אור טל קלושניר נ. פנינה מיכלסו


 

 

בתי המשפט

א  034724/05

בית משפט השלום תל אביב-יפו

 

19/04/2009

 תאריך:

כבוד השופט יחזקאל הראל

לפני:

 

 

 

 

 

התובעים

1. אור טל??קלושינר

2. חן מאור טל??קלושינר

3. אסתר טל??קלושינר

שלושתם ע"י ב"כ עו"ד פנחס גרון

בעניין:


 

נ  ג  ד

 

 

 

 

 

 

 

הנתבעים

1. פנינה מיכלסון

2. הפניקס הישראלי – חברה לביטוח בע"מ

שתיהן ע"י ב"כ עו"ד משה עבדי

3. אליהו – חברה לביטוח בע"מ

ע"י ב"כ עוה"ד סיגל דומניץ ממשרד עו"ד יעקב לביא

4. שלמה קלדרון – נדחתה

5. כלל – חברה לביטוח בע"מ – נדחתה

שניהם ע"י ב"כ עו"ד אילן ירון

פסק??דין

 

מבוא

 

1.               לפניי תביעת התובעים בגין מותו ביום 28/07/04 של המנוח יעקב טל??קלושינר ז"ל (להלן: "המנוח"). המנוח, יליד 18/02/1953, נהרג והוא כבן 51 שנים, ב"תאונת דרכים", כמשמעה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה??1975, ס"ח 780 (להלן: "החוק").

 

2.                תובעת 1, אור טל??קלושינר, ילידת 30/11/02 (להלן: "אור"), ותובע 2, חן מאור טל??קלושינר, יליד 28/05/04 (להלן: "חן") (אור וחן ייקראו להלן יחדיו: "הקטינים"), הם ילדיו של המנוח. תובעת 3, אסתר טל??קלושינר, ילידת 03/01/69 (להלן: "התובעת"), היא אלמנתו של המנוח (הקטינים והתובעת ייקראו להלן יחדיו: "התובעים").

 

3.               התובעת והמנוח הכירו בשנת 1990 ונישאו בשנת 2002.

 

4.               אור וחן הם ילדיהם המשותפים של המנוח והתובעת. המנוח השאיר אחריו חמישה ילדים נוספים שלא הגישו תביעה נגד הנתבעים. שלושה ילדים (להלן: "שלושת הילדים") מתוך חמשת ילדיו הנוספים של המנוח נולדו מנישואיו (השניים) לגב' נאוה רוזנבלום, והשניים הנותרים נולדו מנישואיו הראשונים.

 

5.                תביעת התובעים הוגשה כתביעת תלויים ועיזבון. המחלוקת סובבת סביב שיעור הנזק והשאלה על מי מוטלת החבות לפצות את התובעים בגין נזקיהם.

 

6.               נתבעת 1, פנינה מיכלסון (להלן: "הנתבעת"), הייתה בזמנים הרלוונטיים לתביעה זו נהגת רכב מסוג 'סובארו' בעל מספר הרישוי 03?224?42 (להלן: "הסובארו"), ונתבעת 2, 'הפניקס הישראלי – חברה לביטוח בע"מ' (להלן: "הפניקס"), הייתה בזמנים הרלוונטיים לתביעה זו מבטחת השימוש בסובארו. 

 

7.               נתבעת 3, 'אליהו – חברה לביטוח בע"מ' (להלן: "אליהו"), הייתה בזמנים הרלוונטיים לתביעה זו מבטחת השימוש ברכב מסוג 'יונדאי' בעל מספר הרישוי  10?865?20 (להלן: "היונדאי").

 

8.               נתבע 4, שלמה קלדרון (להלן: "הנתבע"), היה בזמנים הרלוונטיים לתביעה זו המחזיק והנהג של רכב גרר בעל מספר הרישוי 15?810?28 (להלן: "הגרר").

 

9.               נתבעת 4, 'כלל – חברה לביטוח בע"מ' (להלן: "כלל"), הייתה בזמנים הרלוונטיים לתביעה זו מבטחת השימוש בגרר. 

 

10.           התביעה הוגשה בתחילה נגד הנתבעת והפניקס בלבד. נוכח טענות השתיים כי החבות מוטלת על אליהו וכלל ולחלופין גם עליהן, תוקנה התביעה ואליהו, הנתבע וכלל צורפו כנתבעים נוספים. לאחר שהוגשו סיכומי הצדדים, למעט סיכומי הנתבע וכלל (נתבעים 4–5), הגיעו הצדדים להסכמה שלפיה תידחה תביעת התובעים נגד נתבעים 4–5.

 

11.            פסק??הדין ניתן לאחר שהובאו לפניי הראיות כדלקמן:

ראיות התובעים: התובעת; אמה של התובעת, הגב' אביבה רחמים (להלן: "הסבתא"); בעל השליטה והמנהל של החברה המרכזית בע"מ (להלן: "החברה המרכזית"), מר מיכאל גרוס; חברתה הטובה של התובעת, הגב' מירב זגגי; עו"ד אוסטרובסקי; הגב' הדס פריימן, אשר טיפלה זמן-מה באור ובחן.

ראיות הפניקס:  הנתבעת; חוות דעתו של מהנדס רכב, מר מנחם שדה (להלן: "מר שדה"); בוחן התנועה אשר חקר את נסיבות אירוע התאונה, השוטר רס"מ אסף שזו (להלן: "הבוחן"); רו"ח חיים כהן; עובדת מחלקת השכר בעיריית רמת??גן, הגב' חנה קולמן; הגב' נאוה רוזנבלום (להלן: "הגרושה"); מעבידה? לשעבר של התובעת, מר ראובן שחר; מנהלת חברת 'רום שינוע' (מעבידתו לשעבר של המנוח), הגב' ציפורה בילובסקי.

ראיות אליהו: חוות דעתו של יועץ בטיחות תנועה; מר וילקיסקי, שנהג ביונדאי עובר לתאונה; אינג' גדי וייסמן (להלן: "אינג' וייסמן").

ראיות הנתבע וכלל: הנתבע בעצמו.

 

כמו-כן קראתי בעיון את חוות דעתו של המומחה הרפואי מטעם ביהמ"ש, הקרדיולוג פרופ' אליעזר קפלינסקי, את סיכומי הצדדים ואת המסמכים שהוגשו מטעמם, לרבות תצהירי העדויות הראשיות ופרוטוקולי הדיון.

 

לאחר שהוגשו סיכומי הצדדים ביקשתי בהחלטותיי מיום 27/01/09, מיום 04/02009 ומיום 08/02/09 את עמדות הצדדים נוכח השאלות שעלו מהסוגיות שבמחלוקת. ביום 09/02/09 התקיים דיון בנוכחות כל ב"כ בעלי-הדין, ובו נמסרו התיחסויותיהם ועמדותיהם.

במהלך הדיון לובנו הסוגיות, ולבקשת הצדדים הותר להם להגיב בו-זמנית לסוגיות שהופנו אליהם. לבקשת הצדדים, הפנה בית המשפט שאלת הבהרה לפרופ' קפלינסקי בדבר תוחלת חיי המנוח אלמלא התאונה.

 

ביום 01/04/09 הוגשו חוו?ת דעתו העדכניות של האקטואר שי ספיר וניתן היה לסיים את מלאכת כתיבת פסק??הדין.

 

12.            כל ההדגשות להלן אינן מופיעות במקור אלא אם ייאמר אחרת.

 

הסוגיות הנדרשות להכרעה

 

שאלת החבות

 

13.            להלן הסוגיות הנדרשות להכרעה בסוגיית החבות:

·        נסיבות אירוע התאונה;

·        סדר פגיעות הסובארו ביונדאי ובמנוח;

·        משמעות חנייתה של היונדאי בשול הדרך;

·        האם עשה המנוח שימוש ביונדאי;

·        האם עסקינן בתאונה מעורבת;

·        האם הנתבעת והפניקס מנועות מלטעון טענות עובדתיות בשל השתק שיפוטי; חוסר תום לב; מניעות.

 

שיעור הנזק

 

14.            להלן הסוגיות הנדרשות להכרעה בסוגיית שיעור הנזק:

·        מה היו תכניותיהם של המנוח והתובעת להשתלבות בשוק העבודה בזמן גידול הקטינים והאם היו תכניות אלו ניתנות למימוש לאורך זמן;

·        בסיס שכרם של המנוח והתובעת;

·        האם התובעת לא שבה לעבודתה הקודמת בשל רצונה לטפל בילדיה שהתייתמו מאביהם, או בלא כל קשר לתאונה;

·        בחינת סבירות החלטת התובעת שלא לשוב לעבודתה הקודמת ואופן הפיצוי;

·        האם העובדה כי מעשה העוולה מנע מבני הזוג קלושינר להוציא אל הפועל את תכניותיהם, ובכך לשכנע בראיות "חד משמעיות" כי התכניות היו מתממשות ובהצלחה, אינה עולה כדי נזק ראייתי;

·        האם קיים הבדל בין תביעת תלויים לבין תביעה בגין שנים אבודות, בכל הנוגע לשינויים שחלו לאחר קרות מעשה העוולה;

·        אם התשובה חיובית – חישוב בסיסי שכר שונים של התובעת בין התביעות החלופיות;

·        האם התובעת היא בגדר "מיטיבה" בגין מימון/הספקת שירותי אב מטעמה ו/או על ידה ממועד התאונה ועד למועד מתן פסק??הדין;

·         אם התשובה חיובית – פסיקת פיצוי נפרד לתובעת בהיותה מיטיבה, נוסף על הפיצוי המגיע לה בגין תלות/יורשת עיזבון המנוח, ו"נטרול" פיצוי זה מתשלומי המל"ל המנוכים מן הפיצוי;

·        האם יש לנכות מתביעת התלויים את הפיצוי שנפסק לטובת העזבון;

·        האם זכאית התובעת לפיצוי בגין אבדן מתנה (חלק מתמורת מכירת דירה) שלטענתה הייתה אמורה לקבל מהמנוח אילולא נהרג.

 
שאלת החבות

 

העובדות שאינן שנויות במחלוקת

 

15.            להלן העובדות אשר בסופו של יום אינן שנויות במחלוקת:

 

·      ביום 28/07/04 נהג מר וילקיסקי ביונדאי לכיוון ירושלים. בהגיעו לקרבת היישוב מוצא חש בתקלה במכונית ועל??כן עצר אותה בשול הימני של הדרך (להלן: "השול") מימין ובאופן מקביל לקצה הצר והולך של מפרץ חניה של תחנת אוטובוס (להלן: "המפרץ").

·      מר וילקיסקי יצא מהיונדאי, הרים את מכסה המנוע והגיע למסקנה כי אירעה תקלה ביונדאי.

·      מר וילקיסקי השאיר היונדאי עם אורות מהבהבים.

·      מר וילקיסקי התקשר לשירותי הגרירה והזמין גרר.

·      מר וילקיסקי התקשר למנוח והודיעו? כי אינו יכול להמשיך בנסיעה לירושלים. הוסכם ביניהם כי המנוח יגיע למקום עם רכב חליפי על מנת שמר וילקיסקי יוכל להמשיך בנסיעה באמצעות אותו רכב חליפי, וכי המנוח ימתין במקום לגרר שהוזמן.

·      המנוח הגיע עם רכב חליפי. מר וילקיסקי המשיך בנסיעה לירושלים ברכב החליפי, והמנוח נשאר במפרץ והמתין לגרר שאמור היה להגיע. מר וילקיסקי מסר לידי המנוח את מפתחות היונדאי ואת קוד ההתנעה.

·      זמן-מה לאחר מכן הגיע הגרר למקום כשהוא נהוג בידי הנתבע.

·      בהגיעו למקום הבחין הנתבע במנוח העומד מחוץ ליונדאי. המנוח והנתבע זיהו זה את זה. הגרר חלף על??פני היונדאי, שחנתה בשול הימני, הנתבע עצר את הגרר, חזר בנסיעה לאחור והחנה את הגרר בהמשך השול לפני היונדאי לכיוון ירושלים, כאשר הגלגל הקדמי השמאלי בולט מעט מחוץ לסימון השול שעל??גבי הכביש.

·      הנתבע ירד מהגרר והלך במרווח שבין הגרר ובין הגדר כדי לפתוח את ה"משקפיים" של הגרר, על מנת שיוכל לגרור את היונדאי.

·      אותה שעה פגעה הנתבעת, שנהגה בסובארו לכיוון ירושלים, עם חזית הסובארו במנוח, וזה הוטח על הכביש.

·      נוסף על הפגיעה במנוח פגעה הסובארו ביונדאי, ואחר כך בגרר.

 

המחלוקות שבין הצדדים

 

 

16.            בסופו של יום נותרו הצדדים חלוקים בשאלה על מי מבין שני כלי-הרכב ושתי חברות הביטוח, בהתאמה, מוטלת החבות לפצות את התובעים.

 

17.            לטענת הפניקס, המנוח הוא "משתמש" ביונדאי, ועל??כן החבות מוטלת אך ורק על אליהו, מבטחת היונדאי. לחלופין, אם יקבע בית המשפט כי המנוח אינו בגדר "משתמש" ביונדאי – עסקינן ב"תאונה מעורבת", כמשמעות המונח בס' 3(ב) לחוק, ויש לחלק את החבות בין שתי המבטחות.

 

18.            לטענת אליהו, התובע אינו בגדר "משתמש" ביונדאי; אין עסקינן בתאונה מעורבת; החבות מוטלת כל כולה על הפניקס בלבד.

 

ממצאים ומסקנות

 

19.            אקדים ואומר כי הגעתי למסקנה שהחבות מוטלת כל כולה על הפניקס בלבד, וזאת בהתבסס על העובדות והמסקנות כדלקמן:

·        המנוח אינו בגדר "משתמש" ביונדאי;

·        הסובארו פגעה במנוח;

·        גופו של המנוח נחבט בחלק הקדמי-ימני של הסובארו, לרבות השמשה והגג, נהדף קדימה למרחק ונמצא מוטל על הכביש;

·        לאחר הפגיעה במנוח פגעה הסובארו ביונדאי;

·        מיד לאחר הפגיעה ביונדאי פגעה הסובארו בגרר;

·        משמע – הפגיעה ביונדאי ובגרר אירעה לאחר הפגיעה במנוח.

 

האם עסקינן בתאונה מעורבת?

 

מבוא

 

20.            נגד הנתבעת הוגש כתב אישום בבית המשפט לתעבורה בירושלים (ת"ד 3226/04) בגין הפגיעה במנוח (להלן: "ההליך הפלילי"). כבוד השופט י' ריבלין זיכה את הנתבעת מחמת הספק לאחר ששמע את הראיות שהובאו לפניו, ובכללן עדויות הבוחן, הנתבעת ואינג' וייסמן, שאת שירותיו שכרה. ערעור שהגישה המדינה על פסק??הדין נדחה.

 

21.            הבוחן סבר כי הנתבעת סטתה עם רכבה ימינה לעבר היונדאי, שעמד בשול הימני, פגעה בו, ולאחר שסטתה שמאלה פגעה במנוח, שעמד בין היונדאי לבין הגרר, הדפה אותו לעבר המקום שבו נמצא מוטל על הכביש ואז פגעה בגרר.

 

22.            אינג' וייסמן, שהעיד מטעמה של הנתבעת בהליך הפלילי, סבר לעומתו כי המנוח נפגע שעה שהיה על נתיב נסיעת הסובארו, וכי רק לאחר הפגיעה במנוח פגעה הסובארו ביונדאי ובגרר.

 

23.            בבית משפט זה טענו הפניקס והנתבעת בכתב הגנתן כי הסובארו פגעה תחילה ביונדאי ורק לאחר מכן במנוח ובגרר. כן הוסיפו וטענו בכתב הגנתן, כי במהלך הדיפת הסובארו את המנוח פגע המנוח בגרר, ורק לאחר מכן נחבט על הכביש ומצא את מותו.

 

24.            לתמיכה בגרסה זו, נעזרה הפניקס בחוות דעתו ובעדותו של מר שדה, בעוד אליהו אימצה את דעתו של אינג' וייסמן, אשר הגיש חוות דעת מטעמה והעיד בבית משפט זה (יוזכר כי הנתבעת עשתה שימוש בחוות דעתו של אינג' וייסמן במסגרת הגנתה בהליך הפלילי).

 

25.            קודם לתחילת שמיעת הראיות הגישה אליהו בקשה להורות על הוצאת חוות דעתו של מר שדה מתיק בית המשפט, בטענה כי הנתבעת והפניקס מנועות, מטעמים של השתק שיפוטי, מלהגיש את חוות דעתו ומלהסתמך על דוח הבוחן, שכן במסגרת התיק הפלילי טענה הנתבעת טענות עובדתיות הפוכות.

 

26.            הנתבעת והפניקס התנגדו לבקשה. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים החלטתי, מטעמי יעילות ומבלי לפגוע בטענות מי מהצדדים, כי תישמענה כל הראיות שבדעת מי מהצדדים להגישן, וכי ההכרעה בטענות אליהו תיעשה במסגרת פסק??הדין. משכך נשמעו ראיות הצדדים, לרבות עדויותיהם של הבוחן ושל מר שדה.

 

27.            הפניקס הופטרה, לבקשתה, מהגשת תצהיר עדות ראשית מטעמה של הנתבעת, שהתייצבה כעדת הגנה מטעם עצמה ומטעם הפניקס. הנתבעת לא מסרה במסגרת עדותה הראשית כל גרסה בדבר נסיבות אירוע התאונה, וזו התמצתה במספר שאלות טכניות בלבד. על??כן הובאה גרסת הנתבעת במסגרת התביעה דנן במהלך חקירתה הנגדית בלבד.

 

נסיבות אירוע התאונה

 

28.            במהלך שמיעת הראיות נאלצתי להקדיש זמן שיפוטי רב לצורך שמיעת הראיות בדבר נסיבות האירוע. במסגרת זו הוקדש זמן רב לחקירותיהם הנגדיות של מר שדה, של הבוחן ושל אינג' וייסמן. סיכומי הפניקס ואליהו השתרעו על??פני עמודים רבים בדיון בסוגיה זו.

 

29.            סיכומי הפניקס והנתבעת מנתחים בפירוט את עדות הנתבעת ואת גרסאותיה השונות (בהודעתה במשטרה ביום התאונה; בהודעתה במשטרה למחרת התאונה; בעדותה בבית המשפט בהליך הפלילי; בעדותה בבית משפט זה). הנתבעת מסרה גרסאות שונות וסותרות בדבר סדר הפגיעה של הסובארו ביונדאי ובמנוח. אין חולק על כך שגרסתה בהודעתה הראשונה, שנתנה כשעתיים לאחר התאונה, זהה לגרסתה בהליך זה.

 

30.            בסיכומיהן מבקשות הנתבעת והפניקס לקבוע כי יש להעדיף את דעות המומחים – הבוחן ומר שדה – מעדות הנתבעת.

 

31.            ייאמר כי הנתבעת היא האדם היחיד שהיה ביכולתו למסור גרסה באופן בלתי-אמצעי על אודות נסיבות התאונה. כל העדים האחרים (למעט הנתבע, אשר לא ראה את התאונה עצמה) הם בגדר עדים מומחים, שעדויותיהם הן עדויות סברה המותרות לעדים מומחים. כאשר מונחת על הכף עדות בלתי-אמצעית וישירה בדבר נסיבות האירוע, יש להעדיפה מעדות שבמומחיות, שהיא בגדר עדות סברה, וזאת במיוחד מקום שהעדות הישירה עומדת בניגוד לאינטרס של אותו עד, שהוא בעל??דין.

 

32.            בהודעתה הראשונה במשטרה מסרה הנתבעת כי פגעה תחילה במנוח, שהלך על הכביש, וכי עקב הפגיעה סטתה הסובארו לימין ופגעה ביונדאי ואחר??כך בגרר. כאמור, בחקירתה הנגדית בבית משפט זה אישרה הנתבעת כי גרסתה זו היא הגרסה הנכונה, ולא הגרסאות הנוספות שמסרה בשלבים מאוחרים יותר.

 

33.            הנתבעת הסבירה בעדותה בבית משפט זה את הסתירות בגרסאותיה:

 

"ת.      הגירסה הראשונה היתה בבית החולים וזאת הגירסה כשעתיים לאחר התאונה וזה מה שיצא לי שנראה לי שהכי קרוב לאירוע. כמה ימים אחרי נסעתי לירושלים בכוונה להגיד שהחקירה כבר נעשתה והרגשתי ממש לא טוב ואחד החוקרים לא זה שפה השני אמר שאם לא אדבר ואשמור על זכות השתיקה יכניסו אותי באותו רגע למאסר. הגישו לי כל מיני שרטוטים ואמרו לי שזה חנה כאן וזה חנה כאן ולכן יצא מה שיצא."

 

(עמוד 7 לפרוטוקול יום 05/03/08, שורות 14–19)

ובהמשך נשאלה:

 

"ש.      האם הגירסה הראשונה של העדות הראשונה כשעתיים לאחר התאונה היא הגירסה הנכונה.

ת.        כן."

 

(עמ' 8, שורות 7–9)

 

34.            הודעת הנתבעת במשטרה היא בגדר "הודאת בעל??דין" במסגרת תביעה זו. הנתבעת, בעלת??דין בתביעה שלפנינו, שבה ואישרה בעדותה בבית משפט זה את הודעתה הראשונה במשטרה בדבר נסיבות אירוע התאונה ודחתה את גרסאותיה הנוספות שנמסרו בשלבים מאוחרים יותר.

 

35.            מסקנת הבוחן ומר שדה הייתה כי הסובארו סטתה מנתיב נסיעתה ופגעה ביונדאי ואחר??כך במנוח.

 

36.            הבוחן ומר שדה לא הביאו כל טעם לסטיית הסובארו. מהתצלומים שצילם הבוחן (וכן מעדותו) עולה בבירור כי היונדאי חנתה על השול הימני שמימין למפרץ, כאשר בינה לבין נתיב נסיעת הסובארו מפריד קצהו המחודד והצר של המפרץ.

 

37.            אורך המפרץ כמה עשרות מטרים, ובקצהו חנתה היונדאי חנייה מקבילה. לא נטען כי כלי-רכב כלשהו או גורם אחר גרם לסובארו לסטות מנתיב נסיעתה לשול הימני.

 

38.            כנגד מסקנתם של הבוחן ומר שדה בדבר סטיית הסובארו (המושתתת בעיקרה על סימני הפגיעה ביונדאי) עומדת עדותה של הנתבעת כי המנוח הלך על נתיב נסיעתה ונפגע מהסובארו, ורק אחר??כך אירעו סטייתה ימינה והפגיעה ביונדאי.

 

39.            ייאמר כי אין בנמצא כל ממצא עובדתי העומד בסתירה לעדות הנתבעת על מקום הימצאו של המנוח בנתיב נסיעתה. אין די בנוסחאות ובהנחות, שהן בגדר עדות סברה – גם אם מדובר בעדות מומחה – על מנת לקעקע ראיות שבעובדה.

 

40.            עם כל ההערכה לניסיונם של שלושת המומחים – הבוחן, מר שדה ואינג' וייסמן – סברותיהם בדבר התנהגות נהג מרגע פגיעה בהולך רגל בדרך בינעירונית הן בגדר סברות ותו לא. הפניקס והנתבעת טוענות בסיכומיהן כי "המסקנה ההכרחית השלישית הנגזרת הינה כי הסובארו החלה בסטיה ימינה רק אחרי (ההדגשה במקור – י' ה') שפגעה במנוח... לשם מה היה על הסובארו לסטות ימינה לאחר הפגיעה במנוח? הדעת נותנת כי אם אכן ארעה הפגיעה במנוח על נתיב הנסיעה, במרחק של בין 9 מטרים ל-18 מטרים מאחורי היונדאי, הסובארו היתה נעצרת מיידית לאחר הפגיעה או ממשיכה ישר על נתיב הנסיעה ועוצרת. בכל מקרה, אין כל היגיון בסטייה ימינה לאחר (ההדגשה במקור – י' ה') הפגיעה במנוח" (עמ' 15 לסיכומי הנתבעת והפניקס).

