לנדרמן נ. סגיב הנדסה ושות' )93


בתי המשפט

עא 1016/03

בית משפט מחוזי תל אביב-יפו

עא 1083/03

26/04/2009

תאריך:

כבוד השופטת יהודית שטופמן – אב"ד

כבוד השופטת מרים דיסקין

כבוד השופט רענן בן-יוסף

לפני:

 

 



המערערות בע"א 1083/03

המשיבות בע"א   1016/03

1 . סגיב הנדסה ושות' (1993) בע"מ

2 . אריה, חברה ישראלית לביטוח בע"מ

בעניין:

 

שתיהן ע"י ב"כ עו"ד אבי אלבינצר

 


 

נ  ג  ד

המשיב בע"א 1083/03

המערער בע"א 1016/03

1. גרגורי לנדרמן


 

אילן קנר

ע"י ב"כ עו"ד

 

 

 

צדדי ג'

המשיבות בע"א 1083/03

2. מפעלי ים המלח בע"מ

3. מתכת סדום בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד           רבקה לוין

4. גפיר מערכות בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד           מ. מכנס      

 

פסק דין

השופטת יהודית שטופמן:

 

 

א.         ערעורים על פסק דינו של בית משפט השלום בת"א (כב' השופטת ח' ונבאום- וולצקי) בת"א 70786/96 מיום 21.11.02, לפיו נקבעה אחריותם הבלעדית של המערערת 1 בע"א 1083/03, סגיב הנדסה ושות' (1993) בע"מ (להלן: "המעבידה"), והמערערת 2 בע"א 1083/03, אריה חברה ישראלית לביטוח בע"מ (להלן: "המבטחת") - לפגיעת המשיב 1 בע"א 1083/03, מר גרגורי לנדרמן (להלן: "העובד") בתאונת עבודה (להלן: "תאונת העבודה"), והן חוייבו בתשלום פיצוי בסך 347,970 ¤. בנוסף, נקבע כי אין לייחס רשלנות תורמת לעובד, ונדחו ההודעות לצד שלישי כנגד המשיבים 2,3 ו 4 בע"א 1083/03 (להלן: "צדדי ג'").

 

 

 

ב.         העובדות העיקריות הצריכות לענייננו, הן כדלהלן:

העובד, יליד 7.6.49, עולה חדש, בעל השכלה כמהנדס בארץ מוצאו, הועסק כמתקין צנרת כיבוי אש אצל המעבידה. המבטחת ביטחה את המעבידה.

 

המעבידה ביצעה עבודות הקמה של תחנת כוח והתקנת מערכת כיבוי אש בשטח המפעלים של המשיבה 2 בע"א 1083/03, היא מפעלי ים המלח בע"מ (להלן: "מפעלי ים המלח"). המשיבה 3 בע"א 1083/03, מתכות סדום בע"מ (להלן: "מתכות סדום") שימשה כקבלן משנה לביצוע הפרויקט. מתכות סדום התקשרה עם המשיבה 4, גפיר מערכות בע"מ (להלן: "גפיר") לביצוע הפרויקט וזו התקשרה עם המעבידה לצורך התקנת מערכת כיבוי האש בפרויקט.

 

ביום 30.3.95, בעת שעבד אצל המעבידה, נפגע העובד בתאונת עבודה בראשו וברגל שמאל. עוד יצויין מיד, כי ביום 26.8.96, בתאונת עבודה נוספת, נפגע העובד בידו הימנית פגיעה משמעותית, ונקבעה לו נכות בשיעור 46% (להלן: "הפגיעה המאוחרת" או "התאונה המאוחרת").

 

העובד הגיש תביעה כנגד המעבידה והמבטחת לפיצוי בגין הנזק שנגרם לו. המעבידה והמבטחת שלחו, מצידן, הודעות צד ג' למפעלי ים המלח, מתכות סדום וגפיר, שתחילה לקחה חלק בהליכים ובהמשך בחרה שלא להתייצב לישיבות.

 

ביום 21.11.02 ניתן פסק דינו של בימ"ש קמא שדן במחלוקות שנתגלעו בין הצדדים, הן בשאלת האחריות והנזק והן בשאלת השלכותיהן של פגיעות התאונה המאוחרת על מצבו של העובד.

בימ"ש קמא קיבל כמהימנה את גרסת העובד לאופן אירוע תאונת העבודה, כשהוא מוצא חיזוק לגרסת העובד בעדויות הבלתי מהימנות והסותרות, שהובאו מטעם המעבידה.

בימ"ש קמא קבע כי התאונה ארעה בעת שהעובד טיפס, על פי הנחיות המעבידה, על תעלת איוורור גבוהה לצורך הרכבת צינור, אל תוך צינור אחר שהותקן גבוה מעל הקרקע. לשם ביצוע העבודה לא הוקם פיגום ולא ניתן היה להשתמש בחגורת הבטיחות שסופקה לעובד. לצורך ביצוע העבודה, החזיק העובד בחלקו העליון של הצינור בעוד צנר אחר החזיק בחלקו התחתון, אך זה נשמט מידיו. העובד, שנותר אוחז בצינור לבדו, איבד את שיווי משקלו ונפל ארצה כשהקסדה שחבש, שהיתה ללא קשירות, נפלה מראשו. בימ"ש קמא קבע כי שיטת העבודה לא היתה בטוחה והמעבידה כשלה מלהוכיח כי נקטה בכל האמצעים שהיה סביר לנקוט בהם, בנסיבות העניין. במהלך העבודה נפל, כאמור, התובע ונגרם לו נזק ומכאן שהתקיימו כל דרישות סעיפים 35 ו 36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] והמעבידה היא הנושאת באחריות.

בימ"ש קמא קבע עוד כי אינו מייחס רשלנות תורמת לעובד ודחה, בהעדר הוכחה, את ההודעות לצדדי ג'.

