אלבר ציי רכב בע"מ נ. איימן ברכ


 

   

בתי המשפט





א  057451/07

בית משפט השלום תל אביב-יפו

בתיק עיקרי:  057451/

02/04/2009

תאריך:

כב' השופט חאג' יחיא

בפני:

 

 

 














 

אלבר ציי רכב בע"מ

בעניין:

התובעת

 

ע"י ב"כ עו"ד


 


 

- נ  ג  ד -


 


 

איימן ברכת


 

הנתבע

 

 ע"י ב"כ עו"ד


 

 

 

 









 

נ  ג  ד


 


 

עדי צ'סלר


 


 

צד ג

עוה"ד   


 

ע"י ב"כ


 

 

 


 

 


 

 

 פסק דין

 

זוהי תביעה לתשלום פיצויים על נזקים שנגמרו לרכבה של התובעת , נהוג בידי הצד ג' עדת התביעה 1 , באירוע של תאונת דרכים בה היה מעורב הנתבע כשהוא רכוב על קטנוע .

 

 על פי כתב התביעה התאונה אירעה ביום 26/7/05 , עת עמד הרכב של התובעת מקביל לתחנת הרכבת  השלום כאשר במקום תחנת אוטובוסים , על מנת שמהרכב של התובעת תרד נוסעת שנסעה עם הנהגת . הנוסעת פתחה את הדלת לכיוון המדרכה על מנת לרדת , כאשר לפתע הגיח  הנתבע רכוב על הקטנוע ונסע על המדרכה המיועדת להולכי רגל בלבד. והוא פגע בדלת הרכב הימנית. התובעת מייחסת לנתבע את האחריות לתאונה בכך שנסע על המדרכה , ללא זהירות וגרם לתאונה .

 

הנתבע לעומת זאת דוחה את טענות התובעת באשר לאחריות שלו, וטוען כי המדובר למעשה במדרכה המשמשת חניה לאופנועים לנוסעי הרכבת ואין מקום לחנית רכבים מולה. ואף צירף תמונות של מקום ממנו מבקש ללמוד וללמד כי  אכן יש במקום כמות משמעותית של קטנועים חונים, וגם מראה אדם שרוכב על אופניו בשטח המדרכה .

 

הנתבע אף שלח הודעה לצד ג' אל הנהגת ברכב התובעת, הודעה מיותרת לחלוטין , כי למעשה מעשיה ומחדליה של הנהגת צד ג' מחייבים את התובעת , ואם בית המשפט יגיע כי האחריות לאירוע התאונה , כולה או חלקה על הצד ג' , התביעה היתה נדחית או מתקבלת חלקית כחלקו של הנתבע באחריות. לא היה מקום לשלוח הודעה לצד ג' , לנהג השני המעורב בתאונה .

 

 מכל מקום מטעם התובעת העידה גב' צ'סלר, הנהגת ברכב התובעת, שהעידה כי לקחה חברה שלה בטרמפ, הגיעה לתחנת האוטובוס סמוך לתחנת הרכבת, חנתה בסמוך למדרכה והורידה את הנוסעת במקום בו יש תחת אוטובוסים ומוניות , ובזמן שהנוסעת פתחה את הדלת במדרכה , בא הנתבע ופגע בדלת.

 

עדת התביעה נשאלה בחקירה נגדית אם הנוסעת הסתכלה לפני שפתחה את הדלת לרדת, וענתה כי הנוסעת לא חשבה שיבוא רכב מאותו כיוון . העדה נשאלה אם יש שילוט כלשהוא במקום וענתה שאינה יודעת. ועל שאלה חוזרת, השיבה העדה, שהיא לא בטוחה אם הנוסעת הסתכלה לפני שירדה .

 

לשאלת בית המשפט השיבה העדה כי בזמן המכה שקבלה ברכבה, מהקטנוע של הנתבע הוא נסע עליו ולא גרר אותו ..

 

 מטעם התובעת העידה עדה נוספת גב' ליזט קטן היא הנוסעת שנסעה עם עדת התביעה 1 , העידה כי רצתה לרדת מהרכב והקטנוע פגע בדלת במהירות , ואישרה כי בזמן הפגיעה הנתבע היה על הקטנוע נוסע ולא הולך , ואמרה כי הן עצרו צמוד לתחנת האוטובוס ליד תחנת הרכבת.,

 

בחקירה נגדית העידה העדה כי הקטנוע נסע ישר לאורך המדרכה  ,כשהוא בא מאחורי הרכב .

