עאסלה סובחיה נ. ס.ס. המעסיקים


 

   

 

בית הדין לעבודה

 


עב' 1454/06

בית הדין האזורי לעבודה בנצרת


 

 

 

 

 

 





















28/04/2009


 

השופט: חיים ארמון

נציג ציבור (עובדים): מר מופיד עותמאן

נציג ציבור (מעבידים): מר אסעד עזאיזה


 

בפני

 

 


 

סובחיה עאסלה

בענין:

 

 

התובעת

ע"י עו"ד הישאם נעאמנה


 

 

 


 

 

                             נ  ג  ד


 


 

 

 


 

ס.ס. המעסיקים (קאסם) בע"מ (ח"פ 513553404)


 

 

 

הנתבעת

ע"י עו"ד אדגאר דכואר וע"י עו"ד אלי עבוד

 

 

 


 

 


 

פ  ס  ק            ד  י  ן

 

 

1.       בתובענה שבפנינו עותרת התובעת לחייב את הנתבעת לשלם לה פיצויי פיטורים, תמורת הודעה מוקדמת, פדיון חופשה, פדיון דמי הבראה ודמי חגים. בבסיס התביעה עומדת טענתה של התובעת כי פוטרה מעבודתה אצל הנתבעת, לאחר כשבע שנות עבודה באותו מקום עבודה (אם כי - אצל מעבידים שונים), בלא שקיבלה הודעה מוקדמת ותוך שנותרה לזכותה יתרה של חופשה של דמי הבראה ושל דמי חגים.

 

2.       הנתבעת מכחישה את טענותיה של התובעת. לטענת הנתבעת, התובעת התפטרה מעבודתה, וקיבלה את כל המגיע לה.

 

3.       נסיונות להביא את הצדדים לפשרה או להסכמה על הסמכה לפסוק לפשרה - הביאו כל פעם למה שהיה נראה כנכונות לכך, אך למרות זאת, הצדדים לא הגיעו להסכמה. בישיבת ההוכחות שמענו את עדויותיהם של התובעת ושל מנהל הנתבעת, מר ג'מאל דבאח (שייקרא להלן: "ג'מאל") ולאחר מכן הוגשו סיכומים בכתב.

 

מספר הערות בטרם פירוט העובודת

 

4.       עדויותיהם של שני הצדדים לא עוררו בנו רושם מהימן במיוחד.

 

5.       גרסת התובעת כלל לא היתה עקבית. הטענות שהעלה בא כחה בעת הדיון המוקדם נכללו בחלקן (בלבד) בתצהיר התובעת, אך בעדותה - התובעת כביכול התעלמה מגרסתה הקודמת כפי שהופיעה בתצהירה, ומסרה פרטים אחרים.

 

          ב"כ התובעת היה מודע לבעייתיות בגרסת התובעת, ובסעיף 13 לסיכומיו ניסה לתלות זאת בהתרגשותה של התובעת, ומכל מקום - טען כי אי-הדיוקים שהיו בעדותה, היו "שוליים לחלוטין".

 

          טענה זו - אינה יכולה להתקבל על ידינו, וזאת גם בשל הטעמים האמורים להלן:

 

א.      לא זכור לנו ששמנו לב שהתובעת "נרגשת" באופן מיוחד. אדרבא, התובעת העידה בשפת אמה?, ובאופן שוטף. החקירה הנגדית היתה קצרה מאד, ואם היה משהו שאולי גרם לתובעת להתבלבל - היו אלה נסיונותיו של ב"כ התובעת, בעת החקירה החוזרת, לנסות להביא את גרסת התובעת לקו קרוב יותר לזה שב"כ התובעת הכניס בתצהירה.

 

ב.       נראה לנו שהמקור העיקרי לבעייתיות בגרסת התובעת היה נעוץ בחוסר התקשורת המספקת בינה לבין בא כחה. ב"כ התובעת נקט קו מסויים, שעלה בכתב התביעה, בדיון המוקדם ובתצהיר התובעת ושימש אף בסיס לחקירתו הנגדית של ג'מאל, אך נראה שהתובעת כלל לא היתה מודעת לאותו קו, והיא העידה דברים אחרים.

 

ג.       סטייתה של התובעת ממה שנטען בשמה על ידי בא כחה לא היתה בעניינים "שוליים", אלא בחלק המרכזי של המחלוקת - בנסיבות שהביאו להפסקת העבודה.

 

בעוד שטיעוני ב"כ התובעת היו בדבר פיטורים בעקבות הפסקת ההסעה הרגילה של התובעת, בשל הפסקת עבודת העובדות האחרות שהוסעו באותה הסעה, הרי שהתובעת בעדותה כלל לא טענה לכך, ולא היתה מודעת לזהותן של אלה שהוסעו עמה ולטענה בדבר הפסקת עבודתן, אלא טענה לאמירה בעל פה על ידי הממונה עליה (קאסם) שפיטר אותה כשטלפנה אליו לאחר שהיא לא הוסעה לעבודה. בין לבין, התובעת סתרה את עצמה פעמים רבות בקשר לפרטים שונים בדבר ההסעה.

 

          נעיר כי צר לנו מאד על שכך היה המצב. ייתכן שעבודתה של התובעת אכן הופסקה בנסיבות שהיו אמורות לזכות אותה בפיצויי פיטורים. ייתכן שהתובעת אף לא היתה מתקשה להרים את נטל ההוכחה בענין זה, אם בא כחה היה דואג לקבל ממנה מלכתחילה גרסה שלמה ומלאה ומעלה אותה מלכתחילה כגרסת התובעת, כך שלא היה נוצר מצב שבו נראה כי אין קשר בין מה שנטען על ידי התובעת עצמה לבין מה שנטען על ידי בא כחה בשמה. אך צער זה, אינו יכול להביא אותנו להתעלמות מהבעייתיות הרבה בגרסת התובעת, ולקביעה שלפיה עלה בידי התובעת להוכיח את המוטל עליה בענין נסיבות הפסקת עבודתה.

