בתי המשפט

פסק דין

רקע

מונחות לפני תביעה ותביעה שכנגד ע"ס 44,436 ¤ ו- 100,000 ¤ בהתאמה.

חברת ל.מ שירותי כח אדם בע"מ (להלן: "התובעת" או "הנתבעת שכנגד") סיפקה לי.ב. (מחסני מכר לעובדים) 1998 בע"מ (להלן: "הנתבעת" או "התובעת שכנגד") עובדים למפעליה השונים.

נשוא תובענה זו הינו פיטוריה של עובדת אשר סופקה לנתבעת על ידי התובעת בהיותה בהריון עקב טענות שהועלו כלפיה בנוגע למעילת כספים וגניבת מוצרים מהחנות בה היא עבדה.

התביעות נוהלו בסדר דין מהיר ומשכך פסק דין זה יהיה מנומק בתמציתיות על פי הקבוע בתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984.

טענות הצדדים

התובעת והנתבעת ניהלו מערכת יחסים עסקית במשך זמן ארוך עובר להגשת התביעה. התובעת, חברת כוח אדם, מיינה עובדים למיניהם והציעה אותם לנתבעת שיעבדו במפעליה. בחודשים האחרונים של שנת 2002 הציגה התובעת בפני הנתבעת עובדת בשם ימית (להלן: "ימית") בכדי שתעבוד במרכול שניהלה התובעת בראשון לציון. ימית עברה ראיון עבודה קצר אצל הנתבעת והתקבלה לעבודה בתור קופאית.

בתאריך ה-13/06/03 הודיעה הנתבעת לתובעת כי היא דורשת את הפסקת העבודה של ימית לאחר שנתפסה גונבת מוצרים מהחנות. דא עקא, באותה תקופה ימית הייתה בהריון מתקדם. התובעת קיבלה את בקשת הנתבעת אולם (עקב חובת תום הלב) הייתה צריכה ליידע כל מעסיק פוטנציאלי כי ימית חשודה בגניבה ומשכך לא הצליחה למצוא לימית מקום עבודה חדש. בלית ברירה, פיטרה התובעת את ימית.

ההשלכות לגבי פיטורין של אישה בעודה היא בהריון קבועות בחוק עבודת נשים תשי"ד-1954.

לפי החוק, על מנת לפטר עובדת בעודה בהריון, יש לקבל על כך היתר (להלן: "ההיתר") מהשר האחראי. היתר זה אינו מתקבל בקלות ומשכך התובעת פנתה לנתבעת וביקשה את כל החומר המצוי בידה אשר מוכיח כי ימית אכן גנבה מהנתבעת ומשכך היא רשאית לפטרה. הנתבעת, בשלב שבו דרשה להפסיק להעסיק את ימית טענה בפני התובעת כי יש עדי ראייה שראו את ימית גונבת, שיש בדיקת חוקר פרטי שמאשש את החשדות, כי התלוננו על כך במשטרה וכי הגניבה עצמה אינה עניין של מה בכך אלא שמדובר בסכומי כסף גדולים.

התובעת הסתמכה על מידע זה ופיטרה את ימית בתקוה כי הנתבעת תספק לה את כל המידע הדרוש בכדי שהפיטורים יהיו מאושרים כדין, בדיעבד.

ככל שעברו הימים התברר לתובעת כי הנתבעת הפכה חברבורותיה. התובעת ניסתה, התקשרה, פנתה ואף התחננה לנתבעת שהיא תעביר לה את המידע אולם הנתבעת סירבה באופן פוזיטיבי להעביר את המידע הנדרש.

