סונול ירושלים בע"מ נ. בן עמי א


 

   

 

בתי המשפט






 

הפ 000648/05

בבית משפט השלום בירושלים


 

16/04/2009

תאריך:

כבוד השופט רם וינוגרד

בפני:

 

 

 
















 

סונול ירושלים בע"מ

בעניין:

 

התובעת

עו"ד אסף רון

ע"י ב"כ


 


 

נ  ג  ד


 


 

1 . בן עמי אילן

2 . בן עמי אסתל


 


 

עו"ד שרון מנדלבאום

ועו"ד שלום פוריס

הנתבעת 2 ע"י ב"כ


 

 

 

 

הנתבעים

3 . נתיב יריב תשתיות ופיתוח בע"מ

4. חמית בדר חברה לסחר ומימון והחכרה בע"מ

5 . מינבר הנדסה אזרחית בע"מ


 

 


פסק דין


 

1.                  התובעת עותרת למתן פסק-דין הצהרתי שיכריז כי נכסים שונים (דירות ורכבים) הרשומים על שמם של הנתבעים 2-5 מצויים למעשה בבעלותו, המלאה או החלקית, של הנתבע 1 (להלן: "הנתבע" או "החייב"), החב לה כספים רבים. במסגרת הדיון בתובענה ניתן פסק-דין בהעדר הגנה כנגד הנתבע ביום 21.11.05, וכנגד יתר הנתבעים ניתן פסק-דין בהעדר הגנה ביום 8.2.06. בהחלטה מיום 16.5.06 בוטל פסק-הדין בנוגע לנתבעות 2 ו- 3 בלבד. בפועל נוהלו ההליכים על-ידי הנתבעת 2 לבדה (להלן: הנתבעת), גרושתו של החייב, בעוד הנתבעת 3 אינה מגישה כל ראייה מטעמה. לפיכך יתמקד הדיון להלן ביריעת המחלוקת שבין התובעת לנתבעת 2 לבדה. דיון זה סובב את שאלת בעלותו של החייב במחצית מהזכויות בשני נכסי מקרקעין (דירת מגורים ברחוב רחמילביץ 34 ובית צמוד קרקע ברחוב אורי בר-און 16 בירושלים) ורכב מסוג מיצובישי פג'ארו.

 

2.                  אקדים ואבהיר כי ככל שהדברים נוגעים לנתבעת 3 הרי שהימנעותה מליטול חלק בהתדיינות מצדיקה למצער מתן פסק-דין בהעדר התייצבות, ואף יש בה כדי להעיד על חזרה מטענותיה בכתב ההגנה. לפיכך ניתן בזה כנגדה פסק-דין כמבוקש. פסק-דין זה מצטרף לפסקי-הדין שניתנו בהעדר הגנה, ומכאן שניתן סעד הצהרתי כמבוקש בעניין שלושת כלי הרכב המפורטים בסעיפים 9(ב)-(ד) לכתב התביעה (ג'יפ איסוזו טרופר, רכב פרטי מסוג יגואר ורכב פרטי מסוג BMW).

הרקע וההליכים

3.                  התובעת, חברה ישראלית לשיווק דלקים ושמן המשמשת כסוכנות של סונול ישראל בע"מ, ניהלה הליכים כנגד הנתבע וכנגד חברות בבעלותו (הנתבעת 5 וחברה נוספת) בגין חוב כספי שחבו לה בשל אספקת מוצרים. במסגרת אותה תובענה (ת.א. (י-ם) 2352/02 סונול ירושלים בע"מ נ' מינבר הנדסה אזרחית בע"מ, קבוצת י.א. בן עמי בע"מ ואילן בן עמי) ניתן כנגד החייב פסק-דין חלקי ביום 30.1.05, המחייבו לשלם לתובעת סכום של 184,510 ¤, ולאחר שמיעת הראיות ניתן פסק-דין משלים, ביום 26.6.06, המחייבו לשלם לתובעת סכום של 1,617,776 ¤. על פסק-הדין לא הוגש ערעור (עמ' 80 לפרוטוקול, שורות 20-21). כאשר פנתה התובעת להוצל"פ לגבות את החוב על פי פסק-הדין החלקי נמסר לה ביום 7.3.05 כי נפתח תיק איחוד בעניינו של החייב (נספח ג' לבקשה למתן צו מניעה זמני - בש"א 5134/05), ובמסגרתו משולם לתובעת על חשבון החוב סכום של 19 ¤ לחודש (סעיף 7 לתצהירו של מנכ"ל התובעת בבקשה לצו המניעה). לא הובהר בגין איזו תקופה נוצר החוב נשוא אותה תובענה, אף שמהעדויות עלה כי הקשר העיסקי בין התובעת לנתבע החל בשנת 1996 (עמ' 15 לפרוטוקול, שורה 20), וביום 7.3.01 התחייב הנתבע לרשום משכנתא על דירתו ברחוב רחמילביץ להבטחת "חבות כספית של למעלה ממליון ושלוש מאות וחמשים אלף ¤" שתבוטל אם החבות תפחת מסכום זה (נספח ה' לתצהיר התובעת, שהנתבע אישר את חתימתו עליו – עמ' 79 לפרוטוקול, שורות 23-27). מפסק-דינו המשלים של כבוד השופט א' רומנוב בת.א. 2352/02 הנ"ל עולה כי החברות שבבעלות הנתבע החלו לצבור חובות לתובעת במהלך שנת 2000 (פיסקה 3 לפסק-הדין). בין התובעת לחברות נערכו "הסדרי תשלומים", להם ערב הנתבע באופן אישי, ולפיהם חב הוא לתובעת סכומים של כ- 1,700,000 ¤ נכון ליום 30.11.01 (שם). כתבי הערבות נערכו החל מיום 26.1.00, וחודשו בכל שנה (פיסקה 10 לפסק-הדין). כן נקבע, ללא שהיתה כל מחלוקת בעניין זה, כי הנתבע והחברות שבבעלותו לא שילמו סכום כלשהו במסגרת אותם הסדרי תשלומים וכי החברות אינן פעילות "מזה זמן רב" (פיסקה 7 לפסק-הדין).

 

4.                  להשלמת התמונה יובהר כי כנגד החייב ואחרים מתנהלים הליכים מורכבים וממושכים בתיק פש"ר (י-ם) 152/97 בעניין פירוק חברת יורם בן עמי בניה ופיתוח (1990) בע"מ. מעיון בפרוטוקול הדיון שהתקיים בפני כבוד השופט י' שפירא מיום 29.4.08 במסגרת אותו הליך (ת/9), עולה כי נכון לאותה העת פתוחות היו במסגרת ההליך לכל הפחות שבע בקשות שונות בהן מעורב החייב. מעיון בהחלטה שנתן כבוד השופט ד' חשין במסגרת אותם הליכים (נספח יא לתצהיר התובעת – החלטה מיום 10.11.04), עולה כי עוד במסגרת החלטתו של כבוד הנשיא זיילר מיום 23.2.03 הצטייר החייב כמי שהיה הדומיננטי בתיק הפירוק של החברה וכמי שביצע שינויים שונים בשיבוץ החברות השונות לצורך הצגת מצגים שונים, ואילו כבוד השופט חשין הגיע למסקנה כי החייב התיר לחברה אחרת שבבעלותו "לעשות שימוש לא הוגן, ללא מתן תמורה, בנכס של החברה שבפירוק" (סעיף 13 להחלטתו). כן נקבע שהחייב ניהל עסקים של חברה בבעלותו באמצעות חשבון פרטי של רעייתו דאז, היא הנתבעת (החלטתו של כבוד הנשיא זיילר, שאושרה לעניין זה ברע"א 8206/02 אסטל בן עמי נ' עו"ד מ. קידר – מפרק חברת יורם בן עמי, מיום 28.4.03 – נספח י' לתצהיר התובעת).  ביום 4.6.06 ניתן צו כינוס בעניינו של החייב במסגרת בקשה שהגיש בתיק פש"ר (י-ם) 3095/06 בן עמי נ' הכונס (נספח כו1 לתצהיר הנתבעת) וביום 29.5.07 הוכרז החייב כפושט רגל (הפרסום ברשומות צורף כנספח כו2 לתצהיר הנתבעת).

 

5.                  התובענה הוגשה  ביום 14.6.05, לאחר שהתובעת הגיעה לכלל מסקנה לפיה לא יעלה בידה לגבות מהחייב את סכום פסק-הדין החלקי. במסגרת התובענה ביקשה התובעת כי יקבע שהרכבים והדירות נשוא התובענה הם בבעלותו של החייב. במהלך ההתדיינות בתובענה טענה התובעת כי הסכם הגירושין בין הנתבע לנתבעת הוא הסכם פיקטיבי. בסיכומיה אין היא חולקת עוד על האפשרות שהשניים התגרשו מסיבה כזו או אחרת. כל טענתה כיום אינה אלא כי במסגרת הגירושין חל איזון משאבים בין בני הזוג, ומכוחו זכאי היה הנתבע למחצית מנכסי בני הזוג. מאחר והנתבע ויתר על כל נכסי בני הזוג במסגרת הסכם הגירושין, טוענת התובעת כי הפן הרכושי של הסכם זה אינו אלא בגדר מסמך שנערך לצורך הברחת נכסים, ויש לראותו כחוזה למראית עין, ולהורות על בטלות הוראותיו המתיימרות לקבוע כי הבעלות המלאה ברכוש עברה לידי הנתבעת.