 

41.            הנני סבור כי תאונה שבמהלכה נפגע הולך רגל היא כה בלתי-צפויה לנהג הפוגע עד כי התנהגות "בלתי-סבירה" למתבונן מהצד נחשבת "סבירה" בעיני הנהג הנקלע לסיטואציה כה קשה. יש לזכור כי גופו של המנוח נחבט בשמשה הקדמית של הסובארו ובגג בטרם נחבט בקרקע, תוך שהוא מסתיר לנתבעת את שדה הראייה. על??כן עסקינן בפגיעה "מתמשכת", אשר כשלעצמה משפיעה אף היא על שיקול דעתו של הנהג הפוגע ועל דרך פעולתו.

 

42.            מדוח הבוחן עולה כי שדה הראייה של הנתבעת עד ליונדאי היה פתוח למרחק של 200 מ', כך שהנתבעת לא היתה אמורה להיות מופתעת מחניית היונדאי על השול ועקב כך לסטות אליו, אלא אם אירע הבלתי צפוי, קרי: הליכת המנוח על נתיב הנסיעה ופגיעה בו.

 

43.            לסיכום: מסקנתי היא כי הסובארו פגעה תחילה במנוח ורק לאחר מכן ביונדאי.

 

44.            לחלופין, יש לדחות את טענות הנתבעת והפניקס בשל השתק שיפוטי; חוסר תום לב; מניעות. זאת – מן הטעמים שיפורטו להלן.

 

השתק שיפוטי; חוסר תום לב; מניעות

 

45.            לטענת אליהו - הנתבעת והפניקס מנועות מלטעון כי הסובארו פגעה בתחילה ביונדאי ורק לאחר מכן במנוח, שכן טענה זו עומדת בסתירה לטענת ההגנה של הנתבעת בהליך הפלילי, ומשזוכתה – אין להתיר להן לטעון טענה הפוכה לפני בית משפט זה.

 

46.            הצדדים חלוקים בשאלה האם תנאי להשתק שיפוטי הוא הצלחה בהליך הקודם, וכן בשאלה: האם משזוכתה הנתבעת, משמעות הדבר שהצליחה בטענתה.

 

47.            בית המשפט העליון דן בהרחבה בסוגיית ההשתק השיפוטי ברע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ, פ"ד נט(6) 625 (08/03/05). כבוד  השופט א' גרוניס, שאליו הצטרף כבוד השופט א' ריבלין, הוסיף, למעלה מהדרוש: "...אעיר כי איני משוכנע שאמנם הדרישה של הצלחה קודמת תהא בכל מקרה ומקרה תנאי שאין בלתו לתחולתו של השתק שיפוטי, ברם אין צורך לקבוע מסמרות בסוגיה זו, שכן דרישה זו מתקיימת במקרה הנוכחי..." (עמ' 633 לפסק??הדין).

 

48.            ואילו כבוד השופט א' רובינשטיין חיווה דעתו: "...אף אני איני סבור – על פני הדברים – כי לשם השתק שיפוטי נחוץ בכל מקרה התנאי של הצלחה קודמת בטענה כחוסמת העלאתה שוב... לדידי, באספקלריית תום??הלב – ובלשון פשוטה, הגינות – אין צורך ככלל בהצלחה קודמת בטענה זו. אי אפשר שהצד שכנגד, ובהכרח גם בתי-המשפט, יהיו לטוען בחינת 'תכנית כבקשתך'..." (עמ' 637).

 

49.            בפס"ד בית ששון נקבע כי ד?י בכך שניתן סעד זמני בהליך הקודם על מנת שיראו בכך הצלחה.

 

50.            בהכרעת??הדין בהליך הפלילי בבית המשפט לתעבורה קבע כבוד השופט ריבלין:

 

"שקלתי עדות הבוחן ומולה עדותו של אינג' וייסמן ולא מצאתי שניתן לקבוע מעבר לספק סביר עדותו של מי מהשניים עדיפה. שתי הגרסאות אפשריות ובהעדר עדות או ממצא אובייקטיביים, לא ניתן להגיע למסקנה היכן היה המנוח עובר בזמן התאונה. אשר על כן לא ניתן לקבוע, אם התאונה נמנעת אם לאו ואשר על כן הנאשמת זכאית מן האשמה שיוחסה לה – מחמת הספק."

 

(עמ' 10)

 

51.            ככל שעלה בידי לבחון את פסיקת בית המשפט העליון מאז פס"ד בית ששון, בית המשפט לא נדרש להכריע בשאלה האם תנאי להשתק שיפוטי הוא הצלחה בהליך הקודם, אם??כי כבוד השופט רובינשטיין שב וחזר במספר הזדמנויות נוספות על עמדתו שלפיה לא נדרשת הצלחה בהליך הקודם (ר' לדוגמה רע"א 9288/07 גאזי נ' שפיגל [ 07/11/07]).

 

52.            כפי שיפורט להלן, בית המשפט העליון החיל ההשתק (לאו דווקא השיפוטי) בסיטואציות נוספות. מכל מקום, לדעתי, זיכויה של הנתבעת בהליך הפלילי הוא לכל הפחות בגדר הצלחה חלקית העומדת במבחן שקבע כבוד השופט גרוניס, ולפיו ד?י בכך שניתן סעד ארעי שבוטל בסופו של יום על מנת שייקבע כי עסקינן בהצלחה חלקית, אשר בה ד?י כדי להחיל את הכלל בדבר השתק שיפוטי.

 

53.            יש לדחות את טענת הפניקס והנתבעת גם מטעמי מניעות ותום??לב. בע"א 9650/05 פרוינד נ' פקיד שומה ת"א 4 ( 07/08/08) טען המערער טענות עובדתיות סותרות לטענות שטען בבית משפט קמא ואשר נדחו שם. נקבע כי המערער אינו רשאי להעלות טענה עובדתית הסותרת טענה שהעלה בבית משפט קמא אף-על??פי שבית משפט קמא דחה טענתו.

 

54.            במקרה נוסף נדחתה בקשת המבקשת לאפשר לה לחזור בה מהגשת מסמכים שהגישה כראיה על??ידי עדה מטעמה (רע"א 630/07 חממה מאיר סחר 1996 בע"מ נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ [ 14/03/07], מפי כבוד  השופט רובינשטיין).

 

55.            סיכומי הנתבעת והפניקס הוגשו בשיתוף על??ידי אותו משרד עורכי-דין. בסיכומיהן הן עותרות לקביעת ממצא עובדתי העומד בסתירה מוחלטת לעדותה של הנתבעת בבית משפט זה, וגם מטעם זה יש לדחות בקשתן זו. מששבה הנתבעת וחזרה בהליך זה על טענתה בדבר סדר הפגיעות כפי שמסרה בהודעתה הראשונה במשטרה, וכן בעדותה בהליך הפלילי, אין לאפשר לה ולפניקס לטעון בסיכומיהן טענה העומדת בסתירה מוחלטת לגרסתה העובדתית.

 

56.            ברע"א 2237/06 בנק הפועלים בע"מ נ' וינשטיין ( 08/03/09) נקבע, בין היתר, על בסיס טענת מניעות – כי המשיבה אינה רשאית להעלות בהליך הנדון טענה שיכלה לטעון בהליך קודם אך לא טענה. לכן, לדעתי, על אחת כמה וכמה מנועה הנתבעת מלטעון טענה עובדתית העומדת בסתירה מוחלטת לטענה עובדתית שטענה בהליך קודם.

 

57.            נוכח כל האמור לעיל נדחית טענת הפניקס והנתבעת בדבר "סדר" הפגיעות במנוח וביונדאי, ומסקנתי היא כי הסובארו פגעה תחילה במנוח ורק אחר??כך ביונדאי, ובהמשך בגרר.

 

האם המנוח הוא בגדר "משתמש" ביונדאי?

 

מבוא

 

58.            יוזכר כי על??פי ההלכה הפסוקה, אם ייקבע שהמנוח היה בגדר "משתמש" ביונדאי – אליהו בלבד חבה בפיצוי התובעים, ומתייתר הדיון במעורבותה של הסובארו, שכן סעיף 3(ב) לחוק דן במקרים שבהם עסקינן ב"הולך רגל" בלבד.

 

59.            כאמור, לטענת הפניקס, המנוח הוא בגדר "משתמש" ביונדאי. הפניקס נסמכת בטענותיה אלו, בין היתר, על ע"א 554/89 מדינת ישראל נ' אלראהב, פ"ד מה(2) 338 (28/02/91); ע"א 3956/97 חברת הביטוח הלאומית בע"מ נ' סולימאן, פ"ד   נו(6) 821 (17/09/02); ע"א (מחוזי י-ם) 2166/08 קארו נ' אורן (25/11/08); ת"א (מחוזי חי') 369/06 אגבריה נ' אגבריה (23/10/07).

 

בחינת הפסיקה הרלוונטית בכל הנוגע ל"שימוש" ברכב

 

פס"ד קארו

 

60.            אכן, נסיבותיו של התיק שלפנינו דומות (אך לא בהכרח זהות) לנסיבותיו של המקרה שנדון בעניין קארו. באותו עניין, התובע "...נסע ברכב כנוסע. הרכב התנגש בגדר הפרדה ונעמד כאשר חלקו על שולי הכביש וחלקו על הכביש עצמו.  התובע שהיה באותה עת איש צבא, היה הקצין האחראי על הרכב. התובע יצא מהרכב, הניח משולש אזהרה, והשתמש במכשיר הטלפון הנייד שלו כדי להזמין גרר מאחר והרכב לא היה מסוגל להמשיך בנסיעה. בעוד התובע משוחח בטלפון, ופוסע הלוך וחזור על שולי הכביש, פגע בו רכב אחר שהיה בנסיעה, גרם לו לנזקי גוף, ותוך כדי כך התנגש ברכב החונה..." (ס' 2 לפסק??דינו של בית משפט קמא, ת"א [שלום י-ם] 9154/04 טרייסטמן נ' קארו [10/02/08]).

 

61.            בית משפט קמא הבחין בין הנסיבות המפורטות לעיל לבין הנסיבות שנדונו בע"א 1675/06 אררט חברה לביטוח בע"מ נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (31/10/07). בעניין קארו קבע בית משפט קמא כי בעניין אררט "...הגיע בית המשפט העליון למסקנה כי שהיית אותה נוסעת מחוץ לרכב לא הייתה קשורה לתיקון הרכב היינו לתקר שהיה בצמיג, שכן בתיקון עסקו אנשים אחרים ואילו היא עמדה על השוליים ללא קשר לתיקון. שונה המצב בענייננו כאשר התובע התקשר להזמין גרר, ולצורך כך היה על השוליים. לפיכך שהייתו מחוץ לרכב הייתה קשורה קשר הדוק לתיקון התקלה היינו גרירת הרכב שנפגע" (ס' 8 לפסק??הדין של בית משפט קמא). בית משפט קמא מצא כי עסקינן בתאונה מעורבת, ולפיכך חייב את מבטחת הרכב שבו נסע התובע וכן את מבטחת הרכב שפגע בתובע.

 

62.            מבטחות שני כלי-הרכב הגישו ערעורים נפרדים – כל אחת בגין חיובה שלה. ע?רכת הערעור קבעה כי "...עצירת הרכב על אם הדרך לצורך ביצוע תיקון או טיפול או לצורך איתור תקלה, טומנת בחובה סכנת פגיעה מרכב אחר החולף בכביש. כל עוד הימצאותו של הנהג (או הנוסע) מחוץ לרכבו קשורה בטבורה לשימוש בו, תיחשב הפגיעה בנוהג על ידי רכב אחר, כתאונה שנגרמה עקב השימוש ברכבו של הנפגע.... די שהייתה זיקה שלא נותקה בין היות הנפגע מחוץ לרכב לבין מעורבות בטיפול תיקון הרכב" (ס' 4 לפסק??הדין).

 

63.            ע?רכת הערעור נתנה דעתה גם להלכת אררט, בציינה כי בית המשפט העליון –

 

"...קבע כי הימצאותה של הנפגעת מחוץ לרכב שבו נסעה לא הייתה קשורה לשימוש בו, וכי יש לראות בה נפגעת מחוץ לרכב. בית המשפט קבע כי הימצאותה של הנוסעת מחוץ לרכב בו נסעה לא הייתה קשורה לשימוש בו, הן מאחר שלא נעשה בו כל תיקון דרך, והן מאחר שלא נתקיימה זיקה של זמן ומקום לשימוש ברכב.

 

יישום האמור לעיל על ענייננו מוליך למסקנה כי צדק בית משפט קמא במסקנתו כי הנפגע נפגע עקב הסיכון שנוצר כתוצאה מהשימוש ברכבו. הימצאותו של הנפגע מחוץ לרכבו דקות ספורות לאחר התרחשות התאונה הראשונה ויציאת הרכב מכלל שימוש, הייתה קשורה קשר הדוק לשימוש ברכבו ולצורך לבדקו ולחלצו מן המקום. הפגיעה בנפגע ע"י רכב האיסוזו נגרמה בשל הסיכון שיצר השימוש ברכב שלו."

 

 (ס' 4–5 לפסק??הדין)

 

מטעם זה נקבע כי החבות מוטלת כל כולה על מבטחת השימוש ברכב שבו נסע התובע.

 

64.            לטענת הפניקס, הגרר (בפס"ד קארו) הוזמן מאחר שהרכב לא היה מסוגל להמשיך בנסיעה (ס' 2(א) להתייחסותה מיום 04/03/09). אמנם זימונו של הגרר מלמד לכאורה כי הוזמן על מנת לגרור הרכב ולא לנסות לתקנו. ברם בפסקי-הדין שנתנו בבית משפט קמא ובבית המשפט המחוזי אין התייחסות למצבו של הרכב. יתרה מכך, ערכת הערעור קבעה, כאמור, כי הגרר הוזמן לצורך בדיקתו וחילוצו מהמקום – דהיינו תחילה היה צורך לבודקו ואחר??כך לחלצו. ההחלטה על אופן החילוץ הייתה אמורה להתקבל רק לאחר הבדיקה, והפועל "לחלצו" יכול להתפרש הן כחילוץ באמצעות הגרר הן כחילוץ בעקבות בדיקה ולאחריה תיקון במקום המשמישו להמשך נסיעה. חזקה כי המילה "לבודקו" לא הייתה נכתבת אילולא הייתה כוונה לבצע פעולה זו.

 

65.            במסגרת העובדות שהיוו תשתית לפסיקה בעניין קארו נקבע כי יציאת התובע מהרכב "...הייתה קשורה קשר הדוק לשימוש ברכבו ולצורך לבדקו ולחלצו מן המקום". דהיינו המטרה הסופית הייתה חילוץ הרכב (בין באמצעות תיקונו ובין באמצעות גרירתו), אולם קודם לכן היה צורך לבדקו, ופעולה זו טרם הסתיימה.

 

66.            למעלה מן הדרוש יצוין כי בין לבין פורסמה רע"א 5099/08 נביל נגד הדר חברה לביטוח בע"מ (04/02/09). דיון בפס"ד נביל ייערך בהמשך.

 

67.            להערכתי, חלק ניכר מהמקרים שבהם כלי-רכב נגרר מהמקום בלא שיתוקן יכול להתייתר באמצעות תיקונו במקום, שלשמו ניתן לזמן לאתר בעלי מקצוע המצוידים בחלקי חילוף ובמכשור מתאים, שכן טכנית ותאורטית אין מניעה בתנאים מסוימים לבצע בשולי הדרך גם תיקונים מסובכים ומורכבים.

 

68.            כך או כך, לדעתי, אין מקום לקיים "משפט זוטא" בסוגיה זו. ד?י בכך שנהג הרכב ו/או בעל המקצוע שהוזעק למקום הגיעו להחלטה, מסיבה זו או אחרת, כי יש לגרור את הרכב מהמקום ולא לבצע תיקון/טיפול דרך, כדי לקבוע כי אין עסקינן ב"שימוש ברכב".

 

פרשת המל"ל

 

69.            בע"א (מחוזי י-ם) 9008/06 המוסד לביטוח לאומי נ' ביטוח חקלאי אגודה שיתופית מרכזית בע"מ (28/09/06) נקבע: "...כדי שפגיעה במי שנמצא מחוץ לרכבו תיחשב ל'תאונת דרכים', הימצאות הנוהג מחוץ לרכב צריכה שתהיה 'קשורה בטבורה' לשימוש ברכב. ואולם, לא די בכך. נדרש שאותו שימוש יהיה מסוג השימושים הנכללים בהגדרת 'שימוש ברכב מנועי', הגדרה שהיא חלק מהגדרת המונח 'תאונת דרכים'..." (עמ' 8 לפסק??הדין). בית המשפט המחוזי קיבל את ערעור המל"ל וקבע כי הנפגע לא עשה שימוש ברכבו.

 

70.            הנתבעות הגישו בקשת רשות ערעור על פסק??הדין. בית המשפט העליון, בהרכב של שלושה שופטים, דחה את הבר"ע (רע"א 9112/06 ביטוח חקלאי אגודה שיתופית מרכזית בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי [08/11/07]) בקובעו:

 

"היום, לאחר שנחקק תיקון מספר 8 לחוק הפיצויים, ובמסגרתו נקבעה רשימה של שימושים מוכרים, ברור הדבר שעל??מנת שיוכר הנפגע כ'נוהג', נדרש כי הימצאותו מחוץ לרכב קשורה בטבורה לא סתם לשימוש כי אם לשימוש מוכר – מבין השימושים המנויים בסעיף 1 לחוק... לדעתי, שימושי לוואי שאינם חלק טבעי ואינטגראלי מהמונח 'נסיעה ברכב', ואשר אינם נזכרים במפורש בחוק, שוב אינם באים בגדרו לאחר תיקון מספר 8..."

 

(דברי המשנה לנשיא, כבוד השופט ריבלין, בס' 6 לפסק??הדין)

 

71.            בעניין אררט נקבע כי על מנת לקבוע שלנפגע ששהה לצד הדרך מחוץ לרכבו עומדת עילת תביעה נגד מבטחת רכבו, נדרש כי בעת התאונה עשה "שימוש" באותו רכב.

 

72.            כפי שיפורט להלן, משמצאתי כי המנוח לא עסק ב"תיקון דרך" – משמע אין עומדת לתובעים עילת תביעה נגד מבטחת היונדאי (אליהו).

 

73.            במקרה שלפנינו, התאונה אירעה שעה ארוכה לאחר שהרכב התקלקל, ואי-לכך מרחק הזמן מבדיל בין המקרה דנן לבין המקרה שנדון בפס"ד קארו. כמו-כן, בפס"ד קארו הנפגע שנהג קודם לכן ברכב שהה מחוץ לרכב על מנת לבודקו ולחלצו מן המקום, בעוד במקרה שלפנינו לא נהג המנוח קודם לכן ביונדאי, לא בדקה? ולא ביקש לבודקה.

בית משפט קמא קבע כממצא שבעובדה כי הרכב הנוסע פגע בנפגע "ותוך כדי כך התנגש ברכב החונה" (ס' 2). לא נקבע ממצא עובדתי בשאלות מה קדם למה ומדוע אירעה התאונה.

 

74.            זאת ועוד: בגדר המקרים המנויים בהגדרת "שימוש ברכב מנועי" שבס' 1 לחוק נכללים, בין היתר, "טיפול??דרך או תיקון??דרך ברכב". עם זאת, לדעת המלומד ריבלין, "...הדרישה הנוספת הזו, שהתיקון או הטיפול יבואו 'למטרות תחבורה' מתמלאת ממילא ברגיל מטבע הדברים מקום בו מדובר ב'תיקון דרך' או ב'טיפול דרך', לאמור, תיקון פתע או טיפול בלתי צפוי ברכב המנועי שהצורך בהם נתעורר במהלך הנסיעה ולשם המשכתה" (אליעזר ריבלין תאונת הדרכים – סדרי דין וחישוב הפיצויים [מהדורה שלישית חדשה מעודכנת, 1999] 181).

 

75.            משכך, על מנת לקבוע כי עסקינן ב"שימוש ברכב" יש לקבוע כי עסקינן ב"טיפול/תיקון דרך" שמטרתם המשך הנסיעה. במסגרת זו נכלל גם אירוע המתרחש במהלך בדיקה שנועדה לקבוע האם הרכב כשיר להמשך נסיעה אם יתוקן בתיקון דרך בלבד, או שמא אין מנוס מגרירתו.

 

76.            בענייננו-אנו, אין עוררין על כך שלא היתה כוונה למנוח או לנתבע לתקן את היונדאי ושכל כוונתם הייתה כי הגרר יגרור את היונדאי מהמקום. לאמור, תהליך הבדיקה הסתיים מרגע שגמלה ההחלטה בלבו של מר וילקיסקי להזמין גרר (להבדיל מהזמנת ניידת שירות, שעיסוקה בדיקת התקלה וניסיון לתקנה) והוחלט שלא לבצע תיקון/טיפול דרך. איני סבור כי יש לבדוק האם במקרה מסוים היה ניתן לתקן את התקלה במסגרת תיקון/טיפול דרך, או שמא היה צורך לגרור אותו מהמקום. עסקינן בשאלות טכניות וסבוכות שהדיון בהן אינו נדרש.

 

77.            משהגעתי למסקנה כי המנוח לא התכוון להשמיש את היונדאי, בין בעצמו ובין על??ידי הנתבע – הסתיימה הנסיעה והסתיים השימוש ביונדאי. יש לזכור כי המנוח קיבל ממר וילקיסקי את מפתחות היונדאי והקוד לאחר שהאחרון החליט שלא לנסות לתקן את היונדאי והזמין הגרר. על??כן, מרגע ההחלטה הפכה היונדאי לחפץ, ומשכך קיבל המנוח חזקה בחפץ ולא בכלי-רכב.

 

פס"ד נביל

 

78.            ואם נותרו ספקות כלשהם בשאלה, נראה כי הם הוסרו באחרונה בפסה"ד נביל, שבו נקבע כי:

 

"...הכנסת טיפולי הדרך לגדרי 'שימוש ברכב מנועי', נועדה לענות על התחושה כי פעמים, במפתיע, מתרחשות תקלות המחייבות את הנהג לתקן אותן במהלך הנסיעה כדי לאפשר את המשכתה. התיקון לחוק מביע את העמדה כי ראוי שהטיפול והתיקון של תקלות אלו ייתפס כחלק מן המהלך השלם של 'הנסיעה ברכב' במובנה הרחב.

 

כאמור, נוסף על התנאי שהטיפול יתרחש בדרך קיימים לדעתי שני תנאים נוספים על מנת שהטיפול יחשב 'טיפול דרך'. תנאי אחד הוא כי הטיפול אינו אלא זה הנדרש עקב אירוע פתאומי. פתאומיות הטיפול מבטאת גם היא את העמדה כי הטיפול הוא חלק מובנה ומשולב בתוך הנסיעה במובנה הרחב. הטיפול מבטא פעולה הכרחית של הנהג, במהלך הדרך, שנועדה לאפשר את המשך הנסיעה... התנאי הנוסף הוא כי לא מדובר בתקלה מורכבת המצריכה טיפול על ידי איש מקצוע. בתקלות מסוג זה אין הכרח שהנהג יטפל, והדבר אף אינו רצוי, ואין לראות בטיפול ממושך ומורכב ברכב חלק מהתרחשויות הדרך, או מן הנסיעה במובנה הרחב."

 

(דברי המשנה לנשיאה, כבוד  השופט ריבלין, בס' 13–14 לפסק??הדין)

 

79.            יכול שאמירה זו בס?יפה לסעיף 14 לפסק??הדין תוחמת קו גבול ביחס לתיקון דרך – דהיינו מקום שעסקינן בתיקון מורכב המתבצע בידי איש מקצוע, גם אם בצדי הדרך ולצורך המשך הנסיעה, אין עסקינן בתיקון דרך. הנני נזהר מלקבוע מסמרות באשר לקביעה זו, שכן אודה כי אני מתקשה להגיע להכרעה בשאלה האם הכוונה היא כי כל תיקון (ולו גם הפשוט ביותר) המתבצע בידי איש מקצוע, לרבות תיקון שנועד לאפשר את המשך הנסיעה, מוציא מכלל תיקוני הדרך את התיקון, או שהכוונה אך ורק "...לטיפול ממושך ומורכב" המתבצע בידי בעל המקצוע. אם אכן האפשרות השנייה היא הנכונה, מהו קו הגבול לקביעה כי עסקינן בטיפול מורכב, להבדיל מטיפול שאינו מורכב?

