עמיקם כנען נ. CPM ניהול בנייה ובע"מ
עמיקם כנען |
בעניין: |
||
התובע
|
הר פז |
ע"י ב"כ עו"ד |
|
|
נ ג ד
|
|
|
|
1. C.P.M ניהול בנייה בע"מ ע"י ב"כ עו"ד אלי הלם
2. עמישב שירותים בע"מ ע"י ב"כ עו"ד עודד גיל
3. מועצה מקומית מודיעין עילית ע"י ב"כ עו"ד גלעד רוגל
4. צה"ל משרד הביטחון ע"י ב"כ מפרקליטות מחוז ירושלים הדיון בעניינה הסתיים
5. החברה לפיתוח מתיתיהו מזרח ע"י ב"כ עו"ד אלי הלם |
|
|
הנתבעים |
|
|
|
פסק דין
א. כללי:
תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף, כתוצאה מאירוע חבלני, שאירע לתובע, במסגרת עבודתו, כמאבטח אחראי בפרוייקט בנייה, שהוקם בסמוך ליישוב קריית ספר ולאחר שנפגע קשות בפניו ובראשו, מירי שביצעו גורמים חבלניים-עויינים, לעבר הרכב בו נסע, יחד עם המנוח, אייל זילברמן, ז"ל, במהלך סיור שביצעו, מחוץ לאתר הבנייה.
ב. על העובדות הטענות וההליכים:
התובע יליד 3/2/1979, אזרח ותושב ישראל, עבד, במועדים הרלוונטים לתובענה, אצל הנתבעת 2 (להלן: "עמישב"), כמאבטח אחראי, בפרוייקט בנייה הכולל מאות יחידות דיור (להלן: "הפרוייקט"), שיזמה והקימה הנתבעת 5, בחלק הדרום-מזרחי של המועצה האזורית קריית ספר, ומחוץ לגבולותיה המוניצפיליים של הנתבעת 3 (להלן: "המועצה"), במרחק של מאות מטרים, בלבד, מהיישוב הפלסטיני בלעין (להלן: "אתר הבנייה"). מיקום אתר הבנייה ומקום התרחשות האירוע החבלני, להלן, סומנו על גבי תצלום אויר, מחודש 8/2003 (התקבל וסומן ת/5).
הנתבעת 1, הינה חברה פרטית, אשר כנטען על ידה, עוסקת במתן שירותי יעוץ, ניהול, תכנון ופיקוח מקצועי והנדסי לפרוייקטים לבניה ובמועדים הרלוונטים לתובענה, נשכרה על-ידי הנתבעת 5, יזם הפרוייקט, לנהל ולפקח, על ביצועו. אין חולק כי במועד מסויים שלא הוברר, רכשה הנתבעת 1, מניות בנתבעת 5 (סעיף 8.2 לסיכומי הנתבעות 1 ו- 5) וניהלה את ההליכים בתובענה, תחת יצוג משותף, לה ולנתבעת 5 ומטעמן, הוגש תצהיר מאוחד. בנסיבות אלה, טען התובע, בסיכומיו (ס' 4), לחפיפה מלאה, בין הנתבעות 1 ו-5. יאמר מיד ובשלב זה של הדיון, כי הראיות מלמדות בעליל, על זיקה של ממש, בין הנתבעות וקשר מהותי, משמעותי, לענייננו, בעיקר, מקום בו המצהיר מטעמן, הודה בחקירתו, על היות הנתבעת 1, נציגת הנתבעת 5, "...לעניין ביצוע ההסכם שנחתם עם עמישב בקשר לשירותי האבטחה" (עמ' 34, ש' 10). בהקשר זה, יצויין, כי הנתבעת 1, בחרה שלא להציג את הסכם ההתקשרות עם הנתבעת 5, לעניין הזמנת שירותי ניהול ופיקוח, בלבד, כפי שטענה. זאת ועוד, במהלך הדיון, העיד נציג עמישב (עמ' 30, ש' 13-9, עמ' 32, ש' 18), כי הנתבעת 1, היא זו שהזמינה את שירותי אבטחת הפרוייקט ולא הנתבעת 5, כפי שהעיד מר דוד ציון, בעדותו (עמ' 34, ש' 6-3) וגם כאן, לא הוצג הסכם ההתקשרות ומבלי שניתן טעם לדבר. בהתנהגותן זו, גרמו הנתבעות 1 ו-5, לעמימות עובדתית וטשטוש, באשר לטיבו של הקשר המשפטי ביניהן ויש בה, כדי לשמש ראיה נסיבתית, הפועלת לחובתן, בעניין מעמדן. מכאן, אין לקבל את טענת הנתבעות 1 ו-5, בסיכומיהן (ס' 8-7), לעניין העדר היריבות ומעמדן הנפרד, האחת, המעניקה שירותים בתחום ההנדסה התכנון והבניה, בלבד והשניה, היותה יזם הפרוייקט, שכן התנהלותן הדיונית המשותפת, מעידה אחרת ועל היותן יחידה עסקית וכלכלית אחת, בביצוע הפרוייקט, כאשר נציג הנתבעת 1 פועל למען ועבור אינטרס הנתבעת 5. לשון אחר, הנתבעות 1 ו-5, הינן חברות קשורות ולמעשה, מהווים יישות כלכלית-עסקית אחת וההפרדה ביניהן, כפי שנטען, הינה מלאכותית ואין לקבלה (ראה והשווה: בע"א 510/00 ח. רשף קבלנים (199) בע"מ נ' אילנה ענבר פ"ד נב(2), 712, 717-716) ומכאן, כי יש לראותן, לענייננו, כגורם בעל אחריות משפטית משותפת וההתייחסות בפסק הדין, בעניינן, תהיה במאוחד (ומכאן ואילך, הנתבעות 1 ו-5 להלן: "הנתבעות").
עמישב הינה חברה פרטית העוסקת, בין השאר, במתן שירותי שמירה ואבטחה, אשר נשכרה על ידי הנתבעות, לצורך אבטחת הפרוייקט ושמירת הכלים ההנדסיים באתר הבניה, תחת הנחיותיהן (ס' 8 לסיכומיהן). על פי הנטען ולשם הסדרת דרכי אבטחת הפרוייקט, נוכח מיקומו של אתר הבניה בשטח עוין ובטרם החלו העבודות התקיימה, ביום 19/2/02 ישיבת תיאום (להלן "הישיבה") במשרדי הנתבעות, בהשתתפות נציג מטעמן, נציגי עמישב, מר קליימן ומר אפשטיין, התובע והמנוח, אייל ליברמן ז"ל (להלן "ליברמן"), אשר ערך ורשם, בסיומה, פרוטוקול, המשקף את דרכי אבטחת עבודות הבנייה, בפרוייקט וזה צורף, כנספח ב', לתצהיר התובע (להלן: "הפרוטוקול").
כאן המקום להקדים מספר מילים בעניינו של ליברמן, שלדעת כל הצדדים וכעולה מהראיות, היווה סמכות על בענייני בטחון. ליברמן "שהיה מג"ד שריון במילואים, ראה את שליחות חייו בהגנה על היישובים האזרחיים במקום" (סעיף 17.2 לתצהיר דוד ציון), עשה ימים כלילות בענייני בטחון, ללא כל תמורה כספית ותחומי אחריות מוגדרים. ליברמן היה יוצא ובא אצל כל גורמי הצבא, באיזור, אנשי אבטחה, רשויות מקומיות, מינהל אזרחי וכו' (סעיף 17.3 שם). במהלך פעילותו "שלח מזכרים, יוצא לסיורי "פתיחת ציר" ממליץ לצבא היכן להקים מחסומים ועוד" (שם). ליברמן שנושא הבטחון היה בנפשו ופעל מתוך שליחות ואמונה מלאה בדרכו, "הצליח לסחוף אנשים אחריו ולכל הפחות לקבל את הסכמתם לרעיונות שהעלה" (סעיף 17.4 , שם). אין חולק, כי ליברמן, כמי שהכיר היטב את תחום הבטחון, באיזור, שימש כיועץ ראש המועצה לענייני ביטחון, בהתנדבות והועסק על ידי הנתבעות כיועץ בתחום התכנון והבניה, בקשר לפרוייקט אחר (סעיף 15 שם), לקידום תוכניות מתאר ואישורי בניה.
לטענת התובע, שבועיים בטרם התרחש האירוע החבלני להלן, החלו עבודות הבניה בפרוייקט, אשר על אבטחתו הופקדו, מטעם עמישב, שישה מאבטחים שבראשם התובע ומעל כולם ניצב ליברמן, אשר שימש גורם מתאם בענייני בטחון, עם רשויות הצבא והמינהל האזרחי והופקד מטעם הנתבעות על התנהלותו הבטחונית הכוללת של הפרוייקט. בהקשר זה הנחה ליברמן את עמישב בעניין דרכי אבטחת אתר הבניה, כעולה מהפרוטוקול. עוד נטען, כי הנהלים שקבע ליברמן, נחזו להיות באישור ובתיאום עם הגורמים המוסמכים בצה"ל, נוכח הסכנות הבטחוניות, הנגזרות ממקומו של אתר הבנייה, בשטח עוין.
בבוקר יום ה- 12/3/2002, לאחר השלמת פתיחת הציר, באתר הבנייה וככל יום, הורה ליברמן, לתובע, להתלוות אליו כמאבטח, ברכבו, לסיור באחת מדרכי העפר, אשר במזרח ומחוץ לאתר הבנייה (להלן: "הסיור"). אין חולק, כי דרך זו, היתה מחוץ לתחום השיפוט של המועצה ונאסרה בו הנסיעה על ידי רשויות הביטחון, לגורמים אזרחיים, מטעמים ביטחוניים. עובר לאירוע, להלן, לא היו ברשות התובע וליברמן , אפודי מגן והרכב הפרטי של ליברמן, לא היה ממוגן ירי. בשעה 07:30 בבוקר, בשעה שנמצא רכב הסיור, על גבעה, בסמוך ליישוב הפלסטיני בלעין, נפתחה לעברו אש, ממארב מתוכנן היטב, מבין העצים. כתוצאה מהירי, נהרג ליברמן והתובע נפגע קשה בעיניו, בראשו ובכל חלקי גופו (להלן: "האירוע"). בעקבות האירוע, התהפך הרכב לאחור ועמד על צידו, כאשר הירי לכיוונו נמשך כ- 5 דקות. כשהוא פצוע קשה בראשו ואינו רואה בשתי עיניו, השיב התובע אש והזעיק במקביל, על פי הנהלים, את כוחות צה"ל. כשהוא לכוד ואינו רואה, נאלץ התובע להמתין לכוחות החילוץ, כחצי שעה לערך, עד שחולץ, ברכב פרטי של אחד המאבטחים, שעבדו עם התובע, ביום האירוע (תחקיר רשויות הצבא באשר לנסיבות האירוע, הוגש וסומן נ/1). לטענת התובע, הסיור נאסר על ידי רשויות הצבא והתקיים ברכב שאיננו ממוגן ירי וללא אמצעי מיגון מתאימים וממילא, אסור היה לקיימו. התובע הוסיף, כי לא הוכשר לבצע עבודה מהסוג האמור, לא צוייד בנשק מתאים ולא קיבל הדרכה ראוייה. בנסיבות אלה, טען התובע, לאחריות מעסיקתו עמישב, שכן הממונה הישיר עליו, מטעמה, מר קליינמן, הוא זה שהורה לו להישמע להנחיות ליברמן. כמו כן, טען לאחריות הנתבעות והמועצה, בשל התנהגות ליברמן, אשר פעל מטעמם והיווה נציגם בביצוע הפרוייקט והן בשל אחריותן הישירה, נוכח מודעותם לסיכונים הבטחוניים באזור.
כתוצאה מהאירוע, נפגע התובע בכל חלקי גופו והובהל לבית החולים תל-השומר, שם נמצא כי איבד את ראייתו בעין ימין, ספג קליעים ונותרו רסיסים, בלחיו ובראשו וצלקות מכאיבות ופגיעות נוירולוגיות שונות. התובע אושפז בבית החולים, עד ליום 24/3/2002 ובמהלך אשפוזו, נותח בעינו והוצאו רסיסים מראשו. בגין האירוע, הוכר התובע, כנפגע פעולת איבה, לפי חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה תש"ל 1970 (להלן: "חוק התגמולים") ולאחר שנבדק על ידי וועדות המל"ל, נקבעה נכותו, בשיעור של 44%, לצמיתות, בשל אובדן העין ובשל הצלקות ולאחריהם, החל התובע, לקבל תגמולים, מן המוסד לביטוח לאומי, על יסוד הכרתו כנפגע פעולת איבה.
בכתב הגנתה, טענה עמישב, בתמצית, כי לא היתה אחראית, על ענייני הביטחון, באתר הבנייה וכל תפקידה הסתכם בהעמדת מאבטחים לביצוע עבודות הפרוייקט ועל פי הנחיות המינהל האזרחי, וההיתר שניתן לה. עמישב הוסיפה וטענה, כי סיפקה למאבטחים, לרבות התובע, את כל האמצעים הדרושים, להגנתם והדגישה, כי במסגרת עבודתו, לא היתה מוטלת על התובע החובה, לבצע פתיחת ציר ולקיים סיורים, כפי שנטען שעשה, עובר לאירוע, שכן זו צריכה היתה להיות מבוצעת, על ידי כוחות הביטחון, בלבד והדגישה, כי הימצאותו באזור שבו אירע האירוע (המצוי מחוץ לאתר הבנייה), עמד בסתירה מפורשת, להנחיות שניתנו לו ובהתנהגותו, סיכן את עצמו ואת המאבטחים, שהיו כפופים לו.