6.                  הנתבעת טוענת, בקליפת אגוז, כי נכסי המקרקעין הוקנו לה בגין השקעה כספית של בני משפחתה בעת רכישת הדירות, וכי הרכב נרכש מכספים שצברה בחסכונותיה, ממחיר מכירתו של רכב קודם וממתנה שהעניק לה הנתבע. לשיטתה אין כל עילה לקבוע כי ההסכם לא שיקף חלוקה אמיתית בין בני זוג, ואין כל בסיס לקביעה אחרת.

7.                  לצורך בחינת טענות הצדדים יסקרו להלן העובדות הרלוונטיות שעלו מהמסמכים ומהעדויות. אקדים ואבהיר כי בעוד התובעת מסתמכת בעיקרו של דבר על תיעוד שנערך בזמן אמת על ידי הנתבע, הנתבעת וגורמים אחרים בנוגע לרכושם של השניים, העלתה התובעת טענות שונות בנוגע לטיב ידיעתו של העד מטעם התובעת, ללא התמודדות של ממש עם המסמכים, אף שאלה הומצאו לידי התובעת ברובם במסגרת גילוי המסמכים מטעם הנתבעת. יתירה מזו: טענה עיקרית של הנתבעת עסקה בקבלת כספים ממשפחתה לצורך רכישת נכסי הנדל"ן והסרת השעבודים מעליהם, כל זאת לצורך בניית התשתית המתאימה לטענה לפיה נרשמו הנכסים על שמה בשל תרומה זו של משפחתה למאמץ הרכישה (סעיפים 13, 24, 25 ו- 53 וסעיפים 80-82 לתצהירה; סעיפים 43 ואילך לסיכומיה). על אף זאת לא טרחה הנתבעת להביא כל ראייה שהיא לטענות אלה, למעט עדויות בעל-פה שלה ושל הנתבע, שלא גובו בכל ראייה חפצית ואף לא בעדות של מאן דהו מבני המשפחה; לא הוצגו ראיות בנוגע לסיוע הכספי בעת רכישת הדירה, ואף לא ראיות ולפיהן יש לנתבעת זכות חתימה בחשבון הוריה בארץ (עמ' 46 לפרוטוקול, שורות 22-25), ראיות בנוגע להפקדות שנעשו (עמ' 46 לפרוטוקול, שורה 16 – עמ' 47 לפרוטוקול, שורה 9), או כל ראייה אחרת הנוגעת לעניין. מאחר והטענה לפיה נרכשו הנכסים מכספי בני המשפחה הועלתה מטעם הנתבעת, הוטל עליה הנטל להוכיחה. זו נמנעה מלהביא כל ראיה מטעמה בעניין זה, למעט עדותו של בן-זוגה לשעבר שהוא בעל אינטרס מובהק להגן על נכסיה ונכסי ילדיו. בנסיבות אלה מתבקשת המסקנה לפיה קיים היה טעם של ממש לאי העדת העד ולאי הבאת הראייה, שהרי "אי הבאתו של עד רלוונטי מעוררת, מדרך הטבע, את החשד שיש דברים בגו וכי בעל הדין שנמנע מהבאתו, חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד" (ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ נ' רוזנברג, פ"ד מז(2) 605, 614 (1993); ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו, פ"ד מה(4) 651, 658 (1991); ע"פ 7463/00 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(4) 865, 876 (2001); יעקב קדמי על הראיות (תשס"ד) 1649).  ממילא יש לקבוע שלא הוכח כלל כי ברכישת הנכסים הושקעו כספים ממשפחתה של הנתבעת.

 

8.                  הערה מקדימה אחרונה נוגעת למהימנות העדים. לעניין זה די אם אומר כי עדויות הנתבעת והנתבע לא עלו בקנה אחד זו עם זו בשורה של נושאים, וסתרו לעיתים מזומנות את המסמכים, כאשר בחלק מהמקרים עמדו העדויות שבעל-פה בסתירה קוטבית לראיות בכתב. בעניינה של הנתבעת נתגלו סתירות גם בין עדותה בהליך שבפני לבין העדות שמסרה בפני המפרק בדיון שהתקיים ביום 15.4.99 (פרוטוקול הדיון המוקלט הוגש כת/7) ובין שתי אלה ל"חזרה הכללית" על העדות שנערכה בחקירתה במהלך הדיון שהתקיים בפני כבוד השופט שפירא ביום 29.4.08 (ת/9; הפרוטוקולים הוגשו ללא הסתיגויות). ממילא קשה עד מאד להסתמך על טענות הנתבעים, שמהימנותם היתה נמוכה למדי.

העובדות הכלליות הנצרכות לעניין

9.                  אין מחלוקת כי הנתבע והנתבעת נישאו זה לזה ביום 22.8.1989 וכי ביום ט"ז באייר תשס"ה, 25.5.05, ניתן פסק-דין של גירושין בעניינם על ידי בית הדין הרבני האזורי (מסמך טו לתצהיר הנתבעת). פסק-דין זה נתן תוקף של פסק-דין להסכם הגירושין שבין הצדדים. למרבה הפליאה הוצגו בפני בית המשפט שני הסכמי גירושין שנערכו בין הצדדים (נספח יד1 לתצהיר הנתבעת, להלן: "המסמך הראשון", ומסמך שצורף לאחר ששת העמודים הראשונים של נספח כ1 לתצהיר הנתבעת, להלן: "המסמך השני"). שני מסמכים אלה נערכו, על פי כותרתם, ביום 15.6.04. הנתבע והנתבעת אישרו את חתימותיהם בשולי כל אחד מהעמודים של שני מסמכים אלה. המסמך הראשון (נספח יד1) נושא חותמת של בית הדין, מתאריך 21.6.04, בעמודו הראשון ובשולי כל אחד מעמודיו האחרים. בראש העמוד הראשון של המסמך השני נרשם "ט"ז אייר תשס"ה" (מועד מתן פסק-הדין על ידי בית הדין הרבני– ר.ו.) וכל אחד מעמודיו חתום למעלה על ידי מאן דהו. כל אחד מהעמודים של הסכם זה נושא את חותמתו של עו"ד שלום פוריס וציון "העתק נאמן למקור" החתום על ידיו.

 

10.              השוני בין שני הסכמים אלה נוגע לשאלה אם סוכם בין הצדדים כי לנתבעת תועבר תמורה כלשהי בגין חברות בבעלות הנתבע. הנתבעת טענה בעדותה, עוד קודם שנחשפה לסתירה בין ההסכמים, כי ויתרה על כל חלק בחברות (סעיף 54 לתצהיר הנתבעת) שכן "לא הייתי מעוניינת בכל הדברים האלה" (עמ' 35 לפרוטוקול, שורות 24-27).  הנתבע, שנשאל על עניין זה בטרם נחשף לעובדה כי קיימים שני הסכמים חתומים, השיב שלמיטב זכרונו נשארו החברות בבעלותו במסגרת ההסכם (עמ' 81 לפרוטוקול, שורות 1-5). משהופנה לנוסח המופיע בהסכם הראשון, החתום על ידו, השיב כי "זה לא היה הסיכום" וכי "אולי יש עוד טיוטות" (שם, שורות 14-22). דומה כי בעניין זה נוטה הכף לגירסתם של הנתבעים, גם לנוכח הרישום בראש ההסכם השני, החתימות ואישור עורך-הדין; גם בשל העובדה כי בהסכם השני הודפסו פרטי נכסי הנדל"ן בניגוד להסכם הראשון, בו נכתבו פרטים לא מדוייקים, ואלה הופיעו בכתב-יד ללא חתימה בשולי הדף (השוו עמ' 4 בכל אחד מההסכמים), בניגוד לתיקון שנעשה בעמ' 4 להסכם השני, שבצידו הופיעה חתימה של שני הצדדים; וגם לנוכח העובדה כי לתגובה שהגישה הנתבעת ביום 16.9.05 לבקשה למתן צו המניעה צורף נוסח של הסכם שני זה כשהוא חתום בחותמת בית-הדין (ללא תאריך) בכל אחד מעמודיו. לפיכך נראה שאף אם בתחילה הוגש ההסכם האחד לבית הדין, ההסכם השני הוא שקיבל תוקף של פסק-דין. ההתייחסות להלן תיעשה לפיכך להסכם זה.

