו ככל הנוגע לזהות מי שרשם את הקבלות ואף ככל הנוגע למספרן (ר' עדותו של הנתבע בעמ' 1 לפרוטוקול מיום 11.3.08, שורות 15-21 ; עדותו של עבד אלרחמן עמרן בעמ' 4, שורות 6-19). על אף קיומן של אי התאמות אלו מעדיפה אני עדויות אלו הנתמכות כאמור בטעמים שפורטו קודם לכן על פני עדויותיהם של התובע ושל אשתו בעניין זה.

 

מועד הפנוי

6. אין מחלוקת כי הנתבע פינה את המושכר במחצית חודש מרץ 2005. הנתבע לא חלק על כך כי הוא חייב דמי שכירות עבור החודשים ינואר עד מרץ (ר' סעיף 8 לתצהיר). לטענת התובע מאחר והנתבע פינה את המושכר חודשיים לאחר תום תקופת השכירות הוא זכאי לפיצוי מוסכם בסך 300¤ ליום בגין תקופה זו. לטענת הנתבע מאחר והתובע לא נתן התראה לנתבע על רצונו כי יפנה את המושכר, לכל היותר הוא זכאי לפיצוי בגובה חודשיים דמי שכירות בגין התקופה האמורה.

 

לאור המסקנה אליה הגעתי בנושא תשלום דמי השכירות, לא היה התובע זכאי לפנוי המושכר עקב הפרת החוזה על ידי הנתבע. הגם שקיימת מחלוקת בין הצדדים בנוגע לשאלה האם החוזה שצורף לכתב התביעה הוסכם ונחתם על ידי הנתבע, אין מחלוקת ביניהם כי הנכס הושכר לנתבע כבר בשנת 1997 בהתאם לחוזה שצורף כנספח לכתב ההגנה וכי ההסכם חודש מדי שנה במהלך השנים. גם על פי האמור בחוזה אותו צירף התובע, נתונה לנתבע האופציה להאריך את תקופת השכירות בשנה נוספת (ר' סעיף 14 לת/1). אין טענה כי הודעה על הארכות קודמות נעשתה בכתב. לגרסת התובע פנה ימים ספורים לפני תום תקופת השכירות ודרש את פינויו של הנתבע (ר' סעיף 6 לכתב התביעה; סעיף 8 לתצהיר התובע). בשים לב לנוהג ששרר בין הצדדים בעבר להאריך את תקופת השכירות, לאופציה שהייתה נתונה לנתבע על פי החוזה, ולכך שלא הוכחה כאמור קיומה של הפרה מצד הנתבע, היה על התובע לתת לנתבע הודעה זמן סביר מראש על רצונו בסיום החוזה וזאת מכח עקרון תום הלב (השווה הוראת 19(ב)(2) לחוק השכירות והשאילה, התשל"א-1971 הגם שלהוראה זו אין תחולה בענייננו שכן לגירסאות שני הצדדים הוסכם על תקופת השכירות). למעשה גם התובע לא חלק על כך. עדותו ולפיה נתן התראה כאמור (ר' עמ' 12, שורות 5-19) אינה מתיישבת עם האמור בתצהירו בעניין זה. בשים לב לתקופה הכוללת של השכירות, לכך שמדובר בשכירות עסקית המחייבת התארגנות ולכך שאף לגירסת התובע היה צורך לבצע תיקונים במושכר לאחר תקופה כה ארוכה, פרק זמן של חודשיים הינו בגדר זמן סביר. לנוכח האמור התובע אינו זכאי לפצוי המוסכם, יהא גובהו אשר יהא, בגין תקופה זו, אך זכאי הוא לדמי השכירות אשר אין חולק לגבי גובהם.

 

אני מחייבת אפוא את הנתבע לשלם לתובע סך של 1300 דולר כפי ערכם בש"ח ביום 15.2.05 (אמצע התקופה) כשסכום זה נושא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מאותו מועד.

 

נזק למושכר

7. על פי האמור בתצהירו של התובע לאחר שעזב הנתבע את החנות התברר כי השאירה במצב ירוד ביותר וכי נגרמו לה נזקים כבדים ביותר שמנעו את האפשרות להשכירה למישהוא אחר (סעיף 9 לתצהיר). על פי התצהיר לא היתה לתובע הברירה "אלא לשפצה שיפוץ רציני ביותר על מנת להחזירה למצב סביר ותקין כפי שהייתה עת השכרתי אותה לנתבע". (סעיף 9 לתצהיר). התובע צירף בתמיכה לראש נזק זה חוות דעת של השמאי פיני רוזנברג ולפיה עלות תיקון הנזקים עומדת על סך 40,570 ¤.