בהגנתן, טענו הנתבעות, בתמצית, כי ליברמן לא שימש כנציגן לביצוע הפרוייקט ומימלא לא הוסמך מטעמן ליתן הנחיות לתובע ולהכתיב את המדיניות הבטחונית באתר הבניה, בשמו. עוד נטען, כי ענייני האבטחה הופקדו בידי עמישב, אשר לא נפל כל פגם בבחירתה. בהקשר זה הדגישו, כי נושא האבטחה באתר הבנייה, הופקד באחריותה הבלעדית של עמישב, אשר נשכרה לצורך כך ונדרשה לעמוד בהנחיות והוראות האבטחה של המינהל האזרחי, על פי היתר שניתן לה והוסיפו, כי לא ביקשו מעמישב, מליברמן, או מהתובע, לבצע סיורים ולעסוק בפתיחת צירים.
בכתב הגנתה, הכחישה המועצה, את אחריותה לאירוע, הוסיפה, כי התובע הועסק על ידי עמישב, אשר סיפקה את שירותי השמירה והאבטחה לפרוייקט מטעם היזם והדגישה, כי הצטרפות התובע, לסיור עם ליברמן, עובר לאירוע, הינו בזיקה לעבודתו של ליברמן אצל הנתבעות והגם שהודתה, כי ליברמן שימש יועץ ראש ראש המועצה, לענייני ביטחון, בהתנדבות, הדגישה, כי לאירוע, לא היה כל קשר, למילוי תפקידו זה וכי לא עבד בשירות המועצה, לא שימש שליח מטעמה, ולא התקיימה כל זיקה משפטית, רלוונטית, בינו לבינה, שיש בה כדי להקים בעניינה, אחריות שילוחית, בשל התנהגותו ומשהאירוע לא התרחש בתחום שטחה המוניציפלי, אין גם מקום להטיל עליה אחריות ישירה, בגינו.
יוער, כי בתחילה, הוגשה התובענה, כנגד הנתבעת 1, עמישב והמועצה, בלבד ואולם, נוכח תחקיר שנערך על ידי צה"ל (נ/1), בעקבות האירוע והליקויים שהתגלו, לכאורה, בהתנהלותו, עובר להתרחשותו ומאידך, בשל טענת הנתבעת 1 כי פעלה בפרוייקט כגורם מפקח, מטעם הנתבעת 5, אשר שכרה את שירותי האבטחה מעמישב, תוקן כתב התביעה והנתבעים 4 ו-5, צורפו כנתבעים נוספים. יחד עם זאת, התביעה כנגד הנתבע 4, נמחקה מחמת התישנות בהסכמה, (החלטתי מיום 1/4/2007) ובהמשך, הוגש כתב הגנה מתוקן, משותף לנתבעות, כאמור ובגדרו, חזרו על טענותיהן, לעניין העדר יריבות ואחריותן כלפי התובע, בשל האירוע.
בטרם הוגש כתב התביעה המתוקן, הוגש תצהיר עדותו הראשית של התובע, אשר חזר על גרסתו, לעניין נסיבות התרחשות האירוע. התובע הדגיש (ס' 6-4), כי היה כפוף למרותו של ליברמן ונדרש לפעול על פי הוראותיו. כמו כן, הוסיף והצהיר, לעניין מגבלותיו ופגיעותיו ולביסוס טענותיו, בעניין נכותו, צורפה חוות דעתו של פרופ' ברסון, בתחום רפואת העיניים, שעל פיה, נקבעה לתובע, נכות משוקללת, בשיעור 33.5%, לצמיתות, בגין אובדן עין ימין ועכירות בזגוגית עין שמאל, בצורה בינונית. יוער, כי במהלך הדיון הוגשה חוות דעת נוספת, בתחום הנוירולוגי, לפיה נותרה לתובע נכות לצמיתות בשיעור של 10%, בגין הפרעת תחושה בקרקפת ובפנים, מימין. התובע הוסיף, בתצהירו לעניין שכרו ועיסוקו והעזרה לה נזקק ויזקק, בשל מגבלותיו.
מטעם עמישב, הוגש תצהירו של מר בנימין אידי, אשר שימש כסמנכ"ל לענייני תפעול, בעמישב, בתקופה הרלוונטית. מר אידי, הצהיר, כי עמישב לא היתה אחראית על נושא הביטחון באתר הבנייה וממילא, לא העסיקה את ליברמן. כמו כן, הוסיף, כי עמישב סיפקה לאתר הבנייה מאבטחים, על פי הנחיות המינהל האזרחי ועמדה בכל התנאים, שנקבעו בהיתר שניתן לה, לעניין זה. מר אידי, הוסיף, כי נוהלי האבטחה, עליהם סומך התובע, בתצהירו (נספח א'), נקבעו מספר שנים לאחר האירוע והדגיש, כי על פי ההוראות, עובדי עמישב נדרשו, לאבטח את אתר הבנייה, בלבד, מפני התנכלויות של גורמים עויינים ולא הורשו, לבצע סיורים, באזורים סמוכים לפרוייקט, כפי שהיה בענייננו, לאחר שהתובע וליברמן ביצעו את הסיור, מחוץ לאתר הבנייה ואף הוסיף, כי הימצאות התובע באזור שבו אירע האירוע, עמדה בסתירה מפורשת, להנחיות שניתנו לו. לעניין שכרו ועיסוקו של התובע, הצהיר מר אידי, כי התובע החל את עבודתו בעמישב, בחודש 12/2001, כסייר באזור קריית ספר ולאחר מכן, כשומר באתר הבנייה. לאחר האירוע, לא עבד התובע מספר חודשים ובחודש 9/2002, שב לעבודה מלאה בעמישב, בתפקיד שבו החל קודם לאירוע ועשה כן, עד לחודש 12/2002, אז בחר, להפסיק את עבודתו, מרצונו, מבלי שהיתה כל מניעה, לעשות כן.
מטעם הנתבעות, הוגש תצהירו של מר דוד ציון, לפיו, ליברמן לא הועסק בפרוייקט, אלא במקום אחר, כמקדם תוכניות בניה, מול המינהל האזרחי ומכאן, שאין לייחס להן אחריות שילוחית למעשיו. מר ציון הדגיש, כי לא ניתנו לעמישב או לתובע, הנחיה להישמע להוראות של ליברמן והוסיף, כי נוכחותו של ליברמן, באתר הבנייה, נבעה מהיותו יועץ ראש המועצה, לענייני ביטחון ומעורבותו בדרישות הביטחון, של הפרוייקט. לעניין קבלת שירותי השמירה והאבטחה, הדגיש כי לא נפל כל פגם, בבחירת עמישב ואין לראות בהתקשרות עימה, כל מעשה רשלני. בסיכום הדגיש, כי יש לייחס לתובע, את האחריות לאירוע, שכן הימצאותו במקום בו נפגע, נבעה מרשלנותו, ומיוזמתו, להצטרף לסיור, חרף הנחיות מפורשות, שלא לעשות כן ובשל קלות ראשו כמו גם לרשויות צה"ל, אשר התנהלו באופן רשלני, כפי שעלה מתחקיר, נ/1 שנעשה לאחריו.
מטעם המועצה, הוגש תצהירו של מר יאיר קירשבויים, אשר שימש עובד המועצה, בתפקיד קצין ביטחון. בתצהירו, מסר, כי ליברמן היה עובד של היזם ומעולם לא עבד במועצה, אף כי שימש בהתנדבות, כיועץ חיצוני מטעמה, לענייני ביטחון, בהיותו קצין בדרגת סגן אלוף במילואים. בהמשך הדגיש, כי האירוע התרחש, מחוץ לאתר הבנייה ותחום השיפוט של המועצה ולא היה לו כל קשר לייעוץ שנתן ליברמן למועצה. עוד הוסיף, כי יציאתו של המנוח, לסיור, נעשתה ביוזמתו שלו ועל רקע עבודתו, עבור היזם והכחיש את מעורבות המועצה וידיעתה, על קיומו.
בהמשך, נקבע הדיון, לשמיעת הראיות, ובמהלכו, נחקר התובע ומר קליימן, אשר שימש כמנהל סניף בעמישב, במועד הרלוונטי, להתרחשות האירוע. לאחר עדותו, הוגשו תצהירים משלימים, של מר אידי, ושל מר גדעון אפשטיין, באשר להנחיות שניתנו למאבטחים מטעם עמישב. הנתבעים וויתרו על חקירות המומחים ולאחר שהושלמה שמיעת הראיות, הוגשו סיכומיהם והתיק הובא בפניי, למתן פסק דין, כדלקמן.
ג. השאלה שבמחלוקת וההכרעה בתמצית:
מעיון בכתבי הטענות, תצהירי הצדדים וסיכומיהם עולה, כי גדר המחלוקת בין הצדדים, הינו, לעניין מעמדו של ליברמן ותוקף הנחיותיו והאם יש להטיל על הנתבעים, או מי מהם, נוכח האמור, אחריות כלפי התובע - ישירה או שילוחית (בשל התנהגותו של ליברמן, בביצוע הסיור).
לאחר שבחנתי את מכלול הראיות והתרשמתי מעדויות העדים, הגעתי לכלל מסקנה כי במחלוקת העובדתית, לעניין מעמדו של ליברמן, עלה בידי התובע להניח תשתית ראייתית מספקת, לביסוס טענתו, בדבר היותו של ליברמן נציג הנתבעות, לענין ההתנהלות הבטחונית, העליונה, של הפרוייקט ודרכי אבטחת אתר הבניה ולמצער, כמי שנחזה להיות ככזה, נוכח מצג מטעה של הנתבעות, עובר לאירוע והתרשלותן באי יצירת אבחנה חד משמעית, בין היותו של ליברמן גורם מתאם, בלבד, עם רשויות הצבא, כנטען, לבין היותו גורם המוסמך, לכאורה, מטעמן, להנחות את עמישב (והתובע בכלל זה), בביצוע פעולות בטחוניות באתר הבניה. כמו כן, שוכנעתי, כי עמישב (והתובע), נדרשה למלא אחר הנחיותיו של ליברמן וכי בשעה שהתובע הצטרף לסיור, עשה זאת, בהתאם להוראות עמישב וכחלק מעבודתו. יחד עם זאת, לא מצאתי תשתית ראייתית, במידה הדרושה, לביסוס זיקה משפטית, רלוונטית, בין ליברמן למועצה, המקימה לה אחריות שילוחית, בשל התנהגות ליברמן בביצוע הסיור ואף לא נמצאה תשתית ראייתית מספקת, לביסוס אחריותה הישירה, נוכח מודעותה הנטענת, לסיכונים הבטחוניים ולמחוייבותה הסטטוטורית, לסידורי הבטחון, באתר הבניה, המצוי מחוץ לתחום שיפוטה.
על יסוד הממצאים העובדתיים שהתבררו, הנני קובע, כי יש להטיל על הנתבעות, אחריות שילוחית למעשיו של ליברמן, אשר שימש יועץ בטחוני מטעמן ולנוכח אחריותו (שאיננה שנויה במחלוקת), בשל קיום הסיור ביוזמתו, ללא אישור והיתר כדין, מרשויות צה"ל וברכב שאיננו ממוגן ירי ולמצער, להטיל עליהן אחריות ישירה, נוכח המצג המטעה שיצרו, בהתנהגותן, בעניין מעמדו של ליברמן, הנחזה להיות גורם מוסמך ומורשה, ליתן הוראות והנחיות בטחוניות וקיומה של חובת זהירות מושגית וקונקרטית, בשל יכולתן לצפות את סיכוני הפגיעה בתובע, נוכח האמור והפרתה, משלא נקטו באמצעי זהירות סבירים, למנוע את התממשותם.
בעניין עמישב, הנני קובע, כי עמישב יכולה וצריכה היתה לצפות את סיכוני הפגיעה בתובע, מפעולות חבלניות עוינות, במהלך עבודתו, בכלל ובביצוע הסיור בפרט, נוכח מיקום אתר הבניה, בשטח עוין ולא מצאתי כי קיימים, בנסיבות העניין, שיקולים של מדיניות משפטית, שיש בהם, כדי לשלול את אחריותה. משכך, היה עליה לנקוט באמצעי זהירות סבירים למניעת התממשות סיכוני הפגיעה בתובע ובכלל זה, להבטיח, כי הסיור מתבצע, אם בכלל, בהתאם להוראות רשויות צה"ל וברכב ממוגן ירי ולמצער, לוודא כי יש ביכולתו של ליברמן, לקבל את האישורים המתאימים, לקיום הסיור, תוך נקיטת אמצעי הזהירות, כאמור ומשלא עשתה כן, התרשלה.
מנגד ומשלא הוכחה זיקה מספקת, בין ליברמן למועצה, בקשר לפרוייקט, לא מצאתי מקום, להטיל עליה אחריות שילוחית, בשל התנהגותו ולא נמצא טעם, המקים לה אחריות ישירה, בגין האירוע, שהתרחש מחוץ לתחום שיפוטה, בהעדר מקור בדין לקיומה של סמכות, המעניק לה מעמד של שליטה ופיקוח ומאפשר לה להתערב בביצוע הפרוייקט, בכלל ובעניינים הבטחוניים בפרט ובכלל זה, למנוע את ביצוע הסיור, או להתנות את קיומו, ברכב ממוגן ירי.
מתכונת הדיון תהיה כדלקמן: תחילה, נדרש למישור הדיוני וזכאותו של התובע, לניהול תביעת הנזיקין, חרף זכאותו לתגמולים, על פי חוק התגמולים. לאחר מכן, נקבע את הממצאים העובדתיים הדרושים לדיון בשאלת האחריות ואת חובתן של הנתבעות ועמישב ובהמשך, נדרש לעניין גובה הנזק והפיצויים, שיש לפסוק לתובע. יוער, כי משקבעתי את אחריות הנתבעות, בין אם השילוחית ובין אם הישירה, אינני נזקק לדיון בטענות התובע, בסיכומיו (ס' 40), לעניין התרשלותן בבחירת עמישב, הגם שלא מצאתי בהן ממש.