11.              במסגרת הסכם הגירושין נקבע כי הנתבע ישלם מזונות לילדיו בסכום חודשי של 10,000 ¤ בנוסף לקיצבת הילדים שתועבר לנתבעת, וישא בהוצאות שונות עבור הילדים (סעיף 5 להסכם). כן הוסכם כי הבית ברחוב בר און (להלן: "הבית") "ישאר רשום על שם האישה" (למעשה רשום הבית על שם הנתבע לבדו, ולטובת הנתבעת רשום משכון של הזכויות), וכי הדירה ברחוב רחמילביץ (להלן: "הדירה") תירשם אף היא על שם הנתבעת. לנתבע ניתנה זכות לשימוש "לא למגורים" [כך נרשם בכתב יד, אף שיתכן שכוונת הצדדים היתה אחרת – ר.ו.] לעשר שנים ביחידה שבקומת הקרקע בבית או זכות שימוש בדירה "עפ"י שיקול דעתה הבלעדי של האשה". על אף שהבית והדירה עברו לרשות האשה התחייב הנתבע "לשאת בכל תשלומי הארנונה לשתי הדירות, גם לאחר הגירושין ומתן הגט" (הסדרים אלה כלולים כולם בסעיף 8 להסכם, על שלל סעיפי המשנה אשר לו). המיטלטלין יישארו לנתבעת וילדיה (סעיף 9 להסכם). המכונית (מיצובישי פג'רו) "תישאר בבעלותה ובהחזקתה המלאה של האשה" (סעיף 10 להסכם). החסכונות ישארו בבעלות מי שרשום כבעליהם, והחסכונות המשותפים יחולקו (סעיף 11 להסכם).

12.              ב"תמורה" לכל הזכויות והנכסים שהועברו לאשה במסגרת ההסכם, הכוללים למעשה את כל נכסי הנדל"ן שבידי בני הזוג, את המיטלטלין שבבתים ואת הרכב, ובתמורה להתחייבותו של הנתבע לשאת במזונות הילדים ובתשלומי הארנונה עבור הדירות, "זכה" הנתבע על פי סעיף 12 להסכם בכל חובותיהם של בני הזוג, כשהוא מתחייב "לשאת בכל החובות הרשומים ע"ש הצדדים" וגם "להוציא את האשה בכל החשבונות המשותפים".

13.              עיון בהוראות הסכם הגירושין, שנחתם למעלה משנתיים וחצי לאחר שהנתבע חתם על ערבות לחובות של קרוב לשני מליון ¤ כלפי התובעת, התחייב למשכן את דירתו עבור חבות זו, ונשא בחובות אחרים במרוצת השנים, כפי שהעיד בחקירתו, מעורר תהיות רבות. ההסכם, שאינו מאוזן בכל דרך שהיא, מעניק לנתבעת את כל רכושם של בני הזוג, כאשר הנתבע אינו זוכה אלא בזכות מגורים אפשרית, בחבות לתשלום מזונות בסכום העולה על הכנסתו על פי עדותו (בעדותו טען הנתבע פעם ופעמיים כי שכרו לא עלה על השכר הממוצע במשק – עמ' 60 לפרוטוקול, שורות 14-15), בחבות לשאת בארנונה על נכסי נדל"ן בהם אינו מתגורר, ובכל חובות בני הזוג. על פני הדברים נראה כי לשונו הפשוטה של ההסכם תומכת בטענות התובעת, שכן ההסכם זועק לחוסר שוויון מהותי ביותר בין זכויות וחובות הצדדים. שעה שההסכם נקרא על רקע המצוקה הכלכלית אליה נקלע הנתבע בשל כשלון עסקיו, והחובות העצומים שצבר בגינם, מתחזקת המסקנה כי מטרתו של ההסכם לא נועדה אלא להבריח את נכסי הנתבע מנושיו.

14.              כאמור, לנתבעת טענות ולפיהן נוסח ההסכם על רקע שיקולים כלכליים רציונליים, ובוסס על הסכמים בין בני הזוג לפיהם הרכוש נרשם בבעלותה בשל השתתפות של קרובי משפחתה ברכישתו, ובשל רצון להפרדת נכסים בחיי היומיום של בני הזוג על רקע חשש כי הסתבכות של הנתבע בחובות תגרור פגיעה ברכושם של בני הזוג. כפי שהובהר לעיל, לא הובאה כל ראייה התומכת בטענה לפיה נרכשו הנכסים בעזרת קרובי משפחתה של התובעת, ודי בכך כדי להביא לדחיית הטענה. עם זאת ידונו להלן הראיות הנוגעות למערך נכסי בני הזוג. המסקנה העולה מאלה היא כי הרכוש נוהל מאז ומתמיד כרכוש בבעלות משותפת, והטענה למשטר של הפרדת נכסים, או לזכות מוגברת של הנתבעת בנכסי בני הזוג, לא הוכחו כלל. הדיון העובדתי יתמקד בשלוש הסוגיות הרלוונטיות לעניין (הזכויות בדירה, הזכויות בבית והזכויות ברכב), ואילו הדיון בנושאים עובדתיים נוספים שנזכרו בסיכומי הצדדים, דוגמת שימושו העסקי של הנתבע בחשבון הבנק הפרטי של הנתבעת, ייערך להשלמת התמונה בלבד.

15.              בטרם ידונו השאלות העובדתיות הנוגעות לנכסים יש מקום לתת את הדעת לשתי שאלות משפטיות מקדמיות שהועלו על ידי הנתבעת, השלובות זו בזו בנסיבות העניין: האחת עניינה באפשרות של צד שלישי להעלות טענה לפיה הסכם שנכרת בין אחרים הוא הסכם למראית עין כמשמעו בסעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים); והשניה נוגעת לדרך הדיונית בה נקטה התובעת – תביעה למתן סעד הצהרתי חלף פנייה על פי פקודת פשיטת הרגל.  שאלות אלה ידונו תחילה, ולאחר מכן יבחנו השאלות העובדתיות הנוגעות לעניין.

המישור המשפטי

16.              השאלה אם זכאי צד שלישי לסעד לפיו יכריז בית המשפט על בטלות הסכם המעביר זכויות של חייב לידי אחר נותרה בעבר בצריך עיון לא פעם בפסיקתו של בית המשפט העליון (ע"א 521/83 קרפינובסקי נ' המחלבות המאוחדות בע"מ, פ"ד מ"ב(1) 525 (1988); ע"א 6529/96 טקסטיל ריינס בע"מ נ' רייך, פ"ד נג(2) 218, 233 (1999); ע"א 8789/96 פולק נ' סיסמיקה חיפושי נפט בע"מ (בפירוק), פ"ד נג(5) 689 (1999); ע"א 5709/99 לוין נ' עו"ד שילר, פ"ד נה(4) 925 (2001)). על אף זאת לא מצא בית המשפט העליון לקבוע שקיימת מניעה מהעלאת טענה זו, לא שעה ששאלה זו היא שנדונה בפועל (ע"א 1780/93 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' אולצ'יק, פ"ד נ(2) 41 (1996)), ואף לא תוך דיון בטענה שהועלתה ונזנחה (ע"א 189/95 בנק אוצר החייל נ' אהרונוב, פ"ד נג(4) 199 (1999)). עם זאת, בדיון שנערך בע"א 4374/98 עצמון נ' עו"ד רפ, פ"ד נז(3) 433, (2002) נקבע שאין כל פסול בבחינת העברה מעין זו במסגרת הליך של בקשה למתן סעד הצהרתי, כאשר השאלה שהתעוררה באותו מקרה סבבה את זכויותיו של בן זוג אחד בנכסים שהועברו על ידו לרעהו, על רקע קביעותיו של חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 (בדומה למקרה דנא). מכאן שאין מניעה מבחינת הטיב האמיתי של ההעברה בין בני-הזוג, גם כאשר הסוגיה מתעוררת באמצעות פנייה של נושה (צד שלישי, חיצוני להסכם), לכל הפחות לצורך בחינת השותפות בזכויות בני הזוג (להבדיל משאלת החובות - ראו הדיון בהילכת עצמון). בחינה זו, כאמור, ניתן לבצע גם באמצעות עתירה למתן סעד הצהרתי.

