בנק לאומי סניף נ. אסטרייכר רוי


 

 

בתי המשפט

ת"א  056769/05

בבית משפט השלום

בתל אביב-יפו

 

  ‏23/04/2009

 

כבוד השופט מיכאל תמיר

בפני:

 

 



בנק לאומי לישראל בע"מ (סניף 807)

ע"י ב"כ עו"ד אדוארד גוטסמן

התובע:


 

נ  ג  ד


 

1 . אוסטרייכר רויטל

ע"י ב"כ עו"ד איתי הירש

2 . אוסטרייכר אורי

הנתבעים:


פסק דין

 

פסק הדין ניתן לאחר הגשת סיכומי הצדדים בכתב בתביעה כספית שהגיש התובע נגד הנתבעים בגין סך של 53,942.84 ¤.

 

על-פי כתב התביעה, הנתבעים פתחו ביום 23/11/86 חשבון בסניף 848 מגדלור של התובע שמספרו 2163/72 (להלן: "החשבון"), אשר עבר לסניף 807 טרומפלדור ביום 23/9/97. לטענת התובע, עם העברת החשבון קיבלו הנתבעים מסיבות משרדיות, ניהוליות וטכניות מספר חשבון חדש, 504137/52 (להלן: "חשבון ההמשך") והחוב הועבר לחשבון ההמשך תוך זיכוי החשבון בהתאם, כך שלבד ממספר החשבון לא שונה דבר. בהמשך נטען כי חשבונם של הנתבעים אצל התובע היה לדביטורי, ויתרת החובה עמדה נכון ליום 9/8/05 על סך של 52,349.32 ¤ - סכום אשר יש להוסיף לו ריבית מצטברת עד ליום הגשת התביעה בסך של 1,593.52 ¤. בכתב התביעה ישנה התייחסות לנוהג המקובל אצל התובע לגבי אופן ומועד סילוק יתרות החובה במסגרת האשראי ומחוצה לה וכן לגבי שיעור הריבית על יתרות החובה, כאשר הוצהר כי שיעור הריבית הנהוג אצל התובע נכון ליום הגשת התביעה הוא 17.2% לשנה.

 

הנתבעת הגישה כתב הגנה ובו טענה כי לא פתחה חשבון כלשהו בסניף מגדלור של התובע, וכי החשבון שאליו מתייחס כתב התביעה היה של בעלה לשעבר, הנתבע. בנוסף טענה הנתבעת כי לא ידעה על העברת החשבון לסניף טרומפלדור, בוודאי שלא הסכימה לכך, לא הייתה הבעלים ואף לא ביצעה שום פעולה בחשבון ההמשך, וכן לא נתנה כל הסכמה כזו או אחרת לגבי כל דבר הקשור בחשבון או בחשבון ההמשך. כמו-כן אימצה הנתבעת בכתב הגנתה את הטענות שהועלו בכתב ההגנה של הנתבע.

להלן עיקרי הטענות בכתב ההגנה של הנתבע:

1)       לא היה ידוע לנתבע על כל "נוהג מקובל" אצל התובע לגבי סילוק יתרות החובה וריביות על יתרות אלה כנטען בכתב התביעה, ולפי מה שהיה מקובל ביחסים בין הצדדים אף לא היה כל תואם או קשר בין מצב הביטחונות למצב יתרות החובה.

2)       עם סגירת סניף מגדלור הועבר חשבונו של הנתבע לסניף טרומפלדור, ומיד לאחר מכן החל התובע לנהוג בניגוד למה שהיה מקובל ומוסכם בין הצדדים. הנהלת סניף טרומפלדור החלה להפעיל לחצים על הנתבע ולהטרידו באופנים שונים, כך שתומרן לחתום על הבקשה לקבלת אשראי (נספח ב' לכתב התביעה) וכן למכור את ניירות הערך שהיו בתיק השקעותיו במועד מוקדם מזה שהיה צריך למכרם.