 

על פי האמור בתצהירו של הנתבע, הוא עזב את הנכס לאחר שהביא קבלן אשר החליף כ-60 מרצפות, צבע את המקום ותיקן את כל הליקויים תמורת 13,000 ¤ (סעיף 18 לתצהיר; עדותו בעמ' 2 לפרוטוקול מיום 11.3.08, שורות 13-26). על פי האמור בתצהיר עובדו של הנתבע, עבד אל רחמן עמרן, לאחר עזיבת מקום השכירות "ניקינו אותו, שיפצנו אותו, וצבענו אותו..." (סעיף 5 לתצהיר). בעדותו הבהיר העובד כי מדובר בעבודות שבוצעו באמצעות קבלן (ר' עמ' 4 לאותו פרוטוקול, שורות 26-30).

 

8. גם מגרסת הנתבע עולה למעשה כי עם תום תקופת השכירות היה צורך בביצוע תיקונים/שיפוצים במקום, לרבות החלפת חלק מהריצוף. הגם שהנתבע לא תמך את עובדת ביצוע התיקונים על ידו בכל קבלה, אף מעדותו של השמאי מטעם התובע עולה כי בוצעו תיקונים כלשהם על ידי הנתבע במקום אלא שלא היה די בהם. על פי עדותו של השמאי נכונה חוות דעתו למועד בו פונה הנכס על ידי הנתבע (ר' עמ' 8, שורות 28-29). חוות דעת נגדית מטעם הנתבע לא הוגשה. עם זאת, עיון בחוות הדעת שהוגשה מטעם התובע מעלה כי היא כוללת נזקים שספק אם מוצדקת הטלת אחריות בגינם על הנתבע (ר' סעיפים 1-2 לחוות הדעת וסעיף 10 להלן). יתר על כן. התובע לא תמך את גרסת ביצוע התיקונים על ידו בכל קבלה, אף לא בצילומים, וכשנחקר בעניין זה העיד כי הוא עצמו ביצע את התיקונים (ר' עמ' 18, שורה 14 – עמ' 19, שורה 1). לנוכח האמור ומשלא הוכחו במידה מספקת לא עצם ביצוע התיקונים, וודאי לא עלותם, רואה אני לנכון לפסוק לתובע 50% מהסכום הנקוב בחוות דעת המומחה מטעמו. קרי, סך של 20,285 ¤ כשסכום זה נושא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 30.3.05, יום מתן חוות הדעת.

 

9. בכתב התביעה ובסיכומים עותר התובע לפיצוי בגין חודשיים דמי שכירות לנוכח התקופה בה נמנע ממנו להשכיר את הנכס עקב השיפוצים שבוצעו על ידו. מאחר והתובע לאו הוכיח במידה מספקת את עצם ביצוע השיפוצים כאמור, דין התביעה לפצוי בגין ראש נזק זה להידחות. למעלה מן הצורך יצויין כי מעדותו של התובע עולה כי השוכר שלאחר הנתבע נכנס לנכס כ-6-7 חודשים לאחר פנויו על ידי הנתבע (ר' עמ' 18 ,שורות 8-9). לנוכח האמור גם לא הוכח קיומו של קשר סיבתי בין שיפוצים ככל שבוצעו לבין אי השכרת הנכס.

 

התביעה שכנגד

10. לגירסת התובע שכנגד עובר לכניסתו אל הנכס שיפץ התובע שכנגד את הנכס נשוא השכירות בהסכמת הנתבע שכנגד ובנה ממנו משרד כאשר ההשקעה הראשונית הסתכמה בסכום כולל של כ-15,000¤ (סעיפים 11-16 לתצהיר). לגירסת הנתבע שכנגד התובע שכנגד לא ביצע כל שיפוץ במקום וממילא לא קיבל את הסכמת הנתבע שכנגד לביצוע שיפוץ כאמור.