ד. המסגרת הדיונית:
אין חולק, כי התובע הוכר כנפגע פעולת איבה, לפי חוק התגמולים והוא קיבל וממשיך לקבל, תגמולים מן המוסד לביטוח לאומי, על ידי הכרה זו, לצד ניהול ההליכים ותביעת הנזיקין, שהוגשה בתובענה דנא. לעניין זה, מפנה חוק התגמולים, לסעיף 36 לחוק הנכים (תגמולים ושיקום) (נוסח משולב), תשי"ט 1959 (להלן: "חוק הנכים"). סעיף 36(א)(1), לחוק הנכים, קובע, כי הנפגע, זכאי לתבוע, הן לפי חוק הנכים והן לפי חוק אחר (ובענייננו, פקודת הנזיקין) ובלבד שלא יגבה כפל פיצויים. סעיף 36(א)(5), לחוק הנכים, קובע, כי אם קיבל הנפגע תגמולים, מותנית זכותו, לתבוע לפי דיני הנזיקין, בהסכמת המוסד לביטוח לאומי ובהשבת התגמולים שקיבל. אכן נכון, נקודת המוצא של סעיף 36(א) לחוק הנכים, מאפשרת לנפגע, לתבוע בעת ובעונה אחת, את המדינה ואת המזיק ושמורות לו, עקרונית, שתי עילות תביעה מצטברות. עם זאת, ההוראה קובעת, כי הנכה, אינו זכאי לגבות כספים על פי שתי העילות, כאחת. לפיכך, נפסק, כי אין מניעה, שהנכה יגיש, מלכתחילה, שתי תביעות שונות ואף אם שולמו לו תגמולים, על פי חוק הנכים, זה אינו מנוע, מלנהל את ההליכים, בתביעת הנזיקין ואולם, לא יהיה זכאי, לממש את תביעתו, כלפי המזיק ולגבות ממנו פיצויים, על מלוא הנזק, אלא בכפוף ולאחר שיוחזרו התשלומים שקיבל מהמדינה, מכוח חוק הנכים (ע"א 1162/96 הילה וייס נ' אביעד יוסף מאק פ"ד נג(2), 79). לשון אחר, הנפגע הנכה, זכאי מלכתחילה, להגיש את שתי התביעות ומעמדו אינו משתנה, עם קבלת תגמולים וזה רשאי, להמשיך ולנהל את תביעת הנזיקין, נגד המזיק, עד לסיומה. מה שנמנע ממנו עד למילוי דרישות סעיף 36(א)(5), לחוק הנכים (השבת התשלומים, למדינה), הוא קבלת פיצויים כלשהם, מאת המזיק (שם, עמ' 92). מכאן, עולה, כי התובע, לא היה מנוע, בהגשת התובענה דנא ובניהול ההליכים, עד למתן פסק דין, להלן ואולם, התובע לא יהיה רשאי, לממש ולבצע את פסק הדין, אלא בכפוף להוראות חוק הנכים, כאמור ולאחר שישיב, את התגמולים שקיבל מהמדינה, בגין האירוע. זאת ועוד, בנסיבות אלו, אין גם מקום, לניכוי התגמולים, מהפיצוי שייקבע להלן, כפי שנעשה ברגיל, בתאונות עבודה, מקום בו, זכאי הנפגע, לקבלת תגמולים, בגין תאונת עבודה, מהמל"ל ולפיכך, אין להידרש לטענות עמישב בענין זה בסיכומיה (סעיפים 43-49), מחמת העדר רלוונטיות ונדמה, כי הדברים ברורים ופשוטים. מכאן לסוגיית האחריות.
ה. מעמדו של ליברמן ותוקף הנחיותיו:
השאלה העיקרית שבמחלוקת, הינה, בעניין מעמדו של ליברמן והאם היה על עמישב, להישמע להנחיותיו, בכלל ובקשר לקיום הסיור, בפרט. בחקירתו, העיד התובע "...אני הייתי אחראי על צוות של 6 מאבטחים. הייתי ראש צוות. הצוות הזה מטרתו היתה לאבטח את עובד(י) אתר הבנייה... ואת סביבת האתר ובנוסף, בכל פעם שאייל ליברמן ז"ל היה מגיע לשטח, להתלוות אליו לסיור מרחבי" (עמ' 13, ש' 18-17). בהמשך, הדגיש, "...בתור מנהל אבטחה, קיבלתי מעמישב את הנהלים נספחים א' ו-ב' (לתצהיר עדותו מ.ב.) וגם מליברמן, כשהתחלתי לעבוד. אמרו לי לפעול על פי הנחיות אלו וכך צריך הייתי לעשות" (עמ' 14, ש' 11-10). בתשובה לשאלה מפורשת, לעניין פתיחת ציר וקיום הסיור, השיב, כי קיבל הנחיות מפורטות "...בעל פה, על ידי מנהל סניף עמישב, מר קליימן, שהיה הממונה הישיר שלי, באותה עת. פתיחת ציר והסיור שהתבצע, היה בהתאם לכל ההנחיות שקיבלתי מקליימן, שלא מופיעות בהנחיות הכתובות" (שם, ש' 21-19). בהמשך, הוסיף, כי סיור מרחבי, כדוגמת הסיור שבענייננו, נעשה מדי יום, בהשתתפות נציגים של עמישב והנתבעות וכחלק מהעבודה שנדרש לבצע ועל פי הנחיות מפורשות, שקיבל בעל פה מקליימן , לרבות ההנחייה "...כל עת שאייל ליברמן נמצא בשטח, אני כפוף להנחיותיו" (שם, ש' 30) והדגיש, כי "...בישיבה שישבנו ביום 19/2/02, נספח ב', הובהר שם שאני כפוף להנחיות ליברמן בזמן שהוא נמצא בשטח ועליי להתלוות אליו בכל עת" (עמ' 15, ש' 2-1). עוד העיד, כי הגם שהסיור התקיים מחוץ לאתר הבנייה, זה "...היה מבחינתי אזור העבודה" (עמ' 17, ש' 16), אשר התבצע, לעיתים, מספר פעמים ביום ובלשונו: "...הסיור המרחבי היה רוטינה של חברת עמישב" (שם, ש' 31-30). בהמשך, הוסיף, כי על פי ההנחיות שניתנו לו, "...אני הייתי אמור להתלוות לאייל ליברמן... התכלית שלי היתה להתלוות לאייל. תכלית הסיור היה כחלק מעבודת האבטחה" (עמ' 18, ש' 29-28). לעניין ציוד המיגון, שניתן לו, לצורך ביצוע עבודתו, העיד, "...לא היו שם 10 מאבטחים אלא 6 מאבטחים" והוסיף, "...קיבלנו 2 או 3 שכפ"צים ל- 6 מאבטחים" (עמ' 15, ש' 27-22), שאותם חילק למאבטחים, בהתאם לצורך.
לתמיכה בגרסת התובע, העיד מר קליימן, אשר שימש, במועדים הרלוונטים, בתפקיד מנהל סניף ירושלים של עמישב וככזה, אחראי גם על הפרוייקט, כי התובע "...היה כפוף אליי ואני הייתי הממונה הישיר שלו". בהמשך, הדגיש, כי ההנחיות בדבר אבטחת הפרוייקט נקבעו במהלך הישיבה על ידי ליברמן "...הוא היה אחראי על נושא האבטחה מטעם ס.פי.אם (הנתבעות מ.ב.) שדוד ציון אמר לי שמבחינתו אנו כפופים להוראותיו של ליברמן ושהוא משמש כמנהל מטעמו ואחראי על נושא האבטחה מטעם סי.פי.אם וזה מה שאמר לי דוד ציון" (עמ' 23, ש' 10-3). בהמשך עדותו, חזר העד על גירסתו, לעניין זה "...אני פעלתי על פי ההנחיות של אייל. דוד ציון אמר לי שאני צריך לפעול על פי הנחיותיו" (עמ' 24, ש' 19). העד הדגיש, כי ליברמן הוצג בפניו על ידי נציג אחר של עמישב, כמנהל הפרוייקט וכך גם נאמר לו על ידי נציג הנתבעות, בישיבה ובלשונו "...הוא אמר לי אנו כפופים לאייל, גם דוד ציון אמר את זה" (שם, ש' 26) ולסיכום, העיד, "...דוד ציון אמר שבעקרון סומך על אייל ליברמן, מה שהוא מבקש כך יתבצע בשטח ויש להצמד להוראותיו" (עמ' 25, ש' 20-19). העד הוסיף, "...ההנחיות שלי, זה לאבטח את האתר ולבצע פתיחת ציר בבוקר... הנחיתי את התובע להתלוות לליברמן לסיורים בעת פתיחת הציר ומבחינתי, הוא היה תחת פיקודו שלו והיה אמור לפעול על פי הנחיותיו וכך הנחיתי את התובע" (עמ' 23, ש' 21-18) והגם שדוד ציון לא הצטרף לסיורים, הוא ידע על קיומם כי כך סוכם בישיבה (שם, ש' 25-23). בהמשך, הדגיש, כי הסיור ההיקפי, נעשה יותר מפעם אחת ביום, בדרך כלל על ידי הצבא ולעיתים, על ידי התובע והסיירים של עמישב, שהיו בשטח (עמ' 27, ש' 9-7). בעניין אמצעי המיגון, הודה, כי "...הצבא עושה את הסיור עם רכב ממוגן ירי. לא היה לעמישב רכב ממוגן ירי" (שם, ש' 12).
מנגד, העיד מר אידי (עמ' 29, ש' 18-14), נציג עמישב, כי אין לסמוך על עדותו של מר קליימן, נוכח נסיבות סיום עבודתו בחברה (כעולה מתצהירו המשלים). יחד עם זאת, הודה, "...אני מאשר שאייל ליברמן דן איתי בנושאים הבטחוניים, הוא היה הגורם המתאם בין הצבא לבין חברת עמישב והוא היה הגורם המוסמך באשר לעניינים הבטחוניים באזור" (עמ' 30, ש' 7-5). בהמשך, הוסיף, כי הנתבעות העמידו את ליברמן "...כגורם מתאם מול צה"ל" (שם, ש' 10) וכי, "...הוא היה הגורם שתאם בין הנתבעת 1 לצבא" (שם, ש' 13). בהמשך העיד, כי "...הנתבעת 1 באמצעות נציגה שאינני זוכר את שמו, מסר לנו, שאייל הוא הגורם המתאם בינינו לבין הצבא וכל ההנחיות הבטחוניות אנו אמורים לקבל ממנו" (שם, ש' 15-13) והדגיש, "...אני ראיתי את אייל (ליברמן מ.ב.) כנציג הנתבעת 1 ולא נציג המועצה" (שם, ש' 17). העד אישר את גרסת התובע, לעניין הישיבה בהשתתפות נציג הנתבעות וליברמן, כמי ששימש גורם מתאם עם רשויות הבטחון וככזה "...ביקשנו שאייל יוציא נוהל כתוב ומסודר... והוא עשה את זה בכתב ידו... אייל אישר את הכוח ואת נוהלי העבודה והוציא תקן בעניין" (הפרוטוקול מ.ב.) (שם, ש' 31-24). העד הוסיף, לעניין קיומה של פגישה נוספת עם רשויות צה"ל, בהשתתפות ליברמן ונציג עמישב, לצורך תיאומים נוספים שנעשו בקשר לפרוייקט (עמ' 31, ש' 4-1) ואולם ציין, כי לא נאמר ולא סוכם, על פתיחת צירים, כפי שטען התובע (שם, ש' 5). בעניין זה, הוסיף, כי "...אייל והתובע הם אנשי צבא, הם יודעים שפתיחת ציר לא נעשית בדרך שבה נעשתה בפועל וזה תפקיד של הצבא" (שם, ש' 11-10). בתשובה לשאלה, הדגיש, כי ניתנה הנחייה לתובע, שלא לבצע פתיחת ציר והוסיף, "...התובע לא צריך היה להישמע לו (לליברמן מ.ב.) בהקשר המסויים הזה כיוון שזה איננו תפקידו" (שם, ש' 15-14), אם כי הודה, "...התובע צריך היה להישמע להנחיות ליברמן, כפי שהתקבלו מהצבא ורק על פיהם לפעול" (שם, ש' 18).
באשר לגרסת קליימן, שלפיה, הסיורים נערכו על ידי ליברמן והתובע, בהנחייתו המפורשת, העיד, כי אין לקבלה "...אני טוען שזה שקר וכזב" (שם, ש' 25) והוסיף, "...זה בניגוד להנחיות כפי שניתנו בעל פה" (שם, ש' 26). בהמשך טען, כי "...לא היה צריך להיות רכב ממוגן ירי במקום" (שם, ש' 28). לעניין הפרוטוקול, חזר העד ומסר, "...הבנו שאייל הוא בא כיועץ מטעם הנתבעת 1 שמאפשר לנו לעשות את התיאום מול הצבא באופן מסודר" (עמ' 32, ש' 10). בתמיכה לעדותו, העיד מר אפשטיין, נציג נוסף של עמישב, כי הישיבה התקיימה במשרדי הנתבעות, בנוכחות נציג מטעמן, שאת שמו לא זכר (עמ' 33, ש' 18-16) והוסיף, כי במהלכה, ניתנה הוראה מפורשת, "...שאין לסטות מההנחיות" (שם, ש' 19), אולם, הודה, כי ההנחיה הנטענת, בקשר לסיור, לא נרשמה בפרוטוקול הישיבה. מטעם הנתבעות, העיד מר דוד ציון והודה, כי לא השתתף בישיבה (עמ' 34, ש' 7) ובעניין ליברמן, חזר על האמור בתצהירו (שם, ש' 18-14), בדבר כישוריו הבטחוניים ופועלו בנושאים אלו, לרבות פתיחת צירים, הגם שלא היה הדבר בתחום סמכותו וסיכם, "...אנו קיבלנו את פעולותיו בתחום, אף אם אלה נעשו בהתנדבות" (שם, ש' 20-19) ועוד, "...ההמצאות של אייל במקום ופעולותיו, לא הפריעו לעבודה... אמרתי לאייל עשרות פעמים שהוא מתגרה בגורל" (שם, ש' 28-26). מטעם המועצה, העיד מר קירשבויים, האחראי על ענייני הבטחון, כי ליברמן, הגם ששימש יועץ המועצה לענייני ביטחון, בהתנדבות, לא מילא כל תפקיד וסמכות בטחונית בעניין הפרוייקט (עמ' 36, ש' 10-3), אלא בעניינים אחרים ולא קיבל כל הסמכה או הרשאה, לפעול מטעמה, בעניינים מבצעיים, הגם שזה עסק במגוון רחב של עניינים שלא בידיעת המועצה (שם, ש' 26-23).