 

 מטעם הנתבע העיד הוא עצמו ואמר כי רצה לחנות בתחנת הרכבת שם יש תחנה המותרת בחניה לאופנועים באורך של כ200 מטר ויש לו מרחק של 200 מטר לנסוע על האופנוע על מדרכה מלאה אנשים , ומוסר כי הוא נסע על הקטנוע  לכיוון המדרכה במהירות של 5-6 קמ"ש לפתע הדלת נפתחה בדיוק באמצע הקטנוע .

 

הנתבע טען כי נסע במרחק של מטר מאבן השפה.

 

כבר כאן אומר כי איני מקבל את טענת הנתבע כי נסע במרחק מטר מאבן השפה . רוחב הדלת הפתוחה ברכב התובעת אינה מגיעה עד כדי מטר. ואילו היה במרחק של מטר לא היה פוגע בדלת. נכון יותר לומר כי הוא נסע לאורך המדרכה צמוד לאבן השפה במרחק מאבן השפה שהוא פחות מרוחב דלת הרכב.

 

הנתבע גם מוסר כי המגע עם הקטנוע היה בצד , ולא בגלגל הקדמי, ללמדך כי הדלת טרם נפתחה לכדי מלוא רווחתה, והיא התרחקה מגוף הרכב פחות ממלוא רוחבה .

 

בחקירה הנגדית אישר הנתבע כי מקום חנית הקטנועים נמצא  בצד ימין של המדרכה הרחק ממקום התאונה . אך הוא מסביר את נסיעתו על קצה המדרכה הקרוב לכביש, בכך שהחלק המרוחק של חנית הקטנועים  לא היו מקומות חניה ואז הוא המשיך להתקדם לאורך המדרכה עד למקום בו ימצא חניה .

 

 גרסה זו של הנתבע מוזרה מעט ועומדת בניגוד להגיון . ההיגיון אומר כי בחניה גדולה וארוכה, הרכבים הראשונים הבאים לחנות חונים במקום הכי קרוב לכניסה לתחנת הרכבת, והאחרונים רחוקים יותר, כך שהחלק הקרוב יותר לכניסה מתמלא לפני החלקים המרוחקים . עדותו של הנתבע הפוכה .

 

מכל מקום התמונה המתקבלת מעדויות המעורבים היא כי הנתבע נסע עם הקטנוע שלו על המדרכה צמוד מאד לאבן השפה שבין המדרכה והכביש , לאורך המדרכה. רכבה של התובעת עצר סמוך למדרכה כדי להוריד נוסעת, הנוסעת פתחה את הדלת על מנת לרדת מהרכב, ותוך כדי פתיחת הדלת נוצר מגע בין הצד השמאלי של הקטנוע לדלת הרכב.

 

התובעת מפנה אל הוראות תקנה 38 לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961  הקובעת

 

38. מעבר על פני מדרכה או שולי דרך

(א)   לא ינהג אדם רכב או בעלי חיים על פני מדרכה, שביל או נתיב שיועד וסומן לסוג מסויים, אלא לשם חצייתם כדי להיכנס לחצרים או לצאת מהם.

(ב)   הנוהג ברכב שאינו מנועי וכן בטרקטור וברכב איטי, חייב להימין ולנסוע בשולי הדרך אם הדבר דרוש ואפשר כדי לתת מעבר לתנועה שמאחוריו.

(ג)         הוראת תקנת משנה (א) לא תחול על רכב העוסק בניקוי המדרכה, השביל או הנתיב.

 

על פי התקנה חל איסור על נוהג רכב לנהוג בו על פני מדרכה , אלא בנסיבות המתוארות בתקנה . המקרה שבפני אינו אחד המקרים בהם מותר לנסוע על מדרכה . הנתבע לא בקש לחצות את המדרכה לרוחב על מנת להגיע מהכביש אל מקום החניה , אלא נסע על המדרכה, מרחק של לא פחות מ220 מטרים אף לגרסתו, על מדרכה מלאה באנשים, צמוד לשפת הכביש וגרם לתאונה .