3)       התובע גבה מהנתבע שלא כדין וללא הצדקה ריבית, עמלות והחזרי תשלומים בסך כולל של 29,000 ¤ בגין קרן חוב בסך של 20,000 ¤ בלבד.

4)       על-פי מה שהוסכם בין הצדדים בעת סגירת החשבון, היה על התובע להעביר לחשבונו של הנתבע סכום של 39,145 ¤ ולאפס את החשבון, כאשר בפועל אמנם הועבר הסכום לחשבון אך בניגוד למוסכם החשבון לא אופס.

5)       הסיכום בין הצדדים בעת סגירת החשבון כלל התחייבות של הנתבע כי לא יפעל נגד התובע בשום דרך ציבורית חיצונית לבדיקת אחריות התובע למצב שאליו נקלע הנתבע, לרבות בעניין העמדת אשראי בהיקף של 100,000 ¤ לשם רכישת מניות התובע.

לאחר מספר קדמי משפט הגישו הצדדים תצהירי עדות ראשית.

 

מר אשר קוסוביץ הגיש תצהיר עדות ראשית מטעם התובע והצהיר כי אין לו כל ספק שהחשבון נשוא התביעה הינו חשבון משותף של שני הנתבעים. לטענתו, קורה כפי שקרה במקרה דנן, שכאשר חשבונות מועברים מסניף לסניף ניירת ו/או תיק הלקוח הולכים לאיבוד. באשר לנתבע הוצהר כי בפגישה שנערכה עמו בסניף התובע ביום 19/6/00, סוכם בעל-פה כי בחשבון ההמשך אשר עמד באותה עת ביתרת חובה בסך של 46,839.23 ¤, תועמד הלוואה צוברת ריבית בסך של 39,145 ¤. עוד הוצהר שבאותו מעמד סוכם עם הנתבע כי עם פירעון ההלוואה במלואה ובמועדה ימחל התובע על יתרת החוב שתיוותר בחשבון נכון ליום הפירעון הסופי של ההלוואה, כאשר נטען כי גרסתו של הנתבע לפיה סוכם כי מייד לאחר העמדת ההלוואה תמחק יתרת החוב בחשבון, איננה נכונה. על-פי תצהירו של מר קוסוביץ, הנתבעים לא עמדו בתשלומי ההלוואה במלואה ובמועדה, ועל-כן הועבר חשבון ההמשך לטיפולו של סניף מרכז חוב"ב של התובע, כשנכון ליום הגשת התביעה כנגדם שילמו הנתבעים על חשבון ההלוואה סך כולל של 29,999 ¤. מר שאול רוסמן אשר הצהיר כי הינו מנהל סניף מרכז חוב"ב של התובע, הגיש אף הוא תצהיר עדות ראשית מטעם התובע. מר רוסמן תיאר את המגעים שנוהלו בין סניף מרכז חוב"ב לבין הנתבע לצורך סילוק יתרת החוב כלפי התובע, והצהיר כי הניסיונות להגיע להסדר עם הנתבע בעניין פירעון החוב לא צלחו. בעניין הנתבעת הצהיר מר רוסמן כי התברר לו שביום 12/7/93 הונפק לנתבעת כרטיס אשראי אשר בוטל בתאריך 15/7/98.

 

הנתבעת הגישה תצהיר עדות ראשית שבו חזרה והצהירה כי מעולם לא היה לה חשבון אצל התובע ומעולם לא חתמה על מסמכי פתיחת חשבון. כמו-כן הצהירה הנתבעת כי חשבונה נוהל מאז ומתמיד בבנק הבינלאומי, וכי למיטב זיכרונה היה לה גם חשבון נוסף בבנק המזרחי. הנתבעת הודתה כי הגיעה לסניף טרומפלדור לשם קבלת כרטיס אשראי שהנפיק עבורה התובע  לבקשתו של בעלה הנתבע, אולם הצהירה כי הייתה זו הפעם היחידה שבה נכחה בסניף, וכי כרטיס האשראי בוטל לפני שנים ארוכות.