הנה כי כן, מהראיות עולה, כי התובע נדרש על ידי מנהלו בעמישב, מר קליימן, למלא אחר הוראותיו של ליברמן, בכלל ולעניין הסיור, בפרט וזה נדרש לעשות כן, על פי הנחיה מפורשת של נציג הנתבעות. עדויות התובע ומר קליינמן, בעניין מעמדו של ליברמן ותוקף הנחיותיו, מהימנות עליי ועולות בקנה אחד, עם יתר הראיות. עדותם נמסרה בצורה שוטפת וקוהרנטית וככזו, מקובלת עליי לחלוטין. בהקשר הזה, אינני מקבל את גרסתו של מר אידי, לעניין עדותו של מר קליימן, נוכח נסיבות סיום עבודתו בעמישב ואין בפעולות שנקטה עמישב כנגדו, כשלעצמן, כדי להפחית ממשקל עדותו, בשים לב לתוצאות ההליכים בענייננו (ת/6, ת/7). זאת ועוד, אין לקבל גם את עדותו של מר אידי, בעניין נוסף, לפיה, התובע הונחה מפורשות, בעל פה, שלא לבצע את הסיור. זו לא נתמכה בראיות חיצוניות ועומדת בסתירה למכלול הראיות בתובענה ולמצער, נוכח העמימות העובדתית, שיצרה עמישב, בהתנהלותה, בעניין ההנחיות, מקום שאלו לא הועלו על הכתב, יש לזקוף זאת לחובתה. כך בעניין עמישב ובעניין הנתבעות, שוכנעתי, כי ליברמן פעל בענייני אבטחת הפרוייקט, כיועץ, בשליחותן (ואין זה משנה לענייננו, אם קיבל שכר או פעל בהתנדבות, כדרכו). אין חולק כי הישיבה התקיימה במשרדי הנתבעות, בהשתתפות נציג מטעמן וכי ליברמן זכה שם למעמד מיוחד (עמ' 34, ש' 30-14). יוער, כי בעניין זה, נמנעו הנתבעות, מלזמן את נציגן, שהשתתף בישיבה, למתן עדות מטעמן, בעניין מעמדו של ליברמן ותוקף הנחיותיו, שם, בעיקר, מקום בו העיד קליינמן, כי במהלך הישיבה, נמסר לו מפורשות, כי עליו להישמע להוראות ליברמן, בכלל ולעניין קיום סיורים "ופתיחת ציר", בפרט (עמ' 26, ש' 12-5). להתנהלותם זו, יש ליתן משקל ראייתי, המהווה ראיה נסיבתית, הפועלת, בהעדר הסבר סביר, לחובתם (ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ פ"ד מד(4), 595). זאת ועוד, אין חולק, על ההכרה בכישוריו של ליברמן, כפי שהובאו בתצהירו ובעדותו של דוד ציון ויש בה, כדי ללמד, על המעמד שלו זכה, בשל כך, אשר אף היא, מחזקת את גירסת התובע וקליינמן ופרוטוקול הישיבה, מלמד אף הוא, על היקף האחריות שניתנה לו והעיקר, קליינמן, בעדותו, הדגיש, כי ההנחייה שקיבל מעמישב ומהנתבעות, היא להיות כפוף לליברמן (עמ' 29, ש' 26) וככלל, יש להיצמד להוראיות (עמ' 25, ש' 19).
כללם של דברים, שוכנעתי כי ליברמן שימש נציג הנתבעות, לעניין ההתנהלות, הבטחונית הכוללת של הפרוייקט וכן, כי ועמישב קיבלה הנחייה מפורשת, להשמע להוראותיו. סעיף 3(א) לחוק השליחות, תשכ"ה 1965, קובע, כי "...השליחות מוקנית בהרשאה שבכתב, או שבעל פה, מאת השולח לשלוח... או על ידי התנהגות השולח כלפי השלוח או הצד השלישי" ומכאן, כי השליחות מוקנית על ידי הבעת רצון השולח כלפי השלוח או הצד השלישי ו"...רצון זה אינו הרצון הפנימי הכמוס של השולח אלא הרצון הגלוי החיצוני המתגלה מהתנהגותו" (א' ברק, חוק השליחות (נבו הוצאה לאור ירושלים, תשנ"ו 1996), עמ' 544). בענייננו, התנהגות הנתבעות בישיבה ולאחריה, יצרה מצג של שליחות כלפי עמישב והתובע, לפיה ליברמן משמש נציגן בענייני בטחון ויש להישמע להוראותיו. מכאן, הנני מקבל את טענות התובע, שלפיהן, הצטרפותו לסיור, עם ליברמן ועל פי הנחיותיו, נעשו כחלק מעבודתו בעמישב, כפי שזו נקבעה על ידי נציגה מר קליימן, אשר הונחה לעשות כן על ידי הנתבעות.
מאידך, לא הונחה תשתית עובדתית, במידה מספקת, שיש בה, כדי ללמד, על הזיקה הדרושה, בין ליברמן למועצה ושוכנעתי, כי ליברמן לא שימש נציג מטעם המועצה, לעניין ביצוע הפרוייקט. בעדותו, הודה התובע, כי "...איננו יודע היכן עבד אייל" (עמ' 15, ש' 7) ובהמשך, "...אני ידעתי שאייל עובד עם החברה שמקימה את הפרוייקט" (עמ' 17, ש' 7) ולעניין מיקום אתר הבנייה, העיד, כי לא יודע אם הפרוייקט הינו בתחום שיפוטה של המועצה (עמ' 18, ש' 13-12). קליינמן בחקירתו, העיד, כי "...אינני יודע על הקשר שבין אייל ליברמן למועצה" (עמ' 23, ש' 12) ובהמשך, כי מי שהזמין את עבודות האבטחה היו הנתבעות (עמ' 26, ש' 29) והוסיף, כי הנתבעות "לקחו" את ליברמן כגורם מתאם מול צה"ל (שם, ש' 10) ובתשובה לשאלה נוספת, הודה, "...אני ראיתי את אייל כנציג הנתבעת 1 ולא נציג המועצה" (שם, ש' 17). גם מר ציון בעדותו, העיד, כי "...למועצה יש בעל תפקיד משלה מר יאיר קירשבויים שהיה אחראי על הבטחון" (עמ' 34, ש' 31) ובהמשך, הוסיף, "...אינני יודע כעובדה שאייל היה בפרוייקט מתוקף היותו יועץ ראש המועצה, הוא היה שם כמתנדב" (עמ' 35, ש' 19) וסיכם, "...הנוכחות של אייל... זו השערה שלי שהיה שם מתוקף היותו יועץ ראש המועצה" (שם, ש' 21). מכל המקובץ עולה, כי לא התובע, לא עמישב ואף לא הנתבעות, ידעו להשיב, האם ליברמן שימש נציג המועצה, לעניין הפרוייקט, הגם שאין חולק, בדבר היותו יועץ לענייני בטחון ומכאן, שלא הונחה תשתית ראייתית כלשהי, לביסוס טענת התובע (וטענות עמישב והנתבעות).
זאת ועוד, אין חולק ואף לא נטען, כי מלבד ליברמן, השתתף נציג אחר מטעם המועצה, בישיבה או במהלך ביצוע הפרוייקט וממילא, לא ניתנה הנחייה מטעמה, להשמע להוראותיו. ודוק - העובדה שליברמן שימש לה יועץ חיצוני, לענייני ביטחון (בהתנדבות), למועצה, אין בה, כשלעצמה, כדי ללמד, על קיומה של זיקה מספקת של המועצה, בעניין הפרוייקט ואף אם הציג עצמו, במפורש או במשתמע, כנציגה, אין בכך, כדי להועיל, שהרי אין אדם עושה עצמו שלוח. בסיכומיו (ס' 5), לא חלק התובע, על מיקום אתר הבנייה, במועד הרלוונטי, מחוץ לתחום שיפוטה של המועצה ולפיכך, לא נדרשה, לכאורה, ממנה, כל התערבות מנהלית ו/או אחרת, במהלך ביצוע הפרוייקט ולא היתה לה סיבה, לבקש את ליברמן לפעול בשמה ובעניין זה, מקובלים עליי טענות המועצה, בסיכומיה (עמ' 6-4, ס' 20-1). בהקשר זה, יצויין, כי לביסוס טענותיה, לא נדרש זימונו, לעדות, של ראש המועצה דווקא, כפי שטענו הנתבעות בסיכומיהן (ס' 9-5), שכן, העד שזומן לעדות, מטעמה (מר קירשבויים), בקי ויודע את העובדות הרלוונטיות, לעניין מעמדו של ליברמן, במועצה ועדותו, מסתברת ומהימנה עליי ומשכך, די בה, כדי להוכיח את טענותיה במידה הדרושה ומכאן, הנני קובע, כאמור, כי ליברמן לא פעל, בענייני הפרוייקט, מטעם המועצה.
ו. על האחריות - עוולת הרשלנות:
כללי:
מושכלות יסוד הם, כי בקביעת האחריות האזרחית ברשלנות, יש לבחון, האם קמה חובת זהירות על המזיק, כלפי הניזוק. חובת הזהירות מורכבת מן ההיבט המושגי, העוסק בשאלה, האם מהבחינה המושגית, קיימת חובת זהירות, בהתייחס לסיכון נתון. כמו כן, נדרשת חובת זהירות קונקרטית, המתקיימת כאשר חלה חובת זהירות מושגית וכאשר הנסיבות הספציפיות של המקרה, מולידות חובה לצפות התרחשות נזק, באם לא ינקטו אמצעי זהירות מתאימים. עוד יש לבחון, האם הפרת חובת הזהירות הקונקרטית, היא שגרמה לנזק (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש פ"ד לז(1), 113). לשון אחר, חבות מכוח רשלנות, מחייבת הוכחת שלושה אלו: קיומה של חובת זהירות, בין המזיק לניזוק, הפרת אותה חובה בהתרשלות וקשר סיבתי, בין הפרת החובה לנזק שנגרם (ע"א 1068/05 עיריית ירושלים נ' עמרם מיימוני פורסם בנבו 14/12/06, פיסקה 4 והפסיקה המובאת שם). קיומה של חובת הזהירות, על שני היבטיה, נשען על מבחן הציפיות. בהיבט המושגי נבחנת הציפיות במישור הנורמטיבי, קרי: האם אדם סביר, יכול וצריך לצפות, כי בסוג סיכון נתון, עלול להתרחש נזק, אם לא ינקטו אמצעי זהירות סבירים. תוכנה של הציפיות הנורמטיבית, נשען במידה רבה על מדיניות משפטית ראויה, הבנויה מאיזון בין שיקולים וקובעת מה צריכים להיות פניה של חובת הזהירות המושגית בחברה המתנהלת על פי אמות מידה ראויות. חובת הזהירות הקונקרטית, מתעלת את החובה המושגית, לנסיבות ספציפיות של המקרה והיא נשקלת על פיהם. היא בוחנת, האם בנסיבות הקונקרטיות של המקרה, יכול וצריך היה אדם סביר, לצפות את התרחשות הנזק. יכולת הציפייה, נבחנת בהקשר הטכני. החובה לצפות את התרחשות הנזק, היא נורמטיבית באופייה וקשורה בהכרעה ערכית. לא כל סיכון שניתן לצפותו, גם צריך לצפותו במישור הנורמטיבי, לצורך הטלת אחריות, בגין נזק שנגרם בעטיו (ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון פ"ד לט(1), 113). רמת הזהירות הקונקרטית, נקבעת אף היא, על פי שיקולים של מדיניות משפטית ועניינה הוא נורמטיבי. בהתקיים חובת זהירות מושגית וקונקרטית, על בעל החובה, לנקוט אמצעי זהירות מספיקים, על מנת לעמוד בחובתו. רמת האמצעים הנדרשים לעמידה בחובה, גם היא נקבעת על פי אמת מידה אובייקטיבית של סבירות, הנגזרת מאופי החובה ומהנסיבות הקונקרטיות של העניין (ע"א 5604/94 חמד נ' מדינת ישראל פ"ד נח(2), 498, 505). אופיים של האמצעים הנדרשים, נקבע ביחס ישר לסיכון שנוצר והוא גורם יחסי, המשתנה חליפות, בהתאם לגורם הסכנה. משהופרה חובתו המושגית והקונקרטית של המזיק, כלפי הניזוק ונגרם בעטייה נזק, מתגבשת עוולת הרשלנות. נדרש קשר סיבתי עובדתי ומשפטי, בין ההפרה לבין הנזק שנגרם (ע"א 4241/06 יונה לוי נ' מדינת ישראל פורסם בנבו 12/3/09, פסק דינה של השופטת פרוקצ'יה). יוער, כי על אף שבפסיקה שולטת הגישה שלפיה, הבחינה אם קיימת חובת זהירות מושגית וקונקרטית, קודמת לבחינה אם הופרה החובה, הובעה לאחרונה בפסיקה, גם הדעה, כי לעיתים מוטב להידרש תחילה ליסוד ההתרשלות ורק לאחריה וככל שהדבר דרוש, לפנות ולבחון אם נסיבות המקרה והאם ישנם שיקולים הנוגעים בדבר, המצדיקים את קביעתה של חובת זהירות (ע"א 878/06 דוב טרויהפט נ' דוד עטיה פורסם בנבו 4/1/09, ע"א 1617/04 כים ניר שירותי תעופה בע"מ נ' הבורסה לניירות ערך בתל אביב בע"מ פורסם בנבו 29/6/08, פיסקה 18).