 

הנתבע ,לעומת זאת, מגייס לעזרתו את הוראות תקנה 72 א'(12) לתקנות התעבורה ולפיה

 

72. מקומות אסורים בעצירה, בהעמדה ובחניה  

לא יעצור אדם רכב, לא יעמידנו, לא יחנהו ולא ישאירנו עומד, כולו או חלק ממנו, באחד המקומות המנויים להלן, אלא לשם מניעת תאונה או לשם מילוי אחרי הוראה מהוראות תקנות אלה או אם סומן בתמרור אחרת;

 

(12)בנתיב שיועד לתחבורה ציבורית ובתחום תחנת אוטובוסים המוגדרת על ידי סימון על פני כביש, ובאין סימון כאמור - בתוך עשרים מטר לפני תמרור "תחנת אוטובוסים" ועשרים מטר אחריו, בשני צדי הדרך; ובלבד שמותר לעצור או להעמיד או להחנות רכב בצד הדרך שממול לסימון על פני הכביש או ממול לתמרור, אם רוחב הכביש באותו מקום הוא שנים עשר מטר או יותר; בטענה כי עדת התביעה  הפרה אף היא את התקנות בענין איסור חניה ועמידה

 

הנתבע מבקש לטעון כי עדת התביעה אף היא הפרה את התקנה הנ"ל שעה שעצרה את רכבה בתחנת אוטובוס שלא בנסיבות המפורטות בתקנה .

 

איני מקבל את טיעונו של בא כוח הנתבע בנקודה זו.

 

התקנה מיועדת להגן על המשתמשים בכביש מצד שמאל של מקום העצירה בתחנה  או במקום שנאסר בתקנה לעצור בו , ואינו מיועד להגן על הזכות של נוהג ברכב ,שנאסרה עליו בתקנה 72 כאמור . אין קשר בין עצירתה של עדת התביעה מקום שעצרה ובין התאונה . התאונה התרחשה בגלל שילוב שני דברים.נסיעתו של הנתבע על המדרכה כפי שנסע ובין פתיחת דלתו של רכב התובעת.

 

 הנתבע היה חייב להוכיח בבית המשפט כי פתיחת דלת רכבה של התובעת ע"י הנהגת , מהווה רשלנות , ולא עצם עצירתו היכן שעצר .

 

הנתבע מאשר כי ראה את הרכב של התובעת עוצר היכן שעצר לפני הפגיעה . ואם הוא טוען כי חל איסור על חנית רכב במקום,אז היה עליו להניח כי משעצר הרכב במקום, אזי הוא עצר לצורך הורדה או העלאת נוסע , ולא לצורך חניה , והיה עליו לנהוג בהתאם. יש לצפות כי רכב שעוצר בצד ימין של הכביש,צמוד למדרכה ,שנוסע ירד ממנו או יעלה אליו, תוך כדי פתיחת הדלת.

 

 פתיחתה של דלת רכב התובעת כלפי המדרכה, נוסף להיותה לא אסורה לא על פי ההיגיון הפשוט ולא על פי התקנות, היתה במקרה זה צפויה .

 

 הנתבע מגייס גם פסיקה מבית המשפט לתעבורה בדבר ההיתר להחנות רכבים על המדרכה וההיתר לנסוע לצורך זה על המדרכה . ראשית יש לומר כי היתר לעשות מעשה במובן שאינו אסור על פי המשפט הפלילי, אינו היתר לעשותו בצורה רשלנית במישור האזרחי הנזיקי. גם אם אניח – ואני לא מניח- כי מותר היה לנתבע לנסוע היכן שנסע , עדיין חלה עליו חובת הזהירות כלפי משתמשים אחרים בדרך או במדרכה שלא יגרום להם נזק.

שנית , סבור אני כי בא כוח הנתבע מגלה פנים שלא כהכלה בפסיקה שהוא מפני אליה . הנסיעה מותרת על המדרכה , במסגרת תקנה 38 , והכפוף להוראותיה , לומר , כי מי שמבקש לחנות במקום על המדרכה , שכדי להגיע אליו יש לחצות מדרכה, יש לעשות זאת מהכביש אל אותו מקום תוך נסיעה לרוחב המדרכה בקו הקצר ביותר. כאן הנתבע נסע לאורך המדרכה צמוד לאבן השפה מרחק לא מבוטל של כ-200 מטר.