 

80.            מכל מקום, ככל שהדבר רלוונטי לסוגיה שלפנינו, עצם החלטתו של מר וילקיסקי לגרור את היונדאי מלמדת על תיקון שאינו תיקון דרך. אוסיף ואומר כי פרשנות הפניקס, שלפיה פס"ד נביל מחזק דווקא את טענתה כי גרירת הרכב היא בגדר "תיקון או תיקון דרך" (ס' 2 להתייחסותה מיום 04/03/09) – אינה סבירה בעיניי.

 

81.            כך גם הנני נמנע מקביעת קו גבול לעניין גורם הזמן, שכן פסקי-הדין של בית משפט העליון לא קבעו מסמרות של ממש בשאלה זו. עם זאת, למעלה מהדרוש ולמען הזהירות, אומר כי ספק בעיניי האם במקרה דנן, נוכח הזמן הרב שחלף ממועד התקלה ועד לקרות התאונה, ניתן לקבוע כי המנוח היה בגדר משתמש ביונדאי.

 

82.            ועוד אוסיף למעלה מן הצורך, כי ייתכן בהחלט שלא ניתן לקבוע שהמנוח היה בגדר "משתמש" ביונדאי ולו רק מהטעם, שלא הוכח ואף לא נטען, כי המנוח ניסה להשמישו, להתניעו או להסיעו מהמקום.

 

83.            ר' בהמשך, בפרק הדיון ב"מבחן הסיכון", את פסק??דינה של ערכת הערעור בע"א (מחוזי ת"א) 1264/08 ביטוח ישיר חברה לביטוח בע"מ נ' דוידי (16/03/09), הקובע, בנסיבות דומות, כי הרכב המקולקל היה אך בגדר חפץ, הואיל ולא הייתה כוונה לתקנו, אלא לגררו מהמקום בלבד. פסק??דינה של ערכת הערעור רלוונטי  לסוגיות שנדונו עד הנה ומחזק את עמדתי כמפורט לעיל.

 

מבחן הסיכון

 

84.            הפניקס מוסיפה ומפנה לדברי כבוד הנשיא א' ברק בע"א 6000/93 עיזבון קואסמה נ' רג'בי, פ"ד נ(3) 661 (28/11/96):

 

"...לדעתנו, מבחן הסיכון – תוך שילובו במבחן השכל הישר – ממשיך לעמוד ביסוד דרישת הקשר הסיבתי-משפטי גם לאחר תיקון מס' 8... אין דבר בתיקון זה אשר יש בו כדי להצביע על צורך לשנות ממהות הקשר הסיבתי-משפטי לאחר תיקון מס' 8..."

 

(עמ' 670)

 

ובהמשך :

 

"...מבחן הסיכון, כמבחן לקשר סיבתי-משפטי, קובע כי ניתן לראות בפעילות ברכב מנועי – בין שזה 'שימוש' ברכב מנועי למטרות תחבורה על??פי ההגדרה הבסיסית, ובין שזה אחד האירועים שהחזקות החלוטות עוסקות בהם – כדבר אשר 'גרם' לנזק הגוף, אם הנזק הוא בתחום הסיכון שהפעילות ברכב יצרה, ואשר בגינה ביקש החוק להטיל אחריות..."

 

(עמ' 271)

 

85.            ברע"א 1953/03 הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נ' אדרי, פ"ד נח(1) 817          (04/11/03) נקבע מפי כבוד המשנה לנשיא, השופט ת' אור, כי קיימים ארבעה מצבים אפשריים ביחס שבין חנייה בניגוד לדין לבין זו המהווה סיכון תחבורתי. בית המשפט הגיע למסקנה כי בנסיבותיו של אותו מקרה התקיים המצב הרביעי:

 

"נותר לבחון את השאלה אם חלה בענייננו החזקה המרבה בהגדרת 'תאונת דרכים' שבחוק הפיצויים, הדנה ב'...[]רכב שחנה במקום שאסור לחנות בו...'. הפסיקה קבעה כי יש לקשור בין איסור החניה לבין יצירת סיכון תחבורתי... על רקע זה נבחן מה הם המצבים האפשריים ביחס שבין חניה, בניגוד לדין או שלא בניגוד לו לבין זו המהווה, או שאינה מהווה, סיכון תחבורתי: (1) החניה אסורה על??פי דין ואינה יוצרת סיכון תחבורתי – דעת הפסיקה והספרות כאחד היא שאין במקרה כזה תחולה לחזקה המרבה... (2) החניה אסורה על??פי דין, ויש בה סיכון תחבורתי – אין עוררין שיש תחולה לחזקה המרבה.   (3) החניה מותרת על??פי דין ואינה יוצרת סיכון תחבורתי – אין חולק שאין תחולה לחזקה המרבה. (4) החניה מותרת על??פי דין, אולם יש בה סיכון תחבורתי. בטרם נבחן את תחולת החזקה המרבה על מקרה מסוג זה נראה כי נסיבות המקרה מקיימות את שני התנאים הללו, דהיינו החניה הייתה מותרת על??פי דין, אולם יש בה סיכון תחבורתי."

 

(עמ' 822)

 

86.           ואולם בפס"ד אררט נקבע כי הנפגעת אינה בגדר משתמש בכלי-הרכב הלא-תקין שחנה לצד הדרך, ועל??כן נקבע כי ביחס אליה רכב זה הוא בגדר חפץ. משכך, נקבע כי על מבטחת השימוש ברכב שחלף לצד הדרך ופגע ברכב הלא-תקין לפצות את התובעת בגין נזקיה.

ייאמר כי הנפגעת לא עסקה בתיקון הרכב הלא-תקין ואף לא נסעה בו קודם לכן, ומטעם זה נקבע אשר נקבע.

 

87.            באותו עניין הוסיף המשנה לנשיאה, כבוד השופט ריבלין, וקבע: "...ככל שמדובר בחזקה המרבה, ספק בעיניי אם, בנסיבות העניין, ניתן להניח קיומה של 'חניה במקום שאסור להחנות בו' כאשר הרכב חונה במקום שתקנות התעבורה מתירות את החניה בו באותה נקודת זמן..." (ס' 6). בית המשפט נדרש בפירוש לשאלת הסיכון שיצר הרכב החונה לצד הדרך, וציין:

 

"אמנם, בענייננו, התקלה ברכב הסובארו היא שהובילה את הנפשות כולן לשולי הכביש, אך בזמן התאונה, בזיקה הסיבתית העובדתית הזו לא סגי. הרכב המעורב היחיד – מבחינת חוק הפיצויים – היה רכב היונדאי, שסטה לשוליים, פגע בסוהא (מבלי לפגוע ברכב הסובארו) ואחר??כך, בהשתלשלות שכאמור אין לה נפקות לענייננו, פגע גם ברכב האאודי."

 

(שם)

 

88.            בענייננו, כפי שיפורט להלן, לא ניתן לקבוע כי קיים "הקשר הסיבתי הנדרש בין הימצאותו של רכב" היונדאי "בשולי הכביש לבין התרחשות התאונה" (כנדרש שם), וגם מטעם זה אין עומדת לתובעים עילת תביעה נגד מבטחת היונדאי.

 

89.            ייאמר כי הנסיבות המתוארות מפי כבוד השופט ריבלין (שם) תואמות כמעט לחלוטין את נסיבות נשוא הדיון שלפנינו, וזאת משמצאתי כי הסובארו פגעה במנוח, סטתה ורק לאחר מכן פגעה ביונדאי.

 

90.            לסיכום: אילו היה מקום לקבוע כי היונדאי חנה במקום אסור לחניה, ואפילו היה מקום לקבוע כי החניה יצרה סיכון תחבורתי – עדיין לא היה ד?י בכך כדי לקבוע כי החבות מוטלת על היונדאי, שכן ביונדאי לא נעשה שימוש. משלא נעשה בו שימוש אף לא ניתן לקבוע כי עסקינן בתאונה מעורבת.

 

ובקצירת האומר: תנאי להטלת חבות כלשהי על היונדאי הוא שנעשה בו "שימוש". אם לא נעשה בו שימוש – מתייתר הדיון בכל השאלות הנוספות.

 

פס"ד דוידי

 

91.            בת"א (שלום ת"א) 31041/05 דוידי נ' דוידי (31/12/07) נדרשתי לסוגיית שימוש ברכב שהתקלקל וחנה בשול הדרך, ולשאלת מעורבותם של כלי-רכב נוספים בתאונה. קבעתי כי אין עומדת לתובעים עילת תביעה נגד מבטחת השימוש ברכב שהתקלקל, וחייבתי את מבטחת הרכב אשר פגע ברכב שהתקלקל והדפו? על התובעים.

 

92.            מבטחת השימוש ברכב שפגע ברכב התובעים הגישה ערעור על פסק??הדין (סעיף 83 לעיל), אשר לדעתי ההכרעה בו מייתרת למעשה את הדיון בכל טענותיה של הפניקס. כבוד השופט ד"ר ק' ורדי, שכתב את חוות הדעת, דחה את הערעור בקובעו כי "...אין ספק שבמקרה שבפנינו חנה רכב הפורד בחניה שאסור לחנות בו, חניה אשר יצרה סיכון תעבורתי..." (ס' 13 לפסק??הדין), ובהמשך: "...משקבע בית המשפט שרכב הפורד שימש בעת התאונה כחפץ, ושהנפגעים לא עסקו בתיקון הרכב אלא ישבו מחוץ לרכב והמתינו לגרר וזאת לאחר שהרכב נעצר 40 דקות קודם לכן, לא ניתן לומר שנעשה שימוש ברכב הפורד ע"י הנפגעים והעובדה שהרכב הפוגע (רכב המיצובישי) פגע ברכב הפורד שפגע בנפגעים דינה כדין פגיעה של רכב המיצובישי בחפץ שפגע בנפגעים" (שם).

 

93.            נוסף על כך התייחס בית המשפט לדברי המשנה לנשיאה, כבוד השופט ריבלין, ולשאלה האם היה בכוונתו לצמצם את הלכת אדרי. כדבריו:

 

"בעקבות הפסיקה הנ"ל, ניתן לאחרונה פס"ד בע"א 6527/06, 7112/06 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' עופר ארד (טרם פורסם, 7/10/08) (להלן: 'פס"ד ארד'), בו טרקטור שהתדרדר פגע באדם שנפגע ונמחץ ע"י רכב אחר – רכב פז'ו, כאשר הטרקטור המשיך להתדרדר ופגע ברכב מיצובישי.

            בית המשפט (כבוד השופט פוגלמן אליו הצטרפו כבוד השופטת נאור וכבוד השופט ריבלין) קבע, שכפי שקבע בית המשפט המחוזי, רכב המיצובישי אינו 'רכב מעורב' שכן הגם שהיה מגע בינו לבין הטרקטור, אין קשר סיבתי בין רכב המיצובישי לבין הנזק שנגרם לנפגע.

            כבוד השופט פוגלמן מציין כי הכרעת בית המשפט בפס"ד אררט ובדנ"א אררט, סותמת את הגולל על הערעורים שבפניהם, שכן השאלה שעמדה לדיון בפס"ד ארד זהה לשאלה שעמדה לדיון בפס"ד אררט, דהיינו, האם רכב המיצובישי הינו 'רכב מעורב' במובנו בסעיף 3(ב) לחוק הפיצויים. בענין זה, כמו בענין אררט, לא מספיק שנוצר מגע בין הטרקטור לרכב המיצובישי, שכן לא היה קשר סיבתי בין המגע שנוצר לבין הפגיעה בנפגע שקדמה לכך.

            למעשה, כעולה מפס"ד ארד, יש לדון ראשית בשאלה האם הרכב שבמחלוקת, בענייננו רכב הפורד (במקרה של ענין ארד רכב המיצובישי) חנה במקום שאסור לחנות בו, כאמור בחזקה המרבה שבהגדרת תאונת דרכים שבסעיף 1 לחוק הפיצויים, והאם הרכב חנה ב'חניה אסורה' אשר יצרה סיכון תעבורתי.

            שנית, יש לקבוע האם התקיים קשר סיבתי (ההדגשה במקור – י' ה') בין החניה האסורה לבין הנזק שנגרם לנפגע, בהתייחס גם לסעיף 3(ב) לחוק הפיצויים לענין 'רכב מעורב', וזאת גם מקום בו הרכב חונה בחניה אסורה שעלולה ליצור סיכון בטיחותי.

            דהיינו, פס"ד אררט ודנ"א אררט, לא ביטלו את הלכת אדרי, אלא שילבו אותה בפסיקה הקודמת הקיימת ובדרישות החוק לבחינת קשר סיבתי בין השמוש ברכבים לבין הפגיעה שנגרמה וזאת גם כדי שאותו רכב ייחשב כמעורב בתאונה.

בשלב ראשון, יש לבחון האם הרכב שנטען שהינו אחראי לתאונה, חנה במקום שאסור לחנות בו כאמור בחזקה המרבה שבהגדרת 'תאונת דרכים' שבסעיף 1 לחוק הפיצויים ('יראו כתאונת דרכים גם... מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו'), כפי שפורש בפס"ד אדרי.

ואכן בענייננו, חנה רכב הפורד במקום שאסור לחנות בו וחנה בחניה אסורה שיצרה סיכון תעבורתי, במובן הלכת אדרי.

כעת יש לבחון שלב נוסף: האם רכב הפורד הינו רכב מעורב בתאונה של הנפגעים וכאן עפ"י הלכת אררט יש לבחון מבחן כפול מצטבר האם נעשה ברכב שימוש או ניצול כמשמעותו בחוק הפיצויים והאם קיים קשר סיבתי בין השימוש הזה, אם נעשה בו שימוש, לבין התוצאה, כעולה גם מדרישת הקשר הסיבתי שבסעיף 1 לחוק הפיצויים, בין השימוש ברכב לבין הפגיעה שנגרמה."

 

(ס' 10–12 לפסק??הדין)

 

אי-הצבת משולש אזהרה

 

94.            למעלה מהדרוש אדון להלן בטענת הפניקס בדבר אי-הצבת משולש אזהרה. תקנה 70(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961, ק"ת 1128 (להלן: "התקנות") קובעת כי יש להציב "משולש אזהרה... שיהא נראה לעין נוהג רכב הבא מאחור(י הרכב) ממרחק של 100 מטרים לפחות".

 

95.            לטענת הפניקס, לא הוכח כי מר וילקיסקי או המנוח הניחו משולש אזהרה ועל??כן לא הייתה החנייה חנייה כדין.

 

96.            אכן, לא שוכנעתי כי הוצב משולש אזהרה. מר וילקיסקי התלבט בחקירתו הנגדית האם אמנם הציבו כזה, אולם הבוחן העיד כי לא מצא משולש בעת שהגיע למקום.

 

97.            נשאלת השאלה: האם בהנחה שלא הוצב משולש אזהרה, ד?י בכך על מנת לקבוע כי החנייה הייתה חנייה שלא כדין? אקדים ואומר כי התשובה לכך שלילית.

 

98.            בית משפט קמא קבע בפס"ד אדרי כי חניית הרכב בשולי הכביש מפאת התקלה שאירעה בו, בלא שנגרמה הפרעה לתנועה, אינה בגדר חניה אסורה, וכי אי-הצבת משולש אזהרה בידי הנהג אין בה להפוך את החניה לאסורה.

 

99.            בית המשפט העליון סקר את העובדות ואת הקביעות של בית משפט קמא (סעיף 3 לפסק??הדין), אולם בהמשך לא נדרש לשאלה זו אף שהיה מודע לסוגיה.

 

100.        לטענת אליהו בהשלמת טיעוניה מיום 04/03/09, משהשאיר וילקיסקי אורות מהבהבים – מתייתר הצורך בהצבת משולש אזהרה כאמור בתקנה 70(א) לתקנות. לדעתי, שגגה נפלה בטענתה זו של אליהו: תקנה 70(ב)(1) המורה להציב ברכב מתקן עם אור מהבהב צהוב, פותחת במילים "בנוסף על האמור בתקנת משנה (א)...", וזו מורה כאמור על הצבת משולש אזהרה.

 

101.        כך גם אין דעתי כדעת אליהו, הגורסת שכאשר הרכב מוחנה בתחנת אוטובוס – אין מוטלת חובת הצבת משולש אזהרה. תקנה 72(א)(12) לתקנות, המתירה, במקרים מסוימים, עצירה/עמידה בתחנת אוטובוס, אינה מבטלת את הוראת תקנה 70(א) לתקנות. ברי כי במרבית המקרים המנויים בתקנה 70(ב)(1)–(13) יש להציב משולש אזהרה, ומשום כך, לדעתי, אין מקום למסקנתה זו של אליהו.

 

102.        בפסה"ד אררט נקבע כי משולש האזהרה הוצב במרחק של כ-12 מטרים לפני הרכב החונה. בית המשפט לא קבע כי הרכב חנה שלא כדין, אף כי לא נדרש לשאלה האם היה ניתן לראות את המשולש ממרחק של כ-100 מטר, כפי שמורה תקנה 70(א). מכאן ניתן ללמוד שבית המשפט לא סבר כי סוגיה זו נדרשת להכרעה בשאלה האם חנה הרכב כדין, אם לאו.

 

103.        על מנת להפיס דעתה של הפניקס, אתייחס בקצרה לשאלה האם אי-הצבת משולש האזהרה יצרה סיכון המהווה את הקשר הסיבתי שבין היונדאי לבין התאונה.

 

104.        מתרשים הבוחן ומהתצלומים שצילם סמוך לאחר התאונה עולה כי היונדאי חנה בשול הדרך מימין לקצה הצר של  המפרץ, כשהוא מקביל אליו.

 

·        אין חולק על כך שאוטובוס רשאי לחנות במפרץ;

·                       תקנה 69 לתקנות אוסרת עצירת רכב, לרבות החנייתו והעמדתו, אלא אם מתקיימים התנאים המפורטים בתקנה 69(ה) לתקנות;

·                       תקנה 70(א) לתקנות מורה על הצבת משולש אזהרה;

·                       לא שוכנעתי כי הוצב משולש אזהרה לפני היונדאי;

·                       תקנה 70(א), המורה על הצבת משולש אזהרה, היא קטגורית.

 

105.        לאור האמור לעיל נשאלות השאלות כדלהלן:

·        משלא הוכח כי הונח משולש אזהרה, לכאורה לא התקיימו הוראות התקנות, ומכאן נובעת השאלה האם הייתה החנייה חנייה כדין. בית משפט קמא סבר בעניין אדרי כי אי-הצבת המשולש אינה הופכת את החנייה לחנייה אסורה (ת"א [מחוזי ב"ש] 1179/00 אדרי נ' קורקוס [פסק??דין חלקי מיום 04/02/03 בשאלת החבות]). קביעת כבוד השופטת ש' דברת בשאלת החבות נהפכה בבית המשפט העליון מבלי שזה נדרש לעניין הצבת המשולש.

·        יש להניח כי הנחת המשולש נועדה לבטל/להפחית את הסיכון התחבורתי שבחניית הרכב בשול. כזכור, בעניין אררט הביע כבוד השופט ריבלין ספק אם ניתן לקבוע כי הרכב חנה במקום שאסור לחנות בו, כאשר חנה במקום שתקנות התעבורה התירו בו את החניה באותה נקודת זמן.

·        בין אם צומצמה הלכת אדרי, כפי שסברתי בפס"ד דוידי, ובין אם היא משתלבת עם הלכת אררט, כפי שקבע כבוד השופט ורדי (וכמובן, קביעת ערכת הערעור היא המחייבת) – התשובה אינה משתנה אף שלא הוצב משולש אזהרה.

·        מכל מקום, בפס"ד אדרי דן כבוד השופט אור באפשרויות השונות של חנייה מותרת/אסורה עם/בלי סיכון תחבורתי, ולא קבע כי כל חנייה בשול הדרך מביאה לתוצאה של חבות על הרכב. כבוד השופט אור קבע כי החזקה המרבה חלה גם כאשר עסקינן בחנייה מותרת שיש בה סיכון תחבורתי. נקבע כי עצם החנייה בשול הדרך יצרה את הסיכון התחבורתי.

·        האומנם מתקיים במקרנו-אנו מבחן הסיכון? אבהיר:

לו עצר אוטובוס בקצה המפרץ, כשהוא צמוד ומקביל ליונדאי שמימינו, הוא לא היה נדרש להציב משולש אזהרה, אף-על??פי שהסיכון שהיה יוצר (בשל קרבתו לנתיב הנסיעה) גדול מהסיכון שהיה יוצר היונדאי, שחונה מימינו. על??כן, האם יש לבחון את מהות הסיכון ואת מהות הפרת ההוראה של חניה שלא כדין? בפרשת אדרי (חלופה I) נקבע כי מקום שהחנייה אסורה על??פי דין ואינה יוצרת סיכון תחבורתי – אין תחולה לחזקה המרבה.

·        השאלה בענייננו: אם החנייה אינה מהווה סיכון תחבורתי בשל מיקום חניית היונדאי – מה המסקנה המתבקשת? כמדומני, התשובה ברורה לאור פס"ד אדרי.

·        האם קיבל המנוח לידיו את החזקה ביונדאי? אם כן, האם מאותו רגע עברה אליו החובה להניח את משולש האזהרה, ומשלא הניחו – מה המשמעות? נוכח המסקנה שלעיל אין בתשובה לשאלה זו כדי לשנות את התוצאה. על??כל??פנים, משהסתיים שלב הבדיקה הפך הרכב, לדעתי, לחפץ.

 

106.        למעלה מהדרוש: גם אם היתה החנייה חנייה שלא כדין, וגם אם אי-הצבת המשולש יצרה סיכון תחבורתי – אין די בכך כדי לשנות מהמסקנה שדין התביעה נגד אליהו להידחות, שכן המנוח לא עסק בתיקון היונדאי (דהייינו לא נעשה שימוש ברכב), ולפיכך היה היונדאי בגדר חפץ בלבד.

 

שיעור הנזק

 

האם יש להביא בחשבון שינויים שחלו לאחר פטירת המנוח, ואם כן, האם קיים הבדל בעניין זה בין תביעת התלויים לבין תביעת העיזבון לעניין השנים האבודות

 

107.        בפסק??דיני בת"א (שלום ת"א) 208481/02 אנוך מעוז נ' ביטוח ישיר – אי.די.אי. חברה לביטוח בע"מ (30/01/08) נדונו סוגיות הדומות לסוגיות שלפנינו, ועל??כן אביא אותן בקצרה.

 

"הרציו העומד מאחורי הלכת השנים האבודות הינו השבת המצב לקדמותו תוך מתן פיצוי למנוח (וליתר דיוק לעזבון המנוח הנכנס בנעליו) בגין כל הנזקים שנגרמו לו בשל מותו. במילים אחרות, מתן פיצוי שווה ערך לנכסים (=עזבון) שהיה המנוח מותיר ליורשיו עם הגיעו לשיבה טובה.

יש לחשב את הפיצוי עפ"י הכללים שהותוו בפסיקה מאז הלכת אטינגר...

 

יש לבחון את נזקיו של עזבון המנוח מנקודת מבטו של המנוח עצמו כפי שנקבע בפרשת אטינגר. דהיינו, לו דעתו של המנוח היתה נשמעת – מה סבור היה המנוח (וכמובן מוכיח) כי היה מתרחש ממועד מותו בגין מעשה הנזיקין עד למועד מותו בשיבה טובה בכל הנוגע לעיסוקיו; השתכרויותיו; השתכרויות ועיסוקי בן/בת זוגו; אירועים שניתן לצפותם ואשר היה בהם כדי להשליך על עיסוקיו והשתכרויותיו שלו ו/או של בן/בת זוגו כדוגמת – סיום לימודים והסמכה כעו"ד/רו"ח שלו או של בן זוגו; מחלה קשה חלילה שלו או של בן זוגו שהתגלתה עד למועד פסק הדין; יציאה לפנסיה שלו או של בן זוגו.