בענייננו, נדמה, כי שורש העניין, נעוץ בקיומן של שתי חובות זהירות רלוונטיות (ע"א 3479/06 הוארי הוארי נ' אלי ארבע פורסם בנבו 29/3/09) : החובה הראשונה, היא זו של עמישב, מעסיקתו של התובע וחובתה כלפיו, לנקוט באמצעים הסבירים, להבטחת תנאי עבודה וסביבה בטוחה ולהזהר בשלומו באופן סביר. החובה הנוספת, העומדת לצד חובת עמישב, היא חובתן של הנתבעות, השילוחית בשל התנהגותו של ליברמן, או הישירה, בשל המצג המטעה, שיצרו בעניינו. חובות הזהירות של עמישב והנתבעות, מקימות כלפי התובע אחריות משותפת, נוכח היותן מעוולים במשותף (ע"א 878/06, לעיל, פיסקה 83) ועליהן לפצותו, יחד ולחוד, על נזקיו. מכאן, נדרש תחילה לסוגיית אחריות הנתבעות ולאחריהן, לאחריות עמישב.
על הנתבעות:
אחריות הנתבעות, כפי שעולה מהראיות, הינה שילוחית, נוכח התנהגותו הרשלנית של ליברמן, אשר הנחה את התובע, להצטרף לסיור, הגם שלא היה הדבר בסמכותו ונוכח האיסור לקיימו, על ידי רשויות הבטחון ולמצער, מבלי שזה נקט, באמצעי זהירות סבירים, להבטיח את שלומו של התובע ובכלל זה, משהסיור בוצע ברכב שאיננו ממוגן ירי. למצער, אחריותן, הינה ישירה ונלמדת מהמצג המטעה, שיצרו כלפי התובע, לפיו, ליברמן נחזה להיות הגורם המוסמך, מטעמן, בעניין אבטחת הפרוייקט וככזה, יש להישמע להנחיותיו ובכך, שלא יצרו אבחנה ברורה וחד משמעית, בין היותו גורם טכני, המופקד על תאום עם רשויות צה"ל, בלבד, כנטען, לבין היותו מוסמך, לכאורה, ליתן הוראות והנחיות אופרטיביות, בעניין דרכי אבטחת הפרוייקט (וכעולה מהפרוטוקול) ובכלל זה, לבצע פעולות מסויימות, בעלות סיכון ממשי, ללא סמכות והרשאה חוקית.
הצדדים אינם חולקים על כי ליברמן נטל סמכות שאין בידו, בשעה שביקש לבצע "פתיחת ציר" והסיור בכלל זה, מקום שזה לא הותר על ידי רשויות הבטחון ובוצע ללא אמצעי זהירות סבירים. בעדותו, השיב מר ציון, כי ניסה לשכנע את ליברמן, שלא לבצע את הסיור, שכן פעילות "פתיחת ציר", הינה באחריות הצבא (עמ' 34, ש' 17-16) ואף עמישב טענה, כי אסור היה על ליברמן, לבצע את הסיור (ס' 12-11(ז) לכתב הגנתה). בנסיבות אלה, יכול וצריך היה ליברמן, לצפות לסיכוני פגיעה בתובע, במהלך ביצוע הסיור והיה עליו להימנע מלקיימו ולמצער, לבצעו ברכב ממוגן ירי ומשלא עשה כן התרשל. ס' 14 לפקודת הנזיקין, מטיל אחריות שילוחית, על השולח בביצוע מעשים שנעשו למענו ואם השלוח עוול, נושא השולח באחריות שילוחית, למעשיו (ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ פ"ד מח(5), 661, 696). משקבעתי כי ליברמן שימש נציג ויועץ מטעם הנתבעות, לעניין דרכי אבטחת הפרוייקט (ולעניין זה אין חשיבות אם שליחותו הינה מכוח הרשאה מפורשת, משתמעת או התנהגות הנתבעות) ומשאין ממש חולק, בדבר רשלנותו של ליברמן, בביצוע הסיור (וכך אף קבעתי), קמה אחריות הנתבעות, בשל מעשיו ונדמה, כי הדברים ברורים ופשוטים ואין צורך להכביר במילים. למצער, אף אם נקבל את עמדת הנתבעות, לפיה ליברמן לא שימש נציג מטעמן, לעניין התנהלותו הבטחונית בפרוייקט, הרי שדי במצג המטעה שיצרו בהתנהגותן (בעיקר במהלך הישיבה), לפיו ליברמן מוסמך לפעול ולהנחות את עמישב והתובע, בעניין דרכי אבטחת הפרוייקט, כמו גם ההנחיה המפורשת שיש להישמע להוראותיו ונוסף על כך, שלא דאגו ליצור אבחנה חד משמעית, בין היותו גורם מתאם לבין היותו יועץ וגורם בטחוני המוסמך ליתן הוראות אופרטיביות, כדי להקים להם אחריות בנזיקין. הנתבעות יכולות היו לצפות את סיכוני הפגיעה בתובע, נוכח התנהגותן והמצג שיצרו בעניין פעילותו של ליברמן, שנחזה להיות נציגן המוסמך, לעניין אבטחת הפרוייקט ומכאן, גם כי היה עליהן לצפות את סיכוני הפגיעה, כעניין נורמטיבי ולא מצאתי, כי קיימים שיקולים מיוחדים, שבמדיניות משפטית, המצדיקים את צמצום החובה או את שלילתה (ע"א 915/91 מדינת ישראל נ' לוי פ"ד מח(3), 45, ע"א 243/83, לעיל). אמת, לנתבעות (ולעמישב), היתה היכולת, לצפות את סיכוני הפגיעה בתובע, בקווים כלליים, בלבד (ע"א 2061/90 מרצ'לי נ' מדינת ישראל פ"ד מז(1), 802) ואולם, די בכך, כדי להטיל עליהן את האחריות להתממשות סיכוני הירי, במהלך ביצוע הסיור, שהרי מספיק להן, שראו או שצריכים היו לראות "...את יסודות ההתרחשות ועיקריה" (ע"א 576/81 בן שמעון נ' ברדה פ"ד לח(3), 1, 9).
טוענות הנתבעות בסיכומיהן (ס' 26-20) (כמו גם עמישב בסיכומיה - ס' 8-4), כי קיימים שיקולים שבמדיניות משפטית, המצדיקים את שלילת אחריותן, שכן אין לדרוש מהן, נקיטת פעולות, שמשמען, הפסקת פעילות התנדבותית, למען בטחון המדינה ואין להטיל עליהן אחריות בשל פעולות איבה. לטענה זו, אין בידי להסכים. אכן נכון, הלכה פסוקה היא, שכאשר מועסק עובד (וגם שלוח) במקום שבו קיים סיכון בטחוני ונדרשות פעולות צבאיות מובהקות, לשם הגנה על שלומו של העובד (או השלוח), לא יחוב המעביד (והשולח), בנזיקין ולא תוטל עליו אחריות, בעוולה של רשלנות, בגין נזק שנגרם לעובד, ככל שאמצעי הבטיחות הנדרשים, מצויים מעצם טבעם, בידי צה"ל בלבד ואינם בתחום האפשרויות והיכולת, העומדות לרשותו של המעביד ואין לדרוש, שזה יפעל, בניגוד להוראות הצבא, או כי יקבע הוראות בטיחות משלו, העומדות בניגוד להוראות הצבא, לעניין בטיחותם של עובדים, המועסקים באזורים מסוכנים, המצויים בשליטת הצבא או בפיקוחו (ע"א 491/73 גידולי החולה בע"מ נ' מחרוז פ"ד כט(2), 32). אולם, הלכה זו, אין בידה, כדי להועיל לנתבעות (ולעמישב).
לצורך בחינת הטענה, יש להקדים את הדיון, בעניין יסוד ההתרשלות והאמצעים הסבירים, שהיה על הנתבעות (ועמישב), לנקוט, כדי למנוע את התממשות סיכוני הפגיעה בתובע, נוכח ביצוע הסיור. אכן, נכון, רמת הזהירות הדרושה הינה של האדם הסביר ומשקפת איזון ראוי בין הערכים והאינטרסים שיש להביאם בחשבון. סבירות הינה מושג נורמטיבי, אובייקטיבי ונקבעת על ידי איתור השיקולים הרלוונטיים ואיזון ראוי ביניהם, על פי משקלם. "... סבירותם של אמצעי הזהירות נקבעת על פי אמות מידה אובייקטיביות, המגולמות באמירה, כי על המזיק לנהוג, כפי שאדם סביר היה נוהג בנסיבות העניין" (ע"א 145/80 לעיל, עמ' 131). לכן, השאלה הינה, אם המזיק סטה מרמת התנהגות הנתפסת כראויה בחברה (התרשלות אובייקטיבית). סבירות ההתנהגות הינה תמיד פונקציה של הנסיבות. מקובל, כי הסבירות אינה דורשת נקיטה בכל האמצעים האפשריים להסרת הסיכון הצפוי, אלא את האמצעים הסבירים בלבד, שכן אחריות ברשלנות איננה אחריות מוחלטת, זוהי אחריות המטילה על המזיק את החובה לנקוט באמצעי זהירות סבירים למניעת הנזק. שאלה זו היא נורמטיבית ולא תיאורית ונקבעת על ידי האיזון בין השיקולים הרלוונטיים בהתאם למשקלם (ע"א 6296/00 קיבוץ מלכיה נ' מדינת ישראל פ"ד נט(1), 16).
הנה כי כן, תוכנה של הסבירות נקבע על פי האיזון הראוי בין הערכים והאינטרסים הרלוונטיים להכרעה ומטרתו לקבוע את הערך החברתי של התנהגות המזיק. במסגרת איזון האינטרסים יש לקחת בחשבון את האינטרסים של המזיק, הניזוק והציבור. מנקודת מבט של הניזוק יש לבחון את חומרת הפגיעה והסתברות התממשות הנזק, ככל שתוחלת הנזק גבוהה יותר, יש לנקוט ביותר אמצעים לסיכול התממשות הסיכון. מנקודת מבט המזיק יש לבדוק את ההוצאות שנדרש להוציא למניעת הסיכון ועלויות שיידרשו ומנקודת מבט הציבור את החשיבות החברתית. סבירות ההתנהגות היא פועל יוצא של האיזון שנערך ולפיכך אמצעי הזהירות שיידרשו אינם גורם קבוע אלא משתנה על פי הנסיבות, שכן העלויות שיידרשו הן פונקציה של נסיבות של כל עניין ועניין. אמצעי הזהירות חייבים לעמוד ביחס מתאים לסיכון שנוצר ובקיצור, שקלול רמת הסיכון אל מול עלות אמצעי הזהירות (ע"א 5604/94 לעיל, עמ' 510).
בענייננו, לא נדרשה מהנתבעות (ומעמישב), פעולה, בניגוד להוראות הצבא, אלא ההיפך, בהתאם להן, שהרי על פי הנחיות הצבא, נאסרה תנועת אזרחים, בשטחים שמחוץ לאתר הבנייה וממילא, לא הותר ביצוע סיורים באזור, אלא בתיאום ואישור מראש (ראה בעניין זה, נ/1, ס' 4). אם כן, כל שנדרש מהנתבעות, היה להימנע מלהנחות את עמישב והתובע, למלא אחר הוראותיו האופרטיביות של ליברמן, בכלל ולעניין "פתיחת ציר" וקיום הסיור, בפרט ואילו היו עושות כן, לא היה בכך, כל פעולה, בניגוד להוראות הצבא, אלא בהתאם להן והדברים ברורים. ודוק הנתבעות לא צריכות היו לעצור את פעילותו של ליברמן, כנטען, אלא להורות לעמישב, שאין להישמע להוראותיו והנחיותיו, בעניין אבטחת הפרוייקט וככל שהיה התובע (וליברמן), חרף האמור, מקיים את הסיור (ביחד עם ליברמן או לחוד), היה נושא באחריות המלאה למעשיו. אולם, הנתבעות לא עשו כן ואין להם להלין, אלא על עצמן. למצער, לא היתה כל מניעה, למגן את הרכב, בו נעשה שימוש, בעת ביצוע הסיור "...שהרי את מיגון המשאית יכולים והיו צריכים מלול וגרינברג לבצע מבעוד מועד ובטרם הצטרפה המשאית לשיירה הצבאית ונכנסה לדרום לבנון" (ע"א 971/03 אבנר בגה נ' אלי מלול פורסם בנבו 10/11/05). בענייננו, לא הביאו הנתבעות, ראיות, לעניין עלות המיגון וממילא, לא הוכחה הטענה, בדבר חוסר סבירות כלכלית של דרישת המיגון. זאת ועוד, ההסתברות הגבוהה להתממשות סיכוני הפגיעה והנזק הצפוי לניזוק, עד כדי אובדן חיים (כפי שלצער כולם, נגרם בעניינו של ליברמן) מחייבים עריכת איזון, אשר יתן משקל ראוי ועדיף, לאינטרס הניזוק, על פני העלות הצפויה, בעניין מיגון הרכב. לפיכך, משבחרו הנתבעות (ועמישב), שלא לצייד את ליברמן, ברכב ממוגן ירי, או לוודא, כי נעשה על ידו שימוש ברכב כזה, לצורך ביצוע הסיור, אף שידעו על סיכוני הפגיעה ברכב לא ממוגן, בשטח שמחוץ לאתר הבניה, יש לראותן, כמי שהפרו את חובת הזהירות, כלפי התובע (שם, פיסקה 11).