 

הנתבע הגיש תצהיר עדות ראשית שבו הצהיר כי עם המעבר לסניף טרומפלדור בוטלו התנאים המיוחדים ששררו בסניף מגדלור באופן חד צדדי וללא תיאום עימו, ואף הופעלה עליו מסכת לחצים והטרדות לרבות חיסול כל תוכניות החיסכון וקופות הגמל - פעולות אשר גרמו לו נזקים כספיים כבדים. עוד הצהיר הנתבע כי התובע המשיך לנהל את כספו בשני חשבונות מקבילים (504137/52 ו- 504136/54) ותוך כך לגרוף עמלות ועלויות מיותרות, כשאיחוד החשבונות נעשה רק למעלה משנתיים לאחר המעבר לסניף טרומפלדור. הנתבע חזר ביתר פירוט על טענותיו בכתב ההגנה בדבר הסיכום עם התובע מיום 19/6/00, והדגיש כי לא היה כל איזכור של מחילה בסוף התשלומים, ובודאי שלא סוכם על השארת יתרת חוב כלשהי בעו"ש. כמו-כן הצהיר הנתבע כי הוסכם בין הצדדים שאין בהסדר כדי למנוע מהנתבע להמשיך ולפעול "לביטול כל העמלות והריביות המופרכות". בהמשך פירט הנתבע כיצד ומתי פנה אל התובע בעניינו, והצהיר כי לא קיבל מענה הולם לפניותיו. כמו-כן הצהיר כי במהלך הדיונים עם הגב' א. בויימן ממרכז חוב"ב של התובע, הודתה הגב' בוימן כי התנהגות התובע הייתה "טעות". לבסוף הוצהר כי התובע לא מסר לנתבע כל פירוט חשבונאי ממשי המראה את דרך חישוב יתרת החוב.

 

לאחר הגשת התצהירים הנ"ל התנהל דיון הוכחות שבו נחקרו המצהירים, ולאחר מכן הוגשו סיכומים בכתב.

 

דיון

 

עיקרי ההסדר מיום 19/6/06

 

אין חולק כי ביום 19/6/00 הגיעו התובע והנתבע להסדר בעל-פה בעניין כיסוי חובו של הנתבע כלפי התובע. המחלוקת נסבה סביב פרטי ההסדר. לטענת הנתבע, הוסכם בין היתר כי ייטול מהתובע הלוואה בסך של 39,145 ש"ח, וכי יתרת החובה שתיוותר בחשבון לאחר הזרמת סכום ההלוואה תתאפס (ראו הקטע המודגש בסעיף 4 לכתב ההגנה וכן סעיפים 13ו ו 13י. לתצהיר עדותו הראשית של הנתבע). לעומת זאת, לטענת התובע, הוסכם כי רק עם פירעון ההלוואה במלואה ובמועדה ימחל התובע לנתבע על יתרת החוב שתיוותר בחשבון נכון ליום הפירעון הסופי של ההלוואה (סעיף 15 לתצהירו של מר קוסוביץ).

 