 

מתוך הנתונים שלעיל (ונתונים נוספים) יש לחשב את ידת החסכון / הרווחה על מנת להגיע למסקנה מה היה מותיר המנוח ליורשיו, אלמלא התאונה, בהגיעו לשיבה טובה."

 

(עמ' 10–11 לפסק??הדין, ההדגשות במקור)

 

108.        בהמשך דנתי בשינוי המצב לאחר הפטירה, בין בגין האירוע הנזיקי ובין בלא קשר אליו, ומצאתי כי:

 

"...מקום בו עסקינן בתביעה בגין שנים אבודות יש להביא בחשבון שינויים שחלו לאחר מעשה הנזיקין ובלבד שלא אירעו בגינו, בעוד אשר מקום בו עסקינן בתביעת תלויים – יש להביא בחשבון כל שינוי (למעט חריג במקרה של תביעת ילדיו התלויים של הנפטר).

 

לכאורה, אין להביא בחשבון שינויים שחלו לאחר הפטירה – ברם, בחינת הפסיקה מלמדת כי לא כך הם פני הדברים, ככל שהדבר נוגע לתביעת תלויים, ולעיתים גם לתביעת העזבון."

 

(עמ' 11 לפסק??הדין)

 

109.        הנני סבור כי הדיון בפס"ד אנוך שכותרתו "מחלה קשה/פטירה של בן הזוג שנותר בחיים" משליך על חלק מהסוגיות שלפנינו, אף שאין עסקינן חלילה בסוגיה זהה.

 

"הן בתביעת תלויים והן בתביעת יורשים יש לפעול עפ"י העקרונות כדלקמן:

מקום בו לא חל שינוי בשיעור שכרו של בן הזוג שנותר בחיים (שיקרא להלן: 'משה'); וכן במקרים בהם חל השינוי – אין להביאו בחשבון שעה שמטרתו להאדיר הנזק (לדוגמא הפסקת/צמצום עבודה וכו');

מקום בו 'משה' חלה חלילה במחלה קשה ונאלץ לחדול להשתכר, או אף הלך חלילה לעולמו לאחר קרות האירוע הנזיקי וקודם לפסיקת הפיצוי בגין היותו תלוי/יורש – יש להביא בחשבון שינוי זה (שאירע בלא כל קשר לאירוע הנזיקי).

 

בסיטואציה השנייה יחושב הפיצוי באופן כדלקמן:

מקום בו עסקינן בתביעת תלויים – יחושב הפיצוי ל'משה' עד למועד פטירתו הצפוי והמוקדם (שלו עצמו) מכל סיבה שהיא. במילים אחרות, הפיצוי ל'משה' יקטן שכן יש לחשב פיצוי זה עד למועד מותו הצפוי או בפועל של 'משה', לפי המועד המוקדם יותר. מקום בו משה חלה במחלה המונעת ממנו את האפשרות להשתכר – בכל מקרה יגדל הפיצוי שישולם לו כתלוי שכן מאותו מועד אין להביא בחשבון את הכנסותיו.

מקום בו עסקינן בתביעת 'משה' כיורש בעילה בגין השנים האבודות – יגדל / יקטן הפיצוי שישולם ל'משה' (כיורש) שכן ממועד הפטירה העתידי של 'משה' אין להביא בחשבון את הכנסותיו שלו מאחר וחדל לקבלן, אך יש להמשיך ולחשב את ידת הרווחה מהכנסתו של המנוח בלבד.

 

מקום בו חלה היורש ('משה') במחלה שאינה סופנית, אך המונעת ממנו את היכולת להשתכר – הפיצוי שייפסק לו כיורש בגין השנים האבודות עשוי לגדול, כל זאת משום שמשה (טעות קולמוס. צ"ל: "המנוח" – ה' י') חדל לנגוס בהכנסות המנוח (טעות קולמוס. צ"ל: "משה" – ה' י'). (הפיצוי יגדל במיוחד מקום בו משה לא השתכר למחייתו עובר לאירוע הנזיקי, או השתכר השתכרות בשיעור נמוך מהמנוח.

 

מכאן עולה כי בעוד שבתביעת תלויים שינוי ביכולת השתכרותו של בן הזוג התלוי (משה) יביא להגדלת הפיצוי, הרי שבתביעת שנים אבודות מהות השינוי (הגדלה / הקטנה) תלויה ביחס שבין הכנסת המנוח להכנסת 'משה'.

 

הטעם לשוני נעוץ בכך שהפיצוי בגין השנים האבודות אינו פיצוי בגין מה שהיה מגיע לשארים עצמם (דהיינו לבני משפחת המנוח), אלא בגין אובדן החסכון של המנוח עצמו = מה שהמנוח היה מותיר ביום מותו העתידי אלמלא התאונה.

במקרה של מחלת בן הזוג שנותר בחיים ('משה') או פטירתו – אירוע זה היה משפיע על מצבו הכספי של המנוח לו היה נותר בחיים ועל כן יש להביאו בחשבון.

ושוב נזכיר, הפיצוי נפסק 'למנוח', אולם בפועל הוא נפסק ליורשיו/עזבונו בגין 'מה שהמנוח היה חוסך'."

 

(עמ' 11–13 לפסק??הדין)

 

110.        בימים אלו (30/03/09) ניתן פסק??דין בע"א 2579/08 (י-ם) שוקרון נ' הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ. שם נדונה השאלה האם יש להביא בחשבון בתביעת עיזבון (להבדיל מתביעת תלויים) את נישואיה של האלמנה. כבוד השופט י' שפירא סבר בדעת מיעוט (לעניין סוגיה זו בלבד) כי אין להביא בחשבון את נישואי האלמנה, בעוד דעת הרוב (כבוד השופטים י' ענבר ו-נ' בן-אור) סברה אחרת.

 

111.        כבוד השופט שפירא מנתח בפירוט את ההבדלים הקיימים, לדעתו, בין שני סוגי התביעות ומסכם דבריו:

 

"מן המקובץ עולה כי תביעת העזבון אינה תביעה בגין נזקי התובעים כי אם תביעת הנפגע אשר עברה ליורשיו מכוח דיני הירושה. הזכות המועברת אל היורשים הינה זכות התביעה ועילתה אשר היו בידי הנפגע. זכות זו אינה מושפעת מהתפתחויות עתידיות מאחר שהיא אינה זכות מתמשכת כדוגמת זכות התלויים, אלא הינה זכות אשר התגבשה במלואה בעת מות הניזוק או היפגעותו. באשר לשיערוך אותה הזכות – על בית המשפט לקבוע מהם המדדים הראויים על פי הם ישוערך הנזק, כדוגמת שיעור שכרו של הניזוק וכדו'."

 

(עמ' 12 לפסק??הדין)

 

112.        כבוד השופטים ענבר ובן-אור סברו כי במקרה שנדון יש בגישתו של כבוד השופט שפירא כדי להביא לפסיקת פיצוי ביתר, ומטעם זה ומטעמים נוספים שפורטו בחוות דעתם – נדחתה גישתו.

 

113.        קטונתי מ"להכניס ראשי" למחלוקת שבין השופטים המלומדים והנכבדים. ברם  הנני מחויב להביע עמדתי בסוגיה מן הטעם שהכרעתי נדרשת בתיק שלפנינו, ומשכך עליי להחליט איזו דרך לאמץ, שכן פסק??דינו של בית המשפט המחוזי אינו מחייב, אלא משמש פסק??דין מנחה.

 

114.        לדעתי, הגישה שנקט כבוד השופט שפירא (ועמדתי בפס"ד אנוך זהה לה) אינה מביאה לפיצוי ביתר בכל סיטואציה וסיטואציה. יכול שלעתים ייפסק פיצוי מופחת ויכול שלעתים ייפסק פיצוי גבוה יותר – הכול בהתאם לנסיבות הספציפיות.

 

115.        במקרנו-אנו, אימוץ גישתו של כבוד השופט שפירא משמעו חישוב הפסדי התמיכה/ידת הרווחה על בסיס נתוני שכר לא-זהים של התובעת, כפי שיפורט בהמשך.

 

116.        אמחיש ההבדל בין פסיקה בגין אבדן השתכרות בתביעת תלויים לבין פסיקה בעילה שעל??פי השנים האבודות, וזאת באמצעות הדוגמאות שלהלן, המתייחסות אך ורק לטיב קשר הנישואין שבין בן-הזוג שהלך לעולמו ובין בן-הזוג שנותר בחיים:

·        בני-זוג ללא ילדים שאחד מהם נהרג במעשה עוולה, ואשר קשר הנישואין ביניהם היה תקין – אין הבדל בין נתוני חישוב ההפסדים, קרי: נתוני שכרם של בני-הזוג, חישוב לפי שיטת הידות וכו'.

·        בני-זוג ללא ילדים אשר קשר הנישואין ביניהם לא היה תקין; בן-הזוג שהלך לעולמו עזב את הבית ואף נקבע מועד לגירושין מבלי שנוצרו קשרים בין מי מהם ובין בן-זוג אחר – בתביעת תלויים: בן-הזוג שנותר בחיים אינו זכאי לפיצוי בגין הפסדי תמיכה, שכן ממילא לא היה אמור לקבלם ממועד הגירושין. אך אם המנוח לא השאיר צוואה אחריו – זכאי בן הזוג לפיצוי בשיעור של 30% משכרו של בן-הזוג המנוח, וזאת מכוח תביעת השנים האבודות.

·        אותה סיטואציה כפי שהובאה לעיל, אולם במקרה דנן הותיר בן-הזוג שהלך לעולמו צוואה שבה הוריש את עיזבונו לאדם אחר (הוריו, מי מאחיו וכו', להבדיל מבן-זוג "חדש") – זכאי הנוחל על??פי הצוואה לפיצוי בגין אבדן ההשתכרות בשנים האבודות (30%), ובן-הזוג שנותר בחיים אינו זכאי לכל פיצוי.

·        הותיר אחריו בן-הזוג שהלך לעולמו צוואה שבה הוריש לאחר (הוריו או אחיו, אך לא בן-זוג "חדש") את עיזבונו; נקבע מועד לגירושין; נרקמו יחסים קרובים בין בן-הזוג שנפטר לבין בן-זוג "חדש" והם אף עמדו להינשא סמוך לאחר מועד התרת נישואיו של המנוח – בן-הזוג "הראשון" אינו זכאי לכל פיצוי – בין כתלוי ובין כיורש. אותו קרוב משפחה (מקשרי דם) הנוחל את עיזבונו של המנוח על??פי צוואה שהותיר אחריו – זכאי לפיצוי בגין השנים האבודות, בעוד בן-הזוג ה"חדש" זכאי לפיצוי בגין אבדן השתכרות כתלוי. מאחר שאין זהות בין הנוחל לבין בן-הזוג ה"חדש" – קיימת תחרות ביניהם, ובתחרות זו גובר האחרון.

 

117.        הסיטואציות שהובאו לעיל, והחיים, הטומנים בחובם סיטואציות נוספות לבלי סוף, מלמדים על ההבדלים שבין עילת התביעה מכוח השנים האבודות לבין עילת התביעה מכוח התלות.

 

118.        לעניות דעתי, טרם נאמרה "המילה האחרונה" מפי בית המשפט העליון בכל הנוגע לסוגיית השנים האבודות, בין בשילובה עם תביעת תלויים ובין מקום שעסקינן בתביעת הורי קטין שהלך לעולמו במעשה נזיקין. נראה כי מציאות החיים, בין לפני המוות שהמעשה הנזיקי גרמו? ובין לאחריו, מגוונת, ומשכך ייתכנו פתרונות שונים המתאימים לסיטואציה המסוימת.

 

119.        לדעתי, נקודת המוצא של ההלכה שנקבעה בע"א 140/01 עיזבון אטינגר נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בע"מ, פ"ד נח(4) 486 (15/03/04), לא הייתה מתן פיצוי בגין אבדן התמיכה של המנוח ביורשיו, אלא שווי אבדן הזכות של המנוח (הקטין) ליורשיו (מובן שבית המשפט העליון התייחס גם לתביעת התלויים, אך זו לא הייתה ב"לב" הדיון). אביא להלן קמצוץ מחוות דעתו של כבוד השופט ריבלין, אשר יש בו, לדעתי, לתמוך בהבדלים שבין שתי התביעות:

 

"ודוק, הסיכונים שבפניהם ניצב הניזוק, ובהם הסיכון של קיצור תוחלת החיים, מובאים בחשבון הפיצויים – לשלילה – רק ככל שאלה סיכונים שהיו עומדים בפניו גם לפני התאונה. מקום שבו סיכונים אלה הם פועל יוצא של התאונה, אין מקום להפחיתם מן הפיצויים המגיעים לו. זהו 'כלל הברזל', העומד ביסוד הרעיון של השבת המצב לקדמותו..."

 

(עמ' 512 לפסק??הדין)

 

"בכל עת שמדברים אנו באובדן יכולת השתכרות מדובר באובדן של ציפייה. אובדן היכולת משמעותו אובדן הציפייה או האפשרות לממש את היכולת, וזהו, אל נכון, 'הדבר עצמו'..."

 

(עמ' 520 לפסק??הדין)

 

"יתרה מזאת: אף אם ייהנו מן הפיצויים היורשים ולא הניזוק, אין זה עניין לדיני הנזיקין לענות בו, כי אם פועל יוצא של הוראות דיני הירושה. על??כל??פנים, אין שוני בהקשר זה בין הפיצוי בגין אובדן השתכרות ב'השנים האבודות' לבין כל פיצוי אחר שהניזוק זכאי לו והעובר ליורשיו בעת הליכתו של הניזוק לבית עולמו..."

 

(עמ' 522 לפסק??הדין)

 

"סעיף 19 לפקודה מוסיף וקובע כי מקום שבו המעשה או המחדל שיצר את העילה הוא גם זה שהביא למות הניזוק, 'יהיו הפיצויים שניתן להיפרע לטובת העזבון מחושבים בלי שים לב להפסד או לריווח שנגרם לעזבון עקב המוות...' (סעיף 19(ב)). ההיגיון העומד מאחורי הוראה זו הוא שהתביעה אינה של היורשים, כי אם של המנוח..."

 

(עמ' 524 לפסק??הדין)

 

"...ראוי לזכור כי העיזבון בא בנעלי הניזוק עצמו, וזכותו נגזרת מזכות הניזוק, לכן הכרה בזכותו של הניזוק??החי לפיצויים בגין 'השנים האבודות' גוררת עמה, בהיעדר הוראה סטטוטורית הקובעת אחרת, גם הכרה בזכות זו בתביעת העיזבון... 'שרידותה' של זו וגם של זו אין מטרתה לפצות את התלויים – לשם כך עומדת להם זכות תביעה נפרדת – אלא להביא לכך שהעיזבון יכלול את העושר שהשתקף בזכויות התביעה של הניזוק, כמצוות סעיף 19 לפקודה... ברי כי לו? היה הניזוק חי, מגיש תביעה וזוכה בפסק??דין, ואז נפטר בעטיו של גורם חיצוני, עוולתי או תמים, היו הפיצויים שזכה בהם חלק מעיזבונו, ואיש לא היה רואה בכך משום 'רווח יש מאין' יותר מכל נכס אחר של המנוח העובר ליורשיו. התעשרותם של היורשים נובעת משניים: ראשית, הכלל המשפטי המורה כי תביעת הניזוק שורדת לאחר מותו אם לא מיצה אותה; שנית, עצם התפיסה בדבר הורשת העושר, המקובלת מאז ומעולם בחברה האנושית..."

 

(עמ' 550 לפסק?? הדין)

 

120.        בפרשת אטינגר לא היו הוריו של הקטין המנוח אמורים להיתמך על ידי בנם המנוח. נהפוך הוא: לו דובר בפיצוי בגין אבדן תמיכה/תלות – לא היה מקום לפסיקת הפיצוי להוריו של הקטין.

 

121.        בעת שביהמ"ש העליון נדרש ל"הלכת הניכוי" בע"א 2739/06 עזבון המנוח דוביצקי ולדימיר ז"ל נ' אסדי רוקאללה (1/6/08) שב המשנה לנשיאה כב'' השופט ריבלין וחיווה דעתו באשר לתביעת העזבון:

 

"...עילתם של התלויים היא עילה עצמאית ומובחנת מעילתו של העיזבון (שהיא למעשה עילתו של הניזוק עצמו). תביעתם של התלויים נסבה על הפסדי הממון שנגרמו להם-עצמם עקב מותו של הנפגע. תביעתו של העיזבון לעומת זאת היא בגין נזקיו של המנוח עצמו. העיזבון בא בנעליו של המנוח, ובשל כך נפסק, למשל, כי משהוכרה זכותו של הניזוק-החי לתבוע בגין אובדן יכולת ההשתכרות בשנים האבודות, "יש להכיר, מניה וביה ובהיעדר הוראה סטטוטורית אחרת, גם בזכות התביעה של העיזבון באותה עילה" (עניין אטינגר הנ"ל, בעמ' 553). התביעות של התלויים מזה של העיזבון מזה הן, אם כן, תביעות מובחנות ומובדלות, וכל אחת מהן כוללת ראשי נזק שונים (הגם שיש ביניהן גם תחום של חפיפה).

(ס' 13 לפסה"ד)

 

122.        לאור האמור לעיל, מסקנתי היא כי עסקינן בתביעות שונות ונפרדות (במידה מסוימת), אשר עקרונות החישוב בגינן אינם זהים לחלוטין, וכי נקודות "המוצא והבחינה" שונות ומביאות אפוא לתוצאות שונות בפסיקת הפיצוי.

 

 

קורות משפחת קלושינר עד למועד אירוע התאונה

 

עברו התעסוקתי של המנוח עד למותו

 

123.        המנוח השתחרר משירות חובה בצה"ל בשנת 1974. בשלושים שנות תעסוקתו ועד למותו עסק בעבודות שונות ומרובות, החל בלימוד נהיגה ועבור בעבודות אינסטלציה, נהיגה ברכב כבד ועוד. בחלק מהתקופה הועסק כשכיר, ובחלקה עבד כעצמאי. לטענת התובעים, בשנים 1974–1997 עבד המנוח כמורה לנהיגה, בין היתר בחברת 'אופנועים איחוד (1990) בע"מ', שבה עבד בשנים 1990–1996 ואשר הוא היה בעליה. בעדותה אשרה התובעת כי באותן שנים נקלע המנוח לקשיים כספיים.

 

124.        לאחר סיום עבודתו של המנוח כמורה לנהיגה "...הייתה תקופה מסוימת שקובי מפאת קשיים כספיים ובעיות עם הגרושה וכל מיני בעיות אחרות, הפסיק לנהל מערכת חשבונאית מסודרת וצורת הגביה שלו הייתה על בסיס מזומן..." (עמ' 8 לתמליל ישיבת יום 28/05/08). מכל מקום, נראה כי בסוף שנות התשעים לא עבד המנוח באופן מוסדר, ככל שעבד.

 

125.        נראה כי באותה תקופה עבד המנוח בעבודות אינסטלציה אשר ביצע בשביל לקוחות שונים, לרבות ידידתו הגב' מלכי פיינשטיין, שלה היה חייב כ-30,000 ¤ ואשר עבדה כמנהלת חשבונות בחברה המרכזית. ייאמר כי הגב' פיינשטיין הוזמנה לעדות מטעם הפניקס ואף התייצבה לישיבת יום 28/05/08, אולם הפניקס ויתרה על העדתה (דברי התובעת בעמ' 15 לתמליל, שו' 20).

 

126.        מחודש מרס 2001 ועד לקרות התאונה, בחודש יולי 2004, עבד המנוח כשכיר בשבעה מקומות עבודה שונים, לפרקי זמן שבין חודש אחד לשבעה חודשים לכל היותר, אשר בחלקם עבד כנהג משאית (נ/7).

 

127.        בשנת 2001 עבד המנוח בחודשים מרס–מאי בלבד, והשתכר בממוצע כ-4,000 ¤ ברוטו לחודש עבודה, ולא עבד מחודש יוני 2001 ועד לחודש פברואר 2002. בשנת 2002 (בחודשים מרס–דצמבר) הסתכמו הכנסותיו בשלושה מקומות עבודה שונים ב-54,700 ¤ ברוטו, דהיינו 5,470 ¤ בממוצע לחודש עבודה. בשאר חודשי השנה לא עבד. בחודשים ינואר–יוני 2003 השתכר סך כולל של 59,524 ¤ ברוטו, ובממוצע: 9,921 ¤ ברוטו לחודש עבודה. בשאר חודשי השנה לא עבד.

 

128.        מכאן עולה כי בשנים 2001–2003 השתכר המנוח סך כולל של כ-126,000 ¤ ברוטו (נומינלי), ובממוצע חודשי: כ-3,500 ¤ ברוטו (נומינלי).

 

129.        בחודש ינואר 2004 החל המנוח לעבוד בחברה המרכזית כמנהל השירות והייצור. החברה עוסקת בהשכרה, במכירה ובשירות של מאזני גשר לשקילת משאיות.

 

130.        מסתבר כי התובע החל לעבוד בחברה המרכזית נוכח היכרותו את הגב' פיינשטיין, היכרות על רקע קשרים חברתיים אשר במסגרתם אף ערבה, כ-13 שנים קודם לכן, לחובות המנוח ונאלצה לשלם סך של 30,000 ¤, שהוחזר לה בחלקו מהתובעת.

 

131.        לטענת התובעת בחקירתה הנגדית, "המטרה היתה מבחינתו, מבחינתי כמו שאמרתי, הוא ניהל משפחה ולהגיע לאיזו שהיא משכורת גבוהה, סבירה הוא היה מחליף עבודה בעבודה על מנת כל פעם לנסות ולהגיע לאיזשהו מיצוב גבוה מבחינת השכר" (עמ' 12 לתמליל ישיבת יום 28/05/08, שורות 2–5).

 

132.        בהתאם לחוזה העסקה שבין המנוח לבין החברה המרכזית אשר נחתם ביום 07/12/03, החל המנוח לעבוד ביום 04/01/04 כנגד תשלום משכורת בסיס בסך של 5,000 ¤ לתקופת ניסיון של שישה חודשים. נוסף על כך, הועמד לרשות המנוח מכשיר טלפון סלולרי לצורכי עבודה אשר החברה המרכזית הייתה אמורה לשאת בעלותו, בסך של 1,100 ¤ לחודש. כן הוסכם כי לאחר תקופת הניסיון תועלה משכורת הבסיס לסך של 7,000 ¤ ברוטו, ובתום שנה "...תהיה משכורתו כולל ביטוח מנהלים בעלות מעביד של 10,000 ¤. כל הסכומים המוזכרים במסמך זה הם בערכים ברוטו ו/או כנגד חשבוניות וכולל נסיעות" (נספח א לתצהירו של מר גרוס).

 

133.        בחודש מאי 2004 הועלתה משכורתו של המנוח ל-7,000 ¤ ברוטו, כולל הוצאות נסיעה בסך של 200 ¤ (תלוש השכר לחודש מאי 2004). בחודש יוני 2004 שולם למנוח סך של 7,000 ¤ ברוטו, בתוספת שי לחג בסך 1,579 ¤, ובסך??הכול 8,677 ¤ ברוטו.

 

134.        לטענת התובעת, בחודש יולי 2004 הוסכם בין המנוח לבין מר גרוס כי שכרו הבסיסי יועמד על סך של 10,000 ¤, בתוספת הוצאות נסיעה בסך של 200 ¤, כפי שעולה מתלוש שכרו של המנוח לחודש יולי 2004, והחל בחודש אוקטובר היתה אמורה להיתוסף לכך הפרשה לביטוח מנהלים. לצורך תמיכה בטענה זו זומן לעדות מר גרוס.

 

135.        בתצהיר עדותו הראשית ובחקירתו הנגדית העיד מר גרוס כי מאחר שהיה שבע-רצון מעבודתו של המנוח, העלה על הכתב במכתבו אליו מיום 03/05/04 (נספח ב לתצהירו) את שהוסכם ביניהם: כי משכורתו תעודכן מחודש יולי 2004 ותועמד על סך של 10,000 ¤ ברוטו לחודש.