 

באשר לנזק – הגיעו הצדדים להסכמה כי שיעור הנכות הרפואית עומד על 10% נכות אורטופדית ו 10% נכות נוירולוגית, וסה"כ 19% נכות משוכללת.

לעניין הנכות התפקודית – נקבע כי נכותו התפקודית של העובד הינה בשיעור הנכות הרפואית, קרי 19%. בימ"ש קמא דחה את טענת המעבידה לפיה הפגיעה המאוחרת מאיינת את ההשפעה של הפגיעה הראשונה, משמדובר בפגיעות שונות. בימ"ש קמא קבע לעובד, בגין הפסדי השתכרות בעבר סכום של 230,000¤; הפסד השתכרות לעתיד סכום של 196,000¤; עזרה לזולת סכום של 6,000¤; הוצאות ניידות, עבר ועתיד, בסכום של 10,000¤; הוצאות רפואיות בעבר ועתיד בסכום של 10,000¤;  פיצוי בגין רכיב כאב וסבל, נזק לא ממוני, סכום של 60,000¤; בימ"ש קמא דחה את טענות העובד בדבר פיצוי בגין הפסד קצבת המל"ל לאחר התאונה השניה וכן ניכה את תגמולי המל"ל.

           

פסק דין זה הוא נשוא הערעורים שבפני.

 

המעבידה והמבטחת הגישו ערעור בטענה כי בימ"ש קמא טעה הן בשאלת האחריות והן בקביעת סכום הפיצוי (ע"א 1083/03).

 

העובד מצידו הגיש ערעור המופנה, בעיקרו, כנגד קביעת בימ"ש קמא לפיה ההפחתה בתקבולי המל"ל לאחר התאונה השניה, הינה בגדר נזק רחוק מידי ואין לפסוק פיצוי בגינה (ע"א 1016/03).

 

            ע"א 1083/03 בשאלת האחריות והפיצוי -

 

ג.          המעבידה טוענת כי המערער נפגע בידו בתאונה מאוחרת ונקבעה לו נכות בשיעור 46%. המעבידה טוענת כי גם אם התאונה המאוחרת לא איינה את השפעת תאונת העבודה ולא "בלעה" את השלכותיה, הרי משקבע בימ"ש קמא כי לכל אחת מהתאונות תרומה למוגבלותו הכוללת של העובד, טעה בהתעלמו, בקביעת סכום הפיצוי מהנכות המאוחרת, שיש בה כדי להשפיע על כושר עבודתו ותפקודו של העובד. בהתאם לקביעות ע"א 248/86 עזבון חננשוילי ז"ל נ' רותם בע"מ, פ"ד מה(2) 529 (להלן: "הלכת חננשוילי"). המעבידה טוענת כי רק לאחר מתן פסק הדין ע"י בימ"ש קמא, הגיש העובד את תביעתו בגין התאונה המאוחרת ונפסק לו פיצוי בגין הפסדי השתכרות, לאחר שהמשיב ייחס לתאונה המאוחרת פגיעה קשה בכושר השתכרותו.

המעבידה טוענת כי גם בחישוב הפסדי ההשתכרות לתקופת העבר והפסדי ההשתכרות לעתיד, טעה בימ"ש קמא, כשהתעלם מהנכות המאוחרת, ופסק פיצוי על אף שהוכח כי כושר עבודה לא נפגע, שכן העובד עובד במקום עבודה קבוע בעבודה הכרוכה במאמץ, ולא נגרם לו הפסד השתכרות כלשהו. בנוסף, טוענת המעבידה כי לא היה מקום לערוך את חישוב הפיצוי על בסיס השכר שהשתכר העובד עובר לתאונה, שכר שעלה על השכר הממוצע במשק, גם אם שכר זה גבוה מהשכר שהעובד משתכר כיום, וזאת לאור העובדה שהעובד היה כבן 46 בעת התאונה ונקבע כי מאז 1995 חלה ירידה בשכר ובמצב התעסוקה. מטעמים אלה, טוענת המעבידה, טעה בימ"ש קמא שלמד מהאמביציה של העובד להשתלב בעבודה על פוטנציאל השתכרותו, בעוד לא הובאה ראיה כלשהי לכך.

המעבידה טוענת כי לא היה מקום לפסוק פיצוי בגין רכיבי עזרה לעבר ולעתיד; הוצאות ניידות והוצאות רפואיות – משלא הונחה תשתית ראייתית לפסיקתם.

באשר לשאלת האחריות – טוענת המעבידה כי טעה בימ"ש קמא בהטילו אחריות על המעבידה בלבד ולא קבע רשלנות תורמת של העובד עצמו, בהתעלמו מכך שעל המעביד לא מוטלת אחריות מוחלטת, בפרט כאשר מדובר בעובד מיומן ומנוסה, שלא חיבר את חגורת הבטיחות כפי שהיה עליו לעשות, חיבור שהיה מונע את הפגיעה. המעבידה טוענת כי בנסיבות בהן הוכח, כי המדובר בעובד מנוסה שקיבל הדרכה וסופקו לו אמצעי בטיחות, וכי רוחב התעלה עליה עמד העובד איפשר עמידה איתנה ועבודה בטוחה ולכן לא היה צורך בהקמת פיגום - מתעוררים ספקות באשר לנסיבות הפגיעה ואירוע התאונה, והיה מקום לקבוע רשלנות תורמת של העובד.

המעבידה טוענת כי טעה בימ"ש קמא כשלא הטיל כל אחריות על צדדי ג', משהוכח כי פיקחו על ביצוע העבודה ועל בטיחות העבודה, שבוצעה בעבורם באתר השייך להם.

           

ד.         העובד טוען כי בניגוד לטענת המעבידה, בימ"ש קמא התייחס לשתי הפגיעות ולהשפעתן המצטברת, כמו גם לשובו של העובד למעגל העבודה גם לאחר התאונה המאוחרת. העובד טוען כי בדין קבע בימ"ש קמא כי התאונה המאוחרת, בה נפגעה ידו, מוסיפה על קשייו למציאת עבודה אך אין בה כדי לשלול את השלכתם של כאבי הראש והפגיעה ברגלו, תוצאות התאונה הראשונה. העובד טוען כי המעבידה חוייבה רק בתוצאות הפגיעות שנגרמו בתאונה הראשונה. העובד מפנה לפסק הדין בו נקבע כי אין לקבוע הפסדי שכר לעבר, בגין התקופה שהיה העובד באי כושר בשל התאונה המאוחרת. העובד טוען כי בדין קבע בימ"ש קמא, לאחר בחינת כושר השתכרותו הפוטנציאלי של העובד, כי על אף שחזר למעגל העבודה נכותו התפקודית, בגין תאונת העבודה, תואמת את נכותו הרפואית, והיא בשיעור 19% בלבד.

            העובד טוען כי רגלו גובסה במשך כארבעה וחצי חודשים ובאשר לטענות המעבידה ביחס להוצאות שנפסקו לו בגין עזרה, ניידות והוצאות רפואיות, מפנה העובד לקביעות בימ"ש קמא וטוען כי עצם הביקורת, מלמדת על מהות הערעור כולו. גם באשר לשאלת האחריות טוען העובד כי אין צורך להרחיב מעבר לקביעותיו ומסקנותיו של בימ"ש קמא, המבוססות על חומר הראיות, כמפורט בפסק הדין.

 

ה.         המשיבות 2 ו- 3 בע"א 1083/03 טוענות כי המעבידה עותרת כנגד ממצאים עובדתיים שנקבעו ע"י בימ"ש קמא והלכה היא כי בימ"ש של ערעור יתערב רק לעיתים נדירות בקביעות אלו. כמו כן, טענות המעבידה לפיהן צדדי ג' מהווים קבלן ראשי שחובה עליו למנות מנהל עבודה שיפקח על ביצוע העבודה, לא הוכחו ולא נטענו בערכאה ראשונה, והן בגדר הרחבת חזית אסורה ומטעמים אלה נדחו.

בנוסף, טענות המעבידה לפיה יש לייחס אחריות לצדדי ג' מאחר שליוו את העבודות ונתנו הוראות בטיחות, בדין נדחו ע"י בימ"ש קמא שקבע כי הוראות הבטיחות של צדדי ג' היו כלליות בלבד ונגעו לכללי התנהגות במפעל כימי, בעוד הוראות הביצוע הספציפיות לביצוע העבודה, ניתנו ע"י המעבידה.

 

ו.          באשר לשאלת האחריות – סבורה אני כי דין הערעור להדחות.

 

טענות המעבידה מופנות גם כנגד ממצאים עובדתיים וממצאי מהימנות שקבעה הערכאה הראשונה. הלכה היא כי בית משפט בשבתו כערכאת ערעור, אינו נוטה להתערב בממצאי עובדה ומהימנות בשל יתרונה של הערכאה הראשונה, שהתרשמה באופן בלתי אמצעי מן העדים. התערבות ערכאת הערעור מוגבלת היא למקרים חריגים, בהם ממצאים אלו מופרכים או נפל בהם פגם היורד לשורשו של עניין (רע"א 10500/08 צחי (1987) חברה לעבודות פיתוח בניין והשקעות בע"מ נ' בני עלי חברה לעבודות צנרת (1992) בע"מ (לא פורסם, 1.2.09). המעבידה לא הראתה טעם לכך שמקרה זה מנוי על אותם מקרים חריגים, המצדיקים התערבות בממצאים שקבעה הערכאה הדיונית.

 

בימ"ש קמא קיבל כמהימנה את גרסת העובד באשר לאופן התרחשותה של  תאונת העבודה, כשהוא מוצא לה תימוכין בעדויות שהובאו דווקא מטעם המעבידה.

בימ"ש קמא קבע כי התאונה ארעה בעת שהעובד, שקיבל את הנחיותיו מראש הצוות, טיפס על תעלת איוורור בגובה חמישה מטרים מהקרקע, לשם הרכבת צינור מתכת שאורכו 4 מטרים ומשקלו 20 ק"ג, אל תוך צינור אחר שהותקן בגובה של שישה מטרים מעל פני הקרקע. לא שנוי במחלוקת כי לשם ביצוע העבודה לא הוקם פיגום ואף לא סופק סולם. העובד חיפש נקודת עיגון לקשור את עצמו בחגורת הבטיחות שסופקה לו, אך לא ניתן היה להשתמש בחגורת הבטיחות שכן לא נמצאה נקודת עיגון. בשלב זה, מסר לו צנר אחר את הצינור כשהוא אוחז בחלק התחתון והעובד בחלק העליון. לפתע נשמט הצינור מידיו של הצנר האחר וסטה הצידה. העובד שנותר אוחז בצינור לבדו, איבד את שיווי משקלו ונפל ארצה, כשהקסדה שחבש, שהיתה ללא קשירות, נפלה מראשו.

 

בנסיבות אלה, סבורה אני כי בדין קבע בימ"ש קמא כי מדובר בשיטת עבודה שאינה בטוחה. "השילוב של עמידה בגובה על תעלת אוורור צרה ואחיזה בצינור ארוך מאוד וכבד כאשר התובע נדרש להבריגו בגובה רב מעליו (לטענת זיו, לתוך קצה צינור אחר שבלט בקיר המבנה) – כשלעצמה יוצרת סכנה של איבוד שיוו משקל, שכן התובע נדרש להטות ראשו כלפי מעלה אל נקודת החיבור. גם בשלב המקדמי, שבו עמד התובע על תעלת האוורו ודורון מסר לו את הצינור באופן ששניהם אוחזים בצינור – הרי שכל תזוזה של הצינור עשויה לגרום לאיבוד שיווי משקל – כפי שבפועל קרה" (עמ' 9 ש' 11-18). 

 

בימ"ש קמא ייחס חשיבות לכך שעל על אף שמדובר בפרויקט רחב היקף, לא הוקם פיגום לצורך ביצוע העבודה, וכן ייחס בימ"ש קמא משקל רב לעובדה שמנהל הצוות עלה קודם לכן על תעלת האוורור ויכול היה להתרשם בעצמו שלא ניתן לקשור את חגורת הבטיחות לנקודת עיגון כלשהי. כל שמצא מנהל הצוות הוא פתרון מאולתר לביצוע העבודה.

 

גם לגישתי, משלא הוקם פיגום ואמצעי הבטיחות שסופקו לעובד, קרי חגורת הבטיחות, לא היה בה כדי להועיל, משלא היה מקום אליו ניתן היה לעגן אותה, כשלה המעבידה מלהוכיח כי נקטה בכל האמצעים שהיה סביר לנקוט בהם בנסיבות העניין. כתוצאה מעבודה זו נפל התובע, נגרם לו נזק ולפיכך, התקיימו תנאי סעיפים 35 ו 36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] והמעבידה היא הנושאת באחריות.

ויפים לענייננו דברים שנקבעו אך לאחרונה בע"א 878/06 דב טרויהפט נ' דוד עטיה ואח' (טרם פורסם, 4.1.09):

"מזיק החב חובת זהירות כלפי הניזוק, אין אחריות כלפיו חלה בכל מקרה בו נגרם נזק לניזוק, בשל מעשיו או מחדליו של המזיק. אין ללמוד מעצם קרות הנזק שחובת הזהירות הופרה. אחריותו של המזיק כלפי הניזוק היא לנקוט אמצעים סבירים, ורק אם לא נקט באלה, ובשל כך נגרם הנזק, מתגבשת אחריותו של המזיק (ע"א 437/87 כהן נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד מד(1) 807, 809 (1990)). סבירותם של אמצעי הזהירות נקבעת על פי אמות מידה אובייקטיביות, המגולמות באמירה, כי על המזיק לנהוג, כפי שאדם סביר היה נוהג בנסיבות העניין. רמת זהירות זו נקבעת על פי שיקולים של מדיניות משפטית (ועקנין, עמ' 131). "אמצעי הזהירות הסבירים הינם פונקציה של אופיו יוצא דופן של הסיכון, של מידת הסיכון, ושל מידת הסכנה לשלומו ולבריאותו של העובד, הנובעת מאותו סיכון, אם יתמשש" (ע"א 663/88 שירזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3) 225, 229 (1993))."

 

בהקשר זה, סבורה אני כי יש לדחות את טענות הרשלנות התורמת של העובד.

 

מחומר הראיות עולה כי העובד, שאומנם מיומן ומנוסה הוא, פעל עפ"י ההנחיות שניתנו לו ע"י המעבידה, חבש קסדה וחגר את חגורת הבטיחות שסופקו לו על ידה. משנקבע ע"י בימ"ש קמא כממצא עובדתי, כי לא ניתן היה להשתמש בחגורת הבטיחות, לא מצאתי כל מקום להטיל רשלות תורמת על העובד שפעל בהתאם להנחיות המעבידה, עמד במקום גבוה ובעת העברת הצינור הארוך והכבד, איבד את שיווי משקלו ונפל ארצה. בימ"ש קמא ציין כי "מחדלו" היחיד של העובד הוא בכך שלא התריע בפני המעבידה כי מדובר בשיטת עבודה מסוכנת, שהוא מסרב לבצעה. ושותפה אני למסקנת בימ"ש קמא לפיה, אין לצפות מעובד חדש, שיפעל כך, כנגד הוראות מעבידו.

 

משהמדובר בעובד, יש לתת משקל לעובדה כי פעל לשם ביצוע העבודה ולמען המעביד וכפי שצוטט בע"א 7130/01 סולל בונה בניין ותשתית בע"מ ואח' נ' יגאל תנעמי ואח', פ"ד נח   (1) 1, עמ' 20-21 (2003) (להלן: "פרשת סולל בונה"):

"עובד העושה עבודה מסוכנת למען מעבידו אינו נותן את דעתו תמיד רק על בטחונו האישי שלו. אין זה ממידת הסבירות לדרוש ממנו שינהג כן, ולבוא אליו בטענה שאילו עשה את הכל כדי להשמר לנפשו, היתה הסכנה חדלה להיות סכנה. בוודאי עליו להזהר בעבודתו. אבל יש להכיר בכך שדוקא אצל העובד הטוב קיים הרצון לעשות את מלאכתו היטב, ולשם כך הוא מוכן אפילו לקבל על עצמו סיכוני גוף. ועוד הכירו בתי המשפט גם בכל שכרגיל העובד אינו עושה את עבודתו בתנאים המאפשרים לו לשקול שוב בישוב הדעת את הסיכונים לעומת הצורך לעשות את המלאכה, כדרך שאנו עושים לאחר מעשה באווירה השקטה של אולם המשפטים" (ע"א 57/65 המוסד לביטוח לאומי נ' שירותי נמל מאוחדים, פ"ד יט 205, 211-211; ע"א 530/70 רביבו נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד כה(1) 724, 728; ע"א 477/85 הנ"ל, בע' 425; ע"א 1958/97 בן שטרית נ' רשות הנמלים והרכבות, תקדין עליון 127 (1) 99)"

 

גם הטענה בדבר אחריותם של צדדים שלישיים, דינה להדחות.

 

ראשית, יש לציין, כי בערעורה חוזרת המעבידה על טיעונים שנזכרו לראשונה בסיכומיה בפני בימ"ש קמא, לפיהם צדדי ג' מהווים קבלן ראשי שחובה עליו למנות מנהל עבודה לפיקוח על ביצוע העבודה. טיעונים אלה נדחו ע"י בימ"ש קמא מטעמי הרחבת חזית אסורה, ולא מצאתי כל עילה וטעם להתערב בקביעה זו.

 

המעבידה טוענת עוד כי משהוכח כי צדדי ג' פיקחו על ביצוע העבודה שבוצעה בעבורם באתר השייך להם, יש להטיל עליהם אחריות לתאונה.

 

אין חולק, כי אכן העבודה בוצעה בעבור מפעלי ים המלח ובשטחי המפעלים, וכי מתכת סדום וגפיר שימשו כקבלני משנה לביצוע העבודה. גפיר שכרה את שירותי המעבידה לצורך התקנת מערכת כיבוי האש בפרויקט. כן הוכח כי מפעלי ים המלח העבירו הדרכה בתחילת העבודה ופיקחו על כך שקבלני המשנה ינעלו נעלי עבודה ויחבשו קסדות.

 

אך מחקירת הצדדים השלישיים עלה, כפי שקבע בימ"ש קמא, כי מדובר בהנחיות בטיחות כלליות ובסיסיות בלבד, שהתמקדו בכללי התנהגות במפעל כימי.

 

המעבידה היא זו שארגנה את העבודה, פיקחה עליה והיתה אחראית לסידורי הבטיחות ובידיה היו האמצעים והיכולת למנוע נזק.

 

בנוסף, גם אם היתה מוטלת חובת זהירות על צדדי ג' סבורה אני כי נותק הקשר הסיבתי, בשעה שההוראות הספציפיות, כיצד לבצע את התקנת מערכת כיבוי האש, בשיטת עבודה שאינה בטוחה שהיא זו שגרמה בסופו של דבר לנזק, כמפורט בהרחבה לעיל, ניתנו לעובד ישירות ממנהל העבודה מטעם המעבידה ולא מצדדי ג'.

 

            ועל כך נאמר בפרשת סולל בונה:

"16...אכן, הלכה פסוקה היא, כי שליטה ופיקוח על מקרקעין מקימים חובת זהירות כלפי מבקרים במקרקעין (ע"א 343/74 גרובנר נ' עירית חיפה, פ"ד ל(1) 141; ע"א 683/77 ברוק נ' עיריית תל אביב-יפו, פ"ד לד(157 (1; ע"א 862/80 עיריית חדרה נ' זוהר, פ"ד לז(757 (3; ע"א 4637,4634,4597/91 הנ"ל). עם זאת, יוצא בעל מקרקעין ידי חובתו כלפי מבקרים בקרקע שבחזקתו, אם הוא מוסר ביצוע עבודה הדורשת מומחיות לידיו של קבלן עצמאי מומחה.

גם לפי סעיף 15 לפקודת הנזיקין אין מעסיק אחראי לעוולה של קבלן עצמאי, שנעשתה תוך כדי ביצוע העבודה שהוטלה עליו על ידי המעסיק (בכפוף לחריגים שאינם חלים בענייננו. על כך ראו: ע"א 804/77 נימר נ' דיאב, פ"ד לד(729 (2; א' ברק "האחריות בנזיקין של המעסיק למעשיו של קבלן עצמאי" הפרקליט כד (תשכ"ד) 355, 370-369)."

 

בנסיבות אלה מוצדקת קביעתו של בימ"ש קמא לפיה אין לייחס אחריות לצדדי ג'.

 

ז.          ובאשר לסכום הפיצוי -

 

המעבידה טוענת, כאמור, כי בחישוב סכום הפיצוי טעה בימ"ש קמא כשהתעלם מהנכות המאוחרת שיש בה כדי להשפיע על כושר עבודתו ותפקודו של העובד, ומכך שהוכח כי, הלכה למעשה, כושר העבודה של העובד כלל לא נפגע.

 

המדובר במקרה שבו נגרמו שני 'נזקים' נפרדים שאירעו זה לאחר זה, הנחלקים בין שני מזיקים פוטנציאלים.

 

הגישה כיום היא ש"ארועים שאירעו אחרי הפגיעה ובטרם נפסק פסק הדין בתובענתו של הנפגע, יובאו בכלל חשבון, בפסיקת הפיצויים שלהם הוא יהיה זכאי; על אף ההנחה כי זכותו של הנפגע לפיצויים מתגבשת בעת הפגיעה, אין בתי המשפט, הנדרשים להעריך את שיעור הפיצויים, הן בגין העבר והן ביחס לעתיד, רשאים להתעלם מקורותיו של הנפגע אחרי הפגיעה; קורות אלו, אפשר שיבטאו החמרה במצבו, כשם שאפשר שיבואו לידי ביטוי בהטבת מצבו." (דוד קציר, פיצויים בשל נזק גוף, עמ' 366, ו 383-389, מהדורה חמישית (2003)).

 

משכך, מצאתי ממש בטענת המעבידה לפיה משנפגע העובד בשנית, פגיעה משמעותית, שלכאורה יש בה כדי להשפיע על כושר עבודתו ותפקודו, יש לקחת זאת בחשבון בקביעת סכום הפיצוי.

ברם, סבורה אני, כי בניגוד לטענת המעבידה, בימ"ש קמא ייחס משקל לפגיעה המאוחרת ובחן אותה לאורה של ההלכה שנקבעה בע"א 248/86 עזבון חננשוילי לילי ז"ל ואחק, נ' רותם חברה לביטוח בע"מ ואח', פ"ד מה(2) 529 (1991) להלן: "הלכת חננשוילי") לפיה חובת הפיצוי מעת התאונה המאוחרת מוטלת על המזיק השני. ביהמ"ש קבע כי הלכה זו חלה במקרים בהם האירוע המאוחר "בלע" את השלכות התאונה הראשונה, אם ע"י פגיעה חמורה יותר באותו איבר ואם ע"י מותו של התובע. בענייננו, קבע ביהמ"ש קמא כי הפגיעה המאוחרת ביד אינה מאיינת כל השפעה של הפגיעה הראשונה, בראש וברגל.

 

משבדין נקבע כי אין להטיל את כלל חובת הפיצוי על המזיק השני, יש לבחון האם יש בפגיעה המאוחרת כדי להפחית את גובה הפיצוי שהוטל על המעבידה.

 

גם לטענה זו התייחס בימ"ש קמא וקבע כדלקמן:

"הפגיעה השניה יש בה כדי להוסיף ולהקשות על התובע למצוא עבודה במומו שכן קשת העבודות אשר פתוחה בפניו כיום הלכה והצטמצמה לעומת קשת העבודות שהיתה פתוחה בפניו עובר לתאונה השניה. משמע לכל תאונה תרומתה שלה למוגבלותו הכוללת של התובע כיום. אך אין לומר שהאחת מאפילה על השניה...תלונות התובע באשר לקשייו בעבודתו כיום באיזוטופ מתייחסות ספציפיות לבעיה ברגלו ולכאבי הראש. הפגיעה ביד אין לה כל רלוונטיות באשר לקושי בהליכה או נהיגה למרחקים ארוכים או לטיפוס במדרגות. אמור מעתה מדובר בסיבתיות מצטברת לקשייו של התובע כיום".

(הדגשה שלי – י.ש.) (עמ' 22-23 לפסק הדין). 

 

לא זו אף זו. בהמשך קבע בימ"ש קמא: "לאחר התאונה השניה מצא התובע עבודה בחברת איזוטופ ושכרו בה גבוה באופן משמעותי מהשכר היומי שהיה צפוי להשתכר בעבודתו כנגד. מכאן שאף במומו הכפול מצא התובע עבודה מכניסה יותר" (עמ' 25 ש' 20-22).

 

וכך, אומנם קשת העבודות אשר פתוחה בפני העובד הצטמצמה בעקבות התאונה המאוחרת, אך העובד חזר למעגל העבודה ומתלונן על הגבלות בגין התאונה הראשונה. במצב דברים זה, לא ניתן לומר כי המעבידה, שביקשה לעשות את הפגיעה השניה עילה לניתוק הקשר בין נזקי הפגיעה הראשונה לנזקו הכולל של העובד, עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח את השלכות הפגיעה בתאונה המאוחרת על כושר השתכרותו של העובד. על המעבידה לשאת, איפוא, בפיצוי בגין הנזק שגרמה (ע"א 617/80 מכלוף גבאי נ' תע"ל, פ"ד לו(3) 337 (1982)).

המעבידה טוענת כי מייד לאחר מתן פסק הדין הגיש העובד את תביעתו בגין התאונה המאוחרת בה טען, ואף נפסק לו, פיצויי בגין הפסד כושר השתכרות ובכך יש חיזוק לטענתה כי לפגיעה המאוחרת יש השפעה על כושר השתכרות העובד. ברם, ראיות אלה לא היו בפני בימ"ש קמא בפוסקו את שיעור הפיצויים וגובה הנזק. בנוסף, כאמור לעיל, הוכח כי העובד משתכר כיום שכר גבוה מזה שהשתכר לאחר התאונה הראשונה עת עבד בנגריה, ומכאן שלא הוכחה השפעת התאונה המאוחרת, על כושר ההשתכרות של העובד.

 

לפיכך, סבורה אני כי בדין קבע בימ"ש קמא לעובד נכות תפקודית, כתוצאת התאונה הראשונה בשיעור של 19%, בגובה הנכות הרפואית שנקבעה, תוך שהוא מתייחס אך ורק לקשיים מהם סובל העובד, כתוצאה מהפגיעה ברגלו ובראשו במסגרת התאונה הראשונה, ומנגד נותן משקל לעובדה כי העובד שב למעגל העבודה, ועובד בעבודה שמצריכה נסיעות ממושכות, הליכה באתרי בניה ועליה במדרגות.

 

גם באשר לפטנציאל ההשתכרות של העובד, סבורה אני, כי משלא הוכח ע"י המעבידה כי הפגיעה המאוחרת יש בה כדי להשפיע על כושר עבודתו ותפקודו, ומשנקבע כי הפגיעה המאוחרת לא איינה את תוצאות הפגיעה, על המעביד לשאת בפיצוי בגין ראש נזק זה בגובה הנזק שגרם. בימ"ש קמא שקלל בחישוביו את הכשרת העובד כמהנדס מכונות בעל אמביציה להשתלב מחד, ואת גילו של העובד, חוסר שליטתו בשפה העברית והשינוי לרעה במצב משק העבודה מנגד, והעמיד את פוטנציאל השתכרותו על סך 8,500 ¤.  בקביעה זו לא מצאתי מקום להתערב.

 

לא מצאתי ממש בטענת המעבידה כנגד פסיקת הוצאות לעובד בגין עזרת הזולת בסך 6,000 ¤. פיצויים אלה נפסקו בשיעור גלובאלי ובסכום נמוך על סמך הערכה כי "השפעת התאונה על הצורך בעזרה במשק הבית הינה מועטה" (עמ' 26 ש' 12).

 

גם הוצאות המערער בגין ניידות בסך 10,000 ¤, נפסקו, לדעתי, בסכום סביר לאחר שיקלול העובדה שהעובד, על אף קשייו, מבצע נסיעות ארוכות במסגרת עבודתו, אך נזקק להוצאות מוגברות במהלך התקופה הארוכה שרגלו גובסה.

 

רכיב ההוצאות הרפואיות שנפסקו לעובד בסכום של 10,000 ¤, נקבע בגין החזר הוצאות עבור חוו"ד שהמציא העובד בתוספת פיצוי גלובאלי נמוך עבוד הוצאות רפואיות לתרופות וגרביים אלסטיות, סביר בעיניי, ולא מצאתי מקום להתערב בו.

 

            ע"א 1016/03 בשאלת פיצוי בגין הפסד תקבולי המל"ל לאחר התאונה המאוחרת-

 

ז.          במסגרת ערעורו טוען העובד כי היה על בימ"ש קמא לפסוק לו פיצוי גם בגין הפסד תגמולי המל"ל, בעקבות התאונה המאוחרת.

העובד טוען כי לאחר התאונה, נשוא ערעור זה, השתלב במעגל העבודה אך נאלץ להסתפק בעבודה שלא בתחום מקצועו בשכר יומי נמוך. במסגרת עבודה זו נפגע, ומשכך תשלומי המל"ל בעקבות התאונה המאוחרת, חושבו על בסיס שכר יומי נמוך זה.

המערער טוען כי למרות שהמעבידה אינה אחראית לעצם התרחשות התאונה המאוחרת, ואינה חבה בנזקיה, היא אחראית להשלכות מעשיה או מחדליה בגין התאונה, שבמקרה דנן, אינן מתאיינות עקב התאונה המאוחרת.

העובד מציין את קביעת בימ"ש קמא לפיה מדובר בנזק רחוק מידי שהמעבידה לא יכולה היהה לצפותו, וכי אם הוגבל העובד לעבודה משרדית בת ארבע שעות, לא היתה המעבידה צריכה לצפות שהעובד יפנה לעבודה פיזית בתחום שאינו מוכר לו, בנגריה. העובד טוען כי בעוד הקביעה הראשונה נוגעת לריחוק הנזק, הקביעה השניה נוגעת לסוגיית הקטנת הנזק ובהקשר זה עשה העובד את כל הנדרש ממנו, ולפיכך יש לזקוף זאת, לזכותו ולא לחובתו, ובוודאי שאין בכך כדי להפחית מאחריותו של המזיק.

ההכרעה בסוגיה זו צריכה להעשות, כך לטענת העובד, על פי עיקרון השבת המצב לקדמותו. עפ"י עקרון זה, הנזק שנגרם אינו רחוק מידי ויש לחייב בו את המעבידה. העובד טוען "כי אין כאן שאלה של צפיות, כי שאלה של היקף אחריות, ועקרון השבת המצב לקדמותו, מחייב הטלת כל התוצאות של מעשה הנזיקין על שכמו של המזיק, גם אם לא יכול היה לצפותן בפועל" (עמ' 4 לעיקרי טיעון מטעם המערער).

העובד טוען כי כפי שהמזיק הראשוני חייב לפצות את הניזוק בשל פגיעה בשכרו, כך עליו לפצותו בגין ההפחתה בתשלומי המל"ל, המשולמים כתחליף לשכרו.

 

במסגרת טיעוני השלמה התייחס העובד לסוגיה שהועלתה ע"י המעבידה, לפיה היה עליו לפעול להעלאת תקבולי המל"ל מכוח סעיף 121 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה – 1995 (להלן: "חוק הביטוח הלאומי") . העובד טוען כי  טענה זו נטענה לראשונה, לאחר מעשה, במסגרת הערעור וחובת הניזוק מתמצית בהגשת תביעה, ואין לדרוש ממנו לנהל מאבקים מול המל"ל להקטנת נזקו.

לגופו של עניין, טוען העובד כי סעיף 121 לחוק הביטוח הלאומי אומנם קובע חריג המיועד לנסיבות מיוחדות בהן ניתן להעלות את דרגת הנכות בשל נכות קודמת. אך בענייננו, העובד משתכר כיום רק 25% פחות משכרו עובר לתאונה הראשונה, ולמעשה משתכר כיום יותר משכרו עובר לתאונה המאוחרת, ולפיכך, לא מתקיים התנאי הקבוע בתקנה 12 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז – 1956 (להלן: "תקנות הביטוח הלאומי") לפיו כתוצאה מהאופי המצטבר של הנכויות, צמצם הנפגע דרך קבע את הכנסתו ב 50% או יותר.

 

ח.         המעבידה טוענת כי אין יסוד לגישת המערער לפיה ניתן 'למתוח' את מבחן הציפיות עד אין קץ. במקרה דנן, ובהתאם להלכת חננשוילי, אין לחייב את המעבידה בגין נזק שנגרם בתאונה מאוחרת, שהוא נזק רחוק ובלתי צפוי. לטענתה, העובד, בחוסר תום לב, אף חיכה לתוצאות פסק הדין בבימ"ש קמא, בטרם הגיש התביעה בגינו.

המעבידה טוענת עוד כי את עקרון השבת המצב לקדמותו יש לבחון לאור עקרונות נוספים של ריחוק הנזק וקשר סיבתי, ובנסיבות המקרה שבפנינו, בדין דחה בימ"ש קמא את הטענה.

בטיעוני השלמה טענה המעבידה כי עמדה לעובד הזכות לפנות למל"ל בהתאם לסעיף 121 לחוק הביטוח הלאומי, ולבקש איחוד נכויות בין הנכות שנקבעה לו בתאונה נשוא ערעור זה לנכות בגין התאונה המאוחרת וכך לקבל גמלה בסכום ובשיעור העולה על זו המשולמת לו כעת.

המעבידה טוענת כי אין בסיס לטענת המערער לפיה ככל שפגיעתו בתאונה המאוחרת קשה יותר, הפיצוי לו זכאי מהמעבידה, גבוה יותר.

המעבידה טוענת עוד כי על פי ס' 64 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] אין מקום לחייב את המעבידה בגין נזקי העובד בתאונה המאוחרת, שאירעה בגין מחדלי מזיק אחר.

 

י.          אכן מטרת הפיצוי היא השבת המצב לקדמותו ומטרה זו יש בה כדי להשפיע על סכום הפיצויים שייקבע.

"הכלל הקובע, בעניין זה, הינו, או מן הדין שיהיה, שאין הניזוק זכאי לפיצויים, אלא כדי נזקו, כשם שאין המזיק חייב, אלא כדי הנזק שהוא גרם". (דוד קציר, פיצויים בשל נזק גוף, עמ' 36, מהדורה חמישית (2003)).

 

בענייננו, לאחר הפגיעה הראשונה בראש וביד בה נגרמה לעובד נכות בשיעור 19% נשוא ערעור זה, עבר העובד לעבוד בנגריה שם נפגע פגיעה נוספת, הפעם בידו, ונגרמה לו נכות בשיעור 49%.

 

העובד, כאמור, טוען כי על המעביד לפצותו בגין ההפחתה בתשלומי המל"ל המחושבים בהתאם לשכרו הנמוך בנגריה, שהן הנמוכים מאלו שהיו משולמים לו? לו? היה מחוסר עבודה, לאחר התאונה נשוא הערעור. מנגד טוענת המעבידה, בין היתר, כאמור, כי אינה אחראית לנזק שכן לא יכלה לצפותו.

 

על מנת להכריע במחלוקת זו יש לבחון מהו היקף אחריותו של המזיק הראשון לגבי כלל הנזק.

 

סבורה אני, כי בנסיבות המקרה דנן, נפסק הקשר הסיבתי בין העוולה שגרמה לנזק הראשון, לבין נזקו של הנפגע לעניין תגמולי המל"ל, שהתהווה אחרי הפגיעה המאוחרת (דוד קציר, פיצויים בשל נזק גוף, עמ' 1741, מהדורה חמישית (2003)).

 

ככלל, המבחן הקובע לעניין שיעור הפיצויים הוא מבחן הציפיות הסבירה. קרי, אם היה על המזיק הראשון לצפות מראש את מעשהו הרשלני של המזיק השני.

 

בענייננו, לא ניתן לומר כי יכול היה המעביד הראשון, לצפות כי העובד, שהוגבל לעבודה משרדית בת ארבע שעות, יפנה לעבודה פיזית בנגריה, ובוודאי שאין זה מחובתו לחזות מראש כי העובד יפגע שם פגיעה נוספת ויפסקו לו תגמולי מל"ל נמוכים בהתאם לשכרו בנגריה. פגיעה מעיין זו, יש בה כדי להפסיק את הקשר הסיבתי בין הפגיעה הראשונה לנזק שנגרם לעובד כתוצאה מקבלת תגמולי מל"ל נמוכים, בעקבות התאונה המאוחרת.

 

סבורה אני גם, כי בדין ייחס בימ"ש קמא חשיבות לעובדה כי העובד מצא, לאחר התאונה המאוחרת, עבודה שהשכר בה גבוה, באופן משמעותי, מהשכר היומי שהיה צפוי להשתכר בנגריה וגם מכאן למד על ריחוק הנזק והקושי לקבוע כי המעבידה אחראית לנזק זה.

 

במצב דברים זה, בו המעבידה לא יכולה היתה לצפות את הפגיעה המאוחרת, והנזק שנגרם לעובד כתוצאה מקביעת תגמולי מל"ל נמוכים בהתאם לשכרו בנגריה, רחוק מהנזק שגרמה המעבידה ברשלנותה, אין לחייב המעבידה בגין נזק זה.

 

לאור התוצאה אליה הגעתי לא מצאתי מקום להדרש לטענת המעבידה לפיה לעובד עמדה הזכות לפנות למל"ל ולבקש איחוד נכויות בהתאם לסעיף 121 לחוק הביטוח הלאומי. למעלה מן הדרוש אציין, כי טענה זו אכן עלתה לראשונה רק במסגרת ערכאת הערעור, ולכאורה, ורק לכאורה, נראה כי תנאיי הסעיף אינם מתקיימים בענייננו.

 

יא.       לסיכום, דעתי היא כי יש לדחות את שני הערעורים וכך אציע לחבריי.

 

                                                                                                ________________

 

יב.        השופטת מרים דיסקין

 

            אני מסכימה                                                                 ________________

 

יג.        השופט רענן בן יוסף

 

            אני מסכים                                                                   ________________

 

יד.        סוף דבר – הערעורים נדחים.

            לאור התוצאה אליה הגענו, אין צו להוצאות וכל צד ישא בהוצאותיו.

 

ניתן היום, כ"ח בניסן, תשס"ט (22 באפריל 2009), בהעדר הצדדים.                                                                               


                                                                                

_________________              _________________              __________________

י' שטופמן, אב"ד                        ר' בן-יוסף, שופט                       מ' דיסקין, שופטת

Source: 
http://info1.court.gov.il/Prod03\ManamHTML5.nsf/6773231EB6BA4CDB422575A400557C23/$FILE/FB51033EF80121C54225755A00224B33.html
תאריך: 
26/04/09
Case ID: 
1016_3
Case type: 
עא
סיווגים
בתי משפט : בית משפט מחוזי תל אביב-יפו
בית משפט מחוזי תל אביב-יפו
שופטים : השופטת יהודית שטופמן:
השופטת יהודית שטופמן:
עורכי דין : אבי אלבינצר מ. צדדי רבקה
אבי אלבינצר
מ.
צדדי
רבקה
Powered by Drupal, an open source content management system