 

17.              דרך בחינה זו של ביצוע עסקאות בין בני זוג, תוך בדיקה אם מדובר בחוזה למראית עין אם לאו, נפוצה בפועל בערכאות השונות (ראו האסמכתאות הנזכרות בפיסקה 8 לפסק-דינו של כבוד השופט י' עמית בת"א (חי') 595/02  כהן נ' כהן, מיום 9.4.08; והשוו גם ה"פ (מרכז) 2460/02/08 שינדלר נ' רחימוב, מיום 4.3.09). כפי שמבהיר כבוד השופט עמית, לא קיימת מניעה מהגעה למסקנה המשפטית לפיה רשאי הצד השלישי להעלות טענות כנגד הסכם בין צדדים אחרים, ובכלל זה טענות בדבר בטלות הסכם או חלקו, בפרט שעה שמדובר בנסיון להברחת נכסים. מסקנה זו מבוססת גם על שיקולים שעניינם בתקנת הציבור. יתכן שניתן לתומכה אף בשיקולים הנובעים מחובת תום הלב המוחלת על כל ענפי המשפט (הנמקה זו שירתה, בין היתר, את כבוד השופט טל בקביעותיו בע"א 1780/93 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' אולצ'יק הנ"ל). מסקנה דומה ניתן להשתית גם על ההלכות, בהקשר שונה במקצת, המאפשרות לבנק לרדת לנכסי מוכר הנוטל חלק בקנוניה על מנת למנוע מצב בו המוכר והקונה יצאו מהיכל הצדק ופרות המירמה בכיסם (ע"א 4407/06 בנק הפועלים בע"נ נ' זכריה, מיום 17.9.08, בפיסקה 23 לפסק-הדין; והשוו רע"א 1032/06 בנק לאומי למשכנתאות נ' פישר, מיום 11.6.06), כאשר יש שסברו שגם הלכות אלה מושתתות על הקונסטרוקציה של בטלות חוזה למראית עין, אף שהטענה מועלית לכאורה על ידי צד חיצוני להסכם (דעת היחיד של כבוד השופט לוי בע"א 1679/01 משכן נ' שפייזמן, פ"ד נז(2) 145 (2003); והשוו ע"א 3379/07 חליו נ' משכן, מיום 6.4.09). 

18.              מכאן המסקנה שלא קיימת מניעה מלבחון טענות של צד שלישי לפיהן נגוע ההסכם שבין בני הזוג בבטלות בשל היותו חוזה למראית עין, ואין גם מניעה מלעשות כן בדרך של דיון בבקשה למתן סעד הצהרתי. על מנת להסיר ספק אבהיר כי בנסיבות העניין מוסבת טענה זו להסכם בין בני הזוג במסגרתו הועברו זכויות החייב בדירה לידי הנתבעת ללא תמורה; ולקביעות בעניין חלוקת הרכוש בהסכם הגירושין. הטענות הנוגעות להסכם הגירושין עניינן במצב של "סימולציה יחסית", כאשר בית המשפט לא התבקש להכריז על בטלותו של הסכם הגירושין, אלא רק על בטלות העברת חלקו של הנתבע בזכויות בדירה, בבית וברכב, מהבעל לאשה, בטענה שזו נעשתה לצורך העדפת הנושים בלבד.

19.              משסוקלו הטענות המשפטיות המקדמיות מהדרך לא נותר אלא לבחון את הנסיבות העובדתיות האופפות את הרכוש העומד בעין הסערה של מחלוקת הצדדים. לעניין זה יש לזכור כי שאלת רמת ההוכחה הנדרשת "עדיין לא הוכרעה" אולם נטל השכנוע מוטל "על מבקש ההצהרה, וברור גם שבית המשפט יידרש לכך בהקפדה, שהרי מדובר בהוצאת נכס מידי בעליו הרשום" ועליו להידרש לשם כך ל"אותות המירמה" (ע"א 1680/03 לוי נ' ברקול, פ"ד נח(6) 941, 946 (2004); ע"א 8482/01 בנק איגוד נ' סנדובסקי, פ"ד נז(5) 776, 782 (2003); ע"א 8128/06 לוינזון נ' ארנון, מיום 3.2.09, בפיסקה יג לפסק-הדין), ולהחיל "אמות מידה מחמירות" בנוגע לכנות ההסכם (ע"א 468/03 חברת יואב קיין בע"מ (בפירוק) נ' עזבון קושניר, מיום 5.12.05, בפיסקה 23 לפסק-הדין). יוער עם זאת כי במקרה דנא הבעלים הרשום של הנכסים, גם כיום, הם שני בני הזוג, וממילא דומה כי רף ההוכחה הנדרש אינו מהגבוהים שבנמצא. מכל מקום, כפי שיובהר נראה שהראיות שנפרשו בפני בית המשפט די בהן כדי לבסס את טענות התובעת במלואן, על פי כל רמת הוכחה שנדרשה.

בחינת העובדות הפרטניות הנוגעות לנכסים

הזכויות בדירה

20.              אין מחלוקת כי הדירה נרכשה על ידי בני הזוג ביום 24.8.1991 (סעיף 12 לתצהיר הנתבעת; חוזה המכר צורף כנספח ב' לתצהירה). לטענת הנתבעת הוסכם בין בני הזוג על העברת מלוא הזכויות בדירה לידיה, ללא תמורה, וזאת על בסיס דרישת בני משפחתה שסייעו ברכישת הדירה (סעיף 13 לתצהירה). כאמור, לא הובאה כל ראייה כי בני משפחת הנתבעת סייעו בדרך כלשהי ברכישת הדירה, או הפנו לבני הזוג דרישה מעין זו הנטענת.

 

21.              הסכם על העברת הזכויות בדירה לידי הנתבעת ללא תמורה נחתם בין בני הזוג ביום 3.11.1992 (נספח ג1 לתצהירה). הצהרה על העברת הנכס ללא תמורה הוגשה לשלטונות מס שבח ביום 19.11.1992 (נספח ג2 לתצהירה) והמס שולם (נספח ג3 לתצהירה). טפסי מס השבח נחתמו בפני עו"ד חייא גרינבוים, שלטענת התובעת היה עורך-דינו הקבוע של החייב בכל עסקיו. הנתבעת הכחישה טענה זו בסיכומיה, ונראה כי נשכחה ממנה העובדה שבחקירתה ביום 15.4.99 ע"י המפרק השיבה כי שמעה שעו"ד גרינבוים שימש כעורך-הדין של החברה, אף שלאחר מכן שבה לדרכה באותה חקירה ולא הוסיפה פרטים (שורות 654-658 לת/9). על אף חתימת ההסכם ותשלום המס אין מחלוקת שהזכויות בדירה לא נרשמו על שם הנתבעת באותה עת, ולא בכל עת שקדמה להגשת ראיות הצדדים או לחקירתם. הנתבעת לא ידעה להסביר את הסיבה לכך (סעיף 15 לתצהירה), והחייב הסתפק בהצהרה כי הדבר לא נעשה (סעיף 11 לתצהירו), ובעדותו הבהיר ש"אין לי מושג מה קרה" בהקשר לרישום (עמ' 67 לפרוטוקול, שורות 4-7).

22.              הנתבעים לא הבהירו מדוע חלף פרק זמן של למעלה משנה ממועד מסירת הדירה על פי הסכם המכר (מועד המסירה נקבע ליום 30.9.91 – סעיף 4.1 להסכם המכר) ועד לחתימת ההסכם ביניהם בנוגע להעברת הזכויות. העובדות האופפות התנהלות זו אומרות דרשני. בפרט כך הם פני הדברים לנוכח הצהרת הנתבעת בסעיף 8 לתצהירה כי היא דרשה "בסמוך למועד רכישתנו את דירתנו המשותפת דאז, ברחוב רחמילביץ', כי זו תועבר לבעלותי הבלעדית" וזאת כדי "להבטיח שפעילותו הכלכלית הפרטית של החייב לא תעמיד בסכנה את רכושי". בסעיף 12 לתצהיר הועלתה טענה אחרת, ולפיה הדרישה לרישום הדירה על שמה באה מצד בני משפחתה כתנאי למתנה הכספית שנתנו לצורך רכישת הדירה. כאמור, אין כל ראייה שבני משפחת הנתבעת נתנו לזוג סכום כספי לצורך רכישת הדירה.

23.              הראיות היחידות הנוגעות לכספים ששימשו לרכישת הדירה עניינן בנטילת משכנתא בסכום של 200,000 ¤ על ידי בני הזוג. על סכום המשכנתא ניתן ללמוד מהפיסקה השניה לת/6, העוסקת בהלוואה שניטלה בעבר, ומעדות החייב (עמ' 68 לפרוטוקול, שורות 15-18). הנתבעת השיבה, בדומה לתשובות רבות אחרות בעדותה, שאינה זוכרת כי בני הזוג נטלו משכנתא של 200,000 ¤ (עמ' 28 לפרוטוקול, שורות 2-8), אף שבסופו של דבר אישרה כי ניטלו הלוואות גם בעניין זה (שם, שורות 15-16). מהסכם המכר עולה שמתוך סכום התמורה של 252,712 ¤ היו כל התשלומים אמורים להעשות עד ליום 16.9.91, למעט סכום של 28,136 ¤ שאמור היה להיעשות ביום מסירת החזקה. כאמור, נקבע מועד מסירת החזקה ליום 30.9.91, ולא נטען שהדירה נמסרה באיחור. מכאן כי בני הזוג סיימו לשלם את התמורה עבור הדירה למעלה משנה לפני שחתמו על ההסכם להעברת זכויות ללא תמורה. כל נסיון לקשירת הסכם זה לסכום ששולם על פי טענת הנתבעים על ידי בני משפחת הנתבעת לכל הפחות שנה קודם לכן, נתקל בקושי ניכר.