 

136.        מר גרוס עמד בתוקף בחקירתו הנגדית על טענתו בדבר השכר שהוסכם בינו לבין המנוח, סיכום שהיטיב בהרבה את תנאי העסקתו של המנוח לעומת התנאים שעליהם הוסכם מלכתחילה. כן העיד מר גרוס כי החברה המרכזית העמידה לרשות המנוח ולצורכי העבודה, על חשבונה, רכב וטלפון סלולרי, וכי מחודש אוקטובר 2004 ואילך היה צפוי לקבל, כתוספת, גם ביטוח מנהלים "...בעלות מעביד של 10,000 ¤" (סעיף 10 לתצהירו).

 

137.        לטענת הנתבעות, יש לדחות את הצהרותיו של מר גרוס, העושה לטענתן כל שלאל ידו על מנת לסייע לתובעים בתביעתם. הפניקס מוסיפה ו"מזכירה" בסיכומיה את "...קשריו ההדוקים של המנוח עם מנהלת החשבונות – מלכי פיינשטיין, האחראית על הפקת תלושי השכר" (עמ' 29). לא הונח ל"רמיזה" כל בסיס בחומר הראיות שהובא לפניי. כזכור, ויתרה הפניקס על העדתה של עדה זו, על??אף התייצבותה לעדות.

 

138.        כאמור, קיים חוסר תאימות בין התנאים שעליהם הוסכם בין המנוח לבין החברה המרכזית עובר לתחילת עבודתו, לבין התנאים שמר גרוס טוען להם.

 

139.        בכל הנוגע לתנאי שכרו של המנוח עד לחודש יוני 2004 – התובעים הוכיחו כדבעי שאכן שכרו של המנוח הועלה ל-7,000 ש"ח ברוטו, באמצעות תלוש השכר לחודש מאי 2004, שהופק עוד ביום 08/06/04 (נספח א(1) לחוות הדעת של רו"ח כהן), דהיינו יותר מחודש ימים לפני קרות התאונה.

 

140.        אשר לרכב ולטלפון הסלולרי – העמדת מכשיר הטלפון לרשות המנוח הוסכמה בין הצדדים עוד בהסכם שנחתם עובר לתחילת עבודתו של המנוח, וחרף זאת לא זקפה החברה המרכזית הטבה זו בתלוש השכר. לטענת הנתבעות, משלא הופיעו ההטבות בתלוש השכר – אין לקבלן. 

 

141.        לאור האמור לעיל שוכנעתי כי הועמד לרשות המנוח מכשיר טלפון נייד אשר למעשה שמשו בעיקר לעבודתו נוכח שעות העבודה בהן עבד. אשר לרכב – למעשה עסקינן ברכב שאמור היה לשמש את צורכי החברה המרכזית, שכן עבודתו של המנוח חייבה ניידות ונגישות גם בזמנים ובשעות לא-שגרתיים, ועל??כן סביר להניח כי אכן הועמד לרשותו רכב לצורכי עבודתו, שמטבע הדברים שימשו? גם לצרכיו הפרטיים. העובדה שהחברה המרכזית לא הצהירה בתלוש השכר על העמדת הטלפון הנייד לרשות המנוח מהווה חיזוק להעדר הצהרה גם ביחס לרכב. על החברה המרכזית, כמעבידתו של המנוח, הייתה מוטלת החובה לפרט בתלוש השכר את כל ההטבות שסיפקה למנוח, ואין לזקוף מחדל זה לחובת התובעים. עם זאת, יהיה צורך להביא בחשבון את שווי זקיפת הרכב שהיה על המנוח לשלם מס בגינו.

 

142.        אכן, העלאת שכרו של המנוח הרבה מעבר למוסכם מעלה סימני שאלה. נראה כי מר גרוס אינו מודע למונחים כדוגמת "עלות מעביד", שאינם מתיישבים עם תלושי השכר שהופקו עובר לתאונה וגם לאחריה. קיים פער בין שכר ברוטו המשולם לעובד לבין שכר הכולל "עלות מעביד". לכאורה, הוסכם בהסכם על "עלות מעביד", כפי שעולה גם מתצהירו של מר גרוס (סעיף 10). לפיכך, לכאורה, היה על המנוח לקבל כנגד חשבונית מס סך של 10,000 ¤, בצירוף מע"מ, או סך של 8,500–9,000 ¤ ברוטו לערך, בתוספת מכשיר טלפון נייד ורכב.

 

143.        בחקירתו הנגדית של מר גרוס הוברר כי ההסכם נערך על בסיס הסכם "מובנה", כאשר חלק מהעובדים בוחרים בחלופה של תשלום כנגד חשבונית מס. נראה כי בחברה המרכזית לא היו מודעים להבדל המשמעותי שבין תשלום המתבצע בהתייחס לעלות מעביד לבין תשלום לעובד, ומכל מקום בפועל לא ייחסו לכך חשיבות, על??אף העלות השונה לחברה.

 

144.        עלות מעביד אכן יכולה להיות רלוונטית כאשר ניתנת לעובד האפשרות לבחור בין תשלום כנגד תלוש שכר לבין תשלום כנגד חשבונית מס, וכפי שנראה זו הייתה כוונת הצדדים בעת חתימת ההסכם. אך בין אם זו אכן הייתה כוונת הצדדים ובין אם לאו – הלכה למעשה, החברה המרכזית צעדה כברת דרך ארוכה לטובת המנוח עוד בתשלום שכרו, לרבות התנאים הנלווים, בחודשים מאי–יוני 2004 – לפני התאונה – ובמיוחד בחודש יולי 2004.

 

145.        בחקירתו הנגדית שיבח מר גרוס ללא הרף את מסירותו, את כישוריו, את יכולותיו, את י?זמותיו ואת ידי הזהב של המנוח. מסתבר כי המנוח למד במהירות רבה להרכיב משקלים (עבודה שהתבצעה קודם לכן בעזרתו של מר וילקיסקי, ששימש מהנדס החברה) ושיפץ את משרדי החברה, מה שחסך עלויות ניכרות לחברה.

 

146.        עבודת המנוח כללה התקנת מאזניים בשטח עם צוות עובדי החברה, ומתן מענה טלפוני לתקלות שלקוחות החברה נתקלו בהן. כ-90% מהתקלות נפתרו בשיחה טלפונית. יתרת התקלות חייבה הגעה של המנוח אל הלקוח על מנת ליתן פתרון מי?די. לקוחות החברה פזורים ברחבי הארץ, ולכן נדרש לעתים מענה בצפון הארץ ולעתים בדרומה. חלק מהלקוחות, כדוגמת לולנים ומחצבות, עובדים גם בשעות הלילה, ובמקרה של תקלה יש ליתן להם מענה בכל שעות היממה ובאופן מידי. לרשות לקוחות החברה הועמד מספר הטלפון הנייד של המנוח כדי שיוכלו ליצור עמו קשר ולקבל מענה מידי לבעיותיהם.

להערכתו של מר גרוס, המנוח עבד 50 שעות בשבוע בעבודות משרד, ושלוש–ארבע שעות נוספות ביום בשיחות טלפון מחוץ למשרד. בסך??הכול עבד (בהערכה) כ-70 שעות שבועיות.

 

147.        מר וילקיסקי, שכאמור שימש מהנדס החברה, העיד מטעם אליהו בישיבת יום 05/03/08. בחקירתו הנגדית של מר גרוס הסתבר כי המנוח עבד בשיתוף פעולה עמו. ייאמר כי מר וילקיסקי זומן לעדות ונחקר אך ורק בדבר נסיבות התקלה שאירעה ליונדאי, הזמנת הגרר והגעת המנוח למקום. הצדדים לא הפנו אליו שאלות בעניין תפקודו של המנוח בחברה – תפקוד שאליו התייחס מר גרוס בתצהיר עדותו הראשית, אשר הוגש עוד קודם לכן.

 

148.        למעשה, משרתו של המנוח הייתה "משרת אמון". מר גרוס סיפר כי שעות העבודה לא היו קבועות: לעתים החל המנוח את עבודתו בשעה 1000 ולעתים בשעה 0700, ולעתים סיים לעבוד בשעה 2200 – הכול על??פי צורכי העבודה. כדברי מר גרוס, על המנוח היה להיות זמין 24 שעות לרשות הלקוחות.

 

149.        מעדות התובעת עלה כי המנוח עסק תקופה מסוימת בעבודות אינסטלציה, שעליהן לא הצהיר לשלטונות המס. עבודות אלו ביצע בביתה של הגב' פיינשטיין ביישוב שוהם. בחקירתה הנגדית העידה הגב' מירב זגגי כי ראתה את המנוח עוסק בשיפוץ ביתה של התובעת שבני הזוג התגוררו בו, שיפוץ שכלל, בין היתר, עבודות קרמיקה, אינסטלציה והתקנת מזגנים (עמ' 150 לתמליל ישיבת יום 28/05/09).

 

150.        התרשמתי מעדותו של מר גרוס, וכן מזו של הגב' זגגי, כי המנוח אכן ניחן בכישורים טכניים וב"ידי זהב". לכל אורך העדות, ובכל הזדמנות שנקרתה בדרכו, שיבח מר גרוס את המנוח. עם זאת התרשמתי כי העד ביקש לסייע בידי התובעים, עזרה שבאה לידי ביטוי בעדותו כי המנוח היה מביא את אור לגן הילדים, בעוד אור טרם החלה ללכת לגן.

 

151.        סוף דבר: הגם שנתתי דעתי לרצונו של מר גרוס לסייע בידי התובעים, שוכנעתי כי זה אכן החליט עובר לתאונה על העלאת שכרו של המנוח ל-10,000 ¤ ברוטו לחודש החל בחודש יולי 2004, נוסף על הרכב ועל מכשיר הטלפון הנייד שהועמדו לרשותו ואשר שימשו בעיקר לעבודתו, וכי החל בחודש אוקטובר 2004 אמורה הייתה להיתוסף לשכרו הפרשה בגין ביטוח מנהלים. גם אם נפלה שגגה במסקנתי זו, אין עסקינן בשגגה מהותית, שכן ממילא היה המנוח זכאי על??פי ההסכם לשכר ולתנאים אלו מחודש ינואר 2005.

 

152.        בחקירתה הנגדית הודתה התובעת כי המנוח לא היה "מנהל כספים" טוב (עמ' 45 לתמליל ישיבת יום 28/05/08), וכי בסביבות מחצית שנות התשעים נקלע לקשיים כספיים אשר בעקבותיהם חדל לשלם את מזונות שלושת הילדים.

 

153.        הנתבעים מוסיפים וטוענים שיש להביא בחשבון כי היה על המנוח לכלכל את שלושת הילדים נוסף על התובעים, וזאת מכוח הסכם המזונות. ברם על??פי ההסכם, היה על המנוח לשאת במזונות שלושת הילדים עד הגיעם לגיל 18 בלבד. במועד התאונה היו שניים מתוכם בני יותר מ-18 שנים, והשלישי היה בן 17 וארבעה חודשים. משכך – אין משמעות של ממש לחוב זה (ר' הסיפה לפרק הדיון בתביעת התובעים לפיצוי בגין אבדן 3/8 מדירת המנוח).

 

154.        נראה כי עובר לתאונה עלה המנוח על דרך המלך, וצפוי היה להשתכר סכומים נאים. עם זאת, לא ניתן להתעלם מעברו התעסוקתי הלא-יציב, ויש להביאו בחשבון בעת הערכת השתכרותו לעתיד לבוא.

 

שכרה ועבודתה של התובעת לפני קרות התאונה ולאחריו

 

155.        התובעת, בוגרת תואר ראשון בחוגים לכלכלה ולסטטיסטיקה באוניברסיטת תל??אביב, עבדה בשנים 1993–1994 ככלכלנית בסוכנות ביטוח. בשנים 1994–1997 עבדה בתחומי בקרה, מעקב וניהול רכש ציוד הנדסי ברשת הסלולרית בחברת 'פלאפון תקשורת בע"מ', וניהלה פרויקט הסבת נתוני ציוד הנדסי בין מספר מערכות. התובעת לא הציגה תיעוד בדבר הכנסותיה בעבודתה זו.

 

156.        בשנים 1997–2000 עבדה התובעת כמנהלת רכש בחברת 'קווי זהב'. במסגרת עבודתה ניהלה משא-ומתן עם ספקים בכל התחומים והייתה אחראית לפיתוח תכנה ולניהול מלאי למוצר של החברה, לרבות ביצוע הניהול הלוגיסטי. התובעת לא הציגה תיעוד בדבר הכנסותיה בעבודתה זו.

 

157.        חברתה של התובעת הגב' זגגי, שעבדה עימה בקווי זהב, נשאלה בדבר יום העבודה והשיבה:

 

"למעשה אנחנו Available כל הזמן בעקרון, גם אחרי הצהריים, בערב, שעות העבודה הפורמאליות הם 9 שעות, אבל אף אחד לא עובד בשיטה הפורמאלית, והרבה פעמים גם אחרי שעות העבודה הפורמאליות, אתה נשאר הרבה שעות."

(עמ' 149 לתמליל ישיבת יום 19/05/08)

 

158.        בחודש נובמבר 2000 החלה התובעת לשמש מנהלת רכש ולוגיסטיקה בחברת ההיי-טק 'B.V.R. מערכות', העוסקת בפרויקטים בינלאומיים בתחום מוצרי סימולציה. לתובעת היו כפופים שלושה עובדים, לרבות פקידת רכש.

 

159.        בחקירתה הנגדית העידה התובעת כי בתקופת עבודה ב-B.V.R. מערכות "...הייתי כל יום בעבודה מהבוקר עד הלילה" (עמ' 24 לתמליל ישיבת יום 28/05/08).

 

160.        מתלושי שכרה של התובעת ב-B.V.R. מערכות עולה כי שכרה ברוטו בחודשים ינואר–נובמבר 2002 הסתכם ב-212,565 ¤ ברוטו. נוסף על כך הועמדו לרשותה רכב ומכשיר טלפון סלולרי, נוכו הפרשות לביטוח מנהלים וקרן השתלמות ונוכה מס הכנסה בסכום כולל של 65,373 ¤. משכך, הסתכם שכרה נטו ב-13,381 ¤ (נומינלי), בצירוף שווי רכב, מכשיר טלפון נייד ותנאים סוציאליים כמפורט לעיל.

 

161.        ביום 30/11/02 יצאה התובעת לחופשת לידה, שהייתה צפויה להסתיים ביום 23/02/03. בתקופת העדרותה ביצעו יעל, פקידת הרכש, ומר שחר את עבודתה. ייאמר כי עלות העסקת פקידת הרכש הייתה נמוכה בכמחצית מעלות העסקת התובעת. אותה תקופה נקלעה החברה לקשיים וכ-100 עובדים, לרבות שאר עובדי המחלקה, פוטרו, ועל??כן החליט מר שחר גם על פיטורי התובעת. פיטוריה נכנסו לתוקף בחודש מאי 2003, מבלי שנדרשה לשוב לעבודתה.

 

162.        היקף המשרה הפורמלי של התובעת בחברה היה תשע שעות עבודה בממוצע ביום, חמישה ימים בשבוע. שעות התחלת העבודה וסיומה היו גמישות במעט, כפוף לשמירת היקף המשרה. עובדות החברה השבות מחופשת לידה עובדות בשנה הראשונה לשובן לעבודה בהיקף משרה של שמונה שעות עבודה ביום במקום תשע שעות (תצהיר עדותו הראשית של מר שחר).

 

163.        לטענת התובעת, לאחר פיטוריה החלה בחיפוש עבודה, אולם מיד לאחר מכן הרתה בשנית. התובעת ילדה את חן כשנה לאחר פיטוריה ובכל אותה תקופה לא עבדה.

 

164.        לטענת התובעת, בחודש יוני 2004, סמוך לאחר לידת אור, החליטה לשוב למעגל העבודה ועל??כן פנתה למספר חברות השמה. טענת התובעת נתמכת בתיעוד שצורף לתצהירה (נספחים יח–כ), שנערך ימים ספורים לפני התאונה.

 

165.        יובהר כי התובעת לא הציגה תיעוד התומך בטענותיה בדבר חיפוש עבודה זמן קצר לאחר פיטוריה.

 

166.        לדברי התובעת, ליום התאונה תואמה לה פגישה בחברת השמה לבדיקת אפשרות למציאת עבודה, אולם פגישה זו לא יצאה לפועל בשל התאונה.

 

167.        ייאמר כי התובעת לא הציגה את פניותיה שלה לחברות ההשמה, שמהן היה ניתן ללמוד על מהות התפקיד שביקשה, על היקף המשרה, על השכר וכו'.

 

168.        לטענת התובעת, המנוח והיא תכננו כי הוא "יפזר" את הילדים לגני-הילדים בבוקר, ואחר??הצהריים יחלקו הוא והיא בהחזרתם מהגנים, כך שפעמיים בשבוע התובעת תשוב לביתה מוקדם יותר, פעמיים בשבוע המנוח ופעם בשבוע – הסבתא. מאחר שהתכניות שובשו עקב התאונה, הגיעה התובעת למסקנה כי אין ביכולתה לשוב למעגל העבודה בהיי-טק, ולכן החליטה לעבור לעבוד במקצוע ההוראה. הואיל וכך, כשבועיים לאחר התאונה נרשמה והתקבלה ללימודי תעודה להוראת  מתמטיקה באוניברסיטת תל??אביב בשנת הלימודים תשס"ה.

 

169.        לימודי התובעת באוניברסיטת תל??אביב נמשכו מחודש אוקטובר 2004 ועד לחודש יוני 2005. בתקופה זו לא השתכרה, למעט דמי שיקום והוצאות שקיבלה מהמל"ל. בשנת הלימודים שלאחר מכן עסקה התובעת, על??פי הנדרש, בתקופת התנסות (סדנה) שנמשכה שנת לימודים אחת בשעות הצהריים והערב, פעמיים בשבוע.

 

170.      בחודש ספטמבר 2005 החלה התובעת לעבוד במשרה חלקית בתיכון עירוני ד בתל??אביב והשתכרה כ-2,200–2,300 ¤ לחודש. בהמשך עברה לעבוד בבית הספר 'בליך' ברמת -גן – תחילה במשרה חלקית ולאחר מכן במשרה מלאה.

 

171.      בחודש ספטמבר 2008 החלה התובעת להשתכר סך של 5,885 ברוטו לחודש, סכום שממנו אין מנוכה מס הכנסה. למשכורת זו נוספות הפרשות לפנסיה ולקרן השתלמות.

 

172.      במרוצת השנים התובעת צפויה להשביח את שכרה בגין ותק בעבודה בהוראה ובשל תוספות תמורת ריכוז מקצוע, ריכוז שכבה וכו', אך אין עסקינן בעליית שכר משמעותית.

 

173.      כן יש להביא בחשבון את יכולתה של התובעת לקבל תוספת הכנסה משיעורים פרטיים במתמטיקה, שבעבורם היא יכולה לגבות סך של 90–100 ¤ לשעה, בהיותה מורה למתמטיקה בתיכון. בחקירתה הנגדית אישרה התובעת כי הינה עוסקת בכך מפעם לפעם. ככל שיתבגרו הקטינים תוכל לפנות חלק מזמנה לעיסוק זה, גם אם יחייב הדבר שכירת שירותי שמרטפות, שיקטינו את ההכנסה הצפויה.

174.        במחצית הראשונה של שנת 2007 ניסתה התובעת לשוב ולהיקלט בעבודה בתפקיד המקביל לעיסוקה הקודם, אך לטענתה בהיותה מטופלת בקטינים והיעדרה מה"שוק" מספר שנים לא עלה בידיה לשוב ולהיקלט בשוק זה.

 

דיון

 

מבוא

 

175.        המחלוקת שבין הצדדים בתביעת התובעים בגין הפסדי השכר שנגרמו לתובעת עקב החלטתה לעבור הסבת מקצוע להוראה במקום לנסות לשוב ל"שוק ההיי-טק" כרוכה, לדעתי, בין היתר, בשאלות משפט ומוסר הכרוכות ושלובות זו בזו.

 

176.        עסקינן באישה צעירה בת 35 (במועד התאונה), אם לשני ילדים – האחת בת שנה ושמונה חודשים והשני בן חודשיים בלבד – אשר בעלה ואביהם של ילדיה הלך לעולמו בנסיבות טרגיות ופתאומיות.

 

177.        אירוע טרגי זה אירע שעה שנרא?ה, לכאורה, כי המנוח עלה על דרך המלך בעיסוקו המקצועי; התובעת החליטה לשוב לשוק העבודה והחלה בחיפושים אחר עבודה מתאימה; אור הייתה אמורה להתחיל לפקוד את הפעוטון כחודש ימים לאחר מכן; זה עתה הצטרף למשפחה ילד נוסף. ולפתע היא וילדיה נותרים לבדם ועליה לקבל החלטות נכונות ומהירות.

 

178.        על כתפי התובעת הונחה ההכרעה בשאלה אילו צעדים עליה לנקוט ואילו החלטות עליה לקבל בכל הנוגע לעתידה ולעתידם של אור וחן. התובעת קיבלה החלטות אלו עוד במהלך ימי השבעה, וביום 15/08/07 אושרה בקשתה לרישום מאוחר לחוג להוראת מדעים במסלול הוראה באוניברסיטת תל??אביב. ספקותיהם של הנתבעים בדבר תכניותיה של התובעת, עוד קודם לתאונה, לעבור למסלול הוראה סבירים בעיניי. ברם עצם העובדה כי אושר לתובעת רישום לימודים מאוחר מחזקת את טענתה כי החלטה זו גמלה בלבה לאחר התאונה, שאם לא כן הייתה נרשמת ללימודים מבעוד מועד ולא ברישום מאוחר.

 

179.        משמעותה הכספית של ההחלטה היא הסתפקות בשכר נמוך יחסית, אל מול האפשרות להשתכר שכר גבוה על מנת שתוכל לטפל באור ובחן שלא על??ידי מטפלות בשכר.

 

180.        אקדים ואומר כי מסקנתי היא שהתובעת האמינה אמונה כנה כי זו ההחלטה הנכונה שעליה לקבל לטובת ילדיה הפעוטים באותה שעה קשה. בהנחה כי מסקנתי היא שהורה סביר במצבה של התובעת היה נוהג כמוה – מהו שיעור הפיצוי שיש לפסוק?

 

אבדן שירותי אב

 

כיצד יש לכמת את אבדן שירותי האב

 

המצב המשפטי

 

181.      בע"א 64/89 גבאי נ' לוזון, פ"ד מח(4) 673 (08/11/94), נקבע כי האלמנה –

 

"...אלמלא נספה בעלה בתאונה, התכוונה להמשיך לעבוד במשרה מלאה גם לאחר הולדת בתה הרביעית. מכאן שבקשתה לצמצם את עיסוקה לחצי משרה נבעה מסיכול ציפייתה להסתייע בבעלה במילוי המשימות הקשורות בניהול משק הבית ובטיפול בילדים... בנסיבות העניין אף נקל לקבוע כי החלטת המשיבה להקדיש חלק ניכר מזמנה לטיפול בילדיה הייתה סבירה בהחלט. מימוש החלטתה היה כרוך בוויתור על חלק מהשתכרותה. עקב כך נגרע שכרה לכדי מחצית משיעורו הקודם, וגריעה זו מהווה נזק הניתן לשומה כספית. על נזק זה רשאי היה השופט לפצות את המשיבים, אלא שהעילה המזכה אותם בפיצוי זה אינה הפסד השכר שנגרם למשיבה, אלא הנזק שנגרם לה ולילדיה כתוצאה מאובדן שירותיו של המנוח."

 

(חוות דעתו של כבוד השופט א' מצא, בעמ' 685 לפסק??הדין)

 

182.        בפס"ד גבאי הוכרה עילת התביעה בגין הצורך לטפל בילדים, וזאת לאחר שנקבע כי החלטתה של האלמנה לטפל בילדים ולהפחית בגין כך את היקף משרתה הייתה סבירה.

"בנסיבות המקרה הייתי מורה, שבחישוב נזקי התלויים של המשיבים ינוכה מחצית שכרה של המשיבה (כדרך שעשה השופט המלומד) למשך שבע השנים הראשונות שבגינן חושב הפיצוי, ואילו ממועד זה ועד לסוף תקופת החישוב ינוכה מלוא שכרה."