 

התובע שכנגד לא נחקר על האמור בתצהירו ככל הנוגע לעצם בניית המשרד על ידו ועדותו של הנתבע שכנגד לא היתה משכנעת בעניין זה (ר' עמ' 17, שורה 26 – עמ' 18, שורה 7). סבורה אני על כן כי התובע שכנגד הוכיח במידה מספקת את הפעולות אותן ביצע לטענתו בתצהיר – הנחת ברזלים תומכים, התקנת חלונות מאלומיניום ודלת, שיפוץ מערכת החשמל ופתיחת חלון. עם זאת, התובע שכנגד לא תמך את עלות השיפוצים הנטענת על ידו בכל קבלה או ראייה אובייקטיבית אחרת. כעולה מחוות דעת השמאי חלק מהשיפוצים להם טוען התובע שכנגד לא רק שלא השביחו את הנכס אלא חייבו תיקון נוסף עם עזיבת התובע שכנגד (החלון שנפתח ומערכת החשמל והאלומיניום) לנוכח האמור לא הוכיח התובע שכנגד במידה מספקת את עלות השיפוצים שלגירסתו הוא זכאי לה. יתר על כן. התובע שכנגד אינו טוען כי דרש את עלות השיפוצים שבוצעו על ידו במהלך כל השנים בהם שכר את הנכס. יש בכך כדי להשליך על סבירות הגרסא בדבר תוכן ההסכמה בין הצדדים בעניין זה, זאת כאשר הגירסא שבכתב התביעה (סעיף 11) אינה נתמכת באמור בתצהיר (סעיף 16). התוצאה היא שדין התביעה שכנגד בעניין זה להידחות. 

 

11. טענה נוספת שהעלה התובע שכנגד היא כי הדרישה לפנויו לאלתר מהנכס הייתה בגדר  הפרת חוזה וגרמה לו נזקים לרבות הפסד ימי עבודה בעלות של 17,000¤.

 

גם אם היתה הדרישה לפינוי לאלתר בלתי סבירה לאור הארכות קודמות, כעולה מהדיון קודם לכן, התובע שכנגד פינה את הנכס זמן סביר, חודשיים, לאחר שניתנה לו הודעת הפנוי. יתר על כן. כעולה מהתכתובת אותה צירף התובע שכנגד עצמו וכעולה גם מעדותו, היה למעשה הפנוי לאחר תקופת חודשיים לפחות בהסכמתו (ר' סעיף 2 לנ/4; עמ' 3, שורות 5-7). אשר על כן גם דין התביעה בעניין זה להידחות. למעלה מן הצורך יצויין כי התובע שכנגד גם לא הוכיח את הנזק הנטען על ידו בגין עילה זו.

 

12. בכתב התביעה שכנגד דורש התובע שכנגד את עלות התיקונים שביצע בנכס עובר לעזיבתו את הנכס כמו גם את עלות השבחת הנכס. גם דין טענה זו להידחות. ראשית, כעולה מהתנהלות התובע שכנגד עצמו, מהתכתובת אותה צירף ומעדותו, סבר כי מוטלת עליו החובה לבצע את התיקונים אותם ביצע לטענתו לאור נזקים שנגרמו למושכר בעת שהחזיק בו (ר' עמ' 2, שורות 23-28; נ/2-נ/3). שנית, כעולה מחוות דעת השמאי שצירף התובע לא היה די בתיקונים אלו. אשר לטענת ההשבחה כעולה גם מהדיון קודם לכן זו לא הוכחה.

 

אשר על כן דין התביעה שכנגד להידחות. 

 

סוף דבר

13. אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע את הסכומים הנקובים בסעיפים 6 ו-8 לעיל. עוד אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע מחצית מהוצאות האגרה ששולמה בתיק וזאת בשים לב לפער בין סכום התביעה לסכום פסק הדין, וכן את שכ"ט השמאי בסך 2000¤ (נספח ג' לתצהיר התובע).

 

התביעה שכנגד נדחית.

 

הנתבע והתובע שכנגד ישלם לתובע והנתבע שכנגד שכ"ט עו"ד בסך של 7000¤ בתוספת מע"מ.

 

ניתן היום כ"ח באדר, תשס"ט (24 במרץ 2009) בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.

 

 

שירלי רנר, שופטת

 

 

 

Source: 
http://info1.court.gov.il/Prod03\ManamHTML5.nsf/5C2E3F5BD8434627422575830065C374/$FILE/7075305A8C4B151A4225757A0031850B.html
תאריך: 
24/03/09
Case ID: 
7694_5
Case type: 
א
סיווגים
שופטים : שירלי רנר
שירלי רנר
עורכי דין : (הנתבע שכנגד) עו"ד גורטלר דב אריה אלון גורטלר דב
(הנתבע שכנגד) עו"ד גורטלר דב
אריה אלון
גורטלר דב
Powered by Drupal, an open source content management system