 

24.              נראה כי אחר העילה האמיתית לחתימת המסמכים הנוגעים להעברת הזכויות ללא תמורה ניתן להתחקות באמצעות מסמכים נוספים שהוצגו בפני בית המשפט. ביום 13.9.94 שלחה החברה המוכרת מסמך לבנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ (להלן: "הבנק הממשכן") בנוגע לבקשה של הנתבעים מיום 26.8.94 לרשום משכנתא נוספת על הדירה לטובת הבנק הממשכן. במסמך זה (ת/6) צויין כי מדובר במשכנתא נוספת בסכום של 270,000 ¤ שאושרה על ידי הבנק הממשכן "ביחד עם משכנתא נוספת ע"ס 200,000 ¤" (החייב העיד כי גם את המשכנתא בסכום של 200,000 ¤ נטלו בני הזוג מבנק דיסקונט, כפי שאכן עולה מת/6 - עמ' 68 לפרוטוקול, שורות 15-18). כן נרשם ה"והואיל" השלישי במסמך כי "על זכויותיו של מר בן עמי אילן בדירה הוטל עיקול בגין חוב וניתן צו המורה על מכירת הדירה ביום 8.2.94".  החייב השיב בעדותו בעניין זה כי מדובר בחוב לבנק הבינלאומי הראשון "ששולם וחוסל עוד אז", פחות או יותר בשנת 1992 (עמ' 66 לפרוטוקול, שורות 8-12), ולאחר מכן השיב שהחוב שולם ב"תשעים וחמש, שש, שבע, ארבע" (שם, שורות 15-17).

 

25.              החייב העיד שהמשכנתא שנלקחה בשנת 1994 נועדה לרכישת המגרש עליו נבנה הבית, ועדות זו תואמת לכאורה את מכתבו של הבנק הממשכן למינהל מקרקעי ישראל מיום 6.11.1994 (נספח ז2 לתצהיר התובעת). עם זאת, מת/6 ומעדותו של החייב עולה כי בשנת 1992 הסתבך החייב בחוב שהביא להוצאת צו למכירת הדירה, לאחר שהוטל עיקול על הזכויות בה בשל חוב של החייב. בכך יש כדי לשפוך אור שונה על הסיבות שהניעו את בני הזוג לחתימת הסכם ההעברה ללא תמורה בשלהי שנת 1992.

26.              מסמך נוסף התומך במסקנה לפיה לא הועברו לנתבעת הזכויות בדירה, ולא היתה כוונה אמיתית לעשות כן, נוגע להתחייבויות מאוחרות לרישום משכנתא על הזכויות בדירה. לבד מהעובדה כי המשכנתא שניטלה בשנת 1994, ושלטענת החייב נועדה לרכישת הבית, נרשמה על זכויותיהם של שני בני הזוג (ת/6 וראו גם נספח ג3 לתצהיר התובעת), הרי שגם במועד מאוחר יותר נעשו עיסקאות על ידי החייב בחלקו בדירה זו. כך התחייב החייב ביום 7.3.01 לשעבד את זכויותיו בדירה שברחוב רחמילביץ 34/9 לטובת התובעת (נספח ה' לתצהיר התובעת, שהחייב אישר את חתימתו עליו – עמ' 79 לפרוטוקול, שורות 25-27). החייב, שניסה לטעון כי לא הפר הסכם זה, טען (תוך שהוא משתמש בלשון מכוערת ופוגענית כלפי ב"כ התובעת) שלא מדובר בהתחייבות בפועל, אלא בהבטחה לשעבוד עתידי של הזכויות בדירה אם יווצרו חובות עתידיים (עמ' 80 לפרוטוקול, שורות 1-12). גירסה זו אינה מתיישבת כלל לא עם מועד היווצרות החוב כלפי התובעת וגובהו (כפי שנקבע בפסק-דינו של כבוד השופט רומנוב), ולא עם לשון ההסכם ופרשנותו הסבירה, בפרט שעה שמדובר בהסכם עסקי המחייב פרשנות הנטועה על אדני הגיון עסקי-מסחרי (ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ, פ"ד מט(2) 265, 313 (1994); רע"א 1185/97 עזבון מילגרום נ' מרכז משען, פ"ד נב(4) 145, 158 (1998); ע"א 898/03 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' חזן, פ"ד נט(3) 266 (2004); ע"א 8537/06 סויסה נ' בנק לאומי למשכנתאות בע"מ, מיום 3.2.09, בפיסקה ג' לפסק-דינו של כבוד השופט רובינשטיין). מכל מקום אין צורך להידרש כלל לשאלת פרשנות ההסכם בהקשר ספציפי זה. די לענייננו בעובדה שהחייב ראה עצמו בשנת 2001 רשאי לשעבד את זכויותיו בדירה לטובת חוב עסקי של החברה בבעלותו, אף שלשיטתו העביר את מלוא הזכויות בנכס זה לידי הנתבעת כבר בשנת 1992. החייב נשאל בעניין זה בחקירתו אולם בחר להשיב באופן בו השיב, כשאינו משיב כלל לשאלה כיצד התחייב לשעבד נכס שאינו שלו. בכך יש כדי לחזק את המסקנה שהזכויות בנכס לא הועברו לידי הנתבעת, וכי ההסכם בין השניים לא היה אלא בגדר כסות עיניים.

27.              העולה  מהאמור לעיל הוא כי ההסכם שנחתם בין בני הזוג והדיווחים שנעשו לרשיות המס לא נעשו אלא כדי להכין את הקרקע למצב הדומה לזה אליו נקלעו השניים. ההסכם נחתם כשנה לאחר השלמת תשלום התמורה, ומהתיעוד עולה לכאורה שהרקע לחתימתו היה משבר חמור אליו נקלע החייב, במסגרתו אף הוצא צו למכירת הנכס. ממילא ניתן להבין באופן מתאים את דברי הנתבעת בסעיף 8 לתצהירה, לפיהם הרקע להעברת הזכויות הוא החשש כי פעילותו העסקית של הנתבע תעמיד בסכנה את "רכושה". בפועל לא נרשמו הזכויות בנכס, מסיבות שנותרו עלומות. הנתבעת לא טרחה להעיד את עו"ד גרינבוים, החתום על טפסי המש"ח, בנוגע לסיבה בגינה לא הועברו הזכויות, ואף ההימנעות מהעדתו מעידה על כי הבאתו לעדות היה בה כדי לפגוע בגירסתה. בני הזוג נטלו משכנתא על זכויותיהם בנכס בשנת 1994, אף שלטענתם לנתבע לא היו כל זכויות בנכס באותה עת, ואילו הנתבע התחייב לשעבד את זכויותיו בנכס בשנת 2001, למעלה משמונה שנים ומחצה לאחר שלטענתו לא נותרו לו זכויות כאלה (על זכויותיו בנכס נרשמו עיקולים שונים החל מתחילת שנות ה- 2000, כעולה לכאורה מנספח ו' לתצהיר התובעת, אולם הרקע לרישומם לא הובהר דיו). המסקנה המתבקשת מכל האמור לעיל היא כי ההסכם שנחתם בין בני הזוג להעברת הזכויות ללא תמורה אינו אלא הסכם, ואולי אף "הסכם מגירה", למראית עין, שכל מטרתו לקדם את פני נושיו של הנתבע. דומה כי על רקע האמור לעיל, והעובדה שבפועל התחייב הנתבע לשעבד את זכויותיו בנכס למטרות עסקיות, ניתן להבין מדוע לא נרשמה העברת הזכויות מעולם (גם באי רישום הזכויות במשך שנים ארוכות יש כדי לפגוע באפשרות להעלות טענה כנגד צד ג' בהקשר זה, כפי שנקבע באופן דומה בע"א 189/95 בנק אוצר החייל נ' אהרונוב, פ"ד נג(4) 199 (1999); ראו בהקשר זה גם בע"א 8128/06 לוינזון נ' ארנון, מיום 3.2.09, בפיסקה יג לפסק-הדין).

 

28.              אומנם אין מחלוקת כי עצם העברת זכויות מבן זוג אחד למשנהו אינה מעידה על קיומה של תכלית לא כשרה למעשה (ע"א 8789/96 פולק נ' סיסמיקה חיפשי נפט בע"מ (בפירוק), פ"ד נג(5) 689 (1999)), וכי מעשה מעין זה עשוי לעמוד גם שעה שרצון בני הזוג לא היה אלא לחסן את הנכסים מפני נושים "ובלבד שעמדו בדרישות הקוגנטיות הצריכות לעניין" (ע"א 4374/98 עצמון נ' עו"ד רפ, פ"ד נז(3) 433, 449 (2002)). עם זאת, הקביעות בעניין עצמון נעשו שעה שהוכח כי בני הזוג התכוונו ליצור משטר קנייני של הפרדת נכסים. במקרה דנא, כאשר המסקנה מהראיות היא שהמטרה שעמדה בבסיס ההסכם היתה יצירת תשתית להברחת נכסים מפני הנושים, וכי אי רישום הדירה על שם הנתבעת נבע אף הוא ממטרה זו, הרי שאין מדובר עוד בהסדר קנייני כזה או אחר בנוגע לרכוש בני הזוג. מהראיות אף עולה שההסכם שנחתם לא שיקף את ההסכמה האמיתית בין בני הזוג, שהמשיכו לראות את הדירה כדירה שמחצית מהזכויות בה נותרה בידי החייב, ואיפשרו לו ליטול התחייבויות עסקיות על בסיס מחצית זו מזכויותיו בנכס. מכאן שההסכם אינו אלא בגדר "חוזה למראית עין", ואין הוא בר תוקף, ובפרט לא כלפי צדדים שלישיים. 