 

(שם)

 

183.        בחינה קפדנית של חוות דעתו של כבוד השופט מצא מלמדת כי לא נפסק פיצוי נפרד בגין אבדן שירותי אב, אלא נקבע שיש לחשב את אבדן התמיכה (קרי: הפסדי השכר שבגין מותו של הבעל המנוח) בהתחשב בירידה בשכרה של האלמנה.

 

184.        קיים הבדל של ממש (בתוצאה הכספית) בין שתי השיטות, שכן פסיקת פיצוי בגין ראש-נזק נפרד משמעה פסיקת פיצוי בגין מלוא שווי הטיפול, בעוד חישובו במסגרת הפיצוי בגין אבדן השתכרות, כפי שבוצע בפס"ד גבאי, מפחית את הפיצוי הכספי נוכח השימוש בשיטת הידות.

 

185.        ואכן, בפסק??הדין בע"א 163/99 עיזבון מזאווי נ' א' דורי, חברה לעבודות הנדסיות בע"מ, פ"ד נד(5) 854 (13/12/00), שניתן כשש שנים לאחר שניתן פסק??הדין בפרשת גבאי, נפסק הפיצוי לאלמנה כראש-נזק נפרד ובגין מלוא ההטבה.

 

186.        בית המשפט העליון נקט דרך זו גם בע"א 3907/02 עיזבון וייס נ' סלע חברה לביטוח, פ"ד נח(2) 721 (29/12/03), עת פסק פיצוי נפרד לאלמן בגין אבדן שירותי אם.

 

187.        לטענת הנתבעות, במסגרת הבחינה האם העדפת בן-הזוג שנותר בחיים הייתה סבירה, יש לתת את הדעת ליחס שבין הפסד ההכנסה לבין מחיר השירות בשוק העבודה, כדעתה של כבוד השופטת ד' דורנר בפס"ד גבאי. בחינת דברי כבוד השופטת דורנר מלמדת כי יש לקרוא את מלוא אמירותיה.

 

188.        לדעת כבוד השופטת, כאשר ההחלטה סבירה "...יש לתת את הדעת ליחס בין הפסד ההכנסה לבין מחיר השירות בשוק העבודה אל מול הצורך בטיפול האישי של ההורה. מנגד, כאשר הבחירה אינה סבירה, שווי השירות בשוק העבודה יכול לשמש קנה מידה הולם להערכת הנזק" (עמ' 688).

 

189.        חוות דעתו של כבוד השופט מצא ולא חוות דעתה של כבוד השופטת דורנר היא זו שאומצה (ר' הסיפה לפסק??הדין), ועל??כן לכאורה דעתה אינה מחייבת. ברם גם לדעת כבוד השופטת דורנר, מקום שההחלטה הייתה סבירה יש להביא בחשבון את היחס שבין הפסד הכנסה לבין מחיר השוק של עלות הטיפול. מכל מקום, ברי כי יש לבחון כל מקרה לגופו, כפי שייבחן המקרה שלפנינו.

 

190.                      "...כעיקרון, בן-הזוג התלוי אינו זכאי לפיצוי ישיר בשל הפסד השתכרות שנגרם לו... עם זאת ההלכה היא שתלויים זכאים לפיצויים בגין אובדן שירותים של המנוח אם אובדן זה גרם להם הפסד ממון... כך למשל התלויים זכאים לפיצויים בגין נזק ממוני שיגרם להם עקב אובדן סיועו של המנוח בטיפול בילדים... במקרים המתאימים הפסד השכר שנגרם לתלויים עשוי לשמש אמת מידה לחישוב ההפסד הממוני שנגרם להם בשל אובדן השירותים..."

 (עמ' 723 לפס"ד וייס)

 

 

191.        בפס"ד וייס נדונה תביעה בגין מותה בתאונה של אם המשפחה, אשר הותירה אחריה בעל ושלוש בנות: בת כבת תשע שנים במועד התאונה ושתי תאומות בנות כארבע שנים במועד התאונה (04/10/98). פסק??הדין ניתן בבית המשפט המחוזי (כבוד השופט י' כהן) בחודש מרס 2002, כשלוש שנים וחצי לאחר קרות התאונה. אחרי התאונה צמצם אבי הקטינות באופן משמעותי את היקף עבודתו בבנק, צמצום שהביא לירידה ניכרת בשכרו, שבאה לידי ביטוי הן בירידה בשכר בהשוואה לשכר שיכול היה להשתכר במשרתו הקודמת הן בצמצום ניכר בשעות הנוספות.

 

192.        בית משפט קמא חישב את הפסד השכר שנגרם לבעל בשל כך למשך התקופה שבה יידרשו לבנותיו עזרתו וטיפולו, והעמידו? על סכום כולל של 886,290 ¤ (סכום השווה ל-1,000,000 ¤ נכון למועד מתן פסק??דיני).

לתקופה שממועד התאונה ועד למועד פסק??הדין, שבו הייתה הבת הבכורה כבת 12 והתאומות כבנות שבע שנים, נפסק פיצוי חודשי בסך כולל של 6,276 ¤ לפי ערכו נכון למועד פסק??דין – סכום השווה לכ-7,100 ¤ נכון למועד פסק??דיני.

ממועד פסק??הדין ועד מלאות לתאומות 16 ולבת הבכורה – 21, נפסק פיצוי חודשי בסך השווה לכ-6,650 ¤ נכון למועד פסק??דיני.

מגיל 16 עד גיל 18 נפסק פיצוי חודשי השווה לכ-2,100 ¤ נכון למועד פסק??דיני.

 

193.        נוסף על כך, נפסק סך של 100,000 ¤ (סכום השווה לכ-113,000 ¤ נכון למועד מתן פסק??דיני) בגין העזרה שניתנה לבעל ולבנות מאת הורי הבעל ממועד התאונה ועד למועד פסק??הדין. סכום זה נפסק בגין התקופה שממועד התאונה ועד למועד פסק??הדין – כ-2,800 ¤ לחודש.

 

194.        כמו-כן נפסק פיצוי בגין עזרה של אם??בית שהועסקה במשך היום, ובגינה נפסק סכום של 533,530 ¤ (סכום השווה לכ-600,000 ¤ נכון למועד מתן פסק??דיני). פיצוי זה נפסק בגין הצורך בהעסקת מטפלת ואם??בית אשר תמלא את מקומה של האם המנוחה בניהול משק הבית ובטיפול בבנות. סכום זה חושב על בסיס פיצוי בסכום של 2,500 ¤ נכון למועד פסק??הדין עד מלאות לתאומות 14, והוא הלך ופחת עד לכדי סך של 1,250 ¤ (נומינלי) במלאות להן 21.

 

195.        מכאן עולה כי בגין התקופה שעד למועד פסק??הדין נפסק סך של 10,000 ¤ לחודש, נוסף על הפיצוי שנפסק בגין מטפלת ואם??בית, בסך של 2,500 ¤.

 

196.        שני הצדדים ערערו על הפיצוי שנפסק, בסכום מצטבר של כ-1,715,000 ¤ בגין הוצאות הטיפול בבנות, וזאת נוסף על רכיבי הנזק הנוספים (ייאמר כי הפיצוי בעבור הוצאות הטיפול נפסק בעיקרו בגין הטיפול בתאומות, שהיו כבנות ארבע במועד התאונה, שעה שאחותן הבכורה הייתה בת תשע).

 

197.        בית המשפט העליון דחה את שני הערעורים ואישר את הסכומים שנפסקו, בקובעו:

 

"...שגה בית??המשפט בקביעתו שהאלמן זכאי לפיצוי ישיר בגין הפסדי ההשתכרות, ברם האלמן זכאי לפיצויים בגין ההפסד הממוני שנגרם לו בשל אובדן שירותי המנוחה בעבודות הבית ובטיפול בבנות. בנסיבות שלפנינו ההפסד הממוני שנגרם לאלמן ניתן למדידה באמצעות הפסדי ההשתכרות שנגרמו לו. הפסדים אלה נגרמו לו עקב הצורך שלו לשהות עם בנותיו, צורך אשר היה סביר בהחלט ובא למלא את חסרונה של אמן של הקטינות ואת חסרונם של השירותים שזו העניקה לקטינות.נ

 

...משנפטרה המנוחה היה זה חיוני וסביר שיהיו לבנות נוכחות ועזרה אינטנסיבית יותר של ההורה שנותר בחיים. הבעל הבין את חיוניות הדבר, שנוסף על העזרה שהייתה דרושה בשעות היום, כשהוא שוהה בעבודה, תהיינה 'שעות נוספות' ככל האפשר של שהות שלו עם בנותיו ועזרה להן, לפיכך את 'עלותן' של שעות אלה, אשר נבעו מהתאונה ומאובדן שירותי המנוחה, על המערערות לשלם."

 

(חוות דעתו של המשנה לנשיא, כבוד השופט אור, בעמ' 723–724 לפסק??הדין)

 

198.        לדעתי, ניתן לבחון סוגיה זו בדרך דומה לזו שבה נדונה הסוגיה: היכן יתגורר הניזוק שנפגע באופן קשה – בביתו או במוסד. סבורני כי בשאלות המוסריות והמשפטיות הכרוכות במתן החלטה בדבר מקום המחיה יש כדי ללמד, ולו במעט, על הקושי בהכרעה בסוגיה שלפנינו.

 

"שאלת מקום החזקתה של התובעת הינה שאלה משפטית מורכבת וקשה משום שנלוות אליה שאלות מוסריות קשות. לצורך פסיקת הפיצויים, להם זכאית התובעת, צריך להכריע בשאלה היכן תשהה התובעת, אשר כיום בת 10 שנים, בעוד כעשור. האם להשאירה בקרב משפחתה, בדיור עצמאי, חרף ההוצאות הניכרות העלולות להיגרם למזיק, או שמא להעבירה למוסד שיקומי, מסוג מעון או דיור מוגן, שם תחיה בסביבת אנשים בעלי מוגבלויות דומות, ואשר ברי כי עלות החזקתה בו נמוכה יותר.

בע"א 357/80, נעים נ' ברדה... בהתייחסו לקושי הנלווה להכרעה בשאלה זו, אמר השופט אלון (בעמוד 814):

'קשה כקריעת ים סוף מלאכתו של שופט בבואו להכריע בין שתי העמדות המנוגדות של חבריי הנכבדים, מ"מ הנשיא השופט שמגר והשופט ברק.  הרי בעסקי נפשות קא עסקינן, ועם כל החובה והרצון לדון בעניין שלפנינו על??פי כללי הדין והמשפט שבהיגיון, לא ייתכן להימלט משיקולים מוסריים וחברתיים שבלב; וקשים הם הלבטים בשיקולים האחרונים מההכרעה בכללים הראשונים'."

 

(דברי כבוד השופט מ' רביד בת"א [מחוזי י-ם] 1686/96 אברהם נ' בית רפואה מעייני הישועה [09/01/03], ס' 20)

 

199.        בית המשפט העליון דן בערעור על פסק??דינו של כבוד השופט רביד (ב"גלגולו" הראשון), ובפסק??הדין מיום 12/03/06 (ע"א 1819/03 אברהם נ' ש.ר.ב. (בי"ח מעיני הישועה)) הורה על השבת התיק לבית המשפט המחוזי, בהטילו עליו את ההכרעה "...בסוגיית מגוריה של אבישג בעתיד... זאת לאור ההלכה לפיה 'אם השהות של הניזוק בביתו ולא במוסד תחזיר את מצבו לקדמותו בצורה הטובה ביותר, די בכך כדי להצדיק פיתרון זה, אפילו כרוך הדבר בהוצאה כספית נוספת משמעותית למזיק'..." (ס' 14 לפסק??הדין).

 

החלת הפסיקה על המקרה שלפנינו

 

200.        לטענת התובעים, על??פי הפסיקה, ראשית לכול עדיפה טובת הנפגע גם אם ההוצאות שיש להשית על המזיק גבוהות יותר.

 

201.        לטענת הנתבעים, אין מקום לפסוק לתובעת פיצוי בגין אבדן ההכנסה הנטענת (בין עבודתה טרם לידת ילדיה ובין שכרה כמורה), וגם אם יקבע בית המשפט, בניגוד לדעתם, כי הטיפול המיטבי חייב את התובעת להחליף בגין התאונה את סוג המשרה שאחזה בה שנים קודם לכן – אין הדבר מוביל למסקנה כי טיפול מיטבי זה יתאפשר אך ורק אם תעבור התובעת לעבוד במקצוע שבו רמות השכר הן מן הנמוכות במשק.

 

202.        מוסכם על הצדדים כי עובר לתאונה לא התכוונו התובעת והמנוח לשכור שירותי מטפלת. נהפוך הוא, כוונתם הייתה לחלוק את הטיפול בקטינים בשעות אחר??הצהריים: יומיים המנוח, יומיים התובעת ויום אחד הסבתא.

 

203.        אמנם, לכאורה, הטיפול שהיה המנוח אמור להעניק לקטינים התמצה בהבאת הילדים לגן הילדים, בכל או במרבית ימות השבוע, ובהחזרתם משם פעמיים בשבוע אחר??הצהריים. ברם היעלמותו של המנוח כדמות אב, בעיקר לאור, שהספיקה להכירו, ובהמשך גם לחן – העמידו את התובעת לפני ההחלטה האם להיעדר כא?ם, כפי שתכננו לעשות עובר לתאונה, או לנסות ולמלא את החסך של העדר האב בהפגנת נוכחות גבוהה יותר שלה. סבורני שאין לבקר את החלטת התובעת, ושאין מקום לטענה כי לא פעלה להקטנת נזקיה באמצעות שכירת שירותי מטפלות בשכר וחזרה לשוק העבודה כפי שתכננה.

 

204.        לסיכום: שוכנעתי כי התובעת פעלה בתום??לב ובלחץ הנסיבות בעת שקיבלה את החלטתה בדבר הסבת מקצוע.

 

מהו בסיס השכר של האלמנה ושל המנוח

 

מבוא

 

205.        התובעים שלפנינו עותרים לפסיקת מלוא ההפרש שבין השכר שהתובעת היתה אמורה להשתכר, המגיע לשיטתם לכדי 13,653 ¤ נטו (נומינלי), לבין השכר שהיא משתכרת כמורה, בסך של כ-5,000 ¤.

 

206.        התובעת אישרה בחקירתה הנגדית כי החלטתה לפנות להוראת מתמטיקה ולא מקצוע אחר התקבלה לאחר שהביאה בחשבון כי בהוראת לימודי מתמטיקה פתוחה לפניה האפשרות לעסוק גם במתן שיעורים פרטיים, שהתשלום תמורתם הוא בסך 90–100 ¤ לשיעור.

 

207.        סבורני כי ההכרעה במחלוקת העובדתית סביב מימוש תכניות העבודה של בני הזוג קלושינר, ובעיקר מימושן לאורך זמן, אינה פשוטה – שכן החיים מלאי הפתעות. לא אחת מסתבר כי תכניות אינן ניתנות למימוש בשל מגבלות כאלו ואחרות שחלקן נצפה מלכתחילה, חלקן לא נצפה וחלקן התממש בעצמה פחותה מהחזוי.

 

208.        יוזכר: בעת התאונה טרם שבה התובעת למעגל העבודה. אין לפנינו ראיות אובייקטיביות חד??משמעיות בדבר סוג העבודה שחיפשה עובר לתאונה, ובעיקר בדבר היקף המשרה והשכר הצפויים. סוגיות נוספות שהמענה עליהן אינו נחרץ: האם יכלה התובעת לענות בו-זמנית על צורכי מעבידה ועל צורכי הקטינים; הצלחתו של המנוח בעבודתו עובר לתאונה, בהתייחס למסלול חייו התעסוקתי בשנים שקדמו לעבודתו זו; צורכי התפקיד של המנוח, הכרוכים בזמינות רוב שעות היממה, על כל המשתמע מכך, אל מול תכניות מוגדרות לטיפול בילדים הקטינים יומיים בשבוע אחר??הצהריים; אילו השתבשו התכניות – האם היו התובעת או המנוח נאלצים ל"התפשר" ולעסוק בעבודה תובענית פחות ומכניסה פחות, ואם כן, מי מהם היה נאלץ לעשות זאת. לתשובה לשאלה האחרונה עשויות/עלולות להיות השלכות משמעותיות על שיעור הנזק.

 

209.        במקרנו-אנו, קביעת הממצאים בדבר תעסוקת בני-הזוג אמורה להיעשות על בסיס עדויותיהם של התובעת ושל מר גרוס והתיעוד שהגישה התובעת, המעיד על תכתובות דואר אלקטרוני עובר לתאונה. באשר לשאלה האם זו אכן הייתה כוונת בני-הזוג – שוכנעתי כי המנוח היה ממשיך בעבודתו תמורת השכר שהובטח לו וכי התובעת הייתה משתלבת בשוק העבודה, באופן כזה או אחר הדומה לעבודתה טרם לידת אור כשנה ומחצה קודם לכן. כן שוכנעתי כי התובעת והמנוח היו עובדים, כפי שתכננו, אגב חלוקת הטיפול בילדיהם הקטינים ביניהם ובסיוע הסבתא.

 

210.        ברם, האמנם היו בני-הזוג מצליחים לעמוד בהצלחה במשימתם זאת לאורך זמן?

 

211.        אין עסקינן בקביעת קשר סיבתי בין אי-מימוש תכניות התעסוקה לבין התאונה – שכן קשר זה הוכח. ברם אין ראיות "חד משמעיות" בדבר התממשותן לאורך זמן של אותן תכניות. יש להביא בחשבון כי יכול שבשל הצורך לטפל בילדיהם הפעוטים, היו המנוח או התובעת נאלצים לוותר על עבודתם ולעסוק בעבודה מחייבת פחות ומכניסה פחות.

 

212.        כידוע, עול הראיה מונח על כתפי התובע עד סיומו של ההליך. האם הרימו התובעים את הנטל המוטל עליהם להוכחת עתידם התעסוקתי של בני-הזוג קלושינר אלמלא התאונה? או שמא יש להגיע למסקנה שונה?

 

213.        לו התרחש מעשה העוולה לפחות מספר חודשים לאחר המועד שבו אירע בפועל, היה ניתן לקבוע מסמרות ברורים יותר בדבר הוצאת תכניות בני-הזוג מן הכוח אל הפועל. אלא שמעשה העוולה קטע תכניות אלו ולא א?פשר מימושן.

 

214.        בע"א 1457/07 עיריית הרצליה נ' כץ (19/01/09) נדונה השאלה האם התובע, שנכנס לרחוץ בחוף לא-מוכרז, היה רוחץ במים לו הוצב בחוף שילוט האוסר הרחצה במקום ומזהיר מפני שוניות. משלא הוצב שילוט – התגלעה מחלוקת כיצד היה נוהג התובע לו הוצב.

 

            "יצוין כי אין דומה מקרה, כדוגמת המקרה בענייננו, שבו יש לקבוע בצורה היפותטית כיצד היה פועל אדם אילו היו הנסיבות שונות, למקרה שבו ניתן להוכיח את קיומו, או את אי קיומו, של קשר סיבתי בצורה ישירה. חשיבה היפותטית כזו מעלה קשיים גם במקרים פשוטים יחסית, ועל אחת כמה וכמה במקרים סבוכים וקשים...

נפסק כבר כי התרשלות הפוגעת ביכולתו של התובע להוכיח את הקשר הסיבתי, כיוון שהיא עצמה מונעת את התממשות סדר הדברים הלא-רשלני, עשויה להביא להעברת הנטל לנתבע לשלול את קיומו של קשר סיבתי... אפשרות זו יושמה בעבר בתיקים של רשלנות רפואית אך כפי שנקבע ביחס לפן הראייתי של דוקטרינת הנזק הראייתי, אין הצדקה עניינית להגביל את תחולתה רק לתחום זה... בענייננו, התרשלות המערערים הותירה תחת עמימות את השאלה ההיפותטית – האם לולא ההתרשלות היה המשיב 1 פועל כפי שפעל."

 

(חוות דעתו של המשנה לנשיאה,

כבוד השופט ריבלין, ס' 15–16 לפסק??הדין)

 

215.        לפתחו של מי מהצדדים רובץ קושי זה? במקרה דנן לתובעת רקורד תעסוקתי מוכח, ובעיקר יכולות אישיות גבוהות, שעליהן היה ניתן ללמוד באופן בלתי-אמצעי במהלך הישיבות, שאליהן הקפידה להגיע, ובכללן דיוני קדם??משפט, דיונים בבקשות לתשלומים תכופים, דיוני פשרה וכל ישיבות ההוכחות. התובעת הפגינה לכל אורך הדרך מעורבות עד אחרון פרטי-הפרטים שבנבכי הסוגיות העובדתיות והמשפטיות, כשהיא מפגינה ידע רב, חכמה, אמביציה, פיקחות ויכולת קבלת החלטות קשות. התרשמותי זו מתיישבת עם עדותה של חברתה הטובה של התובעת, הגב' זגגי, אשר היכרותה עמה החלה במקום עבודתן המשותף. 

 

216.        ואולם בנסיבות העניין נבצר ממני להתרשם באופן בלתי-אמצעי מיכולותיו של המנוח. מכל מקום, שוכנעתי כי עסקינן באדם נבון בעל חוש וידע טכניים מצוינים, אשר היה מוכשר בעבודות טכניות, לרבות עבודות אינסטלציה, שיפוצים וכו', אך מנגד – חסר יכולות ניהול כספיות.

 

217.        לדעתי, בעת ההכרעה בדבר שכרם של בני הזוג קלושינר אלמלא התאונה יש להביא בחשבון גם את הנזק הראייתי שנגרם להם עקב מעשה הנזיקין, המקשה עליהם להביא ראיות "חד משמעיות" להוכחת טענותיהם.

 

218.        במהלך הכנת פסק??הדין התחבטתי ביני לביני בשאלה האם בתביעת התלויים בגין אבדן השתכרות אכן יש לחשב את ההפסדים על??פי נתוני שכרה של התובעת אלמלא התאונה, או לפי נתוני שכרה בפועל לאחר התאונה.

 

219.        כאמור לעיל, הנני סבור כי בתביעת תלויים יש להביא בחשבון שינויים שחלו לאחר קרות מעשה הנזיקין בין אם אירעו בגינו ובין אם אירעו שלא בגינו, כפי שנהוג, לדוגמה, כאשר בן-הזוג שנותר בחיים נישא לאח?ר, שאז יש להביא בחשבון גם את השינוי בתא המשפחתי ה"חדש" משנולד בו ילד משותף (ר' ת"א [מחוזי י-ם] 7104/99 שוקרון נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ [23/02/05]).

 

220.        לאור כל האמור לעיל מסקנותי הן אלו:

 

·        אלמלא התאונה הייתה התובעת משתלבת בעבודה בשוק ההיי-טק או בתחום דומה תמורת שכר נטו השווה ל-11,000 ¤ (כולל הטבות) נכון למועד התאונה, והייתה מתמידה בעבודתה זו.

·        ברם יש לחשב אבדן ההשתכרות (בתביעת התלויים) על??פי שכרה של התובעת בפועל לאחר התאונה, בעוד אשר בתביעת השנים האבודות יש לחשבו לפי השכר שהייתה אמורה להשתכר אלמלא התאונה.

·         אלמלא התאונה היה המנוח ממשיך לעבוד בחברה המרכזית ומשביח שכרו כמתוכנן. עם זאת, יש להביא בחשבון את סימני השאלה בדבר הצלחתו לשלב עבודתו זו עם טיפול בקטינים, וכן את עברו התעסוקתי. על??כן מצאתי כי נכון יהיה להעמיד את שכרו של המנוח על ממוצע שכר של 7,000 ¤ נטו לחודש נכון למועד התאונה – סכום המביא בחשבון את כלל השקלולים והשינויים הצפויים ממועד התאונה.

·        משבחר המנוח במסלול של עבודה כשכיר, ומשהעריך פרופ' קפלינסקי את תוחלת חייו בכ-71 שנים – יחושב הפיצוי עד מלאות למנוח 67, ולא 70 כטענת התובעים.