לאחר שלושה חודשים, בלית ברירה פנתה התובעת לאישור משרד התמ"ת ללא הצלחה יתרה שכן לא היו לה ראיות המוכיחות את הגניבה. ימית אשר קיבלה גושפנקא מהועדה האחראית כי פיטוריה היו שלא כדין תבעה את התובעת  בתובענה אשר נגמרה בהסכם פשרה של עשרות אלפי שקלים. בנוסף, החברה הועמדה על כך לדין, הורשעה ושילמה קנס נוסף של 10,000 ¤ 

הוצאות אלו, בנוסף לשכ"ט עו"ד מהווים למעשה את גובה הסכום אשר נדרש מהנתבעת. אם הנתבעת הייתה משתפת פעולה בזמן, ייתכן כי נזקים אלו לא היו יוצאים לפועל, בנוסף, הנתבעת לא פעלה לצמצום הנזק גם כאשר ידעה על ההעמדה לדין ועל הסכם הפשרה שנחתם אם באופן כספי ואם בהמצאת מסמכים ועדויות אשר יוכיחו את מעשה הגניבה. משלא עשו כך, הנתבעת היא האחראית האמיתית לנזקיה של התובעת ומשכך עליה לשפותה.

הנתבעת תובעת כנגד סך של 100,000 ¤. סכום זה הינו חישוב של התובעת שכנגד לגבי גובה הסכום אשר נגנב על ידי ימית. טענתה היא כי הנתבעת שכנגד אחראית על הגניבה מכיוון שסיפקה לה עובדת "עבריינית" ומשכך לא מיינה את העובדים כהלכה למרות שזוהי למעשה מטרתה העיקרית.

דיון

לדידי, לאחר שעברתי על החומרים המצויים בתיק ולאחר ששמעתי את עדויות הצדדים, מצאתי כי יש לדחות הן את התביעה והן את התביעה שכנגד והכל מהטעמים שירשמו להלן.

בין הצדדים לא נחתם כל חוזה אשר הסדיר את התנהלות הנתבעת לגבי העובדים שהועסקו על ידה בעזרת התובעת. המחסור בחוזה חתום נראה לנתבעת כזכות להפסיק כל העסקה של כל עובד בכל זמן שנוח לה. כך ניתן ללמוד מנספח ו' לכתב התביעה. שם נאמר באלו המילים כי "מרשתי הייתה רשאית להפסיק את ההתקשרות עימכם ביחס לכל עובד כרצונה ובמועד הנוח לה".

הנני מקבל עמדה זו. המדובר בהספקת עובדים על ידי חברת כוח אדם כשאין ולא היתה כל התחייבות להעסיק עובד כזה או אחר ולנתבעת היתה הזכות המלאה לדרוש החלפת עובדת זו באחרת.

התובעת קיבלה את ההודעה  הנ"ל וביקשה לדעת את הסיבה לעניין החלפת העובדת. למעלה מן הצורך, הבהירה הנתבעת כי המדובר בחשד לגניבה. על התובעת היתה מוטלת החובה לבדוק את העניין לגופו, אם חפצה בכך אך פעולותיה לפיטורי ימית, מבלי לקבל את אישור השר  מראש, אלא תוך תקווה לקבל את אישור השר רטרואקטיבי, אינו יכול ליצור עילה כנגד הנתבעת.

היחסים החוזיים בין הצדדים מתבססים בבירור על כי הנתבעת רצתה את העובדים כעובדי קבלן ולא כעובדים מטעמה בכדי שלא ירבצו עליה כל הנטלים הסוציאלים הקשורים כך. חובות אלו רובצות רק  על  התובעת.

העובדה כי ימית היתה בהריון מטיל חובות חוקיות אך על התובעת ולא על הנתבעת, בכל צורה שהיא.

אציין כי אינני מאמין לגירסת התביעה ולפיה הודיעה לנתבעת כי  תפטר את ימית מראש וכי הנתבעת הבטיחה לתובעת כי יועברו המסמכים שדרשה הנתבעת לקבל, לרבות רשימת עדי עובדי הנתבעת שיעידו על הגניבה.

הנני מקבל את טענת הנתבעת ולפיה לא היתה קיימת כל חובה חוקית להעביר את המסמכים המדוברים לתובעת.

 עדויות הצדדים

אין לו לדיין אלא את אשר רואות עיניו וליבו נכון עמו נוכח התנהגותם של הצדדים, נסיבות העניין ואותות האמת המתגלים במשך המשפט.