הזכויות בבית

29.              מעדויות הנתבעים עולה כי הזכויות במגרש עליו הוקם הבית נרכשו בשנת 1994 (הנתבעים לא הבהירו מה המועד המדוייק בו זכו בהגרלת המגרש או המועד בו נחתם ההסכם). לטענתם נרשמו מלוא הזכויות על שם החייב מאחר והנתבעת שהתה בחו"ל, בבית הוריה, בעת ההגרלה, ולפיכך הוטל עליו להשלים את ההליכים הנדרשים (סעיף 22 לתצהיר הנתבעת). הנתבעת הבהירה כי בסמוך לרכישה נרשם על שמה שעבוד בדרגה שניה על המגרש "לצורך הבטחת זכותי... לאור הכרת הצדדים בחלקה של משפחתי בדמי הרכישה ולמניעת סיכון אפשרי עתידי לפיו נושיו העסקיים של החייב ירדו לנכסים שבבעלותנו הפרטית" (סעיף 25 לתצהיר הנתבעת וסעיף 18 לתצהיר החייב).

 

30.              כאמור, לא הוכח כלל כי בני משפחתה של הנתבעת העבירו לידי בני הזוג סכום כלשהו לצורך רכישת המגרש או לצורך בניית הבית. עם זאת הוכח כי בני הזוג נטלו משכנתאות בסכום מצטבר של כ- 750,000 ¤ לצורך זה (סעיף 23 לתצהיר הנתבעת וסעיף 16 לתצהיר החייב). בחינה של הסכמי נטילת המשכנתאות מעלה כי בני הזוג נטלו משכנתא בסכום של 270,000 ¤ ביום 26.9.94 (ת/3), משכנתא נוספת בסכום של 170,000 ¤ ביום 6.4.97 (ת/2) ומשכנתא נוספת בסכום של 300,000 ¤ ביום 12.2.98 (ת/1). הסכום המצטבר של משכנתאות אלה הוא 740,000 ¤. מאחר ולא הובאו ראיות בנוגע למחיר ששולם עבור המגרש או לעלות הבניה, לא ניתן לדעת אם המשכנתאות כיסו את מלוא העלויות הנדרשות אם לאו. החייב הבהיר כי המשכנתאות נלקחו במועדים אלה מאחר והמגרש נרכש בשנת 1994 אולם הבניה נעשתה בפועל רק בשנים 1997-1999 והצריכה מימון (עמ' 69 לפרוטוקול, שורות 20-22).

31.              בחקירתה אישרה הנתבעת כי עד לשנת 2002 לכל הפחות ניהלו בני הזוג משק בית משותף מבחינה כלכלית, וכי משכורתו של החייב היתה גבוהה באופן משמעותי מזו שלה (עמ' 23 לפרוטוקול, שורות 16-19). היא אישרה כי ההצהרות של החייב בטופסי ההלוואה לפיהן הכנסתו עמדה על 17,000 ¤ לחודש בשנת 1994 (כך הצהיר בת/3) ועל 30,000 ¤ בשנת 1997 ו- 35,000 ¤ לחודש בשנת 1998 (ת/2 ות/1) הן נכונות "אם הוא מצהיר אז כן" (עמ' 23 לפרוטוקול, שורות 20-23). החייב הכחיש אומנם כי הכנסתו עלתה על השכר הממוצע במשק, אלא שהכחשה זו עומדת בסתירה למסמכים שנחתמו על ידו, ולא ניתן לקבלה. על פי אותם מסמכים עמדה הכנסתה החודשית של הנתבעת על 2,300 ¤ לחודש בשנת 1994 ועל 4,000 ¤ לחודש בשנת 1998. הנתבעת אישרה שהמשכנתאות שולמו ממשכורותיהם המשותפות של בני הזוג (עמ' 26 לפרוטוקול, שורות 22-26), ולמעשה – בעיקר ממשכורתו של החייב (עמ' 26 לפרוטוקול, שורה 27 – עמ' 28 לפרוטוקול, שורה 1).

32.              מאחר ולא הובאה כל ראייה לפיה במימון רכישת המגרש ובניית הבית השתתף גורם אחר כלשהו, ומאחר והנתבעת אישרה שהמשכנתאות שניטלו לצורך רכישת המגרש ובניית הבית נלקחו על ידי שני בני הזוג ושולמו על ידם במשותף, הרי שהוכח לכאורה כי הזכויות בנכס נרכשו במשותף על ידי שני בני הזוג. למצער לא הוכח, בכל דרך שהיא, שלא כך היו פני הדברים.

33.              לבד מהעובדות הנוגעות לכספים ששימשו לרכישת המגרש ובניית הבית, הוצגו בפני בית המשפט ראיות שונות בנוגע לדרך התנהלותם של בני הזוג במרוצת השנים מאז רכישת המגרש ועד לאחר החתימה על הסכם הגירושין. מעדותו של החייב עולה כי בשנים 1995-1996 נקלעו עסקיו לכלל משבר (עמ' 72 לפרוטוקול, שורות 18-19; עמ' 73 לפרוטוקול, שורות 10-11). משבר שני החל, לטענתו, בשנת "2001, 2002, 2003, משהו כזה" (עמ' 72 לפרוטוקול, שורות 18-23). טענה אחרונה זו אינה מתיישבת במלואה עם קביעותיו של כבוד השופט רומנוב לפיהם החל החייב צובר חובות לתובעת כבר בשנת 2000. מכל מקום ברי כי בתחילת העשור הנוכחי שרויים היו עסקי החייב במשבר כלכלי של ממש.

34.              מהראיות שהוצגו בפני בית המשפט עולה כי במהלך שנת 1996 שימש חשבון הבנק הפרטי של הנתבעת את החייב לצורך ביצוע פעילויות עסקיות (עניין זה נדון בפסקי-הדין שנזכרו בפיסקה 4 לעיל). הנתבעת טענה שלא היה ידוע לה דבר על פעילותו של החייב, וכי היא סמכה עליו בעיניים עצומות. טענות אלה אינן עולות בקנה אחד עם תשובותיה בחקירתה הנגדית לפיהן הביטה מדי פעם בדפי החשבון, אף אם לא בכל חודש (עמ' 30 לפרוטוקול, שורות 19-24). לדבריה שימש החשבון לתשלום משכנתא וחשבונות לעירית ירושלים ו"דברים קטנים" (עמ' 31 לפרוטוקול, שורות 20-26). גם התשלום עבור שימושה של הנתבעת בכרטיס הויזה שהוחזק על ידיה נעשה באמצעות חשבון זה (שם, שורה 27 – עמ' 32 שורה 1). בכל אותה תקופה לא גילתה הנתבעת דבר שצרם לה בדפי החשבון (עמ' 30 לפרוטוקול, שורות 14-18). זאת על אף שמהחשבון בוצעו באותה עת משיכות בסכומים גבוהים שהביאוהו עד ליתרת חובה של 440,000 ¤ (כעולה גם מדפי החשבון שהוגשו וסומנו ת/8). הנתבעת השיבה תשובות מתחמקות ביותר בהקשר זה גם במסגרת חקירתה על ידי המפרק, גם בעדותה בפני, וניתן להתרשם שכך נהגה גם בעדותה בפני כבוד השופט שפירא (ת/9). אף שלעניין זה משמעות שולית למדי להליך שבפני, מאחר והתובעת לא ביקשה להכריז על הנתבע כבעלים של מחצית מהזכויות בחשבונות הבנק, הרי שיש בהתנהלות זו כדי להעיד על ידיעתה של הנתבעת על מצבו של בעלה באמצע שנות התשעים ועל מוכנותה לשתף עימו פעולה בפעילותו העסקית, אף בדרך שיש בה כדי לפגוע בנושים פוטנציאליים. יוער שעל אף שהנתבעת נחקרה ארוכות ביום 15.4.1999 בנוגע לשימוש לא ראוי בחשבון בנק פרטי לעסקי החייב, והובהר לה שמדובר בפעולה העלולה להיחשב כהונאת נושים, היא לא נמנעה מלפתוח חשבון בנק חדש בשנת 2000 ולהעניק לבעלה את האפשרות לעשות בו שימוש דומה (סעיף 39 לתצהירה; עמ' 35 לפרוטוקול, שורות 9-10).