 

אבדן התלות (שכר) של התובעים במסגרת תביעת התלויים

מבוא

 

221.        בהתחשב בעובדה כי התובעת לא עבדה בשנה הראשונה שלאחר התאונה, אך קיבלה דמי שיקום מהמל"ל; בהתחשב בשכרה בפועל מאז ועד למועד פסק??הדין; בהתחשב בשיעורים הפרטיים שלימדה מעת לעת, ואשר ילכו ויתרבו במרוצת השנים, הן משום שהקטינים יגדלו הן משום ששמה כמורה למתמטיקה יקבל תהודה נרחבת יותר; בהתחשב בכך שסיכויי חזרתה לסוג העבודה שבו עבדה בעבר ילכו ויתמעטו בשל "התנתקותה" שתלך ותגבר משוק זה – מצאתי כי נכון יהיה להעמיד את שכרה לעבר על ממוצע של 5,000 ¤ נטו לחודש, לפי ערכו נכון ליום התאונה, ולעתיד – על 7,500 ¤ נטו לחודש, לפי ערכו נכון ליום 10/4/09, עד מלאות למנוח 67 שנים, בעוד כ-11 שנים.

 

הפסד הכנסה לעבר

 

222.        על??פי חוות דעתו של האקטואר שי ספיר מיום 26/03/09, הפסד ההכנסה שנגרם לתלויים מהכנסת המנוח, לפי שיטת הידות, לתקופה שמיום התאונה ועד ליום 31/03/09 הוא:

 

7,000 ¤ X 44.88 = 314,160 ¤

 

223.        חיסכון ידת המנוח בהכנסת התובעת, לפי שיטת הידות, לתקופה הנ"ל הוא:

 

 5,000 ¤ X 11.20 = 56,000 ¤

 

224.        על??כן, סך??כל הפסדי התלויים לעבר הוא 258,160 ¤. בצירוף הפרשי הצמדה ממועד התאונה וריבית ממחצית התקופה – סך??הכול: 307,565 ¤.

הפסד הכנסה לעתיד

 

225.        הפסד ההכנסה שנגרם לתלויים מהכנסת המנוח לתקופה שמיום 01/04/09 ועד מלאות למנוח 67, ביום 28/02/2020 - לסך של 7,000 ¤ יש להוסיף 9% בגין הפרשי הצמדה ממועד התאונה ועד ליום 10/4/09, ועל??כן בסיס השכר הוא 7,630 ¤ נכון למועד פסה"ד.

 

7,630 ¤ X 89.44 = 682,427 ¤

226.        חיסכון ידת המנוח בהכנסת התובעת בסך של 7,500 ¤ נכון ליום 10/4/09, לפי שיטת הידות, לתקופה הנ"ל.

 

7,500 X 31.53 = 236,475 ¤

 

227.        לפיכך, הפסד התלויים לעתיד הוא 445,952 ¤.

 

228.        סך??כל הפסד התלויים לעבר ולעתיד: 753,517 ¤.

 

229.        היה ונפלה שגגה במסקנתי שיש לחשב את הפסדי התלות בתביעת התלויים עפ"י שכרה בפועל של התובעת במקום השכר שהיתה אמורה להשתכר (11,000 ¤ נומינלי) כי אז היו מסתכמים נזקי התלות של התובעים בסכום כולל של 495,342 ¤ (190,960 ¤ בגין נזקי העבר ו-304,382 ¤ בגין נזקי העתיד) במקום 753,517 ¤.

 

אבדן השכר של התובעים במסגרת תביעת העיזבון/השנים האבודות

 

230.        על??פי חוות דעתו של האקטואר שי ספיר מיום 26/03/09, הפסד ההכנסה שנגרם לעיזבון המנוח מהכנסות המנוח בלבד, לפי שיטת הידות, לתקופה שמיום התאונה ועד ליום 31/03/09 הוא:

 

7,000 ¤ X 46.75 = 327,250 ¤

 

231.        חיסכון ידת המנוח בהכנסת התובעת, לפי שיטת הידות, לתקופה הנ"ל הוא:

 

11,000 ¤ X 9.35 = 102,850 ¤

 

232.        על??כן, סך??כל הפסדי העיזבון לעבר הוא 224,400 ¤. בצירוף הפרשי הצמדה ממועד התאונה וריבית ממחצית התקופה ועד ליום 10/4/09 – סך??הכול: 267,343 ¤.

 

233.        הפסד ההכנסה שנגרם לעיזבון המנוח מהכנסת המנוח בלבד לתקופה שמיום 01/04/09 ועד הגיע המנוח לגיל 67 ביום 28/02/2020 –לסך של 7,000 ¤ יש להוסיף 9% בגין הפרשי הצמדה ממועד התאונה ועד ליום 10/4/09, ועל??כן בסיס השכר הוא 7,630 ¤ נכון למועד פסה"ד.

 

7,630 ¤ X 93.2 = 711,116 ¤

 

234.        חיסכון ידת המנוח בהכנסת התובעת, לפי שיטת הידות, לתקופה הנ"ל – לסך של 11,000 ¤ יש להוסיף 9% בגין הפרשי הצמדה ממועד התאונה ועד ליום 10/4/09, ועל??כן בסיס השכר הוא 11,990 ¤.

 

11,990 X 25.92 = 310,781 ¤

 

235.        על??כן, הפסד המנוח לעתיד הוא 400,335 ¤.

 

236.        סך??כל הפסד העיזבון לעבר ולעתיד: 667,678 ¤.

 

הטבת התובעת את נזקי הילדים

 

237.           "...המבנה היסודי של זכויות בעלי-הדין מזיק–ניזוק–מיטיב הוא, שעם מתן ההטבה זכאי המיטיב להיפרע על ההטבה כשיעור ההטבה, והניזוק אינו רשאי לתבוע סכום זה מהמזיק...

במצב דברים זה, כשתביעת המיטיב סולקה למיטיב על-ידי המזיק, וכן במקרה שהמיטיב תובע ישירות את המגיע לו מהמזיק, ואף במקרה שברור כי יש בכוונת המיטיב לתבוע מאת המזיק את סכום ההטבה, בכל אחד ממקרים אלה סכום ההטבה אינו מהווה חלק מסכום הפיצויים המגיעים לניזוק או שייפסקו לו. במקרים אלה אין לקבל את הטענה או את ההנחה שהמיטיב הסב אל הניזוק את זכותו להטבה מהמזיק. אכן, זה המקרה שבפנינו, שבו המיטיב (האלמנה) תבע את המשיבים מכוח חוק הטבת נזקי גוף...

 

כפי שכבר נזכר, כשהמיטיב תובע את המגיע לו מהמזיק, סכום הפיצויים המגיע לניזוק אינו כולל את שווי ההטבה. הזכות לתבוע את ההטבה היא בידי המיטיב (האלמנה), והמזיק אינו חייב לשלמה לניזוק. דבר זה ראוי להדגשה, שכן במשולש היחסים המזיק–הניזוק–המיטיב, המוסד זכאי לתבוע את הגימלאות ששילם וישלם לניזוק מהמזיק רק עד סכום השווה לגובה הפיצויים אשר מגיעים לניזוק מהמזיק...

 

כאמור לעיל, סכום הפיצויים אשר מגיע לניזוק מהמזיק אינו כולל את ההטבה. לפיכך, כשיש למוסד תביעה נגד המזיק לתשלום הגימלאות שהוא שילם ועתיד לשלם לניזוק, ותביעה זו מוגבלת לסכום הפיצויים אשר מגיע לניזוק, אין המוסד זכאי להיפרע מהסכום המגיע למיטיב מהמזיק. כמצוטט לעיל, בתביעתו מהמזיק בא המוסד בנעליו של הניזוק כדי שיעור הגימלאות שהוא שילם ושהוא עתיד לשלם לניזוק. כשם שלניזוק אין תביעה נגד המיטיב, כך גם אין למוסד תביעה כזו."

 

(דברי כבוד השופט אור בפס"ד מזאווי, עמ' 857–859)

 

238.        בפרשת מזאווי נקבע כי עומדות לאלמנה שתי עילות תביעה נפרדות, עצמאיות ומצטברות:

·        עילת תביעה כמיטיבת נזקי המנוח בגין התקופה שממועד התאונה ועד למותו בגין התאונה, וזאת הואיל וסעדה אותו.

·        עילת תביעה כיורשת בגין הנזקים שנגרמו לעיזבון המנוח ממועד פציעתו ועד לפטירתו (בניכוי הפיצוי בגין עילת התביעה של האלמנה כמיטיבה).

 

239.        בפרשת מזאווי נקבע כי הפיצוי בגין העילה השנייה, תביעת התלויים, "נבלע" בתשלומי המל"ל, ועל??כן נדחתה תביעתם, אך לצורך עילת התביעה כמיטיבה נקבע כי היא זכאית לה כשלעצמה וכי זו אינה בת??ניכוי.

 

240.        לאור האמור לעיל, ככל שהדבר נוגע להוצאות שהוצאו בעבר ואשר התובעת הוציאה מכיסה (אך ורק) בגין אבדן שירותי אב עד למועד פסק??הדין (להבדיל משירותי אם, שאותם היא מחויבת למלא) – יש לפוסקם לתובעת כמיטיבת נזקי הקטינים.

 

241.        פיצוי זה יש לפסוק כשהוא נפרד מהפיצוי שייפסק לתובעת ולקטינים בגין כל פריט נזק אחר, לרבות אבדן שירותי אב לעתיד.

 

242.        פס"ד וייס יכול לשמש, בשינויים המחויבים, בסיס לפסיקת הפיצוי בגין אבדן שירותי אב. בעניין זה יש להביא בחשבון כי תפקידה של האם המנוחה כפי שבא לידי ביטוי בפס"ד וייס היה משמעותי בהרבה מזה של האב, שנעדר מביתו מרבית שעות היממה, ולכן היה עיקר הנטל מוטל על המנוחה. לעומת זאת, במקרה שלפנינו היו בני-הזוג קלושינר אמורים לחלוק שווה בשווה, לערך, את נטל גידול הקטינים. זאת ועוד: אף כי נראה שעיקר הפיצוי שנפסק בגין אבדן שירותי אם נפסק בשביל התאומות, אין להתעלם מהעובדה שלבני-הזוג וייס היו שלוש בנות, שהבכורה בהן הייתה במועד התאונה כבת תשע.

 

243.        מנגד – יש לזכור כי התאומות היו במועד התאונה כבנות ארבע שנים, בעוד אור הייתה כבת שנה ושמונה חודשים וחן היה בן חודשיים בלבד. הן פער הגילים הקטן ביניהם והן היותם פעוטים (בעיקר חן) הצריכו טיפול רב יותר.

 

244.        על??כן, לאחר שהבאתי בחשבון במידת מה את הסבת המקצוע שעשתה התובעת בגין התאונה, את ההפסדים שנגרמו לה בגין כך ואת הסכומים שנפסקו בפס"ד וייס, בשינויים המחויבים, נוסף על נטרול הפיצוי שנפסק בגין ההוצאות על העסקת מטפלת ואם?? בית – מצאתי כי נכון יהיה לפסוק את הפיצוי כדלקמן בגין אבדן שירותי אב לעבר אשר נפסקים לתובעת כמיטיבה:

·        לתקופה שמיום התאונה ועד ליום 31/05/09, אז ימלאו לחן חמש שנים (58 חודשים) – פיצוי ממוצע בסכום של 6,000 ¤ לחודש לפי ערכו נכון למועד התאונה, ובסך??הכול: 348,000 ¤ ובצירוף הפרשי הצמדה ממועד התאונה וריבית ממחצית התקופה – 414,596 ¤.

 

אבדן שירותי אב לעתיד

 

245.        לתקופה שממועד מלאות לחן חמש שנים ולאור – שש שנים וחצי (בסביבות יום 01/06/09), ועד למלאות לחן 15 שנים, בעוד עשר שנים – פיצוי ממוצע בסכום של 4,000 ¤ לחודש, לפי ערכו נכון למועד פסק??הדין, ולאחר היוון – סך של 449,248¤.

 

246.        לתקופה שממועד מלאות לחן 15 שנים ועד מלאות לו 17, אז תהיה אור בת 19 – פיצוי ממוצע בסכום של 1,500 ¤ לחודש, לפי ערכו נכון למועד פסק??הדין, ובהיוון כפול – 25,210 ¤.

 

247.        סך??הכול אבדן שירותי אב לעתיד – 474,458 ¤.

 

248.        סך??הכול אבדן שירותי אב לעבר ולעתיד – 923,706 ¤.

 

249.        הערה כללית: הנני מודע לכך שבחלק מפריטי הנזק נפסקו סכומים הגבוהים מהסכומים שתבעו התובעים. ברם, עסקינן בסיווג הנזקים על??פי ראשי-נזק שונים, ולפיכך בפריטי נזק מסוימים נפסקו סכומים הנמוכים באופן ניכר מהסכומים שנתבעו ולהיפך. אשר לטענת הנתבעים כי התובעים לא טענו בכתב תביעתם לנזקי מיטיבים – כפי שסברתי גם בפס"ד אנוך, עסקינן בטענה פורמלית גר?דא, שכן במהלך שמיעת הראיות היה ברי כי התובעת תובעת בפועל בגין נזקים שנגרמו לה עקב הטבת נזקי הקטינים. לו סברו הנתבעים כי אכן אין מקום לפסיקת פיצוי כמיטיב – מדוע התנגדו לפסיקת פיצוי לתובעים בעבור השירותים שסיפקה הסבתא, בטענה כי אינה בגדר תובעת?

 

250.        הערה: התחבטתי האם אין בדרך החישוב בשילוב שבין הפסד התלות בתביעת התלויים לפיצוי בגין אבדן שירותי אב להביא לכדי פיצוי ביתר. משהגעתי למסקנה כי הפיצוי בגין אבדן שירותי אב נפסק ברובו המכריע בהתעלם מהפסדי השכר שנגרמו לתובעת בגין התאונה והגבוהים (ככל שהדבר נוגע לפיצוי לעתיד) מהפיצוי שנפסק בגין אבדן שירותי אב - הגעתי למסקנה כי אין עסקינן בפיצוי ביתר.

 

אבדן שירותי בעל לעבר ולעתיד

 

251.        כאמור, שוכנעתי כי המנוח ניחן ב"ידי זהב" וכי ביצע שיפוצים ועבודות בבית מגורי משפחת קלושינר.

 

252.        מצאתי כי נכון יהיה לפסוק לתובעת, על דרך של אומדנה, פיצוי בסך של  80,000 ¤ בגין אבדן שירותי בעל לעבר ולעתיד.

 

עזרת צד שלישי לעבר

 

253.        הדס, בת דודתה של התובעת, נרתמה לטפל בקטינים מיד לאחר התאונה וקיבלה מהתובעת סך כולל של 12,088 ¤.

 

254.        כמו-כן שילמה התובעת לגב' ורד שאשו, אשר סיפקה שירותי שמרטפות, סך כולל של 3,309 ¤ בחודשים אוקטובר–דצמבר 2004.

 

255.        הנני מחייב את הנתבעות להשיב לתובעת (בכובעה כמיטיבה) את הסך של 15,397 ¤, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 01/10/04 (3,495 ¤), ובסך??הכול: 19,683 ¤.

 

הטבת הסבתא את הנזק

 

256.        לאחר התאונה עברה הסבתא להתגורר במשך מספר חודשים בבית התובעים על מנת לסייע לתובעת בטיפולה בקטינים, ומאז התאונה סייעה ומסייעת לה רבות בטיפול ובהשגחה עליהם.

 

257.        הסבתא אינה נמנית עם התובעים בתביעה זו, והיא בגדר מיטיבה, ועל??כן עומדת לה זכות תביעה נגד הנתבעות לפיצוי בגין הטבת נזקם של התובעים. את הפיצוי בגין השירותים שסיפקה בעבר עקב התאונה יש לפסוק לה כמיטיבה, ולא ניתן לפוסקו למי מהתובעים. בכל הנוגע לטיפול בילדים הקטינים בגין אבדן שירותי אב עד למועד פסק??הדין – אין מקום להבחנה בין התובעת לבין הסבתא, ושתיהן נחשבות כמיטיבות נזקי הקטינים.

 

258.        הנני סבור כי יש לפסוק פיצוי בגין עזרת הסבתא והסב בטיפול בקטינים, להבדיל מהחזר כספים שהלוו לתובעת ואשר בגינם לא עומדת עילת תביעה נגד הנתבעים.

 

259.        בפס"ד אנוך סברתי כי אין סיכון, בנסיבותיו של אותו מקרה, שסבתם של ילדי המנוח תגיש תביעה נפרדת, ומשום כך נפסק הפיצוי בגין הטבת הנזק לתובעים. במקרה דנן סבורני כי לא ניתן לשלול את האפשרות שהסבתא תגיש תביעה עתידית, ובמקרה זה עלולות הנתבעות לחוב פעמיים בגין אותו נזק.

 

260.        בהחלטתי מיום 04/01/09 הסבתי תשומת??לב הצדדים לסוגיה זו, מתוך תקווה כי יגיעו להסדר שיאיין הליכים עתידיים ונוספים ביניהם. הנתבעות סירבו להגיע לפתרון יעיל ופשוט, ומאחר שהתובעים לא הגישו בקשה לתיקון כתב התביעה בצירופה של הסבתא כתובעת נוספת – הנני מנוע מפסיקת פיצוי בפריט זה.

 

261.        עם זאת, מששמעתי את הראיות בסוגיה זו וטיעוני הצדדים הובאו לפניי – לו התאפשר לי לפסוק, הייתי פוסק לזכות הסבתא והסב סך של 15,000 ¤, בתוספת שכר??טרחה, לפי ערכו נכון למועד פסק??הדין. הנני אמונה כי אמירתי זו תחסוך הליכים נוספים ומיותרים.

 

הוצאות קבורה ומצבה

 

262.        מוסכם על הצדדים כי הוצאות התובעים בפריט זה מסתכמות ב-5,570 ¤ נכון ליום 30/08/04. לסכום זה יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית עד ליום 10/4/09 (1,652 ¤), כך שסך??כל הפיצוי בפריט זה מסתכם ב-7,222 ¤. משנשאה התובעת לבדה בהוצאה זו – היא זכאית להחזר מלוא ההוצאה.

 

 

תביעת התובעים בגין אבדן זכויות ב-3/8 מדירה

 

מבוא

 

263.        לטענת התובעת, בעקבות מותו של המנוח נמנעה ממנה קבלת תמורת 3/8 מדירת הורי המנוח שהייתה אמורה להתקבל אלמלא התאונה (להלן: "הדירה"), ולכן, לטענתה, היא זכאית לפיצוי שווה??ערך לתמורה שהייתה אמורה לקבל – 262,340 ¤.

 

264.        ביום 11/07/04 התקיימה פגישה במשרדו של עו"ד אוסטרובסקי בהשתתפות המנוח, אחות המנוח, התובעת ועו"ד אוסטרובסקי. על הפרק עמדה מכירת הדירה שירשו המנוח ואחותו מהוריהם. ייאמר כי מספר שנים קודם לכן נפטר אביהם של השניים, והם ירשו 2/8 מהזכויות בדירה, כך ששמינית נרשמה על שם כל אחד מהם ושש השמיניות הנותרות נרשמו על שם אמם. בשנת 2002, סמוך לאחר מכן, העביר המנוח לתובעת את חלקו בדירה (1/8).

 

265.        בהמשך נפטרה אמם של המנוח והאחות, ומשכך, עובר לתאונה, היה המנוח בעלים של 3/8 מהדירה, אחות המנוח הייתה בעלים של 4/8 והתובעת הייתה בעלים של 1/8 מהדירה.

 

266.        במהלך הפגישה ביקש המנוח "...מעו"ד אוסטרובסקי ייעוץ בדבר החלופות החוקיות השונות העומדות לרשותו על מנת להבטיח שתמורת מכירת זכויותיו בדירה, לצד שלישי יועברו..." במתנה לתובעת (ס' 9 לתצהירה השלישי של התובעת).

 

267.        בהמשך אותו יום התקיימה פגישה נוספת, בנוכחות הקונה הפוטנציאלית (להלן: "הקונה"), אשר במהלכה נדונו תנאי עסקת המכר. לטענת התובעים, ביצוע עסקת המכר התעכב מאחר שהקונה הייתה אישה דתייה שלא נהגה לבצע עסקאות בתחילת חודש אב. בין לבין אירעה התאונה שבה נהרג המנוח, ובנסיבות שנוצרו לא היה ניתן למכור את הדירה טרם הוצאת צו ירושה לעיזבונו.

ייאמר כי המנוח לא השאיר אחריו צוואה.

 

268.        לטענת התובעים, התאונה ומותו של המנוח עוררו "משקעים" משפחתיים רדומים בין הגרושה ובין שלושת הילדים המשותפים לה ולמנוח. בסופו של יום ובהמלצת בית המשפט לענייני משפחה, נאלצה התובעת להגיע להסדר פשרה. לפי ההסדר, במקום לקבל את חלקו של המנוח בדירה (3/8) הסתפקה ב-30% (כ-1/8) בלבד, ושתי השמיניות הנותרות הועברו לשלושת הילדים. בתמורה ויתרו שלושת הילדים על חוב המזונות, כפי שיפורט בהמשך.

 

269.        על??פי המוסכם, נמכרה הדירה לקונה על??ידי כונסי-הנכסים שמונו. לטענת התובעת, אלמלא התאונה היא הייתה מקבלת את מלוא התמורה בגין חלקו של המנוח בדירה (3/8), ועל??כן היא זכאית לפיצוי בגין ההפסד שנגרם לה עקב כך, המסתכם בסכום של 262,340 ¤.

 

270.        לטענת הנתבעים, יש לדחות את תביעת התובעים בפריט זה מהטעמים כדלקמן: מטרת הפגישה והייעוץ שהתקבל מעו"ד אוסטרובסקי הייתה לבדוק כיצד ניתן להבריח מנושיו של המנוח את התמורה שאמור היה לקבל ממכירת הדירה; אין המדובר בנזקי גוף; אין כל זיקה משפטית בין הנזק הנטען ובין התאונה. התובעים טוענים מנגד כי חובות המנוח היו למעשה פעוטים וכן חוב המזונות שחב לשלושת הילדים נמחל בפועל למנוח ומכל מקום היה נמוך באופן ניכר מהחוב הנטען.

 

דיון

 

271.        אקדים ואומר כי לדעתי, גם אם אכן קיים קשר סיבתי עובדתי ישיר בין מותו של המנוח לבין סיכול קבלת אותה מתנה שהייתה התובעת אמורה לקבל – אין מתקיים הקשר הסיבתי המשפטי, שכן עסקינן בנזק רחוק שהנתבעים לא יכלו לצפותו.

 

272.        התובעת אינה טוענת כי הייתה אמורה לקבל את התמורה מכוח היותה תלויה במנוח או בגין היותה יורשת של עיזבונו, אלא כי הייתה אמורה לקבלה בגין יחסי האישות והאהבה ששררו ביניהם.

 

273.        הלכה פסוקה היא כי מי שאינו בגדר "נפגע" אינו זכאי לפיצוי בגין הפסד שנגרם לו עקב מותו של בן משפחתו במעשה הנזיקין. תביעת התובעת היא בגדר "תביעה עצמאית" (לא כתלויה ו/או כיורשת) בגין "הפסד" שנגרם לה, לטענתה, עקב מותו של המנוח, והיות שכך לא עומדת לה עילת תביעה בגינו.

 

274.        עילות התביעה של התובעת בהליך זה הינן כתלויה במנוח ולחלופין כיורשת. ברם, טענתה בדבר כוונת המנוח להעביר לידיה את התמורה (בהנחה כי אכן עסקינן בהעברת מתנה ללא תנאי, ולא מתוך כוונה להבריח נכסים מנושים) לא מבוססת על יחסי תלות שבינה לבין המנוח ו/או כיורשת עיזבונו ועל??כן אין היא זכאית לפיצוי בגינה.

 

למעלה מהדרוש אדון להלן בטענות הצדדים בסוגיה זו.

 

275.      אמנם ממחצית שנת 1999 לא פעלה הגרושה בתיקי ההוצאה??לפועל שנפתחו נגד המנוח בגין חוב המזונות שחב לשלושת הילדים, אולם איני סבור כי מחלה על החוב. בשנים 1997–1998 הוצאו נגד המנוח פקודות מאסר בגין אי-תשלום חוב המזונות. הפקודות הוצאו לבקשת שלושת הילדים, שהוגשה באמצעות הגרושה.