 

הנתבע "מאשים" את עדת התביעה 2 בכך שהיא לא הסתכלה לעבר המדרכה לפני שפתחה את הדלת , ובכך למשעה התרשלה.

 

רשלנות הינה הפרתה של חובת זהירות , הן מושגית והן קונקרטית, קיומה או קיומה של חובת זהירות , הינה פונקציה של מבחן הצפיה . בהקשר זה נשאלת השאלה האם היה על עדת התביעה 2 או הנהגת לצפות את התנהגותו של הנתבע , קרי נסיעה לאורך המדרכה צמוד צמוד לאבן השפה ,.

 

סבורני כי התשובה על כך היא שלילית. מצד ימין של הרכב שעצר , קיימת רחבה גדולה להולכי רגל, והיא עונה על ההגדרה מדרכה . עדת התביעה 2 פתחה את הדלת לכיוון רחבה המיועדת למעבר הולכי רגל , ולא היה עילה לצפות את נסיעתו של הנתבע..

 

 לסיכום , אני דוחה את טענותיו של הנתבע בדבר רשלנות מצד עדות התביעה 1-2 , ומקבל את טענות התובעת כי האחריות לאירוע התאונה חלה על הנתבע.

 

אני מקבל את התביעה , וקובע כי האחריות לאירוע התאונה נופלת על שכמו של הנתבע.

 

 אין בידי לקבל את טענתו של הנתבע כי במסגרת ההודעה לצד ג ' יש לחייב את הצד ג' להשיב לו את אשר יחויב  בו כפי שהוא טוען בסוף סיכומיו. אחריותה של הצד ג 2 עומדת בבסיס התביעה , ואילו הייתי קובע כי הצד ג' אחראית באופן מלא, או חלקי לאירוע התאונה , הדבר היה מוצא ביטוי בפסק הדין לטובת התובעת. אין כל אפשרות מצד אחד לחייב את הנתבע באחריות לאירוע התאונה , תוך הסרת אחריות מעדת התביעה , ומנגד במסגרת הודעה לצד ג' או אף תביעה נפרדת , לחייב את הצד ג' בניגוד לקביעה זו באחריות .

על כן התביעה מתקבלת במלואה . ההודעה לצד ג' נדחית.

 

לענין גובה הנזק.

 

לכתב התביעה צורפה כמצוות תקנה 214 חוות דעת שמאי בענין גובה הנזק שנגרם לרכבה של התובעת. הנתבע לא בקש לחקור את השמאי על חוות הדעת, לפי תקנה 130א' , ואף לא הגיש חוות דעת נגדית מטעמו. אני מקבל את חוות הדעת שצורפה לתביעה כראיה על גובה הנזק שנגרם לתובעת בסכום של 2915 ¤ . כן שילמה התובעת לשמאי 400 ¤ . סך הכל נזקה של התובעת 3315 ¤ נכון ליום עריכת חוות הדעת.

 

 התוצאה הסופית היא כי אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת את הסכום של 3315 ¤ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום עריכת חוות הדעת 14/9/05, אגרת משפט ששולמה בסך 320 ¤ בתוספת ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה 8/10/07 ,סך של 300 ¤ שכר בטלת עדים, וכן סכום של 1000 ¤ שכ"ט עו"ד ומע"מ כדין .

 

ניתן היום  ח'/ניסן/תשס"ט 02/04/2009                                 עג.'חג' יחיא, שופט

 

לצדדים בדואר

 

 

 

Source: 
http://info1.court.gov.il/Prod03\ManamHTML5.nsf/A300FF6C252C505D4225758C0066C476/$FILE/DEB01B83F3F8EDF64225758C003B5F57.html
תאריך: 
02/04/09
Case ID: 
57451_7
Case type: 
א
סיווגים
שופטים : כב' השופט חאג' יחיא
כב' השופט חאג' יחיא
עורכי דין : -
-
Powered by Drupal, an open source content management system