35.              הנתבעת נשאלה אם בשנים 2004-2005 ידעה על קשייו הכלכליים של החייב, והשתהתה במתן תשובה, אף שבסופו של דבר נאלצה להודות כי ידעה על כך "פחות או יותר" (עמ' 29 לפרוטוקול, שורות 6-12). תשובה זו אינה מתיישבת עם ההליך שהתנהל בשנת 1999, או עם הצהרתה לפיה ביצעה בעבר מהלכים שונים בעניין הרכוש מתוך מגמה שלא להיחשף לסיכון הטמון בענייניו העסקיים של בעלה, או למצער עם תצהירה בו טענה כי בשנת 2003 ביצעה בירור במסגרתו גילתה שמצבו הכלכלי של החייב "בכי רע וללא תקנה" (סעיף 40 לתצהיר).

36.              פרט משלים אחרון בהקשר זה עניינו בעובדה כי על אף שלטענת בני הזוג לא שילם החייב את המזונות שהושתו עליו במסגרת ההסכם, מצא הוא לנכון לשלם סכום מסויים ששימש את הנתבעת בפועל לתשלום המשכנתא (סעיף 65 לתצהיר הנתבעת). בפועל התברר שהסכום ששולם היה גבוה מהנטען על ידה (לדבריה דובר בסכום של 53,500 ¤ ואילו בפועל הסכום עלה כדי 60,000 ¤; כך עולה מההסכם החתום על ידי בני הזוג, שסומן ה' בת/10, ושהנתבע אישר את חתימתו עליו – עמ' 85 לפרוטוקול, שורות 4-5) וכי הסכום שולם מחודש אוגוסט 2005 ועד לחודש יולי 2006 (עמ' 44 לפרוטוקול, שורות 7-25). ההסכם עם הבנק נחתם ביום 23.6.05, כחודש לאחר הגירושין. מאחר ומהתיעוד הנוגע לחוב המשכנתא, שסולק במלואו, עולה שהסכום שולם, הרי שחלק מהסכומים הנ"ל שולמו לאחר שמונה כונס בעניינו של החייב, וכל כולו שולם לאחר שנפתח תיק איחוד בעניינו של החייב (נספח ג' לבקשה למתן צו מניעה זמני, מיום 7.3.05).  הנתבע, שהעיד כי "בגדול אני לא משלם מזונות" אף שבתקופות מסויימות שילם סכומים כאלה ואחרים (עמ' 83 לפרוטוקול, שורות 9-13), השיב בחקירתו כי עזר לנתבעת לשלם את המשכנתא "כמה שיכלתי... בכמה עשרות אלפי שקלים אני מניח" (עמ' 84 לפרוטוקול, שורות 11-14; לאחר מכן ניסה הנתבעת לשוב בו ולטעון כי הסכום שולם על ידי אחיו, אולם טענה זו הועלתה בשלב מאוחר, לאחר תשובה ברורה מצדו, והיא אף עומדת לכאורה בניגוד למסמכים שהוצגו). מכאן שלשיטת החייב לא היה בידו לשלם את המזונות בהן חב על פי ההסכם שקיבל תוקף של פסק-דין, אולם הוא לא ראה כל מניעה לסייע לנתבעת לשלם את המשכנתא ב"כמה עשרות אלפי שקלים", אף שלא התחייב כלל לעשות כן במסגרת הסכם הגירושין. לצורך זה אף התנדב החייב לחתום על הסכם מול הבנק הממשכן, חודש לאחר שהסכם הגירושין קיבל תוקף של פסק-דין, ולשלם סכום של 60,000 ¤ (ששולם בפועל, בתקופה בה חובות אחרים לא נפרעו) אף שלא התחייב לשלמו במסגרת הסכם הגירושין.

37.              התמונה המצטיירת מאופן התנהלות בני הזוג בשנים מאז רכישת המגרש ועד לחתימה על הסכם הגירושין הוא כי השניים ניהלו משק בית משותף לכל דבר ועניין, כאשר הסכומים הנחוצים לרכישת המגרש ובניית הבית שולמו על ידי הכנסותיהם המשותפות, שחלקן הגדול נבע מהכנסות החייב. הזכויות נרשמו במלואן על שם החייב, ולטובת הנתבעת נרשם משכון בלבד, כשעבוד מדרגה שניה. אף אם יתקבל הסבר בני הזוג בנוגע לסיבה בגינה לא ניתן היה לרשום ב"זמן אמת" את הזכויות בנכס על שמם של השניים, ואף בהתעלם מהשאלה מדוע לא נעשה הדבר במועד מאוחר יותר, המירב שניתן לומר הוא שרישום המשכון נועד להצהיר על כי גם לנתבעת זכויות בנכס, ואלה אינן שייכות במלואן לחייב, על אף הרישום המעיד לכאורה על הימצאות מלוא הזכויות בידיו. כן עולה שהנתבעת לא נמנעה מלשתף פעולה עם החייב בניהול חשבונותיו העסקיים דרך חשבונותיה הפרטיים, אף שהיתה מודעת בפועל לעובדה שבחשבונות אלה נעשות העברות עסקיות לכל דבר ועניין (מעיון בדפי החשבון), ואף שידעה או היה עליה לדעת שהחייב מצוי בקשיים עסקיים ניכרים בשנים בהן נעשתה הפעילות (כעולה מעדותו). מכאן שהנתבעת שיתפה פעולה בניהול עסקי לא הוגן, שפגע בנושים פוטנציאליים. על דרך פעולה זו שבה לכאורה גם בשנת 2000, לאחר שכבר הועמדה על הפסול שבדרך פעולה זו. החייב נקלע לקשיים עסקיים, גם לדבריו, כבר בתחילת שנות ה- 2000, ולא ניתן לתת כל אמון בעדות הנתבעת לפיה לא היתה מודעת לקשיים אלה. מכאן שבמועד עריכת הסכם הגירושין "השני" שקיבל תוקף של פסק-דין בשנת 2005, זמן רב לאחר שההסתבכות העסקית היתה גלויה וידועה לכל, ניתן לקבוע בנקל שהנתבעת היתה מודעת היטב לנושים הצובאים על דלתותיו של החייב. ממילא ברור מדוע ביקשה הנתבעת להעביר את הזכויות בבית על שמה, ולמנוע מהנושים את חלקו של החייב בזכויות במגרש ובבית. גם ההתנהלות לאחר הסכם הגירושין, והתנדבותו של החייב לשאת באופן ישיר בתשלום חלק מהמשכנתא על אף שביקש להכריז על עצמו כפושט רגל, מצביעים על שההסכם לפיו הועבר הנכס במלואו על שם הנתבעת אינו משקף את מצב הדברים כהווייתם.

 

38.              בשולי הדברים, ואף שלא נודעת לעניין זה חשיבות לצורך ההכרעה דלעיל, אעיר כי בני הזוג אינם יכולים להיבנות מהצהרתם למל"ל לפיה הם פרודים מחודש נובמבר 2002, שעה שהצהרה זו נעשתה חודש לפני החתימה על הסכם הגירושין, וזאת לנוכח כל האמור לעיל. כן אבהיר שלא מצאתי לנכון להידרש לתהיות, המוצדקות למדי, שהעלתה התובעת בנוגע למגורי החייב בדירה ברחוב רחמילביץ אף שגם לגירסתו אין הוא משלם מזונות ואף לא שכר דירה, וגם לא לעובדה כי הנתבעת פתחה בהליך בעניין זה באיחור רב ביותר ולא נראה שנקטה כל צעד שהוא לאחר פתיחת ההליך. לעניינים אלה אין השלכה ישירה על המחלוקת הממוקדת שבין הצדדים, ולפיכך אין צורך להידרש להם.

39.              לסיכומו של דבר: המסקנה העולה מהאמור לעיל הוא שהקביעות בהסכם הגירושין לפיהם הבית "ישאר רשום על שם האישה" אין בהן מאום ככל שהדברים נוגעים לתובעת. לא די שאמירה זו בהסכם אינה נכונה עובדתית (שהרי הזכויות בבית לא היו רשומות מעולם על שם הנתבעת, וכל שנרשם לטובתה הוא משכון, וממילא לא היה מקום לאמירה לפיה הבית "ישאר רשום" על שם הנתבעת), אלא שקביעה זו של הצדדים נעשתה אך ורק לצורך הונאת נושים, על רקע ידיעה ברורה של בני הזוג בנוגע למצבו הכלכלי הדחוק של החייב, ומתוך נסיון למלט מידי הנושים את חלקו של החייב בנכס. מכאן  שאמירה זו שבהסכם היא בגדר חוזה למראית עין, והיא בטלה ואינה תקפה כלפי התובעת.