 

276.      בחקירתה הנגדית הודתה התובעת כי בשני מקרים נאסר המנוח בעקבות אותן פקודות. בפעם הראשונה פרעה מכיסה (טרם נישואיהם) את חובו ובכך התאפשר שחרורו, אולם בפעם השנייה סירבה לעשות זאת, ובשל כך ריצה המנוח בחודש אפריל 1999 את כל תקופת המאסר – 21 יום.

 

277.       ממסמכי ההוצאה??לפועל שצורפו לתצהיר שלושת הילדים והגרושה (שהוגש במסגרת תביעת המזונות שהגישו נגדם התובעים – ת/1) עולה כי הגרושה טענה בבקשותיה למתן צו מאסר ולעיכוב יציאתו מהארץ של המנוח, כי: אין לו כתובת קבועה; אין הוא פורע חובו תקופה ארוכה; אינו מחזיק ברכוש; חובו תפח מ- 20,000 ¤ נכון לחודש מאי 1995 עד כדי 230,000 ¤ נכון למועד פטירתו, וזאת משהחליטה בשנת 1999 לערך לחדול מלגבות החוב והותירה ההחלטה לשלושת הילדים (איני רואה צורך להכריע בשאלה האם נהגה כך בשל איומי המנוח עליה או משום שנואשה מלגבות החוב).   

 

278.        אשר לחובות הנוספים שחב התובע למל"ל, למס הכנסה ולגב' פיינשטיין – החוב למס הכנסה, בסך של 4 מיליון ש"ח, נבע משומות שנקבעו לפי מיטב השפיטה בשל אי-הגשת דוחות למס הכנסה בשנים 1993–1998. ככל הנראה, לאחר מותו של המנוח הגישה התובעת לשלטונות המס את התיעוד הנדרש ועל??כן, ככל הנראה, בוטלו השומות.

 

279.        לטענת התובעים בסיכומי התשובה, המנוח השאיר אחריו נכסים. לא הוגשה מטעמם כל ראיה בדבר אותם "נכסים". זאת ועוד: בב"ל 4939/05 (אזורי ת"א) המוסד לביטוח לאומי – טל קלושינר (11/07/06) נדונה בקשת המל"ל להכרעה במחלוקת שבין התובעים לבין שלושת הילדים בדבר חלוקת קצבאות התלויים ביניהם.

 

280.        כפי שעולה מפסק??הדין (ת/1), התובעת "...הגישה סיכומיה בכתב והוסיפה וטענה כי... העזבון הוא אפילו לא עזבון שלו, אלא חלקו בעזבון א?ם המנוח. למנוח לא היה עזבון, היה דלפון, התגורר בדירתה... המנוח לא שילם מזונות למשיבים בשנים האחרונות לחייו ומשכך, יש לו חוב של כ-230,000 ש"ח הנתבע מעזבונו הדל..." (ס' 9). ייאמר כי סכום החוב כפי שהוצהר מפי התובעת תואם לבקשת הגרושה להקטנת החוב ולהעמדתו על סך כ-232,000 ¤ שהוגשה בתיק ההוצאה??לפועל ביום 28/07/05 (ת/2).

 

281.        בעדותו זכר עו"ד אוסטרובסקי כי בפגישה הראשונה ביקש המנוח ייעוץ באשר לדרכים להבטיח כי התמורה שהוא אמור לקבל בגין זכויותיו בדירה תגיע לידי התובעת. העד לא זכר מה ייעץ למנוח, וכל שזכר היא כי "היו ויכוחים משפחתיים" וכן כי "...היו מספר טוענים לכתר, והוא רצה להבטיח את הזכויות, שהתמורה אכן תגיע" (עמ' 4 לתמליל ישיבת יום 19/05/08).

 

282.        התובעת והמנוח והקטינים התגוררו עובר לתאונה בדירה שבבעלות התובעת. למנוח לא הייתה דירה משלו. בנסיבות אלו נשאלת השאלה מדוע העביר המנוח לתובעת בשנת 2002 את כל זכויותיו בדירה נכון לאותה עת (1/8), ומדוע ביקש, עובר לתאונה, להעביר לה את מלוא התמורה שאמור היה לקבל בגין זכויותיו הנוספות בדירה.

 

283.        ייאמר כי לדברי התובעת, המנוח לא ניהל חשבון בנק על שמו ומשכורתו הועברה ישירות לחשבון בנק שבבעלותה בלבד. משכך, מה אמור היה למנוע את העברת כספי התמורה שתתקבל ממכירת הדירה ישירות לאותו חשבון? כן עולה השאלה מדוע לא היה חשבון הבנק חשבון משותף, שעה שלפחות בשנים שקדמו לתאונה התבצע עיקר ההפקדות בחשבון מהכנסותיו של המנוח בלבד, ולא מהכנסות שקיבלה התובעת, אשר לא עבדה באותה תקופה.

 

284.        התובעת והמנוח ניהלו משק בית משותף. המנוח היה חסר כל רכוש, בעוד התובעת הייתה כאמור בעלת נכס – דירת המגורים שבה התגוררה עם המנוח ועם הקטינים. נראה כי מערכת היחסים שבין התובעת ובין המנוח הייתה תקינה מאוד וכי בני-הזוג בטחו זה בזה. עם זאת יש לזכור כי נישואיו של המנוח לתובעת היו נישואיו השלישיים, לאחר שנישואיו השניים עלו על שרטון ונסתיימו בגירושין "מכוערים". על??כן, מתבקשת השאלה מדוע למרות זאת העביר לתובעת 1/8 מזכויותיו בדירה, ומדוע ביקש להעביר לידיה את התמורה הנוספת שאמור היה לקבל ממכירת הדירה.

 

285.        נראה כי המנוח והתובעת לא התכוונו, עובר לתאונה, לסלק את החובות לנושים, למעט החוב לגב' פיינשטיין בסך 30,000 ¤, שעל??פי הנטען היה כנראה אמור להיות מסולק (לא נעלמו מעיניי הסתירות שבין גרסאות התובעת בעניין זה).

 

286.        אשר לחוב המזונות – אם אכן היה "מנופח", כפי שטוענת התובעת, חזקה כי היא והמנוח היו פועלים להקטנתו עוד טרם התאונה, ולחלופין, שהייתה עושה זאת במסגרת הדיון עם שלושת הילדים ועם הגרושה. עצם העובדה כי בסופו של יום, חרף טענותיה, "נאלצה" להגיע להסדר עם הגרושה ועם ילדיה – פירושה כי היה בסיס לחוב.

 

287.        כפי שאישרה התובעת בחקירתה הנגדית, המנוח נקלע לקשיים כספיים במחצית שנות התשעים, ולדבריה עבד "בשחור" על מנת להעלים הכנסותיו מנושיו, ובכללם הגרושה (עמ' 45 לתמליל ישיבת יום 28/05/08).

 

288.        כל האמור לעיל מלמד כי המנוח והתובעת חששו שנושיו, לרבות הגרושה, ישימו ידיהם על התמורה שתתקבל, ולכן ביקשו להבטיח כי זו אכן תגיע לידי התובעת בלבד, ולהערכתי, לידי התובעת והמנוח כאחד.

 

289.        חוק הירושה, התשכ"ה??1965, ס"ח 446, קובע כיצד יש לנהוג בחלוקת העיזבון ובהזמנת הנושים להגיש את דרישותיהם, וכן מורה על הטלת חיוב על יורש שהעלים קיומו של חוב או הכשיל בדרך אחרת את סילוקו, כמו על יורש שהעלים נכסי העיזבון ומנע בכך את סילוקם של החובות (ס' 128–129).

 

290.        פקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם??1980, נ"ח 34, מטילה חיובים פליליים על מי שהוכרז כפושט רגל או שניתן צו כינוס על נכסיו, ואשר ביודעין, בין היתר, "כדי להונות נושיו נתן נכס מנכסיו במתנה..." או "כדי להונות נושיו העלים או הבריח כל חלק מנכסיו..." (ס' 219(2)(3)).

 

291.        אמנם המנוח לא היה פושט רגל, אולם נוכח מסקנתי כי התובעת והמנוח ביקשו להבריח מנושיו את כספי התמורה – הנני סבור כי גם מטעמים של מדיניות משפטית, אין לפצות את התובעת בגין הנזק שנגרם לה, לטענתה, מפני שלא עלה בידיה לממש את כוונתם.

 

292.        אוסיף ואומר כי ההסדר שבין התובעת לבין חמשת ילדיו הנוספים של המנוח, ובעיקר שלושת הילדים, סילק למעשה את חוב המנוח למזונותיהם של האחרונים – חוב שנוצר בגין אותה תמיכה שהיו זכאים לקבל מהמנוח במהלך חייו. אם כן, משלא נפסק פיצוי בפריט זה, ומנגד, בעת חישוב תלותם של התובעים במנוח לא הובאה בחשבון תלותם של שלושת הילדים במנוח – נעשו צדק וגם משפט במחלוקת הנטושה בין התובעים ובין הנתבעות.

 

קיצור תוחלת החיים

 

293.        כלל היורשים, קרי: התובעת, הקטינים וחמשת ילדיו הנוספים של המנוח, זכאים לקבלת הפיצוי בגין קיצור חיי המנוח. הסכום לפיצוי הוא 46,115 ¤.

 

הוצאות משפטיות

 

294.        לטענת התובעים, על הנתבעים לשפותם בגין שכר??טרחת עורך??דין בסך של 25,740 ¤ שהתחייבו לשלם לבא-כוחם בעבור הטיפול בהליכים המשפטיים שהתנהלו עקב הליכי פירוק שיתוף; בקשת המל"ל בבית הדין האזורי לעבודה; מינוי מנהל עיזבון; תביעת מזונות מהעיזבון.

 

295.        יצוין כי פניית התובעים להפניקס ביום 03/01/05 ליטול על עצמה את ייצוג התובעים בתביעת המזונות מהעיזבון נדחתה.

 

296.        לטענת הנתבעים, הנזק הנטען אינו בר??פיצוי שכן אין מדובר בנזקי גוף.

 

297.        לדעתי, עסקינן בהוצאה שנגרמה ישירות ובמלואה בגין מותו של המנוח, למעט ההוצאה בגין המחלוקת בדבר חלוקת כספי מכירת הדירה, שבעניינה התקיים דיון בבית המשפט לענייני משפחה. הוצאה זו היא הוצאה צפויה, ומשכך מצאתי, על דרך של אומדנה, כי נכון יהיה לחייב את הנתבעות להשיב לתובעים במסגרת הוצאות המשפט את הסך של 10,000 ¤, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד פסק??הדין ועד למועד התשלום המלא בפועל, וזאת – מתוך הסך של 25,740 ¤.

 

הוצאות טיפולים פסיכולוגיים ואחרות

 

298.        לדברי התובעת, בעקבות התאונה נאלצה להיעזר בעצמה בשירותי מטפלים רפואיים ופסיכולוגים בסכום של 5,840 ¤.

 

299.        אין חולק על כך שהתובעת אינה בגדר "נפגעת", ועל??כן, לטענת הנתבעות, אינה זכאית לפיצוי בגין הוצאה זו.

 

 

300.        אין חולק על כך שהקטינים זכאים לטיפול טוב (לפחות). משכך, מקום שהמטפל (קרי: התובעת) נזקק לטיפול נפשי או אחר על מנת שיוכל לטפל טוב יותר בקטינים – יש להכיר בפריט נזק זה.

 

301.        בע"א 2299/03 מדינת ישראל נ' טרלובסקי ( 23/01/07) נדונה סוגיה דומה.

 

"בעניין זה מקובל עלי טעמו של בית??משפט קמא, כי מדובר בפיצוי שנועד לספק את הצורך של הקטינה, 'בנכותה הקשה, כי המטפלת הצמודה אליה יותר מכל מטפל אחר (אמה), תקבל את התמיכה הנפשית הדרושה לצורך הטיפול המתמשך בה לאורך שנים, טיפול המצריך לא רק כוחות גוף אלא גם כוחות נפש מצד המטפל. בכך נמנעת שחיקתו'. מכאן, שאין מדובר בתביעה עצמאית של האם בגין נזקים נפשיים שנגרמו לה, אלא בסיוע נפשי הנדרש כדי לאפשר את המשך הטיפול בקטינה. קיימת אמנם אפשרות של חפיפה מסוימת בין הטיפול בבעיותיה הנפשיות של האם והטיפול שנועד לסייע לאם בטיפולה בתובעת. גם כך, אני סבור שהלכת אלסוחה אינה שוללת מתן פיצוי למטרה זו."

 

(חוות דעתו של כבוד השופט י' עדיאל, ס' 22 לפסק??הדין)

 

302.        הנני מודע לכך שגם הקטינים, להבדיל מהקטינה בפרשת טרלובסקי, אינם בגדר "נפגעים", אולם אין ד?י בכך על מנת ליצור הבחנה בינם לבינה, וזאת משאין חולק על כך שהקטינים זכאים לפיצוי בגין אבדן שירותי אב, המסופקים בחלקם על??ידי התובעת.

 

303.        אשר??על??כן הנני מחייב את הנתבעות להשיב לתובעת (בכובעה כמיטיבה) את הסך של 5,840 ¤, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 01/02/05 ועד ליום 10/4/09 (1,599 ¤), ובסך??הכול: 7,439 ¤.

 

האם יש לנכות מתביעת התלויים את הפיצוי שנפסק לטובת העזבון

 

304.        לשיטת התובעים והנתבעות הפיצוי שיש לפסוק לתובעים בתביעת העיזבון גבוה מהפיצוי שיש לפסוק להם בתביעת התלויים. משכך, לשיטת הנתבעות "... אם לא יקבל ביהמ"ש הנכבד את הטענה לפיה לא נגרמו לתלויים ולעיזבון כל הפסדי תלות/הכנסה ובהתאם לפסיקה, וכיוון שאין זהות בין היורשים לתלויים יש להפחית מסכום הפסדי השכר בשנים האבודות את הפסדי התלות של התלויים ..." (ע' 41 לסיכומי הנתבעות).

305.        התובעים לא חלקו בסיכומי תשובתם על טענת הנתבעות כאמור לעיל.

306.        כזכור, במקרה דנן מצאתי כי תביעת התובעים בגין נזקי התלות גבוהה מתביעת העיזבון בגין הפסדי הכנסה ועל כן עולה השאלה האם יש מקום להפחית את הפסדי השכר בשנים האבודות מהפסדי התלות של התלויים.

 

307.        אין חולק כי לא קיימת זהות בין התלויים (התובעים) לבין היורשים וכי התלויים מהווים חלק בלבד מיורשי עיזבון המנוח.

 

308.        אין חולק כי מקום בו תביעת העיזבון גבוהה מתביעת התלויים - יש להפחית מסכום הפסדי השכר בשנים האבודות את הפסדי התלות של התלויים.

 

309.        בית המשפט העליון נדרש לשאלת הניכוי מתביעת התלויים בעניין צרור וכן בע"א 4641/06 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' עיזבון המנוח חנא כרכבי ז"ל (10/8/06) ובהמשך בעניין דוביצקי.

 

310.        בחינת שלושת פסקי הדין הנ"ל מלמדת על מורכבות הסוגיה והסייגים שנקבעו (אך הושארו בצריך עיון) בענין כרכבי האם יש להחיל את הלכת הניכוי מקום בו תביעת התלויים גבוהה יותר והאם ההלכה תיושם "כאשר יש זהות בין היורשים לבין התלויים, ותביעת התלויים גבוהה יותר..." (ס' 20 לפסה"ד). (יוזכר כי במקרנו אנו אין זהות בין היורשים לתלויים).

 

311.        העובדות נשוא הדיון בענין דוביצקי דומות לעובדות במקרנו-אנו: בשני המקרים תביעת התלויים גבוהה מתביעת העזבון ובשני המקרים אין זהות בין היורשים לבין התלויים. בענין דוביצקי האלמנה בלבד תבעה כתלויה בעוד שיורשי המנוח היו, בחלקים שווים, האלמנה ובתה הבגירה שלא תבעה.

 

312.        בענין דוביצקי נקבעה ההלכה אשר הסירה את כל סימני השאלה שנותרו:

"יש לפסוק לעיזבונו של המנוח פיצוי עבור מחצית מיד המשנה המבטאת את חלקו של המנוח בחסכון המשפחתי... בחישוב ערכה של יד המשנה יש להביא בחשבון גם את תרומתה של האלמנה לקופה המשותפת". (ס' 17 לפסה"ד).

 

313.        משכך, יש לפסוק לתובעים שבפנינו בנוסף לפיצוי בגין תביעתם כתלויים, גם 9/14 מיד המשנה של המנוח המבטאת את חלקו בחסכון המשפחתי.

 

314.        כזכור, סך-כל הפסדי התמיכה בתביעת העזבון מסתכמים ב- 667,678 ¤. שווי חלקה של יד המשנה של המנוח הינו 111,280 ¤ (1/6). התובעים זכאים ל-9/14 מהסך הנ"ל, קרי - 71,537 ¤.

סיכום

 

315.        להלן סיכום נזקי התובעים בתביעת עיזבון:

 

קיצור תוחלת חיים                                             46,115 ¤

הפסד השתכרות בגין השנים האבודות לעבר      267,343 ¤

הפסד השתכרות בגין השנים האבודות לעתיד    400,335 ¤      

סה"כ                                                               713,793 ¤

 

התובעים זכאים ל-9/14 מתוך הסך הנ"ל: 458,867 ש"ח

 

לסכום זה יש להוסיף את פירטי הנזק ששילמו מכיסם ובמלואם, כדלקמן:

 

הוצאות קבורה ומצבה                                      7,222   ¤

הוצאות משפטיות                                             10,000 ¤

סה"כ                                                               17,222 ¤

 

316.        סך??כל חלקם של התובעים בתביעת העיזבון: 476,089 ¤

 

 

 

317.        להלן סיכום נזקי התובעים בתביעתם כתלויים:

 

אבדן שירותי בעל לעבר ולעתיד                         80,000   ¤

אבדן שירותי אב לעתיד                                    474,458 ¤

אבדן השתכרות/תמיכה לעבר                           307,565 ¤

אבדן השתכרות/תמיכה לעתיד                          445,952 ¤

הוצאות בגין טיפולים רפואיים ופסיכולוגיים     7,439    ¤

סה"כ                                                           1,315,414 ¤

 

 

318.        להלן סיכום נזקי התובעת בתביעתה כמטיבה בגין אבדן שירותי אב לעבר:

עזרת צד שלישי לעבר                                          19,683  ¤

            שירותי אב שסיפקה התובעת                            414,596 ¤

                       סה"כ                                                              434,279  ¤

 

319.        סה"כ נזקי התובעים בגין תביעתם כתלויים וחלקם בעזבון:

29,645 ¤ (קיצור תוחלת חיים)+71,537 ¤ + 1,315,414 ¤ + 17,222 ¤=1,433,818 ש"ח

 

ניכוי קצבאות המל"ל

 

320.        לטענת הנתבעות, יש לנכות מכל פיצוי שייפסק לתובעים את תשלומי המל"ל. בהחלטתי מיום 27/01/09 ביקשתי מהצדדים להתייחס לאפשרות "...כי יקבע שעסקינן בתאונה מעורבת ובהנחה כי הנזק יבלע בתגמולי המל"ל (או לא יהיה גבוה ב-25%) – האם התובעים זכאים למלוא 25% הנזק או לחלקו היחסי בלבד".

 

 

321.        לטענת הנתבעים, משלא העלו התובעים סוגיה זו – אל לבית המשפט להידרש לה. משהתייחסו הנתבעות מיזמתן, בס' 21 לתחשיב הנזק מטעמן, לפסיקת פיצוי בשיעור של 25% מהנזק – אין כל מניעה לעשות כן. אוסיף ואומר כי ספק בעיניי אם לא ניתן לזכות נפגע ב-25% מהנזק מקום שטען לנזק הגבוה באופן ניכר מתשלומי המל"ל וטענתו זו לא התקבלה. חזקה על הנתבעות כי לא היו מתייחסות בתחשיבן לפיצוי בשיעור של 25% (על אף שהתובעים לא עתרו לו בתחשיבם) אלמלא סברו כי אין מניעה לפסוק פיצוי זה.

 

322.        גמלאות המל"ל לעבר מסתכמות בסכום של 1,590,851 ¤ נכון ליום 26/03/09. לסכום זה יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית בסך של 26,376 ¤  (עד  ליום  16/4/09) בגין תשלומי העבר, ועל??כן סך??כל גמלאות המל"ל אשר יש לנכות מהפיצוי הוא 1,617,214 ¤.

 

323.        אין מקום לניכוי התשלומים בגין דמי מחיה בסך 49,200 ¤, שכן לא ניתן לדעת בדרגת הוודאות הדרושה האם יסיימו הקטינים את לימודיהם ויהיו זכאים למענק, וזאת כפי שנקבע בפס"ד שוקרון.

 

תשלומים תכופים

 

324.        הנתבעות שילמו לתובעים שמונה תשלומים תכופים המסתכמים בסכום של 207,628 ¤ (נומינלי), בתוספת שכר??טרחת עורך??דין ומע"מ. את מרבית הסכום שילמה הפניקס, ואת היתרה, בחלקים שווים – אליהו וכלל, וזאת מבלי שאיזו מהן מוותרת על טענותיה בשאלת החבות.

 

הפיצוי

 

325.        התובעים זכאים ל: 25% מהסך 1,433,818 ¤ = 358,455 ¤. התובעת זכאית בנוסף לפיצוי בסך של 434,279 ¤ בגין תביעתה כמטיבה. סה"כ הפיצוי - 792,734 ¤.

 

סוף דבר

 

326.        הנני מחייב את הנתבעות 1–2 לשלם לתובעים את הסך של 792,734 ¤, בצירוף שכר??טרחת עורך??דין בשיעור של 13%, בתוספת מע"מ כשסכומים אלו נושאים הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 10/4/09, ובצירוף הוצאות ויציאות המשפט, ובכללן הוצאות בגין חוו?ת הדעת האקטואריות והעדים כשהן צמודות למדד ונושאות ריבית כחוק ממועד כל הוצאה והוצאה.

 

327.        מן הסכום הכולל שיתקבל יש לנכות את התשלומים התכופים ששולמו לתובעים, המסתכמים בסכום של 207,628 ¤ (כמפורט בס' 41 לסיכומי התובעים), בתוספת שכר??הטרחה ששולם בגינם ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד כל תשלום ותשלום.

 

328.        כן הנני מחייב את נתבעות 1–2 לשלם לנתבעת 3, אליהו, שכר??טרחת עורך??דין בסך של 25,000 ¤, בתוספת מע"מ והוצאות משפט, ובכללן הוצאות בגין הזמנת עדים וחוות דעת המומחה מטעמן. ההוצאות תשאנה הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד פסק??הדין ועד למועד תשלום המלא בפועל.

 

329.        נוסף על כך, תשבנה נתבעות 1–2 לנתבעת 3 את כל התשלומים התכופים ששילמה לתובעים, כשכל תשלום ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד כל תשלום ותשלום.

 

330.        כמו-כן הנני מחייב את נתבעות 1–2 להשיב לנתבעת 4, כלל, את כל התשלומים התכופים ששילמה לתובעים, כשכל תשלום ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד כל תשלום ותשלום.

 

זכות ערעור תוך 45 יום לביהמ"ש המחוזי.

 

 

פסק הדין יישלח בדואר רשום לבאי כח בעלי הדין.

 

 

ניתן היום 19 באפריל, 2009 (כ"ה בניסן תשס"ט) בהעדר הצדדים.

 

________________

יחזקאל הראל , שופט

Source: 
http://info1.court.gov.il/Prod03\ManamHTML5.nsf/C5E0FFAD7536B13E4225759D0055D75A/$FILE/09EEDB4F03291F394225758F0027DA85.html
תאריך: 
19/04/09
Case ID: 
34724_5
Case type: 
א
סיווגים
שופטים : יחזקאל הראל
יחזקאל הראל
עורכי דין : אילן ירון יעקב לביא משה עבדי פנחס גרון
אילן ירון
יעקב לביא
משה עבדי
פנחס גרון
Powered by Drupal, an open source content management system