טוענות הנתבעות בסיכומיהן (ס' 14.3), לקשר מיוחד בין ליברמן והתובע "...כמו יחסי אבא לבן", כאשר התובע וליברמן הסתובבו יחד והתובע היה שותף פעיל "למשחק" הצבא של ליברמן. באופן דומה, טוענת עמישב, בסיכומיה (ס' 23-22) ובהסתמך על תצהירו ועדותו של מר ציון, הדגישה, כי התובע יצא לסיור מתוך יצר "הרפתקנות וקרביות" (ס' 24, שם). אמת, טענות אלה, מחדדות את שאלת הקשר הסיבתי-העובדתי ואת השאלה, האם נקיטה באמצעי זהירות, קרי: מתן הנחיה מפורשת שלא להשמע לליברמן, היתה משנה את אופן התנהגותו של התובע באופן שהנזק היה נמנע. התשובה לשאלה זו, איננה חד משמעית ואולם, אינני נזקק לדיון של ממש, בעניין ו"לחשיבה היפותטית" (ע"א 1457/07 עיריית הרצליה נ' אורי כץ פורסם בנבו- 14/1/09, פיסקה 15 לפסק הדין), שכן כפי שנפסק, התרשלות הפוגעת ביכולתו של התובע להוכיח את הקשר הסיבתי, כיוון שהיא עצמה מונעת את התממשות סדר הדברים הלא רשלני, עשויה להביא להעברת הנטל לנתבע, לשלול את קיומו של הקשר הסיבתי העובדתי (שם, פיסקה 16). בענייננו, התרשלות הנתבעות ועמישב הותירה תחת עמימות את השאלה ההיפותטית האם לולא ההתרשלות, היה התובע פועל כפי שפעל ומצטרף לסיור. בנסיבות אלה, נטל השכנוע היה מוטל על כתפי הנתבעות ועמישב לשלול את הקשר הסיבתי בין התרשלותם לבין הנזק. את זאת, לא עלה בידם לעשות ולטענותיהם בדבר "הקשר המיוחד" ויצר "ההרפתקנות", לא הונחה תשתית ראייתית מספקת.
מוסיפות וטוענות הנתבעות בסיכומיהן (ס' 19), לקיומו של "גורם זר מתערב", נוכח הטענה, כי רשלנות צה"ל, עובר לאירוע (כעולה, לכאורה, מנ/1), היה בה, כדי לנתק את הקשר הסיבתי, בין רשלותן, לנזק שנגרם לתובע. לטענתן, הנתבעות לא צריכות ולא יכולות היו, לצפות מידה משמעותית של רשלנות הצבא. גם לטענה זו, אין בידי להסכים. מושכלות יסוד בסוגיית "מעוולים במשותף" הינן כי מקום בו גרמו מספר מעוולים לנזק אחד שאינו ניתן לחלוקה, אחראים המעוולים כולם, יחד ולחוד, לפיצוי הניזוק בגין הנזק שנגרם לו עקב העוולה ואין רשלנותו של האחד, בגדר "גורם זר מתערב", אשר מנתק את רשלנותו של האחר. לפיכך, כל אחד מהמעוולים, שדרך התרחשות הנזק, היתה בגדר צפייתו הסבירה, אחראי כלפי הניזוק, למלוא הנזק (ע"א 8199/01 עזבון המנוח עופר מירו ז"ל נ' מירו פ"ד נז(2), 785, 796-795) ואילו ביחסים בינם לבין עצמם, נקבעת מידת השתתפותו של כל אחד מהם, על פי מידת אחריותו. בענייננו, התובענה הוגשה כנגד מקצת מהמעוולים ולא כנגד כולם ואולם, דרך זו אינה פסולה, שכן, כפי שקבעתי, אחריות הנתבעים (למעט המועצה), הינה יחד ולחוד ולא היתה חובה, לתבוע את כולם יחדיו. יחד עם זאת, אין בכך כדי ללמד על מידת אחריותם של רשויות הצבא (וגורמים אחרים, בעיקר, אלה העוייניםחבלניים, שפגעו בתובע ובליברמן) וחלקם באחריות לנזקי התובע יכול שיתברר בתביעת "שיפוי בין מעוולים" ועל פי הקבוע בסעיף 84 לפקודת הנזיקין. טענות הנתבעות, לעניין רשלנות הצבא, אם כן, מקומן במסגרת תביעת השתתפות, במהלך ניהול התביעה (בדרך של הודעה לצד ג') או לאחריה, בתביעה נפרדת ובהיותו מעוול משותף לנתבעות ואולם, אין ברשלנותו הנטענת, כדי לנתק את הקשר הסיבתי (ראה והשווה: ע"א 878/06, לעיל, פיסקאות 83-77).
בעניין עמישב:
כיום, אין עוד חולק, בדבר קיומה של חובת זהירות מושגית, של מעביד, כלפי עובדו (ע"א 663/88 שירזיאן נ' לבידי אשקלון, פ"ד מז(3) 225, 229, ע"א 371/90 סובחי נ' רכבת ישראל, פ"ד מז(3) 345, 349). מהחובה הכללית הגורפת המוטלת על המעביד לנקוט את כל האמצעים הסבירים כדי להבטיח תנאי עבודה וסביבה בטוחה ואופטימלית (ע"א 663/88, שם), נגזרות חובות משנה ובין היתר, החובה להנהיג שיטת עבודה בטוחה, אשר תשמור על העובד מפני סיכון בלתי סביר וכן החובה להעמיד את העובד על קיומן של סכנות אפשריות במהלך ביצוע עבודתו (ע"א 371/90, שם).
אמת, חובתו של המעביד אינה מוחלטת, המעביד איננו מבטח ולפיכך לא כל תאונת עבודה משמעה אחריות המעביד לגרימתה, שכן, "...לכל נזק יש שם ברפואה, אך לא לכל נזק יש שם של אחראי במשפט. לא כל נזק שניתן לצפותו (באורח תיאורטי), המשפט מטיל בגינו אחריות נורמאטיבית" (ע"א 371/90, שם). ואולם, במה דברים אמורים? מקום בו נפגע עובד, בתאונה עבודה, בשל התממשותם של סיכונים המצויים באורח טבעי במקום האירוע. לשון אחר, אין מטילים אחריות בגין סיכון "רגיל" אלא רק בשל סיכון "שאינו רגיל", ובגינו מוטלת על המעסיק החובה לצפות את התממשותו (ע"א 663/88, ע"א 371/90). לפיכך, על המעביד לנקוט באמצעים סבירים כדי לקדם פני סיכון בלתי סביר, בלבד. ומתי ייחשב סיכון כבלתי סביר? התשובה משתנה מעניין לעניין על פי נסיבותיו ורק בשל מחדל המעביד בנקיטת אמצעי זהירות סבירים אל מול הסיכון הבלתי סביר תוטל אחריות לפיצוי העובד שנפגע בתאונה.
כך בכלל וכך גם, כאשר העבודה, מתבצעת בחצרים של אחר (ע"א 246/72 מנשה נ' דרומנו פ"ד כז(1), 712, 717). אכן נכון, מעביד רשאי למסור לצד שלישי, שניתן לסמוך עליו, את הדאגה לבטחון עובדיו, המועסקים במקום שמחוץ לשליטתו (ע"א 686/77 מקורות חברת מים לישראל בע"מ נ' מרג'י פ"ד לד(4), 365, 375) ואולם, עליו לוודא במקרה כזה, כי הצד השלישי, מסכים ליטול על עצמו אחריות זו וכי יש ביכולתו לעשות כן וביתר שאת, אמורים הדברים, כאשר העובד נדרש לפעול במקום שבו רמת הסיכון גבוהה וקיים חשש ממשי לכך שייפגע (ע"א 971/03, לעיל).
לצד קיומה של חובת הזהירות, מוטלת על המעביד החובה לקיים את הוראות הבטיחות הרלוונטיות הקבועות בדין ולענייננו, אלו שנקבעו בפקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], תש"ל-1970, לעניין החובה, לספק סביבת עבודה בטוחה ולהגן על שלמות חייו וגופו של העובד ומכוח תקנות הבטיחות. בעניין זה, נקבע, כי בהפרת הוראות פקודת הבטיחות והתקנות שהותקנו, על פיה, מבצע המעביד עוולה של הפרת חובה חקוקה, כקבוע בס' 63 לפקודת הנזיקין (ע"א 7130/01 סולל בונה בנין ותשתית בע"מ נ' תנעמי, פ"ד נח(1) 1, 15-14, ע"א 663/88, 229).
במקרה דנא, נוכח ההנחייה שניתנה לתובע, להישמע להוראותיו של ליברמן, לביצוע הסיור בשטח עויין, יכולה היתה עמישב וצריכה לצפות את האפשרות, כי ביצוע הסיור, מעמיד את התובע, בפני סיכוני פגיעה והיה עליה לנקוט באמצעי זהירות סבירים, למנוע את התממשותן (ע"א (י-ם) 9440/06 ג'קי נידם נ' עיריית ירושלים פורסם בנבו 15/7/07). העובדה, כי הנזק נגרם לא רק בשל אי פעולתה, אלא בעיקר בשל מחדליו של ליברמן, אינה מעלה ואינה מורידה לענייננו, שכן, הסיכון עצמו היה צפוי. לכל היותר, יש בה, כדי להשליך על היקף חובת הזהירות, שעמישב חבה בה, כלומר, על מידת ההשקעה הנדרשת מצידה, על מנת שתקיים את החובה המוטלת עליה. במקרה דנא, היה על עמישב, לוודא, כי פעולותיו של ליברמן הינן בתאום ובאישור גורמי הצבא, נוכח מיקום אתר הבניה ולמצער, לוודא כי הסיור יתבצע ברכב ממוגן ירי ומשלא עשתה כן, אף כי ידעה על סיכוני הפגיעה בתובע, נוכח הימצאות אתר הבנייה בשטח עויין וביצוע הסיור, ברכב שאיננו ממוגן ירי, כרוך בסיכון ממשי, לשלומו של התובע, יש לראותה, כמי שהפרה את חובת הזהירות כלפיו, משום שלא היתה רשאית להסתפק, לצורך קיום חובתה זו, בכך שהסיור נעשה על ידי ליברמן והיה עליה להפעיל, בהקשר זה, שיקול דעת זהיר ואחראי ולדאוג למיגון הנדרש (ע"א 971/03, לעיל, פיסקאות 12-10).
טוענת עמישב בסיכומיה (ס' 29-28), להסתכנות מרצון של התובע ואשם תורם מצידו (לעניין אשם תורם, ראה גם ס' 18-17, לסיכומי הנתבעות), נוכח מודעותו לסיכוני הפגיעה בקיום הסיור, ברכב שאיננו ממוגן וכי משלא עמד על קבלת ליווי צבאי ולא גילה כל עניין בסכנה הכרוכה בביצועו. הלכה פסוקה היא, כי "...קיימת נטייה במדיניות שיפוטית שלא להטיל אחריות על העובד שנפגע בשל "אשם תורם", אלא במקרים ברורים, בהם אשמו של העובד כגורם לתאונה בולט לעין" (ע"א 663/88, עמ' 232) ומקום בו העובד תרם ליצירת הסיכון בדרך מודעת והפעיל שיקול דעת עצמאי ומסוכן. זאת ועוד, "...הכלל ככל שהוא נוגע לתאונת עבודה שבה נפגע עובד, כי יש לדקדק עם המעביד בכל הנוגע להטלת אחריות לתאונה ולהקל במידה רבה עם העובד באשר לרשלנות שגרמה לתאונה או תרמה לה" (ע"א 8133/03, עמ' 81, ע"א 3398/05, פסק דינה של כב' השופטת חיות). לפיכך, רק מקום בו "...חטא גם העובד ברשלנות של ממש" (שם, שם) יש להביאה בחשבון שעה שבאים לקבוע את מידת אחריותו לתאונה, וזאת, בשל "...השוני במעמדם של העובד והמעביד, כאשר זה האחרון הוא בעל האמצעים למנוע את הסיכון הכרוך בעבודה או למזערו, ועל כן רמת הזהירות הנדרשת ממנו גבוהה מזו הנדרשת מהעובד" (שם, שם). בענייננו, התובע נדרש למלא אחר הוראותיו המפורשות של הממונה הישיר עליו (קליינמן), להישמע להנחיות ליברמן ולא מצאתי, כי בהצטרפותו לסיור, על פי הנחייתו המפורשת של ליברמן, אשר היווה לדעת כולם, גורם מוכר ומוסמך, בתחום הבטחון, גרם באשמתו, להתממשות סיכוני הפגיעה בו. אכן נכון, התובע היה מודע לסיכונים הבטחוניים ואולם, לא היה זה מחובתו לדאוג לאמצעי מיגון סבירים אלא באחריות עמישב שלא עשתה כן (עמ' 15, ש' 27). התובע פעל לאבטחת ליברמן ואתר הבנייה, כפי שנדרש לעשות ואף כי נפלו פגמים בביצועו של הסיור, אין להטיל זאת לפתחו, שהרי נדרש לבצע אחר הוראותיו של ליברמן ולא עשה כן מיוזמתו. כפי שקבעתי, התובע לא פעל בניגוד להנחיות אלא על פיהן ומכאן, כי יש לדחות את טענות עמישב (והנתבעות גם כן). הלכה היא, כי "...עובד העושה עבודה מסוכנת למען מעבידו אינו נותן את דעתו תמיד רק על בטחונו האישי שלו. אין זו ממידת הסבירות לדרוש ממנו שינהג כן ולבוא אליו בטענה שאילו עשה הכל כדי להישמר לנפשו, היתה הסכנה חדלה להיות סכנה" (ע"א 5/65 המוסד לביטוח לאומי נ' שירותי נמל מאוחדים בע"מ פ"ד יט(3), 205, 212-211, ע"א 477/85 בוארון נ' עיריית נתניה פ"ד מב(1), 415, 425-424). בענייננו, הסיטואציה בה הועמד התובע, גילמה את הסיכון שממנו נפגע ואין להטיל עליו רשלנות תורמת (ע"א 5435/07 מוחמד אבו ליל נ.א.ע. נ' מהנדסים בע"מ פורסם בנבו 10/3/09). כך בעניין אשם תורם וכך גם בעניין הסתכנות מרצון.