הזכויות ברכב

40.              לטענת הנתבעת נרכש הרכב, ג'יפ מסוג מיצובישי פג'ארו משנת יצור 2000, שנרכש כרכב חדש במהלך שנת 2000, מכספים שקיבלה עבור מכירת רכבה המשומש (רנו 19), חסכונותיה ו"סכום כסף נוסף שהעניק לי התובע [צ"ל החייב – ר.ו.] במתנה, לצורך רכישת הרכב" (סעיף 29 לתצהיר). מרשיון הרכב (נספח ט' לתצהיר) עולה שהרכב רשום על שם הנתבעת, וכי קיים רישום ברשיון הרכב לפיו "הרכב מעוקל". הצדדים לא נחלקו בנוגע להלכה לפיה הרישום במשרד הרישוי אינו קונסטיטוטיבי אלא דקלרטיבי ואין בו כדי להעיד בהכרח על הבעלות ברכב בפועל (ראו ע"א 492/64 יעקב לוי נ' משה וייס, פ"ד יט(1) 586, 588 (1965); ע"א 634/79 קון נ' חסון, פ"ד לה(3) 611, 614-615 (1981); ע"א 782/86 חברת אוטובוסים מטאר אל קודס נ' מנהל מס ערך מוסף, פ"ד מג(2) 564, 570 (1989); נינה זלצמן ועופר גרוסקופף "'הסוואת משכון' – הצעה לעיון חוזר בהלכת קולומבו" עיוני משפט כו (תשס"ב) 79, 102 בה"ש 66; והשוו ע"א 596/98 פחטר נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, מיום 23.12.1998, בפיסקה 4 לפסק-הדין; רע"א 5379/95 סהר נ' בנק דיסקונט, פ"ד נא(4) 464, 472-473 (1997); ע"א 1680/03 לוי נ' ברקול, פ"ד נח(6) 941, 948ז-949א (2004)). ממילא סובבת מחלוקתם את השאלה אם אכן הוכח שהרכב הוא רכושה הבלעדי של הנתבעת אם לאו.

 

41.              הנתבעת, נאמנה לשיטתה, לא הביאה כל ראיה שהיא בנוגע למקורות הכספיים ששימשוה לרכישת הרכב. ממילא, ועל רקע חוסר האמון הכללי שיש לרחוש לעדותה, שנסתרה בנקודות רבות, לא ניתן להסתמך על עדותה לבדה בהקשר זה. לא למותר לציין כי ההנחה שעלה בידיה לרכוש רכב יקר ערך מ"חסכונותיה", ממשכורת שעמדה בשנת 1998 על 4,000 ¤, היא תמוהה למדי. הדברים קל וחומר לנוכח טענותיה בהליך הפירוק לפיהם עשה החייב שימוש בחשבונה הפרטי בשנת 1996 כשהוא מוציא ממנו גם את החסכונות שהיו לזכותה באותו חשבון באותה עת, עניין לו נדרש גם בית המשפט העליון באותו הליך. אם כך הם פני הדברים, מנין צברה הנתבעת לפתע סכומים משמעותיים לרכישת רכב יקר למדי?

42.              בעדותה השיבה הנתבעת שהחייב העניק לה במתנה את מלוא ההפרש שבין מחירו של רכב רנו 19 משומש מודל 1995 (עמ' 51 לפרוטוקול, שורות 12-13) ובין מחירו של ג'יפ פג'ארו חדש (שם, שורות 8-9: "המתנה זה ההפרש בין הרנו 19 לפג'ארו"). דומה שאף ללא שימוש ב"ידיעה שיפוטית" ניתן לומר כי הפרש המחירים בין השניים משמעותי עד למאד. אין ספק כי הוא עולה עשרת מונים על הסכום שטען החייב שהעניק לנתבעת במתנה לעניין זה – "אני מניח שזה היה בסביבות 2,500 דולר, 3,000" (עמ' 79 לפרוטוקול, שורות 7-8). אשר לעיקול, כל שידעה הנתבעת לומר הוא כי הרכב עוקל "פעם אחת" אך לא זכור לה על ידי מי, מתי ומדוע (עמ' 51 לפרוטוקול, שורה 21 – עמ' 52 לפרוטוקול, שורה 9).

43.              גם לעניין זה המסקנה היא שאף אם הרכב מומן באופן חלקי על ידי מכירת רכב קודם בו עשתה הנתבעת שימוש, ואף אם נרשם הרכב על שמה והיא שעשתה בו שימוש בדרך כלל (הנתבע עשה אותה עת שימוש ברכב של החברה) אין בכך כדי להביא למסקנה שהרכב אינו בבעלות משותפת של בני הזוג. ההנחה הרווחת היא שבני זוג נשואים נוטים לרכוש נכסים, ובעיקר נכסים יקרי ערך, בשיתוף. עניין זה ניתן להוכחה בדרך של הצבעה על ראיות המוכיחות כוונה של בני הזוג לרכוש את הנכס במשותף (ראו יהושע ויסמן דיני קניין – בעלות ושיתוף (תשנ"ז) 198-200; מיגל דויטש קניין (כרך א', תשנ"ז) 634 בה"ש 366, ובעמ' 642-643), ולצורכה ניתן לפנות למערכת הדינים הכללית כדי "לקבוע בעלות אמיתית ולא פורמאלית ברכוש" (ע"א 1915/91 יעקובי נ' יעקובי, פ"ד מט(3) 529, 621ד (1995); רע"א 8672/00 אבו רומי נ' אבו רומי, פ"ד נו(6) 175, 184ב-ג (2002)). במקרה דנא הובהר לעיל שבני הזוג ניהלו משק בית משותף, ומרבית ההכנסות ששימשו לניהול משק הבית נזקפו לזכות החייב. מעדות הנתבעת אף עולה שבפועל שולם רוב הסכום ששימש לרכישת הרכב על ידי החייב. ממילא עולה ונובעת המסקנה שהרכב נרכש על ידי בני הזוג לצורך שימושו של התא המשפחתי, מהכנסתם המשותפת, ואף אם השימוש היומיומי ברכב נעשה על ידי הנתבעת אין בכך כדי להוציא מהמסקנה כי מדובר ברכוש שבבעלותם המשותפת. 

 

44.              לפיכך הגעתי לכלל מסקנה כי הוכח שגם הבעלות ברכב, אף שנרשמה על שמה של הנתבעת, נתונה היתה לשני בני הזוג במשותף. על בסיס קביעה זו, ועל רקע ההנמקות שהובאו לעיל, יש לקבוע גם את בטלותן של ההצהרות בעניין הבעלות ברכב בסעיף 10 להסכם הגירושין. לפיכך יש להיעתר לבקשת התובעת ולהצהיר כי מחצית מהזכויות ברכב מוקנות לחייב.

סוף דבר

45.              לנוכח כל האמור לעיל, ולאחר שהגעתי לכלל מסקנה לפיה הקביעות בהסכם הגירושין בנוגע להעברת הרכוש לידי הנתבעת 2 נעשו למראית עין והן בטלות, ניתן בזה סעד הצהרתי הקובע כי החייב (הנתבע 1) הוא הבעלים של מחצית מהזכויות בדירה שברחוב רחמילביץ 34/9 בירושלים, וכן הבעלים של מחצית מהזכויות במגרש ובבית שברחוב בר און 16 בירושלים ושל מחצית מהזכויות בג'יפ מיצובישי פג'ארו מ.ר. 5968823. קביעות אלה מצטרפות לקביעות שנעשו בנוגע ליתר הנתבעים, כפי שפורטו בפיסקאות 1-2 של פסק-הדין.

 

46.              הנתבעת 2 תישא בהוצאות המשפט של התובעת וכן בשכ"ט עורכי-דינה בסכום של 30,000 ¤ ומע"מ.

המזכירות תשלח העתק מפסק-הדין לצדדים.

 

ניתן היום, כ"ב בניסן תשס"ט (16 באפריל 2009), בהעדר הצדדים.

 

                                                                                                       __________________

                                             רם וינוגרד, שופט

Source: 
http://info1.court.gov.il/Prod03\ManamHTML5.nsf/92D420E7106B3C1F4225759A0056B8E4/$FILE/4752BB8F89095BDB4225759100215647.html
תאריך: 
16/04/09
Case ID: 
648_5
Case type: 
הפ
סיווגים
שופטים : מהראיות שהוצגו בפני בית המשפט עולה כי במהלך שנת 1996 שימש חשבון הבנק הפרטי של הנתבעת את החייב לצורך ביצוע פעילויות עסקיות (עניין זה נדון בפסקי-הדין שנזכרו בפיסקה 4 לעיל). הנתבעת טענה שלא היה ידוע לה דבר על פעילותו של החייב
מהראיות שהוצגו בפני בית המשפט עולה כי במהלך שנת 1996 שימש חשבון הבנק הפרטי של הנתבעת את החייב לצורך ביצוע פעילויות עסקיות (עניין זה נדון בפסקי-הדין שנזכרו בפיסקה 4 לעיל). הנתבעת טענה שלא היה ידוע לה דבר על פעילותו של החייב
עורכי דין : אסף רון שלום פוריס שרון מנדלבאום
אסף רון
שלום פוריס
שרון מנדלבאום
Powered by Drupal, an open source content management system