כך, דשתי ודנתי בטענות התובעת התרשמתי  מגירסתה ודעתי היא שהתובעת לא הצליחה להוכיח את טענותיה במבחן מאזן ההסתברויות הנדרש במשפט אזרחי. עדיפות בעיניי טענותיה של הנתבעת על טענות התובעת ועדותם של עדי התובעת  לא יכולות לשנות עמדתי זו.

העניין המרכזי בעדות התביעה הייתה ההבטחה של הנתבעת להעביר את החומרים עליהם  התבססה התובעת בפיטוריה של ימית. עדותם של מר אבי מלכה ומר רפי אלימלך בבית המשפט ובתצהיריהם  מתייחסות לשיחותיהם עם נציגי הנתבעת ובמיוחד מנהלה, מר מוטי כבירי, אשר דרש מהתובעת להפסיק להטריד אותו בעניין וכדבריהם "להפסיק לבלבל לו את המוח". התנהגותו של מר כבירי מראה על  אי קבלת כל התחייבות מטעמו. עצם העובדה כי קיימת התנערות מצד הנתבעת לעזור לתובעת במטרתה, אינה יכולה ליצור עילת תביעה שתביא לתובעת את הסעד המבוקש. בעדותו של מר כבירי  עולה כי קישר בין החוקר הפרטי לתובעת, ובכך בעצם סיים את תפקידו.

על התובעת היה לוודא שיש באמתחתה ראיות מספיקות המחייבות את המסקנה של גניבה בטרם פיטורי ימית, או לכל היותר פקס חתום עם התחייבות מפורשת של הנתבעת להמציא ראיות  כאלו תוך זמן נקוב. משלא עשתה כן, אין לה להלין אלא על עצמה.

יתרה מזו, לא הוכח כי אם היו ממצאים הוכחות כאלו, השר היה נותן אישור רטרואקטיבי על פיטורי אשה בהריון.

בדיקת החוקר

בדיקת החוקר, מר ביהם רונן  התבססה על מכשיר בשם ממ"ן שעל פי ההסברים בכתבי הטענות, מדובר בהליך שבודק "ממצאים פיסיולוגים" של הנבדק. הבדיקה העלתה חשד נגד ימית שאולי גנבה מוצרים מהחנות במהלך עשרת החודשים האחרונים בהם עבדה במרכול הנתבעת. חשד זה מבוסס על שאלה אחת מתוך שלוש שאלות שנשאלה בזו הלשון:

"האם בעשרת החודשים האחרונים גנבת מוצרים מהחנות?"

על סמך תשובתה לשאלה זו יצא החוקר הפרטי במסקנה כי ממצאי הבדיקה "מראים תגובות פיסיולוגיות המצביעות על אמירת שקר".

על אף שאין בממצאים אלו לבסס תביעה פלילית נגד יפית ואף לא תביעה אזרחית לפיצוי על גניבה, כפי שאבהיר להלן, סבורני שזה מספיק בכדי  שמעביד יפנה לחברת כוח אדם ויבקש שיחליף עובדת שנשלחה  אליו.

התביעה שכנגד:

תצהירו של מר כבירי  הדגיש כי קיים חשש כי ימית אף גנבה כספים מהנתבעת ועל כך מבוססת למעשה התביעה שכנגד ועם זאת לא הובאה כל ראייה לכך. לא דו"ח רואה חשבון כפי שהבהיר בעדותו ולא כל עד מטעמו שראה  את ימית גונבת כספים מהנתבעת.

כיוון שלא היה עד שראה את ימית גונבת, לא הוגשה תלונה במשטרה, ואין כל ראייה על כי ימית גנבה כספים מהקופה על ידי "ביטול עסקאות", דין התביעה שכנגד שהוגשה אך כ"משקל נגד" לתביעה העיקרית להידחות.

סוף דבר

 התביעה והתביעה שכנגד נדחות בזה.

בנסיבות העניין אין צו להוצאות.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים בדואר רשום

ניתן היום כ"ב בניסן, תשס"ז (10 באפריל 2007) בהעדר הצדדים.

קלדנית:  שלומית שלום