שלילת אחריותו של מזיק בשל הסתכנות מרצון של הניזוק, מותנית בשלושה תנאים מצטברים הקבועים בסעיף 5 לפקודת הנזיקין: ידיעת הניזוק אודות הסיכון, לרבות הערכת אופיו המסוכן, חשיפתו לסיכון, ורצונו לחשוף עצמו לסיכון ולתוצאותיו המשפטיות, דהיינו: שאם יפגע לא יהיה זכאי לפיצוי מן המזיק. אכן, ניתן להניח לטובת עמישב כי התובע היה מודע לסיכונים הכרוכים בביצוע הסיור. אולם, בכך בלבד, אין כדי ללמד כי התובע חשף עצמו מרצון לסכנת הפגיעה ולהשלכות המשפטיות הנובעות מכך. הסתכנות מרצון מתקיימת במקרים חריגים ויוצאי דופן והנטל להוכחת הטענה מוטל על הנתבע (ע"א 1892/95 מוחמד קאסם אבו סעדה נ' שירות בתי הסוהר משטרת ישראל פ"ד נא(2), 704, 720). בענייננו, לא הוכחו התנאים המצטברים לעניין זה, ויש להניח כי אדם סביר לא ימחל מרצונו על זכותו לתבוע פיצוי מן המזיק בשל עוולה שביצע כלפיו. כדי שיחשב הניזוק כמי שחשף עצמו מרצון לסיכון, יש להראות כי לא פעל מתוך לחצים אשר מנעו ממנו את האפשרות לקבל החלטה חופשית ובדרך כלל, אין לומר כי נתונה בידי עובד בחירה חופשית להסתכן בבצעו את העבודה שהטיל עליו מעבידו (ראה והשווה ע"א 971/03 לעיל, פיסקה 14) ומכאן, דין הטענה, להידחות.
כפי שקבעתי, הנתבעות ועמישב, אחראיות יחד ולחוד, כלפי התובע, שכן הינם בבחינת "מעוולים ביחד", כקבוע בסעיף 11 לפקודת הנזיקין, כאשר עניין לנו, בנזק אחד, שאינו ניתן להפרדה (ע"א 8199/01, לעיל, עמ' 796-795). ברגיל, הכרעה בחלוקת האחריות בין המזיקים השונים, לבין עצמם, מצריכה דיון, בגדר הודעות לצד ג', שהיה על מי מהן, לשלוח האחד כלפי השני ואולם, הנתבעות ועמישב בחרו שלא לעשות כן ומשכך, טרם הבשילה העת, להכריע בדבר. אכן נכון, כאשר מדובר בתביעה בנזיקין, שהוגשה נגד מספר נתבעים, רשאי בית המשפט להכריע, בשאלת ההשתפות ביניהם וסמכות זו של בית המשפט, מייתרת את הצורך, במשלוח הודעות צד ג', בינם לבין עצמם (רע"א 309/09 ד"ר יחיאל זמברג ואח' נ' יחיאל אמזל ואח' פורסם בנבו 20/4/09, פיסקה 3, יואל זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית, עמ' 646) ואולם, בית המשפט יעשה שימוש בסמכותו ובלבד שהתבקש לעשות כן, על ידי הנתבעים או מי מהם, בכתבי טענותיהם ולמצער, בסיום הדיון. בענייננו, הנתבעים בחרו שלא להדרש לשאלת חלוקת האחריות, בינם לבין עצמם, לא בכתבי טענותיהם ולא בסיכומיהם ומשכך ומשלא ניתנה להם הזדמנות הוגנת, לטעון בעניין, לא ניתן לקבוע כיום, את חלקם באחריות, חרף העובדה שהיה בכך, כדי לחסוך בהתדיינות עתידית והגם שלכאורה, נמצאה לכך תשתית ראייתית. יחד עם זאת ומבלי לקבוע מסמרות, נדמה, כי לנתבעות, אחריות עודפת, על פני עמישב, נוכח מעמדו של ליברמן והחובה החוזית של עמישב להישמע להוראותיו ואולם, כאמור, טרם הגיע המועד להכרעה בעניינם.
בעניין המועצה:
כפי שקבעתי, במסגרת הממצאים העובדתיים, לעיל, לא נמצאה זיקה מספקת, רלוונטית, בין ליברמן, למועצה ולפיכך, לא ניתן להטיל עליה, אחריות שילוחית למעשיו. בעניין אחריותה הישירה, טוען התובע בסיכומיו (ס' 25, 43, 160-149), כי המועצה חבה בנזקי התובע, בשל פועלה, להרחבת היישוב וחובתה לדאוג לסידורי הבטחון של הפרוייקט ומכוח היותה רשות מקומית, היה עליה לדאוג, לאבטחת העבודות שם. לטענתו הכללית והסתמית של התובע, אין בידי להסכים. אכן נכון, הלכה פסוקה היא, כי הסמכות הסטטוטורית ועל אחת כמה וכמה, החובה הסטטוטורית, מהוות אינדיקציה משמעותית, לעניין סטנדרט ההתנהלות של רשות סבירה וממילא, יש בהן, כדי להקרין על גיבוש חובת הזהירות, מתוך הנחת מוצא, כי בעל סמכות, יכול וצריך לצפות, כי התרשלות מצידו בקיום חובותיו הסטטוטוריות, תגרום נזק (ע"א 2906/01 עיריית חיפה נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ - פורסם בנבו 25/5/06). כך בכלל וכך לעניין סמכויות הפיקוח וההסדרה של עירייה, המעוגנות בפקודת העיריות ובחוק רישוי עסקים, אשר מקימות מצידן חובת פיקוח של העירייה, על ביצוע הרישוי ועל המתרחש בתחומה, שהרי מבחנה של הסמכות או החובה השלטונית, הוא הדין והוא מוכרע על פי הוראותיו הספציפיות של כל חיקוק וחיקוק ועל פי כלליו של המשפט המינהלי (ע"א 1068/05, לעיל, פיסקה 21). לשון אחר, "...קיומה של הסמכות הסטטוטורית, הוא המשמש אבן מסד ותשתית, עליה נבנית חובת הזהירות המושגית" (ע"א 243/83, לעיל, עמ' 134). במקרה דנן, אין חולק, כי אתר הבנייה, במועד הרלוונטי, נמצא מחוץ לגבולותיה המוניציפלים של המועצה וממילא, מחוץ לתחום שיפוטה. בנסיבות אלה, נדמה, כי אין ולא יכול להיות חולק, בדבר העדר סמכות סטטוטורית של המועצה, בביצוע פעולותיה, כרשות מקומית, שם ובסיכומי התובע (ס' 43), לא הובא, מקור בדין (או בחוזה), שמכוחו, קיימת למועצה, סמכות, על אף האמור, לא כל שכן, חובה, בביצוע סמכויותיה הסטטוטוריות (או החוזיות), למנוע את קיום הסיור ולמצער, להתירו, בכפוף לנקיטת אמצעי מיגון וטענותיו בעניין זה, נותרו על בלימה. זאת ועוד, אין חולק, כי למועצה אין כל אינטרס כלכלי בפרוייקט ולא נמצאה סיבה של ממש, למעורבותה הנטענת, בביצועו. לפיכך, משלא הובאה תשתית ראייתית כלשהי, לעניין קיומה של חובה וסמכות סטטוטורית של המועצה, בעניין ביצוע הפרוייקט, אין להטיל עליה אחריות ישירה לנזקי התובע וגם בעניין זה, מקובלים טענות המועצה, בסיכומיה (עמ' 13-11).
מכאן ולאחר שקבעתי את אחריות הנתבעות ועמישב לפיצוי התובע, יש לדון בשאלת גובה הנזק.
ז. על הנזק:
הנכות הרפואית:
כאמור, התובע נפגע באירוע, פגיעה קשה בראשו ולאחר שחולץ מהמקום, פונה לבית החולים תל השומר, שם אושפז למשך כשבועיים ונותח בעיניו. בעקבות האירוע, איבד התובע לצמיתות, את מאור עינו הימנית ובעינו השמאלית, נותרה עכירות. כמו כן, נקבעה לתובע, נכות נוירולוגית. לביסוס טענותיו, צירף התובע, חוות דעת רפואיות. פרופ' ברסון, מומחה בתחום העיניים, קבע, כי לתובע נותרה נכות רפואית לצמיתות, בשיעור של 30% בשל איבוד מאור עינו הימנית ו- 5% נוספים, בעקבות עכירות בזגוגית עינו השמאלית ובסה"כ נכות משוקללת של 33%. כמו כן, קבע פרופ' לוסוס, מומחה בתחום הנוירולוגי, כי לתובע נותרה נכות לצמיתות, בשיעור של 10%. סה"כ נכותו הרפואית של התובע, הינה בשיעור של 40.15%. המומחים לא קבעו נכויות זמניות ותקופות של אי כושר לתובע.
מנגד, הנתבעים לא צירפו חוות דעת מטעמם ואף בחרו שלא לזמן את המומחים, לחקירה ומשכך, לא מצאתי טעם, שלא לקבל את טענות התובע, לעניין נכותו הרפואית (בסיכומיו, ס' 175) והנני קובע, כי לתובע נותרה נכות רפואית משוקללת, בשיעור של 40.15%.
הנכות התפקודית ושיעור הגריעה מכושר השתכרות:
בסיכומיו (ס' 200-176), טען התובע, למגבלות תפקודיות ממשיות, אשר בגינן, התקשה להתמיד בעבודה מסודרת ונאלץ לעבוד בעבודות מזדמנות. לטענתו, חרף נסיונו לנצל את כושרו הפוטנציאלי, לא עלה הדבר בידו ואף נסיונותיו ללמוד לימודי משפטים ומינהל עסקים לא צלחו. בקיצור, כי לנכותו הרפואית, נוכח טיבה ושיעורה, השלכה משמעותית על יכולתו התפקודית ומגבלותיו, בשל האירוע, הינן משמעותיות. בנסיבות אלה, טען לנכות תפקודית, בשיעור של 70% לפחות והדגיש, כי נוכח מגבלותיו, נדרש להחליף מקומות עבודה, לעיתים קרובות, חרף גילו הצעיר וכיום, איננו עובד כלל. בהמשך (ס' 211-201), טען לבסיס שכר של 25,000 ¤, בהתחשב בשכר שעלה בידו לקבל, על אף מצבו ובשים לב לשנים הרבות שנותנו לו עד גיל פרישה. מנגד, טענו הנתבעות ועמישב, בסיכומיהן, כי לתובע נותרה פגיעה מינורית, בשים לב לשכרו הגבוה, משמעותית, מזה שקדם לאירוע ומצב רפואי קודם ובעיקר, משלא הובאה תשתית ראייתית, לביסוס טענותיו להפסדי שכר.
הלכה פסוקה היא, כי לנכות רפואית, שנגרמה עקב התאונה, יש השלכה על כושר ההשתכרות ולעיתים נכות רפואית בשיעור מסויים, יכולה להשפיע על יכולת התפקוד של תובע מסויים, בשיעור גדול יותר מאשר על אחר (ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נגד רמזי, פ"ד נב(3), 792, 797). אמת, באותם מקרים שעתידו המקצועי של התובע, בנכותו, אינו ברור (למשל, בקטינים) ובאין נתונים אחרים שיש בהם לסייע בקביעת הגריעה מכושר ההשתכרות עקב התאונה, יכול שיעור הנכות הרפואית לשמש מודד למידת הפגיעה בכושר ההשתכרות ואולם, במה דברים אמורים? מקום בו הנכות הרפואית משקפת גם את מידת הפגיעה בכושר התפקוד של התובע, אשר ברגיל ובהעדר טעם לסתור, משקפת גם את הפגיעה בכושר ההשתכרות (שם, עמ' 799). יחד עם זאת, מקום בו מלמדות הראיות אחרת, אין להדרש להנחה, בדבר חפיפה בין הנכות הרפואית לתפקודית ואף אם קיימת מגבלה תפקודית מסויימת, מדובר ביכולת התפקוד הכללית ולא בהכרח בהשפעה שיש למגבלה התפקודית על כושר העבודה או לגריעה אפשרית מפוטנציאל ההשתכרות, נושאים שיש לבחון לאחר מכן. לשון אחר, כדי שנכות רפואית תבטא את הפסד הכושר להשתכר, על בית המשפט להשתכנע, שהיא בעלת משמעות תפקודית. בתי המשפט דחו את ההנחה שהקיימת, בהכרח, חפיפה בין נכות רפואית לנכות תפקודית (ע"א 722/86 יונס נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב, פ"ד מג(3), 875, 878). מכאן, שנכות, כשלעצמה, איננה מהווה, תמיד, הוכחה לקיומו של נזק, אלא אם כן, מצטרפת אליה הוכחה כי המום ביכולתו של הנפגע, כרוך בהפסד כושר השתכרות או שיש סכנה כי ייגרם לו בעתיד הפסד כזה. הנה כי כן, אין אחוז הנכות משמש קנה מידה להפסד, אלא אם כן, הפסד כזה צפוי בעתיד ולמצער, איננו מהווה נתון חופף לשיעורו. "...אמור על כן: אחוז הנכות משמש מודד להפסד, נוכחי או צפוי, שהוכח אך איננו משמש הוכחה לקיומו" (ד. קציר, "פיצויים בשל נזקי גוף", מהדורה רביעית 177-186 ובעיקר, עמ' 182).