 

6.       גם בענין טענת הפיקציה של רישום דמי ההבראה, שבעת הדיון המוקדם נטען לגביה שדמי ההבראה שולמו מדי חודש, תוך הפחתת יום עבודה אחד - לא הועלתה בתצהירה של התובעת והתובעת לא העידה לגביה, כך שזו נותרה טענה בלא כל ראיה.

 

7.       גם עדותו של ג'מאל לא היתה עקבית במיוחד. נראה היה שג'מאל ניסה להסתיר עניינים שהוא ידע, הן לגבי מעבידיה הקודמים של התובעת באותו מקום עבודה, והקשר ביניהם לבין הנתבעת, והן לגבי עובדי הנתבעת שהסיעו את התובעת לעבודה (חלק מנסיונות ההסתרה האמורים זכו לאחר מכן לתירוץ של ג'מאל שמדובר ב"טעות"). חלק מעדותו של ג'מאל היה גם בלתי סביר בעליל (כמו הטענה שאין כל קשר בין הנתבעת לבין חברה אחרת בעלת שם כמעט זהה (ס.ס. המעסיקים בע"מ). 

 

8.       בעובדות שקבענו ושאותן נפרט להלן, הבאנו בחשבון את דעתנו על מהימנותם של העדים שהעידו בפנינו, ודבר זה הביא - כמובן - להשלכה על התשובה לשאלה אם הורם נטל ההוכחה על ידי מי שהיה עליו להוכיח כל חלק מהמחלוקת.

 

 

אלה העובדות

 

9.       הנתבעת הוקמה בשנת 2004, והיא מנוהלת על ידי ג'מאל.

 

הנתבעת מספקת עובדים למפעל "עוף טוב" בבית שאן (שייקרא להלן: "עוף טוב"). במקביל לנתבעת - יש קבלנים אחרים המספקים עובדים לעוף טוב, וכן כאלה שעשו זאת לפני הנתבעת.

 

10.     התובעת, תושבת עראבה, החלה לעבוד בעוף טוב ביום 1/9/98, אצל אחד הקבלנים שסיפקו עובדים לעוף טוב. מעבידיה של התובעת התחלפו מעת לעת, אך התובעת המשיכה לעבוד באותו מקום עבודה (עוף טוב).

 

          גם בחודש אוגוסט 2004 היו חלופי מעבידים כאמור, והמעבידה שהחלה אז להעסיק את התובעת - היתה הנתבעת.

 

11.     הנתבעת דאגה להסיע את התובעת מעראבה לעוף טוב מדי יום עבודה (כך כנראה נהגו גם המעבידים שקדמו לנתבעת). התובעת לא עבדה בכל ימי העבודה האפשריים.

 

          תלושי המשכורת מפרטים את מספר ימי העבודה. התובעת טענה (באמצעות בא כחה בדיון המוקדם), שמספר ימי העבודה בתלושים נמוך ביום אחד מהמספר האמיתי, וזאת - כנגד תשלום דמי הבראה ששולמו מדי חודש, אלא שכאמור כבר לעיל, לא הובאה כל ראיה לטענה זו, כך שאין אנו יכולים לקבל אותה.

 

          לפיכך, סברנו שנכון לצאת מתוך ההנחה שהתובעת עבדה מספר ימים כמפורט בתלושי המשכורת, אלא שהמספר הנקוב בחלק מהתלושים אינו נכון בעליל. כך למשל בתלוש חודש יולי 2005 נרשמו כ-39 שעות עבודה ו-13 ימי עבודה, כך שנראה שממוצע שעות העבודה ביום היה כ-3, ואין כל סבירות בכך. לעומת זאת בתלוש חודש אוקטובר 2005 נרשמו 70 שעות עבודה אך נרשמו 4 ימי עבודה, ממוצע של 17.5 שעות עבודה ליום. גם זה אינו סביר.

 

          התוצאה היא שאין אנו יכולים לקבוע את מספר ימי העבודה האמיתי בכל חודש.

 

          אולם, אנו יכולים להביא בחשבון פרמטרים אחרים, הנובעים מהשכר ששולם ומתעריף השכר לשעה (פרטים שלגביהם אין מחלוקת, כפי שסוכם בדיון המוקדם). לכך - נתייחס בסעיף 16 להלן.

 

12.     מדי חודש, מאז שהנתבעת החלה להיות מעסיקתה של התובעת, נכלל בתלושי המשכורת תשלום בעבור יום חופשה אחד.

 

בנוסף לכך, בחודש מרץ 2005, שולם לתובעת סכום נוסף כדמי חופשה, בעבור 12 ימי חופשה, בסך כולל של 1,759.15 ¤.

 

13.     מדי חודש, מאז שהנתבעת החלה להיות מעסיקתה של התובעת, נכלל בתלושי המשכורת תשלום בעבור דמי הבראה בסכום דומה לסכום של ערך יום עבודה.

 

14.     התובעת לא עבדה בחגים; לא בחגי היהודים ולא בחגי המוסלמים. הנתבעת לא שילמה לתובעת דמי חגים.

 

15.     עבודת התובעת בעוף טוב נמשכה עד סוף דצמבר 2005. לאחר מכן - התובעת כבר לא עבדה.

 

כאמור כבר לעיל, המחלוקת העובדתית העיקרית בין הצדדים היא בשאלת הנסיבות שהביאו להפסקת העבודה.

 

לגרסת הנתבעת - התובעת הפסיקה להגיע להסעה, וכשהנהג שאל אותה על כך, התובעת הודיעה לו שהיא אינה רוצה לנסוע איתו.

 

לתובעת יש לפחות שתי גרסאות על נסיבות הפסקת העבודה.

 

גרסה אחת של התובעת - היא שהנתבעת הודיעה לתובעת על כך שכבר לא ישתלם לה להמשיך להסיע אותה, בשל כך ששאר העובדות שנסעו עמה הפסיקו לעבוד, ואין כדאיות במשלוח הסעה במיוחד להסיע את התובעת.

 

גרסה אחרת של התובעת - היא שלא היתה כל הסעה מיוחדת מעראבה אלא הסעה זו היתה גם של עובדות ממקומות אחרים, ושממילא העובדות שנסעו עם התובעת בהסעה גם המשיכו לעבוד בעוף טוב, אך למרות זאת, הנתבעת הפסיקה לקחת את התובעת בהסעה וכשהתובעת פנתה לממונה עליה (קאסם), כדי לשאול מדוע היא אינה מוסעת לעבודה, הודיע הממונה כי עבודתה של התובעת הסתיימה ("זהו. חלאס."). (כאמור - יש גם וריאציות נוספות לגרסאותיה של התובעת).

 

מאחר שהנטל להוכיח את הפיטורים הנטענים מוטל על התובעת ומאחר שהתובעת לא היתה עקבית בגרסאותיה - אין אנו רואים את התובעת כמי שעלה בידיה להרים את הנטל ואין אנו קובעים שהעבודה הסתיימה בדרך של פיטורים.

 

16.     שכרה של התובעת שולם לפי שעות עבודה.

 

שכרה האחרון היה בסך נטו של 18 ¤ לשעה.

 

ערך יום חופשה נטו ששולם לתובעת מדי חודש מאז אוגוסט 2004, היה בסך 140 ¤. לפיכך, השכר היומי משקף כ-7.78 שעות עבודה ליום.

 

ערך הברוטו של יום החופשה ששולם מדי חודש מאז אוגוסט 2004, היה בסך 146.60 ¤. כך היה גם ערך הברוטו של דמי ההבראה ששולמו לתובעת מדי חודש מאז אוגוסט 2004 (לעתים היה שינוי של אגורה אחת לכאן או לכאן).

 

לא הוגשו לנו מלוא התלושים של התובעת. לגבי שלוש השנים האחרונות (2003, 2004 ו-2005), הוגשו לנו רק תלוש חודש יולי 2003, תלוש חודש דצמבר 2004 ו-9 תלושים מתוך שנת 2005 (כולם למעט תלושי החודשים אוגוסט, ספטמבר ונובמבר 2005).

 

עם זאת ניתן ללמוד על מספר ימי העבודה מהסכומים המצטברים שרשומים בתלושים.

 

אולם, יש להביא בחשבון שסכומים מצטברים אלה, לגבי התקופה מאז שהנתבעת החלה להעסיק את התובעת (כלומר - מאוגוסט 2004), כוללים תשלום של 146.60 ¤ כדמי חופשה וסכום דומה כדמי הבראה מדי חודש, כך שלגבי התקופה שמאוגוסט 2004 ואילך - יש "לנטרל" סך של 293.20 ¤ לחודש כדי להתייחס רק ל"שכר" ולא לתשלומים ששולמו כדמי חופשה וכדמי הבראה באותם חודשים. כך יש גם "לנטרל" סך של 1,759.15 ¤ לגבי חודש מרץ 2005.

 

בשבעת החודשים הראשונים של שנת 2003, שולם לתובעת שכר ברוטו בסך 18,795.74 ¤ כלומר ממוצע ברוטו של 2,685.11 ¤ לחודש. חלוקת סכום זה בערך ברוטו של יום עבודה     (146.60 ¤), מביא לתוצאה שלפיה התובעת עבדה בממוצע כ-18.3 ימים בחודש בשבעת החודשים הראשונים של שנת 2003 (ובהעדר נתונים על המשך אותה שנה, נראה את התובעת כמי שעבדה בממוצע כ-18.3 ימים בחודש בכל שנת 2003). מכאן שבכל שנת 2003 עבדה התובעת 220 ימי עבודה.

 

השכר המצטבר של התובעת בשנת 2004, היה בסך 16,688.03 ¤. לאחר קיזוז סך של 293.20 ¤ בגין חמשת החודשים שמאוגוסט 2004 ועד סוף השנה, עומד השכר לאותה שנה על סך של 15,222.03 ¤, כלומר - ממוצע ברוטו של 1,268.50 ¤ בחודש. חלוקת סכום זה בערך ברוטו של יום עבודה (146.60 ¤), מביא לתוצאה שלפיה בשנת 2004, עבדה התובעת בממוצע כ-8.7 ימים בחודש. מכאן שבכל שנת 2004 עבדה התובעת 104 ימי עבודה.

 

השכר המצטבר של התובעת בשנת 2005, היה בסך 23,675.74 ¤. לאחר קיזוז סך של 293.20 ¤ בגין כל חודש וקיזוז סך נוסף של 1,759.15 ¤ ששולם כדמי חופשה בחודש מרץ 2005, עומד השכר לאותה שנה על סך של 18,398.19 ¤, כלומר - ממוצע ברוטו של 1,533.18 ¤ בחודש. חלוקת סכום זה בערך ברוטו של יום עבודה (146.60 ¤), מביא לתוצאה שלפיה בשנת 2005, עבדה התובעת בממוצע כ-10.5 ימים בחודש. מכאן שבכל שנת 2005 עבדה התובעת 126 ימי עבודה.

 

ברור לנו שהנתונים שבידינו אינם מושלמים, אך אין אנו רואים מנוס מקביעות אלה, בהעדר נתונים נוספים.

 

 

רציפות הזכויות בעבודתה של התובעת

 

17.     לטענת הנתבעת, יש לבחון את זכויותיה של התובעת רק החל מחודש אוגוסט 2004, מועד תחילת העסקתה של התובעת על ידי הנתבעת.

 

          אין אנו מקבלים טענה זו.

 

          לדעתנו, זכויותיה של התובעת אמורות להיבחן על פי הותק שלה במקום העבודה, ואין הן נפגעות כתוצאה מחלופי המעבידים שהיו.

 

          דעתנו זו נסמכת על האופן שבו ההלכה הפסוקה התייחסה לזיקה שבין העובד לבין מקום עבודתו. בסעיף 18 להלן, נביא אסמכתאות לכך.

 

18.     בדב"ע שם/67-3 נוסבאום - עיריית גבעתיים, פד"ע יב 194, 198, נאמר:

"החל מחוק העבודה הראשון שחקקה הכנסת - חוק חיילים משוחררים (החזרה לעבודה), תש"ט-1949 (סעיף 3 (ב)) דרך חוק חופשה שנתית, תשי"א-1951 (סעיף 3), חוק פיצויי פיטורים (סעיף 1) וחוק הסכמים קיבוציים, תשי"ז-1957 (סעיף 18) גישתו של המחוקק היתה, שלעניין זכויות במשפט העבודה המגן ובמשפט העבודה הקיבוצי - יש לראות את 'המפעל', את 'מקום העבודה', לא רק כנשוא של 'בעלות', אלא גם כנשוא של 'זכויות', כך שקיימת רציפות זכויות ותנאי עבודה מכוח עבודה באותו מפעל ...".

 

          בית הדין הארצי לעבודה חזר על הלכה זו גם בדב"ע מא/127-3 ווהל - אנצילביץ, פד"ע יג 248, 251. אמנם נכון, שבפסק דין זה (דב"ע מא/127-3) לא קיבל בית הדין הארצי את טענת העובד על זכאותו לפיצויי פיטורים בגין כל התקופה מאז שהחל את עבודתו בחנות ועד לסיומה, אך זאת לא בשל סטייה מההלכה שנפסקה כאמור לעיל, אלא מאחר שמבחינה עובדתית נקבע שאצל העובד שעניינו נדון שם - הגיעו יחסי העבודה בינו לבין מעבידיו השונים לידי גמר, כל אימת שהתחלף מעביד.

 

ההלכה שנפסקה - כאמור לעיל - בדב"ע שם/67-3 הנ"ל, נשארה תקפה גם לאחר פסק הדין בדב"ע מא/127-3, ובית הדין הארצי לעבודה, חזר עליה לא פעם (ראו: דב"ע מב/132-3 להבים עבודות שרברבות בע"מ ואח' - פרנסה, פד"ע יד 264, דב"ע מג/84-3 חלפון - ארגיל בע"מ, פד"ע טו 34, ועוד פסקי דין רבים).

 

          גם בית המשפט העליון ראה הלכה זו כמחייבת ותקפה. כך למשל בע"א 415/90 מזרחי נ' עו"ד פלפלי, הנאמן על נכסי שטנדלר - פושט רגל, פ"ד מו(4) 601, אמר בית המשפט העליון, בין השאר, כך:

"...הוראות החוק בדבר רציפות הזכויות אינן נשענות על קיומו של חוזה עבודה בין העובד לבין המעביד החדש, אלא על המשכה של העבודה באותו מקום עבודה, למרות חילופי המעבידים. אם המשיך העובד לעבוד באותו מקום עבודה, נשמרות זכויותיו, ואין הוא צריך להוכיח לשם כך כי נוצר חוזה עבודה חדש בינו לבין המעביד החדש או שהוסכם במפורש על שמירת הזכויות." (שם, 607).

 

          הלכה זו של בית המשפט העליון צוטטה בהסכמה על ידי בית הדין הארצי לעבודה בדב"ע נד/1-4 ההסתדרות הכללית - התעשיה האוירית לישראל בע"מ ואח', פד"ע כט 601, שבנוסף לכך נאמר בו:

"פירטנו לעיל את חשיבותו של מרכיב 'מקום העבודה', משום שבדרך כלל הוא מרכיב ביחסי עובד-מעביד, אשר בפועל העובד יוצר זיקה אליו והזדהות עמו, בדרגת חשיבות שאינה פחותה מהזיקה וההזדהות עם אישיותו של המעביד. ניתן לומר, על כן, כי ביחסי עובד ומעביד קיימת, במפורש או מכללא, זיקה משולשת בין המעביד, העובד ומקום העבודה. נפקותה של זיקה משולשת זו היא בקשר המתקיים בין העובד לבין מקום העבודה, והנמשך, כברור מאליו, אף כאשר המעבידים מתחלפים. על רקע זה ניתן, אפוא, להבין את מדיניות המחוקק בישראל בדבר שמירת זכויות העובד במשפט העבודה המגן, בזיקה למקום העבודה במקרה של חילופי מעבידים..." (שם, 623).

 


19.     התוצאה היא שלשם בחינת זכויותיה של התובעת אנו מתעלמים מהעובדה שהנתבעת החלה להעסיק אותה רק בחודש אוגוסט 2004, ונתייחס אליה על פי הותק שלה במקום העבודה, ותק שנצבר מאז יום 1/9/98, עת החלה לעבוד בעוף טוב.

 

          כשנתייחס לרכיבי התביעה השונים שבהן נדון - נתייחס גם למקור החוקי לזכאות על פי הותק במקום העבודה, ביחס לאותו רכיב תביעה.

 

 

זכאות התובעת לפיצויי פיטורים ולתמורת הודעה מוקדמת

 

20.     משקבענו שלא עלה בידי התובעת להוכיח שהיא פוטרה, הרי שיש לדחות את התביעה לפיצויי פיטורים ולתמורת הודעה מוקדמת.

 

          מעבר לנדרש נעיר כי אם היינו מקבלים את התביעה לפיצויי פיטורים, היינו מתייחסים אל התובעת כמי שזכאית לפיצויי פיטורים בגין כל תקופת העבודה בעוף טוב, כלומר - החל מיום 1/9/98, וזאת - בהתאם לאמור בסעיף 1(א) לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963.

 

 

פדיון חופשה

 

21.     התובעת עותרת לקבל פדיון חופשה בגין 3 שנות העבודה האחרונות (תקופה זו קצרה מתקופת ההתיישנות, והתביעה הוגשה לאחר שחלפו פחות מ-3 שנים מאז שהתגבשה הזכות לפדיון חופשה כך שאין טעם לדון בטענת ההתיישנות שהעלתה הנתבעת).

 

22.     ברישא לסעיף 3(א) לחוק חופשה שנתית, התשי"א-1951 נקבע שצבירת החופשה היא על פי משך העבודה "אצל מעביד אחד או במקום עבודה אחד", כך שגם לגבי חופשה שנתית חל העקרון האמור לעיל בענין רציפות הזכויות.

 

23.     בטרם בחינת זכאותה של התובעת לפדיון חופשה, יש להתייחס לענין עקרוני; השאלה אם התשלום בעבור "חופשה" ששולם מדי חודש, מאז אוגוסט 2004, אמור לבוא כניצול של חופשה, והוא הדין לענין תשלום בעבור 12 ימי חופשה במרץ 2005.

 

          חוק חופשה שנתית, התשי"א-1951 מחייב את המעביד להוציא את העובד לחופשה בפועל. המעביד אינו יכול לצאת ידי חובה כשהוא משלם דמי חופשה בלא הוצאה לחופשה בפועל.

 

לפיכך, אם התובעת היתה עובדת מלוא ימי החודש ובנוסף לכך היתה מקבלת תשלום בעבור יום חופשה כל חודש - לא היה ניתן לראות בכך משום ניצול של חופשה שנתית. מטרת המחוקק בענין מתן מנוחה לעובד - לא היתה מושגת.

 

אולם, מאחר שהתובעת עבדה רק בחלק (לא גדול) מימיו של כל חודש, נראה לנו שלא יהיה זה נכון לקבוע שכאשר היא קיבלה תשלום בעבור אחד מהימים שבהם היא לא עבדה (וממילא - זכתה למנוחה) - אין לראות תשלום זה כניצול של יום חופשה.

 

הרי זו בדיוק מטרת המחוקק; לאפשר לעובד לנוח ולקבל תשלום בגובה שכרו על יום המנוחה. על כן, נראה לנו כי נכון לראות את התשלומים שהנתבעת שילמה לתובעת מדי חודש מאז אוגוסט 2004, בגובה שכר יום עבודה אחד כ"חופשה" כתשלומים ששיקפו דמי חופשה בעבור ניצול חופשה בפועל.

 

כך המצב גם לגבי 12 ימי החופשה ששולמו במרץ 2005. לפי תלוש המשכורת, באותו חודש עבדה התובעת 8 ימי עבודה בפועל בלבד. על כן, לא צריכה להיות כל מניעה מלראות את 12 הימים האמורים כימים שבהם התובעת ניצלה את חופשתה.

 

          לפיכך, בעת חישוב יתרת זכאותה של התובעת לפדיון חופשה, נביא בחשבון את התשלומים ששולמו לה, כמשקפים ניצול חופשה בפועל.

 

24.     משך החופשה נקבע בסעיף 3 לחוק חופשה שנתית, כך:

"(א)      אורך החופשה לכל שנת עבודה אצל מעביד אחד או במקום עבודה אחד הוא:

(1)        בעד כל אחת מ-4 השנים הראשונות -   14 יום;

(2)        בעד השנה החמישית - 16 יום;

(3)        בעד השנה השישית  - 18 יום;

(4)        בעד השנה השביעית - 21 יום;

(5)        בעד השנה השמינית ואילך - יום נוסף לכל שנת עבודה עד לחופשה של 28 יום;

בימי החופשה לא ייכלל אלא מנוחה שבועית אחת לכל שבעה ימי חופשה.

(ב)        היה הקשר המשפטי שבין העובד ובין המעביד קיים כל שנת העבודה, והעובד עבד באותה שנה -

(1)        לפחות 200 ימים - יהיה מספר ימי החופשה כאמור בסעיף קטן (א) ;

(2)        פחות מ-200 ימים - יהיה מספר ימי החופשה חלק יחסי ממספר הימים שלפי סעיף קטן (א), כיחס מספר ימי העבודה בפועל אל המספר 200 ; חלק של יום חופשה לא יובא במנין.

(ג)        היה הקשר המשפטי שבין העובד ובין המעביד קיים בחלק משנת העבודה, והעובד עבד בתוך אותו חלק שנה -

(1)        לפחות 240 ימים - יהיה מספר ימי החופשה כאמור בסעיף קטן (א) ;

(2)        פחות מ-240 ימים - יהיה מספר ימי החופשה חלק יחסי ממספר הימים שלפי סעיף קטן (א), כיחס מספר ימי העבודה בפועל אל המספר 240 ; חלק של יום חופשה לא יובא במנין.".

 

          "שנת עבודה" לגבי התקופה שעד יום 31/3/05, הוגדרה בסעיף 1 לחוק חופשה שנתית כשנה שמיום 1 באפריל ועד יום 31 במרץ של השנה שלאחריה. התקופה שמיום 1/4/045 ועד יום 31/12/05, הוגדרה כ"שנת עבודה מקוצרת" ולגביה נקבעו הוראות מיוחדות, כמפורט להלן:

"(1)      אורך החופשה בשנת העבודה המקוצרת יהיה, על אף הוראות סעיף 3(א) רישה להלן, זה כמפורט להלן, והכל בלי לגרוע מהוראות סעיף 3(א) סיפה להלן:

(א)        היתה שנת העבודה המקוצרת אחת מ-4 השנים הראשונות, כאמור בפסקה (1) של סעיף 3(א) להלן - 11 ימים;

(ב)        היתה שנת העבודה המקוצרת השנה החמישית, כאמור בפסקה (2) של סעיף 3(א) להלן - 12 ימים;

(ג)        היתה שנת העבודה המקוצרת השנה השישית, כאמור בפסקה (3) של סעיף 5(א) להלן - 14 ימים;

(ד)        היתה שנת העבודה המקוצרת השנה השביעית כאמור בפסקה (4) לסעיף 3(א) להלן - 16 ימים;

(ה)       היתה שנת העבודה המקוצרת השנה השמינית ואילך, כאמור בפסקה (5) של סעיף 3(א) להלן - יום נוסף לכל שנת עבודה עד לחופשה של 21 ימים;

(2)        בסעיף 3(ב) להלן, בכל מקום, במקום '200' יקראו '150';

(3)        בסעיף 3(ג) להלן, בכל מקום, במקום '240' יקראו '180'".

 

25.     להלן נבחן את מספר ימי החופשה השנתית שהתובעת היתה זכאית לקבל בתקופת שלוש השנים שלגביה היא טוענת בכתב התביעה, כלומר - מיום 1/1/03 ועד יום 31/12/05. זאת, על פי ההוראות שצוטטו לעיל, ובהתאם למספר ימי העבודה של התובעת בכל אחת משנות העבודה שתובא בחשבון. 

 

26.     מאחר שהשנה הקלנדרית אינה תואמת (בתקופה שבה התובעת עבדה) את ההגדרה של "שנת עבודה" - אין מנוס מהתייחסות יחסית לכל חלק משנת העבודה, כפי שהוגדרה בחוק. כך נעשה להלן.

 

27.     ברבע שנת העבודה שמיום 1/1/03 ועד יום 31/3/03 (שהיתה בתוך שנת העבודה החמישית של התובעת) עבדה התובעת 55 ימים (רבע מ-220 ימים בכל שנת 2003).

 

בשנת העבודה החמישית המלאה - מגיעים 16 ימי חופשה, וברבע שנה - 4 ימי חופשה. מאחר שהתובעת עבדה יותר מאשר רבע של 200 ימים, הרי שלפי סעיף 3(ב)(1) לחוק חופשה שנתית, היא זכאית למלוא ימי החופשה בעבור אותו רבע שנה, כלומר - ל-4 ימים.

 

28.     בשנת העבודה שמיום 1/4/03 ועד יום 31/3/04, (אשר 5 חודשים מתוכה היו בשנת העבודה החמישית של התובעת, ו-7 החודשים הנותרים היו בשנת העבודה השישית של התובעת) עבדה התובעת 191 ימים (165 ימים בתשעת החודשים האחרונים של שנת 2003 ו-26 ימים ברבע הראשון של שנת 2004). לפיכך - בהתאם לסעיף 3(ב)(2) לחוק חופשה שנתית, היתה התובעת זכאית לשיעור של 191/200 מסך כל ימי החופשה השנתית שנקבעו בסעיף 3(א) לחוק.

 

על חמשת החודשים הראשונים של אותה שנת עבודה, שהיו בתוך שנת העבודה החמישית של התובעת, מקנה סעיף 3(א) לחוק - 6.67 ימי חופשה. על שבעת החודשים האחרונים של אותה שנה עבודה, מקנה סעיף 3(א) לחוק - 10.5 ימי חופשה. על כן, בעבור שנת העבודה שמיום 1/4/03 ועד יום 31/3/04, מקנה סעיף 3(א) לחוק 17.17 ימי חופשה.

 

כאמור לעיל, באותה שנת עבודה, היתה התובעת זכאית ל-191/200 מהמכסה המלאה של ימי החופשה, כך שבאותה שנה נצברו לתובעת 16.4 ימי חופשה.

 

29.     בשנת העבודה שמיום 1/4/04 ועד יום 31/3/05, (אשר 5 חודשים מתוכה היו בשנת העבודה השישית של התובעת, ו-7 החודשים הנותרים היו בשנת העבודה השביעית של התובעת) עבדה התובעת 109 ימים (78 ימים בתשעת החודשים האחרונים של שנת 2004 ו-31 ימים ברבע הראשון של שנת 2005). לפיכך - בהתאם לסעיף 3(ב)(2) לחוק חופשה שנתית, היתה התובעת זכאית לשיעור של 109/200 מסך כל ימי החופשה השנתית שנקבעו בסעיף 3(א) לחוק.

 

על חמשת החודשים הראשונים של אותה שנת עבודה, שהיו בתוך שנת העבודה השישית של התובעת, מקנה סעיף 3(א) לחוק - 7.5 ימי חופשה. על שבעת החודשים האחרונים של אותה שנה עבודה, מקנה סעיף 3(א) לחוק - 12.25 ימי חופשה. על כן, בעבור שנת העבודה שמיום 1/4/04 ועד יום 31/3/05, מקנה סעיף 3(א) לחוק 19.75 ימי חופשה.

 

כאמור לעיל, באותה שנת עבודה, היתה התובעת זכאית ל-109/200 מהמכסה המלאה של ימי החופשה, כך שבאותה שנה נצברו לתובעת 10.75 ימי חופשה.

 

30.     בשנת העבודה המקוצרת שמיום 1/4/05 ועד יום 31/12/05 (אשר 5 חודשים מתוכה היו בשנת העבודה השביעית של התובעת ו-4 החודשים הנותרים היו בשנת העבודה השמינית של התובעת), עבדה התובעת 95 ימים.

 

על פי ההוראות המיוחדות בענין אותה שנת עבודה מקוצרת, כפי שהובאו לעיל, מכסה מלאה של חופשה שהיתה יכולה להיצבר לתובעת באותה עת, היתה כאמור להלן: על חמשת החודשים הראשונים של שנת העבודה המקוצרת האמורה, שהיו בשנת העבודה השביעית של התובעת היו אמורים להיצבר 8.89 ימי חופשה. על ארבעת החודשים הנותרים, שהיו בשנת העבודה השמינית של התובעת, היו אמורים להיצבר 7.56 ימי חופשה. כך שמכסה מלאה בעבור כל שנת העבודה המקוצרת האמורה, היתה אמורה להגיע ל-16.45 ימים.

 

          מאחר שהתובעת, כאמור, עבדה 95 ימים, הרי שבהתאם להוראות המיוחדות שנקבעו בעבור אותה שנת עבודה מקוצרת, היא זכאית לשיעור של 95/150 מהמכסה המלאה, כלומר ל-10.4 ימי חופשה.

 

31.     סך כל ימי החופשה שנצברו לזכות התובעת בעבור התקופה שמיום 1/1/03 ועד יום 31/12/05, מגיע לכ-42 ימי חופשה. ימים אלה כוללים 6 ימי מנוחה שבועית. על כן, התובעת צברה באותן 3 שנים זכאות ל-36 ימי חופשה נטו.

 

32.     באותה תקופה ניצלה התובעת 29 ימי חופשה (יום אחד בגין כל חודש מאוגוסט 2004 ואילך ועוד 12 ימי חופשה בחודש מרץ 2005). לפיכך, היתרה לזכותה היא בעבור 6 ימי חופשה.

 

33.     ערך יום חופשה ברוטו עם סיום עבודת התובעת היה בסך 146.60 ¤, כך שעל הנתבעת לשלם לתובעת פדיון חופשה בעבור 6 ימים בסך 879.60 ¤.

 

 

פדיון דמי הבראה

 

34.     צו ההרחבה הכללי בענין דמי הבראה מציין גם הוא את המונח "באותו מקום עבודה", כך שגם מבחינת הזכאות לדמי הבראה יש לראות רציפות זכויות שנקבעת לפי מקום העבודה.

 

          כך נקבע גם בהלכה הפסוקה. ראו בענין זה את אשר נפסק בע"ע 1281/02 שאול - עזרי ואח' (פס"ד מיום 3/3/03):

"יש מקום להדגיש את העקרון כי מקום העבודה הוא הנושא זכויות לעובד, ולפיכך זכאות המערערת, למשל, לחופשה לדמי הבראה ולהודעה מוקדמת, צריכה להיקבע עקרונית, על פי משך עבודתה באותו מקום עבודה ללא קשר לעובדה שנעשו חילופי מעבידים. [ההדגשה - לא במקור]".

 

35.     בכל אחת משתי שנות העבודה האחרונות, היתה התובעת זכאית לתשלום בעבור 7 ימי הבראה, ובסך הכל - היא צברה באותן שנתיים זכאות לדמי הבראה בעבור 14 ימים.

 

36.     לא הובאו נתונים מדוייקים על היקף המשרה של התובעת באותם שנתיים. לפיכך, נראה לנו סביר לחשב את היקף המשרה על פי היחס בין ממוצע שעות העבודה החודשי באותם שנתיים לבין 186.

 

          ממוצע שעות העבודה לחודש, בשנים 2004 ו-2005, בהתאם לנתונים שהובאו בסעיף 16 לעיל, עומד על כ-75 שעות. מכאן, שנכון לראות את היקף משרתה של התובעת כעומד על כ-40%.

 

37.     ערך יום הבראה למשרה מלאה בעת סיום עבודתה של התובעת היה בסך 307 ¤. לפיכך, ערך יום הבראה למי שמועסק בהיקף של 40% משרה, עמד על סך של כ-123 ¤. על כן, בעבור 14 ימי הבראה היתה התובעת זכאית לקבל 1,722 ¤.

 

38.     מאוגוסט 2004 ועד דצמבר 2005 קיבלה התובעת דמי הבראה בסך 146.60 ¤ לחודש, כלומר - בסך כולל של 2,492.20 ¤. מכאן, שהיא קיבלה דמי הבראה מעבר למה שהגיע לה, ואין אנו פוסקים לה פדיון של דמי הבראה.

 

 

דמי חגים

 

39.     דמי חגים כלולים בתוך הגדרת "שכר עבודה" בסעיף 1 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958, ומשכך - חלה עליהם ההוראה האמורה בסעיף 30(א) לחוק הגנת השכר, בדבר אחריותו של המעביד החדש לחוב קודמו. בכך, מתאימים גם דמי החגים להלכה הכללית בדבר זיקה בין העובד לבין מקום העבודה, גם כשהתחלפו המעבידים.

 

40.     התובעת עותרת לדמי חגים בעבור התקופה שמיום 1/7/01 ואילך (עתירה זו לא תוקנה במסגרת תיקון כתב התביעה לפי ההחלטה מיום 13/4/08).

 

41.     לא הובאו ראיות לגבי דתה של התובעת. מאחר שאנו מניחים כי עוף טוב אינה פועלת בחגים היהודיים - נבחן את זכאותה של התובעת על פי חגים אלה.

 

42.     על פי צו ההרחבה הכללי בענין דמי חגים, עובד (החל מהחודש הרביעי לעבודתו), שמשתכר שכר יומי, זכאי לדמי חגים בעבור 9 ימי חגים בשנה, ובלבד שחגים אלה חלו בימים שאינם ימי המנוחה השבועית, ובתנאי שהוא לא נעדר מהעבודה יום לפני החג או יום אחרי החג בלא תיאום עם המעביד.

 

          לדעתנו, הנטל להוכיח העדר תיאום עם המעביד, לגבי העדרות מהעבודה ביום שלפני החג וביום שאחריו - מוטל על המעביד. הנתבעת לא הוכיחה שהיתה איזושהי העדרות בלתי מתואמת של התובעת, ביום שלפני או ביום שאחרי חג כלשהו.

 

43.     מאחר שהנתבעת לא הוכיחה העדרות בלתי מתואמת ביום שלפני וביום שאחרי כל חג, הרי שהתובעת זכאית לדמי חגים בעבור כל החגים שהיו מיום 1/7/01 ועד לסיום עבודתה, למעט אלה שחלו בשבת. חגים אלה הם: 2 ימי ראש השנה, יום כיפור, החג הראשון של סוכות, שמיני עצרת (שמחת תורה), החג הראשון של פסח, שביעי של פסח, יום העצמאות ושבועות).

 

44.     החגים בתקופה האמורה לעיל - מפורטים בטבלה שלהלן:

                                     

 

מס' מצטבר של ימי החגים - והערות

החג

היום בשבוע

תאריך

1

א' דר"ה

ג'

18/9/01

2

ב' דר"ה

ד'

19/9/01

3

יום כיפור

ה'

27/9/01

4

א' דסוכות

ג'

2/10/01

5

שמיני עצרת

ג'

9/10/01

6

א' דפסח

ה'

28/3/02

7

ז' דפסח

ד'

3/4/02

8

יום העצמאות

ד'

17/4/02

9

שבועות

ו'

17/5/02

אין זכאות - חל בשבת

א' דר"ה

שבת

7/9/02

10

ב' דר"ה

א'

8/9/02

11

יום כיפור

ב'

16/9/02

אין זכאות - חל בשבת

א' דסוכות

שבת

21/9/02

אין זכאות - חל בשבת

שמיני עצרת

שבת

28/9/02

12

א' דפסח

ה'

17/4/03

13

ז' דפסח

ד'

23/4/03

14

יום העצמאות

ד'

7/5/03

15

שבועות

ו'

6/6/03

אין זכאות - חל בשבת

א' דר"ה

שבת

27/9/03

16

ב' דר"ה

א'

28/9/03

17

יום כיפור

ב'

6/10/03

אין זכאות - חל בשבת

א' דסוכות

שבת

11/10/03

אין זכאות - חל בשבת

שמיני עצרת

שבת

18/10/03

18

א' דפסח

ג'

6/4/04

19

ז' דפסח

ב'

12/4/04

20

יום העצמאות

ב'

26/4/04

21

שבועות

ד'

26/5/04

22

א' דר"ה

ה'

16/9/04

23

ב' דר"ה

ו'

17/9/04

אין זכאות - חל בשבת

יום כיפור

שבת

25/9/04

24

א' דסוכות

ה'

30/9/04

25

שמיני עצרת

ה'

7/10/04

26

א' דפסח

א'

24/4/05

אין זכאות - חל בשבת

ז' דפסח

שבת

30/4/05

27

יום העצמאות

ה'

12/5/05

28

שבועות

ב'

13/6/05

29

א' דר"ה

ג'

4/10/05

30

ב' דר"ה

ד'

5/10/05

31

יום כיפור

ה'

13/10/05

32

א' דסוכות

ג'

18/10/05

33

שמיני עצרת

ג'

25/10/05

 

45.     התוצאה היא שהתובעת זכאית לדמי חגים בעבור 33 ימים בעד התקופה הרלוונטית. ערך יום חג בעת סיום העבודה עמד על סך 146.60 ¤, כך שעל הנתבעת לשלם לתובעת דמי חגים בסך 4,837.80 ¤.

 

ב"כ התובעת לא ביקש לשערך את הסכומים ממועדי החגים הרלוונטיים, ואף לא טען לחגים מסויימים, כך שאנו נשערך את הסכום מאז סיום העבודה בלבד.

 

 

לסיכום

 

46.     אנו דוחים את תביעת התובעת לפיצויי פיטורים, לתמורת הודעה מוקדמת ולפדיון דמי הבראה.

 

47.     אנו מקבלים חלקים אחרים של התביעה ומחייבים את הנתבעת לשלם לתובעת את האמור להלן:

 

א.      פדיון חופשה בסך 879.60 ¤, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1/1/06 ועד התשלום בפועל.

 

ב.       דמי חגים בסך 4,837.80 ¤, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1/1/06 ועד התשלום בפועל.

 

48.     בשל דחיית חלק נכבד מהתביעה, אין אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובעת הוצאות משפט כלשהן.

 

49.     כל אחד מהצדדים זכאי לערער על פסק דין זה, בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 ימים מיום שפסק הדין יומצא לו.

 

 

 

ניתן היום, ד' באייר תשס"ט, 28 באפריל 2009, בהעדר הצדדים.

 

 

 

     ______________                     _______________                 ________________

    חיים ארמון, שופט                נציג ציבור (עובדים)           נציג ציבור (מעבידים)

 

 

Source: 
http://info1.court.gov.il/Prod03\ManamHTML5.nsf/E0678174BB4C5982422575A600559ED3/$FILE/AC5AE6B6AA81D4B1422575A000288290.html
תאריך: 
28/04/09
Case ID: 
1454_6
Case type: 
עב
סיווגים
עורכי דין : אדגאר דכואר וע"י הישאם נעאמנה
אדגאר דכואר וע"י
הישאם נעאמנה
Powered by Drupal, an open source content management system