ההסדר נעשה כאמור בעל-פה, ולא נחתם בין הצדדים כל מסמך בכתב אשר מתעד תוכן את הסכמותיהם. יחד עם זאת, במהלך הדיון הוגש לבית המשפט העתק של טופס "אשראי ללקוח הפרטי" מיום 19/6/00 (ת/1), שהינו מסמך פנימי של התובע. בטופס זה אשר חתום על-ידי מר קוסוביץ, תועד מתן האשראי לתובע ובסעיף ההערות (ג) נכתב: "חוב שהופרש. הגיעו עם הלקוח להסדר להלוואה צמודה ל- 5 שנים תוך ויתור על 10 ש"ח מהחוב". יצוין כי התובע הודה כי מדובר במחילה על סך של 10,000 ש"ח ולא של 10 ש"ח כפי שנכתב בטעות בטופס (ראו עדותו של מר קוסוביץ בתשובתו השלישית בעמוד 7 וכן בתשובתו השנייה עמוד 9). לגבי המועד שבו התחייב התובע לוותר על יתרת החוב הנ"ל, הנני קובע כי נוסח ההערה שנכתבה בטופס, כמצוטט לעיל, מתיישבת עם גרסתו של הנתבע לפיה התובע הסכים למחול לו על יתרת החוב ולאפס את החשבון באופן מיידי. על-פי ההערה בסעיף ג. הנ"ל, התובע הסכים לוותר על סכום מסוים של 10,000 ש"ח, ולא על יתרת החובה שתיוותר בחשבון נכון ליום הפירעון הסופי של ההלוואה, כפי שניסה התובע לטעון בשלב מאוחר יותר. חיזוק נוסף למסקנה זו הינו כי סכום ההלוואה (39,145 ¤) נמוך בדיוק ב- 10,000 ¤ מיתרת החוב של הנתבע במועד ההסדר, כפי שחושבה בסעיף א. לטופס (49,144 ¤, שהם יתרת החובה בחשבון בסך של 46,839 ש"ח בתוספת ריבית פיגורים בגין סכום זה בסך של 2,305 ש"ח). מכאן שהסכום שעליו הסכים התובע לוותר נקבע מראש, ועל-פיו חושב סכום ההלוואה. אם לא די בכך, הרי שלא צוין בטופס כי המחילה על 10,000 ש"ח מהחוב מותנית בפירעון המלא של ההלוואה במועד.

 

זאת ועוד, הנתבע צירף לכתב ההגנה מספר מכתבים ששלח לתובע שבהם חזר ומחה על כך שהבנק לא קיים את ההסדר עימו ולא איפס את יתרת החוב כמוסכם (נספחים 16-21), אולם התובע לא טרח להשיב למכתבים אלה. רק ביום 21/2/02, כמעט שנתיים לאחר מועד ההסדר ולמעלה משנה ממועד פנייתו הראשונה של הנתבע, שלח התובע לראשונה מכתב תגובה לנתבע. במכתב זה הועלתה לראשונה בכתב הטענה כי על פי הסיכום בין הצדדים יתרות החוב המופיעות בחשבון שבנדון ימחקו רק כאשר הנתבע יסיים לפרוע את כל תשלומי ההלוואה במועדם. 

 

מצב הדברים הינו אפוא כדלהלן. התובע הגיע עם הנתבע להסדר בעניין פירעון יתרת החוב שלו בחשבון, אולם לא טרח לערוך הסכם בכתב המתעד את תוכן ההסדר, כאשר מן הראוי היה שיעשה כן. המסמך היחיד המצוי בפני בית המשפט לעניין זה הינו טופס התיעוד הפנימי של התובע, כאשר על-פי קביעתי דלעיל, תוכנו מתיישב עם גרסת הנתבע לפיה התובע הסכים לויתור מיידי על יתרת החוב שמעבר לסכום ההלוואה. בנוסף לכך, התובע לא מצא לנכון להשיב לפניותיו של הנתבע בעניין אי קיום ההסדר בין הצדדים לגבי איפוס החשבון, והעלה על הכתב לראשונה את גרסתו הנגדית בעניין זה רק שנתיים לאחר גיבוש ההסדר. 

 

אשר על כן, הנני מקבל את גרסתו של הנתבע לפיה הוסכם בין הצדדים כי עם הזרמת סכום ההלוואה לחשבון, ימחל התובע באופן מיידי על יתרת החוב של הנתבע באותה עת.

 

טענות להסכמות נוספות במסגרת ההסדר

 

הנתבע טען כי ההסדר בינו לבין התובע כלל הסכמות נוספות בנוסף להסכמתו של התובע לויתור על יתרת החוב. כך למשל, נטען בסעיף 4 לכתב ההגנה כי "כתוצאה מהמו"מ הכיר התובע מצידו בכך שחיוב הריבית יהיה 14,000 ש"ח ושיתרת החובה תוגדר כאשראי לסילוק עד לפיתרון שיימצא לאחר מכן לגבי העמלות והנזקים". כמו-כן הוצהר בסעיף 13ו. לתצהיר עדותו הראשית של הנתבע כי על-פי ההסדר "אין בהסכמה זאת כדי למנוע מהנתבע להמשיך ולפעול לביטול כל העמלות והריביות המופרכות, עד להחזר הקרן בלבד בסך 20,000 ש"ח". דא עקא, לא נערך כאמור כל הסכם בכתב בין הצדדים, כאשר מהתיעוד הפנימי של התובע לא ניתן ללמוד דבר בנוגע להסכמות אחרות שהושגו מעבר להעמדת ההלוואה והוויתור על יתרת החוב. יתר על כן, ממכתביו של הנתבע לתובע בסמוך לפני מועד ההסדר אפשר להסיק כי הסכום שעליו הסכים התובע לוותר מגלם למעשה את הפחתת הריביות שנגבו מהנתבע. במכתבו של הנתבע  מיום 8/2/00 דובר על "פריסת החוב לתקופה של 5 שנים בריבית הנמוכה ביותר השוררת וכן הפחתת הריביות שנגבו" (נספח 13 לתצהיר), ובמכתב מיום 2/3/00 אישר שוב הנתבע את הסכמתו להסדר של "הלוואה בפריסה ל- 5 שנים בריבית ממד + 8.5 אחיד ... והחוב יעמוד על היתרה לאחר הפחתת ריבית" (נספח 14 לתצהיר). לפיכך ובהעדר ראיות לסתור זאת, נראה כי הנתבע הסכים לויתור של התובע על סך של 10,000 ¤ מסכום החוב כפיצוי על הריביות המופרזות שנגבו ממנו לטענתו.

 

בנוסף טען הנתבע בתצהירו שהוסכם כי "הנתבע לא יעשה כל שימוש שהוא במסמכים המעידים על אשראי שנתקבל לקניית ניירות ערך של התובע בין במצב של יתרות חובה ובין במצב של מענק מיוחד במהלך פעילותו אצל התובע" (סעיף 13ט. לתצהיר). כמו-כן הצהיר הנתבע כי השאיר את  המסמכים אצל התובע כאות של רצון טוב. ואולם, אין כל תימוכין לטענתו הנ"ל של הנתבע. בנוסף לכך, מדובר בטענה אשר לא פורטה כנדרש בכתב ההגנה. הנתבע לא התייחס כלל בכתב ההגנה למועדים ולנסיבות של קבלת האשראי הנטען ורכישת ניירות הערך של התובע, ואף לא פירט מהם הנזקים שנגרמו לו לטענתו כתוצאה מכך. לפיכך, הנני קובע כי לא עלה בידי הנתבע להוכיח כי נפל פגם כלשהו בהתנהלותו של התובע בעניין העמדת האשראי או רכישת ניירות הערך וכן לא הוכח כי נגרמו לנתבע נזקים כתוצאה מהתנהלות זו.

 

טענות אחרות של הנתבע

 

בנוסף לטענות הנוגעות להסדר מיום 19/6/00, טען הנתבע בכתב ההגנה טענות נוספות. בסעיף 2 לכתב ההגנה נטען כי הנהלת סניף טרומפלדור של התובע הטרידה את הנתבע, הפעילה עליו לחצים שונים ותמרנה אותו לחתום על הבקשה לקבלת אשראי. כמו-כן נטען כי "בלחץ התובע נמכרו ניירות ערך שהיו בתיק ההשקעות של הנתבע במועד מוקדם מזה שהיה צריך למכרם" (סעיף 3 לכתב ההגנה). טענות אלה נטענו באופן סתמי ללא כל פירוט מינימאלי. לא צוין מי מטעם התובע הטריד את הנתבע או הפעיל עליו לחצים, ובאיזה אופן עשה זאת. כמו-כן לא ברור כיצד טוען הנתבע כי תומרן לחתום על הבקשה לקבלת אשראי, כאשר הדבר נעשה לדבריו ועל-פי מכתביו שלו, כמפורט לעיל, במסגרת הסדר מוסכם בין הצדדים שהיה מקובל גם עליו. באשר לניירות הערך, לא הוסבר כאמור אילו לחצים הופעלו על הנתבע לשם מכירתם, ואף אין בגוף כתב ההגנה כל התייחסות לסכומי הנזק הנטענים שנגרמו לנתבע עקב כך. לעניין זה, אין די בפירוט המופיע בנספח 1 לכתב ההגנה, שכן לא הוכח שאלמלא הלחצים מצד התובע למכירת ניירות הערך באופן מיידי (אשר אף הם כאמור לא הוכחו) היה הנתבע מבצע את המכירה במועד מאוחר יותר במחיר גבוה מזה שקיבל בפועל.

טענה נוספת של הנתבע בסעיף 3 כתב ההגנה הינה כי יתרת החוב שנותרה בחשבונו הייתה קרן בסך של 20,000 ¤ בלבד, כשלדבריו התובע החליט שלא כדין, ללא הצדקה ובאופן שרירותי להוסיף לסכום הקרן הזה ריבית חריגה ועמלות בסך כולל של 29,000 ¤. כפי שקבעתי לעיל, נראה כי הנתבע הסכים לוותר על טענתו זו במסגרת ההסדר בין הצדדים מיום 19/6/00 תמורת הפחתה בסך של 10,000 ¤ מסכום החוב. מכל מקום, הנתבע לא הוכיח מה היו ההסכמות הנטענות בינו לבין מי מטעם הסניף הקודם של התובע (מגדלור) לגבי שיעורי הריבית, וכיצד אם בכלל הופרו. כמו-כן לא הציג הנתבע תחשיב מסודר ומפורט של סכומי הריבית שנגבו ממנו לטענתו ביתר ובניגוד להסכמות עם סניף מגדלור.

 

טענה נוספת של הנתבע נוגעת לעמלות ולעלויות מיותרות שבהן חויב לטענתו עקב ניהול כספו בשני חשבונות מקבילים. טענה זו נטענה לראשונה בתצהיר עדותו הראשית של הנתבע (סעיף 12 לתצהיר), איננה מוזכרת בכתב ההגנה ויש בה משום הרחבת חזית אסורה. כמו-כן נראה כי הטענה נזנחה על-ידי הנתבע בסיכומיו. על כל פנים, הנתבע לא הוכיח כי הפיצול לשני חשבונות היה מיותר, לא פירט את סכומי הנזק אשר נגרמו לו לטענתו עקב ניהול שני החשבונות במקביל ואף לא הוכיח כי אכן נגרמו לו נזקים כלשהם.

 

סיכום ביניים

 

הנני מקבל את גרסתו של הנתבע לפיה במסגרת ההסדר מיום 19/6/00 הוסכם כי הנתבע ייטול הלוואה בסך של 39,145 ¤, וכי התובע יוותר לנתבע באופן מיידי על כל יתרת החוב שתיוותר בחשבון לאחר הזרמת סכום ההלוואה.

 

לעומת זאת, הנני קובע כי הנתבע לא הרים את הנטל המוטל עליו על-מנת להוכיח את טענותיו האחרות כלפי התובע, ובכלל זה הטענות בדבר הסכמות נוספות בין הצדדים במסגרת ההסדר, הפעלת לחצים על הנתבע לביצוע פעולות שונות וגביית ריביות ועמלות שלא כדין ובניגוד למוסכם.

 

אחריותה של הנתבעת לחוב

 

התובע הגיש את התביעה גם כנגד הנתבעת, בטענה כי החשבון שבו נוצר החוב נשוא התביעה היה חשבון משותף של שני הנתבעים. ואולם, לא צורף לכתב התביעה ואף לא לתצהירי העדות הראשית מטעם התובע כל מסמך אשר קושר את הנתבעת לחשבון, פרט לאישור בדבר הנפקת כרטיס אשראי עבור הנתבעת ביום 12/7/93, אשר בוטל ביום 15/7/98. התובע לא הגיש לתיק מסמכי פתיחת חשבון, תנאי ניהול החשבון או כל מסמך המעיד על זכויות החתימה בחשבון.

 

מר קוסוביץ הצהיר כי "קורה כפי שקרה כאן שכאשר חשבונות מועברים מסניף לסניף ניירת ו/או תיק הלקוח הולך לאיבוד" (סעיף 7 לתצהיר), אך טען כי אין לו כל ספק שמדובר בחשבון משותף (סעיף 6 לתצהיר). ואולם, מר קוסוביץ העיד בחקירתו כי במועד פתיחת החשבון המקורי לא היה בתפקיד בסניף הבנק הרלוונטי (עמוד 2 לפרוטוקול, תשובה 3), וכי הוא כלל איננו מכיר את הנתבעת באופן אישי (שם, תשובות 4-6). בנוסף העיד מר קוסוביץ כי אינו זוכר שראה מסמך כלשהו שהנתבעת חתומה עליו (עמוד 2, תשובה 7) ואיננו יודע מה היו זכויות החתימה בחשבון (עמוד 3, תשובה אחרונה). גם מר רוסמן העיד כי בחקירתו לא הועמדו בפניו מסמכי פתיחת החשבון של הנתבעת (עמוד 18, תשובה 5), וכי הוא אינו זוכר שבדק מה היו זכויות החתימה בחשבון (עמוד 19, תשובות 2-3). כמו-כן העיד מר רוסמן כי הוא איננו יודע מדוע בוטל כרטיס האשראי של הנתבעת (עמוד 19, תשובה 6).

 

נתתי דעתי לכך ששמה של הנתבעת מופיע בדפי החשבון ובמכתבים ששלח התובע בנוגע לחשבון. כמו-כן הנני ער לכך שבתחילה הכחישה הנתבעת בתוקף כי חתמה על מסמכים כלשהם הקשורים לחשבון, אך בחקירתה הודתה בסופו של דבר כי יכול להיות שחתמה בשנת 1992 או 1993 על מסמכים כלשהם והיא איננה זוכרת זאת (עמוד 35 לפרוטוקול, תשובה 7). בנוסף לכך, הנתבעת הודתה כי בהסכם הגירושין בינה לבין הנתבע הוגדר החשבון כ"חשבון משותף" (עמוד 39 לפרוטוקול, תשובה ראשונה), והעידה כי "עד אז, אני מודה ומתוודה, יכול להיות שטמנתי את הראש בחול, אבל לא הייתי ערה לבעיה הזאת" (שם, בתשובה 5).

 

יחד עם זאת, הנני סבור כי אין די בעדותה הנ"ל של הנתבעת בלבד כדי להוכיח כי יש לחייבה ביתרת החוב שנוצרה בחשבון. הנתבעת הצהירה שחשבונה נוהל מאז ומתמיד בבנק הבינלאומי (סעיף 6 לתצהיר) וחזרה על כך גם במהלך חקירתה הנגדית. הנתבעת אף העידה כי המשכורות שלה הופקדו לחשבון בבנק הבינלאומי, כי פעילותה התנהלה בחשבון זה ואף היה ברשותה כרטיס אשראי של אותו חשבון (עמוד 35, תשובה 3 ועמוד 36 תשובה 3). כמו-כן הצהירה הנתבעת כי הגיעה לסניף של התובע פעם אחת בלבד כדי לקבל את כרטיס האשראי שהונפק בעבורה לבקשת הנתבע (סעיף 4 לתצהיר), וגם גרסתה זו לא נסתרה (עמוד 35 לפרוטוקול, תשובה שנייה).

 

עוד יצוין כי על-פי כתב התביעה החשבון נפתח בשנת 1986, כאשר הנתבעים נישאו רק בשנת 1991 (עדותה של הנתבעת בעמוד 33 לפרוטוקול, תשובה שנייה) כמו-כן לא נסתרה גרסתו של הנתבע כי החשבון נפתח על ידו ושימש אותו ואת עיסוקו כעצמאי (סעיף 3 לתצהיר), ואף לא נסתר כי החשבון נוהל הלכה למעשה על-ידי הנתבע בלבד. בנוסף לכך, אין חולק כי רק בשנת 1993 הונפק לנתבעת כרטיס אשראי בחשבון אשר אף הוא בוטל בשנת 1998, כאשר לא הובאו ראיות כלשהן לעניין נסיבות ההנפקה או הביטול. מכאן שלא נשללה האפשרות כי הנתבעת הצטרפה לחשבון שהיה שייך לבעלה הנתבע למשך תקופת זמן מוגבלת או למטרה מסוימת בלבד.

 

לאור האמור לעיל, וכאשר כאמור לא הוצג ולו מסמך אחד שעליו חתומה הנתבעת בנוגע לחשבון, וכן אין בפני בית המשפט כל עדות מידיעה אישית של מי מטעם התובע לגבי הנסיבות והתנאים שבהם הצטרפה הנתבעת לכאורה לחשבון, הנני קובע כי לא עלה בידי התובע להוכיח שהנתבעת הביעה את הסכמתה להצטרף לחשבון כשותפה באופן קבוע, ולהיות אחראית לכל הפעולות שיבוצעו בחשבון על-ידי בעלה.

 

התוצאה

 

לאור האמור לעיל, הנני דוחה את התביעה כנגד הנתבעת 1, ומחייב את התובע לשלם לה סך של 5,500 ש"ח + מע"מ בגין הוצאות משפט, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

 

באשר לנתבע 2, הנני מקבל את התביעה כנגדו בחלקה, וזאת אך ורק בסכום של יתרת החוב בגין ההלוואה מיום 19/6/00 אשר לא שולמה. הנתבע לא יחויב בתשלום יתרת החוב שנותרה בחשבון מייד לאחר הזרמת ההלוואה והריביות בגינה. התובע יחשב את יתרת החוב בגין ההלוואה בלבד, תוך איפוס רטרואקטיבי של החשבון ביום מתן ההלוואה.

 

לפיכך, הנני קובע כי על התובע להגיש פסיקתא לחתימה בצירוף תחשיב של יתרת חוב ההלוואה בלבד, ובכלל זה ריבית פיגורים עד ליום הגשת התביעה בגין תשלומי ההלוואה אשר לא נפרעו במועד. באם יהיו לנתבע השגות על אופן ביצוע התחשיב של התובע, יהיה עליו להגיש תגובה בעניין זה תוך 14 יום ממועד קבלת הפסיקתא לידיו, ובעקבות זאת תינתן החלטה נוספת בהתאם.

 

בנסיבות העניין ולנוכח התוצאה הנ"ל, הנני מחייב את הנתבע לשלם לתובע סך של 2,500 ¤ בלבד בגין הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד.

 

המזכירות מתבקשת להעביר העתק של פסק הדין לצדדים.

 

ניתן היום, 23 באפריל 2009, כ"ט בניסן תשס"ט, בהעדר הצדדים.

                                                                                                __________________

                                                                                                         מיכאל תמיר, שופט

Source: 
http://info1.court.gov.il/Prod03\ManamHTML5.nsf/A83E5099E5BC50DF422575A10056AA19/$FILE/C51C3F0D847078544225759E00249E2B.html
תאריך: 
23/04/09
Case ID: 
56769_5
Case type: 
א
סיווגים
שופטים : שופט
שופט
עורכי דין : אדוארד איתי
אדוארד
איתי
Powered by Drupal, an open source content management system