בענייננו, בחינת הראיות, מלמדת, כי חרף מצבו הרפואי ומגבלותיו, חזר התובע לעבוד בעמישב (לאחר תקופה של מספר חודשים), במשרה מלאה ועד לחודש 12/2002, מועד בו הפסיק את עבודתו, שם והכל, כעולה מתלושי השכר שצורפו לתצהירו של מר אידי, אשר התובע אישר, בחקירתו, את תוכנם (עמ' 16, ש' 12). בתחילת שנת 2006, עבד התובע במשרד החוץ, בשכר של כ- 9,000 ¤ (כ- 50% יותר משכרו קודם לתאונה כנטען) ועד לחודש 10/2007 (ס' 183 לסיכומי התובע וכעולה מת/1). בהמשך, עבד במשרד המדע והספורט, בשכר של 17,000 ¤ ועד לחודש 7/2008. לטענתו, נאלץ להפסיק את עבודתו, בשל מגבלותיו הרפואיות ובמהלך השנים, עבד בעבודות מזדמנות, שלא הניבו שכר משמעותי ואף ניסה את כוחו בלימודים אקדמיים, אולם לא התמיד, בשל מצבו מהתאונה. לכל אלה, לא הונחה תשתית ראייתית. התובע לא הציג ביסוס עובדתי-רפואי, לעניין הפסקת העבודה בעמישב ובמשרדי הממשלה, כמו גם לעניין חוסר יכולתו להתמיד בלימודיו, במוסדות בהם החל ללמוד, בשל מצבו הרפואי ולא הציג נתונים מפורטים, על שכרו "מעבודות מזדמנות" ומכאן, כי טענותיו, המפורטות, בסיכומיו (ס' 193-176), לא הוכחו. הלכה פסוקה היא, לעניין חישוב גובה הנזק, כי על הנפגע, להוכיח את הנתונים העובדתים, ששימשו בסיס, לחישוב גובה הפיצויים ואין די, כי יוכיח, כי נגרם לו נזק (ע"א 355/80 אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ פ"ד לה(2), 800, ע"א 1242/04 ש. גמליאל חברה לבניין ופיתוח בע"מ נ' ש. ארצי חברה להשקעות בע"מ - פורסם בנבו - 11/9/06). הגישה הרווחת, אם כן, בפסיקה, כי על הנפגע להוכיח, לא רק את עובדת הנזק אלא גם את שיעורו, שאם לא כן, תידחה תביעתו ובעניין זה, מקובלים עליי, בעיקרן, טענות הנתבעות ועמישב, בסיכומיהן.
זאת ועוד, מהראיות החלקיות שהובאו, עולה, כי חרף מצבו הרפואי, חזר התובע למקום עבודתו (לאחר מספר חודשים), ללא כל הפסדי שכר ובהמשך (בשנים 2008-2006) וכעולה מסיכומיו (ס' 185-183), השתכר למשך כ- 3 שנים, שכר משמעותי הגבוה בשיעור ניכר, מזה שקדם לאירוע. בנסיבות אלה, ניתן להבין את טענות הנתבעות ועמישב, להעדר פגיעה ממשית, בכושר ההשתכרות. יחד עם זאת, לא ניתן להתעלם מפגיעותיו באירוע וההשלכה שיש להן, על תפקודו הכללי ויכולת השתכרותו. הלכה היא, כי די להצביע על קיומו של סיכוי שאינו היפוטטתי גרידא, כי הניזוק היה משתכר בעתיד, לולא התאונה וכי התאונה פגעה בהשתכרותו זו (ע"א 237/80 בר ששת נ' האשאש פ"ד לו(1), 281, 307), כדי לזכותו בפיצוי. בענייננו, שוכנעתי, כי הסיכוי לפגיעה בפוטנציאל ההשתכרות של התובע, בשים לב לגילו הצעיר, איננו אפסי, או ספוקלטיבי גרידא (ע"א 140/00 עזבון המנוח אטינגר נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי פ"ד נח(4), 986, 519) ולפיכך, יש לפצותו ואולם, נוכח הראיות שהובאו ובייחוד העובדה שהתובע השתכר, לאורך מספר שנים (2008-2006), שכר משמעותי וגבוה, בשיעור ניכר, משכרו קודם לאירוע, חרף מגבלותיו ובשל העמימות העובדתית שיצר בהתנהלותו, הנני סבור, כי אין מקום, בנסיבות העניין, לקביעת שיעור גריעה מדוייק מכושר השתכרותו ויש לפסוק את הפיצוי, בדבר הפסדי שכר לעבר ולעתיד, על דרך האומדן ובסכום גלובלי (ע"א 6553/96 צור שמיר חברה לביטוח בע"מ נ' מלצר פ"ד נג(1), 611, 617) ומכאן, לעניין ראשי הנזק.
כאב וסבל:
פקודת הנזיקין מחייבת פסיקת פיצויים בגין כאב וסבל, על יסוד הכאב והסבל של הניזוק (ע"א 702/87 מדינת ישראל נ' ג'ון כהן פ"ד מח (2), 705, 727). את שיעור הפיצוי יש לקבוע בהתחשב בכל נסיבות העניין, כאשר בית המשפט נדרש להעריך את הכאב והסבל של הנפגע, בהתחשב במהות הפגיעה וכלל הנסיבות הרלוונטיות ועל פי אמות המידה שנקבעו לעניין זה בהלכה הפסוקה. בענייננו, לאחר ששקלתי את השיקולים הרלוונטיים בכלל זה, מיקום הפגיעות, שיעור הנכות, תקופת החלמתו והניתוח שעבר, הנני סבור, כי יש לפסוק בעניינו, סך של 350,000 ¤, כולל ריבית (ע"א 5435/07, לעיל).
הפסדי שכר בעבר ובעתיד:
התובע החל בעבודתו בעמישב, בחודש 12/2001 והשתכר בסך משוערך, של 6,400 ¤. לאחר האירוע, חזר התובע לעבודתו, בחודש 9/2002 ועבד עד לחודש 12/2002 והשתכר שכר בשיעור דומה. התובע לא הציג תעודות מחלה, המבססות את טענתו, להעדרותו ממקום עבודתו, לפרק הזמן האמור, כולו או חלקו, בשל האירוע ואף המומחים מטעמו, נמנעו מלעשות כן. בהמשך, טען לעבודות מזדמנות וגם כאן, לא הציג נתונים מפורטים, באשר להפסדי שכר. כאמור, בתחילת שנת 2006, עבד במשרד החוץ עד לחודש 10/2007 ובהמשך, במשרד המדע והספורט ועד 7/2008 ולאחר מכן, כך טען (ס' 186), החל לעבוד עם ארקדי גאידמק והפסיק, לאחר חודשיים וגם כאן, לא הובאה כל ראיה, לא לעניין שכרו ולא לעניין סיבת סיום עבודתו, שם. במהלך השנים, למד התובע ואין לפצותו, לתקופת לימודיו, משלא הוכחה, זיקה סיבתית מספקת, בין הפסקת הלימודים לבין מגבלותיו הרפואיות, מהאירוע. כאמור, התובע כשל בהנחת תשתית ראייתית, הדרושה לביסוס טענותיו להפסדי שכר, חרף היותו נזק מיוחד. יחד עם זאת, בשים לב לפגיעותיו ותקופת ההחלמה המשוערת שנדרשה, כמו גם לעניין מגבלותיו ויכולתו להשתכר, בגינן, הנני פוסק לתובע, פיצוי בגין הפסדי שכר בעבר, על דרך האומדן, סכום גלובלי של 75,000 ¤, כולל ריבית ולעתיד, בשים לב לשיעור נכותו, טיב פגימותיו וההשלכה שיש לה על תפקודו וכושר השתכרותו ומאידך, בסיס השכר, בשנים האחרונות, הנני פוסק לתובע, על דרך האומדן, סכום גלובלי של 670,000 ¤ (בזיקה להפסדי שכר של כ- 2,500 ¤ לחודש, עד לגיל פרישה), כולל הפסדי פנסיה (ראה והשווה: ע"א 7950/02 דליה קלישבסקי נ' דוד לוין פורסם בנבו 19/6/07, פיסקה 9 לפסק הדין).
עזרה וסיעוד בעבר ובעתיד:
בתצהירו, טען התובע, לעזרה, באופן סתמי ובסיכומיו (ס' 266-256), הוסיף, לעניין הצורך בעזרה בקריאה, בהבנה ובנהיגה ואולם, התובע לא תמך את טענותיו, בראיות של ממש ולפיכך, טענו הנתבעים, בסיכומיהם, כי יש לדחותן. אכן נכון, על התובע היה לבסס את טענותיו, בראיות ממשיות. התובע לא הציג חוות דעת מומחה, בדבר הצרכים השיקומיים, המבססים את טענתו לעזרה, במידה שטען ועל פי דרג החישוב שנקט, בסיכומיו (ס' 266-257), לא הובאו עדויות או מסמכים רפואיים, לתמיכה בטענותיו ולמעשה, שיעור הפיצוי וחישובו, נעשה בחלל ריק וללא בסיס עובדתי. ודוק העובדה כי לתובע נגרמו פגיעות ונכויות בשיעור משמעותי, אין בהן, כשלעצמן, כדי ללמד על היקף הסיוע והעזרה, להן נזקק ויזדקק בעתיד, מקום בו עולה מהראיות, כי, לכאורה, הסתגל התובע למומו ולמד להסתדר בביצוע מטלותיו היום יומיות ולמצער, אין לפסוק פיצוי ממשי, בגינם, בהעדר תשתית ראייתית המלמדת אחרת. יחד עם זאת ובהעדר נתונים אובייקטיבים מדוייקים ובשים לב למצבו של התובע ומגבלותיו, לאחר האירוע ומאידך, פרק הזמן שנדרש, עד לשובו לעבודתו ונוכח ההלכה הנוהגת, כי עזרה משפחתית לנפגע היא בת פיצוי ו"... על בית המשפט לעשות אומדן של הסכום המגיע כפיצוי נאות בעד העזרה שניתנת על ידי בן הזוג או בני משפחה אחרים של הניזק ולפסוק סכום זה לטובת הניזק" (ע"א 93/73 שושני נ' קראוז, פ"ד כח(1) 277, 280; ע"א 142/89 גמליאל נ' אושיות חברה לביטוח בע"מ, תק-על 90 (3), 683; ע"א 5774/95 שכטר נ' כץ, תק-על 97(3), 919) ולאחר ששוכנעתי, כי הטיפול והסיעוד, להם נזקק, חרגו, במידה מסויימת, מעבר לנורמות המקובלות ביחסים שבין הקרובים לניזוק (ע"א 810/81 לוי נ' מזרחי, פ"ד לט(1) 477, 493 (1985); ע"א 327/81 ברמלי נ' חפוז, פ"ד לח(3) 580, 588) ובשים לב לטיב פגיעותיו, מגבלותיו ושיעור הנכות, בגינם, הנני פוסק לתובע פיצוי, בגין עזרה לעבר ולעתיד, על דרך האומדן ובסכום גלובלי של 30,000 ¤.
הוצאות:
בסיכומיו, טוען התובע, להוצאות רפואיות, שנאלץ להוציא, בגין קבלת טיפולים רפואיים וניידות וכן לעניין הוצאות שהוצאו במסגרת לימודיו ואולם, גם כאן, לא תמך את טענותיו, בראיות, בכלל ולעניין הקשר הסיבתי, בין הפסקת לימודיו, לנזקיו מהתאונה, בפרט. לפיכך ובשים לב לזכותו של התובע, לקבלת טיפולים רפואיים ותרופות, מהמל"ל ובמסגרת חברותו בקופת החולים ובשים לב לנכותו, שיעורה ומגבלותיו ומשלא הוכח, כי התובע יזקק, לטיפולים רפואיים בעתיד, הנני פוסק לתובע, על דרך האומדן, סכום גלובלי, בגין הוצאות, בסך 5,000 ¤.
ח. ריכוז הפיצויים:
לאור כל האמור, ריכוז סכומי הפיצויים, בגין ראשי הנזק, הינו כדלקמן:
א. כאב וסבל - 350,000 ¤.
ב. הפסדי שכר בעבר ובעתיד - 745,000 ¤.
ג. עזרה וסיעוד - 30,000 ¤.
ד. הוצאות - 5,000 ¤.
__________________________________
סה"כ 1,130,000 ¤
ט. סוף דבר,
הנני מחייב את הנתבעים 1, 2 ו-5, לשלם לתובע, יחד ולחוד, את הסך של 1,130,000 ¤ ובתוך 30 יום וכן את הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בשיעור של 20%, בתוספת מע"מ כחוק.
הנני דוחה את התביעה כנגד הנתבעת 3 ובנסיבות העניין, הנני מחייב את התובע, לשלם לנתבעת 3, את הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד, בסך של 10,000 ¤, בתוספת מע"מ כחוק.
ניתן היום כ"ט בניסן, תשס"ט (23 באפריל 2009) בהעדר הצדדים
מ?שה בר?